אור ברסלב
ונגש הכהן כלל ב › פרט ט

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל ב · פרט ט

פרט ח

כתב הר"ן בנדרים (טו) אהא דאמרי' שם באומר הנאת תשמישך עלי דאסור. דמשו"ה מיתסר אע"ג דמללה"נ משום מצות פו"ר. משום דאיכא הנאת גופו לבד המצוה ובכה"ג אסור. וכמו מודר ממעין דאינו טובל טבילה של מצוה בימוה"ח מה"ט. דאיכא הנאת גוף עם המצוה. והק' ע"ז בשעה"מ (פ"ח מלולב) מעירובין (לא) במערב בקבר דאמרי' דשרי משום דא"מ אלא לדב"מ ומללה"נ. והתם מיירי נמי במצוה ללכת לבית המשתה כמבואר בעירובין (פ"ב) וכדמפרש רש"י שם בסוגיא דמערבין בקבר להדיא. וביה"מ הוה מצוה שיש עמו הנאת הגוף. וכ' ליישב זה דשם בהנאת ביה"מ אין גופו נהנה מקבר רק מביה"מ והקבר אינו אלא שגרם לו הנאה שע"י יכול לילך לביה"מ שהוא דבר המותר ובכה"ג שרי ע"כ. ואכתי אין זה מספיק ליישב קו' זו. דלכאורה קשה ומה בין זה למערב לדה"ר. או אי הוה מצוה עצמה הנאה דכ"ז אסור. והא אינו רק גורם. דבשעה שעושה הדה"ר או המצוה דאז נהנה. אין נהנה אז מגוף הקבר. רק שהקבר גרם לזה. א"ו דעכצ"ל דגבי עירוב עיקר ההנאה בשעת קניית השביתה. וכמו"ש בש"ס אסור לקנות בית באיסוה"נ ומשמע דהקנין בית עצמו היא ההנאה האסורה. דבאיסוה"נ אסור להשתמש לצורכו ולתועלתו תשמיש שיש בו הנאה. ובקנין בית זה נהנה שמתירו ומרויח אלפים ממקום עירובו ואותו הריוח בא בשעת קניית העירוב. ואע"ג שמפסיד לצד האחר. מ"מ דוקא בעירבו לו אחרים שייך לומר כן כמו"ש רש"י בעירובין (פ"א) דשמא אינו נוח לו. אבל בשמערב בעצמו ונוח לו שיפסיד במקום השני שפיר הוה הנאה וזכות מה שמשתכר ממקום עירובו. ועכ"פ עיקר הנאה בעת קניית השביתה. ואז שפיר הוה ההנאה מגוף האיסוה"נ. רק דאי משום מצוה הוא לא מיחשיב הך תשמיש דקנין בית הנאה כמו"ש רש"י בעירובין שם ד"ה כיון יעוי"ש במש"ש ועד קניית עירוב א"נ דמנטרא ליה משום מצוה היא ולאו הנאה הוא. והשתא במערב לביה"מ דהשתא לאו משום מצוה גרידא הוא. אלא משום מצוה שיש עמו הנאת גוף ג"כ. א"כ אע"ג דמצד דמהני הך תשמיש למצוה לאו הנאה הוא. מ"מ דל מצוה מהכא. הא אי לאו הך עירוב. לא הי' מותר לילך לביה"מ שהוא דה"ר והעירוב מתירו ואמאי שרי. ומ"ש השעה"מ דביה"מ אין ההנאה מגוף הקבר. אין זה מעלה ארוכה למחץ קו' זו דלאו אההיא הנאה אתינן עלה. רק אהך הנאה דמתהני בשעת קניית עירוב במה שמשתמש בגוף הקבר תשמיש שיש לו בו תועלת. שמסיר ממנו העיכוב שהי' מעוכב מלילך להדה"ר דביה"מ. וכ"ת משום דלא מתכוין לההיא הנאה דאינו מתכוין אלא למצוה. ז"א דהא פסיק רישא הוא. ובפ"ר לכו"ע אסור אף אינו מתכוין כמבואר בשבת (קל"ג) וסוכה (לג) וכ"ש דהכא לר"י קיימינן דס"ל דשא"מ אסור כמבואר שם ובשבת (כט) ואין נפ"מ בזה בין מתכוין לשא"מ. רק כיון דלפי האמת ע"כ מרויח אלפים להדה"ר. ואיך שיהי' עכ"פ אין דברי השעה"מ מספיקין בישוב קו' זו:

איברא דקו' זו הכי מתרצינן לה. והוא עפימ"ש הר"ן והריטב"א בפ"ג דסוכה אהא דמייתינן התם ממללה"נ והק' דהא מתהני שכר מצוה בעוה"ב. ותי' דלא חשיב איסור באיסוה"נ אלא כשנהנה בגוף האיסור. אבל כל שאין ההנאה מן האיסור. אלא שגורם לו ריוח והנאה לא מתסר. וכהא דמודר ממעין דטובל בימות הגשמים. כיון שאין נהנה גופו ממעין. ואע"ג דמטהרו ומכשירו לכמה דברים. מ"מ אין זה אלא שהמעין גרם לזה אבל אין זה מגופו. וכן ביבמה שחלצה בסנדל איסוה"נ דכשירה החליצה משום מללה"נ. ואע"ג דניתרת בכך לעלמא אינו אלא גרמא עכת"ד. ולכאורה נראה שדבריהם עולין בד בבד עם ד' השעה"מ הנ"ל וכן הבין בס' בא"א בחי' לר"ה (כח). אבל לבבי לא כן יחשוב במטרת דבריהם. דלכאורה קשה ממחזיר אבידתו בנדרים (לד) גבי מודר דאמרי' שם דאסור משום דמשתרשי ליה פרוטה דר"י דלא בעי למיתב פרוטה לעניא והשתא אמאי מתסר דהא לא הוה אלא גרמא. דמה לי שנהנה בשכר עוה"ב או דמשתכר פרוטה דרב יוסף. ועי' תוס' בשבועות (מד) שכ' דהיכי דמתהני פרוטה דר"י לא אמרי' מללה"נ. ועי' בר"ן נדרים (מז) דאסור לפרוע חובו מאיסוה"נ. וכ"כ הטיו"ד (סי' רכ"ג) והט"ז מביאו שם (סק"ה) וכ"כ בשמ"ק לב"ק (קח) בשם הרשב"א ומאירי ממש כד' הר"ן בנדרים שם. וכ"כ המג"א (סי' תמ"א) וכמבואר בחולין (קלא) באנס השר גרנו חייב לעשר דמשתרשי ליה וכתב רש"י דמשתכר בה שהי' צריך לפרוע מעות. ועי' שקלים (פ"ב מ"ב) ברע"ב ובתוס' יו"ט בשם פי' המשניות להרמב"ם דאף דמללה"נ מ"מ איכא הנאה דאין ממשכנין אותו. ועי' בחמ"ח (סי' קכ"ד סק"א) בכתב גט על איסוה"נ שכ' תוס' בגיטין (כ) דאסור ליהנות מאיסוה"נ. היינו דההנאה הוא שמשתכר ממון שהי' צריך לקנות קלף. ובכל הני דאסור משום דמשתרשי ליה. הא ודאי דלאו משום ההיא הנאה דאית ליה בשעה שאוכל מן המעות הוא דמתסר. דהא ההיא הנאה דמיא ממש למ"ש השעה"מ לענין הנאה דביה"מ דבשעה שנהנה אין זה מגופו של איסור. ובשעה שעשה מעשה בגוף האיסוה"נ לא נהנה אז. דפשיטא דזה לא הוה רק גרמא. א"ו משום דבההיא שעתא דעסיק עם האיסוה"נ נולד השכר שמרויח מעות הוה הנאה מגוף האיסור. וגם הוא יודע מזה ושמח לבו ונהנה. ועי' ט"ז יו"ד (סוס"י רכ"א) במודר מספר דתורה משמחת לב הוי הנאה דרשות. ועי' בנתיה"מ לענין שואל ספר (סי' ע"ב). ועכ"פ לפי"ז הא גם בהני דמיירו בהו הר"ן וריטב"א נהנה בכה"ג בשעה שעוסק עם האיסוה"נ ואף דא"מ אלא למצוה. מ"מ הא גם בהני דמייתינן לעיל דמשתרשי ליה ג"כ א"מ אלא למצוה ומ"מ מיתסר. משום דסו"ס ע"כ מרויח בעת עסקו עם האיסור. וגם יודע ונהנה מזה. וה"נ דכותיה. וכן בחליצה וטבילה. וא"כ אמאי לא הוה רק גרמא:

אמנם לפעד"נ דעיקר הסברא בזה לחלק בין מודר ממעין להני דמייתו הר"ן וריטב"א הנ"ל דבמודר ממעין יש במציאות שתבא ההנאה מן האיסור אף אם לא יעשה מצוה כלל. או שלא יעשה כהלכתה באופן שאין כאן מצוה. ומה שאין כאן מצוה אין זה מעכב לההנאה שבא מן האיסור כל שאין כאן עיכוב אחר. ובזה אין ההנאה תלויה בהמצוה. ושניהם באים מן האיסור. ואין האחד תלוי בחבירו. וכמו שהמצוה באה מן האיסור כן ההנאה אינה באה מן המצוה אלא מן האיסור. משא"כ בהני דמיירו הר"ן וריטב"א א"א שתבא ההנאה בעולם שלא באמצעית המצוה. ואף אם לא יהיה שום עיכוב בדבר. מעוכבת ההנאה כ"ז שאין כאן מצוה או שלא נעשית כהלכתה. דבשכ"מ ליכא שכר בלא מצוה ולא נטהר הטמא בלא טבילה כהלכתה כגון חציצה וכה"ג דאע"ג דבא במים אין כאן טהרה. וכן אין היבמה ניתרת אם הי' פסול בהחליצה אעפ"י שעסק עם האיסוה"נ ובזה אין ההנאה נקשרת אלא עם המצוה ואין ההנאה באה מן האיסור אלא מן המצוה. שהמצוה היא המכשרת הטמא והמתרת היבמה. והאיסור לא הי' בזה רק גורם. שע"י שעשה מצוה עם האיסור. באה ההנאה ממילא מן המצוה. ולזה נחתו הר"ן וריטב"א הנ"ל למימר דלא הוה בכה"ג רק גרמא:

והשתא מיושב ממחזיר אבידתו דהתם אין ההנאה תלויה בהמצוה דוקא. לפמ"ש לעיל (פ"ח) בשם המחנא"פ ורש"ל דבנכסים האסורים עליו באיסור נדר יכול לצאת בהם י"ח צדקה לעניים. א"כ הי' יכול לתת אבידה זו לעני והי' פוטר עצמו מחוב הצדקה אף בלא המצוה דהשבת אבידה. ואף דלפי האמת אינו יכול לתת האבידה לעני לצאת בו י"ח צדקה מפני שאינו שלו אמנם הא אין העיכוב משום שאין כאן מצוה רק מעיכוב אחר משום שאינו שלו. ובכה"ג דהמצוה אינה מעכבת הרי דינו כמו מודר ממעין דחשבינן להנאה שבאה מן האיסור. והמצוה וההנאה אין האחד תלוי בחבירו. ושניהם באים מן האיסור. ולפי"ז מיושב ג"כ הא דביה"מ. דכיון דא"מ אלא לדב"מ. א"כ הא א"א להנאה שתבא בלתי באמצעית המצוה דמערב לה. דהעירוב אין מתירו כלל שילך על סמך עירובו לההנאה דרשות דבית המשתה. רק שמתירו לדב"מ וממילא בשביל המצוה מרויח ג"כ היתר הדבר הרשות. א"כ לא הוה האיסור בזה רק גורם וזה נכון:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה