ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ד
בדין דשיל"מ
בו יבואר כמה חקירות נבונות בעיקר דין דשיל"מ וישוב לכמה סקומות תמוהים שנתקשו האחרונים בדין זה. ובדין היתר בהיתר אי בטל או לא. ובדין דבר שלא הוכר מתחלה קודם התערובות ואם תחלת ביאתו בתערובות אי בטל או לא. וכלל מחודש בדין דשיל"מ לחלק בין רוב דמציאות ומעשה לרובא דעלמא. וישוב לד' הט"ז ביו"ד (סי' ט"ו) לענין עגל קודם ח' ימים שתמהו עליו האחרונים. וישוב לד' הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט) שהשמיט הא דספיקא אסורה בברייתא ריש ביצה:
פרט א
נקטינן דדשיל"מ מב"מ אפי' באלף לא בטיל. וטעם הדבר הביאו האחרונים ביו"ד (סי' ק"ב). טעם אחד בשם רש"י בפ"ק דביצה (ג) משום דעד שתאכלנו באיסורו ע"י ביטול המתן ותאכלנו בהיתר שלא ע"י ביטול והא דבטל בא"מ כתבו שם טעם לזה בשם התו"ח יעוי"ש. והר"ן בנדרים פ' הנודר מן המבושל (נב) כתב דהטעם הוא משום לתא דמב"מ בפלוגתא דר"י ורבנן במנחות (כב) דר"י ס"ל דמב"מ לא בטיל ויליף מדה"פ ודה"ש. דאע"ג דדה"פ מרובה משל שעיר מ"מ עולה לשם דה"ש. ורבנן דפליגי עלי' ס"ל דלאו משום שיווי העצם שדומין במין. רק משום שיווי איכות ששניהם היתר. ומשו"ה דבר שהוא מותר לאח"ז מקרי גם עכשיו היתר ודומה להמבטל. אך אם הוא א"מ אז הבדל ושינוי זה שבעצם מבטל לי' להך קצת שיווי איכות. אבל במב"מ אדרבה מחזקו להך קצת שיווי איכות ולא בטל יעוי"ש.
ובנוב"ת חיו"ד (סי' נג) הק' לו דלשי' הר"ן דטעמא דדשיל"מ לא בטל הוא משום שיווי איכות מדה"פ ודה"ש. וכיון שיש לו היתר לאח"ז ה"ז כמו מב"מ לר"י. א"כ לא שייך דשיל"מ אלא בלח ולא ביבש. דהא כתבו התוס' ביבמות (פ"ב) דלר"י דס"ל דמב"מ לא בטל אין זה אלא בלח ולא ביבש והוכיחו זה מכ"מ. וא"כ לשי' הר"ן אמאי אמרי' גם ביבש דשיל"מ לא בטל כמבואר בריש ביצה לענין ביצה שנולדה ביו"ט שהוא יבש ע"כ. והנוב"י שם תי' ע"ז דאטו גברא אגברא קרמית דהר"ן לא ס"ל הא דתוס' ותוס' לא ס"ל טעם. הר"ן יעוי"ש. אך לפענד"נ דאכתי אין זה מספיק. לפמ"ש בטעה"מ (פ"ד מיו"ט) דמשו"ה חידש הר"ן טעמא דמב"מ משום דסברא דעד שתאכלנו באיסור כו' לא שייך. רק לשי' הרשב"א המובא ביו"ד (סי' קט) לענין יבש ביבש שנתבטל חד בתרי דאוכלן אחד אחד ועל כל אחד שאוכל אומר אני היתר הוא ואמרי' כל דפריש מרוב היתר פריש. אבל ביחד אסור לאוכלן דאוכל האיסור בודאי. דלפי"ז אע"ג שנתבטל איכא איסור הכא בתערובות. אלא שאנו סומכין על כל דפריש מרובא פריש. בזה שייך למימר עד שתאכלנו כו'. אבל לשי' הרא"ש בפג"ה שהביא שם ברמ"א דס"ל דמותר לאכול ביחד משום דאמרי' דנהפך להיתר מה"ת ואין כאן איסור כלל לא שייך סברא דעד שתאכלנו כו' משו"ה חידש הר"ן טעמא דמב"מ עכת"ד שם. וא"כ לפי"ז הא דין זה דנהפך להיתר הביא שם הרמ"א גם בשם רבינו ירוחם שכ' כן בשם התוס'. וכ"מ באמת בתוס' מנחות (כב) ד"ה והן בולעות. א"כ ע"כ זקוקים תוס' לסברת הר"ן. והדק"ל דמנ"ל להתו' דביבש ג"כ דשיל"מ לא בטל:
ונראה ליישב דיש להבין ד' תוס' שם ביבמות. וז"ל דוקא בדבר לח ומתערב אית לי' לר"י דל"ב כו' אבל בדבר יבש לא כו' וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט הטעם בכל ההיתר ולא בטל. אבל יבש האיסור מונח במקומו אלא שאין ניכר היכן הוא כו' עכ"ל. ודבריהם צ"ב. דלכאורה נהי דביבש ליכא סברא דנתפשט כו' מ"מ לא יתבטל מגזה"כ דדה"פ ודה"ש דמב"מ לא בטל. ועכצ"ל משום דקרא לא מיירי אנא בלח. א"כ קשה למאי איצטריכו להך סברא. מה ראו התו' להמציא הכא טעמא לקרא. ונראה דהנה בלא"ה יש להק'. דהנה מבואר בבכורות (כג) דנבילה ושחוטה בטילות זו בזו לענין מגע אבל מטמא במשא משום דנושא הטומאה כאחד. א"כ מנ"ל לר"י דמב"מ ל"ב מדעולה לשם דה"ש. דהא שפיר עולה לשם דה"ש במקום שהוא וכמו במשא שנושא כח' ה"נ עולה כא'. ולא מיבעי לשי' הרמב"ם (בפ"א מאה"ט) שכ' הפרמ"ג באו"ח (סי' תמ"ב) דס"ל דהא דמטמא במשא הוא מה"ת ודאי תיקשי. דהא חזינן דאע"ג דבאמת בעל לכל מילי וכגון למגע מ"מ כיון דע"כ נושא הטומאה כא' משו"ה מטמא במשא. ה"נ אע"ג דמב"מ בטל עכ"ז עולה לשם דה"ש. אלא אפי' לשי' התוס' שם בבכורות דס"ל דהא דמטמא במשא הוא מדרבנן. וכן אפי' למ"ש הרמב"ם (בפ"א מאה"ט) דבהמה ששפעה חררת דם א"מ במשא. וכ' הכ"מ בשם הר"י קורקס דבלח ס"ל להרמב"ם דא"מ במשא דלח שאני שאינו עומד בפ"ע ונתערב ונתבלבל בכולו. עכ"ז מנ"ל למילף דלא בטל. דלמא כעין טומאת משא דגלי קרא דבמב"מ מטמא במשא מה"ת. וכן להרמב"ם לענין לח דאע"ג דלח א"מ במשא מ"מ זהו במבשא"מ. אבל במב"מ מטמא אפי' לח. ומשו"ה שפיר עולה לשם דה"ש בכל מקום שהוא אע"ג דמב"מ בטל:
ולכן נראה דאה"נ דלא מצינן למילף מדה"פ ודה"ש אלא דעולה לשם דה"ש. והיינו דקם במלתי' דהאיסור כדאיתי' דמי. דהא פלוגתת הרשב"א עם הרא"ש ותוס' אי נהפך להיתר או לא הוא דוקא ביבש אבל בלח לכו"ע ע"כ ביותר מס' דליכא טעמא וליכא שום איסור בודאי נהפך להיתר. דאל"כ אמאי אכלינן ביותר מס' דהא הכא א"א לאכול אחד אחד וה"ה כאוכל ביחד. וכ"כ פרמ"ג בפתי' לה' תערובות יעוי"ש. א"כ הכא גבי דה"פ ודה"ש יליף ר"י דבמב"מ לכו"ע לא נהפך להיתר וקם במלתי'. וא"כ בלח אסור כולו דא"א לאכול אחד אחד דהא נבלל בכל ונתערב ותמיד אוכל כאחד הוא. אבל יבש אע"ג דקם במלתי' מ"מ יכול לאכול א' א' ועכ"א אמרי' היתר הוא ומרובא פריש:
ועפ"ז שפיר מבוארין ד' התוס' ביבמות (פב). דהא דמחלקי בין לח ליבש. עיקר החילוק הוא מכח הסברא. ולאו משום דקרא לא מיירי אלא בלח. דקרא אתי למימר דבמב"מ קם במלתי' בין בלח בין ביבש. וממילא בלח דנתפשט בכל אסור כולו וביבש מותר לאכול אחד אחד אע"ג דקם במלתי' ולא נהפך להיתר. והני דוכתי דמייתו תוס' שם גבי יבש דס"ל לר"י דבטל היינו דאוכלן אחד אחד. אבל ביחד אסור:
אמור מעתה דשפיר מיושב קו' נוב"י הנ"ל. דאע"ג דשי' התוס' דנהפך להיתר וס"ל דאין דין דמב"מ לר"י אלא בלח וזקוקים לסברת הר"ן בטעמא דדשיל"מ דל"ב וכמו"ש לעיל. עכ"ז שפיר הוה גם ביבש דין דשיל"מ דל"ב. דכיון דגלי קרא דדה"פ ודה"ש דבמב"מ קם במלתי' ולא נהפך להיתר. א"כ שוב שייך לומר עד שתאכלנו כו' וכמו"ש טעה"מ הנ"ל. אמנם אי לאו טעמא דדה"פ ודה"ש ודאי דלא שייך למימר דהוה דשיל"מ ול"ב מטעמא דעד שתאכלנו כו' לשיטת התוס' דנהפך להיתר וכמו"ש טעה"מ הנ"ל וא"ש:
מיהו כל מ"ש לעיל בזה בישוב קו' הנוב"י הנ"ל הוא עפ"י יסוד ד' טעה"מ (פ"ב מיו"ט) דס"ל דהך סברא דעד שתאכלנו כו' לא שייך אלא אי נימא דלא נהפך להיתר ואיסורא כדאיתא דמי. אבל להסוברים דנהפך להיתר לא שייך זה. ונמשכו אחריו איזה אחרונים אך לפענ"ד לא נהירא. דכד מעיינינן בה שפיר ליתא לסברא זו. דהא עכ"פ לאכול אחד אחד ליכא שום נדנוד איסורא גם למ"ד שלא נהפך להיתר. וכמו לסברא דנהפך להיתר אוכל ביחד משום גזה"כ דרובא. ה"נ למ"ד דלא נהפך להיתר אוכל אחד אחד מגזה"כ דרובא והכל אחד ואי לא שייך למימר עד שתאכלנו כו' לסברא דנהפך להיתר. אז גם לסברא דלא נהפך להיתר ג"כ לא שייך למימר עד שתאכלנו כו' לאסור לאכול אחד אחד. אע"כ דטעמא הוא דחומרא דדשיל"מ מעכב הביטול והוה כמו קודם הביטול. א"כ הא גם למ"ד דנהפך להיתר הוא אחר שנתבטל. אך בדשיל"מ שמעכב הביטול א"כ קודם הביטול ודאי אסור. ותו שכ' הטעה"מ דלא חידש הר"ן סברא דמב"מ מדה"פ ודה"ש אלא משום דלסברא דנהפך להיתר לא שייך זה. למימר סברא דעד שתאכלנו כו'. אמנם ז"א דהא הר"ן בפג"ה ס"ל להדי' כהרשב"א דאוכל אחד אחד ואסור לאכול ביחד. א"כ הר"ן לשי' עצמו אכתי מה הכריחו לחדש טעם דמב"מ מדה"פ ודה"ש. ולכן נלפע"ד ליישב קו' הנוב"י הנ"ל באופן אחר וכמו שיבואר בפרט שיבא בעז"ה:
פרט ב
ראוי לעמוד על עיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' דאמאי באמת אסור. דמאי האי דיל"מ. הא עכ"פ עכשיו נמי כבר התירה תורה ואין אח"ז כלום. ולפי הנראה הוא משום לתא דא"מ אי' לכתחלה כמבואר בתרומות (פ"ה) וביצה (ד) וטושו"ע יו"ד (סי' צ"ט) וביאור הדברים הוא עפימ"ש הרי"ף בפג"ה לענין פת שאפאו עם הצלי דאסור לאכול בכותח. דאע"ג דריחא לאו מלתא מ"מ כיון דאפשר לאכול עם בשר אי שרית לי' למיכל בכותחא אשתכח כמאן דשרית לי' לאטוויי בשר שחוטה עם בשר נבילה לכתחלה ולוי שצלאו קאמר דיעבד ולא לכתחלה ע"כ. מבואר מזה דהיכי דאפשר בדרך היתר לגמרי בענין אחר הוי אז דיעבד כמו לכתחלה. וכה"ג מבואר ביו"ד ברמ"א (סי' צ"ו) לענין צנון שחתכו בסכין של איסור ועי"ש בט"ז וש"ך. וכן הוא ג"כ ביו"ד וברמ"א (סי' קי"ב) לענין פת פלטר א"י כו'. ועי' פר"ח יו"ד (סי' ק"י) שמביא בשם רא"מ דספד"ר או ס"ס בשל תורה לא שרי אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור ע"כ. וכ"כ המרדכי ביבמות פ' החולץ בשם רבינו ברוך דה"ט דאוסרין לכתחלה ספק אחות חלוצתו משום דספד"ר אסור לכתחלה. ועיו"ד (סי' קכ"ב) לענין כלי א"י שבישלו בו דשרי משום ס"ס כמבואר באחרונים שם. ומ"מ הכלי עצמו בודאי אין מתירין לבשל בו לכתחלה. ובס' בית מאיר ליו"ד (סי' ק"י) ה"ר לדעת הרא"מ מר"ה (כט) דטומטום אינו מוציא אפי' מינו בשופר אע"ג דהוה ס"ס שמא השומע נקבה ושמא המשמיע ג"כ זכר. וכ' דה"ט לפי שבקל יכול לשמוע מזכר. וכ' שם עוד דמה"ט אין להתיר קידושי ספק ע"י ס"ס לכתחלה מדאפשר בגט. ועי' ריטב"א לסוכה (ל"ה) גבי אתרוג של עיהנ"ד. ועפי"ז נראה דלפי מאי דקיי"ל דא"מ אי' לכתחלה ולרוה"פ גם באיסור דרבנן א"מ כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) ומה"ט אסור לעשות ספק דרבנן בידים. משו"ה גם הסומך על מה שכבר נתערב או על מה שכבר נעשה ספק דרבנן ממילא במקום דאפשר בלא"ה הוי כמו שמערב בידים וזהו מה שנראה בטעמא דעד שתאכלנו כו' דכיון, שיש לו מתירין הרי אפשר לו בלא"ה הוי זה לכתחלה וכמו"ש הרי"ף גבי פת עם הצלי. והוי כמערב בידים וכעושה מאיסור דרבנן ספד"ר כדי להקל וה"ט דאפי' בדרבנן דשיל"מ ל"ב ואפי' ספד"ר כמבואר בשמעתא קמייתא דביצה:
איברא דאכתי לא נהירא דנהי דמה שיל"מ הוה כמו לכתחלה. מ"מ סו"ס נהי דהוה לכתחלה הא אין עושה שום איסור דהאיסור דא"מ לכתחלה הוא שלא לעשות מעשה שיתבטל האיסור. אבל בשכבר נתערב ממילא או שנעשה ממילא ספד"ר ולא הוא עשה זה מאי האי דהוי לכתחלה כיון דבאמת אין עושה שום איסור ול"ד למ"ש הרי"ף בפג"ה גבי פת עם הצלי דמשום דשרי למיכלי' בבישרא אי שרית למיכל בכותחא הוי כמו צולה לכתחלה בשר שחוטה עם בשר נבילה התם שפיר כ' הרי"ף כן. דהא מיירי באין בו כדי ביטול ומיירי גם כשהבשר שחוטה מועט ובשר נבילה מרובה. אלא דפליגי רב ולוי אי ריחא מלתא היא כפליטה או לא. וה"נ בפת מיירי נמי כשהפת מועט והצלי מרובה. וכשאוכל עם כותח הוי זה ממש מערב בשר עם חלב בידים. דבאין בו כדי ביטול הוי כמו שהאיסור בעין ומערבו בהיתר ואוסרו. אלא דאי מיחשיב הא דכבר נאפה הפת לדיעבד. הא שרי לוי דיעבד דבדיעבד ריחא לאו מלתא ואין כאן איסור מעולם כלל. אמנם השתא דמשום דאפשר עם בשר מיחשיב זה לכתחלה. ממילא הוי זה מערב בשר בחלב בידים לאכול בשר בחלב. דלכתחלה ס"ל ללוי דריחא מלתא הוא משו"ה שפיר כ' הרי"ף דכיון דהוי זה לכתחלה ממילא הא דאוכלו עם כותח הוי זה אוכל בשר בחלב. ממש וכמאן דשרית לי' לאטוויי שחוטה עם נבילה לכתחלה וכה"ג י"ל ג"כ בהא דיו"ד (צ"ו) בצנון שחתכו בסכין של איסור ובפת פלטר בסי' (קי"ב) דכיון דלכתחלה קיי"ל כסברא האוסרת א"כ היכי דאפשר בלא"ה הוי זה לכתחלה וקיי"ל כסברא האוסרת ולסברא האוסרת עושה איסור יעוי"ש. אבל בהא דדשיל"מ הא אין עושה איסור אף דהוי זה לכתחלה:
ובעיקר דברי הרא"מ הנ"ל ובמרדכי בשם רבינו ברוך דספד"ר אסור לכתחלה באמת לא ידענו טעם ברור בזה דליכא למימר דהוי כמו שעושה מאיסור דרבנן ספד"ר כדי להקל שזה אסור משום דגם בדרבנן א"מ אי' לכתחלה וכמו"ש לעיל. ומשו"ה באפשר בלא"ה אין להקל גם במעורב ונעשה מעצמו ספד"ר. מ"מ טעמא בעי דמאי האי דהוה לכתחלה מ"מ סו"ס אין עושה איסור. ואולי משום דאמרי' דהם אסרו האיסור והם התירו הספק ולא התירו אלא בלא אפשר ודיעבד וכך הוא בקבלה לר"ב במרדכי הנ"ל. מיהו הפר"ח (סי' ק"י) חולק ע"ז בפשיטות וכ' ולא נהירא דהא בכל דוכתין מקילין בחד ספק דרבנן או בתרי ספיקות בדאורייתא לכתחלה ע"כ. וגם בדין זה דספק אחות חלוצתו שכ' המרדכי בשם ר"ב דטעמא דאסור משום דספד"ר אסור לכתחלה חולק ע"ז הרמב"ן והובא דעתו בהמ"מ (פ"ח מיבום) וכ' להדי' דטעמא דאוסרין וכן אוסרין ספק אחות זקוקתו אע"ג דכל ספד"ר מתירין אף לכתחלה היינו משום דנעשה בה מעשה פרסום בב"ד יעוי"ש שהאריך קצת בזה. וכ"כ הה"מ (פ"ה מתענית) לענין ביהש"מ של ע"ב דאסור דאע"ג דספק דרבנן הוא ושרי להקל לכתחלה לאכול בו מ"מ בהך ספד"ר אסרו יעוי"ש הרי איכא דיעות החולקי' ואם נאמר דמשום דספד"ר אסור לכתחלה משו"ה דשיל"מ דהוי נמי לכתחלה משו"ה גם ספד"ר אסור בדשיל"מ. א"כ יקשה לדעת המתירין ספד"ר לכתחלה אמאי אסור ספד"ר בדשיל"מ. ואם נאמר דבהכי גופי' פליגי ר"א וסוגי' דמעיקרא בביצה (ג) דלסוגי' דמעיקרא ספד"ר מותר בדשיל"מ משום דס"ל כהרמב"ן והמ"מ ור"א דאוסר ס"ל כהמרדכי בשם ר"ב אמנם כ"ז דוחק וביותר דהרמב"ן עצמו בשבת בפ' השואל ס"ל להדי' דספד"ר אסור בדשיל"מ יעוי"ש. גם לא א"ש לפי מה שיתבאר בעז"ה לקמן (פי"א) דספד"ר דמעשה ומציאות באמת לכו"ע מותר בדשיל"מ. וספק דאתחזק איסורא לכו"ע אסור. ופליגי במילי אחריני יעוי"ש בכמה הוכחות לזה:
ולכן נראה שהוא גזירה דרבנן דלא ליתי לערב בידים ובדשאל"מ שיהא הדבר אסור לעולם לא רצו לגזור גם דיעבד. רק בדשיל"מ שיכול לאכול הדבר עצמו בהיתר והוי לכתחלה גזרו משום מערב בידים. אפס דבזה איכא לעיונא. הנה הר"ן בפג"ה בסוגיא דזרוע בשילה הביא דעת התוס' דהא דא"מ אי' לכתחלה אינו אלא מדרבנן. ודעת הראב"ד שהוא מה"ת יעוי"ש ובשו"ת נובי' תניינא חיו"ד (סי' מ"ה) כ' דע"כ לא כ' הר"ן דלהתוס' אינו אלא מדרבנן. אלא דוקא בפליטת הטעם דומיא דזרוע בשילה דמיירי מיני' שם משום דבזה א"צ לאח"ר להטות. כיון דמיירי ביותר מס' ותיפוק לי' דליכא טעמא כלל ולית כאן איסור כלל. אבל לבטל יבש ביבש והוא בעין ובאיסורו עומד ואם יבא אלי' ויאמר שזה האיסור יהא נשאר באיסורו לעולם אלא דאתינן עלה להתיר משום גזה"כ דאח"ר להטות מפני שאין מכירו לא התירה התורה לבטלו לכתחלה. דאיך אפשר שדבר שאפי' אחר ביטול אם יוכר יהא אסור והאיך יבטלו לכתחלה הרי עתה מכירו עכ"ד. ובחי' הרשב"א ורמב"ן בפג"ה (צ"ח) מבואר דבלח יותר מס' הוה לא טעמו ולא ממשו שאז נאבד הממש שנבלל בכל ואינו בעולם כלל יעוי"ש. וכ"כ הכ"מ (בפ"א מאה"ט) בשם הר"י קורקוס יעוי"ש. והשתא לפי"ז קשה בשלמא להראב"ד דהוה מה"ת שפיר גזרו אטו מערב בידים שהוא מה"ת אבל לשי' תוס' דבלח ופליטת טעם גם מערב בידים הוא מדרבנן. ועכצ"ל שהוא גזירה אטו מערב בידים דיבש דגם לתוס' הוא מה"ת. א"כ מ"ט אסרו דשיל"מ בלח ופליטת הטעם דהא ליכא למגזר אטו מערב בידים שאינו אלא גזירה דרבנן אטו מערב ביבש:
אך י"ל כמו בביצה (ג) כולה חדא גזירה. ופירש"י לא שתהא זו גזירה דלא ליתי לידי פירות הנושרין אלא כשנמנו וגזרו על פירות הנושרין אף ביצה הי' במשמע ואע"ג דלית בה משום תלישה מיהו מכלל גזרת חכמים הוא שאף היא פרי הנושר ע"כ. יוכן ביבמות גבי שניות פריך היא גופה גזירה כו' ומשני כולהו בני אבא רבא ואמא רבתא קרו להו יעוי"ש וה"נ הכא. אמנם ז"א דדוקא בכה"ג דביצה י"ל דכמו פיה"נ גזרו שמא יעלה באינן ויתלוש ה"נ גזרו ביצה שמא יעלה באילן ויתלוש. דאותו דמיון שיש לפיה"נ עם תלישת האדם מן האילן ששניהם הוא פרי הנעקר ממקום חיבורו ה"נ ביצה שאף היא פרי הנושר. ומשו"ה אצ"ל דגזרו ביצה אטו פיה"נ ופיה"נ שמא יתלוש. אלא דביצה גזרו ג"כ שמא יתלוש כמו דגזרו פיה"נ שמא יתלוש. משום דפירות הנושרין וביצה ופרי הנתלש ע"י האדם שלשתן יש להם דמיון אחד במה דעכ"פ כולהו נעקרו ממקום חיבורין. וה"נ הא דיבמות דאמרי' כולהו בני אבא רבא כו'. אבל הכא מעורב ממילא בלח אין לו שום דמיון למערב בידים ביבש דבשלמא מעורב ממילא ביבש אטו מערב בידים ביבש שניהם דומים במה שבשניהם סומך הוא לכתחלה על גזה"כ דאח"ר להטות אע"ג שבזה חלוקים שזה בידים וזה ממילא. וכן בלח דומה מעורב ממילא עם מערב בידים במה שבשניהם סומך על מה שנאבד האיסור ואינו בעולם אבל מעורב ממילא בלח עם מערב בידים ביבש אין לו שום דמיון כלל שזה ממילא ואינו בעולם וזה בידים וישנו בעולם אלא שגזה"כ הוא. א"כ ע"כ דדשיל"מ בלח שהוא ממילא גזרו אטו מערב בידים בלח וזה עצמו הוא דרבנן:
[הגה"ה וביבמות (כ"ט) דאמרי' לר"ש דשני אחיות בזיקה דאסורות מה"ת. היתה אחת מהן אסורה עליו איסור מצוה חולצות ולא מתייבמות. דאיסו"מ חולצת משום איסו"מ דעלמא ואחותה גזירה משום דידה ע"כ. ונשאלתי ע"ז ממופלג אחד דהוי גזלג"ז ולא פריך היא גופא גזירה כו' כדפריך בכ"ד והשבתי דכה"ג מצינו לתוס' חולין (יב) ובכורות (כ) דגזרו בהמה קודם ח' ימים אטו אכלו ארי באדם שגזרו משום שמא יאמרו שפיהק ומת ויבא לידי לעז יעוי"ש וכ' הטעם משום דאי לא הא לא קיימא הא. ותמוה דכל גזלג"ז נמי אי הוה גזרינן ע"כ טעמא דגזרו משום דאי לא הא ל"ק הא. אמנם ביאור דבריהם דבכל גזלג"ז או לא הא לא הוי אלא ספק דלמא ל"ק הא. כהא דשבת (יא) ועירובין (צ"ט) דגזרו הושטת ראש בכרמלית משום שמא יוציא כלי והוצאת כלי בכרמלית הוא גזירה שמא יוציא מרה"י לרה"ר דהוה מה"ת. דאם נתיר הושטת ראש לאו ברי הוא שיתירו גם הוצאת כלי. דבקל יש לחלק דהושטת ראש לאו שם הוצאה מרשות הוא. וכה"ג בקל יש לחלק בכל גזלג"ז דמייתי ש"ס למעיין והוו תרי שמא דל"ח כמו דל"ח לס"ס. אבל שחיטה דבהמה קודם ח' ימים אין לחלק כלל מאכלו ארי באדם דתרווייהו הוי ריעותא מבחוץ כמו"ש רש"י בשבת (קלו) ואי לא הא ודאי ל"ק הא דודאי יתירו גם הא וליכא אלא חד שמא. וה"נ בהא דיבמות (כ"ט) שאין שום סברא לחלק בין אחותה לדידה. ואם אחותה לא חלצה ודאי יתירו האיסו"מ. דאיסו"מ מורה יותר מאחותה על קלישת הזיקה]:
ואשכחנא פתרי עפ"י כל המבוחר מה דנטה הר"ן מטעמא דעד שתאכלנו כו' לחדש טעמא דדה"פ ודה"ש. דהא מבואר דבלח ופליטת טעם לא שייך טעמא דעד שתאכלנו כו' למגזר אטו מערב בידים משו"ה אתי עלה מטעמא דמב"מ. ובזה סרה מהר קו' נוב"ת חיו"ד (סי' נ"ג) המובא לעיל (פ"א) שהק' דלטעם הר"ן אמאי ל"ב ביבש דהא לר"י עצמו בטל ביבש כמו"ש תוס' ביבמות (פ"ב) ולהמבואר א"ש דהא גם הר"ן ס"ל טעמא דעד שתאכלנו כו' דלא איצטריך לטעמא דמב"מ אלא ללח ופליטת הטעם וכמו"ש לעיל. אבל ביבש שפיר ל"ב משום עד שתאכלנו כו' משום לתא דא"מ איסור לכתחלה:
פרט ג
ואכתי פש גבן לברורי. דלפמ"ש לעיל דעיקר סברא דעד שתאכלנו כו' הוא דגזרו במעורב ממילא בדשיל"מ אטו מערב בידים שהוא איסור תורה. וא"כ צריך טעם דאמאי גם איסור דרבנן ל"ב. דהא איסור דרבנן אפי' ודאי איסור אפי' יערב בידים ליכא איסור תורה. אמנם ז"א דהא חזינן דכל מה דל"ב באיסור תורה גם בדרבנן לא מזלזלינן. וכדאמרי' בחולין (צ"ח) גבי ההוא פלגא דזיתא כו' א"ל לא תזלזל בשיעורא כו' ועוד דהא ר"י דס"ל מב"מ ל"ב מה"ת ס"ל דגם באיסור דרבנן ל"ב מב"מ כמבואר מד' התוס' ביבמות (פ"ב) בד"ה בטומאת משקין דרבנן. וכן הוכיח מד' תוס' הללו בצל"ח בפ"ק דביצה (ד) ובשעה"מ (פט"ו ממ"א) וכן מוכח להדי' ג"כ בתוס' ע"ז (מ) שכ' בסתם יינם מב"מ ל"ב לרב דס"ל כר"י דמב"מ ל"ב. וכ"כ התוס' עוד שם בע"ז (עג) והא סתם יינם הוא מדרבנן ומוכח דלר"י דמב"מ ל"ב לאו דוקא באיסור תורה אלא דגם בדרבנן ל"ב. וראיתי לאיזה אחרונים שהק' מתוס' דחולין (צ"ט) גבי הא דשאני ציר דזיעה בעלמא הוא דמוכח דס"ל דלר"י דוקא באיסור תורה ל"ב מב"מ אבל באיסור דרבנן בטל. והק' דלטעם הר"ן דטעמא דדשיל"מ הוא מדה"פ ודה"ש מהא דלר"י מב"מ ל"ב א"כ אמאי ל"ב גם בדרבנן. אך לפמ"ש תוס' ביבמות (פ"ב) ובע"ז שם ליתא לקו' זו. והא דכ' בחולין גבי ציר. עכצ"ל כמו"ש בחי' ריטב"א שם דדוקא כמו ציר דאיסור גרוע הוא דזיעה בעלמא אבל בשאר אי' דרבנן ס"ל לר"י כמו דל"ב באיסור תורה גם בדרבנן ל"ב ונראה דמה"ט נמי קיי"ל דגם באי' דרבנן אין מערבין בידים כמבואר ברמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) משום דכל מה דלא באי' תורה גם בדרבנן לא מזלזלינן:
וכ"ת דזהו דוקא היכא דהאיסור תורה מה"ת ל"ב אז גם בדרבנן ל"ב אבל היכא דהא דל"ב אינו אלא מדרבנן דלא ליתי לעבור איסור תורה א"כ הא באיסור דרבנן ודאי דלא אתי לשל תורה ובטל. ז"א דהא מב"מ בלח דמה"ת ברובא בעל ואמור רבנן בס' משום גזירה דמין בשא"מ דבדליכא ס' איכא איסור תורה. ומ"מ קיי"ל דגם באי' דרבנן ל"ב בלח במב"מ בפחות מס' כמו"ש הפרמ"ג והוכיח כן ביו"ד בפתי' לתערובות (ח"ב סופ"א) ומשום דחכמים השוו מדותיהם בזה יעוי"ש. וה"נ אע"ג דדשיל"מ במעורב ממילא הוא גזירה דרבנן דלא ליתי לערב בידים שהוא איסור תורה. מ"מ גם בדרבנן ל"ב דכל מה דאסרו חכמים באיסור תורה גם בדרבנן לא מזלזלינן. וכה"ג ביבמות (מ) דכמו דגזרו שניות באשתו דאורייתא ה"נ אסורות שניות גם בחליצה דרבנן יעו"ש. והא דגם ספד"ר אסור בדשיל"מ הוא בפשיטות. לפמ"ש לקמן (פי"א) בעז"ה בשם המ"מ והלח"מ לשי' הרמב"ם (פ"א מיו"ט) דכל היכא דרוב לא מהני כ"ש דספק לא מהני. משו"ה כיון דע"כ גם איסור דרבנן ל"ב בדשיל"מ כ"ש ספד"ר.
ובזה יתיישב גם כן קושית הפ"י בפ"ק דביצה שהק' דלטעם הר"ן משום מב"מ אמאי ספד"ר אסור. דליכא טעם לאסור גם ספד"ר אלא מטעמא דעד שתאכלנו כו' ואחריו נמשכו עוד איזה אחרונים להחליט דר"א בביצה (ד) דס"ל דגם ספד"ר אסור ע"כ לא ס"ל טעם הר"ן רק טעמא דעד שתאכלנו כו' וסוגיא דשם דפליג וס"ל דספד"ר מותר ס"ל ע"כ טעם הר"ן וזה ודאי אינו דהא הר"ן בפ"ק דביצה מביא להדיא פירושו בפ' הנודר מן המבושל ומסיים עלה דקיי"ל דגם ספד"ר אסור ותו דאי ר"א ע"כ לא ס"ל טעם הר"ן יש לתמוה דהא עיקר מה שמחדש הר"ן טעמא דדה"פ ודה"ש לדשיל"מ הוא ליישב שיטת הרי"ף יעוי"ש והרי"ף כתב להדיא בפ"ק דביצה דקיי"ל כר"א וכלפי לייא. אמנם להמבואר א"ש דכיון דע"כ גם לר"י דהוא מרי' דהאי דינא דלימוד דדה"פ ודה"ש גם בדרבנן ל"ב וכמו"ש לעיל בשם התוס'. ע"כ גם לטעם הר"ן לדידן גם בדרבנן ל"ב. וכיון דספק חמיר מרוב א"כ כל היכי דרוב לא מהני כ"ש ספק והא דסוגיא דמעיקרא שם לא מוקי הא דספיקא אסורה בברייתא שם כר"א פליגי בזה במילי אחרנייתא וכמו שיתבאר בעז"ה לקמן (פי"א) בביאור נכון בזה יעוי"ש:
ועוד דאפי' תימא דמדה"פ ודה"ש לא נפק"ל ספד"ר מ"מ יש ליישב קושית הפ"י למה שנתבאר דגם הר"ן ס"ל טעמא דעד שתאכלנו כו' אלא דאיצטריך לטעם דמב"מ משום לח ופליטת טעם דעיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' הוא דגזרינן מעורב ממילא בדשיל"מ אטו מערב בידים וזה לא שייך אלא ביבש שסומך לאכול על גזה"כ דאח"ר להטות אבל בלח דמה שסומך הוא משום דודאי אין בו איסור כלל עכשיו בעולם וכמו"ש לעיל (פ"ב) בשם נוב"י והרשב"א והרמב"ן ומי שסומך משום דודאי אין כאן איסור ליכא למיסרי' מטעמא דעד שתאכלנו כו' יעוי"ש מ"ש בזה בביאור נכון. א"כ בספד"ר דע"כ ליכא למימר דאין כאן איסור בודאי דספק הוא ושמא יש בו איסור אלא שסומך על מה שגזרו חכמים ואמרו דספד"ר לקולא ומבטלין צד המורה על איסור בצד המורה להיתר וזה דומה לעירוב דיבש שאין לומר בו דודאי אין בו איסור כדאמרינן בלח. א"כ לפי זה בספד"ר גם בלח אסור מאותו טעם דאמרינן ביבש דל"ב והוא מטעם עד שתאכלנו כו' משום לתא דא"מ אי' לכתחלה:
פרט ד
כתב הרי"ף בחולין בפג"ה דפת שאפאו עם הצלי דאסור לאכלו בכותח אע"ג דקיי"ל דריחא לאו מילתא הוא מטעמא דכיון דאפשר לאכול עם בשר הוה דשיל"מ ואפי' באלף ל"ב ואע"ג דריחא לאו מלתא מ"מ משהו מיהא איכא ע"כ והקשה הר"ן בנדרים (נב) דהא דשיל"מ הוא דוקא במב"מ ופת שאפאו עם הצלי הוה מין בשא"מ ותי' דמה שיש לו היתר עכשיו עדיף דל"ב אפי' בא"מ יעוי"ש. והקשו האחרונים מהא דכלאים (פ"ט מ"א) דצ"ר וצ"ג שטרפן זב"ז נתבטל ברוב ומותר לערבו אח"כ עם פשתן וה"נ כיון שיש לו היתר עכשיו ללובשו כך בלא פשתן הוה דשיל"מ ול"ב אפילו בא"מ כמו בפת שאפאו עם הצלי ע"כ והנה לפי מה שראיתי שתפסו איזה אחרונים דצ"ר וצ"ג הוה מין בשא"מ יש ליישב קושיא זו דכבר נתבאר לעיל (פ"א ופ"ב) דגם הר"ן מודה דביבש איכא טעמא דעד שתאכלנו כו' ולא איצטריך ליה טעמא דדה"פ ודה"ש אלא ללח וטעמא דדה"פ ודה"ש לא מהני אלא ללח ולא ליבש וטעמו ש"ד נתבאר שם באורך יעוי"ש וא"כ לפ"ז צ"ר וצ"ג דהוה יבש דלא נפק"ל אלא מטעמא דעד שתאכלנו כו' ולטעם זה ג"כ דשיל"מ ל"ב אלא במינו מטעם שכתב התו"ח שהובא באחרונים ביו"ד (סי' ק"ב) משו"ה ל"ב משא"כ בפת שאפאו עם הצלי דהוה לח ונפק"ל מדה"פ ודה"ש. ולטעם זה מה שיש לו היתר עכשיו גם בא"מ ל"ב משום הכי שפיר כתב הרי"ף דהוה דשיל"מ ול"ב:
איברא דלמ"ש כמה אחרונים דצ"ר וצ"ג הוה מב"מ וכ"כ להדיא בס' ארצוה"ח (סי' ט'). א"כ לפי זה נסתר ישוב הנ"ל ושבה הקושיא למקומה ולכן נלפענ"ד ליישב קושיא זו באופן אחר והוא לפמ"ש לעיל (פ"ב) דעיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' הוא משום לתא דא"מ אי' לכתחלה והיינו דגזרו מעורב בידים בדשיל"מ דהוה כלכתחלה אטו מערב בידים יעוי"ש ועפ"ז י"ל דדוקא פת שאפאו עם הצלי שהוא לח ואתינן עלה מטעמא דדה"פ ודה"ש וכמו"ש לעיל ולטעם זה כיון שיש לו מתירין עכשיו ל"ב אפי' בא"מ משא"כ בצ"ר וצ"ג דהוה יבש ונפק"ל מטעמא דעד שתאכלנו כו' ומגזירה דמערב בידים אמנם בצ"ר וצ"ג ליכא התם כלל איסור דמערב בידים כמבואר בט"ז יו"ד (סי' רצ"ט סק"א) באורך קצת. דלהראב"ד ורש"י ותוס' ל"ב כלל צמר בפשתים וכ' שם שכ"ה דעת הרמב"ם ג"כ א"כ ודאי לא שייך לאסור לערב בידים צמר בפשתים דהא בלא"ה לא אהנו מעשיו כלל דאף אי מערב ל"ב ובמערב מין אמר הא מותר לערב לכתחלה כמבואר שם בשו"ע ועיי"ש בט"ז הטעם כזה ולערב צ"ר בצ"ג ג"כ ודאי דאין זה מבעל איסור אלא מבטל היתר וזה לא אסרו באופן דליכא שם מציאות לאיסור דמערב בידים כלל ובכהאי גוונא ודאי דלא שייך לאסור מעורב ממילא בדשיל"מ בדבר שמותר לערב בידים דעיקר איסור דדשיל"מ הוא משום מערב בידים וכמו"ש:
פרט ה
כתב הפרי מגדים באו"ח (ריש סי' תמ"ב) שיש להק' לפי המבואר ביו"ד (סי' ק"ב) בהגהות רמ"א דהיכא דלא הוכר האיסור קודם התערובות כמו גיגית מלאה ענבים בשבת שהיוצא מהן בשבת בטל אע"ג דהוה דשיל"מ משום שתיכף שיוצא מתערב וא"כ קשה דאמאי ס"ל להרמב"ם גבי חמץ דחוזר וניעור כמו"ש דעתו בשו"ע או"ח (סי' תמ"ז) דהא לשיטת הרמב"ם הא דחמב"פ במשהו הוא משום דשיל"מ כמו"ש הרמב"ם (פט"ו ממ"א) והא כה"ג לא הוכר האיסור קודם התערובות כו' עכ"ד. וקושיא זו הקשה ג"כ בהגהות הגרש"א ליו"ד (סי' ק"ב). ולפענ"ד נראה ליישב זה דהנה לכאורה זה עצמו צריך טעם דאמאי לא הוה דשיל"מ בלא ניכר האיסור קודם התערובות הא סו"ס תערובות זה יל"מ שלא ע"י ביטול. ונראה להמבואר לעיל (פ"ב) דעיקר טעמא דעד שתאכלנו כו' הוא משום דכיון שיש דרך היתר שלא ע"י ביטול וסומך על הביטול הוה כמו מבטל איסור לכתחלה. ויעו"ש שכתבנו דלשיטת תוס' שהובא בר"ן בפג"ה דבפליטת טעם ולח לא הוה איסור דמערב בידים אלא מדרבנן ולשיטה זו ליכא בלח טעמא דעד שתאכלנו כו' אלא משום טעם הר"ן בנדרים (נב) משום מב"מ אך לשי' הראב"ד שהובא בר"ן שם בפג"ה דאף בפליטת טעם ולח הוה מה"ת אז שפיר גם בלח הוה טעמא משום עד שתאכלנו כו' שהוא מגזירה אטו מערב בידים שהוא איסור תורה יעוי"ש היטיב ולפ"ז י"ל דהסמ"ק ומרדכי בפ"ק דשבת שהם בעלי דיעה זו ס"ל כהראב"ד בזה. וגם בלח הוה טעמא משום עד שתאכלנו כו' ולא משום דה"פ ודה"ש והוא משום גזירה אטו מערב בידים. ובלא הוכר האיסור קודם התערובות ודאי דלא משכחת לה כלל לערב בידים כמו הא דגיגית מלאה ענבים דהיוצא מהן בשבת תיכף שנולד מתערב שאין כאן בזה מציאות דמערב בידים דמעולם לא היה האיסור לעצמו בעולם שנאמר שיערבהו ומשו"ה אע"ג דהוה דשיל"מ בטל דליכא הכא גזירת חכמים דעד שתאכלנו כו' שהוא גזירה שמא יבא לערב בידים וה"נ חמץ קודם פסח דלאו מערב איסור הוא אלא היתר ומותר לערב בידים. וכעין זה ממש כתב הט"ז ביו"ד (סי' רצ"ט) יעוי"ש אבל הרמב"ם ס"ל מטעמא דמב"מ כמו"ש הר"ן ולטעם זה אין לחלק בזה כלל **(הגה"ה אאחה"מ דברי הגאון מו"ח נ"י צ"ב בזה במ"ש דטעמא דסמ"ק ומרדכי דבלא ניכר האיסור קודם התערובות)**:
איברא דלמ"ש האחרונים אהא דס"ל להרמב"ם דחמץ הוה דשיל"מ נגד דעת ר' יוחנן בפסחים (כ"ט) דס"ל דבטל בס'. וכ"כ הרמב"ן במלחמת ד' שם בפסחים דר' יוחנן ע"כ לא ס"ל עיקר כללא דדשיל"מ. וכתב בס' טעה"מ (בפ"ה מה' יו"ט) ונמשכו אחריו כמה אחרונים. די"ל דר"י לא פליג על עיקר דין דשיל"מ. רק דס"ל טעמא דהר"ן משום מב"מ. ולטעם זה לא הוה דשיל"מ. דגם אחה"פ אסור עכ"פ מדרבנן. ולא מקרי זה היתר בהיתר. או משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה נא מקרי היתר לטעמא דמב"מ מדה"פ ודה"ש. אבל הרמב"ם ס"ל טעמא דעד שתאכננו כו'. ולטעם זה גם בחמץ אמרי' עד שתאכלנו ע"י ביטול באי' תורה תאכלנו למחר באיסור דרבנן דקיל מיניה. ואף דחוזר ונאסר לשנה הבאה אין נפ"מ בזה. דמ"מ יותר טוב לאכול בשעה שהוא היתר גמור. וא"כ לפי"ז נסתר מ"ש ביישוב קו' הפרמ"ג והש"א הנ"ל כמובן:
ולכן נלפענ"ד ליישב עפימ"ש הנוב"ת חיו"ד (סי' קפ"ו) לדעת הרמב"ם דס"ל דהיתר בהיתר לא בטל. וכ' שם עוד במ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' צ"ט) חלב שנפל במים ונתבטל בששים מותר אח"כ לבשר. דלענין ליתא לכתחילה בבשר תלי' אי היתר בהיתר בטל או לא. דאי היתר בהיתר לא בטל אסור ליתנו לכתחלה לבשר משום דהוי מבטל אי' לכתחלה. וכ' שם כן בשם הפר"ח. וכ' שם עוד נדחות ראייתו של או"ה דהיתר בהיתר בטל מחמץ קודם פסח שבטל בששים. משום דאף אי היתר בהיתר לא בטל מ"מ כשמגיע ע"פ אחר שש כבר הוא איסור ושיעורו בששים ונתבטל אז עכ"ד. ועפי"ז נראה **(אף בדשיל"מ בטל משום דס"ל טעמא דעד שתאכלנו כו' שהוא משום לתא דביטול לכתחלה ובלא ניכר לא משכחת לה לבטל ולערב בידים וככל מ"ש מו"ח נ"י בזה. דהא כתב בפרמ"ג ביו"ד (סי' סט) במש"ז (סקל"ה) בשם או"ה דכלל זה הוא גם כן בבע"ח וד"ח דלא בטל מדרבנן דאם לא ניכר קודם תערובות בטל והנה הא דבע"ח וד"ח דל"ב הא לאו מטעמא דעד שתאכלנו כו' דטעם זה לא אמור אלא בדשיל"מ אמנם הרמ"א באמת כנראה אינו מסכים לדין זה דאו"ה דלא הביא דין זה אלא בדשיל"מ ביו"ד (סי' קב) ולא אשתמיט לכתוב דין זה ג"כ גבי בע"ח וד"ח ומשמע דרמ"א לא ס"ל כן ורמז לזה בפמ"ג שם יעוי"ש. ויש לה"ר מתמורה (נ) גבי מחיר כלב דשותפין שחלקו עשרה טלאים נגד ט' וכלב דפריך ניפוק חדא להדי כלבא ואידך נשתרי ומשני כגון דטפי דמי כלב מחד מנייהו והך טופיינא שדי בכולהו ובתוס' שם כתב דהא דפריך וניפוק חדא כו' הוא לסברא דיש ברירה דאי אין ברירה לא מהני ע"כ ולפי זה להרמב"ם דפסק דא"ב בשל תורה כמו"ש (בפ"ז דמעשר) וכ"כ ג"כ (בפ"א מתרומות) א"כ לא מהני לברור אחד דלישתרו אידך אפי' בליכא פופיינא וא"כ קשה דאמאי פסק הרמב"ם (בפ"ד מאיסו"מ) ממש כפשטות הש"ס בתמורה שם ועכצ"ל דבאמת לית כאן איסור תורה בלא"ה דבטל ברוב רק דבע"ח ל"ב מדרבנן ובאיסור דרבנן גם להרמב"ם יש ברירה אך לאו"ה הנ"ל קשה הא כתב תוס' שם בתמורה דהא דשותפין שחלקו הוי נולד האיסור לאחר התערובות ואמאי ל"ב וכן יש לעמוד לשיטת ר"ת בסנהדרין (עט) דשוה"נ א"נ מחיים יעוי"ש אם כן קשה מזבחים (עב) דאמרינן שוה"נ שנתערב כו' אפי' א' ברבוא ימותו כולן ופריך בגמ' וליבטל ברובא ומשני ר"א דבע"ח ל"ב וה"נ נולד האיסור בתוך התערובות א"ו דלא כאו"ה ודין זה דסמ"ק ומרדכי אינו אלא בדבר שיש לו מתירין אבל בבע"ח וד"ח אפילו לא ניכר קודם התערובות נמי ל"ב אמנם כשהרציתי הדברים לפני הגאון מו"ח נ"י אמר שיש לדחות קושיא הנ"ל על האו"ה דיש לחלק לפמ"ש האחרונים להק' על דין זה דמרדכי דבלא ניכר קודם התערובות בטל גם דשיל"מ ממרדכי סוף חולין ביבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה דא"א בלא צחצוחי רוק והא דל"ב ברוב משום דתחלת ביאתו בתערובות ל"ב ותי' דדוקא היכא דהויית המבטל בא לעולם קודם הוייתו של הבטל בזה עדיף כח המבטל מהבטל ומבטלו אבל ביבמה שרקקה דם הויית שניהם בא כאחד ובזה כח שניהם שוה ע"כ והביא זה מו"ח נ"י לקמן בכלל זה ובס' ארצות החיים (סי' ט') הביא מה שדחה נוב"י במהד"ת חיו"ד (סי' קפ"ו) דברי או"ה שהוכיח דהיתר בהיתר בטל מחמץ קודם פסח דבטל שכתב נוב"י די"ל דמתבטל בע"פ אחר שש דאז שיעורו בס' וכתב בארצוה"ח שיש ליישב דאו"ה ס"ל כמרדכי סוף חולין הנ"ל וס"ל דהיכא דבא חלות האיסור לאחר התערובות דמי כמו יבמה שרקקה דם דהויית שניהם בא כאחד וא"כ ע"כ משום דהיתר בהיתר בטל עכ"ד ועפ"ז י"ל דדוקא כמו יין בגיגית שכמו שבא האיסור תיכף בתערובות ולא חל קודם כמו כן גם מציאותו והוייתו תיכף נתערב ולא ניכר קודם וכיון דהמבטל כבר היה בעולם קודם להויית הבטל משו"ה עדיף כח המבטל מהבטל וה"נ הא דאו"ה שהובא בפ"מ (סי' סט) בחתיכה שלא נמלחה יעוי"ש. משא"כ כשגם הבטל היה הוייתו בעולם קודם חלות איסורו כמו הא דשוה"נ ומחיר כלב בזה כח הבטל שוה למבטל וא"ש ד' או"ה. אך מה שהקשיתי לעיל על דברי מו"ח נ"י בזה לשיטת או"ה לק"מ די"ל דבאמת בלא"ה לכאורה אין לנו טעם ברור למה שאסרו חכמים בבע"ח וד"ח דל"ב דמה ראו חכמים להחמיר ולמימר דל"ב. אמנם עם מ"ש מו"ח נ"י בזה יש להסביר ד"ז. דבאמת ראו חכמים לגזור מעורב ממילא שמא יערב בידים אלא דא"א לגזור כן על כ"ד המעורב ממילא דא"כ בטלת דין הביטול לגמרי ולכן לא גזרו אלא היכא דיש איזה עילה למניעת הביטול כמו בדבר שיש לו מתירין דכיון דלא יופסד התערובות לגמרי אפילו אי נימא דל"ב דיכול לאכלו לאחר שיבא התירו בזה גזרו אטו מערב בידים והך טעמא איכא למימר נמי בבע"ח וד"ח דגזרו דל"ב דעיקר הגזירה היה אטו מערב בידים אלא דלא יכלו להטיל גזירתם במוחלט על כל דבר המעורב דלא תיעקר תורת הביטול לגמרי ולכן לא גזרו אלא בבע"ח וד"ח דהוה עילה למימר דמשום שהוא חשוב גזרו ביה מעורב ממילא אטו מערב בידים אמנם עיקר הגזירה הוא משום מערב בידים ולפ"ז גם בבע"ח וד"ח יש לומר גם כן דהיכא דלא ניכר דלא משכחת ביה לערב בידים את האיסור לא גזרו. אברהם זקהיים:)** דלערב לכתחילה חמץ קו"פ בזמן היתר תליא בהא אי היתר בהיתר בטל אי לא. דלמאן דס"ל דהיתר בהיתר ל"ב. וכשיגיע ע"פ אחר שש יתבטל. א"כ הוי זה מבטל אי' לכתחילה. דהא ע"י שעירב החמץ בס' ממילא יאכל התערובות בפסח. ואילו לא עירבו הי' אסור. וכיון דעיקר הביטול הוא בזמן איסורו. ונתבטל ע"י מה שעירב לכתחילה. הוי זה ממש מבטל אי' לכתחלה משא"כ אי היתר בהיתר בטל. עיקר ביטולו בזמן התירו ולא הוי זה מבטל איסור אלא מבטל היתר. וזה ברור בסברא לפענ"ד:
ועפי"ז נראה דדוקא בכה"ג דגיגית מלאה ענבים בשבת דמיירו מיניה הסמ"ק ומרדכי לא הוה דשיל"מ. וכמו"ש לעיל דל"ש טעמא דעד שתאכלנו כו' משום דלא משכחת בהא הא דא"מ אי' לכתחלה. אמנם זהו דוקא בכה"ג דגיגית כו' דביאתו לעולם ואיסורו באין כא'. שאין כאן מציאות לערב בידים וכמו"ש. אבל בכה"ג דחמץ שנתערב קו"פ שכבר הי' נמצא בעולם קודם התערובות רק דחלות האיסור הוא. בתוך התערובות שפיר הוי דשיל"מ. כיון דלמ"ד דהיתר בהיתר לא בטל אסור לערב בידים וכמו"ש לעיל. דבמה שמערב בידים בס' מתירו בזה. שיתבטל ממילא כשיגיע זמן האיסור בע"פ אחר שש כמו"ש נוב"י הנ"ל. ושוב ממילא שייך גזירה דעד שתאכלנו כו'. א"כ לפמ"ש נוב"י דהרמב"ם ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב. ממילא יש במציאות הכא איסור דמערב בידים ומשו"ה הוה דשיל"מ אף לדעת סמ"ק ומרדכי:
פרט ו
כתב הגאון מוהר"ש ז"ל בנו של הגאון נוב"י במהד"ת חיו"ד (סי' נ"ג) אהא דבס' שעה"מ (פ"ד מחומ"צ) הק' ד' הר"ן אהדדי. דהר"ן בתשו' (סי' נ"ט) פסק בחיטין מבוקעות אם אין בהם אחד מס' מותר לטחון הכל קודם הפסח ולאכלו בפסח. ולפי ד' הר"ן בנדרים (נ"ט) גבי שביעית שפי' הא דאמרי' שם לא אמרתי אלא לביעור דירק של ששית שנטעו בשביעית וניתוסף משהו ל"ב הך משהו וחייב בביעור משום דיל"מ לאכלו קודם הביעור. דא"כ ה"נ הוה דשיל"מ כיון שיכול לאכלן קודם פסח כמו שביעית עכ"ל השעה"מ. וע"ז כ' מוהר"ש הנ"ל וז"ל. ולענ"ד י"ל שהר"ן בתשו' מיירי שנתבקעו לאחר שנתערבו ולא הי' האיסור ניכר קודם התערובות בזה לא אמרי' דהוה דשיל"מ עי' שו"ע או"ח (סי' שך) עכ"ל שם. ודבריו תמוהים דלא הועיל בזה כלום. דהא הך דשביעית נמי מה שגדל אח"כ לא ניכר מעולם קודם התערובות. וכ"כ להדיא בשמ"ק לב"ק (ס"ט) בשם רבינו ישעיה יעוי"ש. וכ"כ בשעה"מ (פ"ו מה' יו"ט). ומ"מ כ' הר"ן דהוי דשיל"מ. אעכצ"ל כמו"ש לעיל (פ"ג) דטעמא דהסמ"ק ומרדכי בדין זה דגיגית מלאה ענבים בשבת. הוא משום דס"ל דעיקר הטעם דדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו'. והיינו לפמ"ש לעיל. דעיקר גזירה זו הוא משום ליתא דא"מ אי' לכתחלה. ובכה"ג דתיכף שנולד כבר מעורב אין כאן מציאות דמערב בידים ל"ש גזירה דעד שתאכלנו כו'. משא"כ להר"ן בנדרים (נ"ב) דס"ל טעם דדשיל"מ משום מב"מ מדה"פ ודה"ש. ולטעם זה אפי' לא ניכר קודם התערובות ג"כ הוי דשיל"מ דסו"ס תערובות זה יל"מ למחר ומקרי עכשיו היתר יעו"ש. א"כ ע"כ הר"ן לא ס"ל דינא דהסמ"ק ומרדכי וגם בלא ניכר מקודם הוה דשיל"מ ונסתרין דברי מוהר"ש ז"ל:
ולפענ"ד נראה בישוב קו' השעה"מ הנ"ל. דהנה בלא"ה קשה בענין זה קו' הנוב"י שם אשר לכאורה היא קושיא חזקה ונצבה כמו נד. דהא כ' הר"ן בפ' הנודר מן הירק (נב) דהיכא דהתירו עכשיו הוי דשיל"מ אף בא"מ ואמאי תנן השביעית אוסרת בכ"ש במינה יעוי"ש. ולכן נראה דע"כ א"א לומר דכונת הר"ן גבי הא דשביעית דדבר שהזמן אוסרו. יהי' דשיל"מ משום התירו דקודם שהגיע הזמן. דא"כ הוי חמץ בפשיטות דשיל"מ משום שעת הכושר לאכלו קודם פסח ואמאי כרכר הר"ן בזה בפסחים בפכ"ש אי חמץ הוה דשיל"מ ומראה פנים דלא הוה דשיל"מ. משום דגם לאחה"פ אסור מדרבנן יעוי"ש. א"ו דדבר שעכשיו אין עליו שום איסור לשום דבר. רק שביטולו עושה לו פעולה שלא יהי' נאסר לעתיד לבא כשיגיע זמן האיסור. אין עליו שם דשיל"מ משום שהוא עכשיו מותר. ושעדיין לא חל עליו שם איסור. אלא דבעינן גבי דשיל"מ שיהא עליו עכשיו שם איסור לשום דבר לולא הביטול. וביטולו מתירו מאיסורו שיש עליו עכשיו. בזה אתי חומרא דדשיל"מ שאינו מניחו להתבטל וקם באיסורו שיש עליו עכשיו. כגון ביצה שנולדה ביו"ט דלולא הביטול הוא אסור עכשיו. או כגון פת שאפתו עם הצלי לאכלו בכותח המבואר ברי"ף בפג"ה ובר"ן נדרים (נב). דהצלי שם איסור עליו עכשיו לאכלו בכותח והוי עליו שם דשיל"מ. משום שיש לו מתירין לאכלו עם בשר. כמו דהביצה שנולדה ביו"ט מותרת למחר:
והנה שביעית אסור עכשיו לכמה ענינים מה"ת כמבואר ג"כ בסוכה (מ.) לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא לעשות ממנו אפיקטוזין ומשרה וכבוסה. ואיסור סחורה הוא ג"כ מה"ת כמו"ש בתוס' שם ד"ה אבקה. ועי' רמב"ם (פ"ה משמיטה ויובל). באופן דפירות וגידולי שביעית איסור שביעית רביע עלייהו כל השנה גם קודם זמן הביעור למילי טובא. ומכללם יש היתר לאכילה. ואי אמרי' שנתבטל בפירות ששית. הרי נתבטל בזה ויצא מכל הני איסורים דרביע עלייהו עכשיו. ונמצא שהוא ממש כפת שאפאו עם הצלי. דאסור לבל הני מילי. אלא שאנו באין להתירו לכל זה ע"י הביטול. וע"ז אמרי' דהוה דשיל"מ ולא מהני ליה הביטול. משום שיש לו מתירין עכשיו לאכילה. ומה דנקט שם הש"ס אף אני לא אמרתי אלא לביעור ה"ה דביטול זה אי לאו דשיל"מ. מתירו עכשיו לכל האיסורים שהם נוהגים עכשיו אלא דנקט ביעור שהוא העיקר. וכעין מ"ש תוס' שם בסוכה ובעירוכין (ל') בהא דקרי לאיסור סחורה אבק שביעית. משום דעיקר האיסור בחרישה וזריעה. אע"ג דאינך נמי אסורין מה"ת יעוי"ש:
ובזה יהי' מיושב קו' נוב"י הנ"ל. דלא כ' הר"ן דמה שהוא מותר עכשיו הוה דשיל"מ אף בא"מ. רק בכה"ג דפת שאפאו עם הצלי. דהיתר זה שהוא מותר בבשר הוא היתר עולם. משא"כ היתר אכילה דשביעית נאסר לאח"ז כשיגיע הביעור. וא"כ דמי ממש לביצה שנולדה ביו"ט לענין זה. לפי מה שדן הר"ן בנדרים (נב) דמה שיש לו היתר למחר הוא איכות מועט משום דעכשיו הוא אסור. ומשו"ה דוקא אם הוא מב"מ מצרפינן שיווי העצה לשיווי איכות מעט והוה היתר בהיתר ולא בעל גם לרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטל. אבל אם הוא א"מ אז הך הבדל העצם מסלק להך היתר קצת מה שיהי' מותר למחר כמוש"ש הר"ן באורך יעו"ש. וה"נ היתר זה דאכילה הוא דבר מועט. דהא אין התירו היתר עולם כפת שאפאו עם הצלי לאכול עם בשר. דהא לאחר הביעור נאסר גם היתר זה. א"כ עיקרו הוא איסור אלא שיש בו היתר מעט. ומשו"ה דוקא אם היא מב"מ נעשה איכות והיתר שלם ושוה באיכות להמבטל. והשיווי נותן שלא יתבטל כמוש"ש הר"ן והוה דשיל"מ. אבל בא"מ אתי הבדל דעצם ומסלק להך שיווי איכות קצת. ועפי"ז מבואר דקו' השעה"מ (בפ"ד מה' חומ"צ) הנ"ל מעיקרא לק"מ וז"ב:
פרט ז
גרסינן בביצה (לז) אתמר שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה. ומסיק דטעמיה דרב משום דסבר יש ברירה ומשו"ה חבית מותרת. ובהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי אמרי ליה ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ופירש"י דאקצי דעתי' מחלק חבירו. ומותר לאוכלו כאן אע"ג דינקי מהדדי יעוי"ש. והק' בשעה"מ (פ"ה מיו"ט) דהך יניקה הא דבר מועט הוא ותיבטל ברובא ועכצ"ל דטעמיה דרב משום דשיל"מ. וזה סותר דעת הסמ"ק ומרדכי בפ"ק דשבת גבי גיגית מלאה ענבים בשבת שהיוצא מן הענבים בשבת בטל אע"ג דדשיל"מ הוא משום שלא ניכר האיסור לעצמו קודם שנתערב. וה"נ תיכף שיונק מתבטל. ונ"ל דזהו עצמו מה דמקשו ליה ר"כ ור"א. אבל רב פליג על הסמ"ק. והרמב"ם (פ"ה מיו"ט) ורי"ף בשמעתין דפסקו כרב פליגי על הסמ"ק ומרדכי. א"כ קשה על הב"י בשו"ע או"ח דבסי' (ש"ך) פסק כהסמ"ק. ובסי' (שצ"ו) פסק דבהמה אסורה. וכ' שם ליישב דבהמה הא חלק חבירו שממנו יונק ניכר והרי הוא אסור לו היום ומשו"ה מקרי הוכר האיסור שממנו יונק ומתגדל. משא"כ בגיגית אע"ג דהענבים ניכרים. מ"מ מותרים לאכילה ואין אסור רק היין בשעה שיוצא ואז מעורב ואינו ניכר עכ"ד יעוי"ש:
איברא דק' לי על דבריו מד' התוס' שם שהק' על פירש"י שפי' דחלק חבירו מוקצה הוא לגבי'. דהא חלק חבירו מותר לו לאכול אם נתן לו חבירו כדאמרי' לעיל משלחין ביו"ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה שהבהמה גדלה ומוספת שמנונית ביו"ט ולא אסרת להו למיחש להכי אע"ג דקיי"ל כר"י במוקצה עכ"ל. והא לענין שמנונית לא שייך תי' השעה"מ. א"כ כיון דלא ניכר קודם התערובות תיבטל ברובא. והשתא מאי מקשו ר"כ ור"א לרב. דהא שפיר י"ל דלגבי מוקצה בטל השמנונית משום דלא ניכר ותיכף שגדל מתבטל. אבל תחומין ניכר חלק חבירו שהוא אסור והוה דשיל"מ ולא בטל יניקה א"ו דגם תחומין הוה לא ניכר ודלא כשעה"מ:
ונראה ליישב דהא דמקשו ר"כ ור"א לרב הוא לשי' דרב דס"ל בפסחים (כט) ובחולין (צ"ט) כר"י דמב"מ ל"ב. דא"כ אין לחלק בין מוקצה לתחומין כלל ואע"ג דבחולין אמרי' שם (צט) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ומודה ר"י דבטל וכ' התוס' דציר זיעה בעלמא ואינו אלא דרבנן א"כ משמע דבדרבנן מודה ר"י דבטל אפי' מב"מ. שוב ראיתי בכו"פ (סי' קט) שעמד בד' תוס' אלו מביצה (לח) דאמרי' לענין עירוב דלר"י מב"מ ל"ב ונראה ליישב דהא כ' הרא"ש בעירובין (מ"ו) דר"י ס"ל תחומין דאורייתא. וכ"כ השעה"מ (פ"ה מה' עירובין) בשם פי' המשניות להרמב"ם ובשם הסמ"ג. וכ"כ בטעה"מ (פכ"ז משבת) והא דאמרי' בביצה (לז) להוכיח דר' יוחנן אפי' בדרבנן לית ליה ברירה מהא דתני איו ר' יהודא אומר כו' וא"ר יוחנן וכבר בא חכם אלמא דלית ליה לר"י ברירה. והשתא דלמא ר' יוחנן כר' יהודא דתחומין דאורייתא. אבל בדרבנן אית ליה ברירה. אך יש לדחות דהא בלא"ה קשה דכבר הוכיח המהר"ם שיף בביצה (ג) דר' יוחנן ע"כ ס"ל תחומין דאורייתא יעוי"ש. וע"כ צ"ל דעיקר מה דמוכיח הש"ס הוא דר' יוחנן ס"ל גבי עירוב דאין ברירה דא"כ קשה איך ס"ל לר"י בהמה מותרת משום דיש ברירה דאפי' את"ל דר"י ס"ל תחומין דרבנן ולא דמי לאחין שחלקו דהוה דאורייתא. מ"מ אמאי לא ס"ל הכא גבי מתנה ב' דברים כא' דא"ב. וממ"נ עכצ"ל דלעולם לא תיפוך עיי"ש בסוגיא. כ"ז י"ל ביישוב קו' הכרו"פ הנ"ל. ועכ"פ הדרינן למאי דקמן דלפמ"ש תוס' בחולין (צ"ט) מודה גם ר"י במידי דרבנן דבטל אפי' במב"מ. אך בתוס' יבמות (פ"ב) בד"ה בטומאת משקין מוכח להדי' דס"ל דר"י גם בדרבנן ס"ל דל"ב מב"מ יעוי"ש. וכן מבואר בתוס' ע"ז (מ.) להדיא דסתם יינם דלא הוה אלא מדרבנן נ"ב מב"מ לרב דס"ל כר"י דמב"מ ל"ב. ועכצ"ל דמ"ש תוס' בחולין (צט) שאני כמו"ש הריטב"א בחי' שם דדוקא ציר דזיעה בעלמא הוא אבל בשאר אי' דרבנן במב"מ ל"ב לר"י. שוב ראיתי בשעה"מ (בפט"ו ממאכלות אסורות) שהאריך קצת בזה להוכיח דגם בדרבנן לר"י מב"מ ל"ב. א"כ לפי"ז אן דלענין דשיל"מ יש לחלק בין מוקצה לתחומין לשי' התוס' בביצה שם בשם ר"ש דמפרש להך דמוקצה בשמנונית. דבמוקצה לא ניכר קודם התערובות ובטל אפי' בדשיל"מ. משא"כ בתחומין וכמו"ש שעה"מ הנ"ל וכמו"ש לעיל. עכ"ז שפיר מקשו ליה ר"כ ור"א לרב דס"ל כר"י דמב"מ ל"ב דלפי"ז אין לחלק בזה:
ועפ"י המבואר יש לתת טעם בהא דפסקו הרמב"ם והרי"ף דבהמה אסורה. ותמהו הפוסקים דהא מקשו ליה ר"כ ור"א לרב ושתיק רב והי' ראוי לפסוק כר"כ ור"א ועי' ברא"ש. ולפמ"ש א"ש פסק זה אפי' לר"כ ור"א. דהא הא דמקשו הכי לרב הוא לשיטתיה דרב דס"ל מב"מ ל"ב דלפי"ז אין לחלק בין מוקצה לתחומין אבל לדידן דקיי"ל דמב"מ בטל. ורק משום דשיל"מ אתינן עלה שפיר יש לחלק בין מוקצה לתחומין. עפ"י שי' הר"ש שהובא בתוס'. דמה דאקצי דעתיה מחלק חבירו זה לאו מוקצה הוא. רק משום שמנונית שהוסיפה ביו"ט וזה בטל אף בדשיל"מ משום דלא ניכר האיסור קודם התערובות. משא"כ תחומין דחלק חבירו שממנו יונק ומתגדל ניכר כמו"ש השעה"מ הנ"ל:
פרט ח
מיהו עיקר דברי השעה"מ (פ"ו מיו"ט) שכ' ביישוב דעת השו"ע דחלק חבירו שממנו יונק ניכר וכמו"ש דבריו לעיל (פ"ה) הוא דחוק לפענ"ד. דהא אין אנו דנין לבטל חלק חבירו גופיה. רק דאנו דנין לבטל יניקתו. והך יניקה לא ניכרת. ומה שאנו רוצין לבטל אינו ניכר. ומה שניכר אין אנו רוצין לבטל. ולכן נראה ליישב דעת השו"ע מה שבסי' (ש"ך) באו"ח פסק כהסמ"ק ומרדכי לענין גיגית מלאה ענבים בשבת שכיון שהיוצא בשבת אינו ניכר ותיכף מתערב בטל אע"ג דהוה דשיל"מ ובסי' (שצ"ו) פסק כרב בביצה (לז) לענין תחומין בשנים שקנו בהמה בשותפות דאסור להוליך כל אחד חלקו משום דינקי תחומין מהדדי. אע"ג דהתם נמי הך יניקה לא ניכר ותיכף שיונק מתבטל. דהנה כבר עמדו רבותינו האחרונים בסתירת ד' המרדכי. שבסופ"ק דשבת פסק בהך דגיגית בשבת כו' דמשום דלא ניכר האיסור קודם התערובות בטל אף בדשיל"מ. ובסוף חולין כתב המרדכי בשם רבינו משולם דש"ז של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. וכן יבמה שרקקה דם חליצתה כשירה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק. והא דלא בטל ברוב לפי שכל דבר שתחלת ביאתו בתערובות לא בטל כלל. ועמדו בזה שלשת הרועים. השעה"מ (פ"ו מה' יו"ט) ובצל"ח לפסחים (לד) ובנוב"ת חיו"ד (סי' נ"ד) וכרו"פ (סי' ק"ב). וכולם ד"א אמרו דהעיקר תלוי בהמבטל. שיהי' לו הויה קודם התערובות בעולם. אבל אם לא הי' לו הויה קודם שנתערב בו הבטל, וביאתו והוייתו באין כאחד אין לו כח לבטל. אבל על הדבר הבטל אין נפ"מ. דאף שנולד בתערובות. מ"מ זה עדיף יותר דמתבטל אף בדשיל"מ. כיון שלא הורע כחו דמבטל וכחו דבטל הורע יעוי"ש:
והשתא כיון דרבותינו האחרונים ז"ל לא אתי עלה אלא מסברא. אף אנו נאמר דלאו דוקא דלא הי' המבטל בעולם במציאות קודם הבטל. כהא דיבמה שרקקה דם. שהדם לא הי' כלל בעולם קודם שנולד הרוק. אפי' הי' המבטל בעולם רק שלא הי' לו כח לבטל עד לאחר זמן. ג"כ הוה כאילו לא הי' הוייתו במציאות בעולם דמה יועיל מה שהי' בעולם. כיון דאין לו כח לבטל הוא כאילו לא הי' וכמו היכא דלא קדם הווייתו דמבטל להבטל שהורע כחו דמבטל ול"ב. ה"נ בקדם הוייתו רק שלא הי' לו אז כח לבטל הוי כאילו לא קדם הוייתו ולפיכך אם נולד כחו דמבטל ביחד עם לידת האיסור בשעה שהם מעורבים הוי כאילו תחלת ביאת שניהם בתערובות:
ובזה יתיישב קו' הפרמ"ג באו"ח (סי' תמ"ז) על דעת הסמ"ק דבלא ניכר האיסור קודם התערובות בטל אף בדשיל"מ. מד' הרמב"ם דס"ל (בפ"ד מחומ"צ) דחמץ שנתערב קודם פסח ביותר מס' אסור במשהו כשיגיע הפסח. דהא טעם הרמב"ם דאוסר חמב"פ במשהו הוא משום דשיל"מ. וכאן נולד האיסור בתוך התערובות. וכן הק' בהגרש"א לירד (סי' ק"ב) ובקו' מים חיים שבס' דב"ח (סי' כח) והובא לעיל (פ"ג). ולמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דהיתר בהיתר לא בטל. וכמו"ש הר"ן בנדרים (נב) מדה"פ ודה"ש והיינו שאין בכח היתר לבטל אלא איסור. אבל היתר אין בכחו לבטל. ונמצא דכשיגיע הפסח דאז נולד האיסור. נולד אז ביחד עמו גם כח המבטל בשעה שהם מעורבים. ואף דלא הוה דשיל"מ. מ"מ לא בטל מטעם דתחלת ביאת שניהם בתערובות. ומה שיש להתעורר בזה ממשנה דכלאים (פ"ט מ"א) דצ"ר וצ"ג שטרפן זב"ז מותר לערבו עם פשתן כבר יישב זה הנוב"י בתניינא חיו"ד (סי' קפ"ו) יעוי"ש:
ועפי"ז יהי' מיושב דעת השו"ע. דלפמ"ש מבואר דכ"ש וק"ו אם נולד האיסור בתערובות קודם שנולד כח המבטל דפשיטא דלא בטל. א"כ לפי"ז הא קיי"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכר"א בזבחים (עט) וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מפסה"מ) ועי' במנחות (כ"ב) תוד"ה מכאן. ומבואר בביצה (כ"ה) וחולין (ט) דבהמה בחייה בחזק"א עומדת. אם בחזקת א"ז. או אבמ"ה כדפליגי בזה תוס' ורש"י שם. ועכ"פ איסורא הוא דרביע עלה כ"ז שלא נשחטה. ומשו"ה בשעה שנולדה היניקה מחלק חבירו. אכתי לא הי' אז כח לחלק עצמו לבטל. דשם איסור עליה ואיסורין א"מ זא"ז. ומשו"ה ס"ל להשו"ע דבהמה אסורה אף לשי' הסמ"ק ומרדכי גבי גיגית כו' דדוקא בגיגית כו' דתיכף שבא הבטל כבר יש כח להמבטל לבטלו ובא קודם לו. משו"ה בטל אף בדשיל"מ. משא"כ בהמה לענין תחומין וכמו"ש:
ואשכחנא פתרי בזה ג"כ ליישב דעת הרמ"א באו"ה (סי' שי"ח) שכ' בשם האו"ח דאם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אסורה לבריא אפי' הי' החולה חולה מבעוד יום. אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה. ובמג"א העיר שהוא נגד מ"ש השו"ע באו"ח (סי' ש"ך) בשם הסמ"ק ומרדכי לענין גיגית מלאה ענבים כו' והובא ברמ"א יו"ד (סי' קב) דבלא ניכר האיסור קודם התערובות מתבטל אף בדשיל"מ וה"נ מה שגדל תיכף מתבטל ע"כ. וכן הק' בשעה"מ (פ"ו מיו"ט). ולמ"ש יהי' זה מיושב. דהתם נמי תיכף שגדל המוקצה א"י להתבטל. דאין כח למבטל לבטלו אז. דהא איסור מחובר רביע עלי' ואיסורין א"מ זא"ז. ונולד האיסור בתערובות קודם שבא כח המבטל שיהי' יכולת בידו לבטל. ולפיכך אפי' אח"כ שבא כחו בשעה שקצץ מן המחובר שאז נקרא היתר ג"כ אינו יכול לבטל. שהרי נתערבו קודם שבא כח המבטל:
פרט ט
כתב הט"ז ביו"ד (סי' ט"ו סק"ד) אהא דכ' בשו"ע דאסור לשחוט העגלים דלא ידעינן אם יש להם ח' ימים משנולדו. והק' הט"ז דהא הוה ס"ס שמא הוא בן ח' ימים ושמא כ"ח ותי' דהוה דשיל"מ ולא מהני ס"ס וכ"כ בכרו"פ. ועי' בפרמ"ג שם ביאור ד' הט"ז. ושם בנקוה"כ הק' דאיך הוה דשיל"מ דהא אין המתיר עתיד לבוא בודאי ודמי להמבואר ביו"ד (סי' ק"ב) דביצה של ספק טריפה לא הוה דשיל"מ מטעם זה. והגאון דב"ח חיו"ד (סי' ג') הק' ג"כ על הט"ז דא"כ איך נפרנס הא דיבמות (סז) בעבדי כהן שמת והניח אשתו מעוברת דאוכלין העבדים בתרומה מטעם ס"ס שמא יהא הולד נפל ואת"ל ב"ק שמא נקיבה והוו זכרים מיעוטא יעוי"ש והשתא התם נמי נימא דהוה דשיל"מ להמתין עד שיבא הבירור שהדבר הוא כמו שמורה הס"ס ולא נסמוך על הס"ס. א"ו דאע"ג דא"ס לכתחלה על רוב וס"ס בדאיכא לברורי היינו דוקא בדאיכא לברורי השתא וכדאמרינן בפסחים (ג) באיתיה קמן נישייליה אבל להמתין א"נ. וה"נ ביבמות (קיט) קיי"ל כרבנן דר"מ דמייבמין קטנה ול"ח שמא תמצא איילונית דאזלינן ב"ר והתם נמי למה לא נמתין עד שתגדיל ויבורר א"ו דלהמתין א"צ. ואמרי' דהס"ס והרוב מגיד לנו שבודאי לא יהי' מן המיעוט והוי כמו שכבר בא בירורו עכשיו ודוקא בביצה של ספק טריפה שהוא עכשיו ספק רק דאח"כ יתברר אם הוא כשר או טריפה שפיר אמרי' אם לא מטעם דההיתר אין עתיד לבא בודאי דהוה דשיל"מ. משא"כ הכא דהרוב והס"ס כבר בירר לנו מה הוא יעו"ש:
ועוד יש לעיין דהנה הצ"צ (סי' ס"ט) הק' אהא דביצה של ספק טריפה דלא הוי דשיל"מ משום שאין המתיר עתיד לבא בודאי. דהא בלא"ה לא הוי דשיל"מ שאין זה כביצה שנולדה ביו"ט שניתרת מאיסורה הקדום דבביצה של ס"ט ממ"נ אם יתברר שהיא כשירה ה"ה כשירה מתחלתה וא"צ ביטול ואם טריפה היא טריפה מתחלתה ומהני ביטול. וא"כ אמאי לא נסמוך עכשיו על הביטול. והנה אנחנו בכלל אגמלמ"פ הארכנו ביישוב קו' זו. וכתבתי דלר"ל ביבמות (לה) גבי חליצת מעוברת דקיי"ל כותיה דסבירא ליה דלא אמרי' אגמלמ"פ. א"כ אפי' יתברר שהיא כשירה. מ"מ קודם שנתברר. שם איסור עלה מספק והוה ג"כ ניתרת מאיסורה הקדום. מיהו כתבתי שם עפ"י שי' הנ"י שם. דר"ל לא אמר הכי אלא היכא שאינו בירור גמור כגון התם גבי הפילה י"ל שהי' ב"ק וד"א גרם לה להפיל. וכן בס"ט אע"ג שחיתה יב"ח שמא רפואה נזדמן לה וחיתה והוכחתי זה בשם הפרמ"ג יעוי"ש. אבל דבר שהוא בירור גמור כגון הא דיבמות (פ.) בסריס שנולדו בו ס"ס אח"כ. שא"א לומר שלא הי' סריס וד"א גרם שנולדו בו ס"ס אח"כ בזה גם ר"ל מודה דאמרי' אגמלמ"פ. והשתא ה"נ א"א שיהי' נפל ויחי' ח' ימים. וא"כ כשיחי' ח' ימים גם לר"ל אמרי' אגמלמ"פ. ושוב שייך בזה קו' הצ"צ דאם תחי' יב"ח היא מותרת למפרע וא"צ ביטול. ואין זה היתר מאיסורו כביצה שנולדה ביו"ט:
ולפענ"ד נראין ד' הט"ז נכונים. דהנה אע"ג דקיי"ל לכתחלה כרשב"ג בשבת (קלו) בהא דכל שלא שהא ל' יום באדם וח' ימים בבהמה דלא למידן בי' דין ב"ק. עכ"ז לא מחמירין מטעם רשב"ג עצמו. דרשב"ג מיחשיב ליה לספק מדרבנן עכ"פ. ומשום דחייש למיעוט נפלים כמבואר בתוס' יבמות (ל"ו) ד"ה הא ונדה (מד) ד"ה דקים. אבל לדידן לאו משום ספק הוא דאנן ס"ל דבאמת רוב ולדות ב"ק הם ואפי' מדרבנן לא הוי ספק. רק שהוא גזירה ואיסור דרבנן בבהמה קודם ח' ימים וכן באדם קודם ל' יום וטעמא דגזירתם בזה מבואר בתוס' בחולין (יא) וביבמות (קיט) ובכורות (כ). וכתבו שם בטעמא דמלתא דהחמירו רבנן במת ולד שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז. ומחמירין אף באכלו ארי שמא ישתקע הדבר ויאמרו שפיהק ומת וגזרו בבהמה דאי לא הא לא קיימא הא. ועוד משום היא גופא שאם נתיר לאכלו ולשוחטו כשהוא בריא יכול לשוחטו כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה דעכשיו איכא ריעותא עכ"ד תוס' שם. והארכנו בזה בכלל ספק ב"ק בביאור נכון בעז"ה יעוי"ש:
ומהא שמעינן דלדידן הא דאסורין קודם ח' ימים הוא גזירה דרבנן במוחלט ולאו משום דמחזקינן לה בספק נפל. ודמי להא דיבמות (מ"א) לענין ג' חדשי הבחנה דאמרי' הכי השתא התם גבי ספיקות א"י אלי' ויאמר דהך קדיש ב"ח ויבום היא. הכא אם יבא אלי' ויאמר דהא לא מיעברה מי משגחינן בי' ויבמינן לה דהא קטנה לאו בת איעבורה היא ואפי"ה צריכה להמתין ג"ח ע"כ. וה"נ בהמתנה דח' ימים דבהמה לאו משום להוציאה מס' נפל דבאמת אפי' מדרבנן נמי אמרי' דרוב ולדות ב"ק הם רק שהוא איסור דרבנן שאסרוהו לזמן ח' ימים משום גזירה וסייג דלא ליתי לידי פיהק ומת. דבפיהק ודאי דהוי מה"ת ספק דאיתרע גביה רוב ב"ק דרוב אין מפהקים ומתים. וגזרו אפי' באכלו ארי משום שמא ישתקע הדבר כו' ובבהמה דאי לא הא לא קיימא הא או דגזרו בבריא אטו חולה. ודמי לכל איסורי דרבנן שגזרו מחמת איזה סייג וגדר ואסרו במוחלט מאיזה טעם שהי' נראה להם אף דמה"ת הוא דבר המותר באמת כגון מוקצה ונולד דלאו משום ספק אלא דגזרו בי' משום משקין שזבו ופירות הנושרין כמבואר בריש ביצה. וה"נ הוא גזירה דרבנן קודם ח' ימים שאסרוהו לזמן ולאחר ח' ימים פקע איסורא ממילא. והוי ממש כביצה שנולדה ביו"ט שאיסורו לזמן ופקע ממילא כשכלה הזמן והא נמי להא דמיא:
והשתא לפי"ז נכונים ד' הט"ז מ"ש דהוה דשיל"מ. ולק"מ מה שהק' בנקוה"כ דאין המתיר עתיד לבא בודאי. דדוקא בביצה של ס"ט שבעצמותה היא ספק ואיסורה הוא משום ספק. רק שאנו אומרים שיבא התירו. ע"ז אמרי' שמא לא יבא התירו. דהא ספק דעכשיו מחייב להסתפק ג"כ על להבא. דאם היא טריפה א"א שיבא המתיר ותחי'. אבל בהמה קודם ח' ימים הרוב מוכיח שתחי' ח' ימים וכמו"ש לעיל בשם הדב"ח. אלא דאעפי"כ אסרוהו חכמים לזמן כל ח' ימים משום גזירה דפיהק או אטו חולה ואחר ח' ימים פקע איסורא ממילא והוה דשיל"מ ממש כביצה שנולדה ביו"ט דהשתא אסורה ולבתר שעתא מותרת. ומשו"ה אע"ג דאיכא הכא ס"ס לא מהני. דהא בדשיל"מ אפי' ספק דרבנן אסור כדאמר ר"א בביצה (ד). ואם הוא בודאי קודם ח' ימים אסורה בודאי מדרבנן. אלא שהוא ספק שמא יש לה ח' ימים וס' זה אסור בדשיל"מ. ומה שיש כאן ספק השני שמא כ"ח אין מועיל הכא. דהא בלא"ה אזלינן בתר רוב ב"ק ומ"מ אסרו חכמים לזמן קודם ח' ימים. ואף לפמ"ש לקמן (פ"י ופי"א) דספק מציאות ומעשה גם בדשיל"מ מותר. מ"מ הך עגל לאו ספק מציאות הוא אמת שהוא מרוב שבעולם בני ח' ימים. ויש מיעוט בעולם שעדיין אין להם ח' ימים וכה"ג אסור בדשיל"מ יעוי"ש:
ולק"מ ג"כ קו' הצ"צ. דדוקא בביצה של ספק טריפה שפיר מקשה דאם תהיה כשירה אגלאי למפרע דכשירה היתה משעה ראשונה וכן אם תהי' טריפה ג"כ היא משעה ראשונה א"כ אין ההיתר למה שהי' אסור מקודם. משא"כ בבהמה קודם ח' ימים דאפי' אם תהי' כשירה דהיינו שתחי' ח' ימים ומבורר דב"ק היא משעה ראשונה. עכ"ז הא מעיקרא מה שאסרנוה לאו מטעם דדלמא נפל הוא. דהא מכח רוב ב"ק היינו מחזיקין אותה גם מקודם לב"ק ואעפי"כ אסרוה חכמים לזמן משום גזירה דפיהק וחולה והטילו עלי' איסור לזמן כל ח' ימים. א"כ כשיגיע הזמן שאחר הח' ימים פקע איסורא והותר ממה שהי' אסור ממש כמו ביצה שנולד ביו"ט שאיסורה מחמת הזמן. ומיושב ג"כ מה שהק' בס' דב"ח כמבואר לעיל. דהא הכא ג"כ אנו אומרים מכח הרוב דודאי לא יהי' מהמיעוט ובודאי אינו נפל. מיהו כיון דחכמים אסרוהו לזמן כל ח' ימים. א"כ כל איסור שהוא אסור לזמן הוה דשיל"מ. דזמן ההיתר ודאי יבא ויהי' מותר למה שהי' אסור:
ובמ"ש יתיישב ג"כ קו' הכרו"פ (סי' ט"ו) על התוס' שחקרו בכ"מ טעם על מה שאסרו בהמה קודם ח' ימים ולמה לא אמרו בו טעם משום דא"ס על הרוב בדשיל"מ כמו"ש המג"א (סי' תקי"ג) לענין ביצים הניקחים מן הא"י ביו"ט יעוי"ש. ולפמ"ש לעיל לק"מ. דהתם בביצים הא המיעוט שנולדים ביו"ט הוא דשיל"מ מצד עצמותו שמותר אחר יו"ט והוי ככל דשיל"מ לזמן ואנו באין לבטל המיעוט בתוך הרוב ואומרים שביצה זו היא מהרוב ע"ז בא חומרא דדשיל"מ ואינו מניחו להבטל. משא"כ בהמה קודם ח' ימים. הא עיקר מה שאנו דנין אותו לדשיל"מ הוא משום הא גופיה שכ' התוס'. דאיסורו לזמן ח' ימים משום גזירה דפיהק וחולה. אבל בלא הך טעמא לית כאן דשיל"מ. דא"כ בכל רובא נימא להמתין שיתברר שאינו מהמיעוט וכמו"ש בס' דב"ח הנ"ל. א"כ ודאי סומכין על רוב ב"ק אי לאו משום גזירה דפיהק וחולה כמו"ש התוס':
פרט י
כתב המל"מ (פ"ו ממעילה) דלשי' הסוברים דהא דדשיל"מ ל"ב אפי' באלף. דלאו דוקא בביטול איסור והיתר שהוא לפנינו דאתחזק איסורא. אלא אפי' לא אתחזק איסורא כגון לקנות ביצים מן הא"י ביו"ט ג"כ לא סמכינן ארובא מה דרוב ביצים הם מאתמול משום דהוה דשיל"מ תיקשי להו מברייתא דפסחים (ז) בתיבה שנשתמשו בה חולין ומעש"ש ואח"כ נמצא בה מעות אם רוב חולין חולין. והא מעש"ש הוא דשיל"מ כמ"ש הרמב"ם (פ"י ממעש"ש):
ונראה ליישב זה בעז"ה. הנה בלא"ה יש להבין לשי' זו. דבאמת מצינו בנדרים דהוה דשיל"מ כנודע דאפשר בשאלה. ומבואר ביו"ד (סי' ר"ח) באם אמר הרי עלי כבשר מליח תלי' איך רוב אנשי המקום קורין בשר מליח. וכן שם (סי' ר"ך) אמר עד הקציר סתם קציר הוא קציר חטים. ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכין אחריו. הרי דבדשיל"מ אזלינן ב"ר. הן אמת דשם ביו"ד סי' רי"ג ס"ג וסי"ז) לענין נודר מכבוש ושמן מבואר דא"ה אחה"ר. והוא מהש"ס נדרים (נג) דאמר שם מה"ד ניזיל בתר רוב קמ"ל דספק איסורא לחומרא. וכבר חתרו בזה האחרונים (ריש סי' ר"ח) למצוא טעם והבדל בזה מה דבנדרים גופי' איכא דוכתי דאזלינן ב"ר ואיכא דוכתי דלא אזלינן. וכולם לא נחתו לדין בזה מה דנדרים הוה דשיל"מ ולא אזלינן ב"ר ועי' בס' בי"מ לאה"ע (סי' מ"ה) שכ' באמת דמ"ש בנדרים גבי שמן דלא אזלינן ב"ר הוא מטעם דשיל"מ. אך לא נחות שם כלל במה שדיברו האחרונים (בריש סי' ר"ח) מהא דמבואר ג"כ בנדרים גופי' דאזלינן ב"ר. ועבלח"מ (פ"ט מנדרים) שעמד בזה אש"ס דנדרים גבי שמן דלא אזלינן ב"ר. ותמה מאוד דבמאי אישתני נדרים מכל התו"כ דלא אזלינן ב"ר ויישב שם לפי דרכו ולא אתי עלה משום דבדשיל"מ לא אזלינן ב"ר. ובמקו"א הארכנו בזה ביישוב סתירת המקומות הנ"ל גבי נדרים ואכ"מ. ועכ"פ איך שיהי' תמוה מה דלא נחתו כל האחרונים הנ"ל ולא הזכירו להך מלתא. דנדרים הוה דשיל"מ ובדשיל"מ לא אזלינן ב"ר:
והנכון לפענ"ד בזה דעיקר דשיל"מ לא הונח אלא על איסור המתבטל ברוב לעכבו שלא יתבטל וכאינו אין כאן רוב היתר אלא מחצה למחצה. והמיעוט האסור עם הרוב שניהם יחד נמצאים בעולם ואי ניזיל ב"ר לא נתבטל המיעוט האסור מן המציאות רק דנקטינן צד הרוב מכח גזה"כ דניזיל ב"ר. אבל היכא דאי ניזיל ב"ר אין כאן איסור כלל רק דע"י חומרא דדשיל"מ נחדש כאן איסור על הדבר ע"ז לא הונח חומרא דדשיל"מ. ולא מיבעי לשי' הר"ן בפ"ק דביצה ובסו"פ א"צ דלא אמרי' דבדשיל"מ לא אזלינן ב"ר אלא בביטול איסור והיתר דאתחזק איסור לפנינו דודאי הכין הוא. אלא אפי' לשי' רש"ל ומג"א המובא במג"א (סי' תקי"ג) דאין לקנות ביצים מן הא"י ביו"ט שמא נולדו ביו"ט אע"ג דרוב ביצים מאתמול משום דבדשיל"מ לא אזלינן ב"ר מ"מ נראה דטעם הסוברים כן הוא דגם זה מקרי אתחזק איסורא. דהא ע"כ נמצאים בעולם ביצים שנולדו ביו"ט. א"כ אע"ג דלא אתחזק איסורא לפנינו מ"מ אתחזק איסורא עכ"פ בעולם ואנו באין לבטל האיסור ברוב היתר למימרא דביצה זו היא מרוב היתר. ע"ז בא חומרא דדשיל"מ ואינו מניחו להתבטל. משא"כ בכה"ג דנדרים בכל הני דאייתינן לעיל. הא אי לאו דשיל"מ. לית כאן מיעוט האסור נמצא בעולם ביחד עם הרוב. כגוונא דהא דביצים מן הנכרי ביו"ט. דהא ע"י הנדר אנו באין להטיל שם איסור על שמן וכבוש וכדומה. מיבעי לן למימר דאזלינן ב"ר ושהנודר כיון להרוב ולא נאסר המיעוט כלל. אלא שתאמר שע"י דשיל"מ יהא אסור גם במיעוט ז"א. דהא דשיל"מ אינו אלא שאינו מניח האיסור המועט להתבטל. אבל לא להטיל שם איסור על המיעוט המותר ע"י חומרא דדשיל"מ. וכיון דאזלינן ב"ר שלשמן שומשמין אין קורין שמן סתם אז אין במציאות על המיעוט שם איסור כלל. ובזה אזלינן ב"ר אע"ג שהוא דשיל"מ. וכן בעד הקציר דאי ניזיל ב"ר אז כשכלה קציר שעורים כלה הנדר ואינו במציאות כלל בעולם. וכן בהא דריש (סי' ר"ח) בבשר מניח דאי ניזיל ב"ר אין כאן איסור כלל וכמ"ש:
ובמ"ש יש ליישב קו' הגרעק"א בדו"ח לעירובין (לב) אהא דדייק ר"נ מהא דהרחוקים מותרים מחצות היום מיד משום דאין ב"ד מתעצלין. ומשמע הא שליח מתעצל. ומוכח דלא סמכינן אחזקת שליח עו"ש. והק' שם דשמא חזקה זו היא רוב ובחדש דהוי דשיל"מ לא סמכינן על הרוב. ולפמ"ש מיושב דהא אין כאן לתא דביטול איסור ברוב היתר דהא מיעוט שלוחין שאין עושין שליחותן לא מקרי איסור ואין שם איסור עליה דנימא דחומרת דשיל"מ אין מניחו להתבטל ועומד באיסורו. ואע"ג דעי"ז נצמח לענין איסור והיתר דחדש. מ"מ עיקר מיעוט ורוב דשלוחין לאו להכי דוקא אתמר. ועכ"פ אין כאן מיעוט האסור בעולם כמיעוט ביצים הנולדים ביו"ט ואין זה ביטול איסור ברוב היתר לא לפנינו ולא בעולם דנימא דע"י חומרא דדשיל"מ הוי כח המיעוט ככח הרוב ושוב ממילא עומד באיסורו. דז"א דמיעוט שאין עושה לאו שם איסור עלי' ודמי להא דנדרים וכמ"ש לעיל דאי. ניזיל ב"ר אין כאן לאיסור במציאות בעולם כלל. ול"ד לביצים הניקחים מן הא"י ביו"ט דאע"ג דניזיל ב"ר לא נסתלק המיעוט האסור מן המציאות אלא דלא משגחינן עלי' מגזה"כ דאח"ר להטות וכעין מ"ש באו"ת בקות"כ על דברי התוס' בב"ק (כז) לענין מיעוט דיינים. דבכל רוב ומיעוט אע"ג דאזלינן ב"ר לא נסתלק המיעוט האסור מן המציאות. אבל בדיינים דלפי דעת הרוב ליתא לדעת המיעוט במציאות כלל:
ובזה יהי' מיושב ג"כ מה שהקשה שם בדו"ח מהא דפריך בחולין (פ"ו) מ"ש רישא ומ"ש סיפא דשחי' חש"ו פטור מכיסוי ולענין או"ב חייב. דהא י"ל דלענין או"ב דהוי דשיל"מ לא סמכינן על הרוב דרוב מעשיהם מקולקלים. ולפמ"ש ג"ז מיושב. דהא רוב ומיעוט דמעשיו של חש"ו אינם בזמן אחד. דאם פעם זה מתוקן אינו מקולקל. וא"כ אין הרוב והמיעוט בזמן אחד במציאות בעולם. דאפי' הי' רוב מעשיהם מתוקנים. דאז המיעוט שם איסור עליה לענין לאכול בשר משחיטת החש"ו. מ"מ אינם בזמן אחד במציאות כגונא דכל ביטול איסור בהיתר ששניהם נמצאים יחד בעולם. וחומרא דדשיל"מ אינו מניחו להתבטל. וכ"ש דהשתא באמת רוב מעשיהם מקולקלים. והמיעוט מתוקנים הא ודאי דאין עליו שם איסור כלל דנימא שהאיסור לא יתבטל ברוב ההיתר ומש"ה אין כאן לתא דדשיל"מ ושפיר אזלינן הכא בתר רובא:
והשתא יהי' מיושב ג"כ קו' המל"מ הנ"ל. דהא בהא דתיבה שנשתמשו בה חולין ומעשר. הנה בגמרא שם הוא בקיצור בלשון זה. אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר. אך בתוספתא (פ"ב דמעש"ש) שם מבואר יותר. וז"ל שם אם רוב הניחו חולין חולין ואם רוב הניחו מעשר מעשר. וכ"ה ברמב"ם (פ"ו ממעש"ש) א"כ לפ"ז הא אין אנו דנין שם על רוב מעות שבעולם רק על רוב השימוש איך הי' בזמן שעבר. לומר שאם איש זה ברוב פעמים הניח בתיבה חולין. או שרוב מהאנשים שנשתמשו בו היו בעלי חולין בזה הם המעות חולין. וא"כ בשלמא אם היינו דנין על רוב מעות מה שבעולם. כגון שנמצא מעות לפנינו בתיבה או בבית ואנו מסתפקין בו איזה מעות הם אם חולין או מעשר. פשיטא דרוב מעות שבעולם הם חולין. אף שנמצא בעולם מיעוט מעות מעשר. מיהו כיון דדשיל"מ הוא ורוב ומיעוט נמצאים יחד בעולם בזמן אחד. ואף אי ניזול ב"ר לא נסתלק המיעוט האסור מן המציאות והמיעוט שם איסור עליו בזה היינו אוסרים המעות מדין דשיל"מ וכמבואר לעיל משא"כ הכא דאין אנו דנין על רוב מעות שנמצא בעולם רק על רוב השימוש בזמן שעבר. דהיינו על פעולת ההנחה איזה פעולה היתה ברוב. והפעולה והשימוש אין שם איסור עליו. וגם אינם במציאות יחד בעולם כמובן. דהא באותן הפעמים היתירים והמרובים שנשתמשו בו החולין. כבר לא היה עמהם המיעוט פעמים משימוש מעשר ביחד בעולם. והוה כמו כל רובא דמעשה ופעולה דלא שייך לתא דדשיל"מ כמו ברוב מעשיהם דחש"ו בחולין (פו) שהובא לעיל. או הא דעירובין (ל"ב) ברוב שלוחין עושין שליחותן וכמ"ש לעיל. אך אם היה הספק על רגע אחד שנשתמש האיש ביחד שני דברים חולין ומעשר והי' הספק איזו מעות מרובים. אז הוה זה כמו רוב מעות שבעולם דאתחזק איסורא. משא"כ בהא דמיירי התוספתא דאין אנו דנין על רוב מעות כי אם על רוב השימוש וההנחה וכנ"ל לא שייך זה:
פרט יא
גרסינן בביצה (ג) מיתיבי א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט כו' וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות. בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ספד"א וספד"א לחומרא. אלא לר"י וכ"י דאמרי משום גזירה ספד"ר הוא וכל ספד"ר לקולא סיפא אתאן כו' יעוי"ש עד סוף הסוגיא דמסיק ר"א אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוה דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' מדרבנן ל"ב. והנה הרמב"ם (פ"א מיו"ט) הביא להך ברייתא דא' ביצה שנולדה בשבת כו' והשמיט הא דספיקא אסורה. וכתב ע"ז המ"מ דהא דלא הביא הדין דספיקא אסורה. דכיון דכבר אשמועינן דאין לה ביטול פשיטא דספיקא אסורה. והק' ע"ז הלח"מ מדפריך הש"ס על ר"י ור"י דאמרי משום גזירה ספד"ר הוא וספד"ר לקולא ואמאי ספיקא אסורה ואעפ"כ ניחא ליה סיפא דואם נתערבה באלך כולן אסורות ור"א הוא דמחדש ופליג דגם ספק הוי כתערובות ואיך נימא ע"ז דא"צ להשמיענו כו' ע"כ:
ונראה ליישב דעת הרמב"ם גם עפ"י דרכו של הלח"מ דהנה לשי' הלח"מ דר"א פליג עם סוגיא דמעיקרא אי ספק הוה כתערובות אי לא. הא בלא"ה צריך ליישב סוגיא דשם. דא"כ דגם מעיקרא הוה ניחא ליה סיפא דנתערבה באלף כו' וע"כ משום דידע דגם בדרבנן ל"ב. א"כ קשה אמאי קאמר ר"א כל דשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב. הך אפי' מדרבנן הוא מיותר לגמרי דהא גם מעיקרא הכי הוה ס"ל דגם מדרבנן ל"ב ולא הו"ל לר"א למימר אלא לעולם כו' וכל דשיל"מ ל"ב. כלומר אפי' ספק. ותו דשם (ד) גבי הא דעצים שנשרו מן הדקל כו' פריך ולר"א דאמר דאפי' בדרבנן ל"ב כו'. אמאי מקשה זה דוקא לר"א הא כו"ע הכי ס"ל. וכן הקשה בשעה"מ (פ"ב מיו"ט) וגם בדו"ח להגרעק"א לביצה (ד) והכריחו מזה דהא דספק דומה לביטול כו"ע ס"ל הכי רק דפליגי אי גם בדרבנן ל"ב. ואי משום הא דמדייק הלח"מ דלהמקשה הוי ניחא ליה סיפא דנתערבה כו' ע"ז כתב השעה"מ דהיה דהוה מצי לאקשויי מסיפא אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא. אמנם לפי שי' הלח"מ צריך ליישב הסוגיא. גם מה שדחה השעה"מ דניחא ליה למיפרך מרישא מ"מ יש לטעון ע"ז דמצינו כמה פעמים דמקשה גם מסיפא להדיא ואמאי שביק לה הכא ולא פריך ותו נתערבה כו'. ועוד דלפי מה דהוה ס"ל דבדרבנן בטל. טפי הו"ל לאקשויי מסיפא דאי דרבנן אמאי רובא לא מהני. דקו' דמקשה מרישא מספד"ר לקולא יש מקום לדחות. דמיירי בספד"ר שיש לו חזקת איסור כדס"ל להש"ך וסייעתו ביו"ד (סי' ק"י) וכמ"ש הכרו"פ שם שנולדה ביהש"מ יעוי"ש. או שנתערבה הביצה חד בחד. דאף באיסור דרבנן אסור להשליך חדא ולמיכל אידך כמ"ש הפרמ"ג בפתי' לתערובות ביו"ד (ח"א פ"ג) ואפי' בנאבד חדא ממילא אוסר הש"ך שם (סי' ק"י). באופן דמרישא עכ"פ אין הקו' חזקה כ"כ כמו מסיפא דהא רובא ודאי מהני א"כ בכה"ג דחוק למימר דניחא ליה למיפרך מרישא ולא אמר ותו נתערבה באלף כו' למיפרך גם מסיפא. אע"כ דהוה ניחא ליה סיפא כמ"ש הלח"מ וא"כ צריך ליישב הא דטרח ר"א למימר אפי' בדרבנן ל"ב דא"צ לזה. גם מה דמקשה גבי עצים שנשרו כו' דוקא לר"א. גם צריך ליישב בלא"ה דאמאי לא מוקים להך דספיקא אסורה בנתערב חד בחד וכן הק' בשעה"מ (פ"ח ממ"א) יעוי"ש:
ולכן נראה דהנה כבר הוכחתי לעיל (פ"י) דעיקר יסוד דשיל"מ לא הונח אלא לעכב האיסור שלא יתבטל ומה"ט כ' הפוסקים דבעינן אתחזק איסורא. ולהר"ן פ"ק דביצה ופ' א"צ בעינן דוקא אתחזק איסורא לפנינו ודייק לה מהא דביצה (ז) דמוכח סוגי' דבלא בדק אפי' ליכא זכר סמכינן אהא דגם ספנא מארעא רוב יולדות ביום. וטעמא משום דלא אתחזק איסורא וכ"כ הרא"ש שם. אך לרש"ל ומג"א (סי' תקי"ג) וכ"כ בתפארת שמואל שעל הרא"ש בפ"ק דביצה שם דלאו דוקא אתחזק לפנינו אלא אפי' אתחזק איסור בעולם. מיהו עכ"פ אתחזק בעולם כגון ליקח ביצים מן הא"י ביו"ט דע"כ יש מיעוט ביצים בעולם הנולדים ביו"ט. ואי ניזיל ב"ר לא נסתלק האיסור מן המציאות וע"ז אתי חומרא דדשיל"מ ואינו מניח את המיעוט להתבטל בתוך הרוב. משא"כ ברוב דמעשה ופעולה דאי ניזיל ב"ר אין כאן מציאות למיעוט האסור כלל. אלא דע"י חומרא דדשיל"מ נחדש שם איסור על הדבר בזה אזלינן ב"ר אף בדשיל"מ ועיי"ש מ"ש להוכיח כן מכ"מ. ועפי"ז נלפענ"ד דה"ה לענין ספיקא בדשיל"מ נמי אין לאסור לפי סברא זו בדשיל"מ אלא בספיקא דאתחזק איסורא כגון חתיכה א' מב"ח. או בספק ששני הצדדים נמצאו יחד בעולם. והספק הוא אם מצד זה או מצד זה כגון ספק מוכן דביצה (כד) דאסור אם יש במינו במחובר כמ"ש הרמב"ן בשבת פ' השואל דאע"ג די"ל שמא מתלוש מ"מ הוה ספיקא ואסור בדשיל"מ אפי' באי' דרבנן. ועכ"פ ספק זה דמי לביטול דאתחזק איסור בעולם. דהא אתחזק מחובר וישנו בעולם. אבל ספק דמעשה שאם נתפוס צד המותר אין כאן לאיסור מציאות אפי' בעולם זה מותר בדשיל"מ:
ועפי"ז נראה לפרש דגם סוגי' דמעיקרא ידע דגם בדרבנן ל"ב ומש"ה הוה ניחא ליה סיפא אלא דרישא הוה קשי' ליה. מכדי הך ספיקא אסורה דאמר תנא במאי קמיירי. אי נימא בתערובות חד בחד ונאבדה אחת דקמ"ל כהש"ך (סי' ק"י) דבכה"ג ספד"ר אסור ודלא כהמנ"י בכללי ספיקות שלו (ס"ק כ') ז"א. דהא חד בחד הוא כ"ש וק"ו מנתערבה באלף כו'. דהא התם נמי אי נאבדה א' אסור לאכול התערובות א' א'. ואפי' שנים יחד לאדם א' אסור כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' ק"י ס"ז) וברמ"א שם. ואם רובא לא מהני כ"ש ספק. ומיושב קו' השעה"מ (פ"ח ממ"א) דאמאי לא מוקים בתערובות חד בחד. דז"א דאי מיירי בתערובות חד בחד א"כ הך וספיקא אסורה מיותר לגמרי דיש לאוסרה מאותו טעם שאוסרין תערובות באלף מכח כ"ש. וקו' הכרו"פ (סי' ק"י) שהק' דלוקים בנולדה ביהש"מ בלא"ה לק"מ כמו שיישב בחו"ד שם יעוי"ש. והנה אחר העיון בסוגי' דלקמן (ז) גבי בדק בקינה של תרנגולת ובר"ן שם יראה הרואה דאי לא בספיקא דתערובת לא משכחת לה בביצה ספק מיו"ט ספק מחול דליהוי ספק שקול אלא בספק דמעשה דאי ניזיל בתר צד המותר אין כאן איסור כלל בעולם. ואי איכא לאיסורא בעולם אפי' ניזיל בתר צד המותר. כגון שיש בעולם מיעוט יולדות בלילה או כהא דר"ן שם שיש מיעוט ביצים בעולם שנולדים ביו"ט. אך בכה"ג ליכא ספק שקול אלא דאיכא רוב להיתר. דרוב יולדות מזכר שאינן יולדות אלא ביום ורוב ביצים מחול. ומבואר שם בגמרא ור"ן דאזלינן ב"ר. והשתא י"ל דהמקשה ס"ל כר"ן דכל שלא בתערובות בטל בדשיל"מ יעוי"ש. ומקשה דאפי' לא מיירי הך וספיקא אסורה בתערובות אלא בלא אתחזק איסורא לפנינו באופן די"ל דלא ידעינן ליה דאסור מטעמא דתערובות באלף. מ"מ לא מתוקמא בספק יו"ט ספק חול. דאי באתחזק איסורא בעלמא הא אזלינן ב"ר להתירא. ואי בספק דמעשה ודאי דליכא בזה חומרא דדשיל"מ וכמ"ש לעיל בד"ה ולכן. ומסיק בספק טריפה. וטעמא דאסורה לאו מאותו טעם שאוסרין נולדה ביו"ט שנתערבה באלף ושפיר מייתי לה תנא: