אור ברסלב

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל א

פתיחה

בדין קדושת ביהכ"נ

בו יבואר פלפול בדין מכירת ביהכ"נ דכפרים המבואר בש"ס מגילה (כ"ו) ולהוכיח דלא כשו"ת מ"ב (סי' ל"ג) שכ' דביהכ"נ ישן נפקע אביהכ"נ חדש בלי שום הפקעה אמירי, וביאור נכון בעיקר החילוק שבין כרכים לכפרים וביאור ד' הראשונים בזה ויישוב לקו' הטו"א במגילה שם, ויישוב לקו' הקצוה"ח (בסי' קצ"ה) על הסמ"ע ובדין הא דשני כתובים הבכ"א דא"מ אי הוה מיעוט לדעלמא או דבעלמא קיימא אסברא.

פרט א

נשאלתי מאנשי עיר אחת קטנה אחרי אשר זה כמה שנים אשר אין להם לא בית המרחץ ולא בית הטבילה כי מחמת עניים אין בכחם לתקן להם זה, וכעת נבנה להם ביהכ"נ חדש וכבר מתפללים בו, תחת הביהכ"נ הישן אשר הי' סתור ונטוי לנפול, שאלוני אם יש עצה והיתר לעשות מהעצים של ביהכ"נ הישן בית המרחץ ובית הטבילה. ויען כי הדבר נוגע למצוה של מזכי רבים נזדקקתי להשיב להם עפ"י מה שנראה לי בזה:

הנה דין זה מבואר לכאורה בשו"ת משאת בנימין (סי' ל"ג) שכ' שם דאם בנו ביהכ"נ חדש פקע קדושתי' בהכי מהישינה, ולא גרע ממתנה דפליגי בי' בפ' ב"ה ר"א ורבינא וקיי"ל כד' המיקל דמתנה בזט"ה במא"ה הוה כזבינא ושרי, דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב ליה מתנה. והשתא הא האי הנאה הנאה כל דהו ואינה בעולם וכבר אכלוהו ואפי"ה אמרי' דחל קדושה ראשונה אההיא הנאה כל דהו ופקע קדושתי' בהכי כ"ש בנידו"ד כו' פקעה קדושה מהעצים והאבנים הראשונים וחלה על הביהכ"נ חדשה והעצים והאבנים יוצאין לחולין לעשות בהם מה שירצו אפי' תשמיש של גנאי כו' עכ"ל, והובא דבריו במג"א (סי' קנ"ג סקכ"ז) יעוי"ש. ומעתה אף דלביהכ"נ אין היתר לעשות מהם הד' דברים המבואר במתני' בפ' ב"ה שא' מהם מרחץ בלתי ע"י מכירה בזט"ה במא"ה ואפי' בשל כפרים כמבואר כ"ז בגמ' פ' ב"ר ופוסקים. עכ"ז לפי דברי המ"ב הנ"ל. כיון דנבנה להם ביהכ"נ חדש פקע קדושה מהישינה וחל אחדשה והישינה יוצאת לחולין ומותר לעשות ממנו אף הד' דברים:

איברא דבהא גופי' דחדית לן המ"ב דביהכ"נ ישן נפקע קדושתי' על ביהכ"נ חדש צריך לעיין בה טובא לפענ"ד, כי לדידי לא ברירא כ"כ לסמוך ע"ז למעשה וכמו שיבואר. דבגמ' ב"ב (ג') אמרי' אר"ח לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. א"ד משום פשיעותא וא"ד משום צלויי, מאי בינייהו א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתי. כן הוא הגי' בגמ'. ולפי"ז משמע דאף דאיכא בי כנישתא אחריתי ג"כ אסור לסתור האחרת להך דאמר משום פשיעותא, אבל גי' הרי"ף ורא"ש שם א"ב דאיכא דוכתא לצלויי, ולפי"ז אף למ"ד משום פשיעותא דאסור הוא דוקא בליכא בי כנישתא אחריתי רק דוכתי מקום עראי להתפלל. אבל בדאיכא בי כנישתא אחריתי שרי אף למ"ד משום פשיעותא. וכן פסק הט"ז באו"ח (סי' קנ"ב סק"א), אבל המג"א שם (סק"א) פסק דאפי' יש להם ב' ב"כ מכבר אסור וכ' דכן משמע בגמ'. ועי' חי' מהרמ"ל ריש ב"ב שכתב דגם מהרא"ש משמע דאף דאיכא ב"כ אחריתי אסור לסתור למ"ד משום פשיעותא:

והנה עפי"ז הוכיח במג"א (סי' קנ"ג סקט"ז) אהא דכ' הרמ"א דכל זה דאמרי' דביהכ"נ של כפרים נמכר עפ"י זט"ה במא"ה הוא דוקא בשיש להם ביהכ"נ אחרת. אבל באין להם רק אחת אסור למוכרו דהא אפי' לסותרו אסור וכ' שם המג"א דהיינו אם בנו עתה אחרת מחדש. אבל אם יש להם ב' בתי כנסיות מכבר אסור למכור. דהא ג"כ איכא ק"ו דהא אפי' לסותרו אסור. כמו"ש ריש (סי' קנ"ב) עיי"ש. א"כ לפי"ז לא נמצא היתר למכור ביהכ"נ ואפי' של כפרים רק באם בנו עכשיו מחדש אחרת, ולפי דברי המ"ב פקע קדושה מהישינה וחל על החדשה בלי שום מכירה. א"כ קשה דלמה להו להפוסקים למצוא טעם על האי התירא דמכירת ביהכ"נ. דאיך נפקע קדושתה. דשרי במעות אפי' לשתות בי' שכר כמבואר בגמ' בפ' ב"ה וקדושה שבהן היכן הלכה כמבואר בר"ן ר"פ ב"ה בפלפולו שם עם הרמב"ן בזה. וכ' הר"ן דזט"ה במא"ה מקלישין הקדושה על המעות, , וכיון דהוו המעות קדושה שני' וקלישא מקדושה ראשונה מפקיעין קדושת הדמים לחולין דהא לפי ד' המ"ב בלא"ה הא איפקע קדושה מהישינה וחל אחדשה. והחדשה הא היא בקדושה. א"כ לא הלכה בזה הקדושה כלל, ושרי בהישינה לעשות בה אפי' דברים של חול. אע"כ מוכח דלא כהמ"ב. והמ"ב בעצמו י"ל דס"ל כהט"ז, דבאיכא בי כנישתא אחריתי מותר לסתור ביהכ"נ וממילא מותר למכור. וגמ' דפ' ב"ה מיירי בהיו להם ב' ב"כ מכבר. ובנבנה להם ביהכ"נ מחדש נוכל לומר דאיפקע קדושה מהישינה וחל על החדשה. אך עכ"פ למעשה קשה לסמוך על המ"ב נגד דעת המג"א:

ואין לחלק בזה ולומר דהש"ס מיירי בבנו אנ"ה בלא זט"ה, והם אין בכחם הלפקיע הקדושה רק באופן שלא לעשות בה הד' דברים של גנאי המבואר במשנה פ' ב"ה וכמבואר בשו"ע (סי' קנ"ג ס"ט) ומשו"ה בעינן בש"ס זט"ה במא"ה למכור הביהכ"נ אדמים להפקיע הקדושה אפי' לעשות בה ד' דברים של גנאי, אבל אם בנו הביהכ"נ החדשה זט"ה במא"ה אה"נ דפקעה קדושה מישינה אף בלא מכירה וכהמ"ב. ז"א דכ"ז דחוק, דמאי פסקה דמיירי בבנו אנ"ה בלא זט"ה, אי מיירי הש"ס בבנו ביהכ"נ חדשה. ועוד דסו"ס אמאי בעי מכירה אדמים שכ' הר"ן דמשו"ה מותר לשתות שכר בדמים. משום דכיון דדמים הוו קדושה שני' וקלישא. משו"ה מפקיעין זט"ה במא"ה לגמרי לחולין. ואם הדמים אשר נכנסו בקדושה תחת הביהכ"נ מקרי קדושה קלישא, כ"ש הביהכ"נ דנפקע מקדושתו הראשונה ע"י החדשה עכ"פ לשאר דברים של חול חוץ מד' דברים, דמקרי קדושה קלישא לענין זה עכ"פ דשוב אתו זט"ה במא"ה ופקעי לגמרי לחולין אף לד' דברים של גנאי. באופן דלשי' זו דאף באיכא בי כנישתא אחריתי אסור לסתור למ"ד משום פשיעותא נסתר ד' המ"ב מהש"ס, לפמ"ש המג"א דגם בהיו להם ב' ב"כ מכבר איכא ק"ו דאסור למכור וכמו שנתבאר:

פרט ב

שבתי ואראה דיש מקום להצדיק שי' המ"ב, די"ל דהש"ס בפ' ב"ה מיירי בהיו להם ב' ב"כ מכבר. ואי משום הך דיוקא דהמג"א, דכיון דבהיו להם ב' ב"כ מכבר אסור לסתור ק"ו דאסור למכור. וכמו בהי' להם ביהכ"נ אחת שכ' הר"ן בשם הרמב"ן דאסור למכור מק"ו דאסור לסתור וכמו"ש הרמ"א. י"ל דלא דמי דהנה יש לדקדק בשלמא להך שי' דבהיו להם ב' ב"כ מכבר מותר לסתור אחת, ודוקא באין להם רק דוכתא לצלויי שהוא מקום ארעי אסור. מפורש הטעם בפוסקים דמשו"ה למ"ד משום פשיעותא אסור. כיון דהמה יפשעו ולא יבנו מהר ובתוך כך לא יהי' להם ביהכ"נ קבוע להתפלל ולכן באיכא בי כנישתא אחריתי ויש להם מקום קבוע להתפלל שרי לסתור ולהא לא חיישינן שמא לא יבנוהו לעולם. כמבואר כ"ז בנימוק"י ריש ב"ב ומובא בט"ז (סי' קנ"ב) משא"כ להך שיעה דס"ל דאף בהיו ב' ב"כ מכבר אסור לסתור אחת. והטעם הוא שמא לא יבנו לעולם כמבואר בפוסקים. וכ"כ רש"י להדי' שם בב"ב ובפ' ב"ה. יעו"ש במ"ש שם הא דר"ח דלא ליסתור כו'. קשה טובא דמאי האי קפידא. דהא לכאורה צ"ל דהב"כ אחריתי מספיק לכל הציבור הזה. דאי לא מספיק מה מועיל הא דאיכא ב"כ אחריתי. הא אכתי ליכא מקום קבוע להתפלל לאותן אשר לא יספיק להם הב"כ אחריתי. א"ו דמספקת להם ומעתה מה איכפת לן אם יסתרו האחת ולא יבנוהו לעולם. וכן גם לשי' הסוברים דבאיכא ב"כ אחריתי שרי לסתור שכ' הנימוק"י דלא חיישינן לשמא יפשעו לעולם. ומשמע שעכ"פ בעינן דסו"ס יבנוהו ג"כ לביהכ"נ השני' שסתרו. והא ודאי טעמא בעי דמאי האי קפידא:

ונראה שהוא משום הא דאיתא בספרי הובא במרדכי פ' ב"ה וז"ל מנין לנותץ אבן מן המזבח ומן העזרות שהוא בל"ת ת"ל ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' כו' ע"כ. ולכך אסור לסתור ביהכ"נ דהוא מקדש מעט כמוש"ש במרדכי. מיהו כתב שם במרדכי דאם סותר ע"מ לבנות שרי. ולפי"ז שרי לסתור ביהכ"נ כדי לבנות אחרת. רק דקאמר הש"ס דאסור מטעם אחר משום דליכא דוכתא לצלויי. ובאיכא דוכתא לצלויי אסור מיהת למ"ד משום פשיעותא. שיהיו זמן ארוך בלי ביהכ"נ קבוע. ולכן באיכא ב"כ אחריתי מקום קבוע להתפלל שרי לסתור, דלהא לא חיישינן דלמא יפשעו ולא יבנו לעולם. וכיון דסו"ס יבנוהו שפיר מקרי סותר ע"מ לבנות. משא"כ להסוברים דאף באיכא ב"כ אחריתי אסור. הוא משום דשמא יפשעו ולא יבנו כלל. דכיון שיש לחשוש שלא יבנו כלל. וכדמצינו כה"ג במידי דרבים ברא"ש בריש מו"ק (סי' ו') בשם הירושלמי לענין מלאכת חוה"מ. ובב"ב (כד) לענין הרחקת נזקין קדירא דבי שותפי כו'. וכן בעירובין (ג') מבוי דרבים סמכי אהדדי ולא מדכרי. א"כ כיון שקרוב הדבר במידי דרבים שיפשעו ולא יבנו כלל. ומשו"ה אסור לסתור. דלאו סותר ע"מ לבנות הוא. ואסור משום נתיצת אבן בעזרה. והשתא לפי"ז כיון דעיקר האיסור הוא משום נתיצת אבן בעזרה א"כ זה שייך דוקא בסתירה. משא"כ במכירה דאין כאן קדושה כיון דמפקיעין אותה אדמים לא שייך זה. וא"כ ליכא ק"ו מסתירה למכירה דדוקא באין להם רק ביהכ"נ אחת. שפיר כ' הרמב"ן דאם לסתור אסור ק"ו למכור. דהא טעמא דסתירה שייך נמי במכירה. דהוא משום שיהיו זמן ארוך בלי ביהכ"נ קבוע. משא"כ להסוברים דאף באיכא ב' ב"כ אסור שהטעם משום נתיצת אבן בעזרה. הא אין כאן ק"ו למכירה. ומעתה שפיר י"ל דהש"ס דפ' ב"ה מיירי בהיו להם ב' ב"כ מכבר. אבל בנבנה להם ביהכ"נ מחדש י"ל כהמ"ב דנפקע קדושה מהישינה וחל אחדשה:

ועכ"ז קשה לסמוך ע"ז לדינא. דיש לדחות דבאמת לא ברירא כ"כ לומר דמשום שיש לחשוש שמא לא יבנו לעולם. יהא מקרי זה סותר שלא ע"מ לבנות. די"ל דמ"מ כיון שהי' כונתו ע"מ לבנות ליכא איסור אפי' אם אירע אח"כ דלא בנה כלל. והא דאסור לסתור ביהכ"נ בהיו להם ב' ב"כ מכבר. י"ל בשאין להם ב"כ אחריתי דאסור לסתור משום שיהיו זמן רב בלי ביהכ"נ קבוע. כמו כן בהיו להם ב' ב"כ מכבר. י"ל ג"כ דאין לבטל סדר הנהגת הציבור מכמו שהתנהגו עד עכשיו. דאף דביהכ"נ אחת מספיק לכל הציבור. מ"מ הא ע"כ השתמשו עד עכשיו עם שתי ב"כ ברווחא טפי או שהיו פעם מתפללין בזו ופעם בזו וכדומה. אין לשנות ולבטל מנהג והרגל הציבור מכפי שהורגלו עד עכשיו. אף שיהיו יכולין ע"פ דחק להסתפק בביהכ"נ אחת. א"כ טעם זה שייך נמי במכורה. ושפיר כ' המג"א דגם בב' ב"כ מכבר איכא ק"ו דאסור למכור. וע"כ דהיתר מכירה בכפרים דפ' ב"ה הוא בבנו עכשיו ביהכ"נ מחדש. ושוב נדחה ד' המ"ב וכמו שנתבאר.

פרט ג

ולכאורה יש לעיין בהא דאמר בש"כ ב"כ (ג') לא ליסתור אינש כו' עד דבני כו' דפשוט להש"ס דאחר דבנו ב"כ אחריתי מותר לסתור ולהמבואר לעיל דיש בסתירת ביהכ"נ איסור נתיצה. קשה אמאי יהא מותר לסתור אפי' אחר דבני ב"כ אחריתי. דהא אסור מטעם נתיצת אבן בעזרה. דהא ודאי דעדיין קדושת ביהכ"נ עלי' ומי הפקיע קדושתה. דהא אפי' העצים והאבנים עדיין הם בקדושתן כמו"ש המג"א (סקט"ז) אם לא שיפקיעו קדושתה ע"י מכירה וכדומה. ומזה יש לה"ר לכאורה לשי' המ"ב דלפי"ז א"ש. דהוא מטעם דכיון דבנו הביהכ"נ החדשה איפקע קדושה מהישינה וחל אחדשה. ושוב מותר לסתור דהא מותר לעשות אף דברים של גנאי וכ"ש דאין בזה משום נתיצה:

אך יש לדחות זה. דדלמא באמת מה שאסור נתיצת אבן בביהכ"נ. אינו אלא בעת מצותן. כשהציבור מתפללין בו. דדוקא קדושת ביהכ"נ לענין שלא לנהוג בו מנהג בזיון אסור אף בחורבנה כמבואר במתני' בפ' ב"ה (כח) מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין. אבל איסור נתיצה דנפקא מקרא דכתי' ונתצתם את מזבחותם ל"ת כן לד' כמבואר בספרי. י"ל דאולי הוא דוקא בעת שמשמשין לקדושתן הראוי להם דהיינו שמתפללין בו. אבל כשאין משמש לקדושתו אין בו איסור נתיצה. ולכאורה יש להוכיח ממרדכי פ' ב"ה. וז"ל ושאל ה"ר אביגדור מר"י מווינא על בנין שבביהכ"נ שעשוי בבנין אבנים בתוך חומה מזרחית מפני שהיו מתקלקלים ס"ת המונחים שם מפני לחלוח הקרקע ועשו ארון עץ תלוש ומניחין בו הס"ת אם מותר להרוס הישן ולגנוז אבניו כדין תשמישי קדושה כו' ופשיעותא ליכא כאן כו' והשיב הר"י מווינא לא שאלת אלא אם מותר להרוס את הראשון ולגנוז את אבניו. אבל פשיטא לך דיש בו משום תשמישי קדושה כו' אין קרוי ארון הקודש אלא העשוי לנוי ולכבוד ולא לשמירה כו'. אבל זהו שעשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי כו' עכ"ל. הרי שלא השיב לו שמותר להרוס אלא מפני שאין בו משום תשמישי קדושה. אבל באותן דעשוין לכבוד דשפיר מקרי תשמישי קדושה מודה דאסור להרוס. והא כאן כבר נעשה ארון אחר וליכא בזה משום פשיעותא וכמו"ש בדברי השואל ופשיעותא ליכא כאן כו' א"ו דאיסור ההירוס הוא משום נתיצה. והא כאן אין משמש עוד לקדושתו הראשונה ואפי"ה יש בו משום איסור נתיצה:

מיהו גם זה יש לדחות די"ל דהשואל נסתפק איך נחשב בנין זה שבחומה. אם נחשבהו מתוך בנין ביהכ"נ גופי'. כיון דהוא בנוי בתוך החומה. א"כ הוא עוד משמש למצותו. שהרי עדיין מתפללין בו ואסור לנתוץ. והשיב דלא מקרי זה תשמישי קדושה אפי' אם נחשבהו שלא מחומת ביהכ"נ והוא עשוי לשמירה לס"ת. וא"כ לא מיבעי דמותר לסותרו כיון דבנין בפ"ע הוא ואינו מחומת ביהכ"נ, אלא אפי' לגנוז את אבניו ג"כ א"צ מטעם דלא נעשה לכבוד אלא לשמירה ולא מקרי קדושה:

שוב מצאתי אח"כ בשו"ת חת"ס חאו"ח (סי' ל"ב) שהאריך קצת דגם בבמה אסור לנתוץ אפי' בשעת איסור הבמות. והביא ראי' ממלכי יהודא החסידים שהיו עד חזקי' שלא הסירו הבמות וכ' שהוא משום איסור נתיצה. וחזקי' הסירם דסבר משום מגדר מלתא שאני ולפענד"נ דאינו מוכרח כ"כ. די"ל דהקריבו בבמות שלא בידיעת המלכים וכיון דלא ידעו לא נתצום. והכתוב מעיד לפי האמת רק הבמות לא סרו כו' וחזקי' שנודע לו מזה הסירם משום דליכא איסור נתיצה אחר שעבר זמן שימושם לקדושתם. ועי' בב"י ביו"ד (סי' רע"ו) שהביא בשם הר"י אסכנדרי שרצה להוכיח דמוחק את השם ע"מ לתקן שרי מהא דיומא (טז) וע"ז (נב) במזבח ששיקצו אנשי יון דבאו חשמונאים ונתצום וגנזום. ודחה זה דהתם א"א בענין אחר. ועי' בחת"ס חיו"ד (סי' רס"ד) שהק' על הרי"א הנ"ל. דהא אמר בש"ס התם דמזבח ששיקצו אנשי יון יצא לחולין משום דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה. א"כ בלא"ה אין בו משום איסור נתיצה, וכבר קדמו בזה הרדב"ז בח"ב (סי' תקצ"ו) אך י"ל דראייתו הוא לפי הס"ד דש"ס שם דעדיין לא ידע מהא דר"פ דובאו בה פריצים וחללוה שיצא לחולין. אך יש להעיר דכיון דלא רצו חשמונאים להקריב עליו עוד. כלתה שימוש זמן מצוותו ואין בו איסור נתיצה. ולהס"ד שם בש"ס ע"ז דמדאורייתא לא נטמא דא"א אוסר דבר שא"ש רק מחומרא דרבנן נתצום כמוש"ש רש"י ועיי"ש. י"ל דמשו"ה נתצום משום דלית בי' איסור נתיצה והש"ס מייתי מזה ראי' דמחמרינן מדרבנן שלא להשתמש בו. ועכ"פ מאי ראי' מייתי ר"י אסכנדרי מזה. ומ"מ י"ל דכ"ז שלא נבנה מזבח אחר אינו תלוי ברצונם להזניחו. ועדיין לא כלתה זמן קדושתו ומ"מ נתצום. ושפיר מביא ראי' דמשום ע"מ לתקן שרי:

ולכאורה יש להכריע ממקומו דהא הך עשה דאמרה תורה ונתצתם את מזבחותם הוא מצוה שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ וגרשו את האומות ועבר זמן עבודתם. וע"ז נאמר לא תעשון כן לד' אלקיכם ותלאן הכתוב זה בזה. ש"מ דגם לאחר שעבר זמן מצוותם ג"כ יש בו משום איסור נתיצה. וכעין זה כתב החת"ס חיו"ד (סי' רס"ד) לענין מוחק ע"מ לתקן יעו"ש. אבל מ"מ אין זה ראי' דהא גם מ"ע דואבדתם את שמם אין הכונה שאנחנו מחויבים למחוק שם ע"ז בכל מקום שנמצא כתוב בכתב רק לאבד האליל עצמו ולהשחיתו. ועי"ז הוא ממילא איבוד שמו שישתכח מלב שהי' אליל ששמו כך וכך. וז"ל הסמ"ק (סי' ל"ז) לאבד שם אליל כו' וזה נוהג בזה"ז כו' לאבד ולבטל עבודת אלילים. והא דמבואר בגמ' דע"ז (מו) ותמורה (כח) דדריש מאבדתם את שמם לכנות לה שם גנאי. הוא ג"כ דע"י הכינוי והגנות תתבטל הע"ז עצמה. שיבושו מלגרור אחריה אבל למחוק שם ע"ז מן הכתב לא נמצא זה בשום מקום שיהי' זה מצוה ולא אישתמיט חד מהפוסקים דלימא הכי. עי' רמב"ם ה' ע"ז (פ"ח ה"ג) ושו"ע יו"ד (סי' קמ"ו סט"ז) שלא הזכירו אלא לכנות לה שם גנאי ולא מחיקת השם ומ"מ בלאו של לא תעשון כן קבלו חז"ל שהוא לאסור מחיקת השם הנורא גופי' מן הכתב. א"ו דלא תליין בהדדי. ואף דלא דמו לא איכפת לן. וה"ה בנתיצת אבן שהוא מל"ת כן י"ל דדוקא בזמן שימוש מצותם וקדושתם:

פרט ד

ועתה נסורה נא ונראה ע"ד הראי' שהביא המ"ב ממתנה דאיירי בש"ס פ' ב"ה. ולבאר דגם מהא דמתנה קשה להוכיח ראי' לדינו של המ"ב. אך מקודם ראיתי לעמוד על עיקר מחלוקת ר"א ורבינא שם במגילה גבי מתנה מה שיש לעיין בזה ואח"כ נבוא לנידו"ד. דהנה ז"ל הגמ' שם. מתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר בהאי תיפקע קדושתה ומאן דשרי אי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' הדר הו"ל מתנה כזביני ע"כ. והגאון טו"א שם הק' קו' עצומה. דבב"מ (טז) פליגי בה ג"כ ר"א ורבינא גבי גזלן שמכר שדה גזולה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דאמרי' דטרח הגזלן לאוקמא קמי לוקח. נפלה לי' בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו טרח אבתרה. יהבה ניהלי' במתנה פליגי בה ר"א ורבינא. חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא וחד אמר אי לאו דטרח וארצי קמי' לא הוה יהיב לי' מתנה להכי טרח וארצי קמי' כי היכי דליקו בהימנותי'. ופסקו הפוסקים דמתנה כירושה. לפי מה דאמרי' בחולין (צ"ג) דכ"מ דפליגי ר"א ורבינא רבינא לקולא והלכה כרבינא. וכיון דבד"מ הקולא שלא להוציא מן המוחזק לכן מוקמינן ביד הגזלן כרבינא דמתנה כירושה ועיי"ש ברא"ש. והתם במגילה עכצ"ל ג"כ דרבינא הוא המיקל והתם מ"ד דשרי הוא מטעם דס"ל דמתנה כמכר כמבואר שם בש"ס. א"כ קשה מרבינא ארבינא. דבב"מ עכצ"ל דס"ל מתנה כירושה ובמגילה ס"ל דמתנה כמכר. וכן קשה דר"א אדר"א:

ונראה ליישב זה. דהנה הק"נ במגילה שם הביא דעת רבינו ירוחם שפסק במתנה דביהכ"נ דאסור. ותמה ע"ז שהוא נגד הכלל דכ"מ דפליגי ר"א ורבינא הלכה כרבינא לקולא ומסיים ע"ז בצ"ע. ונראה ליישב זה עפ"י המבואר בעירובין (ז') דלא עבדינן כחומרא דבי תרי היכא דסתרי אהדדי כמו בפלוגתא דב"ש וב"ה בשדרה וגולגולת יעו"ש. א"כ לפי"ז עכצ"ל דבמקום דלפי סברת רבינא המיקל נצמח מזה חומרא במקום אחר. דעבדינן כקולי' וכחומרי'. והכלל שנתנו בש"ס דבכ"מ דפליגי ר"א ורבינא כו' עכצ"ל דהש"ס ידע דבכל הפלוגתות שנחלקו ר"א ורבינא הי' רבינא המיקל. והני תרי פלוגתות דמגילה וב"מ. אם נאמר דשניהם נכנסו תחת סוג הכלל דכ"מ דפליגי כו' רבינא לקולא. יקשה דהא סתרי אהדדי, ולכן עכצ"ל דעיקר הפלוגתא הי' במקום אחד או בב"מ גבי גזלן או במגילה גבי ביהכ"נ רק דבמקום השני הש"ס בעצמו מדייק להוציא מעיקר פלוגתתם הנצמח מזה לדין השני. כגון אם נאמר דעיקר:

פלוגתתם הי' לענין ביהכ"נ. ועפ"י הכלל עכצ"ל דרבינא המיקל ס"ל דמתנה כמכר. מזה למדו הש"ס בעצמם דלרבינא מפקינן מיד הגזלן. משום דמתנה כמכר. ולר"א לא מפקינן. ואם עיקר מחלקותם הי' גבי גזלן וע"כ דרבינא המיקל ס"ל שלא להוציא מן הגזלן משום דמתנה כירושה דממילא. מזה למדו הש"ס בעצמם לענין ביהכ"נ דלרבינא ליכא מידי דתתפקע בי' הקדושה. אבל ר"א ורבינא עצמם לא נחלקו רק במקום אחד. ואותו הענין שנחלקו בו נכנס באמת תחת הכלל דכ"מ דפליגי כו'. והש"ס בעצמו ידע היכן הי' עיקר הפלוגתא בזה והיכן הי' הדין הנצמח מזה. רק דאנן לא נדע היכן הוא עיקר הפלוגתא והיכן הוא צמיחת החומרא ותפסו הפוסקים ד"ז לספיקא דדינא:

ועפי"ז י"ל דרבינו ירוחם ס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא מה"ת. וכ"נ שהוא דעת רמב"ן שהובא בר"ן פ' ב"ה. וכן משמע ברמב"ם (פ"ו מה' בהב"ח) לכן פסק ר"י גבי ביהכ"נ דאסור מספק דנקטינן דספד"א לחומרא וגבי גזלן בב"מ שהוא ממון ובממון קיי"ל דכל ספק ממון הוא לקולא לנתבע. לכן פסקו דלא מפקינן מיד הגזלן כמו"ש הרא"ש שם בב"מ. דשמא עיקר מחלקותם הי' גבי גזלן ורבינא המיקל ע"כ ס"ל דמתנה כירושה והלכה כותי'. והרא"ש ושא"פ שפסקו בביהכ"נ דשרי י"ל דס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא דרבנן וכדס"ל להר"ן שם בפ' ב"ה. וס' דרבנן לקולא. ועי' ברא"ש ב"ק פ' שור שנגח דו"ה (סי' ד') מש"ש בפלוגתא דרב ושמואל גבי וסתות ושוה"מ קרוב לדברינו. ועי' ש"ך חו"מ (סי' פ"ט סק"ח) ומיושב קו' הטו"א וק"נ הנ"ל:

אמנם כ"ז י"ל לשי' הפוסקים הנ"ל. אבל להרמב"ם שפסק בתרווייהו דמתנה כמכר גבי גזלן (פ"ט מגזילה) ובביהכ"נ (בפי"א מה"ת) עדיין אינו מיושב זה ולכאורה נראה דהכריע דעיקר הפלוגתא הי' בביהכ"נ ומשו"ה פסק גבי גזלן כצמיחת החומרא. והוא תמוה דבאמת אין בזה הכרעה והוא ספק גמור. ולכן נלפענ"ד ליישב זה גם לדעת הרמב"ם. בהקדם מה שנלפענ"ד לברר בזה בהנך פלוגתות דר"א ורבינא במתנה. דאיכא לעיונא בזה מסוגי' דבכורות (נב) גבי יובל דאיתא שם ואלו שאין חוזרין ביובל כו' והמתנה דר"מ וחכ"א מתנה כמכר. וקאמר ע"ז בגמ' מ"ט דר"מ. מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל מתנה וירושה לא ומ"ט דרבנן תשובו לרבות המתנה כו' ע"כ. ולכאורה פליגי ר"א ורבינא בפלוגתא דהני תנאי. אי מתנה הוה כמכר או לא וא"כ תמוה אמאי לא אייתי ש"ס בב"מ ובמגילה שם פלוגתא דתנאי ר"מ וחכמים בזה ומייתי פלוגתא דאמוראי. ועכ"פ הול"ל לימא בפלוגתא דהני תנאי קמפלגי כסוגיית הש"ס בכ"מ. אך י"ל דבאמת אינו מוכרח דהא ר"א ורבינא פליגי בסברא בזה אי אמרי' במתנה דהוה הנאה הקודמת ור"מ וחכמים הא בקראי פליגי. וי"ל דגם חכמים ס"ל דמתנה הוה כירושה דממילא. ושאני גבי יובל דרבי קרא מתשובו. ולר"מ י"ל ג"כ דס"ל דמתנה לא הוה בלא הנאה קודמת כמכר ושאני יובל דאמרה תורה מכר דוקא ולא מתנה.

אבל כד מעיינינן בה שפיר נראה דהני תנאי עכצ"ל דגם בהך סברא פליגי ג"כ. דניחזי אנן לרבנן דמודים בירושה דאינו חוזר ביובל יש להעיר דמה ראית לרבות מהך תשובו מתנה דלמא ירושה. ועכצ"ל שהוא כענין המבואר בש"ס בכ"מ דהיכא דאיכא למילף מקרא שני דברים לא ניליף רק דבר אחד המסתבר יותר כמו ביבמות (כ') אי הכי חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא כו'. ושם (עד) אר"ח תלתא קראי כתיבי כו' ואיפוך אנא מסתברא תרומה עדיפא שכן כו'. ושם אמר אביי כו' ואיפוך אנא מסתברא קודש חמור שכן כו'. ובב"ק (כד) מקיש זכר לנקבה כו' ומה ראית מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות כו' ובשבועות (לד) אדגמר ממעילה ניליף מעדות מסתברא ממעילה הו"ל למילף שכן כו' וכן בכ"מ בש"ס. וכה"ג גבי יובל נמי עכצ"ל דמסתברא לרבות מתנה יותר מירושה משום דדמי למכר מצד הסברא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה משא"כ ירושה לא דמי כלל למכר שהוא ממילא. ולר"מ נמי איכא למידק דמנ"ל דמכר א"ר ולא מתנה דלמא גם מתנה בכלל המכר כיון דגם מתנה הוא כעין מכר. שהי' הנאה קודמת עבור זה וא"ר מכר וכל מיני מכר בכלל. ואין לומר דיליף מדאפיק לה רחמנא בלשון מכר ז"א. דלא מצי מפיק לה בלישנא אחרינא. דאי מפיק לה בלשון כולל כגון שביובל תשוב שדה לבעלים הו"א דגם ירושה ואינך דא"ח ביובל הם ג"כ בכלל זה. א"כ אין ראי' מלשון מכר דאין מתנה בכלל. ועכצ"ל דס"ל לר"מ דהמתנה הוה ממש כירושה בלא הנאה קודמת. וא"ש דפשיטא דאין לכלול מתנה בכלל מכר דאמרה תורה. ואי מתנה נמי חוזר ביובל הי' לה לתורה לגלות איזה ריבוי ע"ז. והשתא לפי"ז הא מסתברא דגם בסברא פליגי בזה. א"כ הדק"ל אמאי לא מייתי ש"ס פלוגתא דתנאי ולא אמר לימא בפלוגתא כו':

והנראה לפענ"ד בזה דהנה יש להעיר עוד בזה. דבעירוכין (ל"א) גבי בתי ערי חומה אמר התם בש"ס לצמיתות לרבות המתנה ודלא כר"מ ועוי"ש. א"כ קשה להך מ"ד דס"ל גבי ביהכ"נ דשרי משום סברא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו' וכן גבי גזלן. דאמאי לא הוה זה ב"כ הבכ"א דקיי"ל דא"מ והוה מיעוט לדעלמא כמו"ש תוס' בקדושין (ל"ה) ד"ה אלא וכמו"ש מהרש"א שם יעוי"ש. וכיון דמיעטתה התורה דבעלמא לא יהא דין המתנה כמכר מה מועיל בזה שום סברא וע"כ נלפענ"ד דבאמת נחלקו בזה רש"י ותוס' שם בקדושין דתוס' ס"ל דב"כ הבכ"א הוה מיעוט לדעלמא. ורש"י ס"ל שם דהא דאמרי' דא"מ דה"ה דלא ידעינן להיפך ג"כ מהלמד מב"כ ולכך כתב דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג ילפינן מבנין אב מראי'. ובלא זה לא הוה ידעינן בעלמא. ואע"ג דאיכא ב"כ לא ילפינן מינייהו דליהוי באחריני להיפך יעוי"ש ברש"י בד"ה מא"ל. וכן מפורש ג"כ ברש"י קדושין (מג) לענין אשלד"ע עיי"ש בד"ה ולמ"ד ש"כ דאי א"מ ממעילה וטביחה דיש שלד"ע משום דהוו ב"כ הבכ"א. בעינן לזה סברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין למימרא דאשלד"ע. והובא זה בנוב"י קמא חאה"ע (סי' ע"ח) ובס' דב"ח ה' חמץ (סי' י"ג) ועי' ש"ך חו"מ (סי' שמ"ח סוסק"ו) מש"ש בזה ועיי"ש בנוב"י שהגאון מוהר"צ מבראד האריך להביא ראיות מהש"ס כשי' רש"י ועכ"פ ד"ז במחלוקת שנוי':

והשתא עפי"ז י"ל דר"א ורבינא באמת כו"ע ס"ל כחכמים דר"מ דמצד הסברא גם מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו'. רק דהך דס"ל בביהכ"נ ובגזלן שאין דינו שם כמו מכר ממש הוא מטעמא דקרא דלצמיתות דגבי בתי ערי חומה וקרא דתשובו דגבי יובל הוו ב"כ הבכ"א וס"ל כתוס' דהוה מיעוט גמור. וכיון דמיעטה תורה להדי' לא מהני בזה שום סברא. וזמש"ש גבי גזלן דמתנה כירושה דממילא. וכן בביהכ"נ אמר במאי תיפקע קדושתה. כלומר כיון דמיעטה תורה דהך הנאה דמתנה לא יפעול מה דממון המכר פועל א"כ אין כאן הפקעה והוה כירושה דממילא. אמנם הך דס"ל שם דדינו כמכר ס"ל כשי' רש"י הנ"ל דב"כ הבכ"א א"מ לא כך ולא כך וקיימא מלתא אסברא.

והנה לכאורה יש לבעל הדין לחלוק ולומר דהכא לכו"ע הוה מיעוט אפי' בחד קרא. דע"כ שי' רש"י בזה אינו אלא היכא דהסברא מנגדת למשמעות דב"כ. כמו הא דקדושין המובא לעיל. אבל היכא דהסברא חיצונה הוא כמו הקרא הוה קרא מיעוטא. כדמוכח מסוגיית הש"ס בכ"מ. וכן מבואר בתוס' יבמות (ג) ד"ה טעמא דכתב כו'. המעיין שם יראה דהכלל בזה הוא דכל היכא דהסברא הוא כמו הקרא כדהתם דמצד הסברא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ומדכתב רחמנא עלי' ביבום דלא לידחי. ילפינן מיני' מיעוט לדעלמא. דבעלמא דחי עשה ל"ת שיש בו כרת. משא"כ היכא דהסברא מנגד לקרא. וכתוב חד קרא נגד הסברא לגופי'. הוי זה לימוד לדעלמא. דבכל התורה כולה הוא כן. וכ"כ התוס' שם (ו') ד"ה טעמא א"כ ה"נ דלחכמים הוה הסברא כמו הקרא. והוה קרא מיעוט לדעלמא. ואידך קרא מיבעי לי' לגופי' ובזה לכו"ע אע"ג דהוו ב"כ. מ"מ הוה מיעוט לדעלמא. אך ז"א דהא באמת הוה קרא לגופי' אפי' היכא דמצד הסברא לא ידעינן לא כך ולא כך. ואז איצטריך קרא לגופי' וילפינן מיני' לדעלמא ושוב אתי קרא השני למיהוי ב"כ. וכ"כ בנוב"ק שם (סי' פ"א אות ט"ז) ומשו"ה דוקא לר"מ הסברא מכרחת דמתנה ודאי לא הוה בכלל מכר שאמרה תורה ביובל. דהא ס"ל דמתנה הוה בחנם בלא הנאה קודמת ופשיטא דמתנה בחנם אין זה מכר. אבל לרבנן נהי דאין להם סברא להכריח שאינו בכלל מכר כדס"ל לר"מ. דהא אינהו ס"ל דמתנה לא הוה בחנם בלא הנאה קודמת. עכ"ז גם להיפך אין להם סברא להכריח שיהא בכלל מכר שאמרה תורה. דדלמא דוקא מכר ממש ולא מתנה אע"ג דהוה כעין מכר אבל אינו מכר ממש. א"כ לרבנן בלא קרא לא ידעינן לא כך ולא כך והוה קרא לגופי'. והיכא דקרא לגופי' והוו ב"כ לא הוה מיעוט לשי' רש"י וקם אסברא:

ובזה יבואר דעת הרמב"ם שפסק בהך פלוגתא דר"א ורבינא גבי גזלן דמתנה כמכר ומפקינן מהגזלן שהק' הראשונים דאיך פסק לחומרא בממון כמו"ש המ"מ (פ"ט מגזילה) ומש"ש המ"מ ביישובו ש"ד דאולי משום דמסתבר טעמא דמ"ד כמכר לדעתו ז"ל הוא כתפל בלי מלח. והוא תמוה מאוד דאיך נתחכם הרמב"ם ז"ל יותר מהש"ס עצמו שהכריעו ואתנחו סימנא דכ"מ דפליגי כו' והלכה כרבינא לקולא. אך לפמ"ש א"ש דהנה הגאון מוהר"צ מבראד שהובא בנוב"ק שם (סי' ע"ח) נפק ואשכח להוכיח מסתמא דש"ס בכ"מ כשי' רש"י. ושתיק לי' הנוב"י שם בזה. ועי' בס' דב"ח ה' חמץ (סי' י"ג) שהאריך להוכיח דשי' הרמב"ם כשי' רש"י בזה והוכיח כן מד' הרמב"ם (פ"ח מה' ע"א). א"כ י"ל דהרמב"ם תופס דמסתבר יותר שי' רש"י בזה לפי מה שנראה לו כן מסוגית הש"ס. וכמו"ש הגאון מוהר"צ הנ"ל וכיון דלפמ"ש עיקר מחלוקת ר"א ורבינא בזה הוא אי ב"כ הבכ"א הוא מיעוט או דלא ילפינן לא כך ולא כך וקיימא אסברא. י"ל דהכריע הרמב"ם דע"כ עיקר פלוגתייהו בזה הי' בבהכ"נ. ולפמ"ש לעיל דלא מסמנא לן מלתא היכא הוא עיקר הפלוגתא דר"א ורבינא. והיכן הוא צמיחת החומרא. הכריע הרמב"ם דעיקר הפלוגתא הי' בביהכ"נ. דאם גבי גזלן א"כ ס"ל לרבינא ע"כ דלא מפקינן מהגזלן. וע"כ דס"ל דב"כ דתשובו ולצמיתות הוא מיעוט גמור נגד הסברא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו'. א"כ איך פסק סתמא דש"ס דכ"מ דפליגי כו' הלכה כרבינא לקולא. דהא סתמא דש"ס סובר לפי דעתו דב"כ הבכ"א אינו מיעוט רק דקיימא אסברא. ועכצ"ל דעיקר הפלוגתא הי' בביהכ"נ. וא"ש דהלכה כרבינא המיקל התם וס"ל דקם אסברא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו'. וא"כ לפי"ז ע"כ דפסקינן כצמיחת החומרא ג"כ דגבי גזלן. ושפיר פסק הרמב"ם דמפקינן מהגזלן וא"ש בזה ד' המ"מ בעז"ה:

פרט ה

עוד יש מקום אתנו ליישב הא דלא מייתי ש"ס פלוגתא דתנאי בבכורות בזה דבאמת כו"ע ס"ל כחכמים דר"מ דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא יהיב ליה מתנה רק דפליגי בזה בסברא אחרינא דהנה הרמב"ן הק' דאמאי שרי במתנה משום טעמא דאי לאו כו' דאיך נפקע אההיא הנאה והא ההיא הנאה אינה בעולם וכבר אכלוה והובא בר"ן ר"פ ב"ה ונלפע"ד בזה דהנה בשו"ע חו"מ (סי' קצ"ה) כ' הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח אפי' הקנהו שלא בפני הקונה כו' וע"ז כ' הרמ"א והא דקנה המקח שלא בפני הקונה הוא דוקא במתנה וכיוצא בו דודאי ניחא ליה אבל במקח דאפשר שאינו חפץ ליקח שניהם חוזרים וכ' הסמ"ע וז"ל ובתשו' מהרי"ו (סי' ד') כתב דאפי' במתנה י"ל דלא ניחא לי' לזכות בה משום שונא מתנות יחי' ומשו"ה מסיק וכ' שם דאין לחלק בין מכר למתנה ולעיל (סי' קע"א) כתב הטור והמחבר פלוגתא בזה והרא"ש והטור כ' דל"ח לזה כלל עכ"ל:

ובקצוה"ח שם (סק"ב) הק' על הסמ"ע וכ' ונפלאתי ומי איכא למ"ד דמתנה לא הוה זכות משום שונא מתנות יחי' והא משנה ערוכה היא בפ' מי שמת ר"י אומר זכין לגדול כו' והא דס"ל להרמב"ם והשו"ע שם (סי' קע"א) לענין חלוקת ארבע אמות דמצי אמר במתנה לא ניחא ליה משום שו"מ יחי'. היינו היכא דמוחה בפירוש אין מזכין לו בע"כ. אבל בסתמא זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו כו' ויעוי"ש שהאריך בזה ומסיק וזה פשוט בכולא תלמודא דגבי מתנה זכות הוא כ"ז שלא מיחה בפי' עכ"ל ולפענ"ד דד' הסמ"ע נכונים דס"ל להסמ"ע דאם זוכה מתנה שלא בפניו אי חיישינן דלמא לא ניחא לי' משום שונא מתנות תלי' בפלוגתת רשב"ג ורבנן אי הוה טענה דשו"מ טענה מעלייתא בצוח קמן ולרשב"ג כיון דאי צוח קמן הוה טענה וחזינן מזה דבאמת הוא קפידא משו"ה חיישינן בלית' קמן דלמא אי הוה קמן הוה צוח ולרבנן דס"ל דאפי' צוח קמן דלא ניחא לי' משום שו"מ לא שמעינן לי' ממילא בסתמא דליתי' קמן אין זה חוב ולח חיישינן לה ובאמת לרשב"ג לאו דוקא בעומד וצוח דה"ה בסתמא אמרי' דשמא לא ירצה במתנה משום שו"מ:

והא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו מבואר עפימ"ש המחנא"פ ה' זכי' ומתנה (סי' ו') וקבע מסמרות להלכה דזכות שאינו גמור ושיש בו צד חובה מהני משום זכין לאדם שלא בפניו אך בעינן נתרצה אח"כ כששמע אבל לא נתרצה לא אבל בזכות גמור שאין בו צד חובה לא בעינן נתרצה דאף שצוח כששמע לא שמעינן לי' דשמא מקודם לכן נתרצה ואח"כ צווח יעוי"ש. ובזה סרה תלונת הקצוה"ח הנ"ל על הסמ"ע. דודאי הוא דאמרי' במתנה זכין לאדם שלא בפניו רק דהוי זה זכות שיש בו צד חובה משום שו"מ ובעינן נתרצה לבסוף כששמע ומשו"ה כשצווח בסוף דלא ניחא ליה שמעינן לי' ומחלוקת הרמ"א והסמ"ע בהא תליא דהרמ"א ס"ל כשי' הטור והרא"ש (סי' קע"א) דבצווח קמן דלא ניחא לי' משום שו"מ לאו טענה מעליא היא. משו"ה הוה מתנה זכות גמור ואף בעומד וצוח בסוף כששמע לא שמעינן לי' כמו"ש המחנא"פ בדין זכות גמור דדלמא כבר נתרצה וחזר בו וצוח. ומסתבר לי' להרמ"א לפסוק כשי' הטור והרא"ש שהוא כהכרעת המחבר שהביא דעתם באחרונה שם (סי' קע"א) וכ' הרא"ש בפ"ק דב"ב הטעם משום דלית לן לאכרועי מסברא דנפשין כיחידאה אבל הסמ"ע פליג וס"ל דטענה דשו"מ הוה טענה מעליא באיתי' קמן והא דהכריע כרי"ף ורמב"ם נגד דעת הטור והרא"ש בלי טעם וראיה וגם נגד הכרעת המחבר כטור ורא"ש שפסקו כת"ק דרשב"ג דל"ח כלל לשו"מ. נראה לפענ"ד דהסמ"ע לשי' אזיל שכ' שם (בסי' קע"א) דגם ת"ק לא אמר דל"ח לשונא מתנות אלא היכא דנותן לטובת עצמו ליתא בזה משום שו"מ משום דהוה כמו מכירה. אבל בשאינו לטוה"נ חיישינן לכו"ע לשו"מ. ומשו"ה הכא (בסי' קצ"ה) דמיירי במתנה סתם שאינה לטוה"נ ס"ל להסמ"ע דלכו"ע חיישינן לשו"מ ועי' בס' שע"מ (סי' קע"א) שה"ר מהש"ס לס' זו דלעוה"נ ל"ח לשו"מ. ונ"ל שכן מבואר בר"ן בגיטין פ' השולח בסוגי' דהמשחרר עבדו יעוי"ש מ"ש לענין לא תחנם.

ועפי"ז נלפענ"ד דבהך הנאה דאמרי' בפ' ב"ה גבי ביהכ"נ דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה דלשי' הסמ"ע דחיישינן בסתמא לשו"מ. דסתם בני אדם מקפידין ע"ז וראוי להקפיד בי' איכא בזה אומדנא דמוכח שהיה כאן הפקעה דקדושת ביהכ"נ בעת שהיה ההנאה בעולם ואכתי לא אכלוהו. דהא הא דפקעה קדושת ביהכ"נ אההיא הנאה הא ודאי דאינו דבר שאין בו ממש כגון דעביד ליה ניחותא בעלמא. דהא ודאי על דבר שאין בו ממש לא פקעה קדושה ועכצ"ל דכונת הש"ס דאי לאו דהו"ל הנאה דקבלת איזה חפץ לא יהבי מתנה וע"ד שכ' הרמב"ן שהובא בר"ן פ' ב"ה. דאי לאו דקיבלו מטפחת או ספרים יעוי"ש. באופן דודאי שייך בי' קפידא דשו"מ למ"ד דחיישינן לזה:

. וכיון דסתם ב"א ודאי דמקפידין אשו"מ א"כ עכצ"ל דבשעה שקבלו הך הנאה לא קיבלוה בתורת מתנה בחנם כי אם ע"ד כן שיחזירו הם וישיבו לו מתנה באיזה זמן עבור זה באופן דלא ליהוי בחנם והוא אומדנא דאמדינן הכי דעת המקבל שלא קיבל רק ע"מ כך שיחזור לו עבור זה איזה דבר ודמי' למ"ש התוס' בכתובות (ע"ב) ד"ה ע"מ כו' דבכנסה סתם ונמצאת איילונית מכפל הקדושין ולא בעי גט אף מדרבן והוא משום דאמדינן דעת האדם שלא קידש אלא ע"מ כך שלא תהא איילונית דרוב ב"א קפדי ע"ז לכן האומדנא מוכחת שכן היה במחשבתו אף אם כנסה סתם ועי' בתוס' יבמות (ב) ד"ה או ועי' במקנה בחי' לאה"ע (סי' ל"ט). ובב"ק (ק"י) בנתן את הכסף לאנשי משמר כו' דאדעתא דהכי לא אקדשה. ועי' ב"ב (קמ"ו) במי שהלך למדה"י ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דאין מתנתו מתנה ושם (קלא) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ועי' בתוס' קדושין (מ"ט) ד"ה דברים. ובכתובות (מז) ד"ה שלא. וכן בהא דשטר מברחת בכתובות (עט) ועי' בשו"ע חו"מ (סי' ר"ז ס"ד) ברמ"א דאומדנא דמוכח אף דהוה דברים שבלב מבטל המתנה ועי' יו"ד (סי' רי"ח ס"א) ברמ"א בשם ריב"ש ורמב"ן בנודר לחבירו כו' אם לא באומדנא דמוכח ועביו"ד (סי' רכ"ח ס"א) ובאה"ע (סי' נ' ס"ה) ושו"ת חכ"צ (סי' מא) וצ"צ (סי' צ"ה) ושו"ת פני"מ ח"ב (סי' י"א) ועי' רי"ט אלגזי לה' בכורות וחלה להרמב"ן בפ' עד כמה מ"ש גבי מעשר דמדלא הודיעה האשה מהאיסור ש"מ מעושר הוא דאמדינן אומדנא הכי. ועי' ב"ב (צב) בסוגיא דשור ונמצא נגחן ואם ברי דקנה לחרישה בטל המקח מחמת אומדנא דע"מ כך לא קנה וערא"ש ב"ב פ' מ"ש (סי' כ"א). ועי' שו"ת מים רבים חיו"ד (סי' ס"א) מה שהביא בשם כמה מקמאי כללי ופרטי האומדנא:

ועכ"פ דיני אומדנא הוא יסוד נאמן בש"ס ובפוסקים לסמוך עליהם בכל התו"כ ולכן בשעה שקיבלו ההנאה אמדינן דעתייהו שלא קיבלו כי אם ע"מ כך שהם מקבלים זה בשביל הדבר שחושבים ליתן לו אך לא נדע מהו הדבר שחשבו ליתן לו עבור זה וכשאנחנו רואים בסוף שנתנו לו הביהכ"נ הרי ניכרת מחשבתם מתוך מעשה זו. שבעת שקיבלו אז החפץ והמתנה ולא קיבלוהו רק ע"מ כך שהם יתנו לו מתנה עבור זה כי היכי דלא ליהוי בחנם משום דקפדי אשו"מ. היה אז במחשבתם שיתנו לו הביהכ"נ עבור מתנה שקיבלו הם. ועי' ביצה (יט) דכו"ע מודו במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ועי' חולין (יג) כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואייתי לצפון מקרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בגדול אפי' מדאו':

והשתא פי"ז נבוא לעיקר פלוגתת ר"א ורבינא. די"ל דכו"ע ס"ל להך סברא דאי לאו דהי"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה וכחכמים דר"מ בכורות (נב) דהלכתא כוותייהו רק דפליגי במחלוקת הרמ"א והסמ"ע הנ"ל דרבינא דשרי הוא דס"ל בסתמא דחיישינן לשו"מ דרוב ב"א מקפידין ע"ז ומשו"ה איכא אומדנא ומחשבה ניכרת מתוך מעשה. דבעת שקיבלו הזט"ה לההיא הנאה הפקיעו אז הקדושה דביהכ"נ וככל מ"ש לעיל בזה ור"א ס"ל כהרמ"א דלא מחזקינן לאינש בסתמא דקפיד אשו"מ דאפי' צווח קמן לא שמעינן לי' כת"ק דרשב"ג בב"ב (י"ג) וליכא אומדנא הנ"ל ולכן לא אמרי' דכיונו אז הזט"ה להפקיע הקדושה דלא עלתה אז על דעתם להשיב לו גמול עבור ההיא הנאה. רק דנימא דפקעה הקדושה השתא בשעה שנותנים הביהכ"נ וז"א כקו' הרמב"ן שהובא בר"ן פ' ב"ה. דהא ההיא הנאה אינה בעולם וכבר אכלוהו אמנם לרבינא שפיר הפקיעו אז בעת שהיה בעולם ואכתי לא אכלוהו וכמו"ש לעיל. ומיושב קו' הרמב"ן הנ"ל וא"ש ג"כ הא דלא מביא הש"ס פלוגתא דתנאי בבכורות דלפמ"ש לא שייכא כלל פלוגתא דר"א ורבינא בפלוגתא דתנאי בבכורות **(הג"ה אאחה"מ. יען ד' מו"ח הגאון נ"י בזה לכאורה חסר הביאור שקיצר בזה לכן ראיתי לבאר זה דלכאורה לפי מ"ש, מו"ח נ"י צ"ל דהך כללא דאי לאו כו' היינו שכן שיערו חכמים דאי לאו דקיבלו חפץ דוקא אע"ג דקיבלו הנאה בעלמא וניחותא לא הוו יהבי מתנה ובהא דמגילה בביהכ"נ כמעט מוכרח דאל"כ נהי דאי לאו כו' מ"מ דלמא הו"ל הנאה דניחותא דלאו חפץ דלא חל ע"ז קדושה כמו"ש מו"ח נ"י אע"כ דפשיטא להש"ס דעל הנאה דלאו חפץ לא יהבי מתנה מיהו בב"מ (טז) אינו מוכרח ובפשיטות משמע דאפי' הנאה וניחותא אך י"ל עפימ"ש הגאון בס' דב"ח חיו"ד (סי' י"ז וסי' ל"ה) ליישב מ"ש בנקוה"כ (סי' א') לענין שוחט שנמצא שא"י ה"ש דהוי ס"ס ספק שמא ידע ואת"ל לא ידע מ"מ שמא שחט שפיר שהק' אחרונים דהא הוי ס"ס משם אחד וכמו"ש תוס' בכתובות (ש) דשם אונס חד הוא והובא באחרונים ביו"ד (סי' ק"י) ותי' בס' דב"ח שם עפימ"ש בשמ"ק בכתובות שם דדוקא היכא דלא אפשר להיות ב' הספיקות בזמן אחד אלא בב' זמנים כמו הך ס"ס דכ' תוס' בכתובות שמא בקטנותה דפיתוי קטנה אונס ואת"ל בגדלותה שמא באונס וכיון דהוי שם א' לא הוי ס"ס. משא"כ היכא דב' הספיקות יכולין להיות בזמן אחד כמו הך ס"ס דשוחט דב' הספיקות הוא על אותו רגע ששחט זה עדיף מס"ס והוה רוב גמור ומה דהוי שם א' עדיף דרוב מורה להיתר יעוי"ש שהאריך בזה והביא כמה ראיות לזה. ועפי"ז י"ל בנידו"ד דהוי ס"ס שמא חפץ ואז ברור שהפקיעו כמו"ש מו"ח נ"י דהוה אומדנא מוכחת משום שו"מ יחי'. ואת"ל הנאה דניחותא מ"מ הא בלא"ה ע"כ מיירי דאין הזט"ה כאן לשאול את פיהם אם הפקיעו או אינם זוכרים דאל"כ נשיילינהו לדידהו. וא"כ הא דלא דיינינן חזק"כ דזט"ה שלא יעשו איסור ואפי' במומר ישראל דיינינן חזק"כ כמו"ש תבו"ש (סי' ב') א"כ בודאי הפקיעו. ועכצ"ל משום דיש חזקת קדושה דביהכ"נ והוי חזקה נגד חזקה. וא"כ הא ע"כ מידי ספיקא לא נפקא בלא"ה שמא הפקיעו ואינו מוכרח בזמן אחר אלא גם בזמן שקיבלו הניחותא ודמי ממש לס' דשוחט שמא ידע ואז ברור ששחט שפיר ה"נ שמא חפץ ואז ברור שהפקיעו ואת"ל ניחותא מ"מ שמא עכ"ז הפקיעו. וכמו בשוחט שמא מ"מ שחט שפיר. אמנם מאן דפליג ס"ל דלא קפדינן אשו"מ כמו"ש מו"ח נ"י וליכא הוכחה דהפקיעו ובין חפץ ובין ניחותא הכל ספק א' ואסור וכ"ז להסוברים דקדושת ביהכ"נ מה"ת אך להסוברים דהוה מדרבנן כמובא בר"ן שם צ"ל הא דלא הוי ספד"ר ולקולא. דזה הוי סיעותא למ"ש הפר"ח יו"ד (סי' ק"י) בשם הרא"ש דספד"ר אינו לקולא אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור וכ"כ במרדכי פ' החולץ דמה"ט אין מתירין לכתחלה ספק אחות זקוקתו וחלוצתו יעויי"ש והאריך קצת בזה הגאון מו"ח נ"י בכלל דשיל"מ יעוי"ש והשתא א"ש דאינו מותר לכתחלה אלא למאן דס"ל סברא דאי לאו דהו"ל הנאה מני' דאז הוי ס"ס וא"ש. אברהם זקהיים.)**:

ועם המבואר יהיה מיושב ג"כ קו' הטו"א שהבאנו לעיל (פרט ד') דלפי"ז י"ל ג"כ דבב"מ (טז) דפליגי ר"א ורבינא גבי גזלן. ג"כ לא פליגי בעיקר הסברא אי הוה מתנה בלא הנאה קודמת. וכו"ע ס"ל דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה. רק דפליגי על כונת הגזלן בשעה שטרח ומהנה לבעלים הראשונים. שיתנו לו עבור זה השדה במתנה כדי להעמידה ביד לוקח דרבינא המיקל ס"ל דלא כיון אז הגזלן כן. ור"א ס"ל דכיון דודאי הוא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' כו' משו"ה לדידי' ס"ל דלהכי טרח וארצי קמי' משום שהיה בכוונתו כי. היכי דליקו בהימנותי' וא"כ לפי"ז הני תרי סוגיות לא סתרי כלל אהדדי דבביהכ"נ פליגי על כוונת המקבל ההנאה ראשונה שהוא הנותן דעכשיו ובב"מ פליגי על כונת המהנה שהוא המקבל דעכשיו ושפיר פסקו הפוסקים בב' המקומות כרבינא לקולא ומיושב קו' הטו"א:

פרט ו

ודאתינן עלה לענין שאילתין דלהמבואר קשה לסמוך על תשו' מ"ב (סי' ל"ג) שכ' דביהכ"נ ישן נפקע קדושתי' אחדשה וכמו"ש לעיל (פ"א). ומה שה"ר מהא דמתנה וכמו"ש לשון המ"ב לעיל לפי הנראה אין זה ראיה מוכרחת כ"כ לדין זה דהא לפמ"ש לעיל (פ"ה) הא במתנה שפיר הפקיעו זט"ה הקדושה בשעה שקיבלו המתנה ואנן סהדי דבודאי הפקיעו אז הקדושה ומטעמא דכתיבנא לעיל. משא"כ בנידו"ד ובעובדא דהמ"ב. דע"כ דהזט"ה הם כאן ואומרים שלא הפקיעוהו בשעה שבנו החדשה דאם הפקיעו בעצמם על הביהכ"נ חדשה בשעה שבנאוהו פשיטא דשרי דמ"ש הא ממידי אחרינא ומדמים. ואדרבה בזה א"ש טפי גם לדעת הרמב"ם לפי מ"ש הפוסקים באו"ח (סי' קנ"ג) דדעתו שהדמים הם בקדושתן ואסור למישתי בי' שיכרא. וכיון שאז לא הפקיעו רק שהחקירה בזה הוא אחר שכבר התחילו להתפלל ועיקר החקירה הוא בזה משום אין יכולין תו להפקיע דכיון שכבר התחילו להתפלל בהחדשה א"א להפקיע קדושה על קדושה כמבואר בשקלים ושבועות (י). וא"כ כיון דקודם שהתחילו להתפלל לא הפקיעוהו אז איך נאמר דפקע ממילא בלי שום מפקיע. ומתנה דמיירי בש"ס עיקר ההיתר הוא משום דנקטינן בסתמא דהפקיעוהו אז בשעה שקיבלו ההנאה מכח אומדנא מוכחת וכמו"ש לעיל (פ"ה):

ומעתה אתינן עלה להיתר דמכירה המבואר בש"ס ושו"ע (סי' קנ"ג) דבכפרים נמכר ע"י זט"ה במא"ה אפי' לעשות מהעצים ד' דברים של גנאי. ופשיטא דקהלה כי הך מקרי כפר כמבואר במג"א (סי' קנ"ג סקי"ז) בשם המ"ב ועיי' בשע"ת שם מה שהביא בשם שו"ת פ"י אך איכא לעיונא טובא בהא מלתא אי שייך דין דכפרים דבש"ס בניד"ד. דיש לעמוד על עיקר ההבדל שבין כרכים לכפרים. שמבואר בפוסקים הטעם משום דרבים נתנו בבנינו או דרבים באים שם להתפלל הקדישוהו לדעת כל העולם וזה לא שייך אלא בכרכים. ומרהיטת לשון הפוסקים בזה משמע דמשום שינוי דעת הבעלים נגעו בה דאין יכולין לשנות הקדושה שלא מדעת בעליו ושמא יש אחד בסוף העולם שאינו מרוצה לשנות הקדושה ומזה הוליד המ"ב (סי' ל"ג) דבעצים ואבנים מביהכ"נ שסתרו מותר למכור אף בכרכים וכ' שם דמידי הוא טעמא כיון דבכרכים מעלמא אתו ושמא יש אחד שאינו מרוצה כו' וטעם זה לא שייך בעצים ואבנים דמה איכפת להו להנך דעלמא בעצים ואבנים כיון שיש להם ביהכ"נ אחרת כו' ע"כ ולפי טעם זה נראה לכאורה דהא דבכפרים שרי הוא משום דלא חיישינן שמא יש אחד כו' משום דכולם בביתם איש לא נעדר וליכא למיחש שמא יש אחד כו' ולפי"ז צריך לדקדק ע"ז עכ"פ גם בכפרים שבעת המכירה יהיו כל אנשיהם ביחד איש לא נעדר אך י"ל כמ"ש הר"ן פב"ה אהא דבכרכים אינו נמכר שהוא משום דכיון דהקדישוהו לכל העולם ולא כייפי הנך דעלמא לזט"ה ואנ"ה דהכא א"כ לפי"ז אין לדקדק ע"ז בכפרים שיהיו אז כל אנשיהם ביחד. דבכפרים המיעוט או יחידים שאינם בביתם מ"מ כייפי למה שעשו הזט"ה ואנ"ה ואין דעתם מעכבת בדבר:

ועכ"ז יש לעיין בזה גם להך טעמא דדעלמא לא כיי פי ובכפרים כייפי. דהא וודאי הוא דבכפרים מהני מטעמא דכייפי להו לא מכחא דרובא הוא ושהמיעוט בטלין להרוב מאח"ר להטות דז"א דהא כח רוב אינו אלא ברוב מתוך כולם שיהיו הכל ביחד והמיעוט מחויבים לבטל דעתם להרוב. וכ"כ הגאון בנוב"ק חחו"מ (סי' כ') ובשו"ת חת"ס חחו"מ (סי' ס"א) ושם חאו"ח (סי' ק"כ) וז"ל הנוב"י שם ומאחר שלפי ד' ר' יאקב נתוועדו לתיקון זה בלעדו ואף אם היה להם רוב מנין ורוב בנין בלעדו באופן שאף אם נחלק עליהם היה דעתו בטלה ברוב. מ"מ היינו אם שומעין דבריו ודעתו אבל כיון שלא צרפוהו בהתוועדם כו' פשיטא דלא שייך לומר שבטל במיעוטו ע"כ וא"כ אי מכח רוב ודאי בעינן שיהיו כולם במעמד. רק דהא דבכפרים מהני משום דכייפי י"ל שהוא מטעם כח זט"ה שקבלום עליהם תחלה דמה שעושים יהא עשוי ומקורו הוא מב"ב (ח) להסיע על קיצתן ובראשונים שם ושו"ע חו"מ (סי' ב') יעוי"ש אמנם לפי זה יש לעיין בזה גם לפי הטעם מכח זט"ה. דלא מיבעי לשי' הר"ת שהובא במרדכי פ"ק דב"ב דזט"ה אין יכולין לכוף המיעוט אפי' בהסכמת הרוב במידי דאיכא הפקעת ממון ופסידא ליחידים. פשיטא דיש לחוש ליחידים שאינם במעמד. והפקעת קדושה דביהכ"נ נמי להא דמי' דהא מייתי לה הא דמכירת ביהכ"נ שם במרדכי ומפלפל בזה לענין הפקעה דיחידים ע"י זט"ה ואפי' לשי' הראבי"ה שהובא שם במרדכי שחולק על הר"ת וס"ל דזט"ה בצירוף רוב שלא מיחו מהני ואין משגיחין במיעוט עכ"ז נראה דלא מהני אם יחידים אינם בביתם אף בכפרים וטעמא הוא כמו שיבואר. דהנה הראבי"ה הק' שם על שי' עצמו מהא דבכרכים אינו נמכר ותוכן דבריו הוא עפ"י ביאור החת"ס חיו"ד (סי' ה') דלא ס"ל לראבי"ה דטעמא דאסור בכרכים משום דהני דעלמא לא גרירי בתר הנך זט"ה ואנ"ה. דאי ס"ל הכי לא מקשה מידי מהא דכרכים אלא דהני דעלמא גרירי ושייכי להם והוה כעיר גדולה כאנטוכיא. ולכן מקשה דאמאי אין יכולין זט"ה במא"ה למכור ביהכ"נ ואמאי חיישינן להני דעלמא דהא הוי זה זט"ה בצירוף רוב שלא מיחו. ותי' דהא דבכרכים אינו נמכר הוא משום דלדבר גדול כזה דמכירת ביהכ"נ בעי קבלה חדשה למנות הזט"ה מחדש ובעינן כולם בשעת הקבלה והני דעלמא לא ידעו מקבלה זו ובכפרים שהוא במא"ה הוי קבלה חדשה. הרי דאף דבכרכים לענין ביהכ"נ גרירו בתר זט"ה ואנ"ה דהכא. וכל העולם הוה כעיר גדולה כאנטוכי' והני דעלמא מיחשב חשיבן כאנ"ה דהכא ומשום דלא ידעו מקבלה זו לא מהני א"כ לכאורה הא דכפרים דש"ס ע"כ מיירי דכולם בביתם איש לא נעדר אבל אם מיעוט אינם בביתם שוב שייך ג"כ לומר דלא ידעי מקבלה זו כמו בכרכים וא"כ לפי הנראה דבכל עיירות ואפי' הקטנות עפ"י רוב מיעוט אינם בביתם ותמיד זה יוצא וזה בא א"כ אין כאן קבלה ודינו כמו בכרכים ונסתר הך דין דכפרים כלל בזמנינו לפי הרגילות. וגם זה הוא דוחק ג"כ לומר דכפרים דש"ס לא מיירי רק אם היו כולם בביתם וד"ז צ"ב:

והנלע"ד בזה הוא עפ"י המבואר בש"ס יומא (יב) דביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים וביהכ"נ של כרכים א"מ בנגעים. ופירש"י דבכפרים הרי כל בעליה ניכרים וה"ה כבית השותפין וכרכים אין להם בעלים מיוחדים ועי' בר"נ נדרים (מח) גבי שנים שנדרו הנאה זה מזה שאסורים בדברים של אותה העיר וחד מנהון ביהכ"נ ועי' ביו"ד (סי' רכ"ד). נמצא דלפי"ז ביהכ"נ של כפרים מקרי של שותפים ועפי"ז יבואר לנו היתר מכירתם דהנה הא דאיירינן בזה לענין כח זט"ה במידי דמפסידים ליחידים דמיירי מיני' בש"ס וראשונים. הא פשיטא שהוא דבר שהוא לצורך הכלל ולטובתם. דהזט"ה הם הממונים לפקח על עסקי הציבור לטובת הציבור ועכ"ז כל דאיכא פסידא והפקעה ליחידים אף שהוא לטובת הכלל לא מהני כח זט"ה רק משום דקבלום עלייהו מעיקרא ובזה פליגי הר"ת וראבי"ה. דאם שלא לטובת הכלל פשיטא דלאו כל כמינייהו לגזול היחידים וכו"ע מודו בזה וד"ז א"צ לפנים:

והשתא לפי"ז הא גבי שותפין קיי"ל בחו"מ (סי' קע"ו סי"א) ברמ"א שם בשם המרדכי דכל שאינו משנה או פושע יעשה בשל חבירו כמו בשלו. וידוע דדרך העולם בדירתא דאינשי כשרוצים בונים בית חדש ומוכרין הישינה אם ראו איזה צורך בזה ולכן יכולים למכור בשל כפרים בזט"ה שלא במא"ה שיהיו הדמים בקדושתן דזה מקרי אינו משנה ואינו פושע רק דזט"ה בלא אנ"ה אין בכחם להפקיע ולהוריד גם קדושת הדמים לחולין כמו"ש הר"ן שם בפ' ב"ה אך אם היה בזט"ה במא"ה יש בכחם להוריד גם קדושת הדמים לחולין דבודאי לא ימכרו זט"ה ואנ"ה ביהכ"נ ולהוריד הדמים לחולין אם לא לצורך הכרח וטובת הכלל בזה. ודבר שהוא לטובת השותפות יכולין השותפים לעשות אף בלא דעת חבריהם אף במידי דשייך בי' הפקעה. משא"כ בכרכים כיון שאינם שותפים הוה כמו מוכר דבר שאינו שלו דבאמת בטלו מעשיו אף אם היה להשביח הדבר ולהרויח וכמו שרמז המג"א (סי' קנ"ג סקט"ז) להא דחו"מ (סי' שנ"ט ס"ב) דאסור לגזול חבירו אפי' לשלם היפה ממנו ואף להחולקים שם וס"ל דאם גזל לשלם היפה ממנו וזיכה לו המעות ע"י אחר מהני מטעם דזכין לאדם שלב"פ עכ"ז אם צווח כששמע בטלה המכירה כמו"ש הסמ"ע שם ומש"ש הסמ"ע ואם היו הבעלים שם ואומרים כו' ע"כ הוא לאו דוקא דה"ה אם בא אח"כ כמבואר בחו"מ (סי' רמ"ג ס"א) וכ"ש למ"ש הש"ך, שם (סי' שנ"ט סק"ד) בשם הטור שיהא דבר שידוע בבירור שהבעלים לא יחזיקוהו לעצמן אלא ימכרוהו יעוי"ש. ועכ"פ בטלה המכירה שלא מדעת בעלים כיון שאינו שותף וכיון שאין כאן מכירה אין כאן הפקעת קדושה ולכן אסור בשל כרכים מיהו גם בכרכים אף דאינם שותפים. מ"מ אי לאו הני דעלמא דשמא יש אחד כו' הוה מהני עפ"י זט"ה משום דקבלום עלייהו ורק משום דלביהכ"נ בעי קבלה חדשה והני דעלמא ליתנייהו בעת הקבלה החדשה כמו"ש הראבי"ה משו"ה לא מהני אבל בכפרים בלא"ה מהני מדין שותפים ויצא לנו מזה דאין לחלק בזה בכפרים ושפיר נמכר אע"ג דיש מי מהם שאינם בביתם:

פרט ז

ומעתה נחזור לנידו"ד דלדינא אין לנו בזה רק הפקעה אדמים המבואר בש"ס. ולכתחלה יש לחוש גם לשי' הרמב"ם הובא בפוסקים באו"ח (סי' קנ"ג) דהדמים נתפסים בקדושה ואין להוציאן לחולין ובמחנא"פ ה' צדקה (סי' י"ב) כ' שכן הוא ג"כ דעת הרי"ף יעוי"ש. אך בנידו"ד שהם דחוקים היה ראוי להקל ולסמוך על רוב הפוסקים דס"ל דגם הדמים שרי למישתי בהו שיכרא וימכרו העצים ועבור הדמים יקנו עצים למרחץ. אמנם לפי מה שאמרו לי דא"א להם באופן זה ג"כ דהדמים שיקחו עבור העצים של הישן לא יספיק להם לקנות עבור זה עצים אחרים לבית המרחץ. דאין מצוי להם שיקנו הם ג"כ בנין ישן בדמים פחותים כמו שמכרו הם וכשיצטרכו לקנות עצים אין מצוי להם רק עצים חדשים ביוקר יותר והמה אין בכחם להוסיף מכיסם עבור העצים וגם על הוצאות הבנין לשונים ג"כ ולכן היה ראוי להם לקבץ מעות כשיווי העצים ויחללו על הדמים ע"י זט"ה ואנ"ה דמ"ש הם או אחר ויהיו העצים מותרים לעשות מהן מרחץ וגם הדמים יוציאו לבונים ומתקנים שיבנו ויתקנו את המרחץ ואף לפי מה שהגידו לי שאין בכחם לקבץ רק סך מצער לבונים. ואין להם על כל הוצאות הבנין והם בעצמם יבנוהו ויסייעו בבנינו א"כ יהיו המעות מעט ואינם מדוקדקים בשיווי העצים מ"מ נלפענ"ד דאין לחוש דהא קיי"ל הקדש שוה מנה שחיללו עש"פ מחולל כמבואר בתמורה (כ"ז) וכ"פ הרמב"ם (פ"ז מעירוכין ה"ח). ואע"ג דדוקא בדיעבד מחולל כמבואר שם והכא לכתחלה קאמרינן. מ"מ הא כתב הכס"מ שם (בפט"ו ממע"ק) דאף דלהראב"ד קדושת דמים לא פקע בכדי מ"מ נפקע בכ"ש ואע"ג דלכתחלה אסור ס"ל להראב"ד דלצורך קיום הנדר שלא יכבד עליו שרי אפי' לכתחלה בכ"ש. וטעמו נראה שהוא משום דכ"מ שיש בו שעת הדחק הוה דינו לכתחלה כמו דיעבד בלא שעה"ד כמבואר בפוסקים בכ"מ. ועי' ב"ש באה"ע (סי' קמ"ח סוסק"ה) ושם (סקכ"ה סקי"ט) ועשו"ת חוט השני (סוס"י כ"ח) ועי' תוס' עירובין (ו) ד"ה וספק במש"ש הואיל וא"א לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחוהו לצמצם א"כ בנידו"ד שהוא שעה"ד והוא מצוה רבה שלא היה להם בית הטבילה ובית המרחץ מכמה שנים מה שאין בכחם לבנות הוה זה צורך גדול ושרי להפקיע בכ"ש אפי' לכתחלה ומה גם שבאמת יש בזה עמודים גדולים בפוסקים:

ג"כ לסמוך עליהם דפקעה קדושה ע"י זט"ה ואנ"ה אפי' בלא הפקעה אדמים וכמו שיבואר:

דהנה בהך התירא דמכירת ביהכ"נ קהו בה קמאי קהייתא טובא כמובא בר"ן פ' ב"ה דאיך נפקע הקדושה אף למישתי בי' שיכרא דהא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפקע ואינו נפדה ובתוספתא תני אבני מזבח והיכל שנפגמו אין להם פדיון ושי' הרמב"ן בזה דביהכ"נ אינו אלא תשמישי מצוה כסוכה ולולב שלאחר זמן מצותן נזרקין ומשו"ה כשרוצים הזט"ה ואנ"ה ואין צריכים לו עוד נגמר אז זמן מצותן ונזרקין יעוי"ש באורך. א"כ לשי' זו ודאי דפקע קדושתי' בהכי בכדי ולא בעי הפקעה אדמים דאינו תלוי רק ברצון הזט"ה ואנ"ה דאז כשרוצים נגמר זמן מצותם ושי' הר"ן בזה הוא דמתחילה מפקיעין הזט"ה ואנ"ה אדמים ומדאיקליש הקדושה אדמים שוב מפקיעין קדושה קלושא זו דדמים לחולין לגמרי משום דעיקר קדושת ביהכ"נ הוא דרבנן ולפי"ז אין היתר בזה להפקיע קדושת ביהכ"נ בכדי בלא הפקעה אמידי. מ"מ בניד"ד יש להקל גם לשי' זו. לצרף גם דעת המ"ב (סי' לג) בזה המובא לעיל (פרט א') דכשבנו ביהכ"נ חדשה נפקע. הקדושה מהישינה וחל אחדשה ואע"ג שהארכתי בזה לעיל והוכחתי דשי' המ"ב בזה אינה עולה יפה לשי' המג"א דס"ל דהא דבמכירה דביהכ"נ בזט"ה במא"ה בכפרים דפ' ב"ה לא מיירי אלא בבנו ביהכ"נ חדש דאי בהיו להם ב' ב"כ מכבר אסור לסתור וכ"ש דאסור למכור. יעוי"ש לעיל (פ"א) עכ"ז כיון דלשי' הר"ן לא הוה קדושת ביהכ"נ אלא דרבנן יש לסמוך על שי' הט"ז (סי' קנ"ב דבהיו להם ב' ב"כ מכבר שרי לסתור ושוב מצינן לקיים שי' המ"ב דבפ' ב"ה לא מיירי מבנו ביהכ"נ חדש. אבל בנבנה להם ביהכ"נ חדש י"ל כהמ"ב יעוי"ש מ"ש בזה לעיל ולכן בדרבנן שומעין להקל בשגם שיש לצדד ג"כ ליישב שי' המ"ב גם לדעת המג"א וכמו"ש בזה לעיל (פ"ב) יעוי"ש א"כ עכ"פ בשעה"ד יש לצרף לסניף גם דעת המ"ב בזה בפשיטות:

פרט ח

עוד יש לצרף בזה שי' המרדכי ישן שהובא בב"י או"ח (שם) דס"ל דהא דיכולין למכור ביהכ"נ שלהם משום דעל תנאי בנאוהו והו"ל כהא דאמרו ב"כ שבבבל ע"ת הם עשוים וראיתי בס' י"ש (סי' רנ"ט) שכ' לבאר בזה שי' זו. דעם זה מיושב קו' הראשונים דכ"ד שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה וכמו אבני מזבח שנפגמו דאין להם פדיון כמבואר בר"ן פ' ב"ה. וכתב בס' י"ש שם דלפמ"ש המרדכי ישן הרי כיון דמתחלה הוקדש על תנאי דאימתי שירצו תיפקע קדושתן א"כ אף אי קדוה"ג אינו נפקע בכדי כמבואר בש"ס נדרים (כט) היינו שלא נפקע בכדי אבל כאן שפודה על הדמים והם נתפסין בקדושה אע"ג דגם הדמים מוציאין אח"כ לחולין מ"מ כיון דלכתחלה הי' דעתם שיפקע קדוה"ג על הדמים א"כ לא נשאר רק קדו"ד וקדו"ד הא פקע בכדי משא"כ באבני מזבח ועזרות שהוקדשו סתם ולא על תנאי עכ"ד ודבריו תמוהין טובא דסו"ס לפענ"ד אין אני רואה בזה שום הפרש מכל קדו"ד שאינו לזמן דג"כ הוקדש מעיקרא שבכל עת שירצה יפדהו ועכ"ז כיון שלא קבע לו זמן הוא לעולם. דאם נתפוס דמשו"ה הוה קדו"ד משום דברשותם בכל שעה להפקיע הקדושה ע"י דמים א"כ אין לזה קבע. דתמיד הוא ברשותם כן וכן הוא בכל קדושת דמים שאינו לזמן והא דבנדרים (כט) דמיירי בקדושה אי פקעה בכדי הא הוא בקדושה לזמן אבל בלא זמן ליכא למ"ד דפקע בכדי:

ובעיקר מה שחידש דכה"ג הוה קדו"ד נראה דאין זה נכון. דבכל כה"ג אפי' פי' להדי' לדמיו. מ"מ מידי קדוה"ג לא יצא. דזה דמי להמבואר בתמורה (יט) וכ"ה בשבועות (י) דהקדיש זכר לדמי עולה קדוש קדוה"ג וטעמו דכיון דאיהו גופי' חזי לקדושה אמרי' מגו דנחתא לי' קדו"ד נחתא לי' נמי קדוה"ג ועי' בכריתות (כט) גבי מטמא מקדש עשיר. ותמורה (כ) בתוס' דיה ש"מ ועי' ר"ן נדרים (כט) ד"ה ה"נ ושם בשיטה מקובצת מש"ש בשם הרא"ם בזה ולא עוד אלא שהתוס' בתמורה כ' שם בד"ה זאת אומרת דגם בהמה לדמי נסכים הוה כמפריש נקבה לאשם דמבואר התם דאמרי' מגו דנחתא כו' והוה קדוה"ג והא דמבואר בשבועות שם דבהמה לדמי נסכים אינו קדוש קדוה"ג אתי' כר"ש דס"ל דמקדיש נקבה לאשם א"ק קדוה"ג. ועכ"פ אע"ג דבהמה אינה ראוי' לנסכים ונקבה א"ר לאשם מ"מ כיון דבהמה ראוי לקדושה כיוצא בה כהך קדושה שיעשו מהדמים והוא למזבח דנקבה ראוי' למזבח למידי אחרינא כמו אשם ובהמה לקרבן כנסכים דהוה ג"כ למזבח משו"ה אמרי' מגו דנחתא כו' א"כ ביהכ"נ דהוקדש לדמיו לקדושה כיוצא בה עכ"פ דלהוריד מקדושתן אסור כמבואר בשו"ע או"ח (סי' קנ"ג ס"ד) ובפוסקים א"כ אף דנימא שכשהקדישו הביהכ"נ הקדישוהו שבכל שעה שירצו יפדוהו מ"מ הדמים הא עכ"פ נתפסים בקדושת ביהכ"נ והוא עצמו ראוי לקדושה זו כיוצא בה ודאי דאמרי' מגו דנחתא כו' והוה קדוה"ג ונראה שזהו ג"כ מכוון בד' הרמב"ן בקושייתו במ"ש דכ"ד שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה כלומר שהוא עצמו ראוי לקדושה זו ולא מהני בזה אפי' התנה לדמיו גם תמוה ד' הי"ש הנ"ל במ"ש דאף דקדוה"ג ל"פ בכדי מ"מ ע"י פדיון נפיק ושוב הוה קדו"ד משום זה דבאמת לא אדע מהיכן לקח לו זה דקה"ג לזמן דלא פקע בכדי דהיינו דבכדי לא נפיק ונפיק ע"י פדיון ובהדי' כ' הר"ן בנדרים (כט) ד"ה אא"ב בסוה"ד דגם ע"י פדיון לא נפיק דהא פשיטא דגם אם יתחלף מקדוה"ג לקדו"ד הרי נפיק קדוה"ג שלו בכדי דהא תחלה היה קדוה"ג ועכשיו קדו"ד:

אמנם עיקר דעת המרדכי ישן בזה הוא כמו"ש המחנא"פ בה' צדקה (סי' י"ב) דתשמישי קדושה לא דמי לקדושה דמיירי מיני' בנדרים (כט) אי פקע בכדי אי לא. דהתם שאני דבאמירה בעלמא קדוש י"ל דל"פ בכדי אבל בתשמישי קדושה הוא מידי דבעי הזמנה וקדיש ע"י מעשה כמו צר בי' תפילין ואזמני' בסנהדרין (מח) דאי בציר חד מינייהו לא קדיש ובעינן שההזמנה תהיה לעולם אבל אם התנה שפעמים יהי' קודש ולכשיצטרך יהיה חול לאו הזמנה היא ולאו קדיש כלל. והביא כן בשם המרדכי וב"י ובשם הרשב"א בתשוב' המיוחסות (סי' כ') ובשם הגאון מהרי"א א"כ בביהכ"נ נמי דקדיש ע"י מעשה שמתפללין בו בעינן שההזמנה תהא לעולם ואז כיון דהוה הזמנה מעליא קדוש קדושת תשמישי קדושה ואינו נפקע אבל בהתנו שלשעה שירצו תיפקע קדושתם א"כ לא היה הזמנה לעולם לא קדיש כלל דהא לא היה כאן הזמנה וס"ל להמ"י דאף דלא התנו כהתנו דמי:

ויש להסביר טעמו כמו"ש בשבועות (י) תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהם ומזה דן נמי התה"ד לענין מטפחות של ספרים ומעילים של ס"ת דנהגו ליהנות משום דלב ב"ד מתנה עליהם והובא ברמ"א בשו"ע או"ח (סי' קנ"ד ס"ח) ועכ"פ לדעת המ"י הנ"ל דהוה כמו התנו ולא היתה הזמנה כלל ודאי דכשרוצים הזט"ה ואנ"ה פקע בכדי בלי שום הפקעה אמידי וכדעת הרמב"ן ואפי' לדעת התוספות והרא"ש בפ' ב"ה שכ' דהא דב"כ שבבבל ע"ת הם עשויות לא מהני רק בחורבנן וכתב במחנא"פ שם דס"ל דגם הזמנה לפי שעה הוה הזמנה וכיון דקדיש חדא שעתא תו לא פקע מ"מ הא עכ"פ בחורבנן מהני תנאי. ובנידו"ד שהיה הביהכ"נ ישן סתור ונטוי לנפול כמו שבא בשאלה לעיל (פ"א) הוי זה בחורבנן וגם להתוס' והרא"ש מהני תנאי ואע"ג דכ' הפוסקים דגם בחורבנן לא מהני תנאי לתשמיש של בזיון גדול כמו"ש הרא"ש פ' ב"ה והטור (סי' קנ"א) מ"מ כ"ז בדקיימי בקדושתן שלא גמרו הזט"ה ואנ"ה בדעתם להפקיע הקדושה לגמרי כמו"ש בהגהת אשרי שם אין לבזות הקדושה כ"כ. כי הא דאמרי' אוגורי ומשכוני אסור וטעמא משום דבקדושייהו קיימי כדמעיקרא. אבל כשרוצים הזט"ה ואנ"ה להפקיע הקדושה לגמרי שפיר פקע. ועכ"פ מכל הלין טעמי יש לצדד ולסמוך עכ"פ דאף שלא יהיו הדמים מדוקדקים בשיווי העצים אין לחוש וכמו"ש לעיל דבלא"ה לדעת כמה מרבוותא פקע בכדי בלי שום הפקעה אמידי והנלפענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה