אור ברסלב
ונגש הכהן כלל ה › פרט ה

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל ה · פרט ה

פרט ד

כתב הריטב"א בר"פ החולץ אהא דהביא שם קו' הנ"י דקיי"ל אגלאי מלמ"פ וקיי"ל כר"ל ותי' כמו"ש הנ"י ואח"כ הק' דמאי פריך ר"י לר"ל מפסלה לכהונה. דהא לשי' זו חליצה מסופקת היא ומשו"ה תפסול לכהונה. דדילמא בשעת חליצה היה נפל והוה חליצה מעלי'. ותי' דמ"מ מספיקא לא תיפוק בדיעבד דהא קיי"ל דחלוצה לכהן מדרבנן ואם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוציא ולפי"ז ניחא ג"כ דלא אקשי מרישא דהתם דין הוא שיאסר באחות חלוצה אפי' מספק ואפי' בדיעבד כו' עכ"ל וד' ריטב"א אלו נעלם מהגאון בית מאיר בשו"ת צלעות הבית שבסו"ס בי"מ (סי' א') שהק' קו' זו מדנפשי'. ויישב ג"כ עפימ"ש הרמב"ן בחי' שם להק' דאמאי לא מקשה לי' מקרובותי. וכ' שם בצלעוה"ב דלשי' הנ"י מיושב זה לפמ"ש הנ"י בעצמו בפ' כיצד אמתני' דמי שקידש אחת מב' אחיות דאחות חלוצה אסורה אפי' מספק ואפי' בדיעבד משא"כ חליצה לכהן מספק. ובדיעבד לא תיפסול. ולכן מקשה לי' ר"י שפיר מהא דפסלה לכהונה והוא ממש כד' ריטב"א הנ"ל וכ"ז נעלם ג"כ מהגאון בשו"ת מהרי"ם (סי' מו) ומהגאון השואל שם שהק' שם קו' זו ויישב ג"כ משום דחלוצה לכהן מדרבנן משו"ה מקשה דמספיקא לא תיפסול לכהונה והגאון מהרי"מ ז"ל סתר זה דמ"מ לכתחלה אסור לישא ספק חלוצה ולא ראו שהריטב"א לומד הקו' מפסלה לכהונה אדיעבד דמשמע לי' לר"י לשון פסלה שהוא דיעבד ולכן מקשה אמאי פסולה בדיעבד:

ועכ"ז נראה תי' הריטב"א דחוק דהא לא רחוק לפרש ג"כ פסלה מן הכהונה אלכתחלה דאין זה בהחלט דבכ"מ שאומר לשון פסול שהוא אפי' דיעבד די"ל ג"כ לכתחלה וכמו"ש הרא"ש בר"פ השוחט בחולין דהא דאמר שם ר"י פוסל אינו דיעבד אלא פסול לכתחלה וכ"כ הט"ז באו"ח (סי' תרמ"ו סק"א) להדי' וז"ל ומתני' דתנא פסול היינו לכתחלה ומצינו פסול לכתחילה כו' כיון דלא מצינו חילוק בין נקטם דלולב להדס דתנן פסול בתרווייהו ובהדס מוכח דלכתחלה קאמר ממילא גם בלולב הוה כך עכ"ל וא"כ לפי"ז הא אין קו' ר"י מוכרחת כ"כ מהא דפסלה לכהונה:

והנכון בזה ליישב קו' זו הוא עפימ"ש בשו"ת מהרי"ם שם עפימ"ש הפוסקים ביו"ד (סי' פ"א) לדון בגבינות מבהמה שנמצאת טריפה שהגבינות כשירים משום דאמרי' שהבהמה היתה כשירה בשעה שנחלבה ואף דחזקה דכשרות לית לה לבהמה שלא נתבררה בשעתה וכמו"ש תוס' בחולין (יא) בסוגי' דרובא מ"מ הוה חזקה מכח הרוב דרוב בהמות אינן טריפות. ומשו"ה הוה חזקה מעלי' וה"נ י"ל בסברת הנ"י כיון דרו"נ ולד מעלי' לדן כדאמר הש"ס הוה כאן חזקה מכח הרוב ומשו"ה י"ל דמתחלה הי' ב"ק והשתא ע"י איזה סבה הפילה ועפי"ז מקשה שפיר לר"ל דלא תיפסול לכהונה אפי' לכתחלה דליכא למימר שמא הוא נפל מעיקרו שזהו נגד החזקה והרוב ומשני שהוא מדרבנן ולחומרא בעלמא משום מראית עין וכמו"ש רש"י שם עכת"ד:

והנה יש להעיר ע"ז משי' התבו"ש (סי' יג) שכ' לענין בן פקועה ששחטו את אמו דאין דנין על הולד רוב ולדות ב"ק הם. רק אם נולד מאמו כדרך הנולדים. אז אמרי' דרוב הנולדים ב"ק הם וכ"כ שם הכרו"פ. ועכ"פ לפי"ז כיון דאין דנין רוב ב"ק בעובר במעי אמו שלא נולד א"כ הדק"ל מאי מקשה ר"י מפסלה לכהונה:

ומ"מ נראה דהעיקר כמו"ש בשו"ת מהרי"ם. דכבר דחה הגאון בס' פתח הבית שי' זו. וס"ל להלכה דגם בעובר במעי אמו אמרי' רוב ב"ק הם. ובאמת שי' התבו"ש תמוה בזה דהא כיון דאמרה תורה דניזול ב"ר והמציאות הוא דב"ק הם הרוב א"כ בסתמא כל דליכא ריעותא בהרוב אמאי לא נוקים ארובא ואמאי תלי זה בלידה דוקא בשלמא בהפילה שיצא מת שפיר הוה ריעותא בהרוב די"ל רוב ב"ק אין אמן מפילתן אבל בעובר במעי אמו בשעה דאכתי לא הפילה או בשחטו בהמה ונמצא בה עובר חי מה"ת נימא דאין דנין בזה רוב ועי' בשו"ת מוהרח"ש בחאה"ע (סי' מא) שהביא שם דעת מהרשד"ם שרצה לומר אף בהפילה אמרי' רוב ולדות ב"ק הם והוא כתב לחלק דבהפילה לא אמרי' כן דאתרע רובא ועי' נדה (כט) בעברה נהר והפילה דמביאה קרבן ונאכל משום דהלך אחר רו"נ דולד מעלי' ילדן. ולענין קרבן אף בנפל חייבת בקרבן. ועי' רמב"ם (פ"א ממחו"כ) ועי' בכורות (ט) וקאמר זה הש"ס כיון דרוב אין יולדות רוח מביאה קרבן ועי' יבמות (לו) במש"ש וא"ת הלך אחר רוב נשים דולד מעלי' ילדן ולד א"פ עד שיצא לאויר העולם. ועי' נב"ק חיו"ד (סי' צ"ז) ונוב"ת חיו"ד (סי' קפז) ושו"ת מהרי"ם (סי' א'). ועי' יבמות (קיט) דאמר בש"ס רוב מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות ועיי"ש ביבמות (סט) גבי עבדי כהן שמת והניח אשתו מעוברת. וב"ב (צג) לימא הלך אחר רוב פרות כו' וברשב"ם שם ועי' בנימוק"י ר"פ האשה בתרא ביבמות שכ' שם אמתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י כו' יצתה מלאה חוששת דטעמא דחוששת הוא משום דכיון דיצתה מלאה לית לה חזקת היתר לשוק ואדרבה קצת הוחזקה ליבום ולשמא הפילה נמי לא חיישינן דהו"ל כמיתה ובפ' כל הגט מסקינן דלשמא מת לא חיישינן כו' ע"כ ולכאורה תמוה דל"ד להא דפ' כה"ג דדוקא כל אדם שיש לו חזקת חי שראינוהו וידענוהו חי ככל האדם שפיר קם לי' אחזקתו ול"ח לשמא מת משא"כ בנפל איזה חזקה היה לו שנאמר דל"ח שמא הפילה דהא אי נפל הוא מעיקר יצירתו עומד לכך מתחלתו שתפיל ועכצ"ל משום דרו"נ ולד מעלי' ילדן ומתעברות עם ב"ק ולכן הוה חזקה דאתי מרובא ומשו"ה ל"ח שמא הפילה:

ובעירוכין (ז) פירש"י אהא דאמר שמואל באשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין הולד משום דבמתה מעצמה אף דעפ"י רוב ולד מיית ברישא מ"מ זימנין דקיא מייתא ברישא יעוי"ש. ולכאורה דאמאי לא ניזול ב"ר ועכצ"ל דשמואל לשיטתי' דס"ל ביומא (פ"ה) דא"ה בפיקו"נ אחה"ר אך מ"מ קשה לשי' רש"י שם ביומא שכ' אהא דאמרי' שם בש"ס היכי דמי אי נימא כו' עד דמסיק דהוו תשעה כותים וחד ישראל דפרוש וניידי דבכל מקום אמרי' כל דפריש מרובא פריש ובפ"נ אינו כן ושי' רש"י שם דזה דוקא אי אתחזק שם ישראל באותה חצר. אבל בלא אתחזק ישראל הולכין אחה"ר אפי' בפיקו"נ יעוי"ש ועיי"ש בר"ן. ומשמע ודאי דכשם דבספק ישראל ספק א"י בעינן אתחזק ישראל הכא. ה"נ בספק דלמא הוא מיית ברישא דהוה ספק אם הוא עכשיו חי או מת. דעכ"פ בעינן נמי דאתחזק לחי דמ"ש ספק ישראל או ספק חי. וכיון דלא אתחזק לב"ק לא אתחזק לחי דחיותי' דלאו ב"ק פשיטא שאין זה חיות לענין פיקו"נ וכיון דלא אתחזק בחי גם שמואל מודה דהולכין אחה"ר וא"כ קשה אמאי מקרעין את כריסה ועכצ"ל דלפי מה דקיי"ל דרוב ולדות ב"ק הם משו"ה הוה גם בעובר במעי אמו חזקה מכח הרוב דהשתא הוה גם עובר אתחזק בחזקה דחי ובזה ס"ל לשמואל דא"ה בפיקו"נ אחה"ר:

ועי' בשו"ע או"ח (סי' של) דספק ב"ז ספק ב"ח א"מ את השבת משום דלא ידעינן אי ב"ק הוא והק' שם המג"א (סקט"ו) מיושבת על המשבר ותי' משום דסב"ז סב"ח לא ידעינן אי ב"ק הוא אבל ביושבת על המשבר מיירי בכלו חדשיו וכבר עמדו האחרונים בזה דמהיכן מוכח דביושבת על המשבר מיירי בדידעינן דכלו חדשיו. ובשו"ת עמודי אור (סי' צ"ו) האריך בד' המג"א והעלה דאין דעת המג"א להכריע דבעינן דוקא ידיעה גמורה דכ"ח שבעל ופירש אלא רצונו שהוא כסתם ולדות כל שאין לנו ריעותא להסתפק בהם שאינם ב"ק אז חשבינן להו לב"ק מה"ת עכ"ד. והא דסב"ז סב"ח מבואר שם בשו"ע דמיירי בלא נגמרו סימניו וזה ודאי יצא מרוב ולדות כמבואר בריב"ש (סי' תמ"ו) יעוי"ש ועי' ב"י יו"ד (סי' רס"ז) שכ' שם דסב"ז סב"ח ולא גמרו סימניו קרוב לודאי שהוא נפל גמור והא דאיתא שם בעירוכין פשיטא מאי עביד כו' מהו דתימא התם הו"ל חזקה דחיותא אבל הכא דלא הו"ל חזקה דחיותא אימא לא קמ"ל ונסתבכו בזה איזה מהאחרונים דמשמע לכאורה דלא שייך חיות במעי אמו אבל לא ראו מ"ש הגאון חת"ס בחיו"ד (סי' רצ"ד) שכ' דה"פ דסד"א דלית לעובר חזקה דחיותא קמ"ל דאית לי' ועכ"פ נתבאר דגם בעובר במעי אמו אמרי' רוב ולדות ב"ק הם וכמו"ש מוהרי"ם:

מיהו אכתי איכא למידק בזה. דאכתי אין עולה כהוגן ישוב קו' הריטב"א הנ"ל שהוא משום דרוב ולדות ב"ק הם דהא י"ל רוב להיפך דרוב ב"ק אין אמן מפילתן ואתרע רובא והוה ספק. וכה"ג איתא בש"ס בכ"מ. ועי' כתובות (טז) גבי רו"נ בתולות נישאות וביבמות (לז) גבי רוב יולדות לט' ועי' תבו"ש (סי' כט) לענין מים בראש ועכ"ז י"ל דזה תלוי אי נימא אמלמ"פ. דאי נימא דלא אמרי' דהא דהפילה בסוף הוה כמו דהפילה בשעה שחלץ דלא אמרי' אמלמ"פ. א"כ בשעה שחלץ אכתי לא הפילה ולא נולד עדיין רוב זה דרוב ב"ק אין אמן מפילתן ומשו"ה אינו תופס אז היבום והחליצה משום דאז היה בחזקת ב"ק מכח הרוב. ומשו"ה לר"ל דלא אמרי' אמלמ"פ. א"כ ליכא בשעה שחלץ אלא רוב ב"ק לבד ומקשה ר"י שפיר מפסלה לכהונה. אך להמבואר לעיל (פרט ד') דר"ל ג"כ ס"ל דאמרי' אמלמ"פ רק דגבי חליצת מעוברת לא אמרי' כן משום דאין פעולה בזה דאף אי הוה הא דהפילה בסוף כמו דהפילה בשעה שחלץ ע"י אמלמ"פ מ"מ אכתי אין זה בירור שהוא נפל דשמא ד"א גרם יעוי"ש ועכ"פ היכא דמועיל גם ר"ל ס"ל דאמרי' אמלמ"פ א"כ קשה דאף דלענין עיקר תפוסת החליצה אינו מועיל משום דבעינן דוקא בירור גמור שהוא נפל מיצירתו ומספיקא לא תפיס מ"מ לענין לפוסלה מן הכהונה דמהני ספיקא נימא אמלמ"פ דהא הך גילו"מ עושה פעולה להחליש כח רוב ב"ק ולמשוי לי' להך עובר לספק בשעת תפיסת החליצה וא"כ יישוב זה דמחמת רוב ולדות ב"ק נפל בבירא והדק"ל דמאי פריך ר"י מפסלה לכהונה:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה