ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ז · פרט ו
מיהו נהי דלענין עיקר חיוב הפדיון ודאי דאין לפטור אותו ביום ל"א ומטעמא דכתיבנא. דמה"ת הוא ב"ק מכח הרוב. לא שייך הכא ג"כ הא דא"ה בממון אחה"ר. דמיעו"נ הוה מיעוד"מ ולא אמרי' סמל"ח. וגם י"ל דהכא איכא חזקה ורובא דלכו"ע מוציאין ממון. ואף דמ"מ עכ"פ גבי יבמה קיי"ל דמחמירין מדרבנן לומר דלמא לאו ב"ק הוא. מ"מ לענין פדה"ב לא שייך חומרא להקל מעליו חיוב פדיון דרביע עליה. אך עכ"ז לענין הברכה עכ"פ הי' מקום לכאורה להחמיר שלא לברך משום חומר לא תשא. ובזה שייך לומר חומרא דרבנן שהחמירו בסתם ולדות:
ונלפענ"ד דגם לענין הברכה אין להחמיר בזה כלל. הנה בשבת (קלו) דמקשה לרשב"ג דבלא שהא ל' יום ספק הוה מימהל היכי מהלינן בשבת ומשני דמהלינן ממ"נ כו' יעו"ש. ויש להתעורר דאמאי לא מקשה תו דהיכי מברכינן ברכת המילה ול"ח משום חומר ל"ת את שם כו'. וע"ז ליכא לתרץ משום ממ"נ. ולא ראיתי עדיין למי שעמד בזה. הן אמת דאיכא חבל נביאים וצבא רב מהפוסקים דעל ספק מצוה של תורה מברכינן כ"ה דעת תוס' בברכות (יב) ד"ה לא בשם ר"י דהיכא דספק אם מחויב בברכה מברכינן. ובטור או"ח (סי' תרפ"ט) הובא כן דעת אבי העזרי במרדכי דמגילה פ"ב. וכ"ה דעת ר"נ גאון הובא בב"י או"ח (סי' ר"מ). ועי' בפ"י ברכות (יב) שכ' דפלוגתת הפוסקים בס' ברכות לא הוה אלא מעיקר הדין אם מחויב לחזור ולברך מצד החיוב. אבל לכו"ע עכ"פ אין איסור אם מברך משום בשא"צ. והנה יש מחלוקת באחרונים בכהנים בזה"ז אי מחזקינן להו בודאי. מפני שאין להם יחוסי כהונה. עי' מהרש"ל ביש"ש בחולין פ' כה"ב (סי' ד') ושו"ת חוט השני (סי' ט"ז). ושו"ת מהרי"ט (סי' קמ"ח) ושבות יעקב (סי' צ"ג). ובשו"ת יעב"ץ (סי' קנ"ה) כתב שהכהן בזה"ז צריך להחזיר דמי פדיון וספק גזל בידו. והנה במהרי"ט שם כ' דודאי מחזקינן להו בכהנים מדמברכינן ברכת כהנים ואקבו"צ יעו"ש. והשתא להסוברים דלא מחזקינן להו בכהנים אלא הוו ספק קשה איך מברכין אקבו"צ. ועכצ"ל דס"ל דכל ספק של תורה אם לעשות המצוה או אם לברך מברכינן. וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות (פ"ג מה' מילה) שצריך לברך על מילת אנדרוגינוס משום דעל ספק של תורה מברכינן. ודעת הרי"ף בפ"ק דברכות בסוגיא דפתח בדחמרא. דהא דס' ברכות להקל היינו שאינו מחויב לברך. מיהו אין איסור אם מברך. וכן הביא ב"י באו"ח (סי' ס"ז) בשם השאלתות דא"צ לחזור ולאמרן אבל אין איסור. וכן הביא שם דעת הר' יונה דכל ספק של תורה מברכינן. אמנם דעת הר' מנוח הובא בב"י באו"ח (סי' ס"ז) דכל ספק בברכות אסור לברך משום חומר לא תשא. ואנן נקטינן כן להלכה כמבואר בשו"ע או"ח (סי' ד' סי"ג) ושם (סי' ח' ס"ט) וביו"ד בהגהות רמ"א (סי' כ"ח ס"ד) וכן שם ביו"ד (סי' רס"ה) לענין מילה. והוא כדעת הרמב"ם (פ"ג ממילה) דאין מברכין על מי שהוא ספק. וכ"כ (בפ"ז מה' סוכה) דאנדרוגינוס וכיוצא בו אין מברכין לישב בסוכה מפני שהם ספק. א"כ לפי"ז ודאי דתיקשי דאיך מברכינן ברכת המילה ואמאי לא פריך שם בשבת מברהמ"י וכאמור:
ועכצ"ל בישוב קו' זו. דמסייעא הך למ"ש רוה"פ דרשב"ג עצמו לא אמר דקודם ל' ספיקא הוה אלא מחומרא דרבנן. וכמ"ש במקו"ח להוכיח כן. [עי' בכלל ספק ב"ק פרט ב']. ועפי"ז א"ש דלכאורה מ"ט דהסוברים דמברכינן על ספק ואיך לא חיישינן באמת מספק לחומר לא תשא. וצ"ל כמו"ש בשו"ת הגרעק"א (סי' כ"ה) ובארצוה"ח (סי' ח') דכיון דמחויב לעשות המצוה מספק זהו גופיה מצוה. יהי' החיוב מה"א או מדרבנן. ועכ"פ כיון דמחויב הוי זה מצוה. ואמצוה שפיר מברכינן. אך לפי"ז צ"ב מ"ט דהסוברים דלא מברכינן. דהא אפי' על מצות דעיקרן הם מדרבנן כמו עירוב תבשילין ומקרא מגילה וכיוצא בו נמי מברכינן. א"כ אפי' נימא דכל ספק של תורה מדרבנן לחומרא מ"מ יש לברך. וצ"ל דדעתם דהדבר תלוי איך תיקנו מעיקרא. דהא באמת בלא"ה יש להתבונן כיון דכל הברכות דרבנן. א"כ קשה דאיך תקנו לברך כיון דמה"ת א"צ. וצ"ל דדבר זה נמסר לחכמים. ואם הם תיקנו לברך אין זה לבטלה כלל. וס"ל להסוברים דאין מברכין על ספק של תורה דלא תיקנו חכמים לברך אלא על הודאי. יהי' ודאי של תורה או של דרבנן. אבל על ספק לא תיקנו. וכיון דלא תיקנו שוב הוה לבטלה. והשתא לפי"ז בסתם ולדות דמה"ת הוא ודאי מכח רובא. רק דמדרבנן החמירו גבי יבמה לחוש למיעוט. אין כאן חשש בשא"צ. כיון דמה"ת היא ברכה צריכה לפי עיקר התקנה שתיקנו ברכה על הודאי. ולפי"ז בנידו"ד נמי גבי פדה"ב שפיר מברכינן על סמך הרוב. והוא בכלל תקנתם לברך על הודאי דדוקא על ספק של תורה לא תיקנו ברכה. אבל על דבר שאין ספק אלא מדרבנן ומה"ת הוא ודאי שפיר מברכינן. ועי' יבמות (קכ"א) אמר ר"נ האלקים אכלו כורי לחסא. ובהגמ"ר שם הק' בשם מהר"מ איך נשבע ר"נ דמת והא אשתו אסורה. ותי' דבאמת רובם מתים ואפי' בד"נ אזלינן בתר רובא. אלא שבכאן חכמים החמירו דלא תנשא ע"כ. ולפי"ז לא תשא לא עדיף משבועה. דמשום רוב נשבע ולא משגחינן לחומרת חכמים. וכ"ש לדידן דלא קיי"ל כרשב"ג אלא כרבנן אפי' לקולא וכמו"ש הרא"ש פראד"מ להדיא יעוי"ש. רק דלכתחלה מחמרינן באשת ישראל משום גזירה דפיהק ומת לענין יבום כמו"ש תוס' בחולין (יב) ובכורות (כ) וביבמות (קיט) וביארנו זה במקו"א ואכ"מ. [עי' כלל ספק ב"ק פ"ז וכלל דשיל"מ פ"ט]. ואין מקום להחמיר בנידו"ד לענין הברכה: