ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן כה
. להרב הנ"ל הי"ו
שאלת וז"ל. יום צאת האבל מאבלו תלוי בהנץ החמה של יום שביעי. אבל כשחל שביעי שלו בשב"ק אזי אנחנו אומרים פסוקי דנחמה בעש"ק כדי להוציאו מאבלו. ומ"מ דברים שבצנעא נוהג בליל שב"ק. ולסברת הרדב"ז ס' תקנ"ט גם בדברים שבצנעא מותר בליל ש"ק. דכתב אמרינן מקצת לילה ככולה. גם הרב עיקרי דינים הביא בס' ל"ו סעיף י"ט בסופו משם הרב זקן אהרן ס' ק"ב וכו' שכן נוהגים בחברון אלא שבדברים שבצנעא נוהג היפך סברת הרדב"ז. ויורני הלכה למעשה בהתרת הספק הזה לענין ת"ה בליל ש"ק ושכמ"ה:
תשובה. ראיתי מ"ש לי בכתבו הנז"ל ולפלא הוא בעיני שרו"מ מסתפק בדברים המפורשים בש"ע ולא זאת בלבד אלא שכותב בפשיטות דבר שדין מפורש הפך ממנו. כההיא שכתב בתחילת דבריו שיום צאת האבל מאבלו תלוי בהנץ החמה ביום ז' ופשוט בעיניו שהדין כן. ואתו הס"ר כי טעות הוא בידו, ויום צאת האבל מאבלו תלוי בעמידת המנחמים מאצלו דוקא ולא קודם. ואם אין מנחמים באים אצלו ביום השביעי צריך להמתין ג"כ כשיעור זמן שהיו באים בחיל. וכמו שמפורש בש"ע יו"ד ס' שצ"ה סעיף א' ויעויין שם בדברי רמ"א ז"ל ואפי' לסברת הט"ז ז"ל שרצה לחלק בין שביעי של אבילות שחל בשבת לכשחל בחול דבשבת א"צ מקצת היום ככולו וכמו שכתבתי לרו"מ בתשובה ששאל לשעבר בדין עליתו לס"ת יום שב"ק הלא היא בידו. עם שהט"ז אסיק למילתיה דגם בשבת צריך להמתין עד אחר תפלת שחרית יעו"ש עכ"פ גם למאי דסב' דהט"ז אינו אלא בז' של אבילות שחל בשבת אבל בז' שחל בחול לא נמצא ולא ימצא שום פוסק שיאמר דאבילותו תליא עד הנץ החמה ותו לא. דהוא הפך דינא דגמרא ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל. ולא נזכר דין דהנץ החמה רק ליום שלשים שאין שם מנחמים וע"כ סמי מכאן הך דהנץ החמה כי לא כן הוא הדין רק עד עמידת המנחמים ולא קודם:
ומ"ש שמנהגם כשחל שביעי שלו בשבת מוציאין אותו בעש"ק בקריאת פסוק לא יבוא עוד וכו' ועי"ז מוציאין אותו מאבלו. אין מנהג זה נוהג בגלילותינו לא באה"ק ולא במצרים ולא במדינות ספרד אשר ידענו. ובאמת כי המנהג הלזה תמוה מעיקרו דאיך יוציאו האבל בעש"ק והוא עדיין אבל מן הדין בשב"ק דהא קי"ל דשבת עולה מן המנין ואינו מפסיק האבלות. וכפסק מרן בס' ת' יעו"ש. ואסור ברחיצה ובתשמיש המטה ובתלמוד תורה שהם דברים שבצנעא. ואטו בקריאת פסוק לא יביא וכו' פסקה האבילות ממנו. ולא ידענו ולא שמענו שהאבלות תלוייה הפסקתה בקריאת פסוק מן התנ"ך. וגם למחר יום השביעי שלו בין בחול ובין בשבת בעת שעמדו המנחמים מאצלו. ולא נמצא בהם מי שיודע לקרות אותו פסוק. האם לא יצא האבל מאבילותו בשביל שלא נמצא מי שיקרא באזניו אותו הפסוק. ומי תלה זה בזה. והלא דין האבלות תלוייה בזמן ושבעה ימים יספרו לי. אלא דיום הז' מקצת היום ככולו אבל ליל ז' אף דאזלה להיות בשבת. לית דינא ולית דיינא דהוא אבל גמור כימי החול אלא דדברים שבפרהסיא אינו נוהג משום כבוד השבת. וא"כ איך יוציאוהו בעש"ק והוא יום הששי לאבילותו. ואם הוציאוהו מה תועלת עשו לו בהוצאתו הלא הוא אסור בכל הדברים שבצנעא ואם לא הוציאוהו הם הלא יצא מעצמו יום מחר בהגיע זמנו א"כ הוצאה זו מה תועלתה:
ולא עוד אלא דנפיק מינה חורבה גדולה. דהלא בהוציאם אותו מעש"ק אם יוציאוהו מבע"י הוא איסור גמור שהרי אסור בכל הדברים שאסור בהם עד הלילה. וכבר צווחו הפוסקים ע"ז ואף אם יוציאוהו סמוך לחשיכה. עכ"פ אתי למטעי ולשמש מטתו בליל שבת קדש דהוא אסור מדינא וכפסק מרן ס' ת' סעיף א' דלאו כ"ע דינא גמירי. ודברים שבצנעא סתם כל אדם הוא בוש לשאול מחכם מה דינו ויבוא לסמוך על הוצאת האבילות שהוציאו בעש"ק. והוא לא ידע שהוצאתם היא חוץ לתחום הדין שעדין הוא אבל גמור:
זאת שנית נפיק מיניה חורבה. שיבוא ג"כ לעלית לס"ת בשחרית אע"ג דהמנחמים אצלו. ויטעו הוא והם לחשוב שכבר הותר מבערב. והם לא ידעו דאסור עד עמידת המנחמים מאצלו או זמנם וכדכתיבנא:
זאת ועוד אחרת. שבקהלות גדולות המנהג כאשר תהיה חתונה בבית הכנסת אחת וגם יום ז' של אבילות או תוך ז' באותה בהכנ"ס עצמה. כדי שלא לערבב שמחת החתן בעניני ניחום אבלים. מנהגם שאנשי בית האבל משכימים להתפלל בעמוד השחר ממש. כדי לפנות מקום לתפלת החתן שמתפללים תפלה שניה אחר גמר הראשונה. ועל הרוב מוציאים ס"ת קודם הנץ. והשתא אתו למטעי לעלות האבל לס"ת גם קודם הנץ אפי' למטוניה דמר שחשב שזמן יציאתו תליא בהנץ. מה שאין כן האמת. ומי הכניסנו בזה הדחק ומה תועלת בהוצאתם את האבל בעש"ק והוא לא יצא דעדיין הוא אסור בכל הדברים האסורים לו בצנעא. ודברים שבפרהסיא הותרו לו גם בלתי הוצאתם. ולמה זה טרחא בכדי. ונפיק מיניה חרבה ובפרט בענין ת"ה דאיכא יצר הרע ואין אדם מעיז פניו לשאול לחכם ע"ז ואתי למטעי בפשיטות כיון שחושב בדעתו שכבר יצא ומכשילים את העור ממש:
וראיה גדולה ע"ז היא שאלת רו"מ עצמה. שעם שתלי"ת הוא בר אוריין נאה. הרי נכנס לבית הספק אם הותר בתשמיש המטה בליל ז' לפי מנהגם שמוציאין אותו בעש"ק. ושאל את פי מה לעשות. כאלו אין הדבר מפורש בש"ע ס' ת' דאסור מדינא. ואלו היו מניחים אותו בלי אמירת פסוק נחמה והיה עדיין באבלו לא היה לו מקום מה להסתפק. ואם כן עלתה לחכם שכמותו. מה יעשו המוני עם חסרי מדע דיני התורה ויבואו לחשוב שכבר יצא מאבילותו ויבעול וישנא. ומה גרם כל זאת ההוצאה שלא כדרך המוציאים:
ומ"ש רו"מ מדברי הרדב"ז וכו' כבר כתבתי לשעבר שאין זו דרכי ההוראה למשקו"ט בדברי הפוסקים הקודמים למרן ז"ל ולעשות מזה הכרעות לדבריו. בדבר אשר מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו לקולא ולחומרא והוא פסק דאסור. ומעיני מרן לא נסתר דבר והוא פסק דליכא מקצת לילה ככולה. ואחרי שמרן פסק להחמיר הכי נקיטינן דאסור בתשמיש המטה ליל שבת קדש ליל ז' לאבילות ותו לא מידי. ועיין להרב שד"ח בדיני אבילות אות כ"ט שאפי' חל ליל טבילת מצוה ליל השבת אסור בתשמיש. דהאידנא ליכא טבילה בזמנה. ודו"ק:
הן אמת כי אחרי זאת ראיתי להרב זקן אהרן בס' ק"ב השבח השביח מנהג זה שנהגו בקהלות תוגרמה שמוציאין את האבל בעש"ק סמוך לחשיכה כשחל ז' לאבילות בשבת וכתב שהוא מנהג ותיקין ושאין ראוי לבטלו. להורות שאין אבילות בשבת. ואע"ג דדברים שבצנעא נוהג מ"מ דברים שבפרהסייא נדחו מפני השבת וזה המעשה יעשה פרסום יעי"ש. וא"כ כפי"ז מנהג זה מושבח ועומד הוא:
ואולם הרואה יראה בעיון ישר כי מלבד שהגם שהרב השביח מנהגם של המוציאים בעש"ק. בכ"ז אין בכל השבח ההוא במה לפרוק מעל המנהג כל מאי דקשינן עליה דאתי למטעי בת"ה וכו' ותופלת ההוצאה הזאת מה טיבה. אם לדברים שבצנעא לא תועיל. ואם לדברים שבפרהסיא אין צורך להוצאתם דממילא נפיק. וממילא יתפרסם כיון שאתה מצריכו ללבוש מנעליו וכפית המטה וכיוצא. כ"ע ידעי דשבת גרמא לו כל זאת. ומה נעשה בשבת שחל בתוך ימי האבילות שאי אפשר להוציאו בעש"ק. ואין אבילות נוהגת בשבת זו בדברים שבפרהסיא. מי פרסם שאין אבילות בשבת זו. ומוכרח אתה לומר דהשבת עצמה מפרסמת שאין אבילות כיון שהוא מותר בכל עניני אבילות של פרהסיא. וא"כ שבת זו של יום שביעי לאבילות מה נשתנית להכריח אותנו להכריז עליה מערב שבת וא"כ כל מה שתפסנו על מנהג זה לא נמלטנו ממנו בסיבת שכתבו הרב זקן אהרן ז"ל והשביחו. כי פסידת ההוצאה יתירה על השבח. בזמנינו זה דלאו כ"ע דינא גמירי:
אלא דהרואה תשובת הרב ז"ל במקורן של דברים. עיניו יחזו דהרב ז"ל לפי הענין של השאלה המוצגת לפניו השבח השביח מנהג זה ממנהג אחר זולתו שערכוהו לפניו. והוא כי הרב נשאל על מנהג זה שנהגו באיזה מדינות בתורגמא להוציא את האבל בעש"ק כשחל ז' שלו בשב"ק ואם אין ממש במנהג זה א"כ ינהגו כמנהג הספרדים שמוציאין אותו מהאבילות ביום ראשון בשבת שהוא יום ח' לאבילות ואין מוציאין אותו בשבת יעו"ש. והשתא כל בר שכל יודה דבהעריך ב' המנהגים יחד אין ספק דהמנהג הראשון להוציאו בעש"ק הוא יותר טוב ממנהג הספרדים שהיו אז דמוציאין אותו עד יום ראשון בשבת. ומנהג זה רע ומר כלענה. מתרי טעמי. חדא דא"כ ס"ל נוהג אבילות בו שהרי לא הוציאוהו בשבת והמתינו עד יום ראשון וזה חילול כבוד שבת באמת ושנית דאולי הם סבורים דשבת מפסיק האבילות ואינו עולה. וע"כ מוציאין אותו ביום שמיני דאיכא ביה מקצת היום ככולו. ונעשה השמיני שביעי. וזה דלא כהלכתה דקי"ל שבת עולה ואינו מפסיק. אבל אלו היו נוהגים להוציאו בשבת שחל ז' שלו להיות בו. אין ספק דמנהגינו הוא יפה משתיהם יחד. דפלטינן מכל חשש ומנהגינו הוא דינא ולא רק מנהג דמקצת היום ככולו נאמר בין לחול בין לשבת:
ברם חזות קשה הוגד לי בדברי הרב זקן אהרן ז"ל. דהוא נותן טעם למנהג הספרדים וז"ל ועוד כיון שאומרים פסוקים של השכבה ואבילות עכ"ל שהם דברים האסורים בשבת. דאם לא כן יאמרו אותם בשבת בבקר אחר התפלה. אבל נראה שהם אסורים בשבת שהקהלות אחרות וחזניהם אומרים אותם ביום ראשין למחרת השבת או ביום חול דעלמא עכ"ל:
ולא זכיתי להבין מאי קאמר דאנא מצא הרב ז"ל דאסור לומר השכבה על המתים בשבת והרי כתוב בשבולי הלקט הביאו מרן הב"י בס' רפ"ד שאחר קריאת התורה נהגו לומר הזכרת נשמות ומשם הר' בנימין נתנו טעם לשבח בדבר הזכרת נשמות בשבת כי יום מנוחה יעו"ש. וכן כתבו רמ"א בסי' רפ"ד יעו"ש. והכי מנהג פשוט בכל תפוצות הגולה. ועל אמירת פסוקים לא יבוא עוד שמשך וכו' תמהני טובא דמה איסור יש לומר פסוקי תנ"ך בשבת. ואם הם מדברים בנחמה מה בכך. הלא קי"ל דמותר לנחם אבלים בשבת והיא סוגיא ערוכה בשבת די"ב ופסקוה כל הפוסקים דהלכה כבית הלל וכמ"ש רבינו הטור ס' רפ"ז יעו"ש. ואטו קריאת פסוקי נחמה חמירי מניחום אבלים בפה. אתמהא טובא. ופליאה נשגבה היא בעיני על הרב ז"ל שלא הראה לנו מקום הדין שאסור לומר השכבות ופסוקים. ומביא ראיה מהחזנים שלא אמרו איתם מוכרח דאסירי דאל"כ יאמרו אותם. ועל החזנים עצמם קשה מפני מה אין אומרים אותם בשבת ומה איסור יש בדבר. אכן זאת אינה קושיא כי החזנין לא ידעו הדין. וראיה גדולה לזה שהם מניחים את האבל באבילותו לפי דעתם וקורין לו פסוקי נחמה ביום ראשון בשבת יום ח' לאבילות. ושתים רעות יש בזה כמו שכתבתי אם לפי דעתם שהאבל לא יצא מהאבילות עד קריאתם לפניו הנך פסוקי דנחמה. א"כ הם מניחים אותו באבילות בשבת. והחזנין האלה לא ידעו דין פשוט דאין אבילות בשבת. וזאת חזות קשה. ואם לפ"ד שאין השבת בו דין אבילות לפי שמפסיק ואינו עולה. וא"כ לדעתם בשבת אין אבילות כלל אכן אינו עולה ג"כ כי ע"כ מניחים אותו עד יום ראשון בשבת דהוי יום ח' ומקצת היום ככולו. וא"כ השמיני נעשה שביעי. וא"כ הרי לא ידעו הדין הב' דשבת עולה ואינו מפסיק. ולדידהו מפסיק ואינו עולה. ומהחזנין כאלה רצה הרב ללמוד דאסור לומר השכבות ופסוקי דנחמה. עם שבשניהם כתוב בספר דינם להתר. אתמהא טובא. ועוד יש לי לעמוד בדברי הרב ז"ל אלא שאין כאן מקומו כעת. וסמכתי על המעיין:
עכ"פ הנה נודע שהרב זקן אהרן ז"ל היה בדור הקודם למרן הב"י ז"ל. וע"כ אין פלא אם הרב שקו"ט בדבר שמרן ז"ל הכריע את הדין להפך ממנו ז"ל. ואולם אנן בדידן דאתכא דמרן סמכינן. והוא כבר הכריע בס' שצ"ה דמקצת יום ככולו אמרינן ולא מקצת לילה ככולה. וגם מרן ז"ל הודיענו בס' רפ"ד שמותר להזכיר נשמות והשכבות בשבת. ולנחם אבלים בשבת מותר כמ"ש ס' רפ"ז. א"כ אנן לדידן אין שום ספק שאין להוציא האבל מאבילותו בעש"ק כלל. דהא לא נפיק אפי' אם יוציאוהו לענין דברים שבצנעא. ולדברים שבפרהסיא אין צורך להוצאתם כי ממילא נפיק. ולמחר בבקר נוציא אותו מאבילותו אחר עמידת המנחמים ונעשה השכבה למת ונקרא פסוקי נחמה בשופי. ולא לעשות ההפך ולהוציא את האבל מעש"ק לגרום בזה מכשולות גדולות ח"ו וכדכתיבנא:
קנצי למילין מנהג מח"ק להוציא את האבל בעש"ק שהוא יום הששי לאבילותו לא נשמע ממנו בגלילותינו כלל לא בארץ הצבי וסביבותיה ולא בערי מצרים וגלילותיה. וגם חפשתי בספרי הפוסקים אשר אתי ולא ראיתי מה שהזכיר מנהג זה שהזכיר הרב זקן אהרן ז"ל. ועכ"פ במקומותינו לא נודע ולא נשמע מזה כלום. ותלי"ת שאין לנו מנהג זה. וכמעט אלו היה שורר מנהג זה היינו צריכים לעמוד עליו ולבטלו מן העולם כי בריא בהיזקה כמש"ל. ועכ"פ אם במקומו דמני"ר החזיקו במנהג זה להוציא האבל מעש"ק. ואין רו"מ יכול לבער אחריו. עכ"פ יהיו עיניו פקוחות להזהירם שדברים שבצנעא נוהג מדינא והם תשמיש המטה ורחיצה ותלמוד תורה. כולהו אסירי מדינא עד למחר אשר יעמדו המנחמים מאצלו ביום שבת קדש אחר התפלה. ויוציאו אותו מהאבילות ואז יהיה מותר בכלם. וד"ב ויה"ר יקויים בנו מ"ש ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום באורך ימים ושנות עולמים כיר"א:
והנלע"ד כתבתי:
הלכות אבלות