ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ג · פרט ב
וראוי להתבונן בדברי התוס' שם בשבת (קל) בסיום דבריהם שכתבו שם עוד וז"ל וליכא למימר דגבי מילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמרינן הכי. דהא לקמן גבי בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ אמרי' כדר"ל עכ"ל. דלפי מה שבארנו דעיקר קו' התוס' הוא משום דכה"ג שדרך ההיתר לפנינו בלא טורח כדהכא שיכולין להביא דרך גגות לכו"ע לא דחי ואפי' לסברא דהותרה והוא עצמו סברא דר"ל ומבוארת ס' זו בל"ק דיומא שם שהבאנו לעיל. א"כ צ"ב דגם בלא הא דלקמן הך דבשר. מהיכי תיתי לחלק בזה ולומר דגבי מילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא נימא הא דר"ל. דמ"ש מילה בשבת מטומאה בציבור דגלי רחמנא דדחי טומאה ומ"מ אמרינן להא דר"ל. כמבואר שם ביומא דאי איכא טהורין בההוא בית אב עבדי טהורין לכו"ע. וכמו"ש לעיל דהיינו הא דר"ל ממש דבאפשר לקיים שניהם בלא טורח ובלא אהדורי אמלתא דחי:
וצ"ל לפמ"ש לעיל דלל"ב דיומא שם דאפי' איכא טהורין לפנינו עבדי טמאין א"כ הא דר"ל שמביא הש"ס בכ"מ אליבא דכו"ע ואפי' למ"ד הותרה. דבאפשר לקיים שניהם לא דחי ע"כ צ"ל שהוא מדרבנן ועפ"ז כתבו התוס' שיש לדחות קושייתם די"ל דהא דכו"ע מודו דבאפשר לפנינו בלא טורח לקיים שניהם לא דחי מדרבנן הוא דוקא בסתם עדול"ת דהא דדחי העשה להל"ת לאו משום דגלי קרא ע"ז עצמו להדי' דעשה זו ידחה ל"ת זו רק דדחי מכח הכלל דעדול"ת דילפינן משעטנז כמבואר ביבמות (ה). אבל בכה"ג דמילה שהתורה עצמה גילתה דעשה זו ידחה ל"ת זו בזה לא אמר ר"ל דגזרו ביה רבנן וטעמא דמלתא נראה דלאו משום דלא מצו רבנן לגזור בכה"ג וכהא דהט"ז יו"ד (סי' קיז) דאין כח בי"ח לאסור דבר המפורש כו' וכ"כ באו"ח (סי' תקפ"ח) ובחו"מ (סי' ב') דכה"ג לאו דבר המפורש הוא ועי' כתובות (לד) דמעשה שבת דרבנן דמה"ת שרי דא"ק היא קדש ואין מעשיה קדש וביומא (נט) ע"כ ל"פ אלא מדרבנן ומדאורייתא אין מועלין בהן מלה"מ דא"ק לכם שלכם יהא ובשבת (קלא) מקשה איצטריך קרא למשרי טלטול וכה"ג ביבמות (צג) ועי' נוב"ת חיו"ד (סי' ס"ב) דלא שייך שהתורה כתבה על מה שעתידין לגזור ועשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' ו) שהביא כמה מקומות מתנגדות לס' הט"ז וכן עמד בזה בשו"ת חות יאיר (סי' קמ"ב) וצ"ל בזה כמו"ש האחרונים דדוקא מפורש אבל מיתורא או דיוקא לא ועשו"ת שמן רוקח (סי' יח) וכ"ז לא שייך הכא דאין כאן מפורש ולא דיוקא ויתורא נגד גזירת חכמים דלא אמר קרא רק דמילה דו"ש ולא ביאר על איזה אופן ואתו חכמים לחלק דבאפשר לקיים שניהם לא דחי רק דנאמר מכח הא דסתם קרא ומשמע דמיירי בכל גוני וזה ודאי אינו מפורש ולא יתורא ודיוקא ול"ש ס' הט"ז רק נראה דטעמא בזה הוא בפשיטות דבגזירת חכמים יתכן לומר דהכא רצו לגזור והכא לא רצו ואין לדמות גזירת חכמים זה לזה כמ"ש המג"א (סי' ש"ה סקי"א) וכה"ג כתב בתשובת הרשב"א (סימן רצ"ט) דפעמים החמירו ופעמים הקילו ואין להק' מזה על זה:
ועפ"ז י"ל דדעת התוס' לדחות קו' זו די"ל דסוגיא דהכא אזיל לל"ב דיומא שם. דלפ"ז יש לומר דבכה"ג דמילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמר ר"ל דגזרי רבנן ואפי' אפשר שלא בטורח לקיים שניהם דחי ונראה שהיה להתוס' לסתור זה ממנחות (מ) גבי כלאים בציצית דג"כ גלי רחמנא דדחי ומייתי הא דר"ל. רק דעדיפא להו לסתור זה ממילה עצמה וממקומו מהא דלקמן גבי בשר דמילה בצרעת:
אך לפ"ז קשה בהא דדחי התוס' מהא דבשר דלקמן. דהנה לפי המבואר בתוס' מנחות (מ) ד"ה כיון הא דר"ל דאמרינן שהוא מדרבנן אין זה רק לסברא דהותרה אבל לסברא דדחוי' הוי הא דר"ל מה"ת יעו"ש. וכדבריהם נראה להוכיח מהש"ס יבמות (כ') גבי יבמה דח"ל דחולצות ולא מתייבמות ופריך וניתי עשה וידחה ל"ת ומשני א"ק ועלתה יבמתו כו' ומתיב רבא מברייתא דסריס אדם והזקן כו' דחייבי לאוין הן אם בעלו קנו ואי ס"ד דח"ל ליבום לא רמי' אם בעלו אמאי קנו. ומסיק רבא דטעמא דלא מתייבמות כדר"ל משום דאפשר בחליצה וקאמר הש"ס מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"כ והנה לס' זו דהא דר"ל הוא מדרבנן וכמ"ש לעיל (פ"א) בשם ס' מהיר שהוכיח מתוס' פסחים (צה) קשה דאמאי מסקו לדרבא בתיובתא דהא כיון דהא דר"ל אינו אלא מדרבנן שפיר לא מתייבמות מדרבנן מיהו כיון דמה"ת דחי אף דאפשר בחליצה משו"ה אם בעלו קנו אמנם למ"ש תוס' במנחות דלמ"ד דחויה ע"כ הא דר"ל מה"ת א"ש דשפיר מותיב הש"ס לרבא עצמו דס"ל בזבחים (לג) דטומאה דחויה בציבור וכן ביומא (ו) כתב התוס' כן ולפמ"ש הב"י באו"ח (סי' שכח) בשם הרשב"א דהך פלוגתא אי טומאה דחויה או הותרה פליגי כן בכל החיסורים היכא דדחי עשה לל"ת וכמו"ש לעיל אם כן לדידיה הוה הא דר"ל מה"ת. ושפיר איתותב מהא דאם בעלו קנו אמנם לפ"ז קשה דחיית התוס' מבשר דלקמן דהא סוגיא דהתם לר"ש אזלא דס"ל דשא"מ מותר יעוי"ש ור"ש ס"ל ביומא (ז) ופסחים (עז) דטומאה דחויה בציבור ולמ"ד דחויה הוה הא דר"ל מה"ת ומה"ת ודאי אין לחלק בין סתם עדול"ת להיכי דגלי קרא. אך לסברא דהותרה שפיר יש לחלק כן ובמילה דגלי רחמנא דדחי שבת לא אמרינן הכי:
איברא דלפי הכלל שכתבתי לעיל (פ"א) דהא דר"ל דמייתי ש"ס הוא לכו"ע ואפי' למ"ד הותרה. ומשום דהא דאמר ר"ל דאפשר לקיים כו' והיינו דאפשר בלא טורח ואהדורי ובזה כו"ע מודו ולל"ק דיומא שם הוא מן התורה ולל"ב שם הוא מדרבנן ועפ"ז שפיר מייתי התוס' מהא דבשר דלקמן. דבלא"ה תמוה דכיון דלר"ש קיימינן התם בסוגיא דס"ל דחויה אמאי פריך מכח הא דר"ל. גם למה ליה למימר ואי איכא אחר כו' דמשמע דפריך מהא דאיכא אחר לפנינו והא בפשיטות היה לו להקשות וליעבד אחר דהא למ"ד דחויה אפי' בליתי להיתר בפנינו בעינן למטרח ולאהדורי אהתירא וכיון דאיכא למשכח אחר ולדידיה דשא"מ הוא שפיר הוה מקשה דלמאי רבי קרא א"ו מדפריך ואי איכא אחר כו' דמשמע שהוא לפנינו ופריך מהא דר"ל עכצ"ל דהש"ס לא פריך למ"ד דחויה דוקא רק דעיקר הקו' תליה למ"ד דשא"מ מותר ולא תלי' אי דחויה או הותרה ורוצה הש"ס להקשות אליבא דכו"ע ואפי' למאן דס"ל הותרה וכדמצינו דר"נ ס"ל בביצה (כג) דדשא"מ מותר וביומא (ו) ס"ל לר"נ הותרה ומשו"ה פריך דאפי' למ"ד הותרה עכ"פ באיכא אחר לפנינו עביד אחר כדר"ל ומשני בדליכא אחר כגון דהדרו אאחר ולא אשכחו דבכה"ג לכו"ע עביד אב ועכ"פ לפ"ז א"ש ד' התוס':