ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן יח
(ג) אם המציצה צריכה דוקא בפה או לא.
בענין הזה ראיתי והתבוננתי מדברי הקובץ הנדפס בגליונות מכ"ע היהודי. עם המובן מאיזה נומירים מקוטעים שבידי מהמאסף היו"ל בעיקו"ת משנה ד. כי ארץ רעשה וינועו אמות הספים לקול מלחמת מצוה זו. אשר חלוציה חכמי ורבני דורנו הי"ו. אשר חשפו זרוע חכמתם וקנאתם לרום קדושת מצוה זו חותם ברית אמונתנו. הללו איסרים והללו מתירים. ומי יתן והיו לנגד עיני כל דבריהם וכל השקו"ט אשר חכמים דברו בענין הלזה. ולהתענג בראית מלחמת מצוה כזאת. אשר כולם אהובים וכולם גבורים לעשות רצון קונם. ומטרת ב' הצדדים רצויה לשם שמים. האוסרים אסרו מלחמת מגן לבל יסיגו גבולותיה ולבל ירמסו זרים את נטעי מעדניה. והמתירים גם הם אזרו חיל. לנקות משושניה ופרחיה. כל קוץ המכאיבם. אשר צמחו מחרולי הזמן. באופן שכלם מטרתם להעריץ או יקר תפארת קדושתה האמנם כבר גליתי בתחלת דברי שאין בידי רק נומירים אחדים ואין בהם ענין שלם. וכאשר כי כבודו דוחק להעלות על משבח הדפוס קובץ דברי חכמים הנאמרים בענין. על כן לא אוכל להוחיל עד אשר אשלח לעיקו"ת. לאסוף המאסף לתומותי. כי הרבה עבודה עמוסה עלי בענינים אחרים. וגם מה שהורוני מן השמים אותו אשמור לדבר. כאשר הידעתי מראש. כי על כן הסתפקתי בעיוני רק בספרים אשר אתי במחיצתי וה' יעזרני. והנה עצם הדבר כבר נפתח בגדולים הגאון בנין ציון בתש' סי' כ"ג נשאל בנדון זה. האמנם נדון הרב ז"ל בא בשאלה אם למצוץ רק בפה או בספוג ביד. והשיב הגאון מה שהשיב ודב"ק. יובאו הלאה בע"ה. האמנם המלחמה האחרונה אשר נתחדשה עתה. היא גם על כלי הפועל פעולת המציצה כמו בפה ממש. ועל זה ראיתי קול הקריה הומה. ומלכים מדיינים אם להתירה לבוא בקהל. ולהכניסה לברית. או רק המציצה לה כל פה יודה לבד. ואם כי מכיר אני כי ערכי עלי מך הוא ואין בי כח להתיצב בין מערכת הלוחמים. האמנם עם לבבי אשיחה ואתמה. מה קול השאון הזה. ומה כל החרדה הזאת ל ומן הפלא הוא לקשור מלחמה בלי כלים. ובלי נשק חזק. רק בהגפת תריסין לבד:
ואל יחשדני שומע כי חפץ אנכי בחדשות של הזמן הנוכחי. לא. תלי"ת מוהל מומחה ובקי אני מנעורי ומעולם לא זזתי ממנהג אבותי ורבותי ותמיד הייתי מוצץ בפי תמיד. הן בהיותי על אדמתי בעיקו"ת וכן בבואי הנה. אשר ה' אמר ויהי להושיבני לכסא שופט לרעות ביעקב פה עירנו יע"א. ולרוב טרדות הצבור ועסקיהם המרובים. אין הפנאי מסכים עמדי לאחוז במלאכת הקדש הזאת כאשר היתה באמנה אתי. וממנהגי לא זזתי גם עתה בהיותי מוהל לבני ונכדי ובני משפחתי העי"א! ולא אזוז בע"ה לעולם. אכן לא עמדתי ולא אוכל עמוד כחומה בצורה נגד הרוצים להחליפה בכלי מוצץ ופועל פעולתה כמו בפה ויותר. ובאים בטענה מסבת החולאים שנתחדשו בזמן הזה. ועדות הרופאים תעזרם כי יש סכנה לנמצץ ממוהל מנוגע או חולה בחולי המדבק. ואין זו טענה קלה אשר אין לשית אליה לב. כי מאי נ"מ האי סכנה והאי סכנה. והאם בזה לא שייך לומר וירא שמים יוצא ידי שניהם? אכן לתקוע יתד ולומר כי המציצה רק בפה לבד משפטה ודינה ולא באופן אחר. לא ראיתי לזה שום יסוד חזק מדברי רבותינו ז"ל שמימיהם אנו שותים. כאשר נבאר. ועל כן אמרתי כי זאת היא מלחמה בלי כלים:
ומהתימה. שבכל חלקי פעולת המילה שהם המילה הפריעה והרפואה. לא נמצא להם בדברי רז"ל שום גבול ופעולה מצומצמת באיזה חוג וקו. לומר כי רק באופן כזה תעשה ובזולתו לא. למשל נקח המילה. לו לא היה הדבר כתוב בספר ויקום מוהל בזמננו לומר כי תחת לחתוך הערלה בסכין ברזל שלמעלה חלודה. רוצה ללמדנו לחתוך בחתיכת כלי זכוכית שנתברר לו שהוא יותר טוב. הלא ודאי נחשבהו כפתי ומשתגע. ובדברי רז"ל נמצא ההפך והם התירו לחתוך בכל דבר שחותך ואפילו בזכוכית. ולנו אנחנו אשר הורגלנו לחתוך באיזמל ברזל חד. יתראה בעינינו הדבר כמו זר. ולא כך הוא האמת כי המטרה לחתוך בשר הערלה אין לנו בה שום חק וגבול. ובאיזה אופן שנשיג חתך הערלה באיזה מין כלי שיהיה כשר הוא:
וכן בפריעה. המנהג [פשוט בכל תפוצות הגולה שקורעים קרום הדק לשנים ומחזירין אותו לכאן ולכאן בכדי לגלות העטרה. ובעוב"י שאלוניקי עיר גדולה של חכמים וסופרים אינם קורעים ואינם פורעים. רק מתחכמים לעשות מילה ופריעה כאחת. או מחזירים עור הקרום לאחוריו בלתי קריעה והם אומרים עלינו כי מעשה הפריעה דידן פרוע הוא כי יש בו צד אכזריות על התינוק לקרוע עורו כקורע בגד. כמ"ש לעיל משם הרב שלחן גבוה ז"ל, והגם שהרב פה"א ז"ל חלק ע"ז חזר ש"ג ז"ל וישב מנהגם ואין כאן תימה. כי המטרה לגלות הערלה באיזה אופן שנשיגנה טוב הוא:
וכן ברפואה. המשנה בשבת הזכירה אספלנית וכמון. ואין אנחנו מרפאים בשמן וכמון וכיוצא. היום. כי יש לנו סממנים אחרים בדוקים בתועלתם שמרפאים ועוצרים הדם. ואין בזה שום מיחוש ואין פוצה פה ומצפצף ומדוע במציצה שאינה מחלקי המצוה רק משום סכנה ומשום רפואה דומיא דאספלנית וכמון. כאשר הוכחנו כ"ז בסעיף הב'. מדוע היא לבדה קמה וגם נצבה בגבולות. לומר רק בפה תעשה ולא בכלי פועל פעולת הפה. גם בעת וזמן אשר יש לחוש לנזק הפה יותר מתועלתו כאשר חוששים בזמננו בעדיות ברורות ולא יהיה גם ספק סכנה. מי הכניסנו בספק זה, ובמה נוכל לאסור בכבלים ידי המתירים את הכלי המוצץ. אם אין בידינו אפילו חבל דק וחזק מדברי רבותינו אשר לאורם נלך במשפטי הדת אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:
שהנה כל שורש ההזהרה והצווי בחיוב המציצה הוא מימרת ר"פ בשבת דקל"ג. האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא. ולא. באר לנו רב פפא כיצד מוצצין. כשם שלא בארו לנו כיצד מלין וחותכין וכיצד פורעין. והניחו לנו הדבר באיזה אופן נעשה הפעולה ההיא. הלא השגנו המטרה. רק כי גוף הפעולה לא תשונה לעולם. אבל אין תכלית אצל רז"ל באיזה מין ואופן מיוחד תצא הפעולה של כל חלקי המילה שהם הפריעה והמציצה ורפואתה. וא"כ על האוסרים מציצה בכלי עליהם הראיה להביא איסורה מדברי רז"ל. ואם הצדק אתם לא נבוש לומר בקהל עם כי טעינו בהיתר הכלי הדרי בי. כי כלנו מתכונים לחבוב המצוה הגדולה. ובכל זאת הבא ונראה טעם הרבנים האוסרים את המציצה. זולת בפה. כי תורה היא וללמוד אנו צריכים. הנה ראש המתירים בפירושא אתמר. הוא הגאון מופת הדור בעל חת"ס ז"ל הביא דבריו הגאון בנין ציון ז"ל בס' כ"ד בשם הרב אב"ד דק"ק ווין ז"ל יעו"ש. ואם אמנם חפשתיה בכל חלקי החת"ס באו"ח ויו"ד ולא מצאתיה. אין לא ראינו ראיה. כי מי יודע כמה תשובות אחרות לא עלו על מזבח הדפוס. ומכללם הא. ונאמן עלינו הדיין ר' אלעזר ז"ל תלמיד מובהק להגאון ז"ל. אשר עשה מעשה על פי הסכמת רבו זי"ע. והרי אילן גדול לסמוך עליו:
והנה הגאון בנין ציון ז"ל תמה על הגאון חתם סופר ז"ל בב' קושיות דסליק להו בתימא. ואשר אני רואה כי טעם האוסרים שאבו דבריהם ממקור דבריו. כי זהו יסוד וטעם דבריהם. כפי מה שבא בהקובץ וכאשר יתבאר בעה"י:
(א) הקשה עליו וז"ל. ואם שאין משיבין את הארי וכו' אם היה בחיים עדנה. הייתי דן לפניו בקרקע ואשאלה ממנו להראות לי במקרא ומשנה וגמרא אפי' פעם אחת לשון מציצה שאין פירושו המצאה בכח היניקה והמשכה. כאשר בארתי בתשובתי הראשונה (יעו"ש בתשו' סי' כ"ג שכתב ששורש מצץ פי' בכה המשיכה. והעד למען תמוצו. שנמשך אחר למען תינקו. ושורש מצץ לא נמצא ממנו רק פעם אחת והוא למען תמוצו. יעו"ש) ואחר דאין ספק בזה דמוצצין הוא לשון משיכה בפה. ממילא אין ספק ג"כ דאין בידינו לבטל המציצה בפה עכ"ל. הנך רואה כי כל חוזק השגתו הוא רק מכח דקדוק לשון מצץ שלדעתו ז"ל לא נמצא ממנו בשום מקום רק במשיכה ויניקה:
ואני מתבושש מהרב ז"ל. להגיד לו כי נשכח מקדושת זכרונו בעת כתבו "מקרא מפורש" בשופטים ו' וימץ את טל הגזה ושורשו מצץ ואינו כי אם ע"י דחיקה לבד. וכן נמצא בגמרא ומדרש. משקל מצץ ואינו לשון משיכה ויניקה. גמ' ש"ס ערוך בע"ז דל"ב ע"א ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי ומייצו להו לחמרייהו. שקאי על חבית חרס המוצצין היין. ואינו לשון משיכה רק פי' שאיבה. "מדרש". במד"ר פ' ויקרא פ' ט"ו. ספוג לא שהוא מוצץ את המכה אלא שהוא משמר. ובמדרש רבה שה"ש. זהב מופז דומה לגפרית שמוצצת את הזהב. וכן עוד וכאשר סדרם הרב ערוך השלם אות מץ (ועיין בהערות שסייע מזה להגאון חת"ס יעו"ש. וא"כ אם כל כח ההכרח לחייב שהמציצה היא דוקא בפה. הוא רק מן הוראת לשון מצץ. אין זה הכרח. דהרי מצינו הוראת מצץ גם על דברים שאין בהם רוח חיים. והוראתם הוא רק ענין שאיבה או שאיפה בלי כח המשכה. ומזה נוכל למצוא גם "משנה". והיא המשנה דפרק שהזכיר הוא ז"ל חוץ מן היונה מפני שהיא חוצצת שיוכרח להיות הוראתה שואבת. ואינה פולטת המים מפיה. ואי אפשר לפרשו המשכה ע"י יניקה. שהרי הוא ז"ל הכריח שפי' לשון למען תמוצו. המשכה בכח. מאשר נמשך אליו למען תינקו. וא"כ בעופות דלא שייך בהו יניקה שאין העופות יונקים א"כ גם המציצה הנאמרת בהם אינו כ"א לשון שאיבה. ואין חיוב לומר מציצה בהמשכה:
(ב) הקשה עליו וז"ל וגם תמהתי על דברי הגאון הרמ"ס הנ"ל ממה שכתב שמותר למצוץ בפיו משמע שע"י הספוג פשיטא דמותר. ולענ"ד צ"ע. כיון דמציצה שהיא משום סכנה אפשר לעשותה ע"י פה איך יותר סחיטת הספוג. הרי ברייתא דשבת דקל"ד אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך שע"ג מכה משום סחיטה ואפי' שכתב המ"א סי' שכ"ח דלא שייך סחיטה כי אם במים. הרי הב"ח כתב דגם בשמן שייכה וכו' וכיון שהוא דוחק הו"ל פסיק רישיה ויש בזה חלול שבת ללא צורך סכנה, אפילו לדעת הרב ז"ל שיכול לצאת מהסכנה ע"י דחיקה וכו' יעו"ש:
ודב"ק לא זכיתי להבינם וב' תשובות בדבר. חדא דלא ידענא מאי דמיון מברייתא דשמן על גבי מוך ע"ג מכה שהביא להקשות על הגאון. דהתם מיירי במכה דעלמא שאסור רפואתה בשבת. אבל הכא גבי מילה היא מכה שנתן לדחות שבת מפניה. וכל רפואה שנצול בה התינוק ממחץ מכתו שלא יבא לידי סכנה שרי וממקומו הוא מוכרע דהא הברייתא אסרה לתת מים חמין ע"ג מכה. ואילו גבי תינוק הנימול מחמין לו חמין אפי' בשבת ע"י ישראל לרחיצת כל גופו בזמנם שהיו רגילים בזה. וא"כ כיון דעסקינן השתא בספוג שהוא דוחק ומוציא הדם לסכנת התינוק כמו המציצה איני יודע כיצד נדמה אותה למוך ע"ג מכה שאסור. ומאי דמיון נערוך לדבר שיש בו סכנה שמותר לחלל עליו השבת. שנית. קל"ט דאטו במציצה מי לית בה חלול שבת והרי הסוגיא דשבת קוראה בקול. פשיטא מדקא מחללינן עליה שבתא. וכן משנויא דש"ס מ"ד דם מפקד וכו' קמ"ל חבורי מחבר. ואם כן הוא מחלל שבת שעושה חבורה. ואפ"ה הותר מפני הסכנה ואם כן עתה שבאנו להחליף מציצה בפה בספוג. דלדעת הגאון שתי הפעולות כל אחת מצלת התינוק מסכנה שע"י כל אחת נוכל להוציא הדם ממקומות הרחוקים. ובשניהם איכא חלול. לא ידעתי לצייר קושיתו. דהאיך נתיר הספוג דהוא חלול שבת כיון שנוכל למצוץ בפה. דאטו בפה מי ליכא חלול שבת ושרי. ה"ה בספוג ולא הבנתי מאי חלול שבת ללא צורך סכנה. וכיצד יאמר ללא צורך. הא מוכרח היא לדחוק ולסחוט לעשות פעולת המציצה להציל התינוק מסכנתו. באופן כי דברי הרב בנין ציון ז"ל לא זכיתי להבינם. וכבוד הגאון הח"ס ז"ל נקי מתלונותיו ודו"ק!:
ובנדו"ד בכלי המוצץ ופועל פעולת המציצה כמו בפה. אין אנחנו צריכים לכל זה. וגם הגאון בנין ציון ז"ל יורה ידין בכחא דהיתירא. דהרי מתבאר מדבריו שהוא ז"ל מתנגד לספוג שפעולת הספוג לדחוק לבד ולא למצוץ שהוראתו לדעתו ז"ל שהוא בכח המשיכה והיניקה. וכשאנו מוצאים פעולת המשיכה והיניקה בכלי ג"כ כמו הפה ויותר. אין במשמעות דבריו לאסור. ואין לו ראיה לאסור. דבזמנו ז"ל לא אסקא אדעתין שתמצא מכונה כזאת. והרי פה יש לה ומוצצת כפה הטבעי. ומה טעם יש לאסור. כל שמטרת הוצאת הדם ממקומות הרחוקים ע"י מציצה שהיא בכח המשיכה והיניקה הרי עלתה בידינו. ומה לנו עוד!:
עוד ראיתי בהקובץ גליון ב' טעם מחודש ונפלא במינו של האוסרים מציצה בכלי. מטעם שאם יהיה המוהל עצמו תוקע שופר בר"ה האיך יתערב דם מילה עם השופר וכו' יעו"ש. ואחת נשאל לבעלי הטעם הזה. הלא מי הוליד הענין הזה מעיקרו. הוא רק הגאון פייבוש מקרקא ז"ל כאשר הביאו הרב ט"ז בשמו מפי השמועה. כמובא בסי' תקפ"ד וכל הדורות שעברו מימות אברהם אבינו ע"ה עד זמן הגאון ז"ל שתקעו בשופר בלתי תערובת דם המילה. האם לא יצאו ידי חובת שופר לסברת בעלי הטעם הזה? ומה יעשו גם הם בר"ה שלא חלה בו מילה. מאין יביאו דם. ואם כדי דקדוק הזה דמילי דחסידותא לסכן בו התינוק? זאת ועוד כי אין הענין שעשה הגאון פייבש מקרקא ז"ל מוסכם מצד הדין אליבא דכ"ע. שהרי הגאון בעל דגול מרבבה חלק עליו וכתב דאין נכון לעשות כן מטעמא דחציצה יעו"ש. והגם כי הרב פתחי תשובה השיב עליו בזה. אכן עוד נשאר דעת הגאון הנ"ל נגד דעת רמ"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ה שכתב שהמוהל צריך לרחוץ פיו אחר המילה כדי שיברך בנקיות יעו"ש. ולזה לא נמצא תירוץ יעו"ש. ולפי סברת הרבנים המתירים הבאים מטעם הסכנה כאשר יתבאר הלאה. יהיה בעיניהם טעם האוסרים מטעם דם התערובת כמשל התלמודי מזלזל בדינרי ומדקדק אפריטי:
ודע שכל מה שפלפלנו עד הנה להוכיח שאין חיוב מציצה בפה. מוכרע מדברי רז"ל. כי לא נמצא בדבריהם הדבר מפורש. יצדק לצד שיונח שהמציצה בפה או בכלי. בד בבד כמאזנים ישאו יחד. ולדופק על הדלת לדעת אם יש צד למנוע הכלי מלפני הפה. הוכחנו בעניותין כי לא נמצא בדברי רז"ל שום יסוד חזק להכריח שרק הפה הוא המיוחד למציצה וכמש"ל:
האמנם לצד מה שנתחדש עתה מצד הסכנה שנתחדשה מסבת חולאים רעים המתדבקים. אשר אבותינו לא ידעום ולא שערום. ולא ידעו אף שמותם. ורבים וכן שלמים וכן רופאים מבני בריתנו מעידים שנמשך מזה בעבר ובהוה סכנה לתינוק. לא מסבת המילה עצמה ר"ל מפעולת המציצה חלילה רק מסבת פועלה. וכאשר ראיתי בגליוני הקובץ ששלח לידי. עדיות כמה וכמה מוהלים וחכמים מומחים שמעידים שנסתכנו עי"ז כמה נפשות מילדי בית ישראל. א"כ עתה נסוב פנינו למול הב' ולהכריח שתהיה בכלי דוקא אם אך ימצוץ בכח משיכה ויניקה כמו פה הטבעי. כי אין זה דבר קל לבלתי לחוש אליו. כי סכנת נפשות יש כאן. ואפילו המילה עצמה נדחית מחמת חשש סכנה. כדקי"ל במי שמתו אחיו מחמת מילה. וכן ב' אחיות שמתו בניהם מ"מ שהשלישית לא תמול בניה עד שיגדלו. וכמפורש דינם ביו"ד סי' רס"ג. כ"ש במציצה שכל עיקרה ויסודה רק להציל התינוק מידי סכנה. וכיצד נכניס אותו בסכנה אחרת ח"ו ומה הועילו חכמים בתקנתם ואין אנחנו מתחכמים על גזרות רז"ל חלילה. רק אנחנו שומרים את תפקידם בזה. כמו שפסק מרן בח"מ סי' תכ"ז סעיף ח' וז"ל וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה בטל מ"ע ועובר בל"ת דלא תשים דמים ע"כ. ואם כן אם בזמן רז"ל לא היו החולאים האלה ועתה נתחדשו ויש בהם סכנה. הלא חובה עלינו מן התורה להסיר הנזק ההוא. וכ"ש שאין אנחנו ח"ו עוברים על תקנתם שיסדו המציצה. כי הרי אנחנו מוצצים את הדם ומוצצים אותו עד שיצא ממקומות הרחוקים כאשר צוו אותנו ויחד עם זה נקים עשה ול"ת דדבר תורה דשמירת נפש וירא שמים יצא ידי שניהם. והאומר שהמציצה רק בפה עליו להביא הראיה מדברי רז"ל ונודה לו:
ולדאבון לבנו בדורנו זה פשתה מאד מחלת הזיפילים ויש לה מהלכים בין בני אדם. והנה אנכי עד ראיה. אשר פה מצרים יע"א קרה מקרה כזה בתחלת ביאתי למדינה זו. שתינוק אחד נחלה אחר המילה כשלש או ארבע ימים אחר מילתו וכשבא הרופא לבקרו מצא שהילד מנוגע במחלה הנ"ל והאב והאם היו נקיים וניזוק הילד ואח"כ בדקו את המוהל שמל אותי. ומצאוהו מנוגע בפיו ובצוארו וכו' וכן בדקוהו עוד רופאים מומחים והעידו כי הוא מנוגע. ואולם באשר זאת מלאכתו והוא מתפרנס מהפריעה שאחר המילה. השיג תעודות מאיזה רופא אחר שאין בזה סכנה. ולא יכולנו להעבירו מאומנותו. כי הוא מוקף כעטרה מקרוביו ומיודעיו הרבים ה"י. אשר לא נוכל עמוד בכובד מלחמה כזאת. וכף עניותו הכריעה המשקל לדעתם. ועוד קם שאון מסבת רופאים אחרים שהתרו בו להתרחק ממלאכה זו לסכן נפש ולא שמע לנו עד אשר הרחיקוהו מה"ש ונח נפשיה. ואחריו החזיק זרעו במלאכת אביו. אך רבים מאנשי עדתנו לא יניחוהו למצוץ כ"א ע"י ספוג. ואין בידי למחות כי הם באים בטעם סכנת התינוק. ומה אענה. ובימים האחרונים גדל השאון עוד יותר. ואינו מוצץ רק על ידי ספוג. ותהלי"ת הילדים חיים וקימים:
ואמנם כל בעל שכל יבין שאי אפשר לעמוד במשעול צר כזה כל הימים. ועלינו לברר הדבר ולקבוע הלכה למעשה לימים יוצרו מה לעשות. והנה לפי מ"ש ולפי מה שהזמן הורנו ולפי המסופר מזולתנו כי חשש מציצת הפה מסכנת המוצץ איננה חששא רחוקה. יותר יפה למצוץ ע"י כלי פועל פעולת הפה ונסתלק מן הספק. כי להעמיד המוהל להבחן ולבודקו אם הוא בריא וכיוצא. הוא דבר קשה מאד. כי מה תועלת אם יבדק היום ותעודת בריא בידו. האם נשמור צעדיו אנה ילך ויבא? ואם ח"ו קלקל דרכיו ונתנגע במחלת העגבים האם יגיד לנו מה עשה? ומה הועלנו בבדיקתנו. כי מן האמור תמהתי על הגאון בנין ציון ז"ל. שהשיב למתנגדי המציצה בפה מטעם שאי אפשר לבדוק את המוהל בכל פעם וע"ז השיב הגאון ז"ל. וז"ל. הלא החזקה היא אחת מהיסודות אשר כל התורה נשענת עליהם. וסוקלין ושורפין על החזקות ולמה נדאג שמי שהוא בחזקת בריא וכשרות ע"י הבדיקה הראשונה שנתרע אח"כ. ובפרט בדבר שאם נתרע אי אפשר להמוחזק שלא ידע בריעותא שלו. וכי בשופטני עסקינן שיסכנו נפשות על חנם. ובדבר שעבידא לאגלויי. עכ"ל:
ונוראות נפלאתי אם מפי קדוש כמוהו יצאו דברים אלו. דהלא כל עיקר טעמם של מתנגדי המציצה בפה. היא לסבת חשש סכנת התינוק מפה המוצץ. ואנה מצא הגאון ז"ל שבסכנת נפשות סמכינן אחזקה. הלא קי"ל רובא עדיף מחזקה. ובכ"ז הלכתא רוחת דאין הולכין אחר הרוב בסכנת נפשות. כדקי"ל במפולת בשבת שאפי' הם ט' גוים ויהודי אחד ופירש אחד מהם ואינו ידוע אם הוא מהרוב של גוים. או אם הוא ישראל היחידי. אפ"ה מחללין עליו את השבת. וכמפורש דינו בסי' שכ"ט יעו"ש. ומכ"ש שאין לסמוך על החזקה דגריעא מרובא במקום דיש סכנת נפשות. ומה תועיל הבדיקה היום ואולי יתנגע למחר. האם נשמור צעדיו כל היום? ומ"ש שאם נתרע וכו' וכי בשופטני עסקינן וכו' הן הגאון ז"ל דן בזה על פי קדושתו וקדושת דורו. אשריו ואשריהם. שכל הנגשים עבודה זו הם אנשים חכמים יראים צדיקים העובדים עבודתם זאת לש"ש לבד. שאם יבדקו וימצאו נקיים די. ואם ח"ו תדבק בהם איזה מחלה מזולתם יסלקו ידיהם ממנה ויקבלו שכר על הפרישה. האמנם בדורותינו אלה לא כן הוא ומוהלים רבים ראיתי שהם אנשים בורים וריקים. ולעבודת פרנסתם הם כורתי ברית. כי אחר המילה יעשו להם פריעה במתן דמים. ומי גם מהם שקוצצים שכרם כמה. בטרם יגשו לעבודה. וכרופא חירורגי כן הדבר הזה בעיניהם. ולאיש המתפרנס מזה האם הוא יגיד לנו מה עשה ומה אירע לו לקפח פרנסתו בידו. והנסיון הוכיח. וע"כ אין דרך בטוחה להסתלק מן הספק והמבוכה. כ"א להנהיג למצוץ בכלי מוצץ כמציצת הפה ודי:
ותשובה כזאת השבתי לאחד מן המתנגדים למציצת הכלי בלתי טעם רק כי כן מנהג אבותינו לבד. ולא נשנה מנהגם ויהי מה. והשבתיו בשברון לב לאמר. כי גם אנחנו אין רצוננו לשנות מנהגי אבותינו הקדושים בעינינו עד מאד אכן מה נעשה לדורותינו שהם שינו מנהגי אבותם והכריחונו בחזקת היד לשנות גם אנחנו מנהגי אבותינו. שאבותם שמרו בריתם בטהרה ובין שדי רעיתם ואילת אהבתם ילינו ולא ידעו רע ומעולם לא שמעו ולא ידעו מה היא הזמה. (הזיפילים) הארורה. כי מהיכן ידעוה. האמנם דורותינו אלה לדאבון לבבנו תולים עיניהם בבנות הארץ ודבקו בהם לאהבה עדי דבקה בהם מחלתם האיומה והנתעבה. וא"כ הם שעזבו מנהג אבותם וכפו עלינו הר כגיגית לעזוב גם אנחנו מנהג אבותינו ולהחליף מציצת הפה בכלי וצא וראה ההבדל. שהם עזבו מנהג אבותם ויסתכנו ואנחנו נניח מנהג אבותינו להצילם מהסכנה. האין זאת?:
ועוד אחרת חוששים עתה. כי הגם שהמוהל עצמו יהיה איש צדיק. נקי וטהור. הלא יש חשש כי יתנגע הוא עצמו ממציצתו איזה ילד מנוגע ובזה ידביק מחלה לו לילדים אחרים. כי נודע מפי הרופאים שמחלת הזיליפים תעבור בירושה מהאב לבנו. וילדים רבים נולדים במחלה זו ונפקד עון אבות על בנים. ומעתה מה תועיל לנו בדיקת המוהל אם הוא טהור מצד עצמו. הלא עלול הוא להטמא בטומאת אחרים ויזיק לטהורים. הן אמת כי חששא זאת רחוקה היא בתינוק הנימול לח' ימים. כי עדין לא יתראו אותותיה בשבוע הראשון. וכאשר העיד ע"ז ידי"נ הרופא המובהק ירא את דבר ה' דר. נפתלי קליין יצ"ו אשר ראיתיו בבחרותי בפריז ועתה הוסיף על הראיה בחכמה ותבונה ודעת ויראת אלהים כן ירבה וכן יפרוץ. וכמוהו ירבו רופאים בישראל. נאמנים לדתם ואמונתם יהי ה' אתו. ודבריו ראיתי במה"ע המליץ נו' 266 דשנת 1899 למספרם. בשני מכתבים הנדפסים בשמו. (ושם ראיתי שכתב שחבר ס' על המילה. מי יתן ואמצאהו אם הוא בשפת עבר) האמנם גם הוא עצמו יודה כי חשש הסכנה לא סר מילדים הנמולים מבן חדש ומעלה. ודבר זה הוא מצוי מאד. שילדים רבים אינם נמולים לח'. או מסבת חולשת התינוק. או לסבת שעדין לא נפל טבורו. ואנחנו נזהרים מלמולו. וכיון דאיפלג איפליג לחדש ימים ויותר. או לסבת שהתינוק חלה בקדחת. שעפ"י הדין צריך להמתין לו שבעת ימים מעל"ע. או תינוק אדום מאד. או ירוק וכיוצא. שבסבת אדד מהנ"ל תתעכב מילתו שלש או ארבע שבועות וכבר הגיע עת וזמן להתגלות המחלה בהתינוק. וכיון שבאנו לידי ספק סכנה. אין הולכים בסכנת נפשות אחר הרוב. וסכנה היא ועלינו לחוש לה ולהרחיקה (ומדברי גליונות מכה"ע היהודי. אשר בהם נדפס הקובץ. משם ראיתי כי רבים לוחמים עליו. ואין בידי לא דברי הדר' קליין יצ"ו בתחלתן ולא מה שחלקו עליו לדעת סדר המלחמה על מה יצא. ובל"ז אינני מאנשים הלוחמים ואינני יוצא מגדרי כי רק מה שתעלה מצודתי אותו אשמור לדבר. עכ"פ המובן מהמאמרים המקוטעים שהוא נלחם להחזקת המציצה במציאותה. אכן להיותה נעשית בכלי פועל פעולת הפה איננו מתנגד כמ"ש בגליון י"א מהקובץ וזו היא דרך הישרה שאותה אנחנו מבקשים):
באופן שמכל האמור ומדובר. אינני מוצא שום טעם ודבר מכריח בסברת התוקעים עצמם שלא לשנות המציצה בכל בשום אופן עם שפעולתו כפעולת הפה. ומסבת התנגדותם בלתי שום סברה ישרה. או מניעה מצד הדין. הלא תוכל ח"ו לצמוח רעה ממנה. כי לסבת שעמומי האמונה רופפו בעוה"ר. מה נוכל עשות אם יתאספו עלינו הרופאים שאינם ב"ב. או ב"ב אשר רק בשם ישראל יכונו. ויביאו עצות מרחוק שהמציצה בכללה היא דבר מזיק לבריאות התינוק וכו' ובאמצעות איזה ממשלה שהם שם. יבטלו המציצה בכללה. לא בפה ולא בזולתו. ואז בע"כ נעבור על דברי רז"ל מיסדי המציצה. ומה כחנו לעשות אז. וכאשר קרה לאחב"י במדינת שווייץ שבטלו להם שחיטת הבהמות ע"פ דתנו הקדושה. ובאו בטענתם מצד צער ב"ח ורחמו על הבהמות ולא רחמו על האדם. למנוע מהם אכילת בשר כשר עפ"י דתם ויגיע להם הבשר ממדינה אחרת ביגיעת בשר ועמל רוח. הגם כי טענתם הבל ושקר ודבר כזב כי אין מיתה קלה ויפה יותר מהשחיטה כידוע. וכאשר הוכיח במישור גבור מלחמתה דר' יצחק דעמבא שי'. ובכ"ז הם שרוים בצער אחב"י שבמדינה הנ"ל ומה יכולנו עשות. הן אין מלך בישראל אשר יריב ריבנו. ובפרט אם מהרסינו ומחריבנו מקרבנו יצאו. והוא אשר אמרתי שבדבר אשר אין בו מניעה מצד התורה ודיניה אין לנו להתעקש ולתקוע עצמנו יותר מדאי ועלינו ללכת לרוח הזמן למען דעת כי תורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם וכל מעגליה אורחות חיים ובזה נגדיל תפארת קדושתה בעיני הכל:
ועוד רגע אדברה לאלה אשר יתנגדו למציצה בכלי. כי לדעתם שאין מצוה אלא בפה לבד ולא בזולתו. יודיפונו בטובתם מה לעשות במילת הגרים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה. ערלי בשר בני ארבעים או חמישים שנה האיך נתנהג במילתם. הלא התורה חיבתנו למול ולפרוע מילתם בברכה וכוס וכו' כמילת הישראלים ממש האם יחיבונו גם באלה למצוץ בפה ולשטות יחשב אם יאמרו הן ונעדרי ידיעה ונסיון יאמרו כן. כי מלבד שדבר מאוס וגועל נפש להכניס אבר כזה בפי המוהל. עוד בה כי כמעט אין תועלת במציצת אבר מגודל כזה כי על הרוב מקום החתך במילת הגרים הגדולים ישמט אחר החתוך באיזמל וישוב מקום הנחתך למעלה מהעטרה ברוחב אצבע רחבה או יותר. ולפעמים באמצע הגיד כי בשר המילה מושכין אותו לצד המוהל ומותחין אותו כדי להקל עשית החתוך ואין כח המשיכה בפה מגעת עד אותו המקום של החתך להיות הגיד ארוך יותר מחלל הפה. ומוכרחים אנחנו למצוץ ע"י ספוג לבד ואין העבודה פסולה. וא"כ הלא גם הם יורו כי כל עיקר המציצה היא משום רפואה ולהציל מסכנה ובגדול שאין בו סכנה ורק לרפואתו שלא יצבה הגיד. לא יקפידו עלינו אם נשיג הפעולה באיזה אמצעי אחר. ובפרט כי יש גם צד סכנה למצוץ לגרים גדולים וזכורני שבימי נעורי בתחלת גשתי לעבודה זו מלתי גר אחד גדול בשנים בעוקו"ת ירושת"ו. ומצצתי את הגיד והיה לי מזה גועל נפש כמה זמן אח"כ. והרופאים מאחב"י העומדים שם מנעוני מלמצוץ בפה לגרים כאלה ורק ע"י ספוג ודמיתי כי חסו עלי מסבת המאוס אכן אחר כך כאשר נתפתח שכלי יותר ועמדתי על דעתי עם ההרגל והנסיון. ידעתי כי גם צד סכנה יש בדבר. כי חוץ מחשש סכנת הזיפילים וכיוצא שאין כל אדם בקי באותות המחלות ההם. עוד בה ראיתי בגרים שלפעמים תהיה הערלה שלהם סגורה מכל צדדיה וסתומה ואין בערלה רק נקב ההשתנה וכו' ובהפתח הגיד ע"י החתך ימצא תחת היקף העטרה מסביבה למעלה מיץ ירוק ונבאש. פעמים יבש פעמים לח ונקרא בפי הרופאים חלב הערלה. וריחו רע מאד והרופאים יאמרו שהוא מזיק כרעל למוצץ אותו ומאז לא אמצוץ לגרים בפה בשום אופן. ותלי"ת אחר ימים מספר נתרפאו וטבלו ונכנסו לקהל ה':
קנצי למלין. הנה נא הארכתי להוכיח כי מדברי תורתנו ורבותינו לא מצינו שום יסוד מכריח שתהיה המציצה בפה לבד ועתה שנתחדש סכנה לנמצץ או למוצץ כנ"ל. חיובא רמיא עלינו מצד התורה להסיר כל דבר מכשול המזיק לשמירת הנפש וכמש"ל וזה האות הראשון. וגם שאר חלקי המצוה שהם המילה והפריעה לא נמצא להם בתורתנו שום פעולה מיוחדת רק בכל אופן שנשיג מטרתם טוב הוא. ולמה תהיה המציצה שאינה מחלקי המצוה טובה מהם. וזה האות השני, וגם בדברי הפוסקים ז"ל המתנגדים למציצה שלא בפה. היינו מסבת שסוברים שמונח שם מציצה יורה רק על משיכה ויניקה. לא ע"י ספוג שהוא דוחק לבד. וכאשר נשיג כלי הפועל פעולת המשיכה והיניקה במציצה כפה הטבעי. לית דינא ולית דיינא דשרי בלתי ספק. וזה האות האחרון. ובימים האלה הגיעה לידי מכונת המציצה שהמציא כבודו שהיא מוצצת במשיכה ויניקה. ובחנתיה ונסיתיה ומצאתיה טובה ויפה מאד. כי מוצצת בכח רב וברגעים אחדים (זעקונדע) היא מוצצת דם רב יותר מכח הפה. ותשואות חן חן אשלמה על פעולתו הטובה אשר תנחילהו שם טוב לנצח. ברית עולם יהי ה' אתו. ובטח. כי האיש אשר ינסה פעולתה יודהו כמוני ויאמר לו אישר. והנה ברך לקחתי לשמו הטוב. ולך בכחך זה והושעת את ילדי עמך ישראל מכל צער ונזק. וכן יהיה ה' עזרו ומגנו עדי עד. הלכ"ד איש צעיר הכו"ח פה ק"ק ברוך עמי מצרים יע"א בש"א לטבת התר"ס בא סי' כתר לי זעיר והחוך לפ"ק. והיה זה שלום:
הצעיר
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט משרת בקודש בק"ק מצרים ואגפיה יע"א.