ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן כד
להרב הנ"ל הי"ו
שאלת עוד וז"ל המנהג פה ביום אשר יצא האבל מאבלו מביאין קרע הנשאר מתכריכי המת ושורפין אותו ואומרים פסוקי נחמה ואח"כ אומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא וכו'. ובשלמה פסוקי דנחמה שפיר. אכן שריפת קרע התכריכין נראה מדרכי האמורי. גם ענין הקדיש דהוא עתיד לא נתקן אלא ביום הקבורה ועל הקבר וכו'. ומה נאמר למחות בהם על מנהגם זה או הנח להם לישראל. נא יורני המורי. לצדקה מה לעשות ושכמ"ה:
תשובה, בענין שריפת קרע מתכריכין ביום צאת האבל מהאבילות ביום. לא שמענו דוגמתו מעולם. ולא נודע טעם לשריפה הזאת. אולי שמעו וטעו מאי דתנינן בברייתא שורפין על המלכים ועל הנשיאים ואין בה משום דרכי האמורי. ודימו בדעתם דמציאות שריפת בגדי המת היא אחת מהדברים הנעשים לכבוד המת. וע"כ תפסו מועט לשרוף קרע התכריכין לקיים כבוד השריפה במה שהוא. אבל זה הבל הבלים. חדא דהאי דתנן בברייתא בע"ז ד' י"א ע"א. שורפים על המלכים והנשיאים וכו' ביארו התם דמה ששורפין הוא מטתן וכלי תשמישן דוקא משים דאין משתמשין בשרביטו של מלך וה"ה לנשיאים דאדם חשוב הוא גנאי היא להשתמש בכליו. אבל שאר בגדים אפי' על המלך והנשיא אסיר משום לא תשחית. ושנית דכ"ז דהותר הוא למלכים ולנשיאים דוקא אבל להדיוט אסור אפי' מטתן וכלי תשמישן וכמו שמפורש ברבינו הטור ומרן הב"י בס' שמ"ח יעו"ש. וא"כ שריפה על ההדיוט לא הותרה בשום אופן. שלישית. בשגם הקרע ששורפין על המת כמנהגם אינו דבר חשוב שיכנס בסוג בל תשחית ואין איסור שריפתו משום השחתה כמובן אכן גם לדעתם אין טעם בדבר. דהקרע הזה איננו בגדי המת כלל. שהדבר ברור שהקרע הזה נשאר מתכריכי המת שלא הוצרכו אליו. וכיון שלא נתנוהו עליו אינו נאסר בהנאה כדקי"ל הזמנה לאו מילתא וכמו שמפורש ביו"ד ס' שמ"ט יעו"ש. וא"כ מעולם לא היה בגדי המת שיחשב לכבוד שריפת בגדיו. כענין השריפה האמורה בתלמודין למי שהיא מותרת לו כמלך ונשיא. שהיא בגדיו וכלי תשמישו. וע"כ נראה שכעין ניחוש הוא זה וראיה שמיחדים לזה רק יום צאת מהאבילות ורצונם לומר שכשם שקרע התכריכין נשרף ואבד מן העולם כך יבולע המות לנצח. וזה ניחוש של שטות דאטו התכריכין גרמו המות לעולם ולפי דעתם היה להם לשרוף תכריכי המת ולקחת חלק מתכריכו ולשורפם. לא חתיכת קרע שאינו בגדי המת כלל. ואלו הם דרכי האמורי וניחושיהם ושיבוש דעותיהם שאסרה לנו תורתינו הקדושה ללכת בחוקותיהם. ומצוה על מני"ר יצ"ו לבער אחר המנהג הזה. וללמדם להיות תמימי דרך עם ה' ותורתו. ולהבינם שכל ומדע שלעת"ל כאשר יקומו המתים מעפרם יקיצו בלבושיהם כדגרסינן בשלהי כתובות דקי"א ע"א. והרי התכריכין יועילו לתחיה ג"כ. ובכן מנהג השריפה צריך ביעור מן העולם. ומעולם לא שמענו מנהג שגעון וחסר טעם כזה ומצוה לבער אחריו:
האמנם בדבר הקדיש אשר רצה למנעם מאמירתו בטעם שלא נתקן אלא ביום הקבורה ועל הקבר וכו'. אתו הסליחה כי הפריז על המדה. ומי הגיד זאת לרו"מ שנתקן על הקבר. דהקדיש הזה שנוסד בזמן הגאונים היו אומרים אותי בעת ניחום האבלים בעת שהיו עושים מעמד ומושב לנחם האבלים כפי מנהגם אז. והיו מתרחקים מבית הקברות כחמשים אמה ושם עומדים בשורה ואומרים הקדיש. והוא לנחמה נתקן ולא על הקבר. וא"כ ביום נחמת האבל אם יאמרו הקדיש הזה מה בכך ואעיקרא אין קדיש הזה כשאר הקדישים כי אין בו רק תחנה ובקשה. וכל זה תמצאנו מפורש ברבינו הטור יו"ד ס' שע"ו ועיין שם בדרישה. גם אתמה שאמר רו"מ שהקדיש הזה נתקן על הקבר והקבורה וכו' ששכח שמנהג כל קהלות ספרד מזרח ומערב לאומרו בליל ט"ב אחר גמר הקינות. ומה קבר יש שם או קבורה. ויותר ישמע חידוש דקדיש דהוא עתיד לחדתא. מנהג אחינו קהילות אשכנז הי"ו לאומרו בעת שמחה אחר סיום מסכתא. וכאשר ימצאהו מודפס בסוף כל מסכתא ומסכתא עם תפלת הדרן עלך. בדפוסי ווילנא ווארשא וכיוצא. ומה גם שאין אומרים קדיש כי אם אחר קריאת פסוקי תנ"ך דלא יבוא שמשך וכו' ואין כאן שום סרך חשש כלל. והנח להם מנהגם כי טוב הוא. ושלום על ישראל:
והנלע"ד כתבתי: