ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן כג
להרב הנז"ל שי'
שאלת עוד ממני הידיד. בענין אבל שחל ז' שלו בשבת אם מותר לעלות לס"ת בשחרית הנה בעיקר דין זה כתב מרן זי"ע ס' שפ"ד סעיף ח' וז"ל אבל אסור כל ז' לקרות בתורה. והט"ז בס' ת"ב סעיף ה' העלה לכאן ולכאן. ובגליון מהרש"א כתב בס' הנ"ל וז"ל גם בשחרית היה רשאי לעלות מדינא וכו' והרב עיקרי דינים בס' ל"ו אות י"ט העלה להתיר משם אשדת הפסגה ס' י"ב. הרב בית מנוחה בדיני קריאת מפטיר בס"ת אות ה' הראה לכאן ולכאן. הרב שד"ח נר"ו במערכה זו אות כ"ח והרב אלי"ע ס' ה' בדיני עלית ס"ת אות כ"ט כתב וז"ל אם קראו לאבל לעלות לס"ת בשבת יעלה ויש חולקים וכו' ולי איש צעיר נ"ל שזה סתמה דהיינו אם הוא שבת שהוא ז' לאבלות או שבת שבתוך הז'. ואם נאמר שהוא ז' לאבלות הרי כתב הרב שערי תשובה משם שו"ת הרדב"ז ח"ג ס' תקנ"ט לענין ת"ת ות"ה דאית בהו סרך מצוה אית לן למיפסק כדברי המקילין דמקצת לילה ככולה וכו' ועיין להרב שדי חמד נר"ו במערכה הנז' אות כ"ט שמותר ועיין ש"ת ס' שצ"ה סעיף א'. ועוד הביא בס' ש"פ סעיף ג' משם הרב חמודי דניאל לענין מו"מ אם נזדמן לו בליל ז' אפשר להתיר שי"א מקצת לילה ככולה. ע"ש. וק"ו הדברים אם גבי מו"מ אמרינן מקצת לילה ככולו כ"ש לתורה. גם הרב שער אפרים העלה להלכה וז"ל אם חל ז' בשבת מותר וכו' מסגרת השלחן בס' שלחן הקריאה אות ג'. עי"ש. ועוד כתב מרן באו"ח ס' תקנ"ח סעיף י"ז וז"ל טוב ליזהר מלומר שהחינו בימים שבין המצרים. וכתב מורם בהגה ובפרי שלא ימצא אחר ת"ב מותר לאוכלו בין המצרים. וכתב הט"ז דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם וכו' וממה נפשך אם בצרכי הגוף כך. ק"ו בצרכי גבוה לעלות ולברך ועוד כי בכלל כי דבר ה' בזה. ואחד משלשה דברים שמקצרים ימיו ח"ו גמ' ברכות דנ"א ע"א איכו השתא בסילוק דעתין ע"פ הנ"ל לאבל שחל ז' שלו בשבת מותר לעלות לס"ת בשחרית. ונא יורנו המורה לצדקה אי דעתו הגדולה מסכמת לזה או לא. ודבר מה ינחני פקודתו אשמור ושכמ"ה:
תשובה ראיתי כל מה שכתב ואת ציוני דברי הפוסקים שציין ועל פי זה עלה על דעתו להתיר לעלות לס"ת ביום ז' לאבלות שחל בשבת ואתו הס"ר אם אומר לו. כי לא יטריח את עצמו לעיין בדברי הפוסקים שזכר ולרדת לעומקן של דברים. וכשמן הצף על פני מים לקט מדברי הפו' מה שנראה לו מדבריהם בהשקפה ראשונה. ובאופן כזה עלתה על דעתו להתיר. עם שמילתא כדנא הלא היא ברחבה בדברי הפוסקים ז"ל וישוב יתפלא אם אראהו מדברי הפוסקים עצמם אשר רשם בכתבו כי הם אוסרים ולא מתירים. ובטרם אניף ידי להראות לו סתירת ראיותיו. אכתוב לו בזה מיצוי הדין להלכה ולמעשה. כי אותה הוא מבקש לדעה מה יעשה. ומזה יתראה גם לרו"מ שי' סתירת דבריו:
והנני להעתיק לו מה שהעלה להלכה ג"ע הרב חיד"א בס' יוסף אומץ ס' צ"ג וז"ל. עמ"ש מרן ז"ל ביו"ד ס' שפ"ד סעיף א'. כל ז' הימים אסור לקרות בתורה. עיין מ"ש אני הדל בטוב עיין דס"א ע"ב. דעד שלא הלכו המנחמים אצלו ביום שב"ק אסיר לקרות בתורה וכן עיקר. ודלא כמ"ש הרב אשדת הפסגה ז"ל ביו"ד סי"ב ומ"ש בסו"ד שהעיד לו השד"ר דכן נוהגים בעיה"ק חברון שעולה לס"ת בשחרית. לא סיימוה קמיה וכבר בטוב עיין שם כתבתי מנהג עיה"ק חברון על מתכונתו קשט דברי אמת. ושם כתבתי מנהג ארץ הצב"י דהיינו עיה"ק ירושלם ת"ו וצפת ת"ו וטורקיאה ואיטלייא ומשם בארה. עכ"ל. ובספרו שיורי ברכה (החדש דפוס שאלוניקי) שם באר הדברים יותר ברחבה וז"ל. אבל שחל ז' שלו בשבת אסור לעלות לס"ת אפי' במנחה הרב ב"ח בתשובותיו החדשות ס' ג"ן. והמנהג להפך בגלילותינו בארץ הצב"י הטורקיאה ואיטליא. והטעם שאחר תפלת ביום שב"ק האבל הוא בסדר אבלים. והולכים החזנים וקצת מהעם ואומרים השכבה ופסוק לא יבוא עוד שמשך וכו'. ואח"כ מותר בתורה אפי' בפרהסיא. ובעיה"ק חברון מנהג קדום. דבזמירות יושב האבל בס' אבלים. וקודם שיתחילו הקהל ה' מלך הולכים החזנים והיחידים שם ועושים כסדר האמור. וקם האבל מסדר אבלים ויושב במקומו. ומעלין אותו לס"ת שחרית. ונראה דהרב ב"ח יודה בזה וכו'. ועד שלא עמדו המנחמים אצלו ביום שב"ק אסור בת"ת וכן עיקר ודלא כמ"ש הרב אשדת הפסגה ס' י"ב ומה שהעיד לו השליח מעיה"ק חברון לא סיימוה קמיה. וכבר כתבתי מנהג עה"ק חברון על מתכונתו. וכן מנהג עיה"ק ירושלם תובב"א וערי טורקיאה ואיטליא עכ"ל. וכן כתוב במנהגי עיה"ק ירושלם ת"ו בדיני אבלות ס' יו"ד. וכן מנהגינו פה מצרים יע"א שאין האבל עולה לס"ת בשחרית כלל. כי אין המנחמים הולכים מאצלו כי אם אחר התפלה. ודו"ק:
הראת לדעת דלעולם אין להתיר ביום ז' שחל בשבת לעלות לס"ת כל עוד שלא עמדו המנחמים מאצלו וכפסק מרן בס' שצ"ה סעיף א' וא"כ לכל המקומות דנהיגי לבוא בשבת כמנהג ערי המזרח והמערב ואה"ק וטורקיאה ואיטליא ומצרים וכו' אשר מי מהם מנהגם לבוא להתפלל עם האבל בשבת כל התפלה כולה. ומי מהם באים ויושבים לפניו קצת והולכים להם לבהכנ"ס שלהם. ומי באים אחר התפלה לגמול עמו חסד ולעמוד שם עד אשר יוציאוהו מאבילותו. שאומרים השכבה ופסיק לא יבוא עוד שמשך וכו' ואומרים לו מאבל לששון וכו' ולא תוסיפו לדאבה עוד וכו' וא"כ כל עוד שלא נשלם כל אלה הענינים עדיין לא יצא מהאבילות מיקרי ואסור לעלותו לס"ת בשחרית מדינא. והכי נקטינן הלכה למעשה. ישמע חכם ויוסף לקח. ואין לשנות:
מעתה הנני להראות לו סתירת ראיותיו אשר חשב רו"מ להסתייע מדבריהם להתיר. וכל קבל דנא הם אוסרים ולא מתירים כל עוד שלא עמדו המנחמים:
(א) מ"ש רו"מ שהט"ז בס' ת"ב הראה פנים לכאן ולכאן וכו' תמהתי מדבריו ולא ידעתי אם יש לרו"מ איזה ספר ט"ז אחר מה שלא נמצא בידינו. כי בט"ז ס' ת"ב לא נמצא כזאת בדברי הט"ז. ורק דבריו מכוונים וברורים. שהרב ט"ז ז"ל דעתו לחלק בין יום ז' של אבילות שחל בשבת לבין שחל בחול. וכתב דאף דביום ז' של אבילות שחל בחיל אמרינן מקצת היום ככולו. ובעינן מיהא מקצת. אינו אלא בחול. שתלוי האבילות בקים עשה כגון חליצת המנעל וכפית המטה וכיוצא אבל בשבת אין כאן כי אם בשב ואל תעשה סגי במקצת וע"פ שיטה זאת רצה הרב לומר דבשבת שחל להיות ז' להיות בו הוי דינו כיום שלשים דהבהנץ החמה סגי. ואין צורך למקצת היום שהושם גבול מקצת היום לכשיעמדו המנחמים מאצלו. וכפי"ז אפי' בשחרית יש היתר לקרותו לס"ת. ועכ"ז מסיים שם וז"ל אלא כיון דבחול ממתין עד אחר תפלת שחרית גם בשבת יעשה כן אבל במנחה יש התר גמור לקרותו וחלק על חמיו הב"ח שאסר גם במנחה יעו"ש. וא"כ הרב ט"ז גופיה הא מסיק למילתיה דגם בשבת ימתין עד אחר תפלת שחרית וכמעשהו בחיל. ולא סמך על חילוק דידיה אלא להלכה אבל למעשה. החמיר הט"ז עד אחר תפלת שחרית בשבת:
ומה גם שנראה מדברי הרב ט"ז ז"ל דבמקומו לא היו נוהגים לילך המנחמים אצל האבל בשבת. ומדוקדק כן מדבריו ז"ל שבחול כתב כיון דהוא בקים עשה אמרינן מקצת היום ככולו. ונתנו גבול לזה המקצת עד קימת המנחמים. מה שאין ליום שלשים שאין עליו חיוב בקום עשה סגי בהנץ החמה. ולזה מדמה יום שביעי של אבילות שחל בשבת ליום שלשים ממש וסגי ליה ג"כ בהנץ החמה יעו"ש. ואלו היו נוהגים גם במקומו לביא המנחמים בשבת. לא יתכן לדמותו ליום שלשים דסגי בהנץ דהתם הט' דסגי בהנץ כיון דביום שלשים ליכא המנחמים. אבל ביום ז' דבאים המנחמים אצלי. אין כאן חילוק בין יום ז' לאבילות שחל להיות בשבת לכשחל בחיל דבביאת המנחמים תליא מילתא. מדינא דגמרא יכ"נ ושו"ר בדברי רמ"א ז"ל בס' שצ"ה שכתב ובמדינות אלו שאין המנחמים רגילות לבוא ביום ז' צריכים להמתין עד שעה שרגילין לבוא בשאר ימים יעו"ש. ומדברי רמ"א ז"ל מוכח להדייא דלא היה מנהגם שיבואו המנחמים ביום ז' בין בחול בין בשבת כלל. וכפי"ז דברי הט"ז ז"ל אתו שפיר דקבע"ל דבשבת אין צריך דמקצת היום ככולו. כיון דאין כאן מנחמים ואין כאן מעשה בקום עשה וע"כ הוה סגי ליה בהנץ החמה כיום שלשים. דהא שוים הם בדיניהם ממש. וא"כ אתאן לדידן לבני ספרד ומזרח ומערב דנוהגים לבוא המנחמים גם בשבת אין ספק דגם הרב ט"ז גופיה יסביר דצריך להמתין מדינא עד עמידת המנחמים שהוא דינא דגמרה. ופסק ההלכה. ואין לחלק בין לחול לשבת כלל לדידן:
ואח"כ מצאתי הדבר מפורש להרב עיקרי הד"ט בח"א סי' י"ב אות כ"ו שהביא דברי הרב זרע אמת בח"ב ס' ק"ס. שעמד על דברי הרב שמש צדקה ס' מ' שהתיר לאבל לעלות יום ז' שחל להיות בשבת לעלות לס"ת. ועמד על דבריו מדברי הט"ז בס' ת"ב ומדברי רמ"א בס' שצ"ה סעיף ח'. דאסרי. וכתב וז"ל וסוף דבריו אמת כראש דבריו. דבמקומו נהגו בין בחיל בין בשבת לעלות לס"ת כשחל יום שביעי בין בחול ובין בשבת. משים דלדידן מיקרי שפיר עמדו המנחמים מאצלו. כיון שהולכים אצלו לבוא עמהם לבית הכנסת. וכ"ש כשחל בשבת דדמי ליום שלשים דתכף אחר הנץ פסקה אבילותי. והרמ"א והט"ז דברו לפי מנהג מקומם שלא היו נוהגים לילך ללוותו לבית הכנסת יום ז' עכ"ל. וס' זרע אמת לא נמצא בידי לראות מקור הדברים במקומם. עכ"פ נראה מדבריו. שהיה מנהגם ללוות להאבל ביום ז' לבית הכנסת בין בחול ובין בשבת. כי בחול אינו יוצא מפתח ביתו כלל כמנהג כל ערי ספרד וכו'. וביום השביעי לאבילותי היו הולכים לבית האבל ומביאין אותו לבית הכנסת שהוא מתפלל בה. ואח"כ הולכים כ"א לבית הכנסת שלו להתפלל. או אפשר שהיו מתפללים עמו. עכ"פ לויתם להאבל עד בית הכנסת ביום ז' היא קרוייה אצלם עמידת המנחמים מבית האבל וכיון שעושים כן קודם התפלה הרי הותר לו גם דברים שבצנעא ומותר לעלות לס"ת. וקרוב למנהג עיה"ק חברון ת"ו שמוציאין אותו ביום השבת קודם אמירת ה' מלך דשרי אח"כ לקרוא בתורה וזה פשוט:
והרי מצינו ישובן של דברים בטו"ט להט"ז דרצה להתיר להלכה לעלות לס"ת בשחרית כיון דבמקומו אין רגילות לבוא המנחמים בשבת וכדבר האמור. והרב עיקרי הד"ט ז"ל כתב אח"ז דמנהג עירו פרינצי שלא לעלות לס"ת בשחרית בין בחול ובין בשבת כלל והוא כמנהג איטליא שכתב ג"ע בס' יוסף אומץ ז"ל:
ושו"ר להרב גבעת שאול ס' ע' הביא דבריו הרב פתחי תשובה ס' שצ"ה אות ב'. שחלק על הט"ז וכתב שדבריו תמוהים ומסיק לדינא דגם בשבת שהוא ש"ב ואת צריך להמתין עד עמידת המנחמים. יעו"ש. והגם דכתיבנא בדעת הט"ז דדבריו איירי למקומו שאין מנחמין רגילין לבוא בשבת. כוונת הרב גבעת שאול ז"ל להשיג על הט"ז ולומר דהגם למקומות שאין רגילות לבוא מנחמים בשבת. מ"מ צריך להמתין כשיעור הזה. ובזמן שרגילין לבוא בשאר הימים. וכמ"ש רמ"א בס' שצ"א. וליכא לחלק בין חיל לשבת ביום ז' כלל כיין דהדבר תלוי בביאת המנחמים או בשיעור ביאתם והדברים ברורים וק"ל:
ומכל האמור ומדובר תורה יוצאת דבמקום שרגילין לבוא מנחמים בשבת ועומדים מאצלו הן קודם תפלה אי אחר תפלה. לא נמצא שום פוסק שהתיר קודם עמידת המנחמים כלל. ולדידן דהמנחמים עומדים אחר תפלת שחרית לית דינא ולית דיינא דאסור לעלות לס"ת מדינא וכן לעיה"ק חברון ת"ו שמוציאין אותו באמירת ה' מלך א"כ עמדו המנחמים מאצלו מיקרי ושרי לעלות לס"ת ואנמ"ל:
(ב) מ"ש משם הרב אשדת הפסגה. ורצה להסתייע מדבריו. הרי ג"ע ביוסף אומץ וביוש"ב (החדש) דחה דבריו וכן רמז כ"ז הרב עיקרי הד"ט בס' ל"ו אות י"ט:
(ג) מ"ש הרב בית מנוחה שדבריו נוטים לכאן ולכאן אתו הס"ר כי לא הודיענו רו"מ להיכן דעתו נוטה בדברי הרב בית מנוחה אם דעתו להתיר או לאסור. ודברי הרב ז"ל נכוחים למבין. והוא ז"ל דרכו בקדש לקבץ סברות הפוסקים ז"ל כי זו היא מלאכת הספר. ואולם בכ"ז דעתו ברורה להחמיר. והכי סידור דבריו. שבתחילה דברי הרב ב"ח בתשובתיו שאסר לעלות בשבת אפי' במנחה דס"ל דדברים שבצנעא לא אמרינן בהו מקצת היום ככולו. ושוב הביא דברי זרע אמת שהעלה לרתיר לעלות לס"ת להתיר. ושאני דברי הט"ז והרמ"א ז"ל דאסרי דבמקומותם לא היו נוהגים ללות את האבל וכתב הרב ב"מ ז"ל דמדברי הרב ב"ח נראה דאין זה טעם מספיק מה שנוהגים ללות האבל כדי להתיר דהב"ח ס"ל כיון דבשבת אינו נוהג דברים שבפרהסייא אלא דברים שבצנעא ל"ל מקצת היום ככולו. וע"ז מסיק דכפי"ז אין להתיר אלא ביום בו"ה. אבל בשבת אינו עולה לס"ת אפי' במנחה. וזו היא דעת הרב בית מנוחה לאסור כהב"ח. ומסיים ומיהו למקומות שנהגו שעולה לס"ת בשחרית יש להם על מה שיסמוכו עכ"ל וכוונתו דיש להם ע"מ לסמוך על הרב זרע אמת דהתירו לעלות לס"ת בשחרית וכבר ביארנו דטעם הרב זרע אמת שהתיר משום דדרכם ללוותו לבית הכנסת והיא היא עמידת המנחמין. או דל מהכא פירוש זה. ור"ל יש להם ע"מ שיסמוכו היא דעת מרן ז"ל שהתיר אחר עמידת המנחמים. או עיה"ק חברין ת"ו כפי מנהגם האמור. ודלא כהב"ח דאסר כל יום השבת אפי' אחר עמידת המנחמים שאפי' במנחה אסר הב"ח. וזה יותר נכון אבל קידם עמידת המנחמים אין כאן על מי לסמוך כלל. והדברים ברורים ופשוטים:
(ד) מ"ש משם הרב שדי חמד וכו' וכתב רו"מ שהתיר. באמת לפלא בעיני שרו"מ מעתיק מדברי הפוסק רק מה שיש לו ממנו חפץ בהשקפה ראשונה. ומניח השאר. כאשר עשה בהעתקת דברי הרבש ד"ח יצ"ו שהעתיק תחילתם והניח סופם. והלא סיים שם וז"ל ועיין להרב פני יהושוע הנד"מ ס' ט"ל האריך בזה ומסיק דסגי בהנץ החמה. וכתב דבמקומות שגם בשבת אחר יציאת בית הכנסת מלוין אותו לביתו אם נהגו כן ביום הז' לא פסקא האבלות עד אחר שלווהו יעו"ש. וקם דינא לדידן שאין מוציאין אותו מהאבילות האנשים הבאים לכבודו עד אחר התפלה. א"כ כ"ז התפלה באבילותו עומד ואסור מדינא ודו"ק:
(ה) מ"ש משם הרדב"ז בתשו' ס' תקנ"ט דס"ל דבדבר דאית ביה סרך מצוה כמו ת"ת ות"ה אמרינן מקצת לילה ככולה. ורצה לעשות סניף מזה בכחא דהתירא. אתו הס"ר כי כל דבריו תמוהים. שאחרי שרו"מ נחית למפסק דינא למעשה. עליו לראות מקורות הדין בדברי הפוסקים שממיהן אנחנו שותים. ודין זה אי אמרינן מקצת לילה ככולה. במחלוקת הוא, שנוי כמ"ש רבינו הטור בס' שצ"ה. ומרן הב"י ז"ל שם הכריע דלא אמרינן מקצת לילה ככולה אלא לענין שמועה רחוקה בלילה. יעו"ש וכן פסק בשלחני דמקצת היום ככולו. אבל לא לילה. ועיין לג"ע בס' שיורי ברכה שבסוף ס' חיים שאל ח"א ביו"ד ס' שצ"ה סעיף א' הביא תשובת הרדב"ז הלזו בס' תקנ"ט. וסיים עלה וז"ל וכבר פשט המנהג דבשום דבר לא אמרינן מקצת לילה ככולה יעו"ש. וא"כ כיון דמרן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן לא ס"ל מקצת לילה ככולה. אין לנו למשקו"ט בדברי הפוסקים הקודמים למרן בדבר שמרן פסק את הדין לחומרא. ולדידן אסור בת"ת ובת"ה דדברים שבצנעא נוהג וק"ל ומ"ש רו"מ מדברי מרן בס' תקנ"ח דטוב ליזהר שלא לומר שהחינו בין המצרים וכו' והביא דברי רמ"א והט"ז ומהם רצה לדון בק"ו אם בצרכי הגוף כך בצרכי גבוה לעלות לס"ת ולברך וכו'. הק"ו הזה לא זו בלבד שהוא ק"ו מופרך מכל צדדיו. אך הוא מעוך וכתות שאינו יכול לעמוד אפי' ברוח מצוייה של מבין דבר כ"ש ברוח חכמים. כי כולי מקשה אחת. חדא דמאי דמיון הוא זה לזהירות מתורת חסידות שלא לומר שהחינו בין המצרים. שאינו לא דינא דגמרא ולא מנהגם של ישראל לאסור. ומרן גופיה נקיט בלישניה טוב ליזהר וכו' ואינו אלא מתורת חסידות ופרישות. לדין ת"ת בימי האבילות דהוא אסור מדינא. ואפי' בשבת הא קי"ל דברים שבצנעא נוהג ומכללם ת"ת כמ"ש מרן בס' ת'. ומי הכניסם בסוג אחד עד דנילף מיניהו ליתן את של זה בזה. ואף גם זאת לעשות ק"ו זה פלא. ושנית אם הק"ו הזה היה בו קרטוב של אמת היה יכול רו"מ להתיר את האבל בת"ת מכח הק"ו הזה דהרי הט"ז התיר לברך בכל יום בין המצרים שהחינו על פרי מטעמא דשמא ימות וכו'. והיעלה על לב לעשות כזאת שלישית הרי באבל גופו הותר לו לברך שהחינו בימי אבלו כגון שהיה אבי הבן ואבל יכול לברך שהחיינו בפשיטות וכדכתב מהריק"ש בהגהותיו בס' רס"ה ובס' שצ"א משם תשו' הרדב"ז וכן כתב ג"ע בס' ברכ"י יו"ד ס' רס"ה אות י"ד. וכתב שם דאבל יכיל לברך שהחינו על פרי חדש יעו"ש. והיתכן לומר דמאחר שהותר לו לברך שהחיינו בימי אבלו נתיר לו ללמוד תורה. וזה הבל הבלים ממש. דמה ענין ברכה לת"ת והם דברים שאינם ראויים למי שאמרן ואכמ"ל:
גם מ"ש דמשום דבר ה' בזה ומקצרין ימיו וכו' הם דברים חלושים וקלושים. דכבר פירשו רבנן דההיא דנותנים לו ס"ת לקרות וכו' דמקצרין ימיו. אינו אלא בקוראים אותו בשמו דוקא ואינו עולה אז יש סכנה. דמטעם זה המנהג בארץ הצבי ובמלכות מצרים כולה שאין קורים בשם לעולה לס"ת כלל. שמא לא ירצה לעלות וא"כ בנדו"ד לא יקראוהו לס"ת ולא ירא רע בעהי"ת:
קנצי למילין לדידן דהמנחמים באים ג"כ בשבת והולכים מאצלו אחר תפלת שחרית אין שום צד היתר חלילה להעלותו לס"ת בשחרית כלל. וכמנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו וכמנהגינו פה מצרים ואגפיה. וכן הוא בערי מזרח ומערב ואיטליא וכו' זולת מקומות שנהגו להוציאו מהאבילות קודם גמר התפלה כמנהג עיקו"ת חברון ת"ו וכדכתיבנא:
והנלע"ד כתבתי: