ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש
כלל ב · פרט י
כתב הרז"ה בר"ה (כח) והובא בר"ן שם דהא דאמרי' במודר משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה משום דמללה"נ. שהוא דוקא בתקיעות דר"ה דהוי מה"ת אבל תקיעות דרבנן לא. דבמצוה דרבנן לא אמרי' מללה"נ. והק' הגאון טו"א באבני מילואים שם מהא דעירובין (לא) במערב בקבר דשרי משום דמללה"נ וא"מ אלא לדב"מ. והתם במצוה דרבנן נמי איירי כגון ללכת לבית האבל ולבית המשתה וכמ"ש רש"י שם ומ"מ אמרי' טעמא דמללה"נ. וכבר הקדימו בקו' זו בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ח) ובמחנה אפרים ה' נדרים (סי' כ"ד). אמנם כתי אין הקו' חזקה כ"כ. דהא בפשיטות י"ל דהרז"ה מפרש סוגי' דעירובין דמערב בקבר דמיירי בעירב למצוה של תורה. אך הטו"א הוסיף בזה לחזק הקו' וז"ל וליכא למימר כו' ההיא דביה"ק דר"י מיירי בעירב למצוה של תורה כו' דא"כ לרבנן אמאי לא. דאמר התם דטעמייהו משום דס"ל דמערבין לדה"ר. דהא מ"מ כיון דזה עירב למצוה של תורה מדשרי כו' לישתרי לרבנן נמי כיון דמללה"נ כו' איו ש"מ למ"ד מערבין אפי' לדה"ר אפי' היכא שעירב לדב"מ בביה"ק אסור גזירה אטו עירב לדה"ר וה"נ לר"י אס"ד דלא אמרי' במצוה דרבנן מללה"נ ואסור לגזור מצוה של תורה אטו דרבנן וכ"ת ר"י לא גזר א"כ ל"ל דפליגי בדר"י עד שמתמה התם לימא דר"י כתנאי לימא דכו"ע אית להו דר"י ורבנן גזרו ור"י לא גזר אלא ש"מ לכו"ע גזרו ומהשתא אפי' תימא דר"י דמתיר מיירי במצוה של תורה מ"מ ליגזור אטו היכא דמערב למצוה דרבנן א"ו דגם במוה דרבנן אמרי' מללה"נ כו' עכ"ד. והנה דבר רחוק הוא לומר דעיקר טעמא דרבנן דר"י דאסרי בשעירב לדב"מ. משום דס"ל דמערבין לדה"ר וגזרינן דב"מ אטו דבה"ר. דהא בש"ס לא אמר בטעמא דרבנן רק משום דס"ל מערבין לדה"ר ותו לא. וא"כ עיקר חסר מן הספר. דהא עיקר הטעם הוא משום דגזרי כו' א"ו דלא מפשינן גזירות הא אטו הא אם לא היכא דאמרו בהדיא וכמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' רצ"ט) להדיא כן ועי' מג"א (סי' ש"ה סקי"א) במש"ש דאין מדמין גזירות חכמים זל"ז. וא"כ עכצ"ל דעיקר טעמא דרבנן משום הא דמבואר בש"ס משום דס"ל דמערבין לדה"ר ואף דלא גזרי' מצוה אטו דה"ר נמי א"ש הא דאסרי רבנן אע"ג דהשתא עירב לדב"מ. וטעמא הוא לפמ"ש לעיל (פ"ט) בביאור סברת הר"ן והריטב"א בפ"ג דסוכה, יעוי"ש היטיב במש"ש לעיל. דלפ"ז א"ש לרבנן דאין מערבין בפשיטות. דהא בשעת קנין עירוב בקבר. מרויח שני דברים ביחד שמותר לילך להמצוה. וגם אפי' תתבטל המצוה ואין לו צורך אחר ללכת באותן אלפים רק לדה"ר שרי לילך ע"ס עירובו. דהא ס"ל לרבנן דמערבין לדה"ר. א"כ הנאה זו מה שהברירה בידו לילך גם לדה"ר. הא נולדה ביחד עם ההנאה דדב"מ. שהתשמיש שנשתמש בקבר שעירב התיר שניהם ביחד. ומבואר ממ"ש לעיל (פ"ט) בביאור סברת הר"ן והריטב"א בפ"ג דסוכה בטעמא דהא דמודר ממעין דאינו טובל בימות החמה ואע"ג דמללה"נ מ"מ אסור משום הנאת הגוף דאית ליה עם המצוה. דעיקר הטעם הוא. דהך הנאה היה יכול להיות גם בלא המצוה. וגם בלא המצוה הוה מצי מיתהני הך הנאה עצמה ובכה"ג אסור יעוי"ש. וה"נ הך הנאה שהוא מותר בעירוב זה לדה"ר ג"כ, יכולה היא שתבא גם בלא המצוה. דהא ס"ל דמערבין לדה"ר לכתחלה אף בלא המצוה. דהא מערבין לדה"ר לכתחלה בלא מצוה וכל שאין המצוה מעכבת להנאה שתבוא מן האיסור דמי למודר ממעין וכמ"ש לעיל. ואף דעירב למצוה ומתכוין השתא בעירוב זה למצוה מ"מ פסיק רישא הוא דהא ע"כ סו"ס בא היתר דדה"ר אף שאינו מכוין. ואין שום הבדל בזה בין הך למודר ממעין דא"ט בו טבילה של מצוה בימוה"ח משא"כ לר"י כיון דא"מ לדה"ר א"כ אי אפשר כלל שהנאה דרשות שתבוא בלא המצוה ובכה"ג הוה כמו דלא הוי כאן רק הנאה דמצוה וכסברת הריטב"א והר"ן בפ"ג דסוכה שהובא לעיל. ומשו"ה שרי כיון דמללה"נ. והשתא שפיר מצי הרז"ה לפרש הא דמערבין בקבר בעירב למצוה של תורה וליכא להק' כקו' הטו"א דליגזור ר"י אטו מצוה דרבנן כדגזרי רבנן דב"מ אטו דה"ר, דז"א דגם רבנן נמי לאו מטעם גזירה אלא כמ"ש וא"ש. ומיושב קו' האחרונים הנ"ל על הרז"ה:
אמנם יש לעיין בזה לכאורה ממ"ש הר"ן פג"ה דאע"ג דפ"ר אסור בדבר שא"מ מ"מ באיסור הנאה שרי וה"ר ממוכרי כסות כלאים (בשבת כ"ט) דמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו'. ובטו"א שם הקשה ממודר ממעין דא"ט טבילה של מצוה בימוה"ח. דע"כ טעמא משום פ"ר דאסור. ולהר"ן דפ"ר שרי באיסור הנאה אמאי אתסר. אך בס' יד המלך יישב זה והובא בס' באר אברהם בחי' לר"ה (כח) דשאני איסור נדרים דקיי"ל דיש מעילה בקונמות וגבי מעילה אפי' מתעסק בעלמא ואינו מכוין ליהנות חייב כדאיתא בפסחים (ל"ג) דבמעילה חייב אינו מתכוין ומתעסק יעוי"ש. והשתא לפ"ז הדק"ל דכיון דזה מערב לדב"מ מדשרי ר"י אמאי אסור לרבנן משום הנאה דרשות דאית ליה בהדי מצוה דהא אינו מכוין להנאה דרשות אלא להנאה דמצוה ופ"ר שרי באיסור הנאה. אך י"ל דלהר"ן בדבר שאינו מתכוין ס"ל לרבנן כר"י דס"ל בשבת (כט) דדשא"מ אסור ובהא לא פליגי והבן: