אור ברסלב
ומצור דבש חלק יורה דעה › סימן כו

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק יורה דעה · סימן כו

סימן כה

שאלת ממני הידיד בכתבך הבא אלי. בעובדא שהיה פה בעובי מצרים יע"א באיש אחד שהלך עם אביו החולה לדרוש ברופאים בערי איטלייא. ופגעה בו מדה"ד רח"ל ונלב"ע שם וחלי"ש. והבן הנז' הודיע לאחיו תושבי מצרימה שאביו נלב"ע. והוא מביא את ארונו למצרים לקברו בקברות אבותיו ע"פ צוואת אביו וכבר השיג רשיון הממשלה ע"ז כפי החק. ועם אנית הקיטור פ' אשר תכנס לחוף ים עוב"י נא אמון יע"א ביום פ' יביא את ארונו. וע"כ ציוה לאחיו העי"א שיחצבו שם קבר בקברות משפחתו ויכינו הצריך לכבודו. וכן היה שבניו חצבו לו קבר והכינו כל המצטרך ללוייתו ולכבודו. ומצפים ביאת ארונו ליום המוגבל אשר לא יעבור כידוע. ובניו אשר אתנו במצרים באו ושאלו את פי לענין אבלותם כדת מה לעשות והוריתי להם בפשיטות שאין אבלותם מתחלת כי אם עד אשר יביאו אביהם אל מנוחתו בקברו אשר כרו לו ויסתם הגולל. וכן לאחיהם הבא עם ארון אביהם למצרים שאין עליו שום תורת אבילות עד קברו את אביו וכדפסק מרן ביו"ד ס' שע"ה סעיף א. וב'. וכן נעשה מעשה שלא התחילו להתאבל עד אשר הובא אל מנוחתו ונסתם הקבר בעפר. וכן אירע מעשה כזה כמה פעמים. ותורה אחת להם שלא התחילו הקרובים להתאבל עד אחר סתימת הגולל כדת של תורה. יה"ר ובלע המות לנצח:

ועל זה כתבת אלי כמתמיה. שעובדא כזאת ממש אירע במח"ק. וכבוד הרב המורה דמח"ק אחד מגדולי דורנו הי"ו הורה להאבלים להתאבל תו"מ. מעת סתימת הארון באיטלייא ע"פ הודעת הבן אשר אתו באיטלייא. וטעמו כיון שידוע שע"פ חקי הממשלות יר"ה בזה"ז. אינם מניחים לשלוח את המת לקבורה בעיר אחרת כי אם אחר שישימוהו בארון סגור ומסוגר במסמרות וחתום בחותם צר מפקידי הממשלה של מקום מיתתו כדי שלא יפתח עוד לעולם. ועל הרוב עושים שתים ושלש ארונות זה בתוך זה סגורים היטב. וכן פקידי הממשלה דפה מצרים. בבוא הארון לכאן שומרים היטב את הארון שלא יפתח ועומדים הכן עד אשר יורידו הארון אל קבר ויסתם הגולל בעפר. א"כ מעת סתימת הארון באופן כזה הוי כאלו קבור ממש כיון שאינו יוצא ממנו לעולם. וע"כ הורה להם להתאבל מעת סתימת הארון ולא להמתין עד הקבורה בקרקע שלפעמים יתעכב הארון בעשרת ימים ולפעמים ט"ו ימים ויותר. ואמרת שכמה פעמים אירע כן והרב המו"ץ יעמד חי כן ציוה להתאבל תו"מ. ונפשך אותה לדעת. מה זאת. האם ב' תורות יש ח"ו. וע"כ שאלת ממני להודיעך פשר דבר. כי תורה היא וללמוד אתה צריך להיכן שורת הדין נוטה. ושכמ"ה עכ"ל כתבך ידידי:

תשובה ידיד נפש. משתי סיבות חזקות לא היה את רצוני להטפל בשאלתך. האחת כי סגנון שאלתך בדבריך הקצרים הם כשאלות התם ושאינו יודע לשאל שבהגדת ליל שמורים. כי דרך השואל דין להלכה ולמעשה. יתחייב לסדר נטית דעתו לצד האחד בהשקפה הראשונה. ואחר כן יערוך חלקי הסותר הקודם באחרונה וע"ז שאול ישאל להיכן נוטה שורת הדין. להכריע לצד אחד מן שני הצדדין. ואתה לא כן שאלת רק מה זאת ותשובתה בצדה. זיל גמור. שנית לא הודעת לנו איזה הוראה מהם תמוהה אצלך. אם הוראתי אני. לא הודעת איך ובמה. ומדוע ולמה. ואם הוראת הרב המו"ץ נר"ו תגדל פליאתי יותר ויותר. כי איזה רוח עבר עליך לחייבני להגיד לך דעת זולתי. והנה עמך כבוד הרב המו"ץ נר"ו יהי מכירו ברוך מר באתריה דמר. שאל נא את פי קדשו ויגיד לך תעלומות חכמה. ומי הכנים את אחרים בגבולו. לדעת מה ועל מה זה. כי ע"כ אלין מנוייה וגמורה היתה בסודי לבלתי השיבך על שאלתך הנוכחית. לולא מה שבא מפורש בכתבך. כי הרב המו"ץ נר"ו ידע לה שפיר שבנדו"ז אין דעת שנינו שוה ועל פיו היתה שומה לערוך את שאלתך אלי. כי כאשר יתבררו הדברים ויתלבנו. מי שהצדק עומד לימינו. חברו יודה אליו וישלם. ות"ח מרבים שלום בעולם. ועל נאמנות דבריך סמכתי ובא האות והמופת עליהם כי הלא גילה לך טעם הוראתו אשר כתבת בהשאלה. וע"כ נגשתי לערוך לך טעם הוראתי כפי קוצר שכלי וה' יעזור לי:

דע ידידי כי בדין זה של השאלה. אין אני רואה בו לא עיון עמוק. ולא מקצוע פלפול להוציא ממנו הדין. כי קמחא טחינא הוא אשר טחנוהו רבותינו בעלי תריסין ועוקרי הרים גדולי הפוסקים זי"ע. ועל כל כבוד מרן בשלחנו הטהור ס' שע"ה סעיף א. דפסק כן בפי' איתמר שאין האבלות מתחלת עד שנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר יעו"ש. ומה פירוש צריך לדברים האלה דקראי בחיל דסתימת הגולל היא סתימת הקבר בעפר. לא סתימת ארון. וע"כ יפה הוריתי להאבלים המצפים ביאת ארון אביהם לקברו בקברו אשר כרו לו במצרים שלא יתאבלו כלל. עד אשר יביאוהו אל מנוחתו וכסוהו בעפר. ומרן ז"ל הוא שהורה כן ולא אני:

וסברא זאת דסתימת הארון במסמרים ע"מ שלא יפתח דהויא כסתימת הקבר לענין התחלת האבילות זו היא סברת רש"י שפירש סתימת הגולל הוי סתימת הארון וכיסויו. והזכירה רבינו הטור בס' שע"ה בשם הרמב"ן ז"ל שכתב כן בס' תורת האדם שלדעת רש"י אם נסתם הארון במסמרים באופן שלא יפתח עוד חשיב כקבורה. אכן כתב שם הטור שר"ת והגאונים חלקו על פירש"י. וכן דעת אביו הרא"ש ז"ל שסתימת הגולל היא סתימת הקבר ולא סתימת הארון. ומרן הב"י שם הביא דברי הרמב"ן שכתב בת"ה שרבותינו הצרפתים חולקים על פירוש זה. וס"ל כס' הגאונים. וכן הסכימה דעת הרמב"ן גופיה דלא כרש"י. והביא ראיה מאבל רבתי פי"ד דמוכח מינה להדייא דלא כרש"י. וסיים מרן הב"י שם שכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל וכפי' ר"ת ור"ח והכי נקיטינן עכ"ל וכן פסק בש"ע ס' שע"ה כמש"ל. וכ"כ מרן בכ"מ בפירוש דברי הרמב"ם בפ"א מה' אבל ה"ב שפסק הרמב"ם וז"ל מאימתי יתחייב האדם באבל משיסתם הגולל. ופירש שם מרן בכ"מ שהיינו אחר שינתן המת בקבר ויסתמו הקבר בעפר ע"כ והגם שבדברי הרמב"ם שם לא פורש להדייא מהו סתימת הגולל. שמפני כך נקט מרן בלישניה בב"י וכן נראה שהיא דעת הרמב"ם כלומר שאין הדבר מפורש שם להדייא. אכן אני מצאתי להרמב"ם בפ"ו מהלכות טומאת מת מהלכה ד' ואילך בדוכתי טובא תמצא שפירש גולל כיסוי הקבר עצמו יעו"ש. וכן מצאתי לו בפי' המשניות למס' אהלות פ"ב מ"ד דתנן התם הגולל והדופק מטמאין במגע ואהל פירש להדייא שהגולל והדופק הם כיסוי הקבר וצדדיו. וכיסוי הקבר נקרא גולל וצדדי הקבר נקרא דופק. יעו"ש. וכן פירש ר"ש בפי' המשנה הנ"ל. וכן פירש הערוך בערך גלל שהגולל הוא כיסוי הקבר יעו"ש. ובערוך השלם בערך זה. הביא שגם רבינו האי גאון הכי פירשה כר"ת ודלא כרש"י. וכן פירש רבינו יונה בחידושיו לסנהדרין והריטב"א בחידושיו לכתובות. והאריך שם יעו"ש. וכן כתב הר"ן במ"ק פ"ג בפלוגתא דר"א ור"י מאימתי מתחיל האבילות דר' יהושוע ס"ל משיסתם הגולל היינו משהניחו המת בקברו וכסהו בעפר והלכתא כר' יהושוע עכ"ל:

גם התוספות בדוכתי טובא השיגו על רש"י בפירושו זה. עיין בכתובות ד"ד. ובסנהדרין דמ"ז. ובשבת דקנ"ב ובברכות די"ט ובסוכה דכ"ג ומצאת כי תדרשם. ואני תמה מדוע רבותינו בעלי התוספות לא הכריחו פירוש ר"ת ור"ח שפירשו דסתימת הגולל הוי כיסוי הקבר בעפר מסוגייא דשבת דקנ"ב דגרסינן התם כל שאומרים בפני המת יידע עד שיסתם הגולל. פליגי בה ר"ח ור"ש ברבי ח"א עד שיתעכל הבשר, וח"א עד שיסתם הגולל ומביא ראיה מקרא דכתיב וישיב העפר על הארץ כשהיה יעו"ש מפורש להדייא דסתימת הגולל הוא סתימת הקבר בעפר ואע"ג דרש"י פירש שם שהגוף נקרא עפר וכששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו חיות וכו'. עכ"פ סו"ס פשוטו של מקרא. על הקבורה נאמר שישוב העפר על המת הנקבר. ומלת על הארץ לעד. והיא ראיה חותכת לפירוש ר"ת והגאונים ואין הפנאי אתי לחפש בספרים כי בלי ספק קדמוני רבנן בראיה כזו המפורשת בש"ס:

באופן דכולהו רבנן קמאי ובתראי וגדולי הפוסקים ובעלי ההוראה כולהו סברי מרנן דעד שיסתם הגולל בקבר ויתכסה בעפר אז מתחיל האבלות ולא קודם. וכמעט סברת רש"י יחידאה היא לגבייהו. ולא נמצא סמוכות לפירש"י לדינא זולת הגאון הב"ח אשר החזיק בפירושו ועשאו עיקר. והוכרח לזאת משום שהיקשו לו שני סעיפים אהדדי שפסק מרן בס' שע"ה. דנראה דסתרי אהדדי. דאלו בסעיף א' פסק דסתימת הגולל להתחלת האבילות היינו כיסוי הקבר בעפר. ואלו בסעיף ד' פסק שאם היתה העיר במצור והניחו את המת בארון והניחוהו בבית אחר מונין לו תו"מ ז' ול' דסתימת הארון הוי כקבורה. והוא הפך ממש ממה שפסק בסעיף א. ומפני קושיא זאת הוכרח להדחק ולתרץ. דלעולם פירוש רש"י עיקר לדינא. אלא שהעולם לא נהגו כן יעו"ש בד"ק:

ומלבד הדוחק הנגלה בפירושו זה לישוב שני סעיפי לשון מרן אשר דינא קא משתעו ולא מנהגה ומרן שאב את מימיו מדברי הפוסקים אשר פסקו כן לדינא. עוד זאת את אדוני הסליחה ואדון לפניו בקרקע. דקושיא מעיקרא ליתא על פסקי מרן ז"ל כלל וכלל. דודאי כל שהמת עומד להנתן לקבורה בקרקע ואין כאן דבר המעכב קבורתו א"כ כל זמן שעדיין לא נקבר בארץ ולא נסתם הקבר בעפר ודאי דאין כאן דין לאבילות עד שיסתם. וכדפסק בסעיף א. אכן היכא שאין המת עומד לקבורה כעת מסיבת שהעיר במצור ואין לנו שום אופן לקברו בקבר. ואין אתנו יודע אימתי יגמר המצור אם היום או מחר או חדש או ימים. א"כ אין למת הזה שום קבורה זולת הנחתו בארון ושימתו בבית אחד מיוחד. א"כ לגבי מת זה זאת היא הקבורה שיש לו. ובכגו"ד כתב מרן בסעיף ד' דסתימת הארון למת כזה הויא כקבורה ומונין לו ז' ול'. תו"מ. ואע"פ כשאחר שתצא העיר לחפשי ישיבו לקברו כדרך כל הארץ. הא הו"ל כפנים חדשות ודבר שנתחדש אחר קבורתו. והר"ז דומה קצת למה שפסק מרן בסעיף ג' הקודם שקברוהו ע"מ לפנותו אח"ך דאם פינוהו אחר ז' אין מתאבלים עוד והוא ישוב ברור בדברי מרן וסרה מהר קושית הב"ח מעל מרן ז"ל. וכן יש לי לעמוד בדברי הב"ח בתירוצו ז"ל. אכן עמד קנה במקומו כי הראוני שהגאון הש"ך בס' זה. קדמני בחילוק זה לדחות קושית הב"ח. ושש אנכי שזכיתי לדעת עליון. וע"כ לא ראיתי צורך לפלפל בדברי הב"ח עוד. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואת המטרה השגתי שנתישיבו פסקי מרן אהדדי וד"ב:

האמנם בכ"ז לא אוכל עבור בשתיקה עמ"ש הגאון הב"ח תו"ד. דהתוס' בסוכה פ' הישן לא זכרו פירוש ר"ח אלא פירשו כל המשניות על פי שיטת רש"י דגולל הוי סתימת הארון עכ"ל. את אדוני הסליחה דכל כלפי ליה כתבו התוס' בסוכה דכ"ג ע"א ד"ה ולא גולל וכו' כתבו וז"ל. כשהמת מונח בקבר מניחין אבן גדולה לסתום חללו והוא הנקרא גולל. וע"פ פירושם זה פרשו כל המשניות שהביאו בא"ד. ואין כאן מחלוקת במציאות הרי התוס' דסוכה לך נא ראה ונוכחת שכן הוא. ואדרבא מסתמיות דבריהם נראה להדייא דהכי ס"ל לדידהו בפשיטות דגולל הוי כיסוי הקבר. ולא הוכרחו להביא פירש"י ולחלוק עליו מוכח דבעיני רבותינו בעלי התוס' פשוט הוא דסתימת הגולל הוא סתימת חלל הקבר. ונפלאתי על הגאון הב"ח ז"ל אם לא שנפל ט"ס מציון דברי התוס' מדוכתא לדוכתא:

עכ"פ למדנו מכל האמור ומדברי הש"ך. דכל היכא שהמת עתיד להקבר בקבר קרקע. אין שום דין אבילות נוהג עד שיסתם הגולל ויתכסה בעפר כדקי"ל לדינא בכל דברי מרנן ורבנן הפוסקים שקדם זכרם. וא"כ כבוד הרב המו"ץ נר"ו אשר הורה להאבלים להתאבל תו"מ בסתימת הארון אע"פ שהארון הולך ובא למקום מנוחתו. בלי ספק שסמך לעשות מעשה כסברת רש"י ומאי דפירש בדבריו הרמב"ן ז"ל כשהארון מכוסה וקבוע במסמרות אשר לא יפתח מונין לו ז' ול' מיד. וה"נ אין הארון עשוי להפתח לעולם ע"פ חק הממשלה וכדבר האמור ומדובר לעיל:

ואם זאת היא סמיכת הרב המו"ץ נר"ו שעליה הורה גבר להתאבל תו"מ. אתו הס"ר דאין נכון לעשות כן. דמאן ספין ומאן רקיע האידנא לחלוק ע"כ עמודי עולם רבותינו הפוסקים ז"ל אשר דנו את הדין דלא כרש"י. ובאיזה כח נעביד עובדא כס' רש"י דיחידאה נגד כל מרנן ורבנן וע"כ כבוד פסק מרן ז"ל אשר קבלנו הוראותיו. ונגד הרמב"ם ז"ל מאריה דאתרא דארץ מצרים. הס מלהזכיר. וכבוד הרב המורה יצ"ו במקומו מונח. אכן לדעתי הקטנה שום חכם ודיין לא יסכים לדעתו בזה:

ומה שכתבת בדבריך להטעים הוראת הרב המו"ץ נר"ו באמרך כי עד אשר יביאו הארון למצרים יעברו כעשרה ימים או ט"ו. ובאריכות זמן הקבורה כל זאת א"כ גם האנינות תהיה ארוכה. והרצון בזה לומר שבכגו"ד שהאנינות ארוכה בכגו"ד לא דיברו הפוסקים כל עיקר. וכיון דאיכא אילנא רבא ותקיפה כרש"י ז"ל דכגו"ד סמכינן על רש"י למנות האבילות מעת סתימת הארון שלא לצער את האבלים בצער ארוך כזה. ושפיר גזרתו להתאבל תו"מ מעת סתימת הארון באיטלייא אשר לא יפתח עוד. אלה הם פנים מסבירות אשר מצאת להוראת הרב המו"ץ יחי שמו לעולם:

ואתך הסליחה שהטעם הזה הוא קשה לחיך. מתרי אנפי תריצי. ראשונה כי אתה מצטער עצמך חנם שאמרת שלא לצער האבלים בצער ארוך כזה. ובצער האבלים כ"כ זמן יצר לך. ולא ידעתי מהו צערם שגרם להם אריכות זמן הקבורה. מצד הדין הלא אין עליהם עתה לא דין אבלות ולא דין אנינות. כאשר אבאר. כי האבלות אין כאן עד שיסתם הגולל. וגם דין אנינות אין להם להבנים אשר מצפים ביאת ארון אביהם. כיון שמת בעיר אחרת והם אין ביכלתם להטפל בכבודו וקבורתו עד בוא ארון אביהם למצרים. כי מה יש עליהם לעשות פה העירה. כי אם לחצוב לו קבר ביום אחד או שנים בטרם יבוא. ומי חייבם להתאונן ט"ו ימים או יותר אשר יתעכב המת בדרך בואו למצרים. צא ולמד ממ"ש רבינו יונה בריש פ' מי שמתו. והביא דבריו רמ"א ז"ל בס' שמ"א בהגה לסעיף. שאפי' הנושאים את הארון ממקום למקום אם הוא מקום קרוב הוי כמתו מוטל לפניו שנוהג דין אנינות גמורה. ואם הוא רחוק מולך שני ימים מותר עד שיבוא למקום קבורתו. יעו"ש הרי דאפי' להולך עם המת עצמו אם הדרך רחוקה מולך ב' ימים אין אנינות אפי' להולך עמו. כ"ש להבנים אשר בעיר אשר אין בידם לעשות כלום מי זה אמר ותהי להיות אוננים יכול על מגן. וכך הוריתי אני פה להבנים במעשה כאלו שקרו פה בביאת ארונות המתים מאירופא למצרים שאין עליהם דין אנינות. עד אשר יגיע הארון למצרים זולת להבן המביא את אביו בדרך שרק היא לבדו המטפל בו ובשמירתו והוי ממש מתו מוטל לפניו שהוא לבדו יש לו אנינות ארוכה עד שיביא את אביו לקבורה. וכן כתבתי בנהר מצרים. בה' אבילות סעיף ל"ג. וא"כ אין כאן צער ארוך לא דאבילות ולא דאנינות כלל. וכדבר האמור:

(ב) בשגם לוא היה הדין נותן להאבלים האלה שיהיו אוננין עד אשר יקבר המת ויסתם הגולל. לא ידעתי פירוש דבריך שאמרת שהאנינות ארוכה כ"כ וכו' ומי הוא זה אשר שם קצבה לזמן האנינות אם תהיה ארוכה או קצרה. הלא דין אנינות נוהג לעולם עד שיקבר המת אפי' אם יעברו כמה וכמה ומים. והרי סוגייא ערוכה שנינו בזבחים ד"ק ע"ב. דתניא עד מתי מתאונן עליו. כ"ז שלא נקבר אפי' מכאן ועד עשרה ימים. וחכ"א אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד. ומאי דפליגי רבנן דרבי היינו דלדעת רבנן אין אנינות מן התורה אלא יום מיתה וקבורה. אבל הוא אונן מדבריהם ונ"מ לאוכל מעשר באנינות. שאם ביום הראשון שהוא אונן מד"ת לוקה. אבל אם אכלו בימי אנינות דדבריהם לוקה מכת מרדות. והכי מבואר להדייא בהרמב"ם הלכות מעשר שני פ"ג הלכה ה' והלכה ו' יעו"ש. האמנם אין ספק בדבר דלענין דיני אנינות פשיטא דנוהג עד אשר יקבר המת. כי לא נפיק מדין אנינות לאבלות כי אם בסתימת הגולל וזה ברור:

ותו הרי פסק מרן ס' שע"ה ס"ב שאותם שדרכם לשלוח המת ממדינה למדינה אחרת. שההולכים עמו מונים משיקבר. ואטו מי ידעינן כמה ישהה המת ממדינה זו למדינה. אם יומים או חדש או ימים ובכ"ז הדין נותן שאין מתאבלים עד שיקבר. ומהיכא תיתי לעשות חדשה ולתת מדה וקצב ולומר שמאחר שישהה המת בדרך כמה ימים. שמתחילים למנות מיום סתימת הארון. וזו מנין לך:

ומן התורה עצמה יש לי להביא ראיה הפך דבריך אלה. שהרי מצינו בתורה במיתת יעקב אבינו שנשתהה במצרים עד קבורתו בא"י שבעים יום שלשים לבכי וארבעים לחניטה. ואח"ז נאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים. ככתוב בתורה. הרי אפי' שיעקב הושם בארון במצרים כמשפט החנוטים. ונתארך זמן מן יום המיתה עד הקבורה שבעים יום חוץ מימי שיהוי הדרך ממצרים עד חברון. ועכ"ז לא נהגו השבטים אבלות כי אם עד הקבורה. וליכא למימר שאין ראיה מיעקב כי התם עשאו האבילות קודם הקבורה וחידוש הוא זה וכמו שכתבו התוס' במ"ק דף כ' ע"א ד"ה מה חג. שמטעם זה לא מייתי הש"ס ראיה לאבילות שהיא שבעת ימים מקרא דויעש לאביו אבל ז' ימים מטעם דהתם קודם הקבורה היה. דליתא. דלקושטא דמילתא דחייה בעלמא דחו התוספות כדי לתרץ קושיתם דלמא לא איתי ראיה מפסוק זה. אכן באמת הכתוב שאמר דויעש לאביו אבל וכו' היינו אחר הקבורה ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ושני התלמודים בבלי וירושלמי למד שכן הוא. דהנה הירושלמי פ' אלו מגלחין הביא ראיה שאבילות נוהגת ז' ימים מקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים. ופריך וכי למדין מן קודם מ"ת פירוש דילמא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה וכדכתב הרב ק"ה ז"ל שם. ומשו"ה הוצרך להביא מקרא אחרינא. וכן הוא במד"ר פ' ק' ממש כלשון הירושלמי שהביא ראיה מפסוק זה ומקשי עלה וכי למדין מן קודם מ"ת והביא קרא אחרינא. והשתא אם הירושלמי סובר דפסוק זה מיירי קודם קבורה. היכי ס"ד להביא ראיה לדין ז' ימי האבילות שאחר הקבורה מפסוק זה. וכן על המקשה שהוקשה לו רק זאת שאין למדין מן קודם מ"ת. ודעדיפא מינה הו"ל להקשות דאין ענין הכתוב לענין דידן. ומוכרח אתה לומר דהירושלמי ס"ל דויעש לאביו וכו' מיירי לאחר הקבורה אלא שאין למדין ממנו להיותו קודם מתן תורה. והוא התירוץ השני שכתבו התוס' עצמם אחר תירוצם הראשון דקודם קבורה הוה:

ומן ש"ס דילן הכי מוכח בהדייא בשבת פ' שואל דקנ"ב ע"א אר"ח נפשו של ארם מתאבלת עליו כל ז' שנאמר ונפשו עליו האבל וכתיב ויעש לאביו אבל ז' ימים ע"כ. ומוכח להדייא שאחר הקבורה קאמר שהרי קאמר נפשו עליו תאבל ואין אבילות קודם הקבורה וא"כ ראיתו מויעש לאביו ז' ימים מוכרח דאחר הקבורה קאמר שהוא זמן האבילות לדינא דידן. וא"כ מוכח דש"ס דילן ג"כ הכי סבר דויעש לאביו איירי אחר הקבורה. ומכיון שכן מוכרח אתה לומר דתירוצא קמא דתוס' דחייה בעלמא הוא ולא שבקינן ש"ס בבלי וירושלמי מקמי דחיה זו והדברים ברורים וכן כתב הראב"ע ז"ל בפירושו על התורה על פסוק זה וז"ל ויעש לאביו וכו' אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז"ל עכ"ל והם דברי רז"ל בתלמודינו הנז"ל. ואם הוא מקום אחר בש"ס טפי עדיף דבפשיטות ס"ל לתלמודין דמיירי אחר הקבורה. והראב"ע ז"ל היה בזמן התוספות כאשר הזכירוהו התוס' בקידושין דל"ז ע"ב ד"ה ממחרת הפסח. ואכמ"ל:

אלא שעכ"ז ידענא שיד הדוחה עודנה נטוייה לדחות. כיון שאין למדין מן קודם מ"ת. דאי הוה ילפינן מיניה. הו"ל דאבילות שבעת ימים כולם דאורייתא הם. ואנן לא קי"ל הכי וכדפסק הרמב"ם פ"א מה' אבל הלכה א. וז"ל ואין אבילות מן התורה אלא יום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה. ושאר הימים אינו דין תורה. אע"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל ז' ימים. ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומרע"ה תיקן להם לישראל ז' ימי אבלות וז' ימי המשתה ע"כ. וא"כ כיון דלא ילפינן מיניה האידנא מטעם כי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ה"ה דלא ילפינן מיניה גם לענין אורך אנינות כזאת שאין מתחילים להתאבל עד אחר הקבורה עם שמופלג הרבה יום המיתה מיום הקבורה. וא"כ אין זו ראיה מיעקב אבינו דקודם מ"ת הוה:

ואמנם במעט ההתבוננות נראה ברור דהני מילי ליתנהו כלל. דקושטא הוא דלא ילפינן מקודם מ"ת. אכן אין הדברים אמורים אלא היכא שהדין שניתן לנו אחר מתן תורה הוא ההפך ממה שהיה קודם מ"ת. כגון באבילות ז'. דאין מן התורה אלא יום ראשון בלבד. א"כ הגם שנמצא כתוב בתורה קודם מ"ת שנעשה אבל ז' ימים אין למדין ממנו כי נתחדשה ההלכה אחר מתן תורה. אכן בדין שקודם מתן תורה ואחר מתן תורה הוא שוה. פשיטא הכל דבר שנוכל להתלמד מקודם מ"ת לגלות על איזה מקצוע סתום בתורה בדין ההוא למדין הימינו. כיון שהדין דין אמת. וגיד הנשה יוכיח. וכמו שלמדנו דיני המילה ושהיא בכרת מקודם מ"ת. וכן ענין יליד בית ומקנת כסף הכתובים בפ' לך לך שהם קודם מ"ת ולמדנו משם כמה וכמה דינים עיקריים. כנודע יען שהמצוה הזאת דיניה ומשפטיה מה שהיו קודם מ"ת הם הם מה שאחר מ"ת. ולמדים מקודם מ"ת כל מה שהוא צריך להתלמד לדינא. וזה פשוט וברור:

ודון מינה ואוקי באתרין כיון דדין זה שאין האבילות מתחלת אלא אחר הקבורה. דינא הכי הוי אחר מתן תורה. וכן עשו גם השבטים ביעקב אבינו ע"ה. וכפי"ז האי דינא דאין אבילות אלא אחר סתימת הגולל דבר השוה הוא קודם מתן תורה ואחר מתן תורה וקם דינא דהכי הוא לעולם. ושפיר ילפינן זה מזה דהא דינם שוה. וא"כ שפיר ילפינן מקבורת יעקב שאין האבלות מתחלת אלא משיסתם הגולל אפי' אם רחוק יום המיתה מיום הקבורה שבעים או שמונים יום שאין לדבר קצבה עד שיקבר באיזה זמן שיהיה. וכדמצינו גבי יעקב. וראיה גמורה היא מן התורה:

וכ"ז הוא לחידוד ופלפלת כל שהוא לתוספת טובה וחיזוק לדברינו. אכן אין אנחנו עומדים בידים ריקניות בראיות לדבר מדברי תלמודין וכמו שהוכחנו מסוגין דזבחים דתנינן בה בפי' איתמר עד כמה מתאונן וכו' אפי' עד עשרה ימים. וברור לכל מעיין דלאו דוקא עשרה או עשרים. דכללא הוא עד שיקבר ותול"מ:

ועוד זאת אתמה על הוראת הרב המו"ץ נר"ו. שלדעתי ברור הוא שמה שהביאו לידי מדה ולחלק בזמנים ולומר שמכיון שיום קבורה מופלג מיום המיתה. אינו בדין שישארו האבלים כ"כ בלי אבלות. הם דברי הגאון ש"ך בסי' שע"ה ס"ק ג' מה שהביא משם ראב"ן דדוקא אם יכול לבוא המת אל קבר תוך שלשה ימים. אז אמרינן דמונין משיקבר אכן אם אחר שלשה ימים לא. ומתחילים למנות תו"מ. וכתב ע"ז הרב ש"כ ז"ל שם וז"ל ואפשר שגם המחבר (מרן) וסייעתו מודים לזה דלא מסתבר כלל. אם יקבר המת במקום רחוק שאלו שבכאן ישבו ימים רבים ולא יתחילו האבלים להתאבל עד שיקבר אף שפירוש ראב"ן בש"ם רחוק הוא מ"מ הסברה נכונה עכ"ל הגאון הש"ך ז"ל. ועל דברי הש"ך הללו בנה יסוד הוראתו הרב המו"ץ נר"ו להורות להאבלים המצפים ביאת ארון אביהם למצרים. שלא יתעכבו מלהתחיל האבלות עד קברם את אביהם שאינו רחוק שיתעכב בדרך עשרה ימים או ט"ו ימים ואפשר יותר והדברים ק"ו שאם על שלשה ימים לבד כתב ראב"ן והש"ך ז"ל שאין סברה שיתעכבו מלהתאבל עד אחר הקבורה ק"ו לעשרה ימים או ט"ו וכו'. וזה ברור אצלי שעל הוראת הראב"ן והש"ך סמך הרב המו"ץ נר"ו כי זולתם לא נמצא בפוסקים מי שיחלק בזמן ומספר הימים:

ואם זאת היא סמיכת הוראתו. אתו הס"ר כי אין הנדון דומה לראיה אפי' כאוכלא לדנא. ושגגה יצאה מלפניו לדון בק"ו כזה המופרך מכל צדי צדדיו ואין בו אפי' צד אחד מופנה מקושי ותימה. על ראיה זו וק"ו שבה. שאין נדו"ד. הוא נדון הראב"ן והש"ך כלל ועיקר. כי נדון הראב"ן והש"ך דקאמרי רבנן שאם הוא אחר שלשה ימים שיתחילו להתאבל תו"מ. איירי באבלים אשר נשארו שם במקום שמת המת והם אינן מביאים את המת לקבורה. ואין להם שום עסק בקבורת המת כלל ולא יראו את קבורתו כלל. שהרי הש"ך ז"ל ציין את דבריו על פסק מרן בסעיף ג' שפסק במי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינן יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללות מתחילים למנות ז' ול' ומתחילים להתאבל. וההולכים עמו מונין משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינן מונין אלא משיקבר. ועל מ"ש מרן שאף אלו שבכאן אינן מונין אלא משיקבר. ע"ז כתב ראב"ן שכ"ז שאנחנו עושים כבוד לגדול המשפחה שהולך עם המת. שלא יתחילו האבלים הנשארים כאן במקום המיתה שאינן הולכים עם המת ללוותו למקום קבורתו. עד שיסתם הגולל. כ"ז הוא דוקא אם הקבורה במקום קרוב פחות משלשה ימים. שכיון שמקום קרוב הוא דין הוא שיהיו נגררים אחר גדול המשפחה. ולא יתחילו הם להתאבל כי אם כאשר גדול המשפחה יתחיל גם הוא והיינו אחר הקבורה אבל אם הקבורה הוא במקום רחוק דרך שלשת ימים. אזי אין נגררים אחריו. והם מונין לעצמם תו"מ. וגדול המשפחה שהולך לבה"ק ימנה לעצמו. וכתב הוא ז"ל שהסברה נוהגת כן. ובאמת שכן הוא. דבשלמא אם המת נקבר תוך ג"י אין העכבה מלהתאבל דבר מורגש ובעבור כבוד גדול המשפחה. אין להם צער כ"כ אם יתעכבו יום אחד נוסף. ואין הדבר לתימה. אכן אם יתעכב המת עד אחר שלשת ימים ואז יקבר. מה להם לישב שלשת ימים בלי אבלות בעבור כבודו והם ישבו בצער זה יכול על מגן. ומיחזי כדבר תימא וחוכא. כי מה נתחדש להם להתאבל עתה ולא קודם ומה הוא הגורם להם להתעכב מלהתאבל עד יום הרביעי למיתת המת בשלמא גדול המשפחה הוא הולך לבה"ק לקבור את מתו מלפניו. וכ"ז שלא נסתם הגולל אין לו דין אבילות. אכן לדידהו שנשארו כאן בבית והם אין להם עסק בקבורת המת כל עיקר. ולדידהו מתחיל אבלותם מן הדין מעת חזרתם מללוות את המת ואין להם שום דבר שיתעכבו עברו מלהתחיל. וא"כ אם נאמר להם שעד שיקבר המת במקום הרחוק אחר ג"י אז יתחילו גם הם לדידהו הוי מילתא בלי טעמא דבר העכבה הזאת ולמה יצטערו כ"ז הזמן בעבור כבוד איש אחד. ושניא דידיה מדידהו כדבר האמור:

ומה דמיון ויחס והשוואה לנדון הראב"ן והש"ך עם נדו"ד שאלה היושבים במצרים הם העתידים לקבור את אביהם בבוא ארונו לכאן. והם אשר ישתדלו בקבורתו בד בבד עם אחיהם המביא את ארון אביו מאיטלייא למצרים. היעלה על הדעת לומר שהבנים האלה אשר במצרים יתאבלו ויגמרו אבילותם בטרם יקברו את אביהם. הנשמע כדבר התמוה הזה? ואם כי מיום המיתה עד הקבורה יעברו כעשרה ימים או עשרים יום מאי הוי. ובאיזה פוסק נמצא דין זה לנהוג האבל אבילותו בטרם יקבור את אביו והוא המוכן לקברו. ואיה מצינו קצבה ומספר הימים לאנינות וסוגיין דזבחים ד"ק קראה בחיל אפי' עד עשרה ימים. וקבורת יעקב אבינו תוכיח. ובאמת כי פליאה היא בעיני על הרב המו"ץ נר"ו:

ועוד זאת אתמה על כבוד הרב המו"ץ נר"ו בהוראה זו. שהרי הדבר ברור שגם הוא הורה להבן אשר הביא את ארון אביו מאיטלייא למצרים שהוא לא יתאבל כלל עד קברי את אביו שהרי מתו מוטל לפניו וכאשר הדבר מפורש במרן סעיף ב' שפסק במי שמנהגם לשלוח המת ממדינה למדינה שההולכים עמו מונין משיקבר ודין זה מוסכם הוא. וא"כ לגבי בן זה המביא את אביו אין כיסוי הארון מועיל אצלו כלום כיון שהוא עתיד לקברו בקברו. וא"כ יורנו נא מדוע לגבי שאר האחים אשר הם במצרים שגם הם עתידים לקבור את אביהם כמוהו. מדוע נשתנה דינם הם להתחיל קודם שיקברוהו. ומאי שנא הם מהאח המביא. הלא יד כולם שוה בקבורתו ביום הנועד לזה. והיאך נעשה שני הפכים בנושא אחד. הלא אב לכולם. ומעשה כולם בענין הקבורה שוים. ולמה אלו יקדימו להתאבל וזה יתאחר. האם אין זה פלא:

ואעיקרא דמילתא אומר אני לענ"ד דהאידנא גם שאר קרוביו אשר נשארו באיטלייא. ולא באו אל מקום הקבורה. שאינן מתאבלים עד שיסתם הגולל. שהרי מרן בסעיף ב' העתיק לשון הרמב"ם שכתב שהשולחים המת למדינה אחרת ואינן יודעים מתי יקבר. אז מתחילים למנות משיחזירו פניהם. דוק מינא אבל אם יודעים הם בבירור איזה יום יקבר. נראה שגם הם יתחילו להתאבל עם אחיהם אשר במקום הקבורה. דהיינו משיסתם הגולל. ומנין אחד שוה לכולם. והאידנא ליכא הא שאינן יודעים מתי יקבר. שהרי מעת שיוציאוהו מאיטלייא. הלא יודעים בכיון מהלך דעת הקיטור אשר תשמור עת בואה לחוף נ"א יע"א חק ולא יעבור. ויודעים מראש באיזה יום יקבר. ואף את"ל שאין ידיעה זאת מדוייקת פן יהיה רוח סערה בים. והאניה תתמהמה יום או יומים. עכ"פ הלא רגילים האידנא להודיע לקרוביהם ע"י ידיעת הטילגראף אשר אחר שעות אחדות תגיע להם הידיעה בלי ספק וידעו גם שעת הקבורה בדיוק. וא"כ הוי דינא שידעו גם הם מתי יקבר דנראה שלא יתאבלו עד אשר יודיעום מתי נקבר. ועדיין לא מצאתי הדין מפורש בדברי הפוס' רק שמדברי הרמב"ם ומרן מוכח כן כמ"ש:

ועל הטילגראף אם יש לסמוך על ידיעותיו הא מילתא כבר נפתחה בין גאוני רבני דורנו וכולם סמכו את ידיהם עליו לסמוך על ידיעותיו. אפי' לענין התיר את האשה. וכמ"ש הגאון שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א ס' קצ"ד. וכן לענין אבלות הן כתב בזה הרה"ג ראש"ל סב"ד בס' לב מרפא בתשובותיו ס' ב'. וכאשר עמד ע"ז ראח"ג בס' נוה שלום ח"א בהל' שמחות אות י"ז וכן עשה הוא מעשה בעוב"י טראבלס ובעוב"י נ"א אמון יע"א. ולית דין צריך בושש. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. שבזמנינו נתרבה מאד שימוש בני אדם בידיעות הטילגראף. וידיעותיו הם מדוייקות ואין כאן חשש לזיוף בריות שעניני הטילגראף עומד תחת השגחת הממשלות כידוע. ובו משתמשים גם המלכים לידיעות המדינות ועסקי הממלכה. ולדידי חזה לי. כי ידיעות הטילגראפיות הס יותר בני סמכא לענין מה שהתיר הגאון חת"ס אה"ע ס' מ"ג ומ"ט וצ"ה לענין התיר עגונא בכתב הערכאות שהעיד שפ' מת וכו' וכמ"ש המעיין בד"ק. שאפי' שאלו ואלו הם כתב גוי. עכ"פ בטילגראף המודיע הוא ישראל דכשר לעדות והוא החותם על דבריו שבטילגראף והגוי מעתיק רק מה שדיבר הישראל ושולח הכתוב לבעלים ואינו מכיר לא המשלח ולא מי שנשלח אליו ומאין יש חשש לזיוף בדבר כזה. ואכמ"ל:

ותבנא לדיננא בנדו"ד. כי לפי כל האמור ומדובר מפי מרנן ורבנן גדולי הפוסקים ז"ל תורה שלימה יוצאת בהינומא שאלה הבנים והקרובים אשר מצפים לביאת הארון של המת מחו"ל למצרים והם מוכנים לקברו ויודעים ברור אימת יום הקבורה ככל האמור. אין עליהם לא דין אבילות ולא דין אנינות עד שיגיע הארון. כי לענין אבילות אין להם להתאבל עד שיסתם הגולל בקבר וכסוהו בעפר. כמו שכן הדין כמש"ל. ולא דין אנינות שהרי אין במה להתעסק בכבודו עד בואו למקום קבורתו. ואין להם כעת שום אנינות שהרי אין להם שום טירדה. ורק אותו הבן אשר הוא המביא את ארון אביו למצרים ומתו מוטל לפניו והוא המשתדל בשמירתו ובטלטולו מעיר לעיר וממקום למקום עד אשר יביאוהו אל מנוחתו למצרים. הוא לבדו אנינותו ארוכה עד יום הקבורה. וכמ"ש בס' נהר מצרים בהל' אבילות סעיף ל"ג:

קושטא קאי כי מדברי רבינו יונה שכתב בר"פ מי שמתו. והזכירם בד"מ ובהגהותיו לס' שמ"א סעיף. והבאנו דבריו לעיל שנושאי המת מעיר לעיר אם הוא מקום קרוב הוי כמתו מוטל לפניו ונוהג דין אונן גמור. אבל אם הוא מקום ב' ימים מותר עד שיבואו למקום קבורתו עכ"ל. וכיון שכן נראה דלהבן הזה המביא את אביו מארץ רחוקה ושוהה בדרך כעשרה או ט"ו ימים שאינו נוהג דין אנינות עד בואו למקום הקבורה. ונקל מעליו דין האנינות. וכנגד זה נחמיר עליו להיות חייב בכל מצות שבתורה. כיון שאינו אונן:

וכן בקדש חזיתי להגאון נודע ביהודה מהדורא תניינא ס' רי"א בענין מת שנמסר להכתפים שפוסקת האנינות מעת המסירה וכפסק מרן ס' שמ"א ס"ג ומותרים האוננים בבשר ויין. והגאון ז"ל הוכיח מדברי הירושלמי דכיון שהותרו בבשר ויין ממילא חייבים בכל מצות שבתורה. וסיים דבריו הגאון ז"ל וז"ל. מ"מ לבי חוכך בזה. לפי שהב"י מביא משם הגה"מ. דמספקא לן אם הוא הולך עם המת בעגלה או בספינה אי דמי לנמסר לכתפים. וא"כ איכא למימר דנמסר לכתפים היינו במקום שמוליכים את המת למקום רחוק ואין האונן הולך עמהם לבה"ק. אז משנמסר לכתפים אע"פ שהמת בבית פסק האנינות. שכבר אין לו שום עסק עמו. אבל במקום שהולכים עמו הקרובים בשעת הקבורה. לא מהני המסירה. כיון שגם הוא הולך שם הרי מוטל עליו כמו עליהם. ואמנם אם משימים המת בארון הסגור במסמרות יש לצרף דעת רש"י דס"ל דמה שנותנים אותו בארון הרי הוא כמו סתימת הגולל. ופסק האנינות. אף דלא קי"ל כרש"י ואין אבילות מתחיל עד סתימת הגולל בקבר. מ"מ יש לצרף להתיר עם מסירת הכתפים לענין שיפסוק האנינות ויהיה חייב במצות ומותר בבשר ויין. ונוהג דיני אבילות לחומרא. אבל שבעת ימי האבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר עכ"ל:

ומד"ק למדנו שני ענינים לדינא. האחת שכתב בפירוש אף בהיות הארון סגור במסמרות לא קי"ל כרש"י. ולא יתחילו להתאבל עד שיסתם הגולל בקבר. ואפי' אם מוליכים אותו לדרך רחוקה והיא דעת הפוסקים ומרן כמש"ל. ושנית לענין הקרובים ההולכים עם המת דפסקה מהם האנינות ומותרים בבשר ויין. דלהא מילתא חשבינן לסתימת הארון הסגור במסמרות כנסתם הגולל לענין הפסק האנינות. וא"כ נראה מדברי הגאון נודע ביהודה דלגבי הבן המביא את הארון בדרך רחוקה דיפסוק האנינות מכיון שנסתם הארון ונסגר שלא יפתח. והוא הפך ממ"ש בעניותין בדין הבן. ומכ"ש לסברת רבינו יונה ז"ל דס"ל דבריחוק שני ימים דרך אין להולך עם המת להתאונן עוד עד בואו אל מקום מנוחתו:

האמנם כל מעיין ישר הולך עיניו יחזו דבנדו"ד אין להקל על הבן באנינות ולא להחמיר עליו בחיוב המצות. כי לא דמי נדו"ד לנדון הגאון נודע ביהודה ז"ל כלל. שהרי הגאון ז"ל לא הקל באנינות להתיר בשר ויין וממילא יתחייב במצות. אלא בצירוף תרי טעמי חדא דהרי נמסר לכתפים המתעסקים בו. וא"כ לגבי האונן ההולך עמו אין לו שים עסק בקבורת המת. וא"כ טעם דנמסר לכתפים הוה סגי לפסוק האנינות וכדפסק מרן סעיף ג'. אלא משום דהכא איכא ריעותא אחריתי שהקרוב עצמו הולך עם הכתפים למקום הקבורה. וא"כ הרי גם הוא נכנס בעסק הקבורה. וכמו מה שהוטל על הכתפים הוטל גם עליו ואיתרע הך טיבותא דמסירת הכתפים כיון דקא מכתף בהדייהו. כי ע"כ מצא לו עזר הך דסתימת ארון במסמרות דלדעת רש"י מועלת גם לאבילות גמורה. הא מיהא תועיל לפחות לדין פסיקת האנינות. וגם סברה רש"י ז"ל לא סמך עליה לדינא כיון דלא איפסיקה הלכתא כוותיה. אלא מתוך דאין בנדונו גם מסירת הכתפים. ובצירוף שני הטעמים יחד פסק הגאון נוב"י לפסוק האנינות:

ובזה יתורץ הקושי הנופל בענין הספק שכתב מרן הב"י משם הגה"מ אם ההולך עם המת בעגלה או הולך עמו בספינה אי דמי למסירת הכתפים. וכל הרואה יתמה דמה ספק הוא זה. דמה. דמיון ויחס יש לזה עם מסירת הכתפים דבמסירת הכתפים הא איכא מי שישתדל בקבורת המת וכבודו ואין לאוננים שום עסק עוד במת כי ע"כ אמרינן דמעת מסירה לכתפים פסק מהאוננים את אנינותם והותרו בבשר ויין. אכן אם האונן הולך עם המת בעגלה או בספינה והוא העתיד לקבור את מתו. מה ענין זה למסירת הכתפים אטו עגלה וספינה כתפים נינהו. ומה מקום יש להסתפק בזה:

אלא דבע"כ אתה מוכרח לומר. דפירושן של דברים שהולך עם המת בעגלה או בספינה. ר"ל שבעגלה או בספינה יש שם קוברי המת והמשתדלים בקבורתו זולת האונן. ובספינה או בעגלה שם הם הכתפים אלא דמספק"ל כיון שגם האונן בעצמו הולך עמהם בעגלה ובספינה. ושם הוא עמהם המת. י"ל דלא דמו לנמסר לכתפים ממש. כיון שגם עליו מוטל עול הקבורה כי הולך הוא עמהם. ועדיין אונן הוא. או דילמא כיון ששם הם הכתפים ונושאי המת הוי כנמסר לכתפים ואין לחלק. וע"כ מפני ספק זה הורה הגאון נוב"י בנדונו דאיכא מסירת הכתפים וגם הארון סתום בצירוף הני טעמי פסיק האנינות וכדבר האמור:.

אכן בנדו"ד בבן המביא את ארון אביו למצרים. הלא אין כאן כתפים ואין כאן נושאי הארון אתו עמו. ורק על הבן מוטל עליו לבדו להטפל במת ושמירתו ובכל הדרך הזאת המת מוטל לפניו ועליו מוטל להטפל בשמירתו. גם בספינה. ובמה תפסוק אנינותו. והלא הוא לבדו המביא את ארון אביו. ואין אחר אתו. ולגבי חיובו במצות דל מהכא סיבת האנינות. הלא הוא משמר את מתו. דפטור מכל המצות ואפי' בספינה איכא חשש שמירה או שמלחי הספינה שהם גוים שלא ינהגו בו מנהג ביזיון או מחשש עכברים וכיוצא וכדכתב מרן הב"י בס' ע"א באו"ח. דלגבי משמר את המת דפטור מכל המצות אין חילוק אם הוא בספינה או בדרך יעו"ש. א"כ בנדו"ד פשיטא לי דעדין אנינותו לא פסקה עד שיקבור את אביו כיון שאין עוזר לו בענין כבודו. ושניא טובא מנדון הגאון נוב"י ז"ל:

ומינה נדון ונובין בנדון שכתב רבינו יונה ז"ל דבדרך רחוקה אין חייב להתאונן עד מקום הקבורה. נדונו הוא בנושאי המת מעיר לעיר שהם הכתפים והולכים עמהם גם הקרובים וכאשר יראה המעין בלשונו שם. וא"כ כיון דיש למת מתעסקים עם האונן כיון שהדרך רחוקה התיר להם בשר ויין. אכן בנדו"ד אין כאן נושאים ואין כאן כתפים. זולת הבן שמתו מוטל לפניו. וכיון שעליו מוטל כל כבוד אביו. נלע"ד דאסור בבשר ויין שמא ימשך אחר אכילתו ולא יטפל בכבודו וכמ"ש רבינו יונה שם ואם יש את נפשך להתעקש ולומר דמדברי רבינו יונה ז"ל אין נראה שיש לחלק כן. אודי לי מיהת דלגבי נדו"ד איכא שימור המת דפוטרו מכל מצות שבתורה. ובנדו"ד הוי מתו ומשמרו. וא"כ אם לגבי שמים אתה פוטרו לגבי בשר ויין דמילי דחול תקל עליו. אתמהא. וכדמשמע מדברי הירושלמי שהביא הגאון נוב"י ז"ל. וע"כ נלע"ד דלגבי הבן הזה שאין זולתו מי שיתעסק בכבוד אביו זולתו לבדו. לא פסקא אנינותו מיהא כיון שאין כאן לא כתפים ולא נושאים כנלע"ד:

וזאת תורת העולה מכל מאי דכתיבנא שאין מקום לאבילות לא להבנים אשר במצרים וכמ"ש לבן המביא את הארון עד אשר יקבר המת בקברו אשר כרו לו ויסתם הגולל בעפר. והדין דין אמת ומינה לא תזוע. ולצורי אוחילה לקיים לנו מ"ש ובלע המות לנצח. ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. הלכ"ד איש צעיר:

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

הלכות אבלות

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה