ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ב
בדין עירוב באיסוה"נ
בו יבואר ליישב שי' רש"י בעירובין (ל) בסוגיא דכבר זה עלי בלישנא קמא דרש"י שם שפי' דהקדש א"מ בו משום איסוה"נ שהתוס' הק' שם ע"ז מסוגיא דלקמן (לא) ופלפול גדול בדין הואיל אכמ"ע ויישוב לאיזה דיבורי רש"י כזה אשר עמלו בונים בם. וכדין איסוה"נ אי הוה של בעלים וביאור שי' הראשונים בזה. ופלפול בדין גרמא באיסוה"נ. וכמצוה דרבנן. אי אמרי' מללה"נ ופלפול נכון בשי' הר"ן והרשב"א בנדרים (סו) לענין מצוה שיש עמה הנאת רשות דלא אמרי' מללה"נ:
פרט א
גרסינן בעירובין (ל.) אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה. ככר זה עלי א"מ לו בה כו' יעוי"ש עד סוף הסוגי'. והעולה משם הוא דבנודר מן הככר הוה מחלוקת אי מערבין בו. ובהקדש לכו"ע אין מערבין בו. ופירש"י הטעם דבהקדש א"מ וכן בככר זה עלי להך מ"ד דא"מ בו הוא משום איסוה"נ דאסור ליהנות מאיסוה"נ. רק דהך דס"ל בככר זה עלי דמערבין בו הוא משום דס"ל דבאומר עלי לא אסיק אדעתיה לאסור רק עיקר הנאה דהיינו אכילה. והתוס' הק' שם על פי' זה וז"ל ועוד דאמר לקמן (ל"א) לכו"ע אין מערבין אלא לדב"מ ומצוות ללה"נ ומשמע דליכא תנא דפליג והא ר"א דאמר ככר זה עלי א"מ לו בה משום דאסור בהנאה ע"כ סבר מצוות לה"נ או דמערבין לדה"ר ע"כ. ולקו' זו כנראה הסכים רש"י בלשון החרון שם יעו"ש. מיהו צ"ב באמת שי' רש"י בלשון ראשון מקו' התוס', דאם נאמר דשי' זו באמת דחוי' היא מפני קו' התוס' לא הי' לו לרש"י ז"ל להביאה:
ונראה ליישב זה. עפמ"ש רבינו יהונתן בר"פ כיצד משתתפין דהא דאמר רב יוסף דא"מ אלא לדב"מ זהו דוקא אם עירב בעירוב של פת שהקילו על העשיר שלא יערב ברגליו. אבל לדה"ר צריך שיערב ברגליו. וכ"כ הב"י באו"ח (סי' תט"ו) בשם הרשב"א דהא דא"מ אלא לדב"מ היינו דוקא במערב בפת. אבל במערב ברגליו דעיקר עירוב הוא מערבין אף לדה"ר ע"כ. וכ"כ המ"מ (פ"ו מה' עירובין) בשם הרשב"א. ועמג"א (סי' תט"ו סק"ב) ובשו"ת משכ"י חאו"ח (סי' קט"ו). וד"ז כ' הראשונים ז"ל לפי מה דקיי"ל כר' יהודא בעירובין (מט) וכאוקימתי' דר"נ שם (נב) דלר"י עיקר עירוב ברגל וכדפסק כן הרי"ף והרא"ש והפוסקים. ולכן בעירב בעירוב של פת דלאו עיקר עירוב היא א"מ אלא לדב"מ. אבל לר"מ שם (מט) דס"ל דעיקר עירוב בפת. ולדידיה לעני ברגל הוא קולא דידיה. ודאי דלר"מ הוא להיפך אליבא דרב יוסף. דברגל דלאו עיקר עירוב הוא לר"מ א"מ אלא לדב"מ. אבל בפת דעיקר עירוב הוא מערבין אף לדבר הרשות. וכן באומר שביתתי במקום פלוני. דלר"נ שם (נב) קולא הוא לעני לכו"ע וקיי"ל כר"נ ודאי דלכו"ע א"מ אלא לדב"מ:
והנה לפי"ז קשה טובא לכאורה דמאי קאמר בסוגיא דעירובין (נא) לימא דרב יוסף תנאי היא כו' דהא סתם ת"ק דר' יהודא עפ"י רוב הוא ר"מ כנודע. וא"כ י"ל דר"מ ור"י פליגו בזה לשיטתייהו. דלר"מ דפת עיקר עירוב הוא משו"ה ס"ל דא"מ בפת בקבר. דכיון דעיקר עירוב הוא מערבין אף לדה"ר. ור"י לשיטתיה דעיקר עירוב ברגל. א"כ לדידיה הוה פת לאו עיקר עירוב וא"מ אלא לדב"מ ומשו"ה שרי. ורב יוסף הא לא אמר רק דבדבר דלאו עיקר עירוב הוא א"מ אלא לדב"מ. ותליא בפלוגתת ר"מ ור"י מהו עיקר עירוב. וא"כ לפי"ז הא רב יוסף לכו"ע אמרה למילתיה. ואח"ז רב שנתקשיתי בזה מצאתי בס' קובץ שעלי הרמב"ם (פיו מה' עירובין) שהביא להק' כן על הרשב"א בשם מורו:
איברא דלפענ"ד ליישב. די"ל דהי' להש"ס הכרח דע"כ ת"ק דהכא לאו ר"מ. ובהא לא פליגי ת"ק ור"י. וכו"ע ס"ל דעיקר עירוב ברגל. ואפ"ה ס"ל דא"מ בפת בקבר. וע"כ דס"ל דאפי' בדבר דלאו עיקר עירוב הוא ג"כ מערבין אף לדה"ר ודלא כרב יוסף. דאי ר"מ וטעמיה משום דפת עיקר עירוב הוא. א"כ הי' יכול להיות פלוגתא זו עצמה בעירב ברגל. דלת"ק דלאו עיקר עירוב הוא מותר. ולר"י דעיקר עירוב הוא אסור. וא"כ אמאי לא פליגי בעירב ברגל ולהיפך. ואי קשי' לך דמאי נפ"מ בזה אי פליגי בפת או אי הוו פליגי ברגל ולהיפך. וכיון דאין נפ"מ בזה אין זה הוכחה כלל כמובן. ע"ז אמינא דודאי נפ"מ רבתא איכא בהא. דבאמת אי ת"ק ור"י תליא מחלקותם בהא דר"מ ור"י בפת אי הוה עיקר עירוב או לא. טפי הו"ל לאיפלוגי ברגל ולהיפך דאי הוו פליגי בעירב ברגל ולהיפך ליכא למטעי במידי. רק דפליגי מהו עיקר עירוב. דלת"ק עיקר עירוב בפת ולר"י עיקר עירוב ברגל. דליכא למימר דלכו"ע עיקר עירוב בפת ולר"י דאסור משום דמערבין לדה"ר אף בדבר דלאו עיקר עירוב. דזה ודאי ליכא למימר. דהא ר"י ס"ל דעיקר עירוב ברגל. וגם ליכא למימר דלכו"ע עיקר עירוב ברגל. דא"כ מ"ט דת"ק דמותר. דהא לשי' זו בעירב בעיקר עירוב ליכא למ"ד דא"מ אלא לדב"מ. ולכו"ע מערבין אף לדה"ר. א"כ אי הוו פליגי ברגל ולהיפך ליכא למטעי במידי. אבל השתא דפליגי בעירב בפת ולת"ק אסור ולר"י מותר. י"ל דלכו"ע עיקר עירוב ברגל. ות"ק דאסר משום דאף פת דלאו עיקר עירוב מערבין אף לדה"ר ודלא כרב יוסף. ואי טעמא דת"ק משום דעיקר עירוב בפת טפי הו"ל לאיפלוגי ברגל וכמו"ש ומזה יצא להש"ס דרב יוסף ע"כ כתנאי וע"ז מסיק לא דכו"ע כר"י ות"ק דאסר משום דמ"ס כו':
ועכ"פ עפ"י כל החזיון הזה מיושב קו' התוס' בפשיטות. דאפי' נימא דטעמא דר"א בככר זה עלי דא"מ בו וכן בהקדש הוא משום איסור הנאה עכ"ז אין זה קו' לרב. די"ל דס"ל לר"א כר"מ. דעיקר עירוב בפת ומערבין לדבר הרשות ומשו"ה אסור. והנה אם דברינו חומה היא נבנה עליה טירת כסף וכמו שיבואר:
פרט ב
כתב רש"י בעירובין (לא) אהא דאמרי' במתני' שם דא"מ במעש"ש והקדש שלא נפדו פירש"י וז"ל שם ואע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא פריק ע"כ ויש לעמוד ע"ז דלכאורה מאי בעי רש"י בזה. דהא פשיטא דאכתי לא פריק כדקתני שלא נפדו. רק דכנראה הרגיש רש"י בזה דאמאי לא נימא הואיל א"ב פריק וחזי ליה וכדקיי"ל בפסחים (מו) דאמרי' הואיל וכמוש"ש הרי"ף ופוסקים. אמנם ע"ז לא מפרש ומשני מידי. ועכ"פ הול"ל בקיצור ול"א א"ב פריק לי'. כיון דסו"ס לא יהיב טעמא בהא דלא אמרי' הואיל. תו קשיא לי דאמאי לא מיירי מהואיל א"ב מתשיל עלה דמיירי מיני' כולה סוגיא דסומכוס שם ושביק לה ומיירי מא"ב פריק והא ודאי טעמא בעי. ותו קשיא דאמאי נתעורר אהא דמעש"ש והקדש טפי מטבל שהוא ג"כ דבר שיכולין לתקנו:
ונראה לפענ"ד בביאור דבריו. בהקדם ד' התוס' בעירובין שם (ל') ד"ה וליפרוש. עיי"ש היטיב בסוגיא דפריך הגמ' לסומכוס דבתרומה אין מערבין דהא אפשר למיתשיל עלי' ומשני דהדרא לטיבלה ופריך וליפרוש ממקו"א. וכ' התוס' דהשתא ס"ד דכל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו ביהש"מ. ושוב הק' וז"ל וא"ת א"כ אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני ביהש"מ. ואין לומר דההוא אתי' דלא כרבי מדפריך לקמן (ל"ד) רישא ר' וסיפא רבנן ולא פריך רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי כו' וי"ל דאינו מועיל לתקנו אלא במידי דחזו השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים כו' עכ"ל. ועפי"ז נראה דרש"י במתני' דמעש"ש והקדש שלא נפדו אזיל לפירושו בל"ק דככר זה עלו המובא לעיל דמפרש משום איסוה"נ יעוי"ש. ולפי' זה עכצ"ל דאי לאו מטעמא דאיסוה"נ ליכא באמת טעמא למיסר בזה בככר דקונם והקדש. דאל"כ לא בעינן להך טעמא א"ו דעכצ"ל כמו"ש. ולכאורה הא באמת אף בלא טעמא דאיסוה"נ אמאי שרי לערב הא הקדש לא חזי לשום אדם. דהא אפי' רבנן דסומכוס בר"פ בכל מערבין דס"ל דמערבין בתרומה הוא משום דחזי עכ"פ לכהן וכמו שפירש"י שם וכמבואר בגמ' שם (כח). וצ"ל לפי' זה דמשום איסוה"נ. דאי לאו משום איסוה"נ אמרי' באמת הואיל ואפי' בל"ח לכל ודלא כתוס' שם בד"ה וליפרוש. אמנם לפי"ז נשאר קו' תוס' שם דמ"ט דטבל דא"מ ולא אמרי' הואיל. דהכא ליכא טעמא דאיסוה"נ. וצ"ל דרש"י מפרש דטעמא משום דגזרו על שבות ביהש"מ וכדאמר הש"ס שם לסומכוס אך הכא דמיירי אליבא דר"א יעוי"ש בסוגיא. שפיר כ' רש"י וס"ל דאי לאו משום איסוה"נ מערבין משום הואיל א"ב מתשיל עלה. ואף דשאלה היא שבות כמבואר בתוס' לקמן ד"ה אלא ובמהרש"א שם. מ"מ י"ל דרש"י לשי' שכ' לקמן (לה) להדי' דר"א ס"ל דל"ג ע"ש ביהש"מ יעו"ש ד"ה ובעי. אך לפי"ז יקשה קו' התוס' שם בד"ה וליפרוש דע"כ הא מתני' דטבל רבי היא דס"ל דל"ג ע"ש ביהש"מ מדלא פריך לקמן (ל"ד) רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי. איברא דנראה דלרש"י לשי' לק"מ קו' זו ויש מקום לומר דמתני' רבי היא. דשפיר מצי אתי כר' דס"ל דנ"ג ע"ש ביהש"מ ועכ"ז טעמא דטבל דא"מ בו הוא משום דגזרו ע"ש ביהש"מ וכמו שיבואר:
וראשונות ישמיעונו במ"ש לעיל (פ"א) בביאור עיקר הסברא לפי' זה דטעמא דא"מ בהקדש וקונם משום איסוה"נ. וליישב זה מקו' תוס' שם. עפימ"ש הפוסקים דהא דאמר רב יוסף דא"מ אלא לדב"מ לא אמר רק לשי' ר' יהודא דקיי"ל כותי' בעירובין (מט) דעיקר עירוב ברגל ע"ז אמר רב יוסף דבפת דלאו עיקר עירוב הוא א"מ אלא לדבר מצוה. אבל לר"מ דס"ל דעיקר עירוב בפת גם רב יוסף מודה דמערבין אף לדה"ר. יעו"ש מ"ש בזה שם בטעמא וסברא. ומבואר בב"י או"ח (סי' שמ"ב) ושם בשו"ע ופוסקים. דהא דפליגי ר' ורבנן אי גזרו ע"ש ביהש"מ היינו לדב"מ. אבל לדה"ר לכו"ע גזרו ע"ש ביהש"מ. ובשבת (לד) במתני' שם אהא דאין מעשרין חת הודאי כ' רש"י דסבר דגזרו ע"ש ביהש"מ. וכ' שם הב"י בשם המ"מ בשם המפרשים דמתני' דהתם מיירי לדה"ר. והנה קיי"ל דסתמ' ר"מ כנודע. ועי' בס' מגיני שלמה בשבת (מג) שכתב דלמאי דאמרי' בעירובין (לב) דסת"מ כר' ס"ל וקיי"ל דסת"מ ר"מ מוכח דר"מ ס"ל דל"ג ע"ש ביהש"מ. ולפי"ז הא הך סתמא דשבת (לד) דס"ל דאין מעשרין את הודאי עכצ"ל ג"כ דאתי' כר"מ. צ"ל לשי' הפוסקים הנ"ל דהתם נמי כר' רק דמיירי לדה"ר:
[הגה"ה. ועי' עירובין (צ"ו) ובסנהדרין (פ"ו) דסת"מ ר"מ וברש"י ב"מ (פ') ד"ה איבעי"א. אם לא היכא דאמר בהדי' מתני' דלא כר"מ כמו ב"מ (ל"ג) ושם (לט). ועי' בחי' פ"י לשבת (יג) גבי הא דאמר רבה אפי' גבוה ב' קומות. ועי' תוס' ריש מו"ק שכ' דמשו"ה פריך שם מאן תנא משום דלא אתי' סתמא דמתני' שם כר"מ כשאר סתמות משו"ה בעי מאן. תנא. וצ"ע מגיטין (כ"ז) דפריך מאן תנא וא"ר ירמי' דלא כר"א ופירש"י אלא כר"מ דאמר ע"ח כרתי. אך אולי י"ל דגם היכא דמשמע לי' למקשה דלית הלכתא כהך סתמא בעי ג"כ מאן תנא. וכמו בעירובין (יד) אמתני' דלחיין שאמרו כו' אמר לימא תנן סתמא כר"א. וכן בב"ק (ס"א) בעי מאן תנא ומשני הא מני ר"א היא. וטעמא נלפענ"ד דהא דבעי מאן תנא משום דדחיק לי' לאוקמא לסתמא דמתני' כר"א דשפותי הוא כדאי' בשבת (קל) ובנדה (ז) משו"ה תמה דאמאי סתם רבי כן. וה"נ צ"ל בהא דגיטין. די"ל דלא הי' ניחא לי' להמקשה להלכה כר"מ דע"ח כרתי. ותמה דאמאי סתם רבי הכי. ובזה א"ש ג"כ הא דבכורות (כח) דפריך לימא סתמא כר"מ. והוא תמוה דהא כל הסתמות הוא כר"מ. ולמ"ש י"ל ג"כ דמשום דהך מקשה הי' ס"ל דלהלכה אינו כן משו"ה פריך על רבי למה סתמה. ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ]:
ועפי"ז א"ש דכולהו סתמי בזה כר"מ דס"ל דעיקר עירוב בפת ומערבין אף לדה"ר. וסתמא דטבל איירי במערב לדה"ר וכדמוקמינן סתמא דשבת (לד) כר"מ ומיירי לדה"ר. וממילא אתי נמי כר' דבדה"ר גם ר' מודה דגזרו ע"ש ביהש"מ וכמו"ש לעיל בשם הב"י והפוסקים. אך מתני' דאילן בעירובין (לב) דמשמע דל"ג ע"ש ביהש"מ. שפיר מוקי הש"ס כר'. משום דעכצ"ל דמיירי לדב"מ. דלר' בכה"ג ל"ג ע"ש ביהש"מ. דאי לדה"ר אף לר' גזרו. ואי רבנן הא אף לדב"מ ס"ל דגזרו. אמנם אידך מתני' דנתנו בראש הקנה בעירובין (לד) לא בעי לאוקמא בדה"ר וכר'. דאין בזה שום חידוש דהא כבר אשמעינן זה בסתמא דטבל. ומשו"ה ניחא לי' טפי לאוקמא ג"כ לדב"מ וכרבנן. דהשתא אשמועינן הא גופי' דאיכא רבנן דפליגי עלי' דר'. והשתא לפי"ז טעמא דטבל הוא משום דגזרו ע"ש ביהש"מ ומ"מ אתי' כר. מיהו התוס' לשיטתם דס"ל דרב יוסף לכו"ע אמר דא"מ אלא לדב"מ. ואף בדבר דלאו עיקר עירוב כדמוכח מקושייתם בתוס' לעיל (ל') ד"ה ככר. משו"ה לא אתי' להו שפיר מתני' דטבל כר' אי טעמא הוא משום דגזרו כו':
והנה בהא דלוקח יין מבין הכותים דמייתי ש"ס ביומא (נד) ובכ"מ. המעיין שם בפירש"י ותוס' בכל המקומות שמובא זה, יראה דעכ"פ ביהש"מ מותר לחלל מעש"ש על מעות שיש לו בתוך ביתו. דשי' רש"י שם בהא דמיחל ושותה, דמחלל המעש"ש בדיבורא בעלמא על מעות שבביתו. ובע"ש ביהש"מ איירי כמו"ש רש"י בב"ק (סט), ועי' בחי' מהרש"ל בעירובין (לז) שהוכיח כן. והתוס' שנחלקו על פירש"י בהא דמיחל ופי' דמתחיל ושותה לא נחלקו רק משום דכיון דלא קבע לו מקום א"א לחלל כאשר יראה הרואה בד' תוס' בכל המקומות הנ"ל. ועי' חי' מהרמ"ל בגיטין (כ"ד:) בתוד"ה ומיחל שכ' להדי' כן בדעת התוס', דאילו הי' מקום קבוע הי' מותר לחלל. והנה פדיון הקדש בשבת ויו"ט אף דלא נזכר בביצה (לו) גבי שבותים שם, מ"מ מצינו לרבוותא שכ' דדמי למקח וממכר דהוי שבות. וכ"כ התה"ד (סי' רס"ט) לענין פדה"ב והובא בב"י באו"ח (סי' של"ט), וכ"כ רש"י בביצה (כ"ז) ד"ה בבהמת קדשים. וכ"ה בשו"ת הריב"ש (סי' קכ"ו) ושעה"מ (פ"ג מה' יו"ט) בשם חי' הר"ן ומאירי פ"ג דביצה. ובשו"ת מהר"י ברונא (סי' קכ"א), ועי' צל"ח בביצה (כז) שהק' על הרמב"ם (פ"ב מיו"ט) שכ' דבהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט אסור לשוחטה משום מוקצה. והק' דהא בהמת קדשים בלאו איסור מוקצה יש איסור לשוחטה ביו"ט במומה שהרי צריכה פדיון וקשה לומר שיהא מותר לפדות ביו"ט דדמי למו"מ. וצ"ל בהא דס"ל לרש"י ותוס' דמחלל ביהש"מ על מעות שבביתו דדוקא בשבת ויו"ט עצמו אסור. אבל לענין הא דגזרו ע"ש ביהש"מ. דוקא פדיון גמור דנתינת מעות וכדומה. אבל הא דבאמירה בעלמא סגי כמו"ש רש"י ותוס' בגיטין (כה) וכ"כ בב"ק (סט) שבות כי האי ל"ג עליו ביהש"מ. וכעין מ"ש התוס' בסוכה (כג) ד"ה שני לענין קריאת שם וז"ל דקריאת שם כי האי שאומר שאני עתיד להפריש ל"ג עליו ביהש"מ. ובמו"מ עצמו לענין קנין בשבת מצינו דמחלקינן בכה"ג במקום מצוה. שהב"י באו"ח (סי' תקכ"ז) הביא בשם המרדכי דקנין קל דמתנה ע"י משיכה בלא ק"ס שרי במקום מצוה וכ"כ במג"א (סי' ש"ו סקט"ו) וכ"כ בשו"ת מים רבים חאו"ח (סי' ל') ושו"ת בית ישראל (סי' ב') ובחי' חת"ס לפ' לולב הגזול למד מזה ג"כ לענין הפקר שהוא קנין קל. וה"ה בביהש"מ דבשבות קל דחילול דבאמירה בעלמא דל"ג עליו. כצ"ל לפי מה דס"ל לרש"י ותוס' הנ"ל בזה:
והשתא יאיר נתיב בד' רש"י במתני' דעירובין הנ"ל. דבטבל ניחא לי' דא"מ. אע"ג די"ל הואיל א"ב מתקן משום דגזרו ע"ש ביהש"מ וכמו"ש. אך בהקדש ומעש"ש הוק' לו. בשלמא הא דלא אמרי' א"ב מתשיל שפיר. דשחלה היא שבות וגזרו עליו ביהש"מ כמבואר להמעיין בתוס' עירובין (ל) ד"ה אלא ובמהרש"א שם. אבל הא תיקשי דאמאי לא נימא הואיל א"ב פריק על מעות שבביתו דכה"ג אינו אסור ביהש"מ כמו"ש לעיל ועי' מהרי"ט אלגזי לה' בכורות להרמב"ן בפ"ק (אות ח') שהביא בשם הרשב"א וריטב"א ותוס' רי"ד בהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו עש"פ מחולל למ"ד דדוקא דיעבד בב"מ (נז) ותמורה (כז) דדוקא באתי ליד גזבר. אבל בלא אתי ליד גזבר אפי' לכתחלה. וכמו לענין שאלה דמחלקינן בין אתי ליד גזבר או לא יעוי"ש. וע"ז מפרש רש"י דקושטא הוא דהוה אמרי' הואיל א"ב פריק רק כיון דאכתי לא פריק א"מ בו משום איסוה"נ וא"מ באיסוה"נ. כדס"ל לרש"י בל"ק דככר זה עלי. ולענין איסוה"נ ודאי דלא מהני סברא דהואיל כ"ז דאכתי לא פריק לי'. ועשו"ת שאג"א (סי' צ"ז) שכ' דמעש"ש אסור בהנאה. וכ"כ בס' דברי חיים חאו"ח בדיני לולב (סי' ב'). וכ"ש למ"ש לעיל דמתני' ר"מ היא ודאי דאין לערב במעש"ש. דהא סבירא לי' דמעשר שני ממון גבוה כמבואר בקדושין (נ"ב). וטעמא משום דכתיב לד' וביאר הרמב"ם (פ"ב מאישות) דאסור לעשות צרכיו במעש"ש משום דכתיב לד'. ולערב לדה"ר ודאי דהוה בכלל צרכיו ואסור:
פרט ג
כתב רש"י בעירובין (לו) אהא דבעי רבא ככר זה היום קודש ומחר חול אי קני עירוב יעוי"ש. וכ' רש"י אהא דמחר חול היינו שיהי' חול על מעות שיש לו בתוך ביתו ע"כ. והוא תמוה. דלרבא עצמו בנדרים (כט) דס"ל דקדו"ד פקע בכדי לא הוצרך לפרש כן. דהא בפשיטות א"ש. ובמחנא"פ ה' צדקה (סי' י"ב) הרגיש בזה וכ' דאביי מותיב לרבא שם ושתיק לי'. משו"ה י"ל דחזר בו רבא. והדוחק מבואר. שוב ראיתי דבשעה"מ ה' לולב הק' כן שם (בפ"ח) והניח בצ"ע. ונלפענ"ד ליישב זה. דהנה בגמ' שם בנדרים איתא אהא דהרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו אין להם פדיון דפליגי בזה ב"פ ועולא דבר פדא אמר דאי פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו נקצצו פודן פעם תחת ודיו. ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. וכתב הר"ן שם בד"ה וכתב הרשב"א דלדעת הרשב"א מודה עולא לב"פ דקודם שנקצצו אי פדאן חוזרות וקודשות. ולא פליג אלא דלאחר שנקצצו שוב אין פודן. ובשם הר"מ קרטבי ז"ל הביא דב"פ ועולא בתרתי פליגי והא בהא תלי'. דלב"פ דלאחר שנקצצו ל"פ בכדי משו"ה ס"ל דפדאן חוזרות וקודשות דאל"כ למה לי' למימר עד שנקצצו. אם לומר דלאחר מכאן תהא קדושתן נפקעת ממילא אי אפשר דקדושה לא פקעה בכדי. וכיון שכן למה לא הקדישן לחלוטין ואמר עד עולם. וע"כ לומר שאפי' יפדם קודם שנקצצו תהא קדושתן עליהם. ולעולא הא דאמר עד שיקצצו הוא שלאחר מכאן תהא קדושתן נפקעת ממילא. אבל קודם שיקצצו פדאן א"ח וקודשות עכ"ד. ואם נאמר דרש"י כשי' הר"מ קרטבי ס"ל א"ש ד' רש"י בעירובין (לו) שם ויש לכוין כן בד' רש"י שם בנדרים (ל') בסוף הסוגיא בד"ה פדאן להמעיין שם:
ובהא דעירובין שם באמר היום קודש ומחר חול. י"ל ג"כ לשי' הרמ"ק הנ"ל דאם כונתו הי' במ"ש ומחר חול שיצא לחולין בכדי ככל קדו"ד לרבא שם בנדרים. ממילא ע"כ הי' כונתו במ"ש היום קודש דכל שלא יגיע יום מחר אם פדאן יהא מחולל. משא"כ אם הי' כונתו דלמחר יהא חול ע"י פדיון וחילול ובכדי לא פקע. א"כ מ"ש היום קודש דאם פדאן חוזרות וקודשות כל היום עד שיעבור היום. והנה לכאורה לפי מה דס"ל לרבא דקדו"ד פקע בכדי, א"כ מ"ש מחר חול היינו שיהא נפקע בכדי. בזה הוק' לרש"י דח"כ אין מקום לבעי' דרבא. דהא לפי"ז אם פדאן עד שיעבור היום הוא פדוי ומחולל. א"כ אמאי לא לימא א"ב פריק לי'. בשלמא א"ב מתשיל לא אמרי' דהוה שבות וכמו"ש לעיל (פ"ב). משא"כ א"ב פריק ע"מ שבביתו דשרי ביהש"מ וכמו שהוכחתי לעיל שם (פ"ב) א"כ אמאי לא אמרי' א"ב פריק לי'. ואין לומר נמי דמשום איסוה"נ הוא דלא מהני לי' הואיל וכשי' רש"י בעירובין (ל) בסוגי' דככר זה עלי בל"ק דרש"י שם וכמו שהובא לעיל (פ"ב). ז"א דהא כבר נתבאר לעיל (פ"א) דרב יוסף ס"ל דאם מערבין בדבר דלאו עיקר עירוב הוא א"מ אלא לדב"מ יעוי"ש. ורבא דהוה תלמידי' דרב יוסף כנודע מסתמא כרבי' ס"ל. ועי' ביצה (מ) דמקשה הש"ס והא רב הונא תלמידי' דרב הוה והאמר רב כו'. ובשבת (מד) לאו משום דר"א תלמידי' דר"י דל"ל מוקצה. ובפסחים (קו) שבקיה כרבי' ס"ל. ועי' שבועות (יג) מיהו אורחא דמלתא דתלמיד כרבי' ס"ל. ועי' מכות (ח) תוד"ה נשמט. וברכות (נד) תוס' ד"ה פטריתון ועי' מו"ק (כד). ואע"ג דבסוגי' דמערבין בקבר בעירובין (לא) מוקי רבא פלוגתייהו דר"י ות"ק שם אי מערבין לדה"ר ודלא כאוקימתא דרב יוסף ס"ל שם. מ"מ לדינא ע"כ דרבא כרבי' רב יוסף ס"ל. וכיון דהלכה כר' יהודא בעירובין (נא) דעיקר עירוב ברגל כדפסק הש"ס שם ופוסקים. א"כ בעירב בפת ע"כ דס"ל לרבא דא"מ אלא לדב"מ. וכיון דמללה"נ אין כאן משום איסוה"נ. ועכ"פ לפי"ז אין מקום לבעי' דרבא:
ולכן כתב רש"י דהכא ע"כ שאני מכל הקדש דס"ל לרבא דפקע בכדי. דלאיזה צורך אמר ומחר חול דהא כיון דאמר היום קודש. משמע דדוקא היום יהיה קודש. וממילא כשיעבור היום פקע קדושה. ועכצ"ל דכונתו הי'. דהכא לא יהא ככל קדושה דפקע בכדי. רק שיהא מחולל ע"י פדיון וחילול ע"מ שבביתו. ולשי' הר"מ קרטבי הנ"ל. אי לאחר זמנם לא פקעי ממילא. אז קודם זמנם אם פדאם חוזרות וקודשות. ומשו"ה לא מצינן למימר הואיל א"ב פריק. דאפי' פריק לי' הדר קדיש. והשתא שפיר מיבעי לי' לרבא. וכן במחר קודש ג"כ י"ל דהוה סגי לי' במ"ש דמחר יהי' קודש. דממילא ידעינן דהיום חול. א"כ לאיזה צורך אמר דהיום חול א"ו דבא לומר דדוקא היום יהא חול. אבל למחר יהי' דוקא קודש דאפי' פדאן יהי' חוזר וקדוש. ומשו"ה בעי לה רבא אי קנה עירוב ביהש"מ דלא שייך למימר הואיל כו' וכמו"ש:
פרט ד
כתב הרא"ש בעירובין בפ' במ"ע (סי' ב') דלית הלכתא כסומכוס. דהא ר"ה דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה הוא דלא כותיה יעוי"ש. והק' ע"ז הגרעק"א בתוספותיו לעירובין (פ"ג אות י"ח) דהא שפיר י"ל כסומכוס דהא אפשר בשאלה כדמודה בנזיר ביין. וכן הק' בס' בית מאיר לאו"ח (סי' שפ"ו) והניחו הגאונים הללו קו' זו בלי יישוב. ולפענד"נ ליישב זה. עפ"י מה שראוי לדקדק בתוס' עירובין (ל) ד"ה ולפרוש עלה ממקו"א שכ' דמקשה הכי משום דס"ד דל"ג ע"ש ביהש"מ. שוב הק' וז"ל וא"ת א"כ אמאי קתני מתני' אבל לא בטבל הא חזי לתקוני בהש"מ וי"ל דמידי דל"ח כלל כמו טבל ל"א הואיל א"ב מתקן ותדע דאמר לעיל דא"מ בהקדשות אע"ג דאפשר למיתשיל עלייהו ע"כ. וקשי' לי בגוה דמאי אולמא להו הקדש טפי מטבל שחיזקו מזה סברתם יותר שכ' ותדע כו'. ועכ"פ לא הול"ל רק ועוד דאמר לעיל כו'. תו קשי' לי דאמאי שבקו מתני' דטבל דמיירו מיני' ושם מבואר דא"מ בהקדש ושבקו לה ומייתו הא דלעיל. תו קשי' לי אהא דמייתי מדלעיל. דהא הך דאמר לעיל דא"מ בהקדושות הוא ר"א. ור"א ס"ל לקמן (לד) דגזרו ע"ש ביהש"מ יעוי"ש היטיב באוקימתא דרב ושמואל שם. וגם לאוקימתא דאביי ורבא שס ג"כ ס"ל לר"א דגזרו כו' לדעת התוס' שם ד"ה בעי. א"כ לא מוכח מדלעיל מידי. דהא י"ל משום דגזרו ע"ש ביהש"מ:
ונראה ביאור דבריהם על פי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא דמשו"ה לא הוה נזיר ביין שבות למיתשיל עלי' כמבואר בשבת (קנ"ז) משום דלצורך השבת שרי והכא מתיר אותו שאלה זו לשתות יין בשבת. וכ' במהרש"א וז"ל, ר"ל דבשאלה זו מותר הנזיר לכל יין שבעולם, משא"כ לעיל גבי תרומה דלא הותרו לו אלא אותן פירות, וכיון דא"צ להו בשבת אין זה צורך שבת, עכ"ל. הן אמת שד' מהרש"א צ"ע, דלמאי דמסיק ומאי פסקא וכ' התוס' לקמן (לא) ד"ה דמאי דפריך הכי משום דמסתמא משמע לי' דמיירי בכל ענין, וכתבו שם דגם הא דפריך שם אמאי הא לא חזי לי' הוא ג"כ משום דמסתמא משמע לי' דמיירי גם בב"ס מצומצמות. וכ"כ הגאון רעק"א בתוספותיו לעירובין (פ"ג אות י"ח) דרבנן ע"כ טעמייהו משום דחזי לאחרים בלא הואיל. דמסתמא ע"כ מיירי שם בב"ס מצומצמות דליכא למימר הואיל ולפי"ז בכה"ג מי הא ודאי דמקרי אינש דצריך לה לשבת. וכיון דמסתמא ע"כ מיירי בכל ענין. א"כ ע"כ דמיירי נמי גם בצריך להם שבת. ובצריך להם דאינו שבות אמאי א"מ. ועכצ"ל משום דהדרא לטיבלה ואסור לתקן משום שבות וכדמסיק. א"כ א"צ לכל מ"ש בזה. ובתוס' ד"ה לא נחשדו כתבו דמיירי בא"צ להם יעוי"ש. התם י"ל משום דאכתי לא אסיק הא דפריך ומאי פסקא. והו"מ למיפרך עלה ומאי פסקא אלא דעדיפא מיני' פריך לי'. איברא דעכ"פ מבואר דבצריך להם בשבת ליכא שבות למיתשיל עלייהו ומבואר ג"כ דשי' התוס' דמסתמא ע"כ איירי בכל ענין ועי' סוכה (כט) ר"פ לולב הגזול במ"ש קפסיק ותני כו' ותוס' שם:
ועפי"ז י"ל דהרגישו התוס'. דהנה לרבנן באמת אינו מוכח דס"ל כלל הך סברא דהואיל. ובפסחים מו) הוא פלוגתא דתנאי ואמוראי. דדוקא סומכס דפליג בתרומה ומודה בנזיר ביין ע"כ מוכח דס"ל הואיל אבל רבנן לא. ולמסקנא שם דסומכס ס"ל דגזרו ע"ש ביהש"מ. א"כ א"ש הא דטבל דא"מ בו לכו"ע לפי המסקנא. דלסומכס משום דגזרו כו' ולרבנן משום דלא אמרי' הואיל. וא"כ הך סברא שחידשו תוס' דלא אמרי' הואיל במידי דל"ח בכל נפל בבירא. דהא י"ל דמאן דס"ל דאמרי' הואיל הוא אפי' במידי דל"ח לכל. ולכן הוכיחו מהקדישות דמסתמא ע"כ מיירי בכל ענין ואפי' בצריך לשבת דאינו שבות למיתשיל ומ"מ אין מערבין. ואי מהקדישות דמתני' י"ל דדלמא מתני' לאו סומכוס הוא. דאע"ג דכ' התוס' לקמן (לא) ד"ה דמאי. דהא דפריך דמאי הא לא חזי לי' לסומכס פריך. והוא עפימ"ש תוס' בסוכה (לה) ד"ה דא"ב דז"ל דמתני' כסומכס נמי אתיא. מדפליג בתרומה ולא פליג בדמאי. אך התוס' בשבת (קכ"ז) כתבו וז"ל הומ"ל כדלעיל כיון דחזי לאחריני' אלא כיון דמשכח טעמא דאפי' לדידי' מצי חזי אמר ובפכ"ש ובפ' ש"ש איצטריך להך טעמא עכ"ל. ומדלא חשבו הא דעירובין ג"כ בהדי הנך דאיצטריך להך טעמא נראה דהתוס' בשבת ס"ל באמת דגם בעירובין הך טעמא דא"ב מפקיר הוא לרוחא דמלתא דמשכח טעמא דאפי' לדידי' מצי חזי. והא דלא פליג סומכס בדמאי אינו מוכרח כ"כ. די"ל דגלי סומכס דפליג בתרומה ומודה בנזיר ביין וע"כ דטעמא משום הואיל. וממילא היכא דליכא הואיל א"מ. ומשו"ה א"צ לאפלוגי תו בהדיא. כנ"ל לתוס' דשבת. ולסברא זו י"ל דמתני' לאו סומכס. וטעמא דא"מ בהקדש וטבל משום דלית לי' הואיל. דהא בלא"ה עיקר טעמייהו דרבנן משום דחזי לאחריני בלא הואיל. כדמוכח מתוס' עירובין שם ד"ה דמאי. ותוס' סוכה שם ד"ה דא"ב. ולכן הוכיחו מדלעיל. דר"א אמר דא"מ בהקדש. ור"א ס"ל בפסחים (מו) דאמרי' הואיל. ואע"ג דס"ל דגזרו ע"ש ביהמ"ש וכמו"ש לעיל. מ"מ הא ע"כ כיון דמסתמא מיירי בכל ענין מיירי נמי בצריך לשבת דאינו שבות ומ"מ א"מ. וע"כ מוכח דבל"ח לכל לא אמרי' הואיל. מיהו לרש"י בל"ק שם דמפרש משום איסוה"נ לא מוכח באמת הך סברא. אך התוס' לשי' לעיל בד"ה ככר. שכ' דא"א לפרש משום איסוה"נ הוכיחו שפיר:
ולפי המבואר מיושב ד' הרא"ש הנ"ל. דרב הונא שהוא אמורא דכ"ש דהו"ל לפרש דבריו ביותר כמו"ש תוס' בשבועות (כ"ו) ד"ה אלא. מדסתים ע"כ דמיירי בכל גוני. ומיירי גם באין צריך להם דהוה שבות ועכ"ז מערבין וע"כ משום דחזי לאחריני. ודלא כסומכס וא"ש:
ובעיקר סברת התוס' דבלא חזי לכל לא אמרי' הואיל איכא לעיוני מסוגי' דפסחים (מו) דאמרי' שם הואיל בחלה לר"א. והתם בחלה שנטמאת מיירי דל"ח לכל. ואפי' לכלבו של כהן לא חזי חלה טמאה ביו"ט כמו"ש תוס' בביצה (כז) ועי' ברש"י שם. ואפי"ה אמרי' הואיל. ובשעה"מ (פ"ח מלולב) ובמחנא"פ (סי' ד') בה' זכי' והפקר כ' להדי' דתרומה טמאה לא חזי לכל. וא"כ מ"ש חלה מתרומה דאין הפרש בין זל"ז כלל. ובעמדי בזה ראיתי בשעה"מ (פ"ח מחמץ) שכ' וז"ל וכן ההיא דחלה בפ' א"ע דעד שלא תחמיץ היא ראוי' לכהן אמרי' הואיל. והביא שם תשו' הרשב"א כ"י שכתב להדי' כן ועכ"פ השעה"מ מיחלפא שיטתי' בזה ממ"ש הוא עצמו (פ"ח מלולב) דתרומה טמאה ל"ח לכל. וצריך לחלק בין חלה ותרומה טמאה לכל מידי דל"ח לכל כמו הקדש וטבל. ואולי י"ל דבחלה ותרומה טמאה כל איסור בפ"ע חזי לאחרים. דאסור חלה בלא טומאה חזי לכהן. ואיסור טומאה בלא חלה חזי לטמאים. ואין אנו דנין בזה מצד העיסה כמו שהוא עכשיו דהעיסה ל"ח לכל. רק מצד האיסור שאנו דנין עליו לסלקו ע"י הואיל. משא"כ הקדש וטבל. וה"ה באיסור חמץ בחלה אחר שהחמיצה:
פרט ה
כתב רש"י בפסחים (כג) אהא דפריך לר' אבהו דס"ל בכ"מ שנאמר אי' אכילה גם הנאה במשמע מהא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דכתיב בהו אכילה. וכ' רש"י דטעמא דמערבין הוא משום הואיל א"ב מיתשיל אנזירותי' וכן בתרומה ע"כ. והוא תמוה וכבר עמד ע"ז במהרש"א שם. דהא הך טעמא דהואיל לא איצטריך רק לסומכס. דלרבנן בלא"ה מערבין בלא טעמא דהואיל רק משום דחזי לאחרים. וגם לסומכוס דוקא בנזיר ביין אבל לא בתרומה. והש"ס נקט דמערבין בתרומה והוא לרבנן ולדידהו א"צ רש"י לטעמא דהואיל. וכן עמד ע"ז ג"כ הגרעק"א בדו"ח שם ובתוספותיו למשניות עירובין (פ"ג אות י"ח) והוכיח שם בכמה ראיות דלרבנן ע"כ טעמא משום דחזי לאחרים בלא הואיל. וכתב הגאון תפארת ירושלים (שם) שראיותיו חזקות נצבות כמו נד ונדחק שם מאוד בישובו. ובשו"ת משכ"י חאו"ח (סי' קט"ו) עמד ג"כ בזה. ומש"ש בישובו צ"ע כאשר יראה המעיין:
ונראה לפענ"ד ליישב זה. עפ"י שי' רש"י בפסחים (מח) במסקנא דסוגי' דחלה דל"ג בדר"א ור"י שם הואיל א"ב מתשיל עלה. משום דבחלה דלאו ממוני' לא אמרי' ע"י הואיל דא"ב מייתי לי' לרשותי' דלהוי ממוני'. ויש לעמוד ע"ז מעירובין (ל) דאמר להדי' בתרומה א"ב מתשיל עלה ומ"ש חלה מתרומה. ולכאורה הי' נראה לומר דהחילוק מבואר דבעירוב לא בעי דין ממון רק שיהא חזי לאכילה. ולענין זה שפיר אמרי' דמשום דבידו למתשיל הוי זה חזי לאכילה כאלו כבר אתשיל משא"כ היכא דבעינן דין ממון כמו בחלת חמץ לעבור בב"י כיון דלאו ממוני' הוא לא אמרי' דהוה ממוני' ע"י הואיל. וכה"ג כתב הצל"ח בפסחים שם לענין מוקצה דאע"ג דרש"י במסקנא כתב דל"ג הואיל א"ב מתשיל היינו לענין איסור חמץ כמו"ש רש"י שם הטעם כיון דעתה אינו שלו לא אמרי' שיעבור בב"י הואיל וא"ב מייתי לי' לרשותי'. אבל לענין היתר אפי' ביו"ט דלא יוחשב מוקצה שפיר אמרי' הואיל א"ב מתשיל עכ"ד. איברא שלפענד"נ שזהו נגד החוש והשכל. דכיון דלענין ממון ע"כ אנו תופסין פת זה דאכתי לאו ממוני' הוא. ודיינינן פת זה כקודם השאלה. כאילו אכתי לא שאיל עלי'. שוב א"א שנסתור עצמינו לומר דהוי חזי לאכילה. ולמיחשבי' כאילו כבר נשאל עליו. דאיך ארכבינן לי' להך פת אתרי ריכשי:
ולכן נלפענ"ד דלסברא זו דבמידי דלאו ממוני' לא אמרי' הואיל דליהוי ממוני'. הוא אפי' היכי דלא בעי דין ממון רק דין אכילה כה"ג דעירוב. ג"כ לא אמרי' כלל הואיל אפי' לענין אכילה. והא דפריך בעירובין שם תרומה נמי נימא אבמ"ע. נראה דטעמא הוא משום דע"כ סומכס בכל גוני אמר למילתי' כמו"ש התוס' שם ד"ה תרומה. ושם (לא) ד"ה דמאי' יעוי"ש. א"כ ע"כ דמיירי נמי בגונא דהתרומה הוה ממוני' כגון שלקחה מכהן או נתנה לו כמו"ש רש"י בסוכה (לה) גבי תרומה טהורה. או כגון הא דגיטין (ל) המלוה את הכהן כו' או משום דע"כ מיירי נמי בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן כמבואר בקדושין (נח) דמעשרן והן שלו ומקדש בהן את האשה כמבואר שם. א"נ י"ל דפריך למ"ד דטוה"נ הוה ממון. משו"ה פריך דנימא א"ב מתשיל עלה. והא דמשמע מד' רש"י בעירובין שם בסוגי' דככר זה עלי דאמרי' הואיל אבמ"ע בנדר והקדש אע"ג דאיסוה"נ נינהו ולא הוה ממוני' וכמו"ש לעיל (פ"ב) יעוי"ש. י"ל דהתם אזיל לפירושו בפסחים שם בתחלת הסוגי' לגי' הרי"ף והתוס' דגרסי' הואיל אבמ"ע. אבל למסקנא דחזר בו וס"ל דל"ג אבמ"ע ודאי דצ"ל כמו"ש:
ועפי"ז י"ל דלא רצה רש"י לפרש כמו"ש התוס' שם דטעמא משום דחזי לאחריני. ולפירושם שם עיקר קו הש"ס הוא למ"ד דמערבין לדה"ר כמוש"ש התוס'. דזה נראה לרש"י לדוחק. דאיך מקשה כ"כ בפשיטות לר' אבהו. דלא מצינו דס"ל דמערבין לדה"ר רק לפי אוקימתא דרבא שם בעירובין (לא). אבל לרב יוסף שם לכו"ע א"מ אלא לדב"מ. וא"כ י"ל דר' אבהו כרב יוסף ס"ל. ואין התחלה לקו' הש"ס. הן אמת דלפמ"ש לעיל (פ"א ופ"ב) איכא ר"מ דס"ל דמערבין בפת לדה"ר אף לרב יוסף. א"כ מתנא איכא למיפרך שפיר לר' אבהו. כדפריך הש"ס כן בכמה דוכתי. נימא כתנאי אמרה למילתי'. אך כל מ"ש בזה לעיל דלר"מ מערבין אף לדה"ר הוא לפירושו בל"ק שם דטעמא משום איסוה"נ הוא אבל לל"ב שם י"ל דס"ל כתוס' שם בד"ה ככר. רק דא"ל דלא אמרי' כלל הואיל במידי דלאו ממוני'. וכדס"ל לרש"י במסקנא דסוגי' דחלה בפסחים (מח) ומשו"ה פירש"י שם בל"ב דבככר זה עלי מערבין ובהקדש א"מ. והוא משום דעיקר טעמא דרבנן משום דחזי לאחריני בלא טעמא דהואיל וכמו"ש לעיל בשם הגרעק"א. והקדש דל"ח לכל א"מ. והכא בפסחים (כג) אזיל רש"י לפמ"ש במסקנא דסוגי' דחלה בפסחים ובל"ב דסוגי' דככר זה עלי בעירובין. ולכן מפרש רש"י דהקו' מתפרשת גם למ"ד דא"מ אלא לדב"מ. רק דפריך אליבא דסומכס. דלדידי' ע"כ הא דמערבין הוא משום הואיל וכיון דלר' אבהו אסור בהנאה ולא הוה ממוני' ולא אמרי' הואיל א"ר איך מערבין. ואף דלסומכס הא באמת ס"ל דא"מ בתרומה. מ"מ הא עיקר הטעם משום דהדרא לטובלה ואין מגביהין תרומות ומעשרות משום שבות. וס"ל דל"ג ע"ש ביהש"מ כדמוכח הסוגי' בעירובין שם הא לא"ה גם בתרומה מערבין משום הואיל. ומוכח דאף דכתיב בי' אכילה לא מתסר בהנאה ודלא כר' אבהו. וא"כ עכ"פ דר' אבהו כתנאי. דהא סומכס ע"כ דלא כותיה.
פרט ו
גרסינן בסוכה בפ' לולב הגזול (לה) דאתרוג של תרומה טהורה אם נטל כשר. דלמ"ד דבעינן היתר אכילה הרי י"ב היתר אכילה. ולמ"ד דבעינן דין ממון הרי י"ב דין ממון. וכ' רש"י הרי יש בו היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק בי' אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לב"ב כהן ופדיון אין לה והאומר כן רשע הוא ע"כ. והנה כבר האריכו בד' רש"י הנ"ל הרמב"ח בכפו"ת והשעה"מ (פ"ח מלולב) ובשו"ת בני"ע חאו"ח (סי' לג) וכן מצאתי אח"ז רב שעמל בד' רש"י זו בשו"ת ראשית ביכורים (סי' ג') וטרחו ליישב דבריו יעוי"ש. והנה לד' כולם אחרי כל האריכות שהאריכו בזה. ובשו"ת ר"ב הנ"ל לא עלתה בידו רק לעשות הגה"ה גדולה בד' רש"י והוסיף י"ב תיבות וכ' שיש כאן טעות הניכר יעוי"ש עכ"פ הא דכ' רש"י בשלקחה מכהן כולם מפרשים דפי' כן כי היכי דליהוי ממוני' והוה ב' דין ממון. וע"ז תמוה אתמה מאוד לפענ"ד. דבהך דיבור דמפרש רש"י להך מ"ד דס"ל דלא בעינן דין ממון רק היתר אכילה מי דחקו לרש"י ליכנס בפרצה דחוקה זו דמיירי בשלקחה מכהן. הא בפשיטות א"ש בתרומה שתרם הישראל מפירותיו יוצא בו משום דחזי לכהן כמו"ש תוס' או
כמו"ש רש"י דיכול להאכילה לב"ב כו' ולהך מ"ד דבעי דין ממון מפרש רש"י אח"כ בדיבור שאח"ז א"כ בדיבור זה למ"ד דלא בעי דין ממון רק היתר אכילה א"צ לפרש בשלקחה מכהן:
אך לפמ"ש לעיל א"ש. בהקדם דהשעה"מ (פ"ח מלולב) מבאר ד' רש"י מ"ש ופדיון אין לה כו' דר"ל דאי הוה לתרומה פדיון לאכילת ישראל הוה סגי לן הך טעמא ולא צריכין לטעמא דיכול להאכילה לב"ב כו' דבלא"ה מהני דרש"י ס"ל כתוס' עירובין דלא אמרי' הואיל אלא בחזי לאחריני אבל בל"ח לכל לא אמרי' הואיל יעוי"ש בתוס' (ל) ד"ה וליפרוש. ומשו"ה מהני לצאת בו משום דאמרי' הואיל א"כ פודה כיון דחזי להכהנים משא"כ במעש"ש חוץ לירושלים שכ' רש"י בסוכה (לד) דא"י בו אף דאיכא למימר א"ב פודה משום דל"ח לכל. ואע"ג דפדיון הוא שבות מ"מ גבי לכם דאתרוג מהני אף דלא מצי לתקנו היום ביו"ט כיון דיכול למחר כו' עכת"ד. ומבואר מזה דרש"י ס"ל דבלא הואיל לא מהני מה דחזי לכהן שיהא נפיק בי' ישראל ודלא כתוס'. והנה מ"ש רש"י דיכול להאכילה לב"ב כהן הא עכצ"ל דב"ב לאו דוקא ועיקר הכונה משום דחזי לכהנים דאל"כ מאי עדיפותי' דב"ב כהן מכהן אחר וכ"כ בשו"ת בני"ע הנ"ל. ולפי"ז קשה דהא ס"ל לרש"י דבלא הואיל לא מהני:
ולכן נראה דגם בהא דכ' וישראל נפיק בי' משום דחזי לכהן הוא ג"כ משום הואיל אבמ"ע. ואע"ג דגבי עירוב ס"ל לרבנן דמהני מה דחזי לאחרים מ"מ י"ל כמו"ש בשו"ת שער אפרים (סי' לח) לדעת הר"ן דס"ל גבי אתרוג דבעינן דוקא דחזי לי' לדידי' דאתרוג שאני דכתי' לכם שיהא חזי דוקא לכם. ומ"ש רש"י וישראל נפיק בה מיירי בתרומה שתרם ישראל מכרי עצמו ונפיק משום הואיל אבמ"ע. והוק' לרש"י דמ"ד דבעי היתר אכילה הוא רחב"א. ומשמע בקדושין (נח) דרחב"א ס"ל דטוה"נ לאו ממון יעוי"ש. ולשי' רש"י בפסחים (מח) לא אמרי' הואיל במידי דלאו ממוני'. ואפילו היכא דלא בעינן דין ממון כמו"ש לעיל. משו"ה כתב רש"י דמשכחת לה בשלקחה מכהן דאז הוה ממוני' וכעין הא דגיטין (ל) המלוה את הכהן כו' ואמרי' הואיל אבמ"ע. ואף דהדרא לטיבלה מ"מ יכול להפריש למחר וכמו"ש שעה"מ הנ"ל. והנה בשו"ת ר"ב הנ"ל עשה הגה"ה גדולה בד' רש"י להוסיף י"ב תיבות וכ' שהוא טעות הניכר ולפענ"ד א"צ לכל זה רק אם יש מקום להגיה יש להוסיף תיבה אחת וה"ג הואיל [אבמ"ע] ויכול להאכיל לב"ב כהן כו' ור"ל כיון דחזי לכהן אמרי' הואיל:
והנה מ"ש רש"י והאומר כן רשע הוא הוא תמוה מאוד כמו"ש בכפו"ת דהול"ל ע"ה הוא או טועה וכי מי שאינו יודע הדין רשע הוא ולא נמצא כזה בשום מקום ולפענד"נ דכיון בזה לגמ' דבכורות (כז) דבמתנו"כ טוה"נ לאו לבעלים דגזרינן משום דאיכא למיטעי דבר מיתחל קדושתייהו ואתו לנהוג בה מנהג דחולין אבל תרומה ליכא למיגזר בי'. וכ' רש"י דכו"ע ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתו למטעי בי' ולנהוג בי' מנהג חול יעוי"ש. ועד"ז י"ל דבאמת הא דקונה ישראל מכהן תרומת כרי של עצמו למיהוי ממוני' הוא כגונא דפדיון ממש וא"כ אולי איכא למיגזר דשמא יאמרו דתרומה יש לה פדיון לאכילת ישראל. ולכן כ' דהאומר כן רשע הוא כלומר אינו טועה אלא רשע ומזיד. דטעות לא יפול בזה דכו"ע ידעי דתרומה קדוה"ג ולא נפקא לחולין ע"י פדיון וליכא למיגזר בי' מידי ומשו"ה מוקמינן בשלקחה מכהן:
פרט ז
ראיתי לספח בכאן תשו' א' מה שהשבתי לרב א' בענין שאנו עסוקין בו וז"ל במכתבו אלי. בהא דכ' רש"י בעירובין (ל) אהא דככר זה עלי דמערבין בו אע"ג דאיסוה"נ הוא משום דמללה"נ וא"מ אלא לדב"מ. ויש לעיין בזה לפמ"ש הר"ן בנדרים (פ"ה) בשם הרשב"א דמודר הנאה מנכסיו הוה הפקר ויכולין אחרים ליטול בע"כ. וכן הובא בחי' הרשב"א לסוכה (לה) בשם הראב"ד דאתרוג איסוה"נ א"י בו ביום א' דלאו לכם הוא. אלמא דס"ל דאיסוה"נ לאו של בעלים. וכ"כ התוס' בסנהדרין לענין שוה"נ וז"ל ועוד דאין לו מכר ואין לו בעלים והלוקח אינו זוכה בו יותר משאר אדם ע"כ. וכ"כ בס' באר אברהם בחי' לפסחים (ו) שכ"ה דעת רש"י שם שכ' אהא דחמץ א"ב ש"א שאינו שלו וכ"כ רש"י שם (ריש דף ז) וא"כ לפי"ז איך מערב בעירוב שאינו שלו. דהא ודאי משמע דבעינן שהעירוב יהי' שלו. ועי' עירובין (פ"א) דצריך לזכות ע"י אחר ואפי' מאן דס"ל דא"צ לזכות הוא משום דא"צ דבלא"ה מקני קני ליה כמוש"ש רש"י ותוס'. וצ"ע בזה. ואשר יש אתו דבר ד' בפיהו בזה אנא יודיעני נא. אצפה לשפתי כהן יחוו דעת. ואנכי אטה אוזן שומעת כו' עכ"ל:
וזה אשר השבתי לו. ע"ד ששאל כו' הן עיקר קושייתו כבר עלתה לפני הגאון תפארת ירושלים (פ"ג) ורמז שם להק' כן יעוי"ש. איברא דלפענד"נ דאפי' נחליט דגם בעירוב בעינן שיהא שלו עכ"ז לק"מ קו' מעכ"ת. דהנה גם אנוכי בעניי הארכתי בענין זה במקו"א באיסוה"נ אי הוה שלו בכל פרטיו והמסתעף לזה ואכ"מ. אך אפס קצהו מה שנוגע לקו' מעכ"ת אכתוב לו. דבאמת מצינו להקת נביאים. רבים מהאחרונים דס"ל דאיסוה"נ הוה של בעלים כדעת הריטב"א בסוכה (לה) המיוחס לרשב"א דפליג על הראב"ד שם. כ"כ הקצוה"ח (סי' ת"ו) דאיסוה"נ הוה של בעלים רק שאינו ברשותם לכל הנאות. וכ"כ המג"א (סי' תרמ"ט סק"ב) וכ"כ במקו"ח (סי' תל"א) דדוקא חמץ דהכל מצווין עליו לבערו משום מ"ע דתשביתו כמבואר בב"ק (צח) משו"ה הוה א"ש דמצד איסוה"נ הא כ' הרשב"א בסוכה (לה) דהוה לכם ע"כ. וכ"כ הפרמ"ג לאו"ח (סי' תמ"ג) ובס' דברי חיים ה' חמץ (סי' א') וכ"כ הגאון מוהרש"ז מלאדי בתשו' שבשו"ע שלו באו"ח (סי' תל"ה סק"ב) ועוד כמה אחרונים והרמב"ם בפי' המשנה בסוכה (פ"ג מ"ג) כ' דפסולי איסוה"נ באתרוג משום דלאו פרי הוא. ומשמע דמטעם לכם לא מיתסר. וכן משמע להמעיין בירושלמי (פ"א מערלה) והובא במעיו"ט לה' ערלה להרא"ש (אות פ'). וכשאני לעצמי רואה אנוכי להשוות דעות הראשונים ז"ל בזה. דלכו"ע איסוה"נ שם בעלים עליו עכ"פ לדברים שאין בו הנאה כמו"ש המחנא"פ ה' זכי' והפקר (סי' ד') דיכול ליתנם לצדקה דלאו הנאה הוא דמללה"נ. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש ב"ק (סי' ס"א) הובא בש"ך יו"ד (סי' רכ"ג) ושם (סי' רכ"ז) גם לשלא כדרך הנאתן ולאפרן כמו"ש תוס' בקדושין (נו) ובר"פ השוכר את הפועל יעוי"ש. ויש להבעלים קנין הגוף בהאיסוה"נ לענין זה. רק שאינו ברשותו ליהנות ממנו שום הנאה כמו שהוא עתה. ומ"מ מותרין אחרים ליטול ממנו בע"כ כמו"ש הרשב"א בנדרים (פה) ובר"ן שם. וטעמא נלפענ"ד דלאו משום שהוא הפקר גמור ואינו בעליו עליו כמו שהבינו איזה אחרונים רק דס"ל דכל שאין לבעליו בזה דין ממון ואפי' טוה"נ רק למידי דלאו הנאה ולשלא כדה"נ ולאפרן אף דשם בעליו עליו מ"מ אין בו משום איסור גזל אפי' לכתחלה דגזל האמור בתורה הוא שיהא של בעליו לכל הנאות עכ"פ. וכ"מ בשמ"ק לנדרים (שם) בטעמא דשי' זו דיטלו בע"כ יעוי"ש:
ובתוספתא דכלאים (פ"א) איתא כלאי הכרם אין בו משום גזל ולכאורה צריך להתבונן דאם איסוה"נ אינו של בעלים והם הפקר פשיטא דא"ב משום גזל ומ"ש גזל דנקט טפי משארי ענינים ומאי קמ"ל בזה. ועכ"פ לא הול"ל אלא כה"כ אסורין בהנאה. שיהא נכלל בזה כל הענינים שיש נפ"מ בין אי הוה של בעלים או לא. וממילא ידעינן נמי שא"ב משום גזל כיון דלאו של בעלים נינהו. אך לפמ"ש א"ש דהא דאסורין בהנאה פשיטא הוא ולא איצטריך לאשמועינן. רק דאתא לאשמועינן דאע"ג דהוו של בעלים לכל מילי. מ"מ לענין גזל אינו גזל רק אי הוה של בעלים לכל הנאות. אך להקרבה לגבוה נראה דגם כה"ג אסור כדמוקי בב"ק (ס"ו) קרבנו ולא הגזול בגזל קרבן דחברי'. והקדש איסוה"נ הוא. והראב"ד וריטב"א בסוכה (לה) כו"ע ס"נ דהוי שם בעלים על האיסוה"נ רק דפליגי במשמעות דלכם. דדעת הראב"ד הוא ע"ד המבואר בפסחים (כ"ג) לענין חלב שוה"נ דלכם לכל צרכיכם במשמע וכיון דא"ב לכל הנאות ס"ל להראב"ד דלאו לכם הוא. ויהי' מיושב בזה ג"כ מה שהק' בס' באר אברהם בפסחים (ו.) להוכיח דאיסוה"נ לאו של בעלים מכתובות (לד) אי מה קודש כו' אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם יעו"ש ולמ"ש מיושב ולא מוכח מידי מזה:
וראיתי למר נ"י שהביא מתוס' דסנהדרין (פ.) וכ"כ תוס' בזבחים (עא) שכתבו גבי שוה"נ דאין לו מכר ואין לו בעלים וד' תוס' אלו באמת הביא ג"כ הגאון תפא"י (שם) לראי' דאיסוה"נ אין לו בעלים. ואני תמה ע"ז טובא. דהא התוס' כ' זה שם לשי' ר"ת דשיה"נ אינו נאסר מחיים א"כ ע"כ הא דאין לו בעלים לאו משום דאיסוה"נ אין לו בעלים. אמנם ביאור הדברים הוא. דבאמת גם איסוה"נ דשוה"נ ג"כ הוי של בעלים וכ"מ פשטות סוגיא דב"ק (צ"א) שורי הרגת כו' אנא בעינא למיעבד מצוה ומשמע דלמצוה זו הוא קודם לכל והוא בעלים עליו. אך מ"ש התוס' דאין לו מכר ובעלים הוא לפמ"ש המקו"ח הנ"ל וב"כ עוד אחרונים לענין חמץ דאע"ג דכל איסוה"נ הוה של בעלים. מ"מ חמץ ודאי אינו שלו ואינו בעלים עליו משום דכל רגע בעמוד והשבת קאי משום מ"ע דתשביתו. א"כ בשוה"נ נמי דמוטל ומצוה עכ"א מישראל להורגו ולהביאו לב"ד לקיים בו מ"ע דובערת הרע מקרבך כדאי' בחולין (קל"ט) וערש"י שם ד"ה ובערת. ושם (ק"מ) ד"ה לשחיטה א"כ שוה"נ אינו עומד למכירה ולא נתפס בו קנין ומכר. דמה מכירה היא זו שרשאי כל אדם ומצוה נמי ליטלו מן הלוקח ולבערו מן העולם. ומ"ש תוס' דאין לו מכר ואין לו בעלים דגם הלוקח אינו זוכה בו יותר משאר אדם שיהי' יכול למנוע מלהרגו. כיון דכל ישראל מחויבין לבערו מן העולם. ובודאי יהי' נמצא מי שיקחהו מן הלוקח לקיים מ"ע דובערת כו'. אך למצוה זו בעליו קודם לכל אדם והוא בעלים עליו לענין זה והחוטף ממנו המצוה צריך לשלם לו י' זהובים כמבואר בב"ק שם. ומתחלה כ' תוס' שם דמשו"ה אין לו מכר משום דמצוה לסוקלו ואח"כ כ' ועוד דאין לו מכר כו'. ובתי' א' כוונו להא דרבא בתמורה (ה') דכל מה דא"ר ל"ת אעל"מ. ועי' בחו"מ (סי' ר"ח) וש"ך וט"ז שם לענין מכר באיסור ומשו"ה כיון דמכירה זו ולא אייתי לב"ד להורגו איסורא עביד בזה דהא מצוה לסוקלו אעל"מ. ואח"כ כ' דבלא"ה אין כאן מכירה דהוי כמכר לו דבר שאין בו ממש שאין הלוקח עתיד להשתמש בקנייתו בשום אופן כיון דמצווים הכל לבערו. ומה שיש לו אינו שלו:
והנה עמדו כמה אחרונים על ד' הר"ן בנדרים (פה) שכ' דבאסר נכסיו ע"ע הוה כהפקירם ויטלו אחרים בע"כ וכמו"ש הרשב"א בחי' שם אלמא דאיסוה"נ א"ש. ולעיל (מז) כ' הר"ן להדי' אהא דמדיר לבנו בחייו ובמותו דלא יירשנו. דמ"מ הוה דידי' ומקרי בעלים. והרשב"א השוה מדותיו שכ' שם בנדרים (מז) דכיון דלדידיה הוה כמו ערלה וכה"כ אין זוכה בהן דלהוי דידיה. אמנם למ"ש לעיל דגם לסברא זו דיטלו אחרים בע"כ י"ל ג"כ דהוה של בעלים רק דלא הוה גזל כה"ג וכמו"ש לעיל. א"כ אין ד' הר"ן סותרים עצמם כלל ואדרבה דעת הרשב"א בזה צ"ב. מיהו יש לחלק גם להרשב"א דבנדרים (מז) הא מיירי לענין שיזכה באיסוה"נ שעד עכשיו לא היו שלו. ובזה י"ל דדוקא אם היו שלו מכבר. לא פקע כח ושם הבעלים מינייהו ע"י איסורייהו ורק לענין גזל לאו גזל הוא כה"ג. אבל לזכות מחדש באיסוה"נ שלא הי' שלו אינו זוכה. ועי' גיטין (כ) כתב גט על איסוה"נ כשר. וכ"פ בשו"ע אה"ע (סי' קכ"ד) ומוכח דאיסוה"נ הוי של בעלים. דאל"כ הא לא הוה דידי' ובעינן ונתן מדידיה כדאי' בש"ס ופוסקים בזה. ובב"ק (עא) לענין דו"ה קאמר באיסוה"נ דלאו דמרה קטבח. והנה בחמץ ושוה"נ דמיירי שם בש"ס א"ש להמבואר לעיל. אך בחושנב"ע ק' אמאי לא הוה דמרה. וכן עמד ע"ז בס' בי"מ ליו"ד (סי' כ"א). אך לפמ"ש דאע"ג דהוה של בעלים מ"מ לענין גזל לאו גזל היא בכה"ג ואינו בעלים לענין זה א"ש דגם לענין גניבה י"ל כן:
והרשב"א בתשו' (סי' תשמ"ו) כתב דמי שאסר ע"ע נכסיו או לולבו שא"י בו י"ח ביום א' דלאו לכם הוא והובא בשו"ת שע"א (סי' ל"ח) ובשעה"מ (פ"ד מחומ"צ) י"ל דטעמו כמו"ש לעיל בשי' הראב"ד דאע"ג דהוה שלו והוא בעלים עליו מ"מ לכם משמע לכל צרכיכם. וזה אינו ברשותו לכל הנאות וכמו"ש הקצוה"ח (סי' ת"ו) דאע"ג דהוי של בעלים מ"מ לאו ברשותי' קאי למידי דממון והנאה. ועכ"פ עפ"י המבואר קו' מעכ"ת נ"י לק"מ. דבחמץ דכל ישראל מצווין לבערו ובעמוד והשבת קאי משו"ה כ' רש"י בפסחים בפ"ק דהוה א"ש דלא דמי לכל איסוה"נ וכמו"ש המקו"ח הנ"ל. ועי' בס' דב"ח ה' חמץ (סי' א') שכ' דחמץ גם לריה"ג אינו שלו דאע"ג דס"ל דמותר בהנאה. מ"מ הוה אינו שלו מה"ט דבעמוד והשבת קאי יעוי"ש. אבל כל איסוה"נ הוה שלו והוא בעלים עליו. ומשו"ה שפיר כתב רש"י בעירובין (ל.) דמערבין באיסוה"נ והוה שלו:
פרט ח
המחנא"פ ה' זכי' והפקר (סי' ד') הק' על הר"ן בנדרים (פ"ה) וכ"ה בחי' הרשב"א שם. דמי שאסר נכסיו ע"ע הוה כהפקירם ויטלו אחרים בע"כ. וז"ל דמאן לימא לן דמי שאסר על עצמו נכסיו דחשיב דהפקירם נימא דע"ע אסר בהנאתם אבל דעתו ליתן לצדקה לעניים דכה"ג לאו הנאה הוא דמללה"נ. וקו' זו הק' ג"כ הרש"ל ביש"ש ב"ק (סי' ס"א). ולכאורה ד' תמוהים מאוד. דהא אמרי' להדיא בנדרים (ל"ד) גבי מחזיר אבידתו דאף דמללה"נ מ"מ משתרשי לי' משום פרוטה דרב יוסף דלא בעי למיתב ריפתא לעניא. והתוס' בשבועות (מד) כתבו בהא דמודר משופר ומעין בר"ה (כח) דמותר בשל מצוה דמללה"נ דאף דמתהני פרוטה דר"י מ"מ יכול להתעסק בתקיעת שופר במקום שלא יבא עני. וא"כ לפי"ז ליתן לצדקה דבר האסור עליו בהנאה אין לך מתהני גדול מזה דהא פוטר עצמו שלו יתן ממון אחר. וראיתי להגאון נתיה"מ (סי' ער"ה) שהק' ג"כ על המחנא"פ דהא איכא הנאת עצמו דהעני יחזיק לו טובה:
ונראה לפענ"ד ליישב דבריהם. דבאמת נהי דבצדקה נמי שייך לומר דמשתרשי שלא יתן ממון אחר מיהו הא משכחת לה דאינו מחויב בצדקה כהנו גוני דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רנ"א ס"ו) וברמ"א שם. ואי יהיב לעני ודאי דמצוה קעביד. א"כ כיון דבידו ליתנו לעניים בגונא דלא משתרשי ליה שוב אין זה הפקר דעכ"פ בעלים הוא עליו לענין זה. ומ"ש הנתיה"מ מהחזקת טובה דעני הוא תמוה. דאע"ג שכן כתבו התוס' בפסחים (כג) ד"ה ואבמה"ח. עכ"ז אין זה שייכות לד' המחנא"פ ורש"ל. דהא עכ"פ יכול ליתן לעני שאין מכירו או מתן בסתר כמבואר ביו"ד (סי' רנ"ע) באופן דלא שייך החזקת טובה:
פרט ט
כתב הר"ן בנדרים (טו) אהא דאמרי' שם באומר הנאת תשמישך עלי דאסור. דמשו"ה מיתסר אע"ג דמללה"נ משום מצות פו"ר. משום דאיכא הנאת גופו לבד המצוה ובכה"ג אסור. וכמו מודר ממעין דאינו טובל טבילה של מצוה בימוה"ח מה"ט. דאיכא הנאת גוף עם המצוה. והק' ע"ז בשעה"מ (פ"ח מלולב) מעירובין (לא) במערב בקבר דאמרי' דשרי משום דא"מ אלא לדב"מ ומללה"נ. והתם מיירי נמי במצוה ללכת לבית המשתה כמבואר בעירובין (פ"ב) וכדמפרש רש"י שם בסוגיא דמערבין בקבר להדיא. וביה"מ הוה מצוה שיש עמו הנאת הגוף. וכ' ליישב זה דשם בהנאת ביה"מ אין גופו נהנה מקבר רק מביה"מ והקבר אינו אלא שגרם לו הנאה שע"י יכול לילך לביה"מ שהוא דבר המותר ובכה"ג שרי ע"כ. ואכתי אין זה מספיק ליישב קו' זו. דלכאורה קשה ומה בין זה למערב לדה"ר. או אי הוה מצוה עצמה הנאה דכ"ז אסור. והא אינו רק גורם. דבשעה שעושה הדה"ר או המצוה דאז נהנה. אין נהנה אז מגוף הקבר. רק שהקבר גרם לזה. א"ו דעכצ"ל דגבי עירוב עיקר ההנאה בשעת קניית השביתה. וכמו"ש בש"ס אסור לקנות בית באיסוה"נ ומשמע דהקנין בית עצמו היא ההנאה האסורה. דבאיסוה"נ אסור להשתמש לצורכו ולתועלתו תשמיש שיש בו הנאה. ובקנין בית זה נהנה שמתירו ומרויח אלפים ממקום עירובו ואותו הריוח בא בשעת קניית העירוב. ואע"ג שמפסיד לצד האחר. מ"מ דוקא בעירבו לו אחרים שייך לומר כן כמו"ש רש"י בעירובין (פ"א) דשמא אינו נוח לו. אבל בשמערב בעצמו ונוח לו שיפסיד במקום השני שפיר הוה הנאה וזכות מה שמשתכר ממקום עירובו. ועכ"פ עיקר הנאה בעת קניית השביתה. ואז שפיר הוה ההנאה מגוף האיסוה"נ. רק דאי משום מצוה הוא לא מיחשיב הך תשמיש דקנין בית הנאה כמו"ש רש"י בעירובין שם ד"ה כיון יעוי"ש במש"ש ועד קניית עירוב א"נ דמנטרא ליה משום מצוה היא ולאו הנאה הוא. והשתא במערב לביה"מ דהשתא לאו משום מצוה גרידא הוא. אלא משום מצוה שיש עמו הנאת גוף ג"כ. א"כ אע"ג דמצד דמהני הך תשמיש למצוה לאו הנאה הוא. מ"מ דל מצוה מהכא. הא אי לאו הך עירוב. לא הי' מותר לילך לביה"מ שהוא דה"ר והעירוב מתירו ואמאי שרי. ומ"ש השעה"מ דביה"מ אין ההנאה מגוף הקבר. אין זה מעלה ארוכה למחץ קו' זו דלאו אההיא הנאה אתינן עלה. רק אהך הנאה דמתהני בשעת קניית עירוב במה שמשתמש בגוף הקבר תשמיש שיש לו בו תועלת. שמסיר ממנו העיכוב שהי' מעוכב מלילך להדה"ר דביה"מ. וכ"ת משום דלא מתכוין לההיא הנאה דאינו מתכוין אלא למצוה. ז"א דהא פסיק רישא הוא. ובפ"ר לכו"ע אסור אף אינו מתכוין כמבואר בשבת (קל"ג) וסוכה (לג) וכ"ש דהכא לר"י קיימינן דס"ל דשא"מ אסור כמבואר שם ובשבת (כט) ואין נפ"מ בזה בין מתכוין לשא"מ. רק כיון דלפי האמת ע"כ מרויח אלפים להדה"ר. ואיך שיהי' עכ"פ אין דברי השעה"מ מספיקין בישוב קו' זו:
איברא דקו' זו הכי מתרצינן לה. והוא עפימ"ש הר"ן והריטב"א בפ"ג דסוכה אהא דמייתינן התם ממללה"נ והק' דהא מתהני שכר מצוה בעוה"ב. ותי' דלא חשיב איסור באיסוה"נ אלא כשנהנה בגוף האיסור. אבל כל שאין ההנאה מן האיסור. אלא שגורם לו ריוח והנאה לא מתסר. וכהא דמודר ממעין דטובל בימות הגשמים. כיון שאין נהנה גופו ממעין. ואע"ג דמטהרו ומכשירו לכמה דברים. מ"מ אין זה אלא שהמעין גרם לזה אבל אין זה מגופו. וכן ביבמה שחלצה בסנדל איסוה"נ דכשירה החליצה משום מללה"נ. ואע"ג דניתרת בכך לעלמא אינו אלא גרמא עכת"ד. ולכאורה נראה שדבריהם עולין בד בבד עם ד' השעה"מ הנ"ל וכן הבין בס' בא"א בחי' לר"ה (כח). אבל לבבי לא כן יחשוב במטרת דבריהם. דלכאורה קשה ממחזיר אבידתו בנדרים (לד) גבי מודר דאמרי' שם דאסור משום דמשתרשי ליה פרוטה דר"י דלא בעי למיתב פרוטה לעניא והשתא אמאי מתסר דהא לא הוה אלא גרמא. דמה לי שנהנה בשכר עוה"ב או דמשתכר פרוטה דרב יוסף. ועי' תוס' בשבועות (מד) שכ' דהיכי דמתהני פרוטה דר"י לא אמרי' מללה"נ. ועי' בר"ן נדרים (מז) דאסור לפרוע חובו מאיסוה"נ. וכ"כ הטיו"ד (סי' רכ"ג) והט"ז מביאו שם (סק"ה) וכ"כ בשמ"ק לב"ק (קח) בשם הרשב"א ומאירי ממש כד' הר"ן בנדרים שם. וכ"כ המג"א (סי' תמ"א) וכמבואר בחולין (קלא) באנס השר גרנו חייב לעשר דמשתרשי ליה וכתב רש"י דמשתכר בה שהי' צריך לפרוע מעות. ועי' שקלים (פ"ב מ"ב) ברע"ב ובתוס' יו"ט בשם פי' המשניות להרמב"ם דאף דמללה"נ מ"מ איכא הנאה דאין ממשכנין אותו. ועי' בחמ"ח (סי' קכ"ד סק"א) בכתב גט על איסוה"נ שכ' תוס' בגיטין (כ) דאסור ליהנות מאיסוה"נ. היינו דההנאה הוא שמשתכר ממון שהי' צריך לקנות קלף. ובכל הני דאסור משום דמשתרשי ליה. הא ודאי דלאו משום ההיא הנאה דאית ליה בשעה שאוכל מן המעות הוא דמתסר. דהא ההיא הנאה דמיא ממש למ"ש השעה"מ לענין הנאה דביה"מ דבשעה שנהנה אין זה מגופו של איסור. ובשעה שעשה מעשה בגוף האיסוה"נ לא נהנה אז. דפשיטא דזה לא הוה רק גרמא. א"ו משום דבההיא שעתא דעסיק עם האיסוה"נ נולד השכר שמרויח מעות הוה הנאה מגוף האיסור. וגם הוא יודע מזה ושמח לבו ונהנה. ועי' ט"ז יו"ד (סוס"י רכ"א) במודר מספר דתורה משמחת לב הוי הנאה דרשות. ועי' בנתיה"מ לענין שואל ספר (סי' ע"ב). ועכ"פ לפי"ז הא גם בהני דמיירו בהו הר"ן וריטב"א נהנה בכה"ג בשעה שעוסק עם האיסוה"נ ואף דא"מ אלא למצוה. מ"מ הא גם בהני דמייתינן לעיל דמשתרשי ליה ג"כ א"מ אלא למצוה ומ"מ מיתסר. משום דסו"ס ע"כ מרויח בעת עסקו עם האיסור. וגם יודע ונהנה מזה. וה"נ דכותיה. וכן בחליצה וטבילה. וא"כ אמאי לא הוה רק גרמא:
אמנם לפעד"נ דעיקר הסברא בזה לחלק בין מודר ממעין להני דמייתו הר"ן וריטב"א הנ"ל דבמודר ממעין יש במציאות שתבא ההנאה מן האיסור אף אם לא יעשה מצוה כלל. או שלא יעשה כהלכתה באופן שאין כאן מצוה. ומה שאין כאן מצוה אין זה מעכב לההנאה שבא מן האיסור כל שאין כאן עיכוב אחר. ובזה אין ההנאה תלויה בהמצוה. ושניהם באים מן האיסור. ואין האחד תלוי בחבירו. וכמו שהמצוה באה מן האיסור כן ההנאה אינה באה מן המצוה אלא מן האיסור. משא"כ בהני דמיירו הר"ן וריטב"א א"א שתבא ההנאה בעולם שלא באמצעית המצוה. ואף אם לא יהיה שום עיכוב בדבר. מעוכבת ההנאה כ"ז שאין כאן מצוה או שלא נעשית כהלכתה. דבשכ"מ ליכא שכר בלא מצוה ולא נטהר הטמא בלא טבילה כהלכתה כגון חציצה וכה"ג דאע"ג דבא במים אין כאן טהרה. וכן אין היבמה ניתרת אם הי' פסול בהחליצה אעפ"י שעסק עם האיסוה"נ ובזה אין ההנאה נקשרת אלא עם המצוה ואין ההנאה באה מן האיסור אלא מן המצוה. שהמצוה היא המכשרת הטמא והמתרת היבמה. והאיסור לא הי' בזה רק גורם. שע"י שעשה מצוה עם האיסור. באה ההנאה ממילא מן המצוה. ולזה נחתו הר"ן וריטב"א הנ"ל למימר דלא הוה בכה"ג רק גרמא:
והשתא מיושב ממחזיר אבידתו דהתם אין ההנאה תלויה בהמצוה דוקא. לפמ"ש לעיל (פ"ח) בשם המחנא"פ ורש"ל דבנכסים האסורים עליו באיסור נדר יכול לצאת בהם י"ח צדקה לעניים. א"כ הי' יכול לתת אבידה זו לעני והי' פוטר עצמו מחוב הצדקה אף בלא המצוה דהשבת אבידה. ואף דלפי האמת אינו יכול לתת האבידה לעני לצאת בו י"ח צדקה מפני שאינו שלו אמנם הא אין העיכוב משום שאין כאן מצוה רק מעיכוב אחר משום שאינו שלו. ובכה"ג דהמצוה אינה מעכבת הרי דינו כמו מודר ממעין דחשבינן להנאה שבאה מן האיסור. והמצוה וההנאה אין האחד תלוי בחבירו. ושניהם באים מן האיסור. ולפי"ז מיושב ג"כ הא דביה"מ. דכיון דא"מ אלא לדב"מ. א"כ הא א"א להנאה שתבא בלתי באמצעית המצוה דמערב לה. דהעירוב אין מתירו כלל שילך על סמך עירובו לההנאה דרשות דבית המשתה. רק שמתירו לדב"מ וממילא בשביל המצוה מרויח ג"כ היתר הדבר הרשות. א"כ לא הוה האיסור בזה רק גורם וזה נכון:
פרט י
כתב הרז"ה בר"ה (כח) והובא בר"ן שם דהא דאמרי' במודר משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה משום דמללה"נ. שהוא דוקא בתקיעות דר"ה דהוי מה"ת אבל תקיעות דרבנן לא. דבמצוה דרבנן לא אמרי' מללה"נ. והק' הגאון טו"א באבני מילואים שם מהא דעירובין (לא) במערב בקבר דשרי משום דמללה"נ וא"מ אלא לדב"מ. והתם במצוה דרבנן נמי איירי כגון ללכת לבית האבל ולבית המשתה וכמ"ש רש"י שם ומ"מ אמרי' טעמא דמללה"נ. וכבר הקדימו בקו' זו בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ח) ובמחנה אפרים ה' נדרים (סי' כ"ד). אמנם כתי אין הקו' חזקה כ"כ. דהא בפשיטות י"ל דהרז"ה מפרש סוגי' דעירובין דמערב בקבר דמיירי בעירב למצוה של תורה. אך הטו"א הוסיף בזה לחזק הקו' וז"ל וליכא למימר כו' ההיא דביה"ק דר"י מיירי בעירב למצוה של תורה כו' דא"כ לרבנן אמאי לא. דאמר התם דטעמייהו משום דס"ל דמערבין לדה"ר. דהא מ"מ כיון דזה עירב למצוה של תורה מדשרי כו' לישתרי לרבנן נמי כיון דמללה"נ כו' איו ש"מ למ"ד מערבין אפי' לדה"ר אפי' היכא שעירב לדב"מ בביה"ק אסור גזירה אטו עירב לדה"ר וה"נ לר"י אס"ד דלא אמרי' במצוה דרבנן מללה"נ ואסור לגזור מצוה של תורה אטו דרבנן וכ"ת ר"י לא גזר א"כ ל"ל דפליגי בדר"י עד שמתמה התם לימא דר"י כתנאי לימא דכו"ע אית להו דר"י ורבנן גזרו ור"י לא גזר אלא ש"מ לכו"ע גזרו ומהשתא אפי' תימא דר"י דמתיר מיירי במצוה של תורה מ"מ ליגזור אטו היכא דמערב למצוה דרבנן א"ו דגם במוה דרבנן אמרי' מללה"נ כו' עכ"ד. והנה דבר רחוק הוא לומר דעיקר טעמא דרבנן דר"י דאסרי בשעירב לדב"מ. משום דס"ל דמערבין לדה"ר וגזרינן דב"מ אטו דבה"ר. דהא בש"ס לא אמר בטעמא דרבנן רק משום דס"ל מערבין לדה"ר ותו לא. וא"כ עיקר חסר מן הספר. דהא עיקר הטעם הוא משום דגזרי כו' א"ו דלא מפשינן גזירות הא אטו הא אם לא היכא דאמרו בהדיא וכמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' רצ"ט) להדיא כן ועי' מג"א (סי' ש"ה סקי"א) במש"ש דאין מדמין גזירות חכמים זל"ז. וא"כ עכצ"ל דעיקר טעמא דרבנן משום הא דמבואר בש"ס משום דס"ל דמערבין לדה"ר ואף דלא גזרי' מצוה אטו דה"ר נמי א"ש הא דאסרי רבנן אע"ג דהשתא עירב לדב"מ. וטעמא הוא לפמ"ש לעיל (פ"ט) בביאור סברת הר"ן והריטב"א בפ"ג דסוכה, יעוי"ש היטיב במש"ש לעיל. דלפ"ז א"ש לרבנן דאין מערבין בפשיטות. דהא בשעת קנין עירוב בקבר. מרויח שני דברים ביחד שמותר לילך להמצוה. וגם אפי' תתבטל המצוה ואין לו צורך אחר ללכת באותן אלפים רק לדה"ר שרי לילך ע"ס עירובו. דהא ס"ל לרבנן דמערבין לדה"ר. א"כ הנאה זו מה שהברירה בידו לילך גם לדה"ר. הא נולדה ביחד עם ההנאה דדב"מ. שהתשמיש שנשתמש בקבר שעירב התיר שניהם ביחד. ומבואר ממ"ש לעיל (פ"ט) בביאור סברת הר"ן והריטב"א בפ"ג דסוכה בטעמא דהא דמודר ממעין דאינו טובל בימות החמה ואע"ג דמללה"נ מ"מ אסור משום הנאת הגוף דאית ליה עם המצוה. דעיקר הטעם הוא. דהך הנאה היה יכול להיות גם בלא המצוה. וגם בלא המצוה הוה מצי מיתהני הך הנאה עצמה ובכה"ג אסור יעוי"ש. וה"נ הך הנאה שהוא מותר בעירוב זה לדה"ר ג"כ, יכולה היא שתבא גם בלא המצוה. דהא ס"ל דמערבין לדה"ר לכתחלה אף בלא המצוה. דהא מערבין לדה"ר לכתחלה בלא מצוה וכל שאין המצוה מעכבת להנאה שתבוא מן האיסור דמי למודר ממעין וכמ"ש לעיל. ואף דעירב למצוה ומתכוין השתא בעירוב זה למצוה מ"מ פסיק רישא הוא דהא ע"כ סו"ס בא היתר דדה"ר אף שאינו מכוין. ואין שום הבדל בזה בין הך למודר ממעין דא"ט בו טבילה של מצוה בימוה"ח משא"כ לר"י כיון דא"מ לדה"ר א"כ אי אפשר כלל שהנאה דרשות שתבוא בלא המצוה ובכה"ג הוה כמו דלא הוי כאן רק הנאה דמצוה וכסברת הריטב"א והר"ן בפ"ג דסוכה שהובא לעיל. ומשו"ה שרי כיון דמללה"נ. והשתא שפיר מצי הרז"ה לפרש הא דמערבין בקבר בעירב למצוה של תורה וליכא להק' כקו' הטו"א דליגזור ר"י אטו מצוה דרבנן כדגזרי רבנן דב"מ אטו דה"ר, דז"א דגם רבנן נמי לאו מטעם גזירה אלא כמ"ש וא"ש. ומיושב קו' האחרונים הנ"ל על הרז"ה:
אמנם יש לעיין בזה לכאורה ממ"ש הר"ן פג"ה דאע"ג דפ"ר אסור בדבר שא"מ מ"מ באיסור הנאה שרי וה"ר ממוכרי כסות כלאים (בשבת כ"ט) דמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו'. ובטו"א שם הקשה ממודר ממעין דא"ט טבילה של מצוה בימוה"ח. דע"כ טעמא משום פ"ר דאסור. ולהר"ן דפ"ר שרי באיסור הנאה אמאי אתסר. אך בס' יד המלך יישב זה והובא בס' באר אברהם בחי' לר"ה (כח) דשאני איסור נדרים דקיי"ל דיש מעילה בקונמות וגבי מעילה אפי' מתעסק בעלמא ואינו מכוין ליהנות חייב כדאיתא בפסחים (ל"ג) דבמעילה חייב אינו מתכוין ומתעסק יעוי"ש. והשתא לפ"ז הדק"ל דכיון דזה מערב לדב"מ מדשרי ר"י אמאי אסור לרבנן משום הנאה דרשות דאית ליה בהדי מצוה דהא אינו מכוין להנאה דרשות אלא להנאה דמצוה ופ"ר שרי באיסור הנאה. אך י"ל דלהר"ן בדבר שאינו מתכוין ס"ל לרבנן כר"י דס"ל בשבת (כט) דדשא"מ אסור ובהא לא פליגי והבן:
פרט יא
כתב הרשב"א בחי' לנדרים (ט"ו) בהא דהנאת תשמישך עלי אסור. דמשו"ה מיתסר. אע"ג דמללה"נ ומוטל עליו מצות פו"ר. משום דהא אינו מחויב להקים זרע דוקא באשה זו ואפשר באשה אחרת ע"כ. וכתב השעה"מ (פ"א משופר) להוכיח מד' הרשב"א אלו מדלא תי' כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף עם המצוה אסור ולא אמרי' בכה"ג מללה"נ. ש"מ דס"ל להרשב"א דגם באיכא הנאת גוף עם המצוה ג"כ אמרי' מללה"נ. והא דבנודר מן המעין אסור לטבול בימוה"ח הוא משום דאיכא הנאת גוף אחר שגמר המצוה. וע"ז הקשה בשעה"מ שם מר"ה (כח) במודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דמללה"נ. והתם הא אפשר באחר. ותי' ע"ז די"ל דס"ל להרשב"א דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו משום מללה"נ. אלא דס"ל דה"ט משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' שם בד"ה המודר. ואף שהתוס' כתבו כן לס"ד בעלמא הרשב"א ס"ל דקושטא דמלתא הכי הוא עכ"ד. והנה כקו' השעה"מ ממש יש להקשות מדברי הרשב"א עצמו ביבמות (ק"ג) אהא דסנדל של עיהנ"ד חליצה כשירה. שהוא משום מללה"נ. וה"נ אפשר בסנדל אחר. עוד יש לעיין בזה מד' התוס' בחולין (ק"מ) בד"ה למעוטי שכ' דציפורי מצורע של עיר הנדחת כשרים לכפרה דאי משום הנאה מללה"נ וכדברים האלה כתב גם הרשב"א בחי' שם. וה"נ אפשר בציפורים אחרים. עוד קשה ממערב בקבר דאמרי' מללה"נ. והתם ג"כ אפשר לערב שלא בקבר. ובכל הני תיקשי. והנה השעה"מ תי' אהא דמודר מחבירו דאין דעתו על דבר מצוה. אמנם זה לא שייך אלא במדיר. דשייך למימר דממצוה לא אדרי'. אבל בשאר איסורים לא שייך זה. א"כ תיקשי מכל הני דאייתינן דלא שייך תי' השעה"מ. וביותר קשה גוף הסברא בזה דכיון דמצוה לאו הנאה הוא מאי איכפת לן דאפשר באחר סו"ס לא מתהני מידי ואמאי מתסר. ועוד דא"כ תיקשי משופר של עולה ושלמים בר"ה (כח) דאמר רבא דיצא מטעם דמללה"נ וכן בלולב של ע"ז בסוכה (לא) דיצא משום דמללה"נ והא אפשר בשופר ולולב שאינו של איסור:
ונראה ליישב כ"ז באופן אם נאמר דלא אמר הרשב"א לחלק בזה בין אפשר ללא אפשר. אלא דוקא היכא דאיכא הנאת הגוף עם המצוה כהא דהנאת תשמישך עלי אבל היכא דליכא רק מצוה לבד אין נפ"מ בזה כלל. דכיון דמצוה לא מקרי הנאה דמללה"נ לא איכפת לן מה דאפשר באחר. דסו"ס הא לא מתהני כלל. ובזה יהי' מיושב כל הנ"ל דמה שהק' השעה"מ ממודר מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה ש"מ לק"מ. דאע"ג דאפשר באחר מ"מ כיון דלא הוה רק מצוה לבד אמרי' מללה"נ כיון דלא מתהני כלל. וגבי יבמה ג"כ לא הוה אלא מצוה לבד. דאף דניתרת בכך לעלמא כבר הקשה זה הרשב"א בחי' ליבמות (ק"ג) ותי' דעיכובא משום מצוה הוא ומצוה לאו הנאה הוא. אך יש להתעורר לכאורה לפמ"ש לעיל (פ"ט) דכל היכא דמשתרשי ליה מעות בשביל האיסו"הנ דלולא האיס"הנ הי' צריך לקנות במעות. כהא דכתב החמ"ח (סי' קכ"ד) בגט שכתב על איסוה"נ דמשתרשי ליה שהיה צריך לקנות קלף. דמי זה לפורע חובו באיסוה"נ דאסור כמבואר בר"ן בנדרים (מ"ז) ומג"א (סי' תמ"א) יעוי"ש באורך מזה. וה"נ לכאורה הי' צריך לקנות סנדל. עכ"ז י"ל דלק"מ. דכיון דחלצה בסנדל שאינו שלו כשר כדאיתא ביבמות (ק"ג) א"כ יוצא גם בשאול ולא משתרשי ליה דלא אמרי' הך סברא דהיכא דמשתרשי ליה הוה הנאה אלא היכי דבעינן שיהיה שלו כמו בגט דבעינן ונתן מדידיה כמבואר בפוסקים והשתא כותב על איסוה"נ אף דאיסוה"נ הוה שלו והוא בעלים עליו כמ"ש לעיל (פ"ז) יעוי"ש. מ"מ כיון דמשתרשי ליה א"כ נהנה מאיסוה"נ. אבל היכא דלא בעינן שיהיה שלו דוקא לא משתרשי ליה כלל ודמי להא דנדרים (ל"ז) דמלמדו מדרש הלכות ואגדות דאם לא ילמדנו זה ילמדנו אחר בחנם וכן מחזיר לו אבידתו למודר מה"ט כמ"ש המפרשים שם יעוי"ש. ובלולב של ע"ז דיוצא בו משום דמללה"נ נמי לא הוה אלא מצוה דלא שייך למימר שהיה צריך לקנות לולב דבלא"ה כתבו שם התוס' וריטב"א ובעה"מ דמיירי ביום ב' יעוי"ש. וביום ב' יוצא בשאול ולא בעי לכם. א"כ א"צ לקנות ולא משתרשי ליה כלל ובלא"ה אף ביום א' יכול לצאת במעמ"ל. ובשופר של עולה ושלמים נמי לא הוה רק מצוה כמובן. ובמערב בקבר אף דמיירי נמי בביה"מ דאיכא נמי הנאת הגוף. מ"מ כבר נתבאר לעיל (פ"ט) דבשעה שנהנה מביה"מ לא נהנה אז מגוף הקבר ולא הוי רק גורם ושרי. ובשעה שקונה עירוב שהוכחנו שם דנהנה במה שניתר בכך ומרויח אלפים יעוי"ש. מ"מ הא כבר כתב הרשב"א גבי יבמה בחי' ליבמות (ק"ג) דהא דניתרת בכך לאו הנאה הוא דעיכובא משום מצוה הוא וה"נ דכותי':
אמנם בציפו"מ יש לעיין לכאורה דהא ודאי דבקרבן בעינן שיהיה שלו כמבואר בב"ק (סט) גזל ולא נתייאשו כו' א"י להקדישו זה לפי שא"ש. ויעוי"ש (מה) הקדישו אינו מוקדש. ובר"פ לולב הגזול (ל') יליף מהא דמכם ומדמה לה בסוגי' ללכם דאתרוג, ובעירוכין (כא) אמר שמואל עולה צריכה דעת כו' דפריש ליה חברי' כו' ושם בתוס' ד"ה מאי. ומשמע לכאורה דמתכפר באינו שלו. אך י"ל דהך דפריש ליה מזכה לו ע"י כהן וכהן זכי ליה. וכה"ג כ' הש"ך בנקוה"כ ביו"ד (סי' ש"ה) לענין פדיון קטן ע"י ב"ד דב"ד זוכין לקטן והוה ממוני'. והא דבעי דעת הוא כמ"ש מהרי"ט אלגזי לה' בכורות להרמב"ן בפ"ק (אות ז') דניחא ליה לאינש דליתכפר כפרה מעליה דחסר ממונא יעוי"ש. והך דפריש ליה חבריה נהי דהוה שלו אבל אינו חסר ממונא. ועכ"פ הא משתרשי ליה בציפו"מ והנאה דגוף עם המצוה הוא ואפשר באחר ואמרי' מללה"נ:
ונראה ליישב זה. דמבואר בעירוכין (כ"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין משום דמעוכבי כפרה לא אתי לשהויי. ואמרי' שם פעמים דגם חייבי עולות אין ממשכנין בעולת יולדת משום דאקדמי' קרא ופי' התוס' בזבחים (צ) ד"ה למקראה. משום דא"א לה להביא חטאתה עד שתביא עולתה והשתא לפי"ז בציפו"מ נמי שייך לומר דא"א להביא חטאת עד שיביא ציפרים. ודווקא בעולת יולדת מסיק שם בש"ס דאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ולא להקדמה. משא"כ בציפו"מ ודאי דהקדימן קרא וא"מ. ובתוס' כריתות (י"ב) ד"ה או כתבו דהא דחייבי חטאות א"מ מיירי בדאמר לא ניחא לי בכפרה. ועפ"ז נראה דלא שייך הנאה דמשתרשי ליה לענין איסוה"נ אלא בחוב ברור דממשכנין ע"ז דא"א להמלט מזה כגון בע"ח בב"מ (קי"ג) ולענין חיוב שקלים בשקלים (פ"ב מ"ב) דממשכנין מש"ה כ' שם המפרשים דמשתרשי ליה. וה"ה בצדקה דממשכנין כמבואר בב"ב (ח) ושו"ע יו"ד (סי' רמ"ח) וכה"ג. ועשו"ת שע"א (סי' ב') דצדקה הוה כמו חוב דבשטר מקוים ונכסיו משועבדים לזה. אבל בציפו"מ דא"מ ויכול להמלט מזה לא שייך משתרשי לענין הנאה במקום מצוה. ואע"ג שהתוס' בר"ה (ו) ד"ה יקריב כתבו דלאחר ג' רגלים דעבר בב"ת ממשכנין גם חטאות ואשמות. וכ"כ המל"מ (פי"ז ממעה"ק) בשם רמב"ן. מ"מ בהביא ציפו"מ דעיהנ"ד קודם ג' רגלים לא משתרשי ליה אז ושפיר כ' התוס' שם דאיצטריך קרא למעוטינהו. א"כ לפי"ז גם בציפו"מ לא משתרשי ליה והוה מצוה לבד ואמרי' מללה"נ אע"ג דאפשר באחר כיון דלא מתהני כלל:
ובמ"ש יהיה מיושב ג"כ מה שהקשה בשעה"מ שם
ובמה דלהרשב"א דס"ל דאף הנאת הגוף עם המצוה אמרי' ג"כ מללה"נ מדלא תי' כהר"ן וכמ"ש לעיל א"כ אמאי אסור נודר ממעין לטבול בימוה"ח. וגם מודר מחבירו אסור להזות עליו בימוה"ח דלפמ"ש י"ל דהא דמודר ממעין מדלא אמר מן המעינות ש"מ דלא אסר עליה רק ממעין זה ואפשר באחר מש"ה לא אמרי' מללה"נ. ומודר מחבירו פשיטא דאפשר באחר:
פרט יב
בהא דס"ל להרשב"א דעכ"פ בא"א לעשות המצוה רק ע"י האיסוה"נ דשרי משום מללה"נ אף בדאיכא הנאת הגוף צ"ע טובא דמאי טעמא דהא מלתא. דנהי דמצוה לאו הנאה היא, עכ"פ איך שרי הך הנאת הגוף דאף דלפמ"ש לעיל דלא חילק הרשב"א בין אפשר לא"א רק באיכא הנאת הגוף.. מ"מ וכי מפני שא"א יעשה איסור. וכן תמה באמת בנוב"י מהד"ת חאו"ח (סי' קל"ד) וכתב שא"י שום סברא למה יהיה מותר באיכא הנאת הגוף. וראיתי בהגרצה"ח לנדרים (טו) שחתר לבאר דטעמא דהרשב"א דס"ל כסברת הר"ן פג"ה דס"ל דבאיסור הנאה שרי פ"ר. וכבר לעיל (פ"י) דאפי' להר"ן דס"ל הכי מודה הוא ע"כ בנדר שהוא קונם. דיש מעילה בקונמות דחייבו בו א"מ כמתכוין כדאיתא בפסחים (לג) יעוי"ש מ"ש בשם ידה"מ ובא"א. והרשב"א כתב זה בהנאת תשמישך שהוא נדר. ובר מן דין אישתמיט ליה להגאון רצה"ח ד' הרשב"א בשבת (כט) אהא דמוכרי כסות כו' שכתב דמיירי בגונא דלא הוה פ"ר יעוי"ש וכ"כ התוס' שם. והר"ן בפג"ה עיקר ראייתו מהא דמוכרי כסות כו'. א"כ ע"כ דהרשב"א לא ס"ל סברא זו. גם יש לעמוד על עיקר החילוק שבין אפשר לא"א מאין מוצאו ומה שורש לדבר זה. ואין לומר דאתי עלה מדין הנאה בע"כ המבואר בפסחים (כה) ומחלק בזה באינו מתכוין בין אפשר ללא אפשר. דבלא אפשר ואינו מכוין מבואר שם דלכו"ע שרי ובאפשר ולא קא מכוין לל"ק שם לרבא אסור. וחוב מצוה מקרי בע"כ כמ"ש הריטב"א בסוכה (לה) ד"ה איכא יעוי"ש. אך ז"א דא"א לומר כן דא"כ יהיו ד' הרשב"א נגד כל הפוסקים שם שפסקו לדינא דבין אפשר ובין לא אפשר מתכוין אסור וא"מ מותר ועיי"ש בר"ן:
ולכן נלפענ"ד דשיטת הרשב"א בזה יתיישב עפ"י המבואר בשבת (קלג) דאר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ע"כ. ועפ"ז יצא לו להרשב"א דבלא אפשר אתי מצוה ודחי לאיסור. משא"כ באפשר לקיים שניהם לא דחי ואסור. ואף למ"ש התוס' בגיטין (מא) וב"ב (יג) לענין חצי עבד וחצי ב"ח דהא דלא דחי עשה דפו"ר לל"ת דלא יהיה קדש משום דלא הוה בעידנא דעקר ללאו מקיים לעשה. דהל"ת עובר משעת העראה ופו"ר לא מקיים עד גמר ביאה. וה"נ בניד"ר עכ"ז בתי' ב' בתוס' שם לא ס"ל כן. רק כמ"ש הנימוק"י בב"מ בפ' א"מ לענין השבת אבידה בשם הרנב"ר דגם ההתחלה הוא מן המצוה וכמו מילה בצרעת דלא נגמרה עד דפרע ולא ממעטינן אלא כהא דשבת (קל"ב) ויקוץ בהרתו ויעבוד דבשעה שקוצץ אינו מתעסק בגופו של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשירים ועי' בטו"א לחגיגה (ב) שהרבה להשיב על ד' התוס' הנ"ל וכתב דהא א"א עולם לקיים העשה דפו"ר בלא העראה הקודמת והוה בעידנא וכמו סדין בציצית בשבת (קלב) דאמרי' דהוה בעידנא אע"ג דהלאו דכלאים עובר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מקיים עד לאחר שנתעטף כמ"ש תוס' ביבמות (צ) וטעמא משום דא"א לעולם לקיים לעשה בלא עיטוף הקודם הוה העיטוף התחלה דמצוה. ועי' מל"מ (פ"י מה' ק"פ) שהביא ד' פסקי תוס' בזבחים (צו) לענין עשה דאכילת פסח ול"ת דשבירת עצם דכיון דא"א לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא ותמה ע"ז וכתב שהוא חידוש. ובס' או"ח לפסחים (צ"ה) האריך בד' פסקי תוס' הנ"ל ומסיק משום דא"א בשום פעם לקיים העשה בלא עקירת הלאו יעוי"ש. ובאמת לפמ"ש הרמב"ם (פ"י מהק"פ) דפסח הבא בטומאה א"ב משום שבירת עצם. א"כ הא משכחת לה בפסח הבא בטומאה אע"כ דהטעם משום דא"א בלא שבירה הקודמת ומסכים זה לד' הטו"א הנ"ל. וד' הנימוק"י בב"מ הנ"ל כנראה אישתמיט' למרן הטו"א אז מדלא הביאו. עכ"פ לפי"ז יש מקום לומר בדעת הרשב"א משום עשה דול"ת וכמ"ש. מה שעומד נגדינו בזה הוא. דכנראה הוי נדר עשה ול"ת. וכן הביא בס' רביד הזהב פ' מטות בשם תוס'. דהוי עשה דככל היוצא מפיו יעשה ול"ת דלא יחל דברו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:
איברא דנלפענ"ד דגם משום הא לא אירי'. דהנה אף דודאי משמע מחי' הרשב"א בשבת (כט) גבי מוכרי כסות כו' דפ"ר גם באיסוה"נ אסור ודלא כר"ן פג"ה וכמ"ש לעיל מדפי' דהא דמוכרי כסות כו' מיירי בגונא דלא הוה פ"ר. עכ"ז יש מקום לומר דס"ל דעכ"פ אינו אסור רק מדרבנן. וכה"ג מבואר באסיפת זקנים בפ"ק דכתובות בשם המפרשים. דבהא דמודה ר"ש בפ"ר דאסור. אין אסור מה"ת רק בשאר איסורים. אבל בשבת דבעינן מלאכת מחשבת אין איסורו אלא מדרבנן. ועי' ברא"ש בשבת פ' הבונה בפלפולו שם עם הערוך במ"ש ועוד ה"ר בערוך מפ' לולב הגזול כו' ויש לדחות כו' יעוי"ש. פשטות דבריו שם משמע ג"כ כדיעה זו:
והנה במקו"א המתקנו סברת הר"ן בפג"ה. דלכאורה מה טעם יש בזה דאיסוה"נ פ"ר שרי. וכתבנו עפמ"ש הראשונים לחלק לענין מצ"כ. וכמ"ש רבינו יונה בפ"ק דברכות בסוגיא דפתח בדחמרא. דאפי' מ"ד דס"ל דמצות אצ"כ היינו מצוה שהיא מעשה. דהמעשה במקום כונה. אבל מצוה שהיא באמירה בעלמא אי לא נתכוין הוה כמי שלא עשה כלום מן המצוה ע"כ. וסברא זו כתב ג"כ המ"מ (פ"ו מה' חמומ"צ) וייחסה להרמב"ם יעוי"ש. ובס' נחל איתן (פ"ו מחומ"צ) הביא כמה ראיות לסברא זו. ועפ"ז י"ל דה"ה בעבירה לא דמי עבירה דעיקרו מעשה לעבירה דלאו מעשה. דדוקא במעשה כמו גרירה דפליגי בי' ר"ש ור"י בשבת (כט) וקציצת בהרת בשבת (קל"ב) דהעבירה הוא מעשה החריץ וקצוצה. ומש"ה אי הוה פ"ר אסור. דמה מועיל מה שאינו מתכוין כיון דסו"ס נעשה מעשה האיסור. אבל היכא דהאיסור אינו מעשה. כגון איסוה"נ דעיקר איסורן משום הנאה דלאו מעשה ואינו מכוין לה נמצא דלא עשה כלום מן העבירה. ובזה נאמר להיפך דמה מועיל דהוה פ"ר כיון דס"ס הא לא עשה כאן עבירה:
ובזה יש לכוין ג"כ דברי הר"ן בפ' שמונה שרצים במה שסותר ראייתו של בעל הערוך ממוכרי כסות כו' יעוי"ש. והארכתי בס' זו במקו"א ואכ"מ. ולפי"ז נראה דכמו באיסורי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה שיהא דוקא מתכוין משו"ה ס"ל להאס"ז בשם המפרשים דפ"ר אין איסורו אלא מדרבנן. כמו כן באיסוה"נ נמי. דלהר"ן שרי לגמרי ג"כ מה"ת דבעינן דוקא מתכוין. י"ל דלהרשב"א אף דס"ל דגם באיסוה"נ פ"ר אסור. מ"מ אין איסורו עכ"פ רק מדרבנן. ולפ"ז בנדר דהנאת תשמישך דאינו מכוין אלא למצוה אף דהוה פ"ר אינו אסור אלא מדרבנן. מיהו למ"ש לעיל (פ"ט) בשם ידה"מ ובא"א דקונם הוה כמו מעילה דאינו מתכוין כמתכוין שוב אסור מה"ת. אך כיון דאין מעילה רק בחיוב לאו ולא בעשה כנודע. א"כ י"ל דהכא לא דמי לכל עשה דול"ת דעשה ול"ת אינו נדחה מפני עשה. דהכא העשה כמאן דליתי'. דמצד העשה אינו אסור מה"ת. משום דאינו מכוין להנאה דגוף. ואין כאן איסור רק מצד הלאו דחייב עלה מעילה ובמעילה אינו מכוין כמכוין. וע"ז אתי מצוה דמה"ת ודחי לה וזה נכון:
ויש לראות בר"ה (כח) לרב יהודא דס"ל דאם תקע בשופר של שלמים דלא יצא משום דמצות ליהנות ניתנו דאמאי לא דחי עשה דשופר לל"ת דמעילה כדמקשה הש"ס שם (לג) כה"ג. ודוחק לאוקמא בדאפשר בשופר אחר דוקא. ונראה כמ"ש בשו"ת שאג"א (סי' צ"ח) דהכא הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. שוב ראיתי בטעה"מ (פ"ח מלולב) שהעיר מד' תוס' בגיטין (נה) שכ' דרב יהודא לית ליה כלל מהב"ע וכתב דנעלם מהגאון שאג"א ד' התוס'. אך בחי' חת"ס פ' לולב הגזול מצאתי שהוכיח מהירושלמי דכה"ג דהעבירה עצמה היא המצוה לכו"ע אסור משום מהב"ע וא"ש ד' השאג"א אך עם סברא זו נסתר ג"כ קו' השאג"א. שם על הרז"ה דס"ל לדינא דל"ח כלל למהב"ע. ומסוגיא זו ע"כ משמע דקיי"ל מהב"ע אסור. די"ל דבכה"ג גם הרז"ה מודה: