ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ג
בדין ספק מילה בשבת
בו יבואר פלפול גדול לענין מילה בשבת אי הותרה או דחויה. ולבאר דהא דר"ל דמייתי ש"ס בב"ד דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב כו' לא תליא כלל בפלוגתא דדחויה או הותרה דלא כדמשמע מאיזה אחרונים אלא דלכו"ע הוא. ופלפול גדול בספק מצוה נגד ספק עבירה אי שוא"ת עדיף או קום ועשה ובו יבואר ישוב לדברי רי"ף פראד"מ שהביא ברייתא דסב"ז א"מ עליו את השבת שתמהו עליו האחרונים. ובו תשובה לרב א' בדין תינוק שנולד ביהש"מ אם מותר למולו ביו"טב ש"ג:
פרט א
כתבו התוס' בשבת (קל) אהא דאמרי' שם מעשה ששכחו להביא איזמל ממ"ש והביאוהו בשבת דרך גגות כו' שלא ברצון ר"א דשרי אפי' בר"ה וכתב התוס' קשה לרשב"א דאמרי' לקמן בפירקין (קלג) דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת והכא כיון דאפשר דרך גגות אמאי יביאו אותי דרך ר"ה. והניחו ד"ז בקושיא יעו"ש. וראיתי לאיזה אחרונים שכ' ליישב קושיא זו עפ"י מ"ש הר"ן בפ"ב דביצה גבי הא דממלאה אשה קדירה של בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת שהק' שם הר"ן דאמאי שרי ריבוי בשיעורא ביו"ט ולענין פיקו"נ בשבת אסור כמבואר במנחות (סג) וכ' דלא דמי שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה. וביו"ט לענין או"נ שאני שהיא הותרה ולא דחוי' דהא אפי' אפשר מעיו"ט נמי שרי כו יעו"ש ולפ"ז ר"א דס"ל בשבת שם במכשירי מינה דאפי' אפשר מע"ש. שרי בשבת ע"כ צ"ל דס"ל הותרה מילה אצל שבת ולא דחוי' א"כ א"ש דמשום הכי מביאין לר"א דרך ר"ה ואין מדקדקין לעשות דרך גגות כמבואר ביומא (ו) דלסברא דהותרה לא מהדרינן אהתירא משא"כ מילה בצרעת כי' עכ"ד. ואני שמעתי ולא אבין חדא דבירושלמי שם (רפראד"מ) משמע להדיא כקו' התוס' דמוכיח שם דאסור לעשות מחיצה של בני אדם בשבת מדשרי ר"א לטלטל בר"ה ולא עשו מחיצה של ב"א לטלטל בהיתר ע"כ ולדברי האחרונים הנ"ל יקשה להר"ן מהירושלמי ועוד תמוה לפענ"ד דהא עיקר קו' התוס' בנוי' אהא דר"ל והא דר"ל ע"כ צ"ל דלכו"ע אמר לה להך מלתא ואפי' למ"ד הותרה. דהא א"א לומר דר"ל לא אמר רק למאן דס"ל דחוי' וסברת ר"ל הוא עצמו סברא דדחוי' דא"א לומר כן דהנה ביומא (ו') פריך ועד שאתה מפרישו מביתו הפרישהו מטומאת המת ומשני רב תחליפא זאת אומרת טומאה הותרה בציבור ע"כ ולהס"ד דהוה ס"ל דטומאה דחוי' יש להעיר דאמאי לא מייתי הא דר"ל לחזק הקו' כדמייתי לי' בשבת (קלג) בהא דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל. דהא כיון דהא דר"ל לא אתי' רק למאן דס"ל דחוי' א"כ ע"כ הא דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל. לא פריך אלא מכח סברא דדחויה ומחזק הקו' מדר"ל א"כ אמאי לא מייתי לה הכא ג"כ:
וביותר מוכח לפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכח) בשם תשו' הרשב"א לענין חולה בשבת אי מהדרינן להאכילו נבילה שאינו אלא איסור לאו כשצריך לבשרי. או מחללין שבת שהוא איסור סקילה וכ' דתלי' זה בפלוגתא דפליגי ר"י ור"ש ביומא (ז) אי טומאה הותרה בציבור או דחוי' דלר"י דס"ל דטומאה הותרה בציבור שוחטין עבורו ולר"ש דס"ל דחוי' מאכילין אותו נבילה ולא שוחטין ומשמע שכן הוא בכל האיסורים היכא דאיכא עשה ול"ת מתנגדות דתלי' בפלוגתא זו וכ"כ בכ"מ (פ"ב משבת) ומובא בק"נ ביומא פ' יוה"כ (אות נז) ונשתמשו ביסוד זה כמה אחרונים ועי' בארצוה"ח באר"י (סי' י"ח סק"א) ועפ"ז יש להוכיח מנזיר (נח) דאמר רבא הקפת כל הראש לא שמה הקפה וכי אתא קרא כגון שהקיף ולבסוף גילח כו' ופריך והאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא כו' והנה בזבחים (לג) מבואר דס"ל לרבא דטומאה דחוי' בציבור וביומא (ו) איתא דרבא אמר זאת אומרת דטומאה הותרה בצבור ונתקשו בזה התוס' שם ותי' דואת אומרת ולא ס"ל ולפ"ז ס"ל לרבא דחוי' אך לפי תי' ב' שם בתוס' ס"ל לרבא הותרה יעוי"ש וא"כ בכל האיסורין נמי לרבא תלי' בהכי איך ס"ל לגבי טומאה אי הותרה או דחוי' בצבור והשתא כיון דסברת ר"ל הוא עצמו סברא דדחוי'. א"כ קשה ממ"נ אם תופס הש"ס כתי' קמא דתוס' שם ביומא דס"ל לרבא דחוי' תקשי דאמאי מקשה לרבא מדר"ל ולא מדרבא עצמו דס"ל בזבחים (לג) דחוי' ואי כתי' ב' בתוס' שם וס"ל לרבא הותרה פשיטא דקשה טובא איך מקשה לרבא מהא דר"ל דהא ודאי דפליגי בהכי. דרבא ס"ל הותרה ור"ל ס"ל דחוי' וה"נ תיקשי מנזיר (מ) דמביא הא דר"ל אליבא דר"א יעו"ש. והא למ"ש האחרונים הנ"ל ע"כ ס"ל לר"א הותרה וא"כ איך מייתי הא דר"ל אליבא דר"א וה"נ תיקשי מיבמות (כ) דאמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאמר ר"ל כו' והשתא אי ס"ל לרבא הותרה הא ע"כ לא ס"ל הא דר"ל ואי ס"ל דחוי' א"צ להא דר"ל וביותר תיקשי דבכל המקומות דמייתי הא דר"ל אמאי מייתי הא דר"ל טפי מכל תנאי ואמוראי דפליגי בש"ס בכ"מ וס"ל דטומאה דחוי' היא בציבור ומכ"ז משמע דר"ל ע"כ לכו"ע אמר להך סברא ואפי' למ"ד הותרה.
וטעמא דמלתא נראה דביומא (ו) גרסינן היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב דכו"ע לא פליגי דעבדי טהורי ולא עבדי טמאי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורי מבית אב אחרינא ר"נ אמר הותרה ור"ש אמר דחוי' איכא דאמרי אפי' היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב פליג ר"נ ואמר דעבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרי' כו' ע"כ. הרי דלל"ק לא פליגי בזה אי דחוי' או הותרה אלא לענין אהדורי אהתירא שע"י טרחא ולהמתין ע"ז אנו יכולין לעשות בהיתר אבל היכא שההיתר לפנינו בלא טורח כלל לכו"ע עבדינן בהיתרא. והנה בכל המקומות שהובא הא דר"ל כד מעיינינן לא מיירי דבעינן לאהדורי אהתירא ע"י טורח רק שההיתר לפנינו כמו בהא דשבת (קלג) ואי איכא אחר כו'. ובנזיר (נז) בהקפת כל הראש וכן באידך דוכתי. ועפ"ז נראה מה שמחדש ר"ל הוא למימרא ממש כל"ק דיומא שם דבאיכא ההיתר לפנינו בלא טורח לכו"ע עבדינן בהיתר. ואפי' למ"ד הותרה וזמ"ש אם אפשר כו' כלומר דאפשר לפנינו בלא טורח. והשתא א"ש דבכל המקומות דמייתי הא דר"ל לא מייתי אידך תנאי ואמוראי דס"ל דחוי' דהש"ס לא מעייל נפשי' בהך פלוגתא כלל רק דמקשה מהא דכו"ע מודו ביה וס"ל הכי וביומא (ו) דפריך ונפרישהו שבעת ימים שלא יכנס אדם שם הוא טורח והוה כמו אהדורי:
אך לל"ב דיומא שם דאפי' איכא טהורין בההוא בית אב פליגי וס"ל הותרה. צ"ל בהא דר"ל דמשו"ה אתי הא דר"ל לכו"ע ואפי' למ"ד הותרה כדמשמע בכמה סוגיות בש"ס וכמ"ש לעיל משום דאפי' לל"ב דיומא שם דס"ל דאפי' איכא טהורין לפנינו עבדי טמאין י"ל דדוקא מה"ת הוא כן כמו שכ' דכל טומאת מת שרי' רחמנא אבל מדרבנן מהדרינן למיעבד בהיתירא באיכא לפנינו בלא טורח ועי' במנחות (מ) בתוס' ד"ה כיון שכ' דהא דר"ל אינו אלא מדרבנן ועי' בס' מה"ר בכלל עדול"ת (אות כו) שהוכיח דהא דר"ל אינו אלא מדרבנן מהתוס' בפסחים (צה) שכ' שם דאף היכי דמה"ת אפשר לקיים שניהם כיון דמדרבנן אי אפשר דחי ומוכח דהא דר"ל אינו אלא מדרבנן דאי מה"ת הא מה"ת באמת אפשר ואמאי דחי אלא ודאי דמה"ת אף דאפשר לקיים שניהם דחי והא דאמר ר"ל דלא דחי הוא רק מדרבנן ותמוה שנא זכר מדברי התוס' במנחות שם ונראה דכה"ג יש להוכיח ג"כ מהירושלמי (ר"פ ראד"מ) שהוכיחו דאסור לעשות מחיצה של ב"א בשבת מדהביאו לר"א דרך ר"ה ולא עשו מחיצה של ב"א ולכאורה הא איסור מחיצה של ב"א ודאי דאינו מה"ת אלא מדרבנן דהא אינו בנין של קבע כמבואר בעירובין (מד) וכיון דמה"ת עכ"פ אפשר אמאי לא עשו מחיצה של ב"א. וע"כ צ"ל דהא דר"ל אינו רק דרבנן וא"ש:
ועכ"פ כיון דע"כ אי אפשר לומר דהא דר"ל תלי' בפלוגתא רק דלכו"ע אמר להך מלתא ואפי' למ"ד הותרה כדמשמע מסוגיות הש"ס וכמו"ש לעיל. ולל"ק דיומא שם י"ל דמה"ת הוא ולל"ב שם י"ל דעכ"פ מדרבנן הוא וכל היכי שאפשר לעשות בהיתירא שההיתר לפנינו בלא טורח לא דחי אף לסברא דהותרה א"כ אפי' נימא דר"א ס"ל הותרה עכ"ז אין זה מעלה ארוכה לקו' התוס' בשבת (קל) ודלא כאחרונים הנ"ל דהא הכא נמי יכולין להביא דרך גגות בלא טורח כמו שמביאין דרך ר"ה וההיתר לפנינו ובזה אפי' מאן דס"ל הותרה מודה בזה וכדר"ל:
פרט ב
וראוי להתבונן בדברי התוס' שם בשבת (קל) בסיום דבריהם שכתבו שם עוד וז"ל וליכא למימר דגבי מילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמרינן הכי. דהא לקמן גבי בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ אמרי' כדר"ל עכ"ל. דלפי מה שבארנו דעיקר קו' התוס' הוא משום דכה"ג שדרך ההיתר לפנינו בלא טורח כדהכא שיכולין להביא דרך גגות לכו"ע לא דחי ואפי' לסברא דהותרה והוא עצמו סברא דר"ל ומבוארת ס' זו בל"ק דיומא שם שהבאנו לעיל. א"כ צ"ב דגם בלא הא דלקמן הך דבשר. מהיכי תיתי לחלק בזה ולומר דגבי מילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא נימא הא דר"ל. דמ"ש מילה בשבת מטומאה בציבור דגלי רחמנא דדחי טומאה ומ"מ אמרינן להא דר"ל. כמבואר שם ביומא דאי איכא טהורין בההוא בית אב עבדי טהורין לכו"ע. וכמו"ש לעיל דהיינו הא דר"ל ממש דבאפשר לקיים שניהם בלא טורח ובלא אהדורי אמלתא דחי:
וצ"ל לפמ"ש לעיל דלל"ב דיומא שם דאפי' איכא טהורין לפנינו עבדי טמאין א"כ הא דר"ל שמביא הש"ס בכ"מ אליבא דכו"ע ואפי' למ"ד הותרה. דבאפשר לקיים שניהם לא דחי ע"כ צ"ל שהוא מדרבנן ועפ"ז כתבו התוס' שיש לדחות קושייתם די"ל דהא דכו"ע מודו דבאפשר לפנינו בלא טורח לקיים שניהם לא דחי מדרבנן הוא דוקא בסתם עדול"ת דהא דדחי העשה להל"ת לאו משום דגלי קרא ע"ז עצמו להדי' דעשה זו ידחה ל"ת זו רק דדחי מכח הכלל דעדול"ת דילפינן משעטנז כמבואר ביבמות (ה). אבל בכה"ג דמילה שהתורה עצמה גילתה דעשה זו ידחה ל"ת זו בזה לא אמר ר"ל דגזרו ביה רבנן וטעמא דמלתא נראה דלאו משום דלא מצו רבנן לגזור בכה"ג וכהא דהט"ז יו"ד (סי' קיז) דאין כח בי"ח לאסור דבר המפורש כו' וכ"כ באו"ח (סי' תקפ"ח) ובחו"מ (סי' ב') דכה"ג לאו דבר המפורש הוא ועי' כתובות (לד) דמעשה שבת דרבנן דמה"ת שרי דא"ק היא קדש ואין מעשיה קדש וביומא (נט) ע"כ ל"פ אלא מדרבנן ומדאורייתא אין מועלין בהן מלה"מ דא"ק לכם שלכם יהא ובשבת (קלא) מקשה איצטריך קרא למשרי טלטול וכה"ג ביבמות (צג) ועי' נוב"ת חיו"ד (סי' ס"ב) דלא שייך שהתורה כתבה על מה שעתידין לגזור ועשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' ו) שהביא כמה מקומות מתנגדות לס' הט"ז וכן עמד בזה בשו"ת חות יאיר (סי' קמ"ב) וצ"ל בזה כמו"ש האחרונים דדוקא מפורש אבל מיתורא או דיוקא לא ועשו"ת שמן רוקח (סי' יח) וכ"ז לא שייך הכא דאין כאן מפורש ולא דיוקא ויתורא נגד גזירת חכמים דלא אמר קרא רק דמילה דו"ש ולא ביאר על איזה אופן ואתו חכמים לחלק דבאפשר לקיים שניהם לא דחי רק דנאמר מכח הא דסתם קרא ומשמע דמיירי בכל גוני וזה ודאי אינו מפורש ולא יתורא ודיוקא ול"ש ס' הט"ז רק נראה דטעמא בזה הוא בפשיטות דבגזירת חכמים יתכן לומר דהכא רצו לגזור והכא לא רצו ואין לדמות גזירת חכמים זה לזה כמ"ש המג"א (סי' ש"ה סקי"א) וכה"ג כתב בתשובת הרשב"א (סימן רצ"ט) דפעמים החמירו ופעמים הקילו ואין להק' מזה על זה:
ועפ"ז י"ל דדעת התוס' לדחות קו' זו די"ל דסוגיא דהכא אזיל לל"ב דיומא שם. דלפ"ז יש לומר דבכה"ג דמילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמר ר"ל דגזרי רבנן ואפי' אפשר שלא בטורח לקיים שניהם דחי ונראה שהיה להתוס' לסתור זה ממנחות (מ) גבי כלאים בציצית דג"כ גלי רחמנא דדחי ומייתי הא דר"ל. רק דעדיפא להו לסתור זה ממילה עצמה וממקומו מהא דלקמן גבי בשר דמילה בצרעת:
אך לפ"ז קשה בהא דדחי התוס' מהא דבשר דלקמן. דהנה לפי המבואר בתוס' מנחות (מ) ד"ה כיון הא דר"ל דאמרינן שהוא מדרבנן אין זה רק לסברא דהותרה אבל לסברא דדחוי' הוי הא דר"ל מה"ת יעו"ש. וכדבריהם נראה להוכיח מהש"ס יבמות (כ') גבי יבמה דח"ל דחולצות ולא מתייבמות ופריך וניתי עשה וידחה ל"ת ומשני א"ק ועלתה יבמתו כו' ומתיב רבא מברייתא דסריס אדם והזקן כו' דחייבי לאוין הן אם בעלו קנו ואי ס"ד דח"ל ליבום לא רמי' אם בעלו אמאי קנו. ומסיק רבא דטעמא דלא מתייבמות כדר"ל משום דאפשר בחליצה וקאמר הש"ס מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"כ והנה לס' זו דהא דר"ל הוא מדרבנן וכמ"ש לעיל (פ"א) בשם ס' מהיר שהוכיח מתוס' פסחים (צה) קשה דאמאי מסקו לדרבא בתיובתא דהא כיון דהא דר"ל אינו אלא מדרבנן שפיר לא מתייבמות מדרבנן מיהו כיון דמה"ת דחי אף דאפשר בחליצה משו"ה אם בעלו קנו אמנם למ"ש תוס' במנחות דלמ"ד דחויה ע"כ הא דר"ל מה"ת א"ש דשפיר מותיב הש"ס לרבא עצמו דס"ל בזבחים (לג) דטומאה דחויה בציבור וכן ביומא (ו) כתב התוס' כן ולפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכח) בשם הרשב"א דהך פלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה פליגי כן בכל החיסורים היכא דדחי עשה לל"ת וכמו"ש לעיל אם כן לדידיה הוה הא דר"ל מה"ת. ושפיר איתותב מהא דאם בעלו קנו אמנם לפ"ז קשה דחיית התוס' מבשר דלקמן דהא סוגיא דהתם לר"ש אזלא דס"ל דשא"מ מותר יעוי"ש ור"ש ס"ל ביומא (ז) ופסחים (עז) דטומאה דחויה בציבור ולמ"ד דחויה הוה הא דר"ל מה"ת ומה"ת ודאי אין לחלק בין סתם עדול"ת להיכי דגלי קרא. אך לסברא דהותרה שפיר יש לחלק כן ובמילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמרינן הכי:
איברא דלפי הכלל שכתבתי לעיל (פ"א) דהא דר"ל דמייתי ש"ס הוא לכו"ע ואפי' למ"ד הותרה. ומשום דהא דאמר ר"ל דאפשר לקיים כו' והיינו דאפשר בלא טורח ואהדורי ובזה כו"ע מודו ולל"ק דיומא שם הוא מן התורה ולל"ב שם הוא מדרבנן ועפ"ז שפיר מייתי התוס' מהא דבשר דלקמן. דבלא"ה תמוה דכיון דלר"ש קיימינן התם בסוגיא דס"ל דחויה אמאי פריך מכח הא דר"ל. גם למה ליה למימר ואי איכא אחר כו' דמשמע דפריך מהא דאיכא אחר לפנינו והא בפשיטות היה לו להקשות וליעבד אחר דהא למ"ד דחויה אפי' בליתי להיתר בפנינו בעינן למטרח ולאהדורי אהתירא וכיון דאיכא למשכח אחר ולדידיה דשא"מ הוא שפיר הוה מקשה דלמאי רבי קרא א"ו מדפריך ואי איכא אחר כו' דמשמע שהוא לפנינו ופריך מהא דר"ל עכצ"ל דהש"ס לא פריך למ"ד דחויה דוקא רק דעיקר הקו' תליה למ"ד דשא"מ מותר ולא תלי' אי דחויה או הותרה ורוצה הש"ס להקשות אליבא דכו"ע ואפי' למאן דס"ל הותרה וכדמצינו דר"נ ס"ל בביצה (כג) דדשא"מ מותר וביומא (ו) ס"ל לר"נ הותרה ומשו"ה פריך דאפי' למ"ד הותרה עכ"פ באיכא אחר לפנינו עביד אחר כדר"ל ומשני בדליכא אחר כגון דהדרו אאחר ולא אשכחו דבכה"ג לכו"ע עביד אב ועכ"פ לפ"ז א"ש ד' התוס':
פרט ג
ובעיקר מה שהוכיחו האחרונים דר"א ס"ל הותרה עפמ"ש הר"ן בפ"ב דביצה דאו"נ ביו"ט הותרה מדשרי אפי' אפשר מעיו"ט ואם כן ר' אליעזר דשרי מכשירי מילה אפי' אפשר מע"ש ע"כ דס"ל ג"כ הותרה נלפענ"ד דבאמת אין הוכחה מזה כלל ואף דס"ל לר"א דאפי' אפשר מע"ש דחי שבת. עכ"ז י"ל דס"ל דחויה דלא תלי' זה בזה כלל ויש לי להוכיח כן מהא דמנחות (עב) דאמרי' ראב"ש סבר לה כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה את השבת וסבר לה כר"י דס"ל קצה"ע מצוה ודו"ש. ועפ"ז מוכיח שם בש"ס דראב"ש ס"ל דנקצר מע"ש פסול דאי נקצר מע"ש כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש. והשתא אי ס"ד דהך מלתא דמידי דאפשר מע"ש אי דחי שבת אי לא דתלי' בהא אי דחויה או הותרה אם כן קשה דהא בקרבנות צבור לכו"ע הותרה בשבת כדאמרינן ביומא (מו) דאף למאן דס"ל דטומאה דחויה בציבור מ"מ שבת לכו"ע הותרה ועי' יבמות (לב) שבת לכל הותרה ועי' מנחות (ה) שבת תוכיח. וכיון דהותרה קשה דאיך מוכיח דאי מע"ש כשר אמאי דחי שבת. דהא ודאי כיון דהותרה משו"ה אע"ג דאפשר מע"ש שרי בשבת והיכי מייתי הא דר"ע עלה. איו דהא דאמר שם במנחות. דלר"ע דס"ל דכל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש לא דחי שבת דעכצ"ל דא"א לקצור מע"ש משום דאם אפשר איך דחי שבת הוא מטעמא אחרינא דהא קיי"ל ביומא (נ) ותמורה (יד) דכל שאין זמנו קבוע לא דחי שבת אפילו בשל ציבור יעוי"ש וטעמא דמלתא נראה דהא מצד הסברא שום מצוה לא דחי שבת דהוה ל"ת שיש בו כרת כמבואר היבמות (ה). והא דדחו קרבנות ציבור שבת הוא מגזה"כ דמועדו האמור בתמיד כדאי' בפסחים (עז) וכן יליף שם להקרבת העומר ושתי הלחם וכן מבואר במנחות (עב). וכיון דבגזה"כ כל מה דמצינן למעוטי ממעטינן כנודע דלא אמרינן בכונת גזה"כ אלא הפחות משו"ה אין לנו לומר רק הנך דקביע להו זמן ולא נוכל להוסיף בדעת הגזה"כ. גם הנך דלא קביע להו זמן דעליך הראיה והנה במידי דמצי להקריבו למחר ולאחר השבת ודאי דמקרי אין זמנו קבוע ומה"ט אמרי' שם במנחות לענין הקטר חלבים ואיברים. דאי לאו משום חביבה מצוה בשעתה וכבר דחתה שחי' את השבת היו מקטירין משתחשך וכ"מ ברמב"ם (פ"ד מביאת מקדש) וכ' שם בטעמא דשאין קבוע לו זמן לא דחי משום דאם לא יקריב היום יקריב למחר ולמחרת מחר יעוי"ש:
אך בדבר שאפשר מאתמול ולא עשו מאתמול ושוב א"א לעשותו רק היום בזה נחלקו ר"א ור"ע בשבת (קל) ומנחות (צו) אי הוה זה ג"כ בכלל אין זמנו קבוע דר"א ס"ל כיון דעכ"פ עכשיו דלא עשו מאתמול ואין לו זמן מעתה רק היום משו"ה מקרי זמנו קבוע ודחי שבת ור"ע ס"ל דכיון שהיה אפשר מאתמול מקרי אין זמנו קבוע מעיקרא דוקא היום ולא דחי שבת דלא דמי למועדו דתמיד דאין לו זמן מאתמול רק היום. וכ"כ התוס' להדיא שם במנחות בד"ה נקצריה:
וכה"ג במילה נמי דאמרה תורה דדחי שבת היינו מצות יום השמיני שמוטל על האב לקיים מצוה זו למול בנו ביום השמיני דוקא. דאף אם מל קודם ח' או אחריו נהי דהבן נקרא מהול אבל האב לא קיים בזה מצות יום השמיני וכן מבואר בשו"ת כנס"י (סי' מב) ולכן גבי מילה נמי דאמרה תורה דדחי שבת הוא גם כן כמו תמיד. דמצות יום השמיני זמנו קבוע בשבת דקודם ח' או אחריו לאו יום השמיני הוא אבל דבר שאין זמנו קבוע לא דחי שבת כלל ואתי ר"ע למימר דמכשירי מילה כיון דאפשר מע"ש אף דעכשיו דלא עשו מאתמול ואם לא יעשו היום תתבטל משום זה מצות יום השמיני מ"מ לא מיקרי משום זה זמנו קבוע דתידחי שבת. דלא הוה זמנו קבוע רק כמו מצות יום השמיני דלא אפשר מאתמול אבל מכשירין דאפשר מאתמול הוא בכלל אין זמנו קבוע ולא דחי שבת והוא ממש כמ"ש התוס' במנחות גבי קצה"ע דאף דלכתחלה מצותו בלילה. מ"מ כיון דכשר בדיעבד לא דמי למועדו דתמיד ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן לר"ע. וכה"ג במילה נמי לא דמי למצות יום השמיני ועם האמור מיושב קו' הש"ך ביו"ד (סי' רס"ב) להסוברים דמל תוך ח' יצא. א"כ אמאי דחי שבת דנימהלי' מע"ש כדמקשה הש"ס במנחות גבי קצה"ע ובשו"ת שאג"א (סי' נב) הוסיף להקשות דלאחר ח' ודאי דלכו"ע יצא ואמאי דחי שבת ולמ"ש לק"מ דמצות יום השמיני שעל האב א"א לא קודם ח' ולא אחריו גם מש"ש בשו"ת הנזכר דלפמ"ש תוס' במנחות דלתמיד מדמינן א"כ דוקא קדשים ילפינן מתמיד דמה דבדיעבד כשר מאתמול לא דחי אבל מילה אף דבדיעבד כשר קודם ח' או אחריו מ"מ דחי משום לכתחלה ולמ"ש א"צ לזה דבמילה נמי דחי משום דמצות יום השמיני אפי' בדיעבד א"א לא קודם ח' ולא אחריו ולר"ע לענין מכשירין שוב מדמינן ליום השמיני כדמדמינן בקצה"ע לתמיד וכמו"ש:
והשתא לפ"ז לא שייכא כלל הך פלוגתא דפליגי ר"א ור"ע במכשירי מילה שאפשר מע"ש בהך פלוגתא אי הותרה או דחויה דלפמ"ש לא פליגי רק אי הך מלתא הוה ג"כ בכלל גילוי התורה שגילתה לדחות את השבת או לא ור"ע דס"ל דלא דחי הוא משום דמקרי אין זמנו קבוע היום. אבל מה שמקרי זמנו קבוע ודחי שבת כגון מכשירי מילה לר"א דדחו שבת משום דמיחשב ליה לדידיה דבר שקבוע לו זמן ולר"ע מצות יום השמיני עצמו י"ל דבין ר"א ובין ר"ע תרווייהו ס"ל חדא סברא או דהוה מכח דחיה או הותרה ובחנם נסתבכו האחרונים בזה וזה ברור **( הג"ה אאחה"מ ראיתי לתת סמוכים לסברא זו שהביא הגאון מו"ח נ"י דלבד מצות מילה עצמה יש ג"כ מ"ע למול דוקא ביום השמיני דהנה בס' יד המלך (פ"א ממילה) כתב דאין מצות מילה מוטל על האב אלא ביום השמיני דאל"כ אמאי דוחה שבת כדפריך במנחות (עב) גבי קצוה"ע. אמנם ד"ז הוא חידוש דמבואר בפוסקים דגם לאחר ח' מוטל על האב כ"כ רש"י להדיא בשבת (קל"ב ב') ד"ה בינוני וכ"כ תוס' שם (קלא א) ד"ה ושוין יעוי"ש. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשנה בשבת פרא"מ על מתניתין דאלו הן ציצין כו'. ועי' תוס' קדושין (פט) ד"ה אותו שכ' דמיום השמיני אין למצות מילה הפסק. והנה ברש"י שם בשבת מבואר דנפק"ל מהתול לכם כל זכר דקרא זה לא קבע ביה זמן וכ"כ במקנה בקדושין (כט) דמהך קרא נפק"ל דמחויב האב גם לאחר יום השמיני יעוי"ש מ"ש בזה. אך לפ"ז יש להתעורר בנדרים (ד') דאמרינן שם דאפי' למ"ד תגלחת לא מעכבת מצות גילוח מיהת לא קיים וכתב התוס' דמוכח דאף שעבר יום מלאת מחויב לגלח אח"כ וכ"כ הרמב"ם להדיא (פ"ח מנזירות) וכתב בכ"מ שם דהא דמקשה הש"ס בנזיר (מ) אהא דאמר ותגלחתן מצוה פשיטא ומשני דקמ"ל דסך נשא לא מהני ולא משני דקמ"ל דמצוה גם לאחר מלאת ותי' דפריך פשיטא משום דמקרא מפורש הוא יעוי"ש ולכאורה תמוה מאוד דהא אינו מפורש אלא יום מלאת ומנ"ל באמת לש"ס דנדרים (ד) והרמב"ם דיש מצוה לגלח אח"כ והא חזינן גבי מילה דבעי קרא לחיוב האב שלא בזמנה ואי לאו מהמול לכם כו' לא אמרינן דמחויב האב גם לאחר ח'. אמנם נראה ליישב דמילה הא בנין אב לכל התורה כולה וכמו"ש תוס' ביבמות (ג) דהיכא דבלא קרא לא הוי ידעינן מסברא אז הוי קרא לימוד לדעלמא. ונפק"ל ממילה דהיכא דאמרה תורה מצוה דחובת הגוף וקבע לו זמן אזי אף כשעבר הזמן מ"מ עדיין חיוב המצוה עליו והשתא יש לדקדק דאי קביעות הזמן דביום השמיני ימול לא אתי אלא למעוטי קודם ח' הול"ל ומיום השמיני והלאה כדאמר גבי הרצאה דבהמה (ויקרא כב) א"ו דאתי למימר דלמול ביום השמיני הוא מצוה בפ"ע דאם מל לאחר ח' הפסיד מצות יום השמיני. אברהם זקהיים:)**:
ומה שהוכיחו מהר"ן פ"ב דביצה שכ' דאו"נ ביו"ט הותרה מדשרי אפי' אפשר מעיו"ט נלפענ"ד ביאור דברי הר"ן לפמ"ש רש"י בברכות (כ) גבי הא דמטמא כהן לקרובים ועובר לאו דטומאה בקום ועשה. משום דלאו דטומאה לאו בתורת דיחוי הוא דנדחה מפני קרובים אלא כשנאמר לאו זה מעיקרא לא על קרובים נאמר יעוי"ש ובתוס' שם הק' דא"כ בכל עדול"ת נימא הכי ובשו"ת מהר"ן יפה (סי' ד') כתב לחלק בזה דדעת רש"י דהיכא דנאמר ההיתר במקום האיסור כגון בטומאת כהן דבאותה פרשה עצמה נאמר היתר הקרובים בזה אמרינן דקרובים לא היו בכלל האיסור מעיקרא ולא נאסרו מעולם כלל ואין כאן דחיית עשה לל"ת משא"כ בכל עדול"ת שלא נאמרו במקום אחד והביא שם עוד ראיות לזה וא"כ לפ"ז או"נ נמי דהא דאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש כו' נאמר במקום האיסור דיו"ט ג"כ צ"ל דעל או"נ לא נאמר כלל איסור דיו"ט ולאו בתורת דחיה רק דאיסור מלאכת יו"ט כשנאמר לא נאמר על או"נ ונשאר או"נ על התירו הראשון ועפ"ז נלפענ"ד דמ"ש הר"ן דאו"נ ביו"ט הותרה היינו שהוא היתר ולא נאסר מעולם שלא היה בכלל איסור דמלאכת יו"ט:
והוכיח זה מהא דשרי אפי' באפשר מעיו"ט לכולי עלמא. ולא מצינו דפליגי בזה ר"א ור"ע כדפליגי במכשירי מילה. א"ו משום דלא פליגי רק היכא שהי' בכלל האיסור. אלא שאמרה תורה שתדחה המצוה את האיסור ובזה פליג ר"ע וס"ל דאין לנו להכניס בדעת הגזה"כ אלא הפחות דהיינו שאין לו זמן רק היום דלא אפשר מאתמול ולא למחר כגון מצות יום השמיני דמילה וקרבנות שקבוע להם זמן אבל מכשירי מילה וקצה"ע דאפשר מאתמול אין זה בכלל חידוש התורה שחידשה דדחי שבת. משא"כ כה"ג דאו"נ שלא היה בכלל האיסור ולא נאסר מעולם ודאי דבדבר המותר שלא נאסר מעולם אין נ"מ בין אפשר מעיו"ע או לא וזה הוה שפיר טעמא לריבוי בשיעורא שכתב שם הר"ן דבדבר המותר ולא נאסר מעולם אין נפ"מ בכל זה כלל:
פרט ד
כתבו התוס' בשבת (קלה) בד"ה ולא אהא דאמרינן שם ערלתו ודאי ולא ספק נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתין לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה אי לא דמוטב שתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשוא"ת ואל יחלל שבת בידים מספק אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא לאנדרוגינוס כו' עכ"ל והנה בס' מעין החכמה ד' לעמבערג (דף סד) ובס' נחל איתן (פ"ב מה' ברכות) כתב שהתוס' סותרים עצמם למ"ש בחולין (יא) בסוגיא דרובא שכתבו שם דאין לפשוט מכל קרבנות דדחו שבת ולא חיישינן דשמא תמצא טריפה ותפסל ונמצא דחילל שבת דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דתידחי שבת מצות קרבן ע"כ והנה בחי' לחולין שם כתבתי ליישב זה בדרך פשוט אמנם כעת ראיתי לחדש בזה דברים וכמו שיבואר:
הן דברי התוס' בשבת שם תמוהים באמת לפענ"ד מצד הסברא שתפסו בזה כח השוא"ת לעיקר דנהי דבכל מצוה נגד איסור לולא שגזרה תורה דעדול"ת ודאי דמצד הסברא היינו תופסין כח השוא"ת לעיקר. דמוטב שתבטל המצוה בשוא"ת ולא נעבור על איסור בקום ועשה כדמוכח ג"כ בעירובין (ק') גבי פלוגתא דר"א ור' יהושע לענין מתן ד' במתן אחת שנתערבו דר' יהושע אמר ינתנו במתן אחת ואף דעובר על בל תגרע שוא"ת עדיף ור"א ס"ל ינתנו במתן ארבע וכתב רש"י דקסבר קום עשה מצוה עדיף אף על גב דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר על בל תוסיף אתי עשה דמתן ארבע ודחי בל תוסיף דמתן ד' ע"כ ומוכח דר"א נמי לא אמר דקום ועשה מצוה עדיף רק מטעמא דעדול"ת. הא קודם גזה"כ דעדול"ת ודאי מודה ר"א לר"י דשוא"ת עדיף. ועי' ברכות (כ) ויבמות (צ) מיהו השתא דגילתה התורה דעדול"ת וכן גילתה תורה דמילה דו"ש א"כ כמו דבודאי מצוה נגד ודאי איסור שבקינן למעליותא דשוא"ת וקום עשה דמצוה עדיף לן. כמו כן ספק מצוה נגד ספק איסור נמי מיבעי לן למימר דקום עשה דספק מצוה עדיף משוא"ת דספק איסור והכא כמו שהוא ספק אם מחויב במילה כמו כן הוא ספק אם מחלל שבת דהא אי בר חיוב מילה הוא אין כאן חילול שבת כלל שוב ראיתי להגאון בס' כלילת יופי מאמר ב' (סי' ב) שהביא דברי התוס' הללו וכתב דעכצ"ל שהוא ס' עבירה ממש וז"ל שם ובהא לא שייך למימר דהוה אתחזק איסורא דודאי הוא שבת דזה שיבוש דא"א מקרי היכא שיש איסור ודאי בעולם כגון ב' חתיכות כו' א"נ דבר שהיה בחזקת איסור ולא ידעינן אי יצא ממנו כמו א"א ס' נתגרשה אבל בהא ס' אי בר חיוב דמילה אי לאו עושה ספק חילול שבת ואי בר חיוב דמילה מעולם לא יש בזה שאנו דנין עליו שום איסור וזה פשוט מאוד עכ"ל. ועפ"ז נראה לכאורה דדבריהם בחולין בסוגיא דרובא עיקר בטעמא וסברא. ודבריהם בשבת תמוהין דאמאי גרע כח ספק נגד ספק בזה מכח ודאי נגד הודאי:
והמהרי"ט חיו"ד (סי' א') הביא מהא דתני' בתו"כ לה יטמא על הודאי ולא על הספק והקשה מזה לדעת הרשב"א ודעימי' דכל ס' מה"ת אסור א"כ למאי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דהא בלא"ה אסור ותי' דהכא אשמועינן דלקי אספיקא כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי יטמא קמ"ל והובא דברי מהרי"ט אלו ג"כ בפר"ח יו"ד (סי' קי) ולכאורה מה"ת נימא כיון דלה יטמא מצוה דיטמא גם מספק דלמא דוקא ודאי ועי' יומא (פה) דפריך אשכחן ודאי ספק מנלן ומסיק דא"ק כו' ועכצ"ל משום דס' מצוה מדחה לספק איסור דאי קרובתו היא מצוה לטמא ואי לאו קרובתו יש איסור וליכא מצוה ממילא בס' קרובתו הוה ספק איסור וספק מצוה ומוכח גם כן כמו"ש לדעת התוס' בחולין ועי' בפרמ"ג או"ח (סי' שדמ) במשבצות דמשמע דעתו להדיא דס' מצוה מדחה ס' איסור יעוי"ש. ויתבאר בזה ליישב ג"כ קו' הגאון מהר"י מפראג שהובא בס' החיים (סי' תנד) על הירושלמי שהובא בתוס' קדושין (לח) ד"ה אקרוב שהק' הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש ותי' משום דעשה דמצה דקודם הדיבור אינו דוחה ל"ת שאחר הדיבור והק' הגאון מוהר"י ז"ל על קו' הירושלמי שהרי ש' הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וחד מינייהו שיעורין ואם כן לא ידעו בשיעור מצה ואולי יאכלו פחות או יותר שלא במקום מצוה ע"כ. ולפמ"ש מבואר פשוט דקום ועשה דספק מצוה עדיף ומדחה לספק איסור דחדש:
איברא דלפ"ז איכא לעיונא בהא מלתא דמצינו באמת בכ"מ מראה פנים כד' התוס' בשבת דבב"ב (פא) גבי ספק ביכורים פריך הש"ס ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ואפי' לפמש"ש הרשב"ם ובחי' הרמב"ן שם דמקשה הכי משום דחוב"ע דאורייתא עכ"ז אמאי לא מדחה ספק מצות בכורים לספק איסור דחוב"ע ובחגיגה (ד) אמר מר זכורך כו' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך כו' אלא טומטם ספיקא הוא ופריך הכי משום דאי אשה הוה פטרינן ליה כי היכי דלא לייתי חוב"ע כמוש"ש התוס' והשתא לפמ"ש נסתר קושית הש"ס וכן בנזיר (נז) פרכינן גבי נזיר ספק ודלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה וה"נ תיקשי אמאי לא עדיף לן קום עשה דספק מצות גילוח למדחי ספק ל"ת דהקפה וביומא (פה) גבי פיקוח נפשות פריך אשכחן ודאי ספק מנלן תקשי ג"כ דהא כיון דודאי דחי שבת ממילא בספק פיקו"נ הוי זה ספק מחלל שבת. דאי ודאי הוא אין כאן חילול שבת וכמו"ש לעיל לענין מילה אם כן ידחה ספק פיקוח נפש לספק חילול שבת ואמאי בעינן קרא לספק ובתוס' ר"ה (לג) הוכיחו דחשש לא תשא דבשא"צ הוא מדרבנן מדאמרינן בברכות (כא) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר וקורא ולא אסרינן מספק ל"ת ומוציא שם שמים לבטלה כו' יעוי"ש וכבר עמד בזה הגאון רעק"א בתשו' (סי' כה) דלהרמב"ם דס"ל דבשא"צ הוא מה"ת (בפ"ט מה' ברכות) א"כ נשאר קושית התוס' ואנכי הארכתי בזה במקום אחר ואח"כ ראיתי שדברו בזה כמה אחרונים והעיקר בזה הוא דל"ד ספק מחויב לספק נפטר מחיובו לפי מה שהסכימו האחרונים דאף לשי' הרמב"ם דכל ספק תורה מה"ת לקולא עכ"ז מודה באתחזק איסורא כמבואר במהרי"ט חיו"ד (סי' א') ופר"ח יו"ד (סי' קי) וספק נפטר מחיובו הוה כמו תתחזק איסורא דהא איקבע חיובא וספק זה הוי לחומרא מה"ת להרמב"ם משא"כ ספק מחויב הוא מה"ת לקולא וכ"כ בכ"מ (בפ"ב מה' ק"ש) ליישב דעת הרמב"ם שפסק דס' קרא ק"ש חוזר וקורא עם ברכותיה ובקטן נולד כשהוא מהול וכן אנדרוגינוס שהוא ספק פסק הרמב"ם (בפ"ג מה' מילה) שאין מברכין עליהם וכתב לחלק דבנולד מהול וכיוצא בו הוא ספק מחויב. ובספק קרא ק"ש הוי החיוב ודאי וספק אם נפטר והוא לחומרא מה"ת ומשו"ה מברכין עליו מספק. ועי' באחרונים באו"ח (סי' סז) ועי' בשושה"ע (סי' יא) ובגינת ורדים (כלל ז) ועי' בכריתות (יז) תוד"ה מדסיפא ובכתובות (כב) תוד"ה באשם תלוי ושם מבואר דאיקבע איסורא דשבת ואיקבע איסורא דא"א דמי לאיקבע איסורא דב"ח ועי' פ"י בגיטין (ב) גבי ספק אכל חלב ומיושב בזה דעת הרמב"ם דס"ל דבשא"צ הוא מה"ת מ"מ בספק אמר או"י דהוה ספק נפטר מחיובו והוי איקבע איסורא. עדיף מס' ל"ת דבשא"צ דאף דהוה מה"ת מ"מ ספיקו מה"ת לקולא וספק אמר או"י הוא מה"ת לחומרא ומדחה לס' ל"ת משא"כ להתוס' דכבר הוכיחו האחרונים דדעתם כהרשב"א ודעימיה החולקין על הרמב"ם וס"ל דכל ס' תורה מה"ת לחומרא ועי' בכרו"פ (סי' קי) ולפי זה אין נפקא מינה בין איקבע אי' אי לא שפיר הוכיחו דבשא"צ הוא מדרבנן ועכ"פ העולה מזה דס' מצוה נגד ס' עבירה היכא דשקולין הם לא אמרינן דמדחה ספק מצוה לס' עבירה ושוא"ת עדיף ועי' רמב"ם (פ"ג מה' ציצית) שכ' דטומטם ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק וכתב הראב"ד שם בהשגות דוקא בציצית שאין בהן כלאים ע"כ והשתא אמאי לא ידחה ספק מצוה לספק אסור כלאים ומהראוי למצוא פשר דבר בעיקרא דהא מלתא:
ולכן נלפענ"ד לומר בזה מלתא חדתא בעז"ה דהך מלתא אי ספק מצוה מדחה לספק איסור תלי' בהך פלוגתא דפליגי בש"ס בכ"מ אי טומאה הותרה בצבור או דחויה להמבואר בב"י באו"ח (סי' שכח) בשם הרשב"א דכמו דפליגי בטומאה הותרה או דחויה כמו כן שייכא פלוגתתם בכל עשה דדחי לל"ת אי הוה בתורת דחיה או שהותרה לגמרי וכבר כתבנו מזה לעיל (פרט א') יעוי"ש ונודע דהנפ"מ בפלוגתא זו דלמ"ד דחויה בקושי התירה התורה ובעינן למטרח ולאהדורי אהתירא ולמ"ד הותרה אפי' איכא לאהדורי אהתירא לא בעינן לאהדורי דלגמרי שרי רחמנא שהאיסור נעשה היתר גמור כמבואר ביומא (ו) ומה שיש להתעורר בזה דלמ"ד דחויה וכ"פ הרמב"ם כמו"ש הכ"מ (פ"ב משבת) אמאי לא מהדרי' בשבת למול עי"נ דמילה כשירה בנכרי כמו"ש הרמב"ם (פ"ב ממילה) יעוין בזה בחת"ס חאו"ח (סי' קלב) והארכתי בזה במקו"א:
ועפ"ז נראה לומר שעם יסוד זה יוצא לנו עוד נפ"מ בזה אי אמרינן הותרה או דחויה לענין ספק בהעשה אי דוחה להל"ת דאי נימא דהא דהודאי עשה דוחה להל"ת הוא בתורת דחיה ולא התרה וכל מה דמצינן למיהדר שלא לעשות האיסור מחייבינן למטרח אמלתא אז הדעת נותנת שכשהוא ספק אם הוא מחויב בהעשה אז אינו דוחה להל"ת. וכגון מילה דאף אם ודאית היא מ"מ לא הותרה שבת אלא נדחית אם א"א בלא"ה אם לא באופן לחלל השבת. הרי דהשבת קבוע ועומד במקומו באיסורו ואינו נדחה לגמרי אף במקום שהוא מחויב בודאי במילה רק משום דלא אפשר התירה תורה לדחות א"כ בספק מחויב אף דהעשה שם ספק עלה מ"מ הל"ת שם ודאי עליה והוי כמו ספק נגד הודאי ולא דחי מספק את הודאי אבל אם נתפוס דהשבת הותרה אצל מילה במקום שהחיוב במילה הוא ודאי והוה השבת כיום חול וכמאן דליתי' והותר לגמרי אז כשהוא ספק מחויב במילה ממילא הוא ספק אם יש כאן איסור שבת דהא הוא ספק אם הוא חול או שבת דהא אם הוא בודאי מחויב אין כאן איסור שבת כלל דהוי כחול וא"כ בספק מחויב במילה ממילא הוה ספק מחלל שבת או לא.
מיהו כ"ז לא שייך אלא היכא דהעשה הודאית שדוחה הל"ת הוא מטעם גזה"כ דעדול"ת משא"כ היכא דלא שייך מטעם עדול"ת. אלא מטעם דבשעה שעושה המצוה אין כאן ל"ת כלל כגון בק"ש ובהמ"ז דבשעה שקורא אין כאן ברכה לבטלה כלל וכן במביא בכורים ודאין לעזרה שאין כאן חוב"ע כלל ובכל כה"ג דהיכא דהמצוה היא ודאית אין כאן מה לדחות דאין כאן ל"ת כלל ומשו"ה בספיקו דאז הוה ספק מצוה נגד ספק עבירה ודאי דאמרינן דשוא"ת עדיף דדוקא בעדול"ת שבודאי גילתה התורה דשבקינן סברא דשוא"ת וקום עשה מצוה עדיף לן כמו כן בספיקו נמי שבקינן לסברא דשוא"ת רק דתלי בהא דאי מטעם דחיה ולא התרה אז הוה בספיקו כמו ספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל משא"כ היכא דבשעה שעושה המצוה אין כאן מה לדחות כלל. דבכה"ג הא ודאי דלא היה ודאו בכלל גילוי וגזירת התורה שגילתה דשבקינן לסברא דשוא"ת כמובן. אם כן גם בספיקו קם אסברא חיצונה דשוא"ת עדיף וזה ברור:
ומעתה ע"פ יסוד זה שהנחנו זאת חקרנוהו כן הוא תשוב סערת מבוכה זו שהיינו בזה לדממה וכל אחד על מקומו יבא בשלום די"ל דהתוס' פוסקים כמ"ד דחויה וכדעת הרמב"ם (פ"ב משבת) ועו"פ. והנה ביומא (מו) מבואר דאף דפליגי בטומאה אי דחויה או הותרה עכ"ז בשבת לענין קרבנות לכו"ע הותרה. א"כ לפמ"ש לעיל דלסברא דדחויה הוי כמו ספק נגד הודאי משא"כ לסברא דהותרה דהוי ממש כספק נגד ספק משו"ה א"ש דגבי מילה בשבת כתבו התוס' דשוא"ת עדיף משום דס"ל להלכה כמ"ד דחויה אך לענין קרבן בשבת שפיר כתבו בחולין (יא) דדחי ספק מצוה לספק עבירה דהא לענין שבת לכו"ע הותרה. אך לענין ספק אמר אמת ויציב דהוי חשש ל"ת דבשא"צ. שפיר כתבו בר"ה (לג) דלא דחי ספק מצוה לספק עבירה דשוא"ת עדיף דהא התם כשהוא ודאי מחויב באמו"י. אז כשעושה המצוה אין כאן שום איסור לדחות. דהא אין זה ברכה לבטלה כלל ולא היה זה בכלל גזירת התורה דקום עשה מצוה עדיף לן. משו"ה בספיקו קם אכללא דשוא"ת עדיף. וה"נ א"ש בהא דב"ב (פא) גבי ביכורים דפריך הש"ס ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה וכן בחגיגה (ד) לענין טומטם דפריך אלא טומטם ספיקא הוא ואיכא חששא דחוב"ע כמוש"ש התוס'. דהתם נמי כשהמצוה הוא ודאי אין כאן איסור כלל דנימא שהמצוה מדחהו דהא כשהוא בכורים ומחויב בקרבן אין זה חוב"ע כלל ולכן בספיקו קם אכללא דשוא"ת עדיף:
וביומא (פה) דאמרינן מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל כו' נענה ר"ע כו' אמר שמואל אי הואי התם הו"א דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל כו' וכולהו אשכחן ודאי ספק מנלן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא יעוי"ש. ולכאורה יש להעיר דכולהו תנאי דלא דרשי הך וחי בהם אספק מנ"ל באמת דספק פיקוח נפש דו"ש אמנם לפמ"ש א"ש די"ל דהני תנאי ס"ל להלכה דטומאה הותרה בציבור וממילא לפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ח) בשם הרשב"א בכל האיסורין הוא כן כמו"ש לעיל:
[הגה"ה ועי' ביומא (ז) בפלוגתא דר"ש ור"י דר"ש ס"ל דציץ אין עודהו על מצחו מרצה ור"י ס"ל דאינו מרצה א"ל ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכהן גדול ביוה"כ דטומאה הותרה לו ועכ"פ דכו"ע ס"ל דכה"ג ביוה"כ טומאה הורצה לו אלא דלר"ש דס"ל דטומאה דחויה עכצ"ל דמחמת ריצוי ציץ הוא ולר"י משום דהותרה לו והא דציץ מרצה אפי' אינו על מצחו כמו בכה"ג ביוה"כ נפ"ל מתמיד דכתיב גבי ציץ ור"י מפיק ליה להך תמיד שלא יסיח דעת ממנו יעוי"ש בסוגיא א"כ לפי זה לתנא דבי ר"י בשבת (יב) דס"ל לאסור היסח הדעת בתפילין ק"ו מציץ ע"כ דס"ל הותרה דאי דחויה ע"כ הא דטומאה הורצה לכה"ג ביוה"כ הוא משום ציץ וע"כ דמפיק ליה להך תמיד דציץ דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה. א"כ מנ"ל להיסח הדעת ועכצ"ל דס"ל הותרה ועי' בשו"ת שאג"א ריש (סי' לח) מ"ש בזה. ועפ"ז א"ש דר' ישמעאל דס"ל הותרה כמו"ש בפנים ותנא דבר"י בחדא שיטתא קיימי וכמו"ש תוס' בפסחים (ה) ד"ה דברי ר"י. דבכל דוכתי פריך מר' ישמעאל אתנא דבי ר"י וכן לר"ע א"ש דביומא (ז) בתוס' סוד"ה אם מוקמו לברייתא דס"ל להדיא דטומאה הותרה בציבור כר"ע והא דאמרינן בפסחים (עז) דלית תנא דס"ל טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודא עכצ"ל דלאו דוקא וכן מוכח בתוס' שם ד"ה דלא להמעיין שם תדע דשם בפסחים (עח) לרש"י שם בד"ה ביחיד ס"ל לר' יהושע להמסקנא דהותרה בציבור ועיי"ש בתוד"ה הא וא"כ לא שייך למימר דלית תנא כו' ע"כ הג"ה]:
וכיון דהותרה ממילא כיון דאית לן דודאי פיקוח נפש דוחה שבת ממילא בספק הוי ספק נגד ספק וקום עשה דמצות פיקו"נ עדיף לן. ומשום הכי לא צריכי הני תנאי ילפותא אחריתי לספק אך לרבא דס"ל בזבחים (לג) דטומאה דחויה וכמו"ש תוס' ביומא (ו) שפיר אמר לשיטתיה דאשכחן ודאי ספק מנלן דהא לסברא דדחויה הוי כספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל. ולפ"ז שמואל נמי דדריש מוחי בהם לספק ע"כ דס"ל ג"כ דחויה וכמובן. א"כ א"ש בהא דנזיר (נז) דמתרץ שמואל שם אהא דמקשה הש"ס ודלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה באשה וקטן יעוי"ש ולא מתרץ בפשיטות דס' מצות גילוח מדחה ספק ל"ת דהקפה משום דלדידיה דס"ל דחויה לא מצי לתרץ כן:
ובהא דהתו"כ שהביא מהרי"ט בתשובה חיו"ד (סי' א') והפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דדריש לה יטמא על הודאי ולא על הספק שהקשה להרשב"א דס"ל ספק אסור מה"ת א"כ למאי איצטריך קרא למעוטי ספיקא ותי' כיון דהוי ספק מצוה נגד ספק עבירה משו"ה בלא קרא הו"א קום עשה דמצוה עדיף וכמו"ש לעיל בביאור דבריהם הנה לפמ"ש ביסוד דבר זה נראה דלית לן לתרץ כן דבברכות (כ) פליגי רש"י ותוס' בהא דמטמא כהן לקרובים דשי' רש"י שם דהא דמטמא כהן לקרובים לאו משום עדול"ת הוא רק כשנכתב לאו דטומאה לא על קרובים נאמר וא"כ בכהן שמטמא לקרובים הוא מצוה בלא איסור כלל. אך התוס' שם חולקין על רש"י וס"ל דהכא נמי טעמא משום עדול"ת. ולפ"ז לא מיבעי לשי' רש"י דכה"ג ודאי לא היה בכלל גילוי התורה שגילתה דקום עשה דמצוה עדיף לן ולכן קם אכללא דשוא"ת עדיף ופשיטא דלא דחי מספק אלא אפי' לשי' התוס' דהך נמי משום עדול"ת מ"מ כיון דהרשב"א פוסק כמ"ד דחויה כמו"ש בשו"ת שאגת ארי' (סי' לח) בשמו א"כ הוי זה כספק נגד הודאי וכמו"ש לעיל ולא דחי מספק וצ"ל בזה כתי' אחרינא שם במהרי"ט ופר"ח יעוי"ש:
והרמב"ם והראב"ד שכתבו (בפ"ג מהלכות ציצית) דטומטם ואנדרוגינוס חייבין בציצית מספק אבל אסורין בציצית שיש בהן כלאים א"ש ג"כ לפמ"ש לעיל. דהרמב"ם פוסק כמ"ד דחויה (בפרק ד' מביאת מקדש) ובשו"ת שאגת אריה (ס' לא) כתב בשם הראב"ד דס"ל דכלאים בציצית דחויה יעוי"ש ולסברא דדחויה הוי כספק נגד הודאי ומשום הכי לא דחי בזה ג"כ מצות ציצית לספק כלאים וא"ש הכל בעז"ה:
פרט ה
הרי"ף בפראד"מ הביא הך ברייתא המובא בשבת (קלה) דספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין עליו את השבת בהלכותיו. ועמדו בזה כל הבאים אל המסלה דדעת הרי"ף תמוה בזה שהוא נגד הש"ס שם בשבת (קלו) דהש"ס פריך שם לרשב"ג דאמר כל שלא שהה ל' באדם ספק הוא. א"כ ממהל היכי מהלינן ומשני א"ר אדא בר אהבה דמהלינן ליה ממ"נ אי חי הוא שפיר קמהיל ואי מת הוא מחתך בבשר בעלמא. ופריך ואלא הא דתני' סב"ז סב"ח א"מ עליו את השבת נמהלי' ממ"נ אמר מר ברי' דרבינא אנא ורב ניחומי בר זכריה תרגימנה לא נצרכה אלא לר"א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת ע"כ. וא"כ לפי מסקנת הש"ס הא דתני' סב"ז סב"ח א"מ את השבת הוא למכשירין ואליבא דר"א. וא"כ למאי הביא הרי"ף להך ברייתא בהלכותיו אי למכשירין ואליבא דר"א הא לא קיי"ל כר"א כמבואר ברי"ף שם ר"פ ראד"מ. ואפי' בן ט' ודאי אין מכשיריו דוחין. ואי לענין מילה הא אמרי' בש"ס דמהלינן ממ"נ. עי' בחי' רשב"א שם. ובטור ואחרונים יו"ד (סי' רס"ו) שחתרו ליישב קו' זו. וז"ל הרשב"א שם בשבת (קל"ו). והתימא מן רב אלפסי ז"ל שהביא להא ברייתא כו' בפסק הלכה ובגמרא העמידוה כר"א ולמכשירי מילה ונראה שהרב ז"ל סבור דלא קיי"ל כהא דראב"א ודחי' בעלמא היא ולא מהלינן לרשב"ג אלא מי שקים לן בגויה שכלו לי' חדשיו וכ"כ ר"ח ז"ל כו' עכ"ל. והדבר יפלא דאכתי לא הועיל כלום בישובו. דסו"ס אמאי לא קיי"ל כראב"א. והא ראב"א סברא קאמר. והא באמת סברא דממ"נ איכא בכל הספיקות ומה חשש יש בדבר דלא נימהליה. וד"ז צריך יישוב:
ונלפענ"ד לומר ביישוב זה. דהך מלתא. אם נתפוס הך סברא דממ"נ. תלי' בהך פלוגתא. אי נימא טומאה דחויה בציבור או הותרה והכל הולך למקום אחד עפ"י מ"ש הב"י באו"ח (סי' שכ"ח) בשם הרשב"א. דכמו כן פליגי בכל האיסורים. היכא דעדול"ת. אי הוה מכח דחי' או שהותרה וכבר הארכנו בזה לעיל. דהנה התוס' כתבו בשבת (קל"ה) אהא דערלתו ודאי ולא ספק דלאו דרשה גמורה היא ועיקרה לאנדרוגינוס. משום דלספק לא איצטריך. דהיכי תיסק אדעתין לחלל את השבת מספק ושוא"ת עדיף יעוי"ש. והנה ד' התוס' לכאורה צ"ב. דשפיר איצטריך דלא נימא כממ"נ דרב אדא ב"א. אך זה יש ליישב. דהתוס' הבינו דא"א לומר דכונת הברייתא דקרא אתי למעט ממ"נ דר"א. שהרי לפי דרשה זו אמר קרא דאין ספק דוחה את השבת. ומה דחיית שבת יש בזה דאתי קרא וקאמר דלא דחי. דהא מחתך בבשר בעלמא הוא. ואי בן ז' הוא שפיר קמהיל. א"כ אין כאן איסור כלל שתדחהו המצוה. ולא שייך לומר דאתי קרא למעט דבר שאין בו איסור ושום דחיית שבת וע"כ דאתי קרא למעט דבר שיש בו איסור שבת. וע"ז שפיר כ' דבלא"ה לא נימא דדחי מספק. דשוא"ת עדיף. אך לפמ"ש לעיל (פרט ד) דלסברא דהותרה הוי זה ממש ספק מצוה נגד ספק עבירה ובכה"ג קום עשה מצוה עדיף יעו"ש. א"כ א"צ לומר דאסמכתא הוא. דבאמת מסברא הוא דדחי את האיסור וצ"ל דהתוס' ס"ל כאידך פוסקים שפסקו כמ"ד דחויה. ולסברא זו שפיר כתבו דמסברא לא דחי כמ"ש לעיל דהוי כספק נגד הודאי. א"כ לפי"ז עולה לנו דלמאן דס"ל הותרה הוי קרא דרשא גמורה למעט את הספק. ואי נימא דהך ערלתו גזה"כ הוא שלא למול את הספק ודאי דלא מהני לן סברא דממ"נ. דנגד גזה"כ אין לומר שום סברא כמובן:
אך ראב"א דאמר הך סברא דממ"נ לשי' רבא רבי' אמרה דס"ל בזבחים (לג) דחויה וכרבי' ס"ל דראב"א הי' תלמיד רבא כנזכר בב"ב (כ"ב). ואף שהתוס' שם בד"ה אמר כתבו דהתם גרסי' ר"א בר אבא ור"א בר אהבה הי' בימי רבי אך כבר הוכיח בסה"ד בסתו"א (אות ח') עפ"י הערוך דגרסי' ר"א בר אהבה. ואף לפמ"ש תוס' בקדושין (ע"ב) ד"ה היום דתרי ר"א בר אהבה הוו אחד בימי רבי וא' בימי רבא. וכ"כ בתענית (ח) בתודה א"ל. ובע"ז (ל"ה) ד"ה חדא. מ"מ נראה דר"א זה דקאמר הך ממ"נ הוא ר"א האחרון. דהא משמע דבמעמד ההוא שאלו הא דפריך ואלא הא דתני' ומתרצים שם מר בריה דרבינא ורב ניחומי בר זכריה ל"נ אלא למכשירין כו'. ומשמע דבאותו מעמד דקאמר ר"א ממ"נ נשאל מברייתא דסב"ז כו'. ואז באותו מעמד תי' מר ברי' דרבינא ורנב"ז. ובנזיר (נ) איתא א"ר זירא אנא ורנב"ז תרגימנה כו'. הרי שהיו בזמן אחד. ור' זירא הי' ג"כ בזמן אחד עם אביי ורבא. בחולין (מ"ה) בעא ר' זירא כו' א"ל אביי. ובעירובין (נט) ר' זירא ערבא למתא כו' א"ל אביי. וברכות (לא) אמר אביי א"ר זירא. ובזבחים (ה) יתיב ר' זירא ור' יצחק בר אבא ויתיב אביי גבייהו, כו'. ובהוריות (יד) יתיב אביי ורבא ור' זירא. ובחגיגה (ו) השיב רבי תחת ב"ה כו' א"ל אביי כו'. והוא פלא דאיך יאמר אביי לרבי דקדים מיני'. וכבר עמד ע"ז הרז"ה פ"ק דר"ה. אך בס' שה"ג במע"ס (סי' ג') שמצא בגמרא כתובה על קלף השיב ר' זירא תחת ב"ה כו' א"ל אביי כו' וא"ש. גם רנב"ז בעא מיני' דאביי בשבת (קכ"ז) ובביצה (טז) א"ר ניחומי בר זכריה אמר אביי. וכן בעירובין (קב). ועי' תענית (ח') שהיה ר"א בר אהבה מסדר מתניתא קמי' דרבא. והנה מבואר בש"ס בכ"מ דסתם תלמיד כרבי' ס"ל. עי' ביצה (מ) מקשה הש"ס והא רב הונא תלמידי' דרב הוה והאמר רב כו'. ועי' שבת (מד) א"ל אביי לרב יוסף ואת לא תיסברא דר' יוחנן כר' יהודא כו' נפל מנרתא על גלימיה דרב אסי ולא טלטלה לאו משום דרב אסי תלמידי' דר' יוחנן הוה ור"י כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה. ועי' פסחים (ק"ו) שבקי' כרבי' ס"ל וע' ב"ב (פ"ב) א"ל רנב"י לרבא לימא דר"א לית ליה דשמואל. ובזבחים (סג) ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה. וכן עוד שם (קו) ובמנחות (עא) ר"מ בשיטת ר"ע רבו אמרה. ועי' שבועות (יג) מיהו אורחא דמלתא דתלמיד כרבי' ס"ל. ועי' מכות (ח) תוד"ה נשמט. וברכות (נד) תוד"ה פטריתון. ועי' מו"ק (כד). ועכ"פ סתם תלמיד כרבי' ס"ל. ומשום דס"ל לראב"א דחוי' כרבא רבי' משו"ה קאמר הך ממ"נ. אבל למאן דס"ל הותרה דע"כ הך ערלתו גזה"כ הוא ודאי דלא אמרי' סברא דממ"נ נגד גזה"כ:
ואשכחנא פתרי עם האמור ליישב שי' הרי"ף. דהנה הרמב"ן סוף יומא במלחמות ד' הק' דאמאי לא הביא הרי"ף בהלכותיו הך בעי' דבעי רבא במנחות (סג) בחולה שאמדוהו לב' גרוגרות אי ממעטינן בחילול או לא. וכ' בס' דרך חיים ליישב זה די"ל דהא דבעי רבא לשי' אזיל דס"ל בזבחים (לג) דחוי' ולכן בעי רבא דאולי יש למעט בחילול כל מה דאפשר והרי"ף י"ל דס"ל הותרה. דלפ"ז אין מקום לבעי' דרבא דפשיטא דא"צ למעט בחילול דכחול הוא ומש"ה השמיט לבעי' דרבא. והשתא כיון דהרי"ף ס"ל הותרה ע"כ הך ערלתו גזה"כ הוא ולא מהני סברא דממ"נ וא"ש בעז"ה:
עוד י"ל בישוב שי' הרי"ף באופן אחר דהנה השמ"ק בכתובות (ה) כתב דבמילה איכא משום תולש ועי"ש בהפלאה ותולש היינו גוזז כמבואר בשבת (ע"ג) ועי' בחי' המאירי לביצה (לד) שכתב דגוזז שער הוי אף לאחר מיתה. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט משבת) דגוזז צמר אף מן המתה חייב. ועמד בזה המג"א (סי' תקכ"ו סקי"א) דא"כ מאי משני הש"ס בשבת (קלו) דאי מת מחתך בבשר בעלמא הוא. הא תולש וגוזז הוי אף לאחר מיתה. וכתב ליישב דבגוזז מן המתה אינו חייב אלא בשצריך לדבר הנגזז. אבל בא"צ לדבר הנגזז הוי משאצ"ל. עי' בא"ר וס' חמד משה שכן הבינו במג"א שם. א"כ י"ל דר"א דאמר הך ממ"נ כרבא רבי' ס"ל. דס"ל בשבת (קמא) דמשאצ"ל פעור עלי'. וי"ל דמש"ה לא ס"ל לרי"ף כממ"נ דר"א משום דס"ל דמשאצ"ל חייב. וכמ"ש הרז"ה בר"פ שמונה שרצים. אך הרמב"ם שפוסק (פ"א משבת) דמשאצ"ל חייב ופסק כממ"נ דר"א (בפ"א דמילה) ואיהו ס"ל דאף בגוזז מתה חייב. צ"ל כמ"ש במחהש"ק שם. דבא"צ לדבר הנחתך בגוזז מתה לאו מלאכה היא כלל אפי' למאן דס"ל דמשאצ"ל חייב. וי"ל דס"ל לרמב"ם כסברת המחהש"ק וא"ש:
פרט ו
בשו"ת מהרי"ם (סי' ג') חקר בהך ממ"נ דר"א דאי מת מחתך בבשר הוא. דאמאי צריך לזה מטעם דאינו חובל. דלו יהי דהוה חובל. מ"מ אי בן ח' הוא אין כאן מצות מילה. ואין כאן תיקון לפי המבואר בשבת (ק"ו) דלמ"ד מקב"ח פטור הוצרכה תורה להתיר מילה בשבת משום תיקון מילה. ועכצ"ל דר"א כר"ש ס"ל דמקב"ח חייב. ולכן הוצרך לומר דמחתך בבשר בעלמא הוא ואין כאן חובל. ולפי"ז ק' להרמב"ם דפסק דמקב"ח פטור (בפ"ח משבת) ואמאי הביא ממ"נ דר"א דהא אף אי הוה חובל מ"מ מקב"ח פטור עכת"ד. ונשאר בצ"ע ונראה ליישב זה דלפי מה שנוהגין להסיר ערלת נפלים כמבואר ביו"ד (סי' רס"ג) והוא מטעם חרפתו של תינוק לתה"מ או משום תקנת הפושעים כמבואר בבד"ה המובא במג"א (סי' תקכ"ו סק"כ). ועי' בנוב"ק חאו"ח (סי' ט"ז) א"כ פשיטא דאפי' בן ח' הוא. שפיר הוה הסרת ערלתו תיקון. ואף דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ מיחשיב תיקון גם לדאורייתא לשי' רמב"ם עצמו שהוכיח בארצוה"ח (סי' י"ג) דס"ל דעניני דאורייתא גרירי בתר דרבנן. וכל דהוה תיקון מדרבנן הוה נמי תיקון לדאורייתא דלא ליהוי מקב"ח:
וביותר נראה לומר דהא הא דבעינן דליהוי מתקן ולא מקלקל לגבי איסור שבת אין הכונה משום תיקון דדינא דכל שיש בו תיקון ואפי' צורך של עצמו. כמו חובל וצריך לכלבו כמבואר בשבת (קו) רק במילה דאף צורך עצמו אין שם ועיקרו הוא מקב"ח. מחדש הש"ס. דגם תיקון דמצוה של מילה דרביע עליה קפידא דדינא גם זה מקרי מתקן. וא"כ י"ל דלא גרע תיקון שעושה בשביל שחכמים הצריכוהו. מצורך עצמו לכלבו. דליהוי משום הכי מתקן וחייב גבי שבת מה"ת דלא ליהוי מקב"ח. דאינו פטור מה"ת משום מקב"ח. אלא היכי דהוי מקלקל גמור. שאין מלאכה זו אליו לשום צורך. וכיון דיש לו איזה צורך עצמו כמו בצריך לכלבו אין זה מקב"ח אלא מתקן. ולא גרע דרבנן מצורך עצמו ועי' שבת (לד) מעשרין את הדמאי ביהש"מ של שבת אבל לא בשבת עצמו והוא שבות משום מתקן יעוי"ש ברש"י והא באמת אין מתקן ממש מדאורייתא. אלא מעשר ודאי שטבול מה"ת. ואז שייך לומר דבשבת אסור משום שבות. אבל דמאי דכל עצמו אינו אלא דרבנן. א"כ לא הוה עליו שם מתקן מה"ת. ולמה גזרו עליו משום שבות. א"ו דכל שנקרא תיקון ואפי' צורך עצמו. ומקרי אצלו שמתקן את הענין. הרי הוא בכלל שבות שגזרו חכמים. ולא גרע מתקן מדרבנן מצורך עצמו:
ובמק"א הארכתי להוכיח בהא דחקרו האחרונים אם דיני תורה נמשכים אחר דרבנן והאריכו בזה טובא. עי' מל"מ (פ"א מנע"ב) שכתב שם דבאמת כל שאסרו חכמים נישואים שלה לא קרינן בה אשה הראויה לקיימה. ובס' נוב"ש מה"ת (סי' נ"ה) כ' דהא דכתב רש"י ביבמות (כט) בד"ה מכלל דגט דרבנן פוסל לכהונה. דאפי' גט מדרבנן פוסל לכהונה מה"ת והוא עפ"י סוגיא דסוטה (כד) במעוברת ומינקת חבירו לא שותות משום דא"ר לאישות מדרבנן. ועשו"ת ברית אברהם חחו"מ (סי' י' אות ג') ושו"ת זכרון יוסף (סי' מד) ובשמים ראש (סי' קנ"ז) ושו"ת ב"א חחו"מ (סי' ח') ובשעה"מ וטעה"מ (פ"ג ממכירה). ועי' בחי' הריטב"א לע"ז (סג) ועמ"ש לקמן בכלל דין שליחות בעה"מ. ואנחנו כתבנו בזה במקו"א שבאמת יש כמה ענינים שדיני התורה נמשכים אחר דרבנן ואינם שייכים כלל לחקירה זו. רק העיקר בזה. היכי שכוונת התורה הי' על איזה סבה. אז לא גרע דרבנן מסבה בעלמא. כגון בכיסוה"ד דאמרה תורה אשר יאכל למעט שא"ר לאכילה. לא היה כונת התורה מה שלא תהיה ראויה לאכילה מצד הדין שאז יהיה חלוק בזה אם אינה ראויה לאכילה מצד דין התורה או דרבנן. רק שכונת התורה הי' בזה. באם א"ר לאכילה מפני איזה סבה שבעולם. וכגון כל סלה מאכילת כלב וכדומה פטורה מכיסוי. ולכן צדקו ד' הב"ח ביו"ד (סי' כ"ח) במ"ש דנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה פטורה מכיסוי. שהק' עליו הש"ך שם (ס"ק כ"ז) ונדחק בזה שם בפרמ"ג. דהא הוא ספק טריפה. ולהרמב"ם כל הספיקות מותרין מה"ת. ולמ"ש מבואר דהא עכ"פ בשר זה לא יאכל האיש מאיזה סבה ולא גרע דרבנן מסבה בעלמא:
אך במ"ש בחולין (כז) למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אמאי בשוחט ונתנבלה בידו פטורה מלכסות. דהא מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו. נראה דמק' כן משום דסת"מ ר"מ כמבואר בעירובין (צו) ועי' שבת (יב) אפי' גבוה ב' קומות ובחי' פ"י שם. ולפ"ז הא הך דשוחט ונתנבלה כו' הוא סת"מ בחולין (פ"ה) ולר"מ דריש אשר יאכל למעוטי עוף טמא כדאיתא בש"ס שם. וא"כ אין כאן גילוי בתורה על סבה בעלמא. רק אם היא שחיטה מדינא. ולכן פריך שפיר. משא"כ לר"ש שם דדריש אשר יאכל למעוטי שאר לאכילה. והכונה הוא על סבה מן הסבות א"ש ד' הב"ח. ובחי' הריטב"א בע"ז (ס"ג) כתב דמש"ה המקדש באיסוה"נ דרבנן א"ח לקדושין דהא לא שוי מידי. והתורה אמרה שיתן לה והרי לא נתן עיי"ש. והטעם הוא דהא גם נפסלה מאכילת כלב לא הוה קדושין ולא שוי מידי. ולא גרע דרבנן מסבה בעלמא. ועכ"פ מש"ה מיחשיב הסרת ערלת נפלים תיקון להרמב"ם ולא הוי מקב"ח. ומיושב קו' שו"ת מהרי"מ הנ"ל:
פרט ז
ראיתי להעתיק בזה תשו' אחת מה שהשבתי לרב אחד מה שמסתעף בענין זה מה שאנו עוסקין בכלל זה. וז"ל במכתבו אלי. זה לא כביר נסתפקתי בענין מאורע שנתהוה במקומי. בתינוק שנולד ביהש"מ אם מותר למולו ביוט"ב ש"ג. והנה מבואר דינו בשו"ע יו"ד (סי' רס"ו) שבשו"ע שם אוסר. והש"ך פוסק כהרמב"ם להקל. ובדגול מרבבה תמה על הב"י דהא הוה ס"ס ספק זמנו היום וספק שמא היום חול. שוב כ' ליישב דהוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס. וראיתי בנוב"י בקמא חאו"ח (סי' ל') שכ' ג"כ כמ"ש בדג"מ אך לבסוף מסיק להקל מטעם ס"ס הנ"ל. ודשיל"מ לא הוה דחוזר לאיסורו כשיגיע שבת או יו"ט. והיה ראוי לסמוך על הכרעת הנוב"י. אך לאשר כי גם הנוב"י לא סמך להתיר רק על סמך הס"ס. ולולא הס"ס מסכים להחמיר. לכן יראתי להתיר מצד אחר מה שלא הביא הנוב"י. והוא דעת הרא"מ שהובא בפר"ח יו"ד (סי' ק"י) שאין סומכין על ס"ס לכתחלה. וכל קום ועשה ודאי דמקרי לכתחלה במקום שיש דרך אחר של היתר לגמרי כגון למולו ביום מחר ושוא"ת עדיף. ויעוין בתוס' בשבת (קלה) ד"ה ולא. ואף שהפר"ח חולק על הרא"מ אך ראיתי להגאון בית מאיר בחיו"ד (סי' ק"י) שהכריע כהרא"מ. וכ' מה"ע שלא להתיר קידושי ספק ע"י ס"ס שלא במקום עיגון. מדאפשר בגט. א"כ צ"ע טובא להקל בזה כו' עכ"ל הצריך לענינינו והאריך שם בזה. וזה אשר השבתי לו:
ע"ד שאלתו בתינוק כו' שלא רצה לסמוך על הכרעת הנוב"י מטעם ס"ס משום דא"ס על ס"ס לכתחלה. לפענד"נ דאי משום הא לא איריא. הנה בהא דמבואר בר"ה (כט) בטומטם שאינו מוציא אפי' מינו. וכן מבואר בשו"ע או"ח (סי' תרפ"ט) כבר הקשה הגאון טו"א והגרע"א בדו"ח דהא הוי ס"ס דשמא השומע נקיבה ואת"ל זכר שמא המשמיע ג"כ זכר ויישבו זה שם כל אחד לפי דרכו ומדלא יישבו בפשיטות שאין סומכין על ס"ס לכתחלה שבקל יוכל לשמוע מזכר. ע"כ דס"ל כהפר"ח. ועוד נראה דאף לדעת הרא"מ ובי"מ הנ"ל. עכ"ז בנידו"ד ודאי דלא שייך זה. אף דהן אמת כעין זה כ' הרי"ף בפג"ה לענין פת שאפאו עם הצלי דכיון דאפשר לאכלו בלא כותח אסור לאכלו בכותח והוה דשיל"מ דאפילו באלף לא בטל יעוי"ש. וכ"כ שם לענין ריחא מלתא כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שרית למיכלינהו בכותחא הוי כמו דשרית למטוי בשר שחוטה בהדי נבילה לכתחלה ע"כ. מכ"ז נראה דכל היכי דאפשר בדרך היתר גמור בלי שום חשש. שאין סומכין על שום היתר דביטול וריחא וה"ה ס"ס וכדומה והוא מכח לתא דדשיל"מ. ועי' בש"ך יו"ד (סי' צ"ו סקט"ו) ולענין כלי עכו"ם שם (סי' קכ"ב ס"ו) ובש"ך שם. ושם (סי' קי"ב ס"ד). ומ"מ כל זה לא שייך רק שיש לפניו לעשות בדרך היתר לגמרי שאין בו שום חשש כלל. כגון בקדושי ספק שכ' הבי"מ דאפשר בגט. דבגט יצאנו מכל החששות בלי שום נדנוד. וכן לאכול הפת שאפאו עם הצלי בלא כותח. שהוא היתר גמור וכה"ג. אבל בנידו"ד לא שייך למימר שיש לנו דרך היתר למולו למחר ומש"ה אין סומכין השתא על ס"ס לכתחלה. דאם נמתין על מחר הא יש בזה נדנוד וחשש גדול. דשמא היום זמנו. ואנו מבטלין מצות יום השמיני שהוא מצותו מה"ת. ועי' בשו"ת כנס"י (סי' מ"ב) שכ' דמילה שלא בזמנה אף דהבן נקרא מהול. אבל נתבטל מכאן מצות יום השמיני שמוטל על האב למולו ביום השמיני דוקא. והארכתי בזה במקו"א ואכ"מ. וד' הדג"מ באמת תמוהין במ"ש שהוא דשיל"מ. דמה שייך דשיל"מ. דהא אם ימול למחר יעבור מצות יום השמיני שהוא מצותו מה"ת. ויתבטל בודאי. שוב ראיתי שבאמת תמהו עליו כן בס' כרם שלמה (סי' רס"ו) ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' רנ"ב):
אך בגוף ס"ס זה לפענ"ד יש לפקפק בזה טובא מטעם אחר. והוא לפמ"ש הרמב"ם (פ"ח משגגות) דאם עשה מלאכה בע"ש ביהש"מ חייב אשם תלוי. ועיי"ש בלח"מ שכ' דזה הוי איקבע איסורא ואף שהתוס' בכריתות (י"ז) כתבו דדוקא במוצאי שבת איקבע איסורא דשבת כולי יומא. מ"מ הרמב"ם ס"ל דאף בע"ש הוי איקבע איסורא. וכמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דכיון דיום חול ויום שבת לפנינו דמי' לב"ח א' היתר וא' איסור דהימים קבועים. וא"כ לפ"ז בנולד ביהש"מ נמי דמי' לב"ח. דאי נולד ביום שלפניו ושייך ביהש"מ זה ליום שלפניו א"כ היום הוא תשיעי ואם הוא יו"ט או שבת אסור למול בו. דשלא בזמנו אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט ואם ביהש"מ זה שייך ליום שלאחריו א"כ הוה שבת זה יום שמיני שהיא התירא למול היום. א"כ כיון שלפנינו שני ימים קבועים יום שלפניו ויום שלאחריו דמי' לב"ח ואיקבע איסורא. וכ"כ הכרו"פ (סי' ק"י) להדיא דנולד ביהש"מ הוי זה אתחזק איסורא. וכתבו האחרונים ביו"ד (סי' ק"י) דהיכי דספק אחד הוה אתחזק איסורא לא דיינינן בזה ס"ס דהוי כספק א' בגופו של איסור. עיי"ש בש"ך ופר"ח לענין חד בחד שנתערב. ואפי' באיסור דרבנן לא דיינינן ס"ס דהוה כגופו של איסור שנתערב. א"כ ספק ביהש"מ לא מצטרף לס' אחר למיהוי ס"ס:
ועוד נלפענ"ד דאפי' להתוס' בכריתות שכ' דדוקא בביהש"מ של מוצאי שבת חייב א"ת משום דאיקבע איסורא דשבת כולי יומא. מ"מ בנידו"ד חייב א"ת אפי' להתוס'. דיש לחקור באמת בהא דאיקבע איסורא דשבת בביהש"מ לדעת התוס'. דאיקבע איסורא לא שייך אלא או ב"ח. או חתיכה אחת שהיה לה חזקת איסור ואיתרע כגון נתגרשה ס' גירושין ס' קרוב לה ס' קרוב לו כמבואר בתוס' כתובות (כג) ד"ה תרוייהו אף דא"ח חטאת מחמת החזקה כיון דאיתרע. מ"מ חייב כמ"ש הרמב"ם (פ"ח משגגות) ועי' בס' ש"ש (ש"א פ"א) והשתא אם נאמר דהתוס' תופסין הא דאיקבע איסורא דביהש"מ. הוא מכח חתיכה אחת שהי' לה חזק"א ואתרע. וכפי שמראין פשטות דבריהם. הוא דבר שאין לו שחר. ורחוק לפענ"ד לפרש כן דבריהם. חדא שד' התוס' שם אין מורין כן. דעיקר דבריהם שם לצייר דמיון ב"ח וז"ל שם וגבי שבת ויום חול נמי מצינו למשכח ב"ח. כגון שעשה מלאכה ביהש"מ דספק יום או לילה כו' ע"כ. ותו דהא דחתיכה אחת שהיה לה חזק"א ואתרע דחייב א"ת הוא בחזקה גמורה. דאי לאו הא דאתרע הוי חזקה לענין חטאת. אבל הא דיום שבת הא אין איסורו אלא מכח חזקת היום. והוא חזקה העשויה להשתנות. דהא היום עומד לכך להשתנות ללילה וזמן ממילא קאתי. וכבר צוחו קמאי במ"ש תוס' יבמות (סח) ד"ה רישא לענין חזקת קטנות. דהוי חזקה שעשויה להשתנות כל רגע. עי' מהרי"ט (ח"א סי' י"א וסי' מ"א) ובפ"י קדושין בקו"א (ס"ד) ובט"ז יו"ד (סי' שצ"ז) ובס' שושה"ע (כלל י"ב). וכיון דבלא איתרע נמי לאו חזקה היא לענין חטאת. א"כ אף דאתרע מנלן למיחשבי' חזקה לענין א"ת. דהא לא דמי לחזקת א"א שנתגרשה ס' גירושין וכדומה. שוב ראיתי להגאון בס' נחל איתן (פ"ה משבת) לענין ביהש"מ דלא מהני חזקת יום דעשוי להשתנות וכבר בא השינוי. ויש להאריך עוד בזה והדברים עתיקים:
ולכן נלפענ"ד שהדבר כפשוטו. דאין זה בגדר דאתרע חזקה שהיה לו. רק דנגד חזקת יום יש חזקת לילה ג"כ. ולכן הוי ביהש"מ ס' מן היום ס' מן הלילה ואין זה אלא ב"ח ממש. האחת איסור והאחת היתר ונתערבו. וכמו שהיום מוחזק באיסור שבת כמו כן יש חזקת היתר שכשיגמור היום תתחיל הלילה שהוא היתר ונתערבו בביהש"מ. וב' חזקות אלו ממש איכא גם בביהש"מ של ע"ש. ועי' בט"ז יו"ד (סי' שצ"ז) ושם מבואר דחזקה העשויה להשתנות עם חזקה דהשתא כי הדדי נינהו. ועכ"פ בב"ח דמביא א"ת הוא שיש בו חזקת איסור וחזקת היתר שניהם ביחד כמ"ש התוס' בחולין (מ"ג) ד"ה שאני. וה"נ הוי כמו ב"ח ומביא א"ת. ובכתובות (כב) בתוד"ה הבא וד"ה באשם כתבו דנגד חזקת א"א איכא חזקת דייקא ומינסבא והוי איקבע איסורא ודמי לב"ח יעוי"ש. אמנם מה דמחלקי התוס' בכריתות בין ביהש"מ של ע"ש למוצ"ש. י"ל דסברתם הוא דבעינן לענין א"ת שיהא דומה ממש לב"ח. דקודם שנולד הספק כבר הי' החזקת איסור בעולם. כמו שהחתי' האסורה הי' בחזק"א קודם התערובות ולידת הספק. וזה לא יצויר רק בביהש"מ של מוצ"ש וזמש"ש דאיקבע איסורא כולי יומא. כלומר קודם שנולד הספק שהוא הביהש"מ. משא"כ בע"ש דאחר שנולד הספק בא החזק"א אינו מביא א"ת ע"ז. ונראה דעפ"ז יהי' מיושב קו' הכרו"פ (סי' ק"י) על הש"ך דס"ל דספק דרבנן דאתחזק איסורא אסור. מהא דריש ביצה דמקשה מהא דספיקא אסורה ולא משני דמיירי דנולדה הביצה ביהש"מ דאתחזק איסורא ומוכח דספד"ר מותר אפי' בא"א. ולפמ"ש א"ש דביצה שנולדה בע"ש ביהש"מ בא החזק"א אחר שנולד הספק ולא מיקרי זה איקבע איסורא:
והמג"א (סי' שמ"ב) כתב לחקור אם יש לחלק לענין שבות ביהש"מ של שבת בין ע"ש למוצ"ש. דאפשר באפוקי יומא מספיקא לא פקע קדושה וה"ר מהא דעירובין (לו) ככר זה היום קודש ומחר חול מספיקא לא פקעה קדושה ואם אמר היום חול ומחר קודש מספיקא לא נחתא קדושה יעוי"ש. ולפמ"ש הא באמת לענין איסור אין נפ"מ בין אפוקי יומא לעיולי. דסו"ס הוי ביהש"מ ספק מן היום וספק מן הלילה ואין נפ"מ אם חזק"א קודם לחזקת היתר או שחזקה דהיתר קודם רק לענין א"ת. אבל לענין איסור סו"ס יש כאן חזק"א וחזקת היתר בתערובת. והוה איסור. והא דמחלקינן שם בעירובין בין אפוקי יומא לעיולא. התם מלתא אחריתא הוא. דהתם מכח חזקת רשות נגע בה דהממע"ה. דאין מוציאין מספיקא מחזקת מי שהיו שלו דבהיום חול ומחר קודש מספיקא אין מוציאין מרשות האדם. והוא מכח חזקה דכל מה שיש ברשות האדם הוא שלו כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קלג) ובהיום קודש ומחר חול הוא המוציא מיד ההקדש. ומכח חזקת רשות דאין מוציאין מספיקא מרשות מי שהיו לו. משום דהממע"ה גוררת ג"כ למה ששייך לענין איסור עירוב אם יהא עירוב או לא. וכ"כ האחרונים ביו"ד בה' צדקה (סי' רנט) עיי"ש שהאריכו בזה קצת לענין הקדש בספק איסור דהקדש וצדקה שהוא להקל מכח דין הממע"ה. שוב מצאתי אח"כ בס' מקו"ח בחי' לה' תענית (סי' תקס"ב) שלמד ג"כ כוונת הש"ס דעירובין הנ"ל מכח ממע"ה וחזקת רשות:
וממוצא הדברים אנו למדין. דלפמ"ש התוס' בכריתות דס"ל לענין א"ת בין ביהש"מ של ע"ש למוצ"ש. והוא משום דס"ל דבעינן שיהא החזקת יום האסור קודם לידת הספק. א"כ לפ"ז אין לדון ס"ס בתינוק שנולד ביהש"מ למול אותו ביו"ט שני. דהא לא מיירי אלא בשיום זה דיוט"ב הוא ספק שמיני ספק תשיעי. א"כ אם נבוא לדון על יום שלפני ביהש"מ שנולד בו א"כ הוה היום תשיעי ושלא בזמנו ודאי אסור. רק דשמא מיחשב ביהש"מ ללילה שאחריו. והוה היום שמיני. א"כ הוי זה חזקת יום האסור קודם שנולד הספק דהא אותו יום שמוליד האיסור הי' במציאות בעולם קודם שנולד הביהש"מ. ושייך בו א"ת וכל ספק דשייך בו א"ת לא מצטרף לס"ס וכמ"ש האחרונים (סי' ק"י):
פרט ח
אמנם בלא"ה תמוה לי פסק השו"ע שכ' דס' ביהש"מ אין מלין אפי' ביוט"ב ש"ג דהתוס' בשבת (קלה) כתבו דספק לא דחי שבת מסברא דמוטב שתדחה ס' מילה בשוא"ת ואל יחלל שבת מספק והא דאמרי' שם ערלתו ודאי ולא ספק הוא אסמכתא יעוי"ש. וכתבתי במקו"א דד' התוס' צ"ע דהא ס' מחויב במילה עושה ספק חילול שבת דאי מחויב דחי שבת ואין כאן איסור וכ"כ להדי' הגאון בס' כלילת יופי (מאמר ב' סי' ב'). והשתא כיון דגילתה תורה דודאי מילה דחי שבת וקום עשה מצוה עדיף לן ושבקינן למעליותא דשוא"ת. כמו כן בס' נגד ס' ג"כ דכיון דהמדחה שוה להנדחה עדיף לן קום עשה משוא"ת מכח גילוי התורה. וכתבתי דתליא זה אי נימא דשבת הותרה אצל מילה או דחוי'. דאי דחויה א"כ אף בודאי מילה לא נדחה אלא בקושי. הרי דהשבת עומד באיסורו אף בודאי מילה. ולכן בספק מילה הוה כספק נגד הודאי ושוא"ת עדיף וכמ"ש התוס' משום דס"ל דחוי'. אבל למאן דס"ל הותרה הוי שבת כיום חול. דאף דאיכא למיעבד בהתירא לא עבדינן כמבואר ביומא (ז) ומש"ה בספק מילה בשבת הוה ממש ס' נגד ס' וכמו דודאי דחי ודאי מכח גילוי התורה כמו כן ס' נגד ס' נמי. ולסברא זו הוה הך ערלתו ודאי ולא ס' דרשא גמורה [ועי' לעיל (פ"ד) מ"ש בזה באורך] והשתא לפ"ז לא מיבעי למ"ד הותרה דהך ערלתו כו' הוה דרשא גמורה. ודאי דלא גזרה תורה אלא בודאי שבת. אבל מנלן לומר דאפי' היכא דגם השבת הוא ספק שלא ידחהו הספק. ואפי' למ"ד דחוי' דמסברא שוא"ת עדיף. אמנם מידי הוא טעמא אלא משום דהוה כס' נגד הודאי. אבל בכה"ג דס' ביהש"מ ביוט"ב ש"ג דהוה ס' נגד ס' ממש גם למ"ד דחויה ודאי דלכו"ע דחי. והשתא צ"ע בדעת השו"ע בזה. דס"ל דלא דחי דמהיכן לקח לו מקור לזה:
ונראה דטעמא הוא עפימ"ש הפר"ח (סי תמ"ו) לענין ביעו"ח ביוט"ב ש"ג דאסור. דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו והעמידו דבריהם אף ביוט"ב שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשוא"ת ע"כ. וכה"ג כתב הר"ן בר"ה (פ"ד) לענין שופר יעוי"ש. והנה הט"ז באו"ח (סי' תמ"ו) העלה בדעת הרמב"ם דס"ל דדחי ביעור חמץ דמה"ת יו"טב. וראיתי בס' נחל איתן (פ"ג מה' חמץ) דטעמא דהרמב"ם דס"ל כשי' הרא"מ הובא בשעה"מ (פ"ג מה' א"ב) דאם מקיים מצוה בשעה שעובר על דבריהם והוי בעידנא דעבר האיסור מקיים למצוה א"כ בי"ח אף בשוא"ת. וכתב שם דה"ט דהרמב"ם דס"ל בה' מילה דמילה שלא בזמנה דוחה יוט"ב וכן ס"ל ג"כ להרמב"ם (פ"י מה' אבל) דאבילות דיום ראשון דמה"ת מדחה יוט"ב דרבנן משום דס"ל כהרא"מ ודלא כפר"ח הנ"ל עכת"ד. אמנם לפ"ז יהי' תמוה דעת השו"ע בזה. דשם (סי' תמ"ו) הביא הב"י בשם או"ח דמותר לשרוף חמץ ביוט"ב והביא כן בשו"ע שם. ולענין אבילות פסק ג"כ בשו"ע או"ח (סי' תקמ"ח) וביו"ד (סי' שצ"ט) דאבילות יום א' מדחה יוט"ב. א"כ לפמ"ש הנח"א הנ"ל צ"ל דגם הב"י ס"ל כרא"מ א"כ צריך טעם דאמאי ס"ל להב"י דס' ביהש"מ אינו מדחה יו"ט שני. דהא מקיים עכ"פ מצוה בשעה שעובר על דבריהם אף אי לאו זמנו היום. ואין לחלק ולומר דשאני ספק מילה בזמנה דאפשר לדחותה למחר דכבר כתב הרשב"א בשבת (כ"ד) בחי' בשם הרמב"ן דכיון דא"א לקיים העשה היום אלא בדחיית ל"ת אע"ג דאפשר למחר בלא דחי' דחי. משום דעכשיו א"א לקיימה בלא דחי' יעוי"ש. וכתב זה לענין עשה דשריפת קדשים. הרי אף בעשה שאין זמנה קבוע כלל. לא אמרי' משום דאפשר למחר:
ולכן נלפענ"ד דהא דלהרמב"ם מדחה ביעו"ח ליוט"ב הוא מטעמא אחרינא. והוא עפמ"ש בס' מגן האלף (סי' תמ"ו) לחלק בין הא דכ' רמ"א בשם הריב"ש לאסור ביעו"ח ביו"ט אפי' ע"י טלטול דרבנן. לשופר דאינו מדחה אפי' שבות דרבנן דדימה אותם המג"א שם להדדי. וע"ז כתב דלא דמי מצוה לאיסורא כמ"ש בשו"ע או"ח (סי' תרנ"ו) דמשום מ"ע אין לבזבז הון רב. אבל בל"ת יתן כל הונו ולא יעבור א"כ חמץ עובר עליו בב"י וצריך להשליך כל החמץ אפי' אם יהי' כל הונו א"כ איך יעכב החמץ בביתו. וצ"ל דעיקר הטעם כמ"ש המג"א שם דמשהא חמץ כדי לבערו א"ע עליו לכן אין איסור בשהייתן עכ"ד. והשתא לפ"ז להרמב"ם דס"ל (בפ"א מחומ"צ) דב"י לא הוה ניתק לעשה ודלא כתוס' פסחים (כט) ועי' במל"מ שם. א"כ אם משהה חמץ כדי לבערו עובר עליו. דהא בהא תלי' כמבואר בתוס' שם פכ"ש. א"כ אין ראיה מהא דס"ל להרמב"ם דביעו"ח דוחה ליוט"ב דס"ל כן בכל איסור דרבנן שנדחה מפני עשה אי עביד מצוה בשעה שעובר על דבריהם. דשאני ביעו"ח דאם אינו מבערו עובר כל רגע בב"י וזה ודאי לא נדחה מפני איסור דרבנן. וגם מהא דאבילות דיום א' דמדחה ליוט"ב ג"כ נלפענ"ד דאין ראי'. דהא כמה דברים שהאבל אסור בהם ואם לא יהי' נוהג בהם איסור ויעבור עליהם משום זלזול יו"ט דדבריהם. א"כ הוא מדחה דאורייתא בקום ועשה. מפני איסור דדבריהם. ולא בשוא"ת. ולפ"ז אין סתירה ג"כ להב"י מפסקיו אהדדי. דמש"ה ס"ל דמילה שלא בזמנה נדחה מפני יוט"ב ואפי' ספק זמנו משום די"כ בי"ח בשוא"ת וכמ"ש הפר"ח. ושאני ביעו"ח ואבילות יום א' וכמ"ש:
אך הא דס"ל להרמב"ם דמילה שלא בזמנה מדחה ביו"ד (סי' ק"י סקנ"ו) דכיון דאנן קיי"ל דבקיאינן ליוט"ב נראה דטעמו לפמ"ש הש"ך לענין ס"ס בקביעא דירחא וכל עיקר יוט"ב אינו אלא מנהג אבותינו וכמבואר פ"ק דביצה. ולכן קיל איסור זה משאר איסורים דרבנן. א"כ י"ל, סברא זו לדעת הרמב"ם לשיטתו דס"ל (פ"ו מיו"ט) דיוט"ב בזה"ז אינו אלא מנהג ולכן ס"ל דקיל משאר איסורי דבריהם לענין זה דלא העמידו מנהג זה אפי' בשוא"ת. אמנם הב"י לשיטתו דפסק באו"ח (סי' תצ"ו) ושם בשו"ע (סוס"י תקכ"ז) דלאו מטעם מנהג אבותינו אלא שהוא ספק. ומש"ה חמיר יוט"ב עכ"פ ככל איסורים דדבריהם דמדחו לעשה בשוא"ת. ואפי' ספק זמנו. דכל מה דנדחה ביו"ט א' נדחה ביוט"ב וכמ"ש הר"ן בר"ה גבי שופר. וא"כ השתא לפי מה שאנו תופסין דיוט"ב אינו אלא משום מנהג וכמ"ש הש"ך (סי' ק"י סקנ"ו). ושכן דעת הרמ"א באו"ח (סי' תצ"ז) יעוי"ש בש"ך יש להקל בזה. וכ"פ בשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' ר"נ) דהמיקל לא הפסיד: