ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ז · פרט ה
גם יש לדון בנידו"ד דנעמידנו על חזקת חי. ומ"ש בדג"מ דקשה למיהב לבן חזקת חי דאולי נפל הוא ולית ליה חזקת חי עכ"ד. ע"ז בעניותי אני דן לפני חכמים. דלפענ"ד איני רואה בזה גרעון בהחזקה. דא"כ בחזקת חי דמי ששהא ל' יום. או בגדול נמי נימא דלמא טריפה הוא וכשאנו דנין על החזקה לאחר יב"ח כגון בשולח גט לאשתו והגיע השליח לאחר יב"ח לא יתן הגט. דלמא טריפה הוא וכבר מת. דהא ליכא בירור דאינו טריפה רק בראינוהו חי לאסר יב"ח וכמו"ש ג"כ תוס' בחולין (יא) ד"ה אתיא. ועיי"ש בגמ' דפריך דלמא טריפה הוה. ועיי"ש בתוס' הנזכר שכ' דחזקה שלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא. ומעולם לא שמענו לחלק בזה. דלאחר יב"ח לא יתן הגט. רק דמ"מ י"ל דרוב אינם טריפה. אמנם אי הכי לאו חזקה הוא אלא רובא ככל חזקות הבאות מחמת הרוב. כמו"ש בתה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז, ועי' שושה"ע (כלל י"ב). ובגיטין (כח) מסיק רבא בהא דנותנו לה בחזקת שהוא קיים דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן. והיינו משום דחזקה לא ניתנה מעיקרא אלא אם דנין על העבר. שעומד עתה כמו שהי' לשעבר. אבל אין מחזיקין על להבא. דלהבא יכול להיות שישתנה. ועיי"ש בפירש"י וכ"כ התוס' בקדושין (מה) ד"ה בפירוש בשם הר"מ מיוני בהא דכ' שם שמא קידש לא חיישינן. שמא יקדש חיישינן. והיינו משום דבחזקה לא מחזיקין להבא אלא לשעבר. ועי' בנוב"ק חיו"ד (סי' נ"ו). וחילוק זה לחלק בין עבר ללהבא לא שייך רק גבי חזקה. דחזקה ילפינן מנגע או מהלל"מ כדאי' בפ"ק דחולין (י). ועיקר חזקה לא ניתנה רק כשאנו דנין על העבר. ולא להחזיקו מעכשיו שיהי' להבא כמו שהוא עתה. דעיקר הא דנגע הוא דמוקמינן בשעת הסגר שהוא שלם כמו שהי' מקודם. אבל רובא אין הספק אם נשתנה. רק איך הוא מעולם ואמרה תורה שגומרין הדבר כמו שמורה הרוב. ואין חילוק אם נפ"מ להדבר על העבר או על להבא. א"ו דהא דמעמידין על חזקת חי. לאו מכח רובא. והא דאמרי' שם גבי הניחו זקן או חונה. משום דרוב חולים לחיים. לאו משום דהיתר דנתינת הגט הוא משום רובא דודאי עיקר נתינת הגט הוא משום חזקה דחי. אלא דלא דמי לחזקה דאתי מכח רובא. כגון גבי גבינות פ"ק דחולין (יא) בתוס'. ור"ן שם בשם ראשונים ובחי' רשב"א. שאנו דנין על הבהמה שאינה טריפה מכח רוב בהמות כשרות. שלא ראינו מעולם שהיתה כשירה. רק דהוה ככל רוב דגזה"כ הוא שנתפוס דדבר זה הוא מן הרוב ולא מן המיעוט. וכה"ג הני דמייתי תה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז. א"א פורע תו"ז. ואין חותמין על הגט אא"כ נעשה בגדול. וכל כה"ג שלא ראינו מעולם על איש זה שהוא כן. רק שאנו אומרים שהוא מן הרוב. דרוב אין עושין אלא בענין זה. משא"כ בכה"ג דחזקת חי. שהחזקה היא לפנינו שאנו רואין שהוא חי ומתנועע ואוכל וככל משפטי החי. רק שאנו רוצין לחוש למיעוט שמא הוא נפל וטריפה וכה"ג. ומחמת זה לא יועיל לנו אותו החיות שראינו בו. לדון שהוא עכשיו חי כמו שהי' חי. ע"ז בא רוב ומברר שאינו נפל וטריפה. ושוב ממילא מעמידין אותו על חזקתו הראשונה. א"כ עיקר מה שאנו גומרין המעשה הוא מחמת החזקה שראינו כבר. וה"נ בהניחו חולה עיקר נתינת הגט הוא. משום שאנו מעמידין אותו על חזקתו הראשונה שראינוהו חי רק דשמא הוא מאותן החולים שמתים מחלים. ע"ז בא הרוב ומברר שהוא מן החולים שאינה מתים. ומשו"ה שפיר מחלק רבא בין עבר ללהבא. דגמר הדבר הוא עפ"י חזקה ולא רובא:
וכה"ג איכא חזקות טובא. דהחזקה תלוי' באיכות הדבר. כגון חזקת שלימה דמקוה שנמדד בפ"ק דנדה וקדושין (עט) דניחוש עכ"פ על המיעוט. שמא טבע מקוה זו להתחסר ולעמוד על פחות ממ' סאה במשך הזמן שמן המדידה עד הטבילה. וכהא דיו"ד (סי' ר"א). ובכתובות (ע"ה) בחזקת שלימה ממומין יעוי"ש בתוד"ה אבל. ומיירי התם במומין דריח הפה ונכפה שיש לומר שהי' בה חולי הגורם דבר זה. והחולי ידוע דאינו בא בפעם אחת רק מעט מעט. וכ"כ בשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' א'). ואיך החזקנוה לשלימה ממומין ודלמא יש בה חולי הגורמת להתהוות בה המום במשך הזמן שעד האירוסין. וכן בחזקת יין שלא החמיץ לענין תרומה בגיטין (לא) שיש לחוש דלמא הוה יין מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ. וכדאמרינן בב"מ (ע"ג) מעיקרא דחמרא חמרא מעיקרא דחלא חלא וכמו"ש הרשב"ם בב"ב (צ"ח) ד"ה חבל. ובכל הני עכצ"ל דהרוב מברר שהוא בענין שיכולין להעמיד על חזקתו הראשונה. וכמו שראינוהו אז מקודם כן הוא עתה:
והנה בהא דרשב"ג דאמר בשבת (קלה) דכל שלא שהא ל' יום הוא ספיקא. הסכימו הפוסקים דאינו אלא מדרבנן. ומה"ת אזלינן ב"ר דרוב ב"ק הם. וכמו"ש במקו"א להוכיח שכ"ה דעת רוה"פ. דלרשב"ג עצמו אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. [ועי' בכלל סב"ק פ"ב]. ואפי' הסוברים דלרשב"ג עצמו הוא ספק מה"ת. עכ"פ לדידן כו"ע מודו דנקטינן דאינו אלא דרבנן. וכמו"ש ביבמות (לז) ורי"ף שם. דהא דפסק שמואל בשבת (קלו) כרשב"ג אינו אלא לכתחלה ובאשת ישראל. אבל בא"כ קיי"ל דא"ח. וכ"כ הרא"ש שם ובפראד"מ. א"כ לפי"ז נידו"ד נמי דמי ממש לכל הני חזקות דתלוין באיכות הדבר. והחזקה שרירא משום דהרוב מברר שהוא בענין שיכולין להעמיד על חזקתו הראשונה. וה"נ בנידו"ד דמה"ת קיי"ל דקם ארובא דב"ק שפיר מוקמינן אחזקת חי. וליכא למיפטריה משום א"ה בממון אחה"ר ג"כ. בר מן דין דכתיבנא לעיל דמיעו"נ הוה מיעוט גרוע לא אמרי' סמל"ח. אלא משום דאיכא חזקה ג"כ. א"כ ברובא דאיכא חזקה בהדיה לכו"ע מוציאין אף בממון. וכמו"ש הרז"ה והרמב"ן במלחמות ד' ברפ"ב דכתובות. ובחי' פ"י שם. וכ"כ הר"ן בפ"ק דכתובות בשם הרשב"א גבי הא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכן הוכיח בס' גו"ר (כלל לח) ועשו"ת מהר"ן יפה חחו"מ (סי' ד'). והא דקיי"ל להחמיר עכ"פ מדרבנן בהך רובא. עכ"ז לענין חיוב פדיון ודאי דלא שייך זה. דאין זה חומרא אלא קולא להקל מהאב חיוב פדיון דרביע עלי'. א"כ ודאי דמחויב בפדה"ב: