אור ברסלב
ומצור דבש חלק יורה דעה

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק יורה דעה

חלק אורח חיים

סימן א

הלכות טרפות

שאלת ממני בכתבך. וז"ל אחת שאלתי ליישב לי תמיהתי על מנהג עיקו"ת ירושלים ת"ו שנהגו להתיר באומה הדבוקה כולה אל השדרה דבק בלי פילוש. ומכשירין אותה בלי בדיקה. וכאשר כן ראיתי בס' מנהגי עיקו"ת בחלק יו"ד סעיף ו' והם מדברי הפר"ח ז"ל. ותמהתי ע"ז שמרן בשלחנו הטהור לא פסק הדין הזה מפורש להתר. ורק בב"י דיבר מרן בזה. והרב שו"ג ז"ל בסי' ט"ל ס' ל"ב כתב שדעת מרן בש"ע שהיא טריפה. שהרי מרן כייל לן בסעיף ז' שלכל מקום שתסרך הריאה טריפה אפי' דבוקה בלי פילוש. והרב ז"ל עמד בדברי מר"ן והקשה דבריו אהדדי מהב"י להש"ע. ושקו"ט בחכמתו הגדולה יעו"ש. ועכ"פ הרב ז"ל מסיק דלדעת מרן היא טריפה כמ"ש המעיין. ועל זאת נוראות נפלאתי. דבעיקו"ת ירושלים ת"ו דתמיד אתכא דמרן סמכינן. מה ראו על ככה לקבוע מנהג זה להתיר דבוקה לשדרה נגד דעת מרן בשלחנו הטהור. ויותר פלא דהם מכשירין אותו בלי בדיקה כדעת מרן בב"י. ושכ"ן מסתמיות לשון סעיף המנהגים שהרי העמידוהו בשורה אחת עם אונות הסרוכות כסדרן דמחיתוך לחיתוך. דקי"ל בזה דאין צריך בדיקה שאחרי שהם סרוכות כסדרן לא מתפרקי כידוע. וכפי"ז מנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו דלא כמרן בתרתי דלדעת מרן טריפה ולא מהנייא ליהו בדיקה כדין הסרוכות שכתב מרן בסי' ט"ל סעיף ז'. ואינהו מתירין אותה גם בלי בדיקה. והדבר תימה בעיני טובא וע"כ יהי נא חסדו להעמידני בקרן אורה בדין זה. כי יודע אדוני כי בין זובחי הזבח אני. וצריכנא לדין הזה להלכה ולמעשה. וכו' וכו' ועל הכל יבוא שכמ"ה:

תשובה. הלא לאמונה מכיר רו"מ בי שאינני מזובחי הזבח. ולא בקי בדיניהן ולמה זה תשאל לשמי ולא להרבנים השו"ב. המה יגידו לך פשט דבר. ולא אני. אכן נטפלתי לדבר משום חיבת הקדש עיר אבותי ירושלם עיקו"ת. אשר לשמה ולזכרה תערוג נפשי ולצורי אוחילה ישיב שבותי אליה בעושר וכבוד ושבתי בבית ה' לאורך ימים לעבודתו. וע"כ גם כי ידי מלאות עסקי לימודים בענינים אחרים אשר אני עסוק בהם כעת. פניתי קט מלימודי להציל כבוד בית תפארתי ומנהגיה מיד תמיהותיו ופלאותיו עליהם:

הגם כי באמת תמיהא לי טובא על מני"ר יצ"ו אשר ידיו רב לו במלאכה הזאת ומומחה לרבים הנהו בפ"י. איך על נקלה עמד משתאה על מנהג המיוסד בעיר האלד'ים העשויה שורה. ומוקפת עטרה. מרבנן קדישי. וקשישי. רבנן חריפי. אימתני ותקיפי. השתולים בה מדור אחר דור לנס ותפארת הגוי כולו. והמה כן ראו ולא תמהו. וכבוד מני"ר עמד להתפלא עליהם מדברי השו"ג דכתב כן בדעת מר"ן. כאלו אין שום ספר אחר נמצא אתו בבית מדרשו ורק לשני שלחנות זכה. הערוך והגבוה. או כאלו אין פירוש אחר בדברי מר"ן ז"ל כי אם מ"ש בהם הרשו"ג ז"ל. וזאת תוכיח למדי שלא עיין בדין זה במקורותיו בדברי רבינו הטור והב"י ונושאי כליהם. אשר לוא עינו ראתה מקורות הדין בשורשם עיניו לנוכח יביטו כי מנהג עיקו"ת דינא הוא ולא מנהגא. שכן הוא דעת הגאונים והרשב"א ורבינו הטור ומרן הב"י וכו' וכו'. ולשעבר אנכי גליתי את אזנו באהבה גלויה שבינינו שירחיק עצמו מלימוד כזה אשר זר ומוזר הנהו בעיני כל מעיין ישר הולך להעתיק מדברי הפו' מה שהעתיקו מפוס' אחרים בלי ראות מקור הדברים ממקום נביעתם. ואין עתה מקום להעירו שנית. עכ"פ המובן לי מדבריו הנחמדים שבכתבו שבידי. שלא תנוח דעתו רק אם אשמיעהו דין ומשפט האומה הדבוקה להשדרה הזאה. וע"מ אדנ' מנהג עיקו"ת הוטבעו בהכשרה המוחלט אצלם. אם לא איישב לו כל תמיהותיו של הרב שו"ג ז"ל בדין זה ומה ראה על ככה לפרש דדעת מרן להחמיר כי כתבת לי שכל תמיהותיו הם הרים גבוהים הן במ"ש לדעת מר"ן הן במה שתמה על הרב הכנה"ג ז"ל. וכלאחר יד הוא ממעים עלי עבודה כפולה. הוראת הדין והמנהג. ולמשקו"ט בדברי שו"ג ז"ל וישוב דבריו ותמיהותיו כאשר אמר. ועם שאינני מופנה לשני הצדדים. חיבת הקדש תכריחני לעשות כן כדי להסיר מלבו כל גמגום ועמעום על מנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו וזאת אעשה בע"ה. בתחילה אשמיע לאזניו מקור הדין בקצרה כי הוא דין מוסכם בלי חולק עליו וממנו יתבארו לכבודו מוסדות החזקים אשר למנהג עיקו"ת. ואח"ז אניף ידי לישב תמיהותיי של הרב שו"ג ז"ל כפי קוצר שכלי. אשר ע"י ישוב תמיהותיו יתברר לו כי כן דעת מר"ן בש"ע כמו בב"י להתיר בשופי. ומה' אשאלה עזר הוא יאיר עיני בתורתו ויורני מה לדבר. לבל אכשל בדבר הלכה. וזה החלי. וה' יעזור לי:

כתב רבינו הטור בסי' ט"ל וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בשם הגאונים שאם כל גג האומה מהשלמת האינין ולמעלה דבוק בשדרה כשירה שכן מראים הדברים שכן ברייתה. בד"א בשכל הגג דבוק אל השדרה. אבל אם יש פיצול שאין כל הגג דבוק לשדרה טריפה ע"כ. וע"ז כתב מר"ן בב"י ז"ל וז"ל כתב הרשב"א וכו' כן היא הנוסחה האמתית גג האומה ולא גב. ודין זה אין ענין לכאן דהכא עדין עסקינן בדיני האונות. והי"ל לכתוב דין זה בסמוך בדיני האומה. ונראה שכתבו כאן לצרף כל המקומות הכשרים בלי בדיקה. ודברים אלו של הרשב"א נתבארו לעיל גבי דין הדבק בלי פילוש. והכלבו כתב ס' הרשב"א וכו' וכן מנהג נרבונא ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרשב"א עכ"ל:

ולעיל בדין הדבק האריך הרחיב מרן הב"י ז"ל בדין זה דהרשב"א. ושם הביא תשו' הריב"ש בסי' פ"ה בדין הפולמונאדה ואסר הריב"ש הדבוקה לטרפם וללב וכו' וכתב הריב"ש דאין לנו אלא מ"ש הרשב"א משם הגאונים שאם כל גג האומה מהשלמת האונין וכו' דבוק בשדרה כשרה. ולא התיר רק באומה דבוקה לשדרה אבל לטרפס וללב אין לנו יעו"ש. וכן הביא שם מרן בב"י דברי מהר"י ן' חביב שכתב שסו"ד אין להתיר שום דבק בלתי נפיחה זולת גג האומה הדבוקה בשדרה בלי פילוש יעו"ש. וכן דעת רבינו ירוחם כמ"ש המעיין:

באופן דהתר דבק גג האומה אל השדרה בלתי פילוש. דכשרה בלי בדיקה היא דעת הגאונים. והרשב"א. ורבינו הטור. ורבינו ירוחם. והריב"ש. ומהר"י ן' חביב. ומרן כתב דלהלכה הכי נקיטינן. וכן גם דעת רמ"א ז"ל בסעיף ז' בהגה יעו"ש:

והגם כי מר"ן ז"ל לא בא הדבר מפורש בש"ע. בהתיר הדבוקה להשדרה. כתב הרב פר"ח ז"ל בפירושו לדברי מר"ן סי' ז' וז"ל עמ"ש בהגה וכו' ולדידן אף בסמוכין טריפה זולת דין אם כל הריאה דבוקה לשדרה שזה מוסכם אפי' לדעת הרב המחבר ז"ל וכמ"ש הטור משם הרשב"א משם הגאונים. שאם כל הגג מהשלמת האונין וכו' דבוק בשדרה כשרה. והרב בב"י בדין זה כתב דנקיטינן כהרשב"א וכן דעת הריב"ש בסי' פ"ה. ומה שהצריך בהגהה שתהיה כל הריאה דבוקה לשדרה. נמשך בזה אחר ס' הכלבו שהביא בב"י שכתב כן ובזה לא כיון יפה דהעיקר כדעת הגאונים והרשב"א והריב"ש דאף כשגג האומה דבוק אל השדרה סגי בהכי להתיר וכן נקיטינן עכ"ל הפר"ח:

וכן כתב הש"ך ז"ל בדין זה דדעת מר"ן להתיר בדבוקה להשדרה וכדעת הגאונים. וכ"כ לקמן כשכלל דיני הסרכות כתב דדבוקה לשדרה כשרה בשופי. וכ"כ הרב תבואת שור והלבושי שרד יעו"ש. ושו"ר להרב הכנה"ג בהגהב"י אות קט"ו שזכר דעת הרא"ש והתשב"ץ והר"ר יחיא ובסי' קי"ו זכר גם רש"ל והב"ח ודמש"א דכלהו רבנן אוסרי הדבק בכל גוונא זולת בדבוקה לשדרה דהיא מותרת כשהיא בלי פילוש אליבא דכ"ע יעו"ש:

וכן ראיתי דעת מהרשד"ם בסי' ט"ל וז"ל. גג הערוגות הסמוכות לדופן אם כל הגג דבוק בלי פילוש כשרה כדברי הרשב"א ז"ל מקבלת הגאונים. עכ"ל. והגם שפה סתם מהרשד"ם ז"ל אם כשרה בבדיקה כמנהג שאלוניקי דמתירין הדבוקה לדופן בנפיחה. או כשירה דקאמר אפי' בלי בדיקה ונפיחה קאמר. הנה בתשו' סי' מ"ד חזר וביאר הדברים באר היטב וז"ל שם בתחי' דף ט"ו ע"ב וז"ל אם כל גג האומה מהשלמת האונין ולמעלה דבוק אל השדרה בלתי פירוד ופיצול כשרה. אבל אם יש פיצול צריכה נפיחה. וכ"נ הכלל שאין התר לשום דיבוק בעולם שלא בנפיחה. אם לא בשגג האומה דבוקה אל השדרה שכנגדה שהיא מהשלמת האונין ולמעלה. כולה דבוקה בלתי שום פירוד ופיצול כלל. שאז היא כשרה ומותרת בלא נפיחה. ובענין זה דוקא אנחנו אומרים לדבק טוב הוא עכ"ל. הרי מבואר דגם דבשאלוניקי מכשירין הדבק רק בנפיחה. אכן בדבוקה האומה אל השדרה כשרה בלי בדיקה וכמש"ל:

ושוב תראה שהגם שנודע מנהג שאלוניקי שהם ממתירי הדבק. ומנהג שאלוניקי הזכירו מר"ן בב"י בסי' ט"ל. הנה בשאלוניקי עצמה בדורות שאח"כ היו מקילין בדבק קולא גדולה להתירה בלי נפיחה כלל וכלל. ומהרשד"ם ז"ל עם רבני דורו ז"ל עמדו וגדרו את הדבר ואסרו הדבוקה אם לא תעלה בנפיחה. ונוסח ההסכמה שעשה מהרשד"ם ורבני דורו ז"ל להחזיר הנפיחה לאיתנה בש' הש"ט. הביאה הרב שו"ג ז"ל סי' ט"ל סעיף ע"ב ככתבה וכלשונה ושמות הרבנים החתומים עליה מאריות גברו. ומהרשד"ם ז"ל הוא החותם החמישי בהסכמה הנז' יעו"ש בס' שו"ג. והסכמה זו היא היא מה שרמזה מהרשד"ם ז"ל בח' יו"ד בראשונה סעיף ט"ל מדיני הטרפיות וז"ל. ריאה דבוקה בלתי פילוש עמדנו במנין ועזרנו ה' ונקבעה הלכה לאיסור אם לא שתעלה בנפיחה כדברי מהר"י ן' חביב ז"ל. [ועיין בתשו' הרדב"ז החדשות ח"א סי' כ"ו מ"ש על ההסכמה הזאת] והנה הגם שהרבנים הנ"ל עשרה שליטים זצוק"ל חזרו והחמירו להנהיג הנפיחה בדבוקה. ובלא נפיחה מטריפין. הם עצמם בהסכמה הנז' הוציאו מן הכלל הדבוקה לשדרה שהיא מותרת בלי בדיקה וכדעת הגאונים ז"ל. ומכאן תקיש כמה הוא כח ההתר הניתן להאומה הדבוקה בגגה אל השדרה. שהוא כח התר עצום ופשוט בעיני הפוסקים ז"ל:

באופן כי חזרתי ע"כ הצדדים וצדי צדדים. ולא מצאתי עד הנה שום פוסק אפילו מהיותר מחמירים שבפוסקים האחרונים שעלתה על דעתו במחשבה. להחמיר ולהטריף האומה הדבוקה בגגה אל השדרה בלתי פילוש כו"ע. והדין הזה כמעט הוא יחיד בהסכמת כל הפוסקים עליו אשר החליטו הכשרו מבלי חולק. וכן לא מצאתי בספרי הפוסקים שבידי שום פוסק שיחמיר להצריך בדיקה ונפיחה בדבוקה להשדרה כלל. זולתי מנהג שאלוניקי האחרון שהונהג בימי הרב שו"ג ז"ל מחדש להצריך נפיחה גם בדבוקה אל השדרה ואפי' בלי פילוש. וע"ז תמה הרב שו"ג ז"ל שם בסעיף ע"ב וכתב ולא ידעתי מאימתי נשתנה מנהג שאלוניקי להצריך נפיחה גם בדבוקה בלי פילוש. אחרי ההסכמה העשויה מרבנן תקיפי מאריה דאתרייהו והם הוציאו זאת מן הכלל להתירה בלי בדיקה. ושוב לא מצא תירוץ לזה רק שמנהגי טרפיות הריאה בשאלוניקי משתנים מזמן לזמן. וכמ"ש הכנה"ג יעו"ש. ולקמן בע"ה בעמדנו ע"ד הרב שו"ג ז"ל אפשר לתת תבלין בטעם חומרתם להצריך נפיחה גם בזו דדינא יתיב וספרין פתיחו דלא בעי בדיקה ועיין לקמן:

והמתבאר מכל מאי דכתיבנא בדין זה דאומה הדבוקה להשדרה הוא דין מוסכם ומוחלט החרו וכמ"ש מרן בב"י. ועל דעת מר"ן ז"ל שכך היא גם בשלחנו הטהור. עדים לנו שני עמודי עולם הפר"ח והש"ך. וא"כ מכ"ז יתבאר לרו"מ כמה יפה כח מנהג עיה"ק ירושלם תובב"א דמורו בה התירא. ומאחר שכן דעת מר"ן ורמ"א בכחא דהתירא כמ"ש הגאונים וכו' בעיני לא יקרא מנהג עוד כי הדין דין אמת הוא המתיר. וכדעת כל הפוסקים שזכרנו שם קדשם. והרי מהרשד"ם ז"ל כתבו בתוך פסקי דינין ולא במנהגים. כי אין זה מנהג רק דין. ובכן לא אאריך עוד בזה כי אין כאן במה להאריך בדין מוסכם ומוחלט התירו. וסרו מהר כל תמיהות ופליאות מני"ר על מנהג עיקו"ת המיוסד על אדני פז וכאמור:

ורק אנכי אתפלא מעתה על הרב הגאון בע"ס תורת זבח זצוק"ל. אשר כל רז לא אניס ליה, לא העלה על שפתיו דין זה אם גג האומה נדבקו אל השדרה דכשרה. ומוסכם מהגאונים. והרשב"א. ורבינו הטור. ורבינו ירוחם. ומהר"י ן' חביב. והריב"ש ומהרשד"ם ומרן ז"ל והאחרונים. בלי חולק. וחפשתי בדברי הרב ז"ל בדיני הדופן הצר והרחב אשר הגאון ז"ל כתב בהם כמה חידושי דינין בחכמתו הגדולה. והך דדבוקה אל השדרה זה דבר השמטה ופלא הוא בעיני:

אשר לדעתי הקטנה. לוא הזכיר הגאון ז"ל בתורתו הקדושה את דין דיבוק הערוגות אל השדרה עם חקיו ומשפטיו. לענ"ד היה מקום רחב לפשוט ספיקו שנסתפק הגאון ז"ל בסי' פ' אות י"ט בדין אם גג האונה נסרכה אל השדרה אי מכשירינן בה כדין הדופן. או שנייא השדרה שאין מקומה ישר. וע"ז כתב וז"ל שמדברי הב"י והכנה"ג באות ר"ג נראה דדעתם פשוט להתיר סירכה מן הגג להשדרה. דהוי הגנה. והכלבו והאו"ח כתבו בפי' מהשלמת האונין לדופן או לשדרה. ולא ראיתי מי שאסר בסרוכה לשדרה זולת הרב שו"ג בסי' ט"ל ס"ק ח"ן שכתב דמנהג שאלוניקי להטריף בסרכה יעו"ש. ואין טעם לזה וכו'. גם מרן הב"י הביא דברי הרשב"א בת"ה שגג האונין דסריך אל השדרה כשרה ונקיטינן כדברי המתירין וכו', ובכן ראוי להכשיר בפשיטות עכ"ל הצ"ל:

והשתא אמינא שאם הגאון ז"ל היה מביא בתורת קדשו הך דינא דגג האומה הדבוקה אל השדרה דכשרה וכדקי"ל לדינא ככל הכתוב. תו ליכא לאסתפוקי בגג האונה הסרוכה להשדרה. שהרי כל טעם ההיתר דאית לן בדיבוק האומה אל השדרה. משום דהוייא רביתה, וכתב הכנה"ג משם מהריב"ל בהגה"ט אות כ"ה וז"ל באותה החלוקה שכתב הרשב"א שגג האומה מהשלמת האונין ולמעלה דבוק בשדרה דמכשירינן משום דאיכא תרי טעמי. חדא. דמראין הדברים שכך דרך ברייתה, וגם דהוי צר והוי כאונה לדופן ע"כ. וכן כתב מהרשד"ם בסי' מ"ג יעו"ש. וא"כ אם אנחנו מתירין בשגג האומה דבוק לשדרה. וקרינן ליה מקום צר כדין אונה לדופן. הגם שבאמת מקום האומה הוא בדופן רחב. וע"כ אין הדופן רחב מגין על האומה אם ניקבה. או נסרכה אל הדופן בלי מכה. דקי"ל דטריפה בלי בדיקה כידוע. בכ"ז דביקות האומה בגגה להשדרה חשבינן לה מקום צר וכשרה בלי בדיקה. וא"כ כ"ש וק"ו כשהאונה נסרכה אל השדרה. דהאונה מקומה הוי צר במצר החזה. ודופן שלא מגין עליה אם אפי' ניקבה דדופן סותמה. כ"ש אם רק נסרכה שם אל השדרה. דמקומה צר הוי. פשיטא דכשרה. דמ"ל דופן צר שבגב האונה. ומ"ל דופן צר שבגגה מלמעלה. וכ"ש לטעמא תנינא שמראין הדברים שכך ברייתה. ודאי יצדק יותר באונה שהמקום בצרותו פעל כל זאת וכדכתב מהרשד"ם בסי' מ"ג יעו"ש:

ובר מן דין הלא מהרש"ל והב"ח פשיט להו לקולא דיבוק האונה לשדרה. מדיבוק האומה להשדרה. דבאומה לא מכשירינן אלא אם דבוקה בלתי פילוש. ובאונה מקילין אפי' בפיליש. יעו"ש בהב"ח. וכן יש לי להביא ראיות מדברי מר"ן לספקו של הגאון ואכמ"ל:

ואולם מ"ש הגאון תו"ז ז"ל שלא ראה מי שאסר בסרוכה לשדרה זולת הרב שו"ג ומנהג שאלוניקי יע"א וכו' את אדוני הס"ר כי לא היתה כזאת להטריף חלילה. ורק מ"ש הרב שו"ג ז"ל הוא דמנהג להצריך בדיקה גם בדבוקה אל השדרה. הפך מנהגינו ומנהגם הראשון בימי מהרשד"ם ז"ל להתירה בלי בדיקה מדינא. ושע"ז היטב חרה לו להרב שו"ג ז"ל על המנהג המחודש להצריכה בדיקה. מה שאין בו צורך מדינא וכתבתי דבריו לעיל אבל מעולם לא עלתה על לבו של הרב שו"ג להטריף חלילה. ולא יאמר ע"ז מנהג שאלוניקי להטריף. חדא דלאו בדידהו תליא דהדין דין צדק דמותרת בלי בדיקה. ודיינו אם נסבול מה שהנהיגו להחמיר ולבדוק. אבל לאסור את המותר לא יתכן. ושנית שאם בשאלוניקי מתירין את הדבק בנפיחה. הגם דלדידן דאתרא דמרן סמכינן אסור הדבק לעולם ובדורות לפנים היו מתירין את הדבק אפי' בלי נפיחה עד שעמד מהדשד"ם ז"ל וגדר הפרץ. וא"כ אם היא תפשו קולת הדבק עד דיוטא האחרונה. עתה בעיר זו עצמה נאמר דאסרי דבוקה לשדרה דלדידן שרי בלי בדיקה. הם יחמירו לאוסרה גם בבדיקה. זו אין הדעת סובלתו. ופשוט:

וכזאת ק"ל טובא ע"ד הגאון תו"ז בסי' פ"ה אות כ"ט ששם כתב הגאון דברים יותר תמוהים. ששם כתב בדין הדבק שאם כל הריאה דבוקה בלי פילוש אם אין מכה בדופן טריפה ול"מ בדיקה. כמ"ש מרן. ע"ז כתב הוא וז"ל מרן בב"י כתב וכבר הוכחתי שאין שום סמך למתירי הדבק ודברי האוסרים עיקר ועיין למהרשד"ם סי' ט"ל הסכמה מכמה רבני שאלוניקי ז"ל והוא השלים המנין שהיו נוהגים להכשיר הדבוקה והסכימו בכל תקף לאסור הדבוקה ה"ד הרב שו"ג ס"ק ע"ב וכתב מר"ן והרמב"ן דהמתירה בר נידוי הוא והכלים אסורים ועיין בשו"ג דהמנהג לאסור גם הדבוקה מהערוגות להשדרה וכן הוא מנהגינו לאסור כל דבק בלי מכה עכ"ל ז"ל:

ואחר המחי"ר מקדושת עצמותיו אמינא לא כן אבי. כי מפשט דב"ק נראה שמהרשד"ם ורבני דורו אסרו הדבוקה לגמרי. וא"כ הושוו לדעת מר"ן ז"ל דאסר הדבק בהחלט. וע"ז סיים הגאון תו"ז דברי מר"ן שכתב דהמתירה בר נידוי הוא והכלים אסורים ור"ל שמהרשד"ם ורבני דורו אסרו כדעת מר"ן דכתב דלא מהניא ליה בדיקה. ושע"ז סיים דב"ק וכן הוא מנהגינו לאסור כל דבק בלי מכה. וכנודע שבאיזמיר אוסרי הדבק:

ותמהתי מאד אנה מצא הגאון תורת זבח דברים אלו לא במהרשד"ם ולא בשו"ג ליתנהו להני מילי כלל. כי לא אסרו רק שלא בנפיחה. אבל בנפיחה לא עלתה על דעתם לאסור. והרי דברי מהרשד"ם בסי' ט"ל כתב עזרנו ה' וקבענו לאסור שלא נפיחה. ובסי' מ"ד כשכתב כללי הטרפיות לשוחטים. כתב שכל מין דבק בנפיחה כשר. ואין לך דבר שכשר בלי נפיחה רק הדבוקה להשדרה בלי פילוש. ואם יש בה פילוש צריכה נפיחה. באופן שמהרשד"ם ורבני דורו רק החזירו עטרת הנפיחה ליושנה. ממה שהקלו להתיר הדבק גם בלי נפיחה. אבל בנפיחה אין להם שום דבק שיאמר עליו אסור. הנה מהרשד"ם לפניך לך נא ראה. וגם מ"ש הרב שו"ג נוסח הסכמת מהרשד"ם ורבני דורו הכי איתמר בפי' לך נא בדברי השו"ג שם שבנפיחה הכל מותר. וזה דלא כמרן ז"ל דאסר הדבוקה בלי מכה ואין לה תקנה אפי' בבדיקה. ופליאה נשגבה על הגאון תו"ז שקירב את המרוחקים בזרוע. ומעתה מ"ש שם וכתב מר"ן שהמתירה בר נידוי והכלים אסורים. אין זה מקומן של דברים אלו. כי מרן גופיה בסי' ט"ל הביא מנהג שאלוניקי דמנהגם קדמון להתיר הנפיחה. ומקום שנהגו נהגו. ולא כתב מרן ז"ל דברים אלו אלא למי שהורה להתירה ולעשות מנהג חדש לך נא ראה בב"י ומשם בארה. וע"ש בשו"ג לאסור גם הדבוקה להשדרה. וכ"נ כבר עמדנו עליהם לעיל. דליתנהו להני מילי בשו"ג ואכמ"ל עוד בזה:

נחזור לענין דידן בגג האומה הדבוקה לשדרה בלי פילוש דכשרה היא אליבא דכ"ע. ומנהגינו בעיקו"ת ירושלם להתירה בלי בדיקה מנהגינו תורה היא. ובזה ברור כי כבר נתפשטו לרו"מ כל הקמטים שהיו לו בסירכא הזאת ובזה השלמנו הדיבור בסעיף הלזה אשר בו הזכרנו לרומעכ"ת את תורת הדין ואת משפט מנהגינו בו. ומעתה נתחיל לבאר גם סעיף השני לבאר ולישב תמיהות הרב שו"ג כאשר ביקש ממני בכתבו בעהי"ת:

כתב הרב שו"ג בסי' ט"ל עמ"ש מר"ן ז"ל בסעיף ז'. אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת או לחזה או לשומן הלב וכו' שטריפה ואפי' היא דבוקה בלי פילוש. כתב ע"ז הרב שו"ג שם בסעיף ל"ד וז"ל. ואפי' היא דבוקה וכו' כ"כ רבינו בב"י משם מהר"ד יחייא ושכן דעת הרא"ש דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה וליכא חילוק בין איכא פילוש או ליכא פילוש. והביא רבינו בב"י את לשונם:

אך הריב"ש ומהר"י ן' חביב התירו בשגג האומה דבוקה לשדרה בלתי שום פילוש אפי' בלי בדיקה כהרשב"א ז"ל דס"ל הכי וכו' וכתב רבינו שם ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרשב"א. והכא פסק להפך דלכל מקום שתסרך טריפה אפי' דבוקה כולה בלתי פילוש וקשה מיניה וביה עכ"ל:

ותחלת אמרי פי קדוש הרב שו"ג ז"ל יש בהם מן הקושי במשפט סידור הדברים לומר שהריב"ש ומהר"י ן' חביב הם שהתירו בשגג האומה דבוקה וכו' כהרשב"א. והריב"ש ומהר"י ן' חביב מדברי הרשב"א למדו שהביאו דבריו בספרתם כמ"ש המעיין בב"י. ומדוע תלה הרב שו"ג ז"ל כח ההתר בהם. ועשה את הסיבה מסובב. גם לכתוב כהרשב"א הם דברים שאינם מתובלים כל הצורך. כי הרשב"א הביא דברי הגאונים שכתבו הכי. וכמ"ש רבינו הטור ואתמהא טובא על הרב ז"ל שמכל להקת הפוסקים ראשונים ואחרונים אשר כולם הכשירו את דבק הערוגות לשדרה. כמובא בדברי מרן בב"י והרב הכנה"ג ז"ל אשר הוא מביא את דבריו בכל סעיף כמעט. ואשר העלה את שמותם בכנה"ג כמש"ל לא זכר הרב רק שנים שהם הריב"ש ומהר"י ן' חביב לבד. ולפחות הי"ל להזכיר להקת הראשונים שהם הרא"ש. ורבינו הטור. והכלבו. והתשב"ץ. ורבינו ירוחם. וכיוצא שכולם בהסכמה עלו בהתר הדבוקה לשדרה כתורת הגאונים. ואי משום הא לחוד לא אירייא דאפשר דהרב נקט בקצרה שהם מן המערכה הגדולה. ובשתים עלתה לו לומר דהם התירו וכדעת הרשב"א והדין דין אמת:

האמנם במה שהקשה פסקי מרן אהדדי מהב"י לשלחנו. דבב"י הכריע כהרשב"א להלכה. והכא קאמר לכל מקום שתסרך טריפה אפי' דבוקה בלי פילוש:

על דב"ק אלו יחרד הלב ויתר ממקומו. דאנה מצא הרב שו"ג ז"ל גירסא זו בדברי הש"ע דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה ואפי' בל"פ וכו' עד שכלל הרב בתוך כלל זה גם דבוקת השדרה. ומזה מצא מקום להקשות דברי מר"ן אהדדי מן הבית אל השלחן. ואת אדוני הסליחה רבה דליכא הכא גירסא זאת כלל. ולישנא כדנא דלכל מקום שתסרך טריפה. שמענוה בדין הוורדה המובא בסעיף ו' הקודם. אבל הכא מרן ז"ל דייק בלישניה טובא וכתב אם נסרכה האונה או האומה לגרגרת. או לחזה. או לשומן הלב. או לכיסו וכו' ואחר שמנה כל המקומות שהסירכה פוסלת בהם. סיים וז"ל ואפי' אם דבוקה לאחת ממקומות הללו בלי פיליש. ורצונו לומר שאם נסרכה לאחד מן המקומות הללו המנויים לעיל טריפה ואפי' דבוקה בלי פילוש. אבל שאר סירכות שאין הסירכה מטרפת בהם לא נזכרו בסעיף הזה. וא"כ דבוקה לשדרה שלא מנאה מרן בס' הקצר עם סירכות הפסולים. ובב"י ששם מקיר הדברים הביא דברי הרשב"א משם הגאונים שהכשירו והכריע כוותייהו להלכה ודאי שדעת מרן כ"ן. ורואה אני שהרב שו"ג ז"ל לא סיימוה קמיה דמר דברי הפר"ח והש"ך תרתי עמודי עולם שהעידו שכן דעת מרן להכשיר בהכרעתו בבית יוסף. ודלא כמו שחשב הוא בדעת מרן:

ובדברי הרב ז"ל יש לנו תרי תמהי רברבי ותקיפי. א' דלפי גירסתו או מה שסבר בדברי מרן בסעיף ז' דכללא כייל מרן דריאה דלכל מקום שתסרך טריפה מבלי יוצא מן הכלל מעתה. תיקשי דאין זה כלל גמור. שהרי אונה שניקבה לדופן צר וסרכה בבשר כשרה כדפסק מרן בסי' זה סעיף י"ח. וכן אם האומה נסרכה לדופן רחב ומכה בדופן כשרה בלי בדיקה וכפסק מרן סי' כ"ב. וכן אם האומה דבוקה כולה לדופן ומכה בדופן דכשרה בבדיקה כדפסק מרן לקמן סעיף כ"ד. וכן אותם הסירכות דמנה מר"ן ז"ל בסי' כ"ה בדיני רובא שהם מבעל העיטור. דיש מהם דכשרים אם הרוב במקום המכשיר. והא הני כולהו סירכות נינהו וכשרות ולא מטרפי. וא"כ מרן ז"ל דכתב בסעיף ז' דלכל מקום שתסרך הריאה טריפה. הי"ל למרן לומר חוץ מהאונה שנסרכה לדו"צ. וחוץ מהאומה שנסרכה לדו"ר עם מכה. וחוץ מסרוכה כולה ומכה וחוץ וכו'. דאל"כ דברי מר"ן בש"ע סתרי אהדדי מן סעיף ז' לסעיפים הבאים אחריו:

אלא דהדבר ברור דמרן לא מנה פה בסי' ז' רק סירכות המטריפות שאין להם שום תקנה. וטריפה הם בהחלט. אבל שאר הסירכות שאע"פ שנסרכו יש להם התר לא נמנו בסעיף הזה. וכ"א עיין עליהם במקומם. וא"כ אתייא מכללא דבוקת השדרה דלא מנאה מר"ן בין הפסולין כשרה היא:

ב קל"ט דאיך עלה על דעתו ז"ל דדעת מר"ן להטריף גם דבוקת השדרה. בתוך הך כללא דכייל לכל מקום שתסרך הריאה טריפה. בשגם היה במציאות לשון הכלל הזה. וק"ו שאינו. דהא כל הנך המנויים בסעיף ז' טירפות דידהו מחמת הסירכה היא. וכתב מר"ן בב"י דטעמייהו דכל הני דלאו מקום רביתא הוי יעו"ש. ובדין הדבוקה להשדרה הדבר מבואר בדברי הרשב"א שהטעם שהיא כשרה משום דמראין הדברים שכך היא ברייתה ולא הוי סירכה ותדע שכאשר יהיה פילוש טריפה משום דיצאה מכלל ברייתה ונכנסה להיות סירכה וטריפה. וכן תמצא הדברים מפורשים במהרשד"ם סי' מ"ג בתחילת התשובה. והם דברים ברורים. וא"כ כל טעם היתר הדבוקה להשדרה היא מטעם שזאת איננה סירכה כלל. וכיצד יתכן מעתה לומר דדעת מרן ז"ל לכלול גם דבוקת השדרה שהיא טריפה בכלל הנך סירכות שמנה בסעיף ז'. דהא לא שוו בשיעוריהן. דהנך טריפה מחמת הסירכה. והא לאו סירכה היא ומי הכניסה בדוחק ביניהם. והוא פלא על הרב ז"ל:

עוד כתב הרב שו"ג ז"ל לתרץ קושית סתירת דברי מר"ן אהדדי וז"ל וי"ל דרבינו הדר ביה מהב"י להספר הזה והכי מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי לתירוצי בכה"ג כמו שכתבתי בכלל י"ג עכ"ל:

ותירוץ הרב ז"ל קשה מאד לסובלו יותר מהקושיה עצמה. דמי שם פה לומר דמר"ן הדר ביה מהב"י לשלחנו. ואיך יצויירו בשכל דברים תמוהים כאלה על מרן אבי התעודה ולומר דהדר. וא"כ דעתו ז"ל להטריף. וזאת חזות קשה דאטו מר"ן דרכו לחלוק על רבותיו בלתי טעם ובלתי סברה. והלא רבנן המתירים הם להקה גדולה של רבותינו רבנן קמאי. ה"ה הגאונים והרשב"א ורבינו הטור והרא"ש והכלבו והתשב"ץ והריב"ש ומהר"י ן' חביב וכו' וכו' ומאיזה טעם חלק מר"ן על רבותינו אלה זי"ע. האם אין זה דבר תמוה ומפליא. ומ"ש הרב דהכי מרגלא בפומייהו דרבנן בתראי דמרן הדר לפעמים ממ"ש בב"י. יתכן דוחק מציאות דברים כאלה באחת מב' פנים. א. דחזינן דבשלחנו הטהור פסק הדין מפורש הפך מ"ש בב"י ז"ל ואז אין לנו בית מנוס כ"א לומר דמרן הדר ביה. וגם ע"ז מוכרחים אנחנו להתחבט ולמצוא טעם להחזרה. ומי הכריחו לחזור מדבריו בב"י. וא"כ הכא בנדו"ד קושטא קאי כי לא נמצא הדבר מפורש להדייא בש"ע שדבוקת השדרה כשרה. אכן משום הא אין להכריע דמרן הדר ביה. דאימא אישתמיט מההעתקה בס' הקצר. כי מר"ן ז"ל ילוד אשה הוא וס' הקצר חברו לעת זקנתו. ואף אם השמיטו אינו הכרע דלא ס"ל הכי עיין להרב יד אהרן בסי' ש"ב הגהב"י ועיין להרב יד מלאכי בכללי מהריק"א אות ד'] או יתכן שדעתו שנלמוד סתום מן המפורש. והכא הא נפק ודק ומנה וספר מה הם הסירכות הפוסלות. והך דלאו סירכה היא מכלל לאו נשמע הן. ב. אם מרן בב"י הביא איזה סברת פוסק להלכה ובב"י נראה לו כאותו פוסק. אכן בש"ע השמיטו כי ראה חולקים בדבר. נאמר כי מר"ן הדר ביה וכמ"ש שם הרב יד מלאכי ז"ל. וגם זה נקבל רק כאשר יסתמו מקורות ישע לישוב דבר השמטה. אכן הכא בנדו"ד הדין של דבוקת השדרה. הוא דין מוסכם מכלהו רבנן קמאי ובתראי. ובב"י לא הזכיר שום חולק על דין הזה כו"ע. ומרן בשני מקומות כתב ולהלכה נקיטינן כהרשב"א. ואחר כל זאת היאך יתכן לומר שמרן הדר ביה. כאן הבן שואל מה טעם הדר ביה מהכרעתו בב' המקומות. ואיזה פוסק אשר מצא שחלק על הרשב"א והחמיר. כדי שנאמר שמרן מצא חולקין בדבר השמיט הדין מש"ע. ואף לוא מצא מרן איזה סברה של איזה פוסק שחלק בזה למה לא הזכירה בב"י המאסף לכל המחנות. ואפי' אם מצא ס' איזה פוסק. דבר נמנע הוא שיפסוק מר"ן ס' יחיד נגד רבים והרבים הם רבותינו בעלי ההוראה שמימיהם אנחנו שותים. ואת אדוני הסליחה רבה אשר הכניסנו בשביל איזה דחיק ורחיק לפרש בו דברי מר"ן. מה שהדעת תמאן לקבלו מכל הנך טעמי שכתבתי ומחיינא קיד"ה ת"ק וסליחתו אדרוש:

עוד כתב הרב שו"ג וז"ל. אמנם ק"ל בדברי הרב הכנה"ג דכתב בהגהב"י אות קי"ו. גבי מ"ש רבינו בב"י והכי נקיטינן. כתב וז"ל וכן פסק מהרשד"ם ז"ל בסי' ט"ל ובתשובה מ"ד. ובסי' ט"ל כתב ריאה דבוקה בלי פילוש עזרנו ה' ועמדנו במנין ונקבעה הלכה לאסור אם לא שתעלה בנפיחה כדברי מהר"י ן' חביב. וכ"כ מהריב"ל בח"ג סי' צ"ד וכן פסק רבינו בספר הקצר עכ"ל. ויש לתמוה שהרי רבינו בס' הקצר לא הזכיר נפיחה אלא טריפה בהחלט. ומהרשד"ם התירה בנפיחה. ואיך השווה דעותיהן יחד והם רחוקים זה מזה:

ועוד קשה שהרי הרשד"ם בשני הסימנים הנז' כתב דאם כל גג האומה דבוקה אל השדרה בלי פילוש דכשרה בלי נפיחה כהרשב"א. ורבינו כתב הכא או לסמפון היורד בין שתי הערוגות טריפה ואפי' דבוקה בלי פילוש. וזה שלא כדברי הרשב"א והיכי קאמר הרב והכי פסק רבינו בס' הקצר:

ועוד קשה דמ"ש רבינו בב"י והכי נקיטינן היינו כמאן דאסר כשהאומה דבוקה אל הטרפם ואפי' נפיחה לא מהנייא והיכי כתב הרב ז"ל וכ"פ מהרשד"ם ז"ל והביא לשונו שהוא הפך האמור שהרי מהרשד"ם הכשיר אם תעלה בנפיחה ואינהו מטריפין אפי' אם תעלה בנפיחה. עכ"ל הרב שו"ג:

והנה לקושיתו הראשונה שהק' על הרב הכנה"ג שאיך כתב וכ"פ מהרשד"ם. הלא הם עומדים רחוקים דמהרשד"ם מתיר הדבוקה כולה בנפיחה ומרן אסרה ולא מהנייא לה בדיקה וכמ"ש בסעיף כ"ד ואיך השווה אותם. על זאת אמינא בבקשת אלף מחילות מכבוד תורתו. כי אין כאן קושיא על הכנה"ג. כי הרב שו"ג ז"ל חשב שני הדיבורים של הרב הכנה"ג לדיבור אחד וע"כ הקשה עליו קושיתו זאת. ואולם קושטא דמילתא לא כן. כי דיבור הראשון של הכנה"ג הוא הכי שציין עמ"ש מרן בב"י והכי נקיטינן. כתב הרב הכנה"ג וז"ל נ"ב וכן פסק מהרשד"ם בסי' ט"ל ובתשו' סי' מ"ד. ובכאן סליק הדיבור. ואח"כ מתחיל דיבור השני וז"ל ובסי' ט"ל כתב וכו'. והמופת חותך ע"ז ציון ב"פ סי' ט"ל בשורה אחת. ואם הם דיבור אחד למה לא ציין הרב סי' מ"ד בתחילה ואח"כ יציין סי' ט"ל ומה שדיבר בו מהרשד"ם. ולמה ציין סי' ט"ל ב' פעמים. וזה ברור בעיני. שדיבור הראשון הכי הוא וכ"פ מהרשד"ם בסי' ט"ל ובתשו' סי' מ"ד. וכוונת הרב הכנה"ג ברורה. שהנה מרן בב"י קודם הכי נקיטינן. כתב משם מהר"י ן' חביב שאין להתיר שום דבק בלי נפיחה זולת גג האומה הדבוק בשדרה בלתי שום פירוד כדעת הרשב"א. וע"ז ציין הרב הכנה"ג וכן פסק מהרשד"ם בסי' ט"ל ובסי' מ"ד. ודבר ה' בפיהו אמת שמהרשד"ם בסי' ט"ל הכי כתב וז"ל. גג הערוגות הסמוכות לדופן אם כל הגג דבוק בלתי פילוש כשרה כדברי הרשב"א מקבלת הגאונים עכ"ל. ובתשו' סי' מ"ד בדט"ו מחלק יו"ד ע"ב בראש הדף כתב וז"ל הכלל שאין התר לשום דיבוק בעולם שלא בנפיחה. אם לא בשגג האומה דבוקה אל השדרה. שכנגדה שהוא מהשלמת האונין ולמעלה כולה דבוקה בלתי פירוד. שאז היא כשרה ומותרת בלי נפיחה. ובענין זה דוקא אנחנו אומרים לדבק טוב הוא עכ"ל. והרי נתבררו ונתחוורו דברי הרב הכנה"ג במה שציין לפסקי מהרשד"ם בסי' ט"ל ובתשו' סי' מ"ד שהם מתאימים עמ"ש מרן בב"י בדין הדבוקה להשדרה. ויצא נקי הרב הכנה"ג ז"ל מתמיהת הרב שו"ג ז"ל עליו בתמיהתו הראשונה:

ולקושייתו השנית על הרב הכנה"ג, שהק' עליו דהרשד"ם בשני הסימנים דאם כל האומה דבוקה אל השדרה בלתי פילוש כשרה בלי בדיקה כהרשב"א. ואלו מר"ן ז"ל פסק הכא או לסמפון היורד בין הערוגות טריפה וזה שלא כדברי הרשב"א והיכי קאמר הרב וכ"פ רבינו בס' הקצר ע"כ. הנה המעיין יראה מעתה שהרב שו"ג ז"ל זה לו הכרח השני שמר"ן בש"ע פסק שהאומה הדבוקה להשדרה שהיא טריפה. והכרחו הראשון הוא מגירסתו בדברי מר"ן לכל מקום שתסרך הריאה טריפה. ודבוקת השדרה לא נפקא מכללא וטריפה. וכבר עמדנו על זאת לעיל ויצאנו בו חובת הביאור והורינו לדעת שמרן בב"י ובש"ע שיטה אחת לו בכשרות הדבוקה לשדרה. וכמש"ל. ועתה השמיענו חדשה שמרן ס"ל שדבוקת השדרה היא טריפה שהרי פסק או לסמפון היורד בין ב' הערוגות וזה דלא כהרשב"א:

ואת אדוני הסליחה כי דבריו אלה ירעישו מיתרי הלב לרוב התמהון שיש בדברים אלו עד שעלה בדעתי להחליט כי הדברים האלה לא מפי הרב שו"ג יצאו רק איזה תלמיד טועה כתבם והכניסם דבריו בתוך כתבי הקדש של הרב שו"ג. כי לא ידענא מהו הקשר ומהו היחס שיש בין דין הסמפון היורד בין הערוגות שהוא טריפה אם נסרכה הריאה באותו הסמפון. לדין אם הערוגות עצמם נדבקו להשדרה שעליהם. והם שני דינין רחוקים זה מזה בטעמם כאשר אבאר. ולמטוניה דמר דדין אחד להם ושוו בשיעוריהן ק"ל טובא על הרב שו"ג ז"ל. דמ"ל להתלונן על הרב הכנה"ג ז"ל שכתב וכן פסק בש' הקצר ואין כן הדברים. הלא תיקשי על מרן בב"י דבאותו מקום עצמו שמנה מקומות אשר הסירכה פוסלת בהם. ומכללם אם נסרכה הריאה לסמפון היורד בין שני הערוגות. שם באותו פרק באותו מקום כתב הך דדין הרשב"א משם הגאונים דכשרה בלי בדיקה אם אין בה פילוש. וכתב מרן דאם יש בה פילוש שוה דינה לדינין אלו יעו"ש. וא"כ לפי דעת הרב שו"ג ז"ל תיקשי למרן דמכשיר באחת ופוסל באחד והם ענינים שוים ודין אחד להם. וקושיא זו אלימא ואימתני ותקיפה להקשות מדברי הבית יוסף בעצמו שבמקום אחד הוא סותר דבריו. טפי מלהקשות עליו מן הבית אל השלחן. האין זה פלא:

אכן הדבר תמוה מאד דאין יחס בין שני הדינין האלה. כי סמפון היורד בין ב' הערוגות. הוא שומן הגרגרת והוא סמפון מכוסה בשומן ומחובר בראשו להשדרה ויורד בעומק בין ב' ערוגות הריאה וראשו מחובר לחלל הלב. וא"כ כיון שהסמפון הזה מקומו בין גובה הערוגות שהם ב' האומות והאומות גבוהות מכאן ומכאן והוא ביניהם בתוך עמק גובה שלהם. א"כ אם נסרכה לסמפון הזה האומה או האונה. לאו היינו רבותייהו ואין זו ברייתה. וא"כ כיון שסירכה היא סופה להתפרק וטריפה. ומה דמות נערוך לדין דנדו"ד שהאומה בגגה דבוקה להשדרה שלמעלה ממנה. שזו דרך ברייתה שהרי בהיות הבהמה רבוצה גג האומה מגיע להשדרה והשדרה נוגעת בהם ולהיות המקום צר מתדבקת בהם האומה וזו דרכה. וע"כ הכשירו שזו היא ברייתה להיות כן. משא"כ אם דבוקה במקצת דהיינו יש בה פילוש טריפה. דעתה לא הוי דרך ברייתה ורק סירכה היא זאת וטריפה. וכאשר חמצא כ"ז מבואר במהרשד"ם בסי' מ"ג ובתשובה שאחריה. וכידוע לבקי במלאכה זו. וא"כ שני הדינין דין אמת בטעם כל אחת מהם כי סירכה לסמפון סירכה היא שהרי הוא בעמק האומות ואם נסרכה לשם לאו היינו מקים רביתה וטריפה. אכן דבוקה לשדרה כשרה כשגג האומה בגובהו נוגע אל השדרה ודבוק בה בלי פילוש. כשרה שזה דרך רביצתה. והמעיין בדברי מר"ן בב"י יתהלך ברחבה כי מרן באר הכל באר רחובות. ופלא עצום על הרב שו"ג ז"ל בכל דב"ק אלו. ובזה אזדא לה תמיהתו על הרב הכנה"ג שתמה עליו לקמן סמוך קצת איך לא נרגש שמר"ן בב"י פסק כהרשב"א והכא פסק מרן דטריפה. והניחה בתימה. ואתו הס"ר דגאון הדור כהרב הכנה"ג אשר פנה וזוית לא שביק בדיני הטרפיות לא ישית לב להרגש כזה, אכן באמת אין כאן הרגש מעיקרא. כי הרב הכנה"ג ז"ל ידע כי מר"ן מה שהכריע בב"י כהרשב"א אותו שם למשפט גם בס' ש"ע. ובמקומות רבים בהגהב"י הביא דברי מר"ן בהכרעת הדין כהרשב"א ואם כי לא פורש בהדייא אין זה כי אם דבר השמטה וכדכתיבנא:

ומהאמור אתמה טובא על הרב שו"ג ז"ל לעיל סעיף נ"ח שציין עמ"ש מר"ן בסי' י"ח בדין אונה שניקבה ודופן סותמה וכתב מר"ן וה"ה בכל השלם שכנגד האונות עד הערוגה וכו'. ודברים אלו הביאם מר"ן בב"י משם הרשב"א יעו"ש. וע"ז כתב הרב שו"ג וז"ל עד הערוגה ולא ערוגה בכלל דהרי פסק לעיל סי' ז' או לסמפון היורד בין הערוגות ולדידן אם עולה בנפיחה כשרה. ואי נסרך ע"ג האונה גם בזה כשרה בלי בדיקה וכמו שציין רבינו וכתב עד הערוגה וכ"כ בב"י בפי' משם הרשב"א וכו' עכ"ל. ודב"ק תמוהים טובא מלבד דאכתי הרב אזיל לשיטתיה דסמפון היורד בין הערוגות וערוגה הדבוקה לשדרה חדא נינהו. וכמו שכתבתי. עוד בה קשה דהלא סעיף י"ח הלזה כתבו מר"ן בב"י ופסקו ככתבו וכלשונו בש"ע. והם דברי הרשב"א. ואיך יצוייר דמרן בב"י ס"ל דגג האונה הדבוקה לשדרה כשרה. ובכאן בש"ע עם שכתב הלשון ההוא דבב"י נאמר דמרן מיחלפה שיטתיה להחמיר ולפרש עד הערוגה ולא הערוגה בכלל. הנשמע כדבר הזה והוא פלא עצום בעיני:

האמנם פש עלינו לבאר כוונת הרב הכנה"ג ז"ל כמ"ש וכ"כ רבינו בס' הקצר. כי דברים אלו קשים להולמם ובצדק ילי'ן הרב שו"ג על הרב הכנה"ג ז"ל שאם נאמר שכוונתו על הכשר דבוקת השדרה. דכן דעת מרן. אכן סו"ס קשה כי לא מצאנו שדיבר מרן בזה בס' הקצר רק בב"י. ובר מן דין פירוש זה איננו צודק. שהרי הרב הכנה"ג ז"ל ציין ס' הקצר אחרי מ"ש הכנה"ג וז"ל ובסי' ט"ל כתב (מהרשד"ם) ריאה דבוקה בלתי שום פילוש עזרנו ה' ונקבעה הלכה לאיסור אם לא שתעלה בנפיחה כדברי מהר"י ן' חביב וכ"כ מהריב"ל בח"ג סי' ס"ד וכ"כ רבינו בס' הקצר ע"כ. והשתא קשה יותר ויותר שמרן לא פסק היתר הנפיחה מעולם בבדוקה כידוע ומפורסם. ואיך יאמר עליו וכ"כ רבינו בס' הקצר. דליתא. וא"כ אל מה ירמזון דברים אלה שאין להם פתרון כמובן. וחזיתיה להרב שי"ג ז"ל שנדחק מאד מאד ליישב הדברים והמעיין בסקירה אחת יראה כי לא יתיישבו הדברים כלל. והרב כנה"ג טפי נות לו להניח דבריו בתימה ולא להכניס דבריו בדוחק עצום מאד כמ"ש המעיין. אכן גם דברי הרב הכנה"ג הם מתמיהים דלא פסק כן הש"ע בשום מקום. והוא פלא:

ושוב אח"ז חזרתי לראות דברי הכנה"ג במקורן. וראיתי שלא כן כתוב בתוך דבריו רק אחרי מה שהביא דברי מהרשד"ם שתקנו שבלא נפיחה אסורה וכמ"ש מהר"י ן' חביב ומהריב"ל. כתוב שם וז"ל וכ"כ רב"י בס"א. והרב שולחן גבוה ז"ל עשה מן הראשי תיבות ביאור וכן כתב רבינו בס' הקצר. וכפי' גירסה זו נפול ברשת קושיותיו ואין לנו התמלט. אכן לדעתי לא לזה כיוון הרב הכנה"ג. ר"ק הכי וכן כתב רב"י רבינו בית יוסף בס"ה בסימן הקודם. וכוונתו מעתה ברורה. כי אחר שהביא דעת מהרשד"ם בסי' ט"ל שגזרו שלא יתירו הדבק כי אם בנפיחה כדברי מהר"י בן חביב. כתב שרבינו בית יוסף כ"כ בסימן הקודם. והוא אמת ויציב שבדברי הב"י בסימן הקודם לזה. שם הביא מרן הב"י דברי מהר"י ן' חביב שאין להתיר הדבק כי אם בנפיחה. ושם כתב מרן הב"י שכן מנהג שאלוניקי שמכשירין אומה הסרוכה לדופן בבדיקה יעו"ש. והדברים אמיתיים וברורים. ויצאנו מן המבוכה הזאת בשלום וגם יצא נקי הרב הכנה"ג ז"ל מכל התלונות. ונתחוורו הדברים כהלכתן. ברוך אלהים:

ומעתה הרי בישע אלד'ים אשר עזרנו ישבתי גם תמיהות הרב שו"ג ע"ד מר"ן ז"ל וכבר השמעתיו בסעיף הראשון הוראת הדין שהדבוקה לשדרה היא כשרה. אליבא דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ורק אם דבוקה לשדרה מגגה של האומה בלי פילוש ואז היא כשרה בלי בדיקה. וכמנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו המיוסד על אדני פז. ודו"ק:

ואחרי כל זאת אשר ביארתי לכבודו. בדין זה. אל יתמה רומעכ"ת שי' עלי שבפה העירה מצרים נהגו להטריף. וכן כתבתי אני בספרי הקטן נהר מצרים סעיף ה' מהלכות טרפיות. שמנהגינו להטריפה. ומעכ"ת שי' הלא יתמה עלי שאני דורש ואיני מקיים. דהא ליתא שהרי כתבתי שם בסעיף הנ"ל שמה שאנחנו מטריפין לא מדינא. רק מחמת שאין אנחנו יכולים לברר הדבר כי הלא כדבר מפורש בדברי הפוס' הנ"ל שמה שמכשירין כשגג האומה דבוקה לשדרה היינו אם דבוקה כולה בלי פילוש. ואם יש בה פילוש טריפה ולא מהנייא לה בדיקה דיצאה מתורת דבוקה ונכנסה לתורת סירכה וכמש"ל. וא"כ הדבר ברור דעכ"פ על הבודק לראות ולדעת אם היא דבוקה בלי פילוש או אם יש בה פילוש וזה ברור. ובאשר כי מנהג הגויים דפה מצרים שאין פותחין חזה הבהמה כי אם אחר הוצאת הריאה לחוץ. וא"כ נפל פיתא בבורא שאין הבודק יכול לדעת אם היתה דבוקה כולה או היה בה פילוש. וע"כ אנחנו מטריפין. ומטעם זה אנחנו מטריפין ג"כ בסרוכה לדופן ומכה בדופן מפני שאי אפשר להכשיר בלי ראית מקום הסירכה אם היא במקום המכה או לא. וע"כ אנחנו מטריפין וכדכתיבנא בספרי נהר מצרים בדין זה. ונפקה מינא שכאשר תהיה הבהמה ממון ישראל. שאז יניח הישראל לפתוח החזה קידם הוצאת הריאה לחוץ. כדי שלא יאבד ממונו. אז הדבר ברור שאם ימצאנה הבודק דבוקה האומה לשדרה בלי פילוש. אז יכשירנה בשופי בלי בדיקה. וכן במכה בדופן. והדין דין אמת. ומה שנלע"ד כתבתי ואתו החיים והשלום כנפשו וכנא"ה דושו"ט:

הצעיר

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

סימן ב

. הלכות טרפיות

בן יכבד אב

פס"ד זה מעט"ר מרן אבא זצוק"ל

שאלה בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אשר מעולם אנשי השם נהגו שלא לנקר חיטין שבלחי התחתון שבצד הלשון ולא חוטין שבלשון ומעולם לא שמעו מי שפקפק בדבר זה דור אחר דור וגם במדינות המערב ג"כ לא נשמע ולא ישמע וגם פעה"ק ירושת"ו לא שמענו ולא ראינו מניקור חוטי הלחי והלשון. וגם בעוב"י סאלוניקי יע"א ואגפיה לא נשמע דבר זה מעולם. והן עתה בימים האלה בזמן הזה קם רב אחד הי"ו בעיר הנז' וערער על המנהג הקדמון ועמד ותיקן שמכאן ואילך ינקרו חוטי הלחי ושבלשון כמו שפסקו הפוסקים הטור ומרן ביו"ד סי' ס"ה. יורנו דעתו בזה ע"כ:

תשובה הלא לאמונה כו"ע ידעי להאי מילתא שטרכי'ן על'י אדמה סבוני גם סבבוני ולא יתנוני השב רוחי מלבד זה מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מלה להשיב דבר או חצי דבר. ואולם עבור הפציצה עניתי אמן בע"כ להשיב בקיצור נמרץ מה שעלתה מצודתי בזה. ואען ואומר כי לענ"ד אחר המ"ר מגודל רבנותו של הרב המערער שלא טוב עשה לבטל את המנהג הקדמון אף כי לא נמצא טעם למנהג וכבר ספרין פתיחו על זה ראשונים ואחרונים. צא ולמד מ"ש מהר"מ אלשקאר בתשו' סי' ח"י שכתב וראוי לכוף את ראשינו תחת כפות המנהג והמשנה וכו'. ובתשו' מהר"י קולון בסי' ט' ובכמה מקומות בתשובותיו. והרב גו"ר ביו"ד כלל ו' סי' יו"ד ודברי מהרא"ש בביאורי הסמ"ג ההא דאמרי' מנהג עוקר הלכה וכו' דהיינו רוב דעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו. והמנהג בנוי על פירוש אפסיקתא או ספרי חיצונים אמרי' מנהג עיקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש יעו"ש. ודברי מרן החביב בס' בעי חיי חלק יו"ד בסי' קצ"ו ע"ש בשם הרדב"ז הן אמת שהרב ג"ע ז"ל בס' עין זוכר מער' המ"ם הקשה על דברי הרדב"ז. ולי הדל קשה עוד ממ"ש הרדב"ז גופיה בסי' שס"ח ונקוט מיהא פלגא דמידי דרבנן מנהג עוקר הלכה בודאי ירבות כזה וכזה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים כמה יפה כחו של המנהג וכמה צווחות צווחי רבנן שלא להוציא ח"ו לעז על הראשונים ז"ל. ואם הרב המערער הי"ו אחר המחי' מכבודו ראה בס' מים רבים יו"ד סי' ד' ובס' ג"ש ח"ב סי' מ"א שקראו תגר על המנהג. עכ"ז לא היה לו לבטל המנהג לחוש לראשונים שקדמוהו שהן כל ראתה עינם ובודאי שהמה ראו ס' מיים חיים וג"ש ולא דברו מזה כלום. הלא תראה שמרן החביב בהגהת ב"י אות ז' שכתב שבקושטא אין נוטלין חוטי הלשון ואינו יודע למה. וגם הרב החסיד בס' הזכרונות כתב דבקצת מקומות אין נוטלין חוט שתחת הלשון ולא ידעתי למה יעו"ש. ולא כתבו שיבטלו המנהג. ולענ"ד נראה ברור שמנהג רוב העולם נשתרבב ע"פ הסברה שכתב מרן הב"י בסי' ס"ה בסדר הניקור בד"ה ומ"ש ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה וכו' ודברי המחבר הזה כשלא הפריד הראש מהגוף דאל"כ לא היה צריך להוציא שום חיטין כלל משם דכיון דהפריש הראש מהגוף כבר כל חוטין ששם נחתכו ושוב אינו צריך להסירם. וכן פסק הגאון מור"ם בתורת חטאת כלל ל"ד ס"א וכתב שם שכן היא סברת הר"ן ז"ל בפרק נ"א בשם הראב"ד. וכן פסק מרן בשוה"ט שם ס"ב צריך לחתוך הבשר והעצים לשנים. וכן כתב הלבוש שם והגם שכל הדברים הללו הן לענין גידי צוואר כאשר יראה המעיין עכ"ז נשתרבב המנהג גם בענין חוטי הלחי והלשון דכיון שכל החוטין הללו הן כראש מכיון שנחתוך הראש כל החוטין נחתכו. ואין סברה זאת רחוקה הלא תראה בתשו' הרב מים רבים שם שכתב תוך התשו' וג"כ לא מהני חתיכת הראש מן הגוף שכן כתב הב"ח ודמש"א בשם רש"ל דדוקא בוורידי השחיטה יש חילוק בנחתך הראש אבל לא בשאר וורידין יעו"ש. וכאן הבן שואל דלמה לו להרחיק עידיו ולא הביא מדברי מרן הב"י עצמו הנאמרים דמרן קאי אגידי צוואר ולא לשאר חוטין אלא מוכרח לומר כמו שכתבתי דיד הדוחה נטויה לדחות דאפשר דמהני גם לשאר חוטין ולזה מביא מרש"ל החולק על מרן. והלא תראה מכמה מנהגים בענינים שונים שנשתרבבו מכח דבר אחד ועכ"ז המנהג במקומו עומד דוק ותשכח כי אין הפנאי מסכים עמדי לבאר. ועוד בה שהן אמת דההא שפסקו הפוסקים יש גידים האסורים משום דם וכו' כתב הגאון ש"ך שם סק"א ואף כששחט הוורידין שבצוואר וכ"כ הגאון פר"ח ומהריק"ש בהגהותיו וכו'. אמנם נראה דתלייא בפלוגתא שראיתי בס' אהל יצחק על ה' שחיטה המלוקט מראשונים ואחרו' שכתב בהלכות ניקור סק"ד דהא דאמרי' באלו החוטין האסורין משום דם דצריך להוציא ולנקר קודם המליחה וצלייה היינו בדלא ידעינן בודאי שנשחטו הוורידין ואפי' ספק לא מהני דחזקה שלא נשחטו ואפי' נקב הוורידין או חתך אבר אבר קודם מליחה או צלייה לא מהני לכתחלה כיון שכבר נתקרר הדם. אבל אם ידע בודאי ששחט כל הוורידין שבצוואר או נקבם בשעה שהוא מפרכס שעדיין הדם חם כדי שיצא כל הדם ולא יתקרר בתוכו אין צריך לנקר כל החוטין שבגוף כי כל הדם שבגוף נגררין אחר הוורידין יעו"ש. וידוע הוא שמנהג הקצבים במקומות שראיתי שהקצב תכף אחר שחיטה קודם שיתחיל לחתוך הראש הוא שוחט הוורידין או נוקב אותם. א"כ מידי פלוגתא לא נפקא. וכ"ז כתבתי הוא לישב המנהג קצת בין על חוטין שבלחי בין שבלשון. האמנם על חוטי הלשון לבד יש סמך גדול למנהג שהרי כתב הרב שו"ג שם סק"ג ומנהג קצבים שלנו לחתוך חתך אחד תחת הלשון וכו' ועי' ג"כ למוה"ר בס' מזבח אדמה סי' ס"ה ודו"ק. וכבר נודע שכך הוא המנהג לחתוך תחת הלשון ודי בזה. ועוד בה הרי כתב מרן הב"י שם על מ"ש רבי' הטור שבלשון יש חוט של דם לא מצאתיו בגמרא אלא שהרשב"א והר"ן כתבו בשם הראב"ד דחיטין שבלשון בכלל בלועה הן יעו"ש. האמנם הרמב"ם ז"ל פ"ז מהמ"א ה' י"ג כתב חוטי הלב וחוטי היד וחוטי העוקץ וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון יעו"ש ומרן החביב שם בהגהת ב"י הביא דברי הרב דמש"א שלזה כיון הרמב"ם ז"ל ואפשר למחוק שי"ן שבצד וכו'. והרואה יראה שמרן הב"י ז"ל לא ס"ל הכי כמו שמבואר. גם ראיתי בפסקי ראב"ן דנ"ב ע"ד שכתב גידין שביד או הזרוע ושל לחיים וכו' ולא הזכיר שבלשון כלל. וא"כ אפשר שנתייסד המנהג כדעת אבי התעודה הרמב"ם ז"ל כפי דעת מרן הב"י ז"ל וכפי סתמות דברי ראב"ן ז"ל. גם שפסק מרן בשוה"ט הפך. והרי בזה וכיוצא בזה אמרי' דהיה מנהג העולם קודם מרן ז"ל ונשתרבב המנהג ההוא אפי' אחר שבא מרן ז"ל ומן המנהג לא תזוז עי' להרב שו"ג ז"ל בכללי הש"ע המובאים בהקדמה בחא"ח סט"ו ותבין. והנה בשמים עדי שאחר זה כן מצאתי להרב הגדול זרע אמת בתשו' חיו"ד סי' י"ט וכיונתי לדעתו דעת עליון וטעם אחרון הזה שכתבתי דסמכו על דעת הרמב"ם ז"ל והוסיף לן מר שגם רש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל יעו"ש באורך זהו מה שעלתה במצודתי כעת לאפס הפנאי וידעתי בינ'י ידעתי שדבר זה סובל אריכות גדול ע"כ פרט ופ' בדברי הראשונים ואחרונים. ואם אזכה בע"ה אשנה פרק זה בארוכה. וה' הטוב יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר החותם בש"א לח' תשרי דהאי שתא אדבר"ה נ"א שלו"ם לפ"ג ברב עז ושלום:

הצב"י מעט דב"ש

סימן ג

הלכות טרפיות

בן יכבד אב

פס"ד זה גם הוא מעט"ר מרן אבא זצוק"ל. כתב שכתבתי לעיה"ק יפו ת"ו למע' שוחטי מתא הי"ו למע' החכמים השלמים שו"ב דק"ק יפו ת"ו החכמים השלמים כמוהר"ר יצחק אסולין יצ"ו וכמוהר"ר יום טוב אליקים יצ"ו.

אחרי השלום להודיע מקבלה ואילך כיד"ק. ושם נאמר שנפלו הפרשיות ביניכם שח"ר יצחק הי"ו רוצה לעשות נפיחה בסרכה חזקה שאינה נתקת בהגבהא מבפנים וכשמוציא הריאה לחוץ חותך בידו מקים חיבורה בצלעות בשומן הלב או הוורדא אל כיסה ואח"כ לקלוף מהריאה הסרכה ולעשות לה נפיחה אם תבצבץ אם לאו יאדון תמה ע"ז כי אין לנו אלא הוראת מר"ן שהתיר הגבהא דוקא בממון ישראל וכו' וח"ר יצחק אומר שכך נהגו פה מקדמת דנא וכך העידו איזה בני אדם שכך היה מנהגם וכו'. ע"כ באו דבריהם. ואני כשומעי עמדתי מרעיד על המעשה הרע הזה וישתקע הדבר ולא יאמר לעבור על דברי מר"ן הקדוש בשאט בנפש. וכבר נודע דעיה"ק יפו תוב"ב גרירה אחר ירושלם עיה"ק ואשיבה ידי על שניכם ביחד על ר' יצחק אני אומר לו בפה מלא שעתיד ליתן את הדין כי הנפיחה הוא מנהג מערב הפנימי ע"פ סברת המנהגים של חי"ר וגאוני קאסטילייא זיע"א. וכן בעיר סאלוניקי שכך המנהג מקדם קדמתה קודם שנתפשטו הוראות מרן ז"ל כמפורש בהקדמת שו"ג כלל ט"ז. אמנם אנן בדידן בארץ הצבי לגבולותיה סביב אתכא דמרן סמכינן ומי התר לו לעשות נפיחה בסרכה שהיא טריפה לד' מרן הקדוש. וגם על ח"ר יו"ט הי"ו בתשובתי לא איפרק מחולשא שהשיב שאין לנו כ"א הוראת מרן שהתיר הגבהא דוקא בממון ישראל. כנראה שפשיטא ליה שההגבהא הוא התיר באין או"ד. ולא סיימוה קמיה מ"ש מרן שם ואין סומכין על קולא זו אלא בבודק כשר וירא את ה' מרבים ובזמנינו זה מי יאמר זכיתי לבי ולאחזוקי נפשיה בירא ה'. גם ההגבהא היינו דוקא בכל שהוא ועיין בס' בני חייא הביא דבריו הרב פתחי תשובה שם שכתב דשיעור כל שהוא היינו שיגביה הסרכא בלתי שיגביה אבר שתלוי בה הסירכה באותה הגבהא ואז אם נפסקה הסירכא כשרה. אמנם אם הגביה האבר עמה תלינן דמכבדות האבר נפסקה יעו"ש. גם עיין בס' פרי תואר דלדידן דאין סירכה בלא נקב אין הפרש בין בת יומה לשאינה בת יומה טריפה והעלה דוקא בנסרכה לשומן יעו"ש ומכל אלין דהוו נהגו פעה"ק חו"ב שלא לעשות הגבהא כלל כאשר שמעתי מן השוחטים דפעה"ק. וא"כ לא ידעתי על מי סמכו שניהם להקל הפך מנהג עיה"ק. ומ"ש שכך נהגו מקדמת דנא הבל יפצה פיהו כאילו עיה"ק יפו תוב"ב נתיישבה מזמן קדמון. ואנכי לא ידעתי מי הם הרבנים הגדולים שישבו שם וקבעו המנהג. וכבר ידוע דמנהג שנתייסד שלא ע"פ בקיאים אין לחוש לו (עיין במס' פי"ד) ועיין בפ"ק דר"ה דט"ו סוף דבר לדעתי דעת הדיוט אם יסכים עמדי הרה"ג עט"ר רש"ל אחד היה אברהם הי"ו שהכלים צריכים שבירה ולא דמי נדון זה למ"ש מורינו הגאון חד בדרא ז"ל בספרו הבהיר נדיב לב ח"ב דנ"ו שהתיר הכלים גם שהיו עושים נפיחה כמבואר שם דהיינו דוקא למנהג שנהגו היתר בנפיחה כשאר סירכות והשוחטים דימו מילתא למילתא לעשות נפיחה גם בד' סירכות וכו' דיעבד מיקרי יעו"ש משא"כ בנד"ז הגרירא בתר ירושת"ו שאין נוהגין נפיחה כלל אפי' בשאר סרכות כידוע בודאי דצריכים הכשר זולת אם יום אחד לא ישחטו בשר ואז הכלים מותרין זהו מה שנלע"ד וציי"מ וימ"ן:

הצב"י מעט דב"ש

סימן ד

קונטריס מקוה טהרה

ראשית דבר

הא מילתא ידעי לה רבנן דבקרים עליזה הזאת ק"ק

ברוך עמי מצרים ישצ"ו הן בעין מכה ישנה יש בה מדורות לפנים בזלזול טבילת הנדה רח"ל וכאשר ידעי לה רבנן שאגת אריה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור. ועמד ותיקן להנתן דת בחיוב האשה לטבול לנדתה בתנאי וחיובי הכתובה. לבני מצרים כידוע. ולדאבון לב הפרצה הזאת לא נגדרה ובפרט בדורות האלה דאחסור ולא איכשור:

האמנם גם טבע הארץ עזר לרעה בהמכשלה הזאת. כי אחת היא עוב"י מצרים יע"א ארץ לא גושמה בגשמים ומטר. אשר נוכל לעשות ממימי הגשמים מקוה טהרה בדבר קל כשארית ערי ישראל. לא כן הארץ הזאת שחונה ולא גשומה. וממימי הנילוס מסתפקה גם קיץ גם חורף. וע"כ המקואות הנמצאים בתוכה מימות עולם כשלש או ארבעה במספר מו"מ כולם חפורים במעבה האדמה במקום עמוק עמוק באופן שיהיו מי הנילוס המתפשטים זרועותיו על שטח מרחבי העיר מתחת. מבצבצים ועולים מתחת הקרקע ומתכנסים לתוך גומה אחת במקוה. ואינן בני תמורה גם אם יסריחו מימיהן או ישתנו כמובן מאליו. ומקום המקוה עצמו עמוק כשאול יורדים אליו במדרגות רבות ויש מהם שגם אורם מצומצם ואפל קצת. ויש איזה מקואות שראיתי. שגם האיש גבר בגוברין אשר לא חונן באבירות לב יתירה יפחד וירתע לאחריו ויסבול צרה ומצוקה לעת הצורך לטבילתו. צא וחשוב להני נשי חלושות המזג ומגודלות על ברכי השעשוע והתפנוק כמנהגי ערי אירופה. כי אטמו אזניהם משמע שם טבילה ולחרפה היא להזכיר להם מקוה וטבילה כי יבוזו לו וילעגו. גם נקודת מרכז ומעמד איזה מהמקואות הנז' יתנו יד גם להנשים יראות את ה' להמנע מלטבול בהיות המקוה נמצא ברשות הרבים אשר נתהוה בסדר השנים ושינוי הבנינים להיותו כעומד ברה"ר. ובושים מלטבול בו מפני פריצי הדור אשר יסתכלו בהם בבואם ובצאתם. גם עתה רוב יחידי הקהל ואנשי צורה יצאו למרחב מרחוב היהודים וקבעו דירתם במגרשי העיר ופרווריה בנינים חדשים מקרוב. ושם אין מקוה ואין טבילה כדת של תורה:

הן כל אלה הסיבות ועוקציהן כולם עזרו לרעה לזלזל באיסור נדה החמורה. וכמעט נשתכחה תורת הטבילה מבני הדור החדש ובניהם בני הנדה רח"ל. ומיום בואי לשרת בקדש בק"ק הנז' העי"א מלאו מתני חלחלה על המכשול הזה ולא מצאתי מה לעשות לרפאת שבר בת עמי. ועם שהותר להם סילון של מים חמין לכתחילה. וכמ"ש בס' מנהגי מצרים יעו"ש. אכן כ"ז לא העלה ארוכה כי אם המקור משחת מאין מים במורד. כי הלא כל שם טבילה במקוה היה ללעג כאמור:

ובטכסי עצה עם גדולי עדתינו ונשיאיה העי"א עד"פ. אמרתי אולי נוכל לגדור הפרצה הזאת ע"י המצאה חדשה אשר אם ה' יעזרנו בה נקוה כי יסתם הפרץ הזה בע"ה. כי בדור הזה קמה חברה צרפתית וכו' המספקת מים לכל בני העיר בבתים ובחצרות. ממימי הנילוס ע"י סילונות וצנורות קבועים תחת הקרקע המביאים מים לכל בית ובית. ובכן אפשר מציא אופן לבנות מקוה כשר בבנין אבנים כדת ש"ת בכל הבתים אשר הם מולקי של ישראל ולמלאת אותם מהמשכת מי הנילוס לתוכם. וכמוהם יתכן לעשות גם מקואות על חשבון הקהל לאשר אין להם מולקי. ובהיות הם מקוה טהרה נקי וזך בחצריהם ובטירותם ובהצנע כת משופה ומנוקה מכל אותם הטענות אשר המציא היצה"ר למניעת הטבילה. אשריהם ישראל וקדושים הם לא שבקי היתירא ואכלי איסורא ח"ו. ושמחו שמחה רבתי על זאת. וכולם ענו ואמרו שאם הדבר הזה יצא לפועל מצד הדין. יתוקן הדבר בע"ה כי כולם מרוצים לבנות להם מקוה כשר בבתיהם בשמחה רבה. ותכף שנסתי מתני והלכתי למקום המכונה השואפת מים מהנילוס להספיק לכל בני העיר. ולא חסתי על כל הטורח והיגיעה. לקחת צורת המכונה ההיא ולהתבונן בפעולותיה. ע"י אנשים מבני ישראל מומחים ואומנים ובקיאים בחכמת המיקאניך. וצורתה הלא היא רצופה עם פס"ד הזה מבוארת כל הצורך ע"י סימנים כתובים עברית להקל על המעיין למען יוכל להתבונן על אופן פעולת לחיצתה את המים וכאשר נוסיף לבאר אופני פעולותיה והמשכתה את המים בהשאלה הנצבת אתני פה בעהי"ת ואחשבה לדעת כי כח ההיתר פתוח לקוצר שכלי. לעשות עי"ז מקואות טהרה כדת של תורה בע"ה. האמנם כאשר כי מילתא כדנא חדשה היה. וגודא רבה אית בה נדה החמורה ואיסור כרת שבה יראתי לעשות מעשה רב כזה ולסמוך אדידי חלילה. כי מכיר אני ערכי עלי מך הוא. וע"כ אמרתי אערכה משפטי לפני רבנן תקיפי ארעא דישראל העי"א. וגובה להם רבנן גאוני הדור אשר בירושלם בית תפארתי העי"א. ועלימו קטוף מלתי מה שהטלתי במצודתי בכח ההיתר. והיה אם יעזרוני ויחזקוני ויאמרו כי דיברתי נכונה. אזי שוש אשיש בה' אשר זיכני להיותי מזכה את הרבים על ידי קדשם ולהסיר מכשול רב ועצום מקרב עם הקדוש. ומני ומהם יתקלס עילאה בעהי"ת:

אי לזאת בקשתי שטוחה לפני מורי ורבותי רבנן גאוני דורינו העי"א אשר אתכבד להגיש פסק דין זה על שלחן תפארת גדולת תורתם. לעזרני ולחזקני בחכמתם. ובזכות שכלם. ונקיות סברתם. ועומק עיונם. בכל אשר תמצא ידם לעשות בכח ההתר. באיזה סעיפים ופרטים אחרים אשר לא עלו על שכלי הקצר ודעתי הקטנה. ולאסופי סברות הפוסקים בזה מספרי הקדש אשר אתם ואינם אתנו. ועת לעשות לה' להסיר מכשול גדול כזה מקרב עם הקדש המקודש בקדושת יוצרו. ולא יתגאלו עוד בטומאת הנדה הנתעבה והנמאסת. ודעת קדשם הלא תבין כי חוץ מהאופן הזה כמעט אין. אופן אחר לעשות מקוה טהורה. והמכשול לפתח חטאת רובץ לדאבון כל איש ישראל נאמן לדתו. וה' הטוב יעזרנו ע"ד כ"ש ויקויים בנו מ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. כי מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה. אמן:

שאלה

באשר כי בעיר הלזו עוב"י ק"ק מצרים הי"ו אין גשמים יורדים בה. גם קיץ גם חורף מסתפקת מהנהר הגדול נילוס כידוע ובסיבת חסרון הגשמים. לזה אי אפשר לעשות מקוה טהרה לטבילת נשים נדות כי אם מימי הנילוס. והדבר מובן כי לעשות טבילה מימי הנהר צריך להיות המקוה בנוי בעומק האדמה כדי שמי הנהר יבצבצו מתחת הקרקע וישתפכו לתוך גומת המקוה. ובסיבה זאת הנה רבות בנות אינן טובלות לנדתן בעוה"ר כלל. ונלאינו לתקן פרצה זאת ולא נתקנה וכאשר ביארנו וגלינו טפח וכסינו טפחים בהמודעה הנוכחית "ראשית דבר" והוא רחום יכפר עון:

ובכן עלתה על לבנו לגדור הפרץ הזה אם ה' יהיה בעזרתינו ע"י המצאה חדשה אשר נעשתה בדורנו זה. כי קמה חברה צרפתית המספקת מים לכל בתי וחצרות העיר ממימי הנילוס ע"י סילונות וצינורות טמונים בקרקע ונמשכים המים להבתים באמצעות מכונה גדולה המתנועעת בכח קיטור המים וכחה ללחוץ את המים ולדוחפו לתוך הצינורות הממשיכים מימיהם לכל חצרות העיר. וזה מעשה המכונה ופעולתה. המכונה הנה צורתה רצופה עם פס"ד הלזה. ונקל להתבונן על פעולתה ואופן המשכתה. ועלינו להודיע את סדר פעולותיה על המים ובאיזה אופן היא מביאה את המים. המכונה היא בנוייה בתוך חצר גדול ונשגב הרחק מאד מימי הנילוס. וממקום הנהר עד המכונה יש תחת הקרקע צינורות גדולים וחזקים טמונים תחת הקרקע אשר ראשי הצינורות הם בנויים בקרקעית הנהר והמים נכנסים מאליהם לתוך הצינורות האלה עד הגעתם למקום המכונה. ואז המכונה עושה פעולתה ללחוץ את המים הבאים אל קרבה ולדוחקם עד שיכנסו לתוך הצינור הגדול המסומן בהצורה באות צ. אשר הצינור הזה ראשו מחובר לגוף המכונה וגופו כולו משוקע בבנין תוך כותל בנין אבנים חזק. והצינור הזה מוליך מימיו דרך ישרה עד מקום אחד בקצה העיר הנקרא "לעבאסייא" ושופך מימיו לתוך בריכות גדולות ונוראות הבנויים שם בנין אדיר וחזק כערך ברכת מאמילא כמעט (להבדיל בין הקדש ובין החול) אשר הם כששה ברכות גדולות בנויים זו בצד זו וכולם פתוחים מזו לזו. והמים הבאים מתחת הקרקע ע"י הצינור הגדול הנ"ל באים מתחילה להבריכה הראשונה כדי שינוחו המים ויזדקקו מעפרורית אשר במים כדי שיהיו ראוים לשתיה. וכאשר תתמלא הראשונה ילכו המים להשניה. וכן ע"ז הדרך עד הבריכה האחרונה. וכולם הם מלאים מים לעולם רק כאשר יזקקו המים שבראשונה יתחילו לירד לתוך בור גדול ועצום המלא צינורות וסילונות ומשם יתפרדו לרחובות העיר. ותכף יתחילו המים שבבריכה שקודם ממנה לבוא אל תוכה. באופן שלעולם הם מלאות מים ושופכים מזו לזו. והצינור מביא מימיו אליהם לילה ויום לא ינוח. ואופן העבודה הזאת לא תשבות לילה ויום. וכח לחיצת המכונה ע"י קו הלוחץ שבתוכה הוא שואף ולוחץ אלף ושני מאות קילו מים בכל לחיצה אחת. ושלש עשרה פעמים היא לוחצת בכל מינוט ומינוט באופן שעולה שיעור המים הנלחץ בכל מינוט ומינוט הוא סכום חמשה עשר אלף ושש מאות קילו מים. צא וחשוב כמה מאות אלפים קילו לשעה. ועי"ז דעת לנבון נקל שאין המים נפסקים מחיבורם כלל שהרי המים של הנהר הם באים מאליהם ומשתפכים לתוך המכונה. ומכונה לא תספיק להוריק מימיה אל הצינור הגדול הנ"ל עד כי המים החדשים באים אל קרבה כהרף עין דאל"כ כיצד תוכל ללחוץ הסכום העצום של המים במינוט אחד כמובן. ואחרי פעולתה העצומה הנה המים בבואם אל הבריכות אשר כל אחת יש בה כמה אלפי מקואות לא יפסקו מימיהן לעולם. ומשם באים לתוך הסילונות הטמונים בארץ עד מקום הבתים והחצרות. ואולם סמוך לכל פתחי החצרות הסילון המביא אליהם אל החצר ההוא תחת הקרקע. יש בגבו מלמעלה כעין ברזא אשר ע"י תוכל החברה לסתום את המים על אותם בני החצר אשר לא ישלמו מחיר המים. ואותו הצינור עצמו מוליך מים לחצר הסמוכה לה המשלמים. וכשהחברה רוצה לסתום המים צריכה לחפור בעובי הקרקע עד הגעתה למקום הברזה הסותמת מים. זאת היא פעולת המכונה בקצרה. והצורה הרצופה בזה תספיק לבאר את מה שידרש לביאור עוד:

ובכן נשאלתי אם מותר מצד הדין לעשות מקוה טהרה מהמים האלה ע"י שיבנה מקוה בנין אבנים כדין ודת של תורה ע"פ מדותיו. ולמלאת את המקוה בכל עת הצורך ע"י ברזא הקבועה בכותל ומחוברת להסילון הטמון תוך הכותל כבנין ולהוריקו אח"כ ע"י נקב בשולי הכותל הנסתם בפשוטי כלי עץ דבר שאינו מקבל טומאה כדת ש"ת. כי אם יהיה היתר מצד הדין הנה יש בזה זכות גדולה להיות מזכה את הרבים ולהצילם ממכשול איסור הנדה דחמירה באיסור כרת שבה. כי עי"ז נקל לכל איש לבנות מקוה טהרה בביתו כדבר האמור. ויתקדשו ויהיו קדושים בעהי"ת:

תשובה הנה בשמים עדי וסהדי במרומים. כי כוליה גופאי מירתת יראה ורעד יבוא בי לגשת אל הדבר הזה כי מכיר אני את מקומי ערכי עלי בער ולא אבין. ואיככה אכניס ראשי לעשות חדשה באיסור נדה החמורה ועונשה עונש כרת רח"ל. האמנם לא זו בלבד שאין אני בין חורין וזאת חובתי ואעשנה להטפל בצרכי עדתי. ובפרט בדבר הגדול הזה אשר בו תלוי טהרת האומה וקדושתה. עוד זאת הנה חומרו של דבר הוא קילו. כי לדאבון לבבי הנה המכשול עומד לנגד מאז ומקדם. ואני אני בא לראות אופן להסיר את האיסור. ולא להקילו מאיסורו חלילה. וע"כ בה' שמתי מבטחי כי הוא יורני מדרכיו ויאיר עיני לבל אכשל בדבר הלכה. ויזכני להיות מזכה את הרבים. וזה החלי וה' יעזור לי. אלדים ה' חילי:

הנה בדבר בטור משפט זה רואה אנכי כי הנהו נאחז בסבך ספקות רבות הנופלים בדבר. וע"כ נחוץ לעמוד על כל ספק וספק ולברר משפטו מצד הדין. ואחרי שיתבררו בעהי"ת כל חלקי הספקות אז ישובו להיות לאגודה אחת. עומדת לימין שורת הדין מה שתהיה נוטה בעהי"ת. כי ע"כ חלקתים לחלקי הספקות כל ספק ובירורו סמוך לו כפי קוצר שכלי ואלו הם:

ספק הראשון. אם המכונה הזאת הלוחצת את המים הנכנסים בה ויוצאים אם יש לה דין כלי ואם מימיה מים שאובים אי לא:

ספק השני. אם תנועת המכונה הזאת ע"י כח קיטור המסבב את הגלגל והאופן לדחות המים ולהכניסם להצינור הגדול אם זה מיקרי תפיסת יד אדם או לא:

ספק השלישי. אם המשכת המים הנגררים בסילונית של מתכת שהם ברזל ועופרת אי אריך כיון שמקבלים טומאה. ובעינן הויתם ע"י טהרה כידוע:

הספק הרביעי. אם תמצא לומר שכיון שהמים באים מהמעיין לא חיישינן להוייתם ע"י טהרה. יש לעמוד אם נהר נילוס מיקרי מעיין גמור גם לדין זה. כיון שכתב הרדב"ז ז"ל שנהר נילוס רביתו ע"י גשמים. והבי"ד מהריק"ש ז"ל בהגהותיו סי' כ"א יעו"ש:

אלה הם הספקות הראשים שעלינו לעמוד בעהי"ת בבירורם ושאר הספקות יתבררו מתוך דברינו הלאה בעהי"ת:

ואענה דבר על ראשון ראשון. אם המכונה הזאת יש לה דין כלי או לא. הנה המתבונן בצורת המכונה אשר טרחנו לציירה ברחבה באופן מספיק. בעיניו יראה כי מימי הנילוס אינם נפסקים זה מזה ותמיד הם משיקים זה ע"י הצינורות המביאים מים מהנילוס ומשתפכים לתוכה אחד מימין ואחד משמאל המכונה ואחרי התלכדם בתוך הצינור הגדול המוליך מימיו למקום הנקרא אלעבסייא לא יתפרדו משם לעולם:

האמנם עלינו לברר אם גוף המכונה העשויה כמין חבית המושכבת על גבה. אם יש לה דין כלי. שאם יש לה דין כלי הגם שהמים הבאים אליה חוזרים לצאת ממנה מאליהן ואפי' אם הם מי מעיין, הוו המים שאובים ופסולים לעשות מהם מקוה. שכן פסק מרן בש"ע יו"ד סי' כ"א סעיף ה' וז"ל. מעיין שמקלח תוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי. ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו. תוך הכלי אסור לטבול וחוצה לו מותר אפי' אם המים שבתוכו מרובים ע"כ. וא"כ הכא בנ"ד שכל המים נכנסים לתוך המכונה וממנה יוצאים מה יושיעינו זה דאין המים נפסקים והם מי מעין. הא הו"ל דין מעין המקלח תוך כלי דפסול לטבול אפילו במים היוצאים ממנו כמ"ש:

ואולם כל חכם יבין כי אין הנדון דומה לראיה כלל. וכחא דהתירא דמכונה זו פתוח לרווחה לפני כלא מרנן יושבי על מדין לדין ולהורות. מצד חמשה סעיפים כולם נכוחות וישרות. אשר אבארם בעהי"ת אחת לאחת:

סעיף א'

הנה הדבר ידוע שאין כלי הפוסל בדיני המקוה לטבול בו או לפסול את המקוה ע"י הגרת מימיו לתוך המקוה. אלא בשני אופנים. האחד שיהיה כלי העשוי לקבלה. שנית שיהיה הכלי שלם הראוי לקבלה. אכן כל שניקב נקב המטהרו כשר גם למקוה. והא לך שורשן של דברים שהנה בדין כלי העשוי לקבלה, כן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' מקוואות ה"ב וז"ל כל כלי שלא נעשה לקבלה אע"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה. כגון הסילונות שהמים נמשכים מהם אע"פ שהם רחבים באמצע ומקבלים אין פוסלין את המקוה בין שהם של מתכת בין של חרם ע"כ. ודברי רבינו הם משנה ערוכה בפ"ד דמקואות יעו"ש. והנה מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא בעי הויתו ע"י טהרה שהרי הוא מוקים אפי' בסילונות כלי מתכות דמקבלי טומאה נינהו ואפי"ה מכשיר להו אם אין לו בית קיבול שיפסלו המים מחמת שאיבה:

ואי קשיא דכפי"ז קשה ממה שפסק הרמב"ם גופיה הפך זה בפ"ט הי"ד שכתב דכל דבר שמקבל טומאה אפי' מד"ס אין מזחילין בו יעו"ש והוי תרתי דסתרן דהכא מתיר הבאת מים למקוה ע"י סילונות של מיני מתכות דמקבלין טומאה מה"ת:

דע דהרא"ש ז"ל בכלליו כלל ל"א סעיף ז' עמד על דברי הרמב"ם ז"ל וביאר דדעת הרמב"ם דהך דאין מזחילין בדבר המקב"ט איירי במעיין שהוא לטבילת זב וזבה דבעו מים חיים ובעינן הוייתו ע"י טהרה אבל במקוה לטבילת שאר טמאים לא בעינן הוייתו ע"י טהרה יעו"ש. וכפי זה מתבאר דדעת הרמב"ם ז"ל דבמקוה כשר אפי' אין הוייתו ע"י טהרה כגון הך דסילונות ומותר להביא מים למקוה על ידם רק שלא יהיה להם בית קיבול הנעשה לכך. ובכן כלים שלא נעשו לקבלה לא חשיבי קיבול וכשרים וכדכתיבנא:

ותשובת הרא"ש ז"ל הנז"ל הביאה מרן הב"י בסי' כ"א בפסקא המתחלת הבא להמשיך מים וכו' שהיא סי' מ"ח שבש"ע וסיים הרא"ש דאפי' דפי' הרמב"ם במתניתין הוכשר בעיניו עכ"ז לא מלאו לבו לעשות מעשה כן. וע"כ מרן הב"י ז"ל לקמן הביא דברי הרמב"ם ז"ל דמתיר במקוה להביא מימיו ע"י סילונות של מיני מתכות אפי' אינן מחוברים לקרקע. ואפי' אם מקלח לתוך אויר המקוה. וסיים שם מרן הב"י וז"ל ומ"מ כיון שהרא"ש כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם ר"ש פירש דמזחיל ע"י דבר המקב"ט פסול אין להקל בדבר אלא נקיטינן כדברי הרא"ש הלכה למעשה עכ"ל. וכוותיה דהרא"ש פסק בשלחנו הטהור סי' מ"ח דגם בהמשכת מים למקוה לא ימשוך בדבר המקבל טומאה. כמו סילונות של מתכות. ומתבאר מדבריו. שבשלשה אופנים יש להתיר את הסילונות דמקבלי טומאה הנז'. האחת אם אין הסילונות מקלחים לאויר המקוה ממש רק על שפתו ונמשכים לתוכו. אופן הב' אם הסילונות מחוברים לקרקע ואין חילוק בין אם טמונים בקרקע או לא. דבטילי אגב קרקע ושרו. אופן השלישי אם ממשיך למקוה מים מהמעיין לא בעינן הויתו ע"י טהרה ושרי אפי' ע"י דבר המקבל טומאה. וכולם נכוחים להיתירא. כמתבאר מדברי מר"ן ז"ל ומדברי הרא"ש במקורן של דברים. בפסקיו ובתשובותיו יעו"ש:

והנה מר"ן ז"ל בש"ע סעיף ל"ו פסק ההיא דסילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו חשוב הבלה לפסול בו המקוה ע"כ. ומוכרחים אנו לפרשו דהך סילון הוא של חרס שאינו מקבל טומאה. וכדמפרש לה הרא"ם ז"ל לפי שיטתו דאוסר בדבר המקבל טומאה. דאל"כ יהיו דברי מר"ן סתרי אהדדי. והדברים ברורים לענ"ד. ובעהי"ת עוד נשנה פרק זה ברחבה כאשר יגיעינו ה' לברר הספק השלישי כי שם ביתו:

המתבאר מהאמור דכלי חרס שאינו עשוי לקבלה כמו סילונות דכלי חרס שאפי' מקבלים מים לא חשיבי קיבול וכשרים להביא מים למקוה אליבא דכ"ע. ובסילונות של מתכות שאינם עשויים לקבלה מצד פיסול דשאיבה. אינם פוסלים לכ"ע. אכן מצד פיסולם מהויתם ע"י טהרה. במחלוקת היא שנוייה. דלדעת הרמב"ם ז"ל כשר בכל גוונא לטבילת שאר טמאים. ופסולים רק לטבילת זב דבעי מים חיים ושם בעינן הויתו ע"י טהרה שהוא מעין. אבל במקוה כשר. ולדעת הרא"ש ז"ל גם במקוה בעינן הוייתו ע"י טהרה ואסור להמשיך מים למקוה ע"י סילון של מתכות. אכן. אם הסילון הוא מחובר לקרקע או אם הסילון שופך מימיו על שפת המקוה ולא לתוכו. או אם ממשיך מים למקוה מהמעין כשר לדעת הרא"ש ג"כ וכ"ש לדעת הרמב"ם. ואחרי אשר נתבאר דכלי שאינו עשוי לקבלה לא מיקרי קבלה ואינו כלי לפסול המקוה ע"י וכדבר האמור. מעתה נלכה לדין השני דכלי שאינו שלם אינו פוסל המקוה:

שכן פסק מר"ן בסי' כ"א סעיף מ' וז"ל כלי שניקב בשוליו אפי' כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול את המקוה. ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה. ואם הנקב בצדדים אינו בטל מתורת כלי. עד שיהיה ברוחב הנקב כשפופרת הנאד שהוא כשתי אצבעות ראשונים מפס היד וכו' ויהיה קרוב לשוליו שאינו יכול לקבל שום מים ממנו ולמטה. יעו"ש. ומר"ן הב"י ז"ל הביא משם הרא"ש בפסקיו וכן הוא בתשובותיו שכתב דלמטה בנקב כל שהוא סגי. לכתחילה דלא נאמר כשפופרת הנאד רק בנקב מן הצד. וההיא דכתב משמו שאין להקל לעשות מעשה לכתחילה הם דברי הרא"ש בתשובה שלא נמצאת ביד מר"ן ז"ל ועכ"ז פסק מר"ן ז"ל כוותה כיון דרבינו הטור הביאה משם אביו הרא"ש ז"ל וכבר מר"ן ז"ל עמד לישבה עם דברי פסקיו יעו"ש:

ואולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מקואות ה"ג מתבאר דכלי המביא מים למקוה צריך שיהיה הנקב כשפ"ה בין משוליו ובין מגבו דין אחד להם יעו"ש:

הא מיהת דבנקב כשפופרת הנאד לית לך חומרא גדולה מזו ובנקב כשפופרת הנאד בטל ליה מתורת כלי לגמרי. והיא היא דין משנתינו דשוקת האמורה בדבריהם יעויין בד"ק. ואפי' לעשות מקוה בכלי נקיב כשפופרת הנאד ולטבול בתוכו שרי דאע"ג דקי"ל דאין לטבול בכלים. אכן בכלי נקיב כשפופרת הנאד שרי אליבא דכ"ע. שכן פסק מר"ן לעיל סעיף ו' וז"ל הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר יעו"ש. והגם דמר"ן סתם דבריו ונקט לישנא דנקב המטהרו דוקא ולא ביאר שיעורו. הנה נודע כי דרכו של מר"ן ז"ל להעתיק דברי הרמב"ם כצורתן שכך הם דבריו בפ"ו מה' מקואות ה"ד יעו"ש ודעת רבינו ז"ל שאם הוא כלי חרס דיו בניקב מוציא זית כדין טהרתו. והראב"ד ז"ל השיגו דלטבול בתוכו לא מיחוור עד שיהיה כשפופרת הנאד יעו"ש. ואולם רבינו הטור ז"ל בדין זה ביאר הדבר בפי' איתמר שכתב וז"ל ואם יש נקב בשוליה כשפופרת הנאד שרי. ועיין שם מר"ן הב"י מה דשקו"ט בדעת רבינו הטור יעו"ש:

באופן דלא מצינו חומרא גדולה מזו דשפופרת הנאד בכל דיני המקוה. ובנקב כזה בטל מתורת כלי לגמרי בין להביא המים על ידו למקוה בין לעשות הכלי עצמו למקוה. אם היה נקוב כשפופרת הנאד קודם קביעותו בארץ. וזה פשוט:

וכיון שכן דון מינה ואוקי באתרין הכא בנ"ד המכונה הזאת בשתים עלתה לטובה. דהיא כלי שלא נעשה לקבלה. שהדבר ידוע שכל מכונה ומכונה. אינה נעשית מכלים מלוקטים ר"ל שהיו כלים משמשים לדבר אחר ואח"ך חוזרים ומצרפים אותם לגוף אחד עד שתהיה מכונה. רק מתחילת יצירתה ובריאתה עושים כל חלקי איבריה מכוונים לתכלית פעולתה. וא"כ מכונה זאת מתחילת בריאתה נעשית ללחוץ המים הבאים אל קרבה ולדוחקם עד שיעלו להצינור הגדול אשר ראשו בגוף המכונה וגופו כולו משוקע בבנין. וא"כ מלבד דאין גופא ראוי לקבלה. כי לא נעשית לקבל. והמופת החותך על זה הוא הקו הלוחץ אשר בתוכה עולה ויורד הנעשה אתה בעת יצירתה של גוף המכונה ומקיף את חללה כולו בצמצום גדול כדי לדחוק המים הבאים אל המכונה מתחת לרגליו. ואנה ישאר לה מקום לקבל. וא"כ הוי דינא דסילונות שלא נעשו לקבלה. דאין פוסלים את המים מחמה שאיבה כלל כיון שאינה כלי וכאמור:

עוד זאת מעלה שניה אית בה שהנה גוף המכונה הרי היא כמין חבית גדולה מושכבת על צדה. והרי היא נקובה בארבע מקומות שהרי הצינורות מימינה ומשמאלה שופכים מימיהם אל פיה דרך אותם הפתחים שתים כנגד ב' ממש כאשר יראה המעיין בצורתה. וכל נקב מאלה הוא גדול כנאד עצמו וכ"ש משפופרתו וא"כ אין זה כלי כלל. שאם תפריד ממנה הצינורות תשאר גוף נבוב ומנוקב מכל צד אשר אי איפשר לקבל מים. וא"כ קודם חיבור הצינורות אליה לא היה לה שם כלי בתלוש כלל כי אין בה מקום לקבלה כמובן. וא"כ גם אחר שנתחברו אליה הצינורות מימין ומשמאל חזרה להיות כל המכונה עצמה צינור ארוך מתוכם להוציא המים מתוכו ע"י לחיצת האויר ותו לא. ואי משום דהסילונות שבה הם כלי מתכות דמקב"ט. הנה הם נמשכין ממעין דכשר גם אליבא דהרא"ש ז"ל. ועוד נעמוד ע"ז בע"ה בסעיף השלישי אשר שם נעמוד בע"ה על דין דהוייתו ע"י טהרה. ופה אנחנו דנין מטעמא דפסלות מצד שאיבה אם נתן לה דין כלי. והרי ביארנו לע"ד דאין זה דין כלי כיון שלא היה שם כלי ולא נעשית לקבלה כלל וכאמור:

ומצאתי הדבר מפורש בתשו' הרשב"א ז"ל כנדו"ד הביאה מר"ן הב"י ז"ל. וז"ל. שאלה מעין הנובע והמים הולכים בצינורות תחת הקרקע ומתקבצים בחפירה אחת. ובחפירה כלי שמתקבצים שם המים. ומשם יפרד לכמה דרכים. ודרך אחד הולך למקוה מהו. תשובה בין שהכלי שבתוך החפירה מחזיק ארבעים סאה בין פחות כל שהמים מחוברים למעין כל שחוץ לכלי טובלים ומטבלים בתוכו. לפי שהכל כמעין. ואע"פ שנפלו לתוך הכלי אינם נפסלים מחמת שאובים כיון שהמים מחוברים למעין. ולא עוד אלא שאיפשר לומר שפעמים טובלים אפי' תוך החפירה. וכגון שהיו ארבעים סאה במים שבין הכלי למעין. שהרי המים שבתוך הכלי העומד בתוך המים מחוברים הם למי המעין. וכל שהוא כן אפשר שטובלים אפי' בתוך הכלי. והוא שיהיה פיו רחב כשפופרת הנאד כדאיתא ספ"ק דיבמות וכדאמרינן פ' בתרא דחגיגה מטבילין כלי תוך כלי וכו' מפני שהמים שבתוך הכלי מחוברים למים שהוא חוצה להן. וה"נ דאמרינן בפ"ב דיו"ט שמטבילין כלי טמא אגב מימיו שהמים שבתוך הכלי כל שמשיקן עם המים שבנהר הרי הם נזרעים תוך מי הנהר. והם בעצמם מטהרים תוכו של כלי אע"פ שהיו שאובין בתחילתן. ואם אין מ' סאה במים שמן המעין לכלי אין טובלים לתוך הכלי אע"ג שהמעין נמשך ועובר על גביו. ולחוץ טובלים וכמו ששנינו בפ"ה דמקואות מעין שהעבירוהו ע"ג השוקת פסול. העבירו ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לה. שהמעין מטהר כל שהוא. פירוש השוקת כלים שמניחים סמוך למעין כדי שיכנסו שם מי המעין פסול לטבול תוך השוקת. וכשאין מ' סאה במים שבין המעין לשוקת כמו שכתבנו וכו'. ואם הכלי נקוב כשפופרת הנאד ונכנסים מי המעין שיש בו מ' סאה דרך אותו הנקב אע"פ שאין בכלי מ' סאה טובלים ומטבילים תוך הכלי שהרי נתערבו עם המים שבמעין. די שיעור מקואות כשפופרת הנאד:

וסיים עוד הרשב"א וז"ל ואם הכלי שאמרת נקוב בשוליו ממש שאינו יכול לקבל מים כל שהן אם אינו מקבל טומאה ככלי אבנים או אדמה אע"פ שנעשה כל המקוה ע"י קילוח אותו הכלי אינו פוסל המקוה אפי' המים יוצאים ממנו למקוה ממש ואע"ג שהושיבוהו ע"ג קרקע והקרקע סותם הנקב וכדתנן בפ"ה דמקואות השוקת אין ממלאין ממנה. וכו' נקבה מלמטה או מן הצד וכו' ובתוספתא שנו דוקא כשניקבה מן הצד בעינן דשפ"ה אבל ניקבה בשוליה ממש אפי' לא ניקבה אלא כמחט אינו פוסל וכו' ואיפשר שאין הלכה כן אלא כסתם מתני' ששנינו כמה יהיה בנקב כשפ"ה. יעו"ש עכ"ל הצ"ל:

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה