אור ברסלב
ונגש הכהן כלל ב › פרט ז

ונגש הכהן· רבי הילל דוד הכהן טריווש

כלל ב · פרט ז

פרט ו

ראיתי לספח בכאן תשו' א' מה שהשבתי לרב א' בענין שאנו עסוקין בו וז"ל במכתבו אלי. בהא דכ' רש"י בעירובין (ל) אהא דככר זה עלי דמערבין בו אע"ג דאיסוה"נ הוא משום דמללה"נ וא"מ אלא לדב"מ. ויש לעיין בזה לפמ"ש הר"ן בנדרים (פ"ה) בשם הרשב"א דמודר הנאה מנכסיו הוה הפקר ויכולין אחרים ליטול בע"כ. וכן הובא בחי' הרשב"א לסוכה (לה) בשם הראב"ד דאתרוג איסוה"נ א"י בו ביום א' דלאו לכם הוא. אלמא דס"ל דאיסוה"נ לאו של בעלים. וכ"כ התוס' בסנהדרין לענין שוה"נ וז"ל ועוד דאין לו מכר ואין לו בעלים והלוקח אינו זוכה בו יותר משאר אדם ע"כ. וכ"כ בס' באר אברהם בחי' לפסחים (ו) שכ"ה דעת רש"י שם שכ' אהא דחמץ א"ב ש"א שאינו שלו וכ"כ רש"י שם (ריש דף ז) וא"כ לפי"ז איך מערב בעירוב שאינו שלו. דהא ודאי משמע דבעינן שהעירוב יהי' שלו. ועי' עירובין (פ"א) דצריך לזכות ע"י אחר ואפי' מאן דס"ל דא"צ לזכות הוא משום דא"צ דבלא"ה מקני קני ליה כמוש"ש רש"י ותוס'. וצ"ע בזה. ואשר יש אתו דבר ד' בפיהו בזה אנא יודיעני נא. אצפה לשפתי כהן יחוו דעת. ואנכי אטה אוזן שומעת כו' עכ"ל:

וזה אשר השבתי לו. ע"ד ששאל כו' הן עיקר קושייתו כבר עלתה לפני הגאון תפארת ירושלים (פ"ג) ורמז שם להק' כן יעוי"ש. איברא דלפענד"נ דאפי' נחליט דגם בעירוב בעינן שיהא שלו עכ"ז לק"מ קו' מעכ"ת. דהנה גם אנוכי בעניי הארכתי בענין זה במקו"א באיסוה"נ אי הוה שלו בכל פרטיו והמסתעף לזה ואכ"מ. אך אפס קצהו מה שנוגע לקו' מעכ"ת אכתוב לו. דבאמת מצינו להקת נביאים. רבים מהאחרונים דס"ל דאיסוה"נ הוה של בעלים כדעת הריטב"א בסוכה (לה) המיוחס לרשב"א דפליג על הראב"ד שם. כ"כ הקצוה"ח (סי' ת"ו) דאיסוה"נ הוה של בעלים רק שאינו ברשותם לכל הנאות. וכ"כ המג"א (סי' תרמ"ט סק"ב) וכ"כ במקו"ח (סי' תל"א) דדוקא חמץ דהכל מצווין עליו לבערו משום מ"ע דתשביתו כמבואר בב"ק (צח) משו"ה הוה א"ש דמצד איסוה"נ הא כ' הרשב"א בסוכה (לה) דהוה לכם ע"כ. וכ"כ הפרמ"ג לאו"ח (סי' תמ"ג) ובס' דברי חיים ה' חמץ (סי' א') וכ"כ הגאון מוהרש"ז מלאדי בתשו' שבשו"ע שלו באו"ח (סי' תל"ה סק"ב) ועוד כמה אחרונים והרמב"ם בפי' המשנה בסוכה (פ"ג מ"ג) כ' דפסולי איסוה"נ באתרוג משום דלאו פרי הוא. ומשמע דמטעם לכם לא מיתסר. וכן משמע להמעיין בירושלמי (פ"א מערלה) והובא במעיו"ט לה' ערלה להרא"ש (אות פ'). וכשאני לעצמי רואה אנוכי להשוות דעות הראשונים ז"ל בזה. דלכו"ע איסוה"נ שם בעלים עליו עכ"פ לדברים שאין בו הנאה כמו"ש המחנא"פ ה' זכי' והפקר (סי' ד') דיכול ליתנם לצדקה דלאו הנאה הוא דמללה"נ. וכ"כ מהרש"ל ביש"ש ב"ק (סי' ס"א) הובא בש"ך יו"ד (סי' רכ"ג) ושם (סי' רכ"ז) גם לשלא כדרך הנאתן ולאפרן כמו"ש תוס' בקדושין (נו) ובר"פ השוכר את הפועל יעוי"ש. ויש להבעלים קנין הגוף בהאיסוה"נ לענין זה. רק שאינו ברשותו ליהנות ממנו שום הנאה כמו שהוא עתה. ומ"מ מותרין אחרים ליטול ממנו בע"כ כמו"ש הרשב"א בנדרים (פה) ובר"ן שם. וטעמא נלפענ"ד דלאו משום שהוא הפקר גמור ואינו בעליו עליו כמו שהבינו איזה אחרונים רק דס"ל דכל שאין לבעליו בזה דין ממון ואפי' טוה"נ רק למידי דלאו הנאה ולשלא כדה"נ ולאפרן אף דשם בעליו עליו מ"מ אין בו משום איסור גזל אפי' לכתחלה דגזל האמור בתורה הוא שיהא של בעליו לכל הנאות עכ"פ. וכ"מ בשמ"ק לנדרים (שם) בטעמא דשי' זו דיטלו בע"כ יעוי"ש:

ובתוספתא דכלאים (פ"א) איתא כלאי הכרם אין בו משום גזל ולכאורה צריך להתבונן דאם איסוה"נ אינו של בעלים והם הפקר פשיטא דא"ב משום גזל ומ"ש גזל דנקט טפי משארי ענינים ומאי קמ"ל בזה. ועכ"פ לא הול"ל אלא כה"כ אסורין בהנאה. שיהא נכלל בזה כל הענינים שיש נפ"מ בין אי הוה של בעלים או לא. וממילא ידעינן נמי שא"ב משום גזל כיון דלאו של בעלים נינהו. אך לפמ"ש א"ש דהא דאסורין בהנאה פשיטא הוא ולא איצטריך לאשמועינן. רק דאתא לאשמועינן דאע"ג דהוו של בעלים לכל מילי. מ"מ לענין גזל אינו גזל רק אי הוה של בעלים לכל הנאות. אך להקרבה לגבוה נראה דגם כה"ג אסור כדמוקי בב"ק (ס"ו) קרבנו ולא הגזול בגזל קרבן דחברי'. והקדש איסוה"נ הוא. והראב"ד וריטב"א בסוכה (לה) כו"ע ס"נ דהוי שם בעלים על האיסוה"נ רק דפליגי במשמעות דלכם. דדעת הראב"ד הוא ע"ד המבואר בפסחים (כ"ג) לענין חלב שוה"נ דלכם לכל צרכיכם במשמע וכיון דא"ב לכל הנאות ס"ל להראב"ד דלאו לכם הוא. ויהי' מיושב בזה ג"כ מה שהק' בס' באר אברהם בפסחים (ו.) להוכיח דאיסוה"נ לאו של בעלים מכתובות (לד) אי מה קודש כו' אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם יעו"ש ולמ"ש מיושב ולא מוכח מידי מזה:

וראיתי למר נ"י שהביא מתוס' דסנהדרין (פ.) וכ"כ תוס' בזבחים (עא) שכתבו גבי שוה"נ דאין לו מכר ואין לו בעלים וד' תוס' אלו באמת הביא ג"כ הגאון תפא"י (שם) לראי' דאיסוה"נ אין לו בעלים. ואני תמה ע"ז טובא. דהא התוס' כ' זה שם לשי' ר"ת דשיה"נ אינו נאסר מחיים א"כ ע"כ הא דאין לו בעלים לאו משום דאיסוה"נ אין לו בעלים. אמנם ביאור הדברים הוא. דבאמת גם איסוה"נ דשוה"נ ג"כ הוי של בעלים וכ"מ פשטות סוגיא דב"ק (צ"א) שורי הרגת כו' אנא בעינא למיעבד מצוה ומשמע דלמצוה זו הוא קודם לכל והוא בעלים עליו. אך מ"ש התוס' דאין לו מכר ובעלים הוא לפמ"ש המקו"ח הנ"ל וב"כ עוד אחרונים לענין חמץ דאע"ג דכל איסוה"נ הוה של בעלים. מ"מ חמץ ודאי אינו שלו ואינו בעלים עליו משום דכל רגע בעמוד והשבת קאי משום מ"ע דתשביתו. א"כ בשוה"נ נמי דמוטל ומצוה עכ"א מישראל להורגו ולהביאו לב"ד לקיים בו מ"ע דובערת הרע מקרבך כדאי' בחולין (קל"ט) וערש"י שם ד"ה ובערת. ושם (ק"מ) ד"ה לשחיטה א"כ שוה"נ אינו עומד למכירה ולא נתפס בו קנין ומכר. דמה מכירה היא זו שרשאי כל אדם ומצוה נמי ליטלו מן הלוקח ולבערו מן העולם. ומ"ש תוס' דאין לו מכר ואין לו בעלים דגם הלוקח אינו זוכה בו יותר משאר אדם שיהי' יכול למנוע מלהרגו. כיון דכל ישראל מחויבין לבערו מן העולם. ובודאי יהי' נמצא מי שיקחהו מן הלוקח לקיים מ"ע דובערת כו'. אך למצוה זו בעליו קודם לכל אדם והוא בעלים עליו לענין זה והחוטף ממנו המצוה צריך לשלם לו י' זהובים כמבואר בב"ק שם. ומתחלה כ' תוס' שם דמשו"ה אין לו מכר משום דמצוה לסוקלו ואח"כ כ' ועוד דאין לו מכר כו'. ובתי' א' כוונו להא דרבא בתמורה (ה') דכל מה דא"ר ל"ת אעל"מ. ועי' בחו"מ (סי' ר"ח) וש"ך וט"ז שם לענין מכר באיסור ומשו"ה כיון דמכירה זו ולא אייתי לב"ד להורגו איסורא עביד בזה דהא מצוה לסוקלו אעל"מ. ואח"כ כ' דבלא"ה אין כאן מכירה דהוי כמכר לו דבר שאין בו ממש שאין הלוקח עתיד להשתמש בקנייתו בשום אופן כיון דמצווים הכל לבערו. ומה שיש לו אינו שלו:

והנה עמדו כמה אחרונים על ד' הר"ן בנדרים (פה) שכ' דבאסר נכסיו ע"ע הוה כהפקירם ויטלו אחרים בע"כ וכמו"ש הרשב"א בחי' שם אלמא דאיסוה"נ א"ש. ולעיל (מז) כ' הר"ן להדי' אהא דמדיר לבנו בחייו ובמותו דלא יירשנו. דמ"מ הוה דידי' ומקרי בעלים. והרשב"א השוה מדותיו שכ' שם בנדרים (מז) דכיון דלדידיה הוה כמו ערלה וכה"כ אין זוכה בהן דלהוי דידיה. אמנם למ"ש לעיל דגם לסברא זו דיטלו אחרים בע"כ י"ל ג"כ דהוה של בעלים רק דלא הוה גזל כה"ג וכמו"ש לעיל. א"כ אין ד' הר"ן סותרים עצמם כלל ואדרבה דעת הרשב"א בזה צ"ב. מיהו יש לחלק גם להרשב"א דבנדרים (מז) הא מיירי לענין שיזכה באיסוה"נ שעד עכשיו לא היו שלו. ובזה י"ל דדוקא אם היו שלו מכבר. לא פקע כח ושם הבעלים מינייהו ע"י איסורייהו ורק לענין גזל לאו גזל הוא כה"ג. אבל לזכות מחדש באיסוה"נ שלא הי' שלו אינו זוכה. ועי' גיטין (כ) כתב גט על איסוה"נ כשר. וכ"פ בשו"ע אה"ע (סי' קכ"ד) ומוכח דאיסוה"נ הוי של בעלים. דאל"כ הא לא הוה דידי' ובעינן ונתן מדידיה כדאי' בש"ס ופוסקים בזה. ובב"ק (עא) לענין דו"ה קאמר באיסוה"נ דלאו דמרה קטבח. והנה בחמץ ושוה"נ דמיירי שם בש"ס א"ש להמבואר לעיל. אך בחושנב"ע ק' אמאי לא הוה דמרה. וכן עמד ע"ז בס' בי"מ ליו"ד (סי' כ"א). אך לפמ"ש דאע"ג דהוה של בעלים מ"מ לענין גזל לאו גזל היא בכה"ג ואינו בעלים לענין זה א"ש דגם לענין גניבה י"ל כן:

והרשב"א בתשו' (סי' תשמ"ו) כתב דמי שאסר ע"ע נכסיו או לולבו שא"י בו י"ח ביום א' דלאו לכם הוא והובא בשו"ת שע"א (סי' ל"ח) ובשעה"מ (פ"ד מחומ"צ) י"ל דטעמו כמו"ש לעיל בשי' הראב"ד דאע"ג דהוה שלו והוא בעלים עליו מ"מ לכם משמע לכל צרכיכם. וזה אינו ברשותו לכל הנאות וכמו"ש הקצוה"ח (סי' ת"ו) דאע"ג דהוי של בעלים מ"מ לאו ברשותי' קאי למידי דממון והנאה. ועכ"פ עפ"י המבואר קו' מעכ"ת נ"י לק"מ. דבחמץ דכל ישראל מצווין לבערו ובעמוד והשבת קאי משו"ה כ' רש"י בפסחים בפ"ק דהוה א"ש דלא דמי לכל איסוה"נ וכמו"ש המקו"ח הנ"ל. ועי' בס' דב"ח ה' חמץ (סי' א') שכ' דחמץ גם לריה"ג אינו שלו דאע"ג דס"ל דמותר בהנאה. מ"מ הוה אינו שלו מה"ט דבעמוד והשבת קאי יעוי"ש. אבל כל איסוה"נ הוה שלו והוא בעלים עליו. ומשו"ה שפיר כתב רש"י בעירובין (ל.) דמערבין באיסוה"נ והוה שלו:

תוכן העניינים

ונגש הכהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה