ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן טו"ב
(ב) בענין המציצה אם היא משום סכנה או מצוה.
הנה מכל האמור ומדובר בסעיף הא' התבאר למדי כי טעם יסודתה הוא להציל התינוק מהסכנה. וכעין רפואה מחויבת בפעולת המילה. וזו היא האמת הברורה:
ולהאומרים משום מצוה. אם כי לא נכחד כי מצוה לשמוע דברי חכמים בכל דבר. בכל זאת צריכים אנחנו להבין מה כונתם בהשם החדש הזה שצרפו לטעם הסכנה האמור בדברי רז"ל. שאם נבין הדברים כפשוטן שהונח שם מצוה למציצה כמו שהונח למצות המילה. א"כ יתחיב מזה שגם המציצה היא חלק מחלקי המילה ולא תפרד ממנה (וכאשר ראיתי דעה זו מרבני הדור שי' הובאו דבריו בהקובץ במכ"ע היהודי גליון ז. והכותב חולק על דעה זו ואין בידי כעת תשלום המאמר ההוא) ואם לזאת כיונו אמינא. כי אינו כן כאשר אבאר. [א] שא"כ תהיה מצות מילה משונה מכל מצות התורה בסדר צווי והזהרה שלה. כי לא מצינו שום מצוה שתהיה חציה גזרה וחציה טעם כמו המילה. שחציה הראשון שהיא המילה והפריעה היא מגזרת הכתוב שימול אפי' בשבת הגם שאין כאן סכנה. כי מה סכנה יש אם לא נמול התינוק ביום שמיני שחל בשבת וימול בתשעי. אם לא שכך היא גזרת הכתוב וביום הח' אפי' בשבת. וחציה השני שהיא המציצה הוכרחנו למצא לה טעם משום סכנה. כמאמר רב פפא בסוגין. ומי הכריחנו לבקש טעם למציצה. ומה טעם מצינו למילה עצמה ל אם הכל הוא מצוה אחת. והיכן מצינו מצוה אחרת בתורה בסגנון משונה כזה? [ב] מל ולא פרע כאלו לא מל תנן אכן אם לא מצץ לא מצינו שאמרו כאלו לא מל. ואי הוי הכי. החדוש הזה היה לו לר"פ לאשמועינן דהאי אומנא דלא מייץ כאלו לא מל. ולמה הודיענו עונש המוהל שמעבירין אותו מעבודתו. ולא הודיענו מה יהיה הדין בעבודתו שעבד כבר. אם פסולה או כשרה. לפי סברתם שהמציצה היא חלק מהפעולה של המילה:
ופוק חזי מ"ש הרב שלחן גבוה יו"ד סי' רס"ד על מ"ש מר"ן שכל מוהל שאינו מוצץ מעבירים אותו. כתב הוא ז"ל דהאי דיש בו סכנה אינו אלא כשנתעורר הדם לצאת דהיינו כשפורע המילה בב' ידים אבל אם לא נתעורר הדם לצאת דהיינו שפורע בידו אחת ובידו האחרת סותם פי הורד כנ"ל אין בו סכנה. דומיא למ"ש הרב המפה לעיל סו"ס כ"ב דאם לא יצא הדם אין חוששין לשחיטת הוורידין. דהא לא נתעורר הדם לצאת ע"כ הלכך אי לא חייץ לא מעברינן ליה עכ"ל. ופירוש דבריו שהוא ז"ל לעיל מזה בס"ק כ"ד ואחריו בס"ק כ"ז השמיענו חדוש נפלא שבעירו עוב"י שאלוניקי מעולם לא ירד טפת דם בפריעה. כי מנהג המוהלים שלהם שאינם קורעים הקרום הדק כמנהגנו. רק עושים מילה ופריעה בבת אחת בב' האופנים שבארם הרב ז"ל שם יעו"ש. וע"ז כתב הרב דכפי מנהגם בסדר הפריעה המחוכמת הזאת שאין טפת דם יורדת בפריעה אי לא מייץ לא מעברינן ליה. שהרי אין הדם מתעורר לצאת (עיין מ"ש לקמן בזה) וא"כ נמצינו למדים מדבריו ז"ל שאין המציצה מחלקי המצוה. שהרי פעמים שאינה צריכה כשאין הדם יורד כשיטת מוהלי שאלוניקי. ואין טעמה אלא משום סכנה ורפואה. וכשאין סכנה לתינוק אין צורך למציצה:
ואל תשיבני מתשובת הרב אדמת קדש ח"ב סי' ז. שנשאל על מוהל שבשבת מל ופרע. וכשבא לעשות המציצה לא היה יכול מפני שהיה לו חטטין בפיו ובא איש אחר ועשה המציצה. ונשאל הרב אם המוהל הב' שמצץ אי עביד כדין והשיב הרב כי המוהל הב' עבד כדין ושפיר עבד. אכן המוהל הראשון שידע שאינו יכול למצוץ ומל צריך לכפרה עכ"ל. ומזה מובן שהמציצה היא מחלקי המילה. כי ע"כ הצריך המוהל הראשון לכפרה. שחלל שבת ולא גמר המצוה למול ולפרוע ולמצוץ דאל"כ מה כפרה צריך אחר שהמילה והפריעה כבר עשאם המוהל הראשון. ואדרבה הב' חלל שבת בדבר שאינו ממצות המילה. זה אינו. דאי הכי אפילו אם נאמר שהיא חלק מחלקיה. אכתי תקשי דמה כפרה צריך המוהל הראשון. והלא הוא ז"ל בראש דבריו בתשובה הנז' הביא הסכמת הפוסקים האחרונים שהסכימו כרמ"א. ודלא כמרן שאסר לב' מוהלים למול בשבת שזה ימול וזה יפרע וכן הביא הוא ז"ל שמרן בבד"ה חזר בו והתיר אפילו לכתחלה למול ע"י ב' מוהלים שזה ימול וזה יפרע. וכיון שכן הדבר קשה. מה לי אם ימול האחד והב' יפרע. ומ"ל אם אחד מל ופרע והשני ימצוץ הלא כלם מתעסקים במצוה. ותקשי ליה דידיה אדידיה. דהוא ז"ל סובר כדעת המתירין למול ע"י ב' מוהלים. ולמה זה הצריך המוהל הא' לכפרה?:
אלא דנ"ל דכונת הרב דהצריך להמוהל הא' לכפרה. משום דהכניס עצמו בספק סכנת נפשות. שהרי הוא היה המוהל המזומן למול ולפרוע ולמצוץ כמנהג בני ספרד שאין מחלקין המילה לב' מוהלים אפילו בחול. וכשהמוהל הזה שלא יכול למצוץ מפני החטטין שבפיו. הא ידע לה מקמי המילה. ולמה הכניס עצמו למול ולא למצוץ ולסכן את התנוק דהא אותו האחר שמצץ כנראה במקרה בא לו ומצץ ולא שהמוהל הזמינו למצוץ דהא אין מנהג הספרדים לחלק המילה לב'. ואם לא נמצא מי שימצוץ היה התנוק מסתכן. על כן הצריכו הרב לכפרה שהכניס עצמו בספק סכנת נפשות. והוא טעם נכון בדב"ק!:
האמנם הרב ז"ל תבריה לגזיזיה דהאי פרושא דמרוח והסיע אותנו לטעם אחר. דכתב אח"ז דה"ט דצריך כפרה דאפשר שהמציצה דיינינן לה כדין ציצין שאין מעכבין את המילה. דקי"ל דאם פירש אינו חוזר יעו"ש. וכפי"ז אתי עלה מטעם חלול שבת דהמוהל לא היה למצוץ אם פירש יעו"ש. ואחרי נשיקת הרצפה. אדון לפניו בקרקע. כי אין הנדון דומה לראיה. דהא טעמא דמציצה היא משום סכנת התינוק. ומי זה אמרה דאינו חוזר למצוץ אם פירש הלא פקו"נ שנו כאן והלא אף אם גמר המילה ונסתכן התנוק מחללין עליו את השבת. ורחיצה תוכיח שהיתה נהוגה בזמן הש"ס. ואי אשתפיך חמימא קי"ל דמותר להחם לו מים אפילו בשבת כיון שהוא אחר המילה הגם שאין רחיצת התינוק מחלקי מצות המילה. עאכ"ו במציצה שנמשך סכנתה מחמת המילה הקודמת. זאת פשיטא דאם שכח למצוץ ופירש. שחוזר למצוץ אפילו בשבת משום סכנה. ומה ענין זה לציצין שאינם מעכבים את המילה שאינו חייב לחזור אפילו בחול אם פירש משום דכיון דנגמרה המצוה ואין כאן דבר המעכב. ולפי טעם הרב ז"ל דאתי עלה מטעמא דחלול שבת. לא ידענו מה חלול יש כאן. לפי מ"ש הוא ז"ל כדעת המתירין למול לכתחלה ע"י מוהלים שנים והכא נמי נחשוב את שניהם מתעסקים במצוה. וכמ"ש הוא בזכות המוהל השני. ולא ידעתי למה יצא זה חייב וזה זכאי. ודב"ק צ"ע:
עכ"פ דון מינה ואוקי באתרין דמדברי הרב למדנו לפי דרכנו. שאין המציצה מחלקי המצוה. שהרי הוא ז"ל חשבה כציצין שאינן מעכבים המילה. ואין כאן מחלקי המצוה רק המילה והפריעה ותו לא. ושו"ר להגאון בנין ציון בדט"ו ע"ג בויכוחו עם הרב אב"ד דק"ק ווין ז"ל הושיטה בקנה ופשיטא ליה שאין המציצה מחלקי המילה יעו"ש. וכן פשטות דברי רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים יעוין עליהם. וכבר זכרום זולתינו בהקובץ גליון ז':
ואיש חכם הי"ו הקשה לי ע"ז מדברי הפיטן שיסד הרחמן לברכת המזון כמנהג אחינו האשכנזים הי"ו והראה לי בסדור שבידו. ששם כתוב הרחמן הוא יברך המל בשר הערלה. ופרע ומצץ דמי המילה. איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה. ואם שלש אלה לא יעשה לה. הרי שהפיטן כלל שלשתן יחד וקאמר עבודתו פסולה אם שלש אלה לא יעשה לה. וצהבו פניו בקושיתו זאת כי נצחני. וכה עניתיו. רואה אני כי גם קושיתך פסולה. ואינני חפץ להוציאך ריקם ולומר לך שאין ראיה מדברי המשורר לענין דינא. כי הפיטן חפץ לפאר שירו בחרוז "לה" וקבץ מה שחפץ. אכן האמת כי שגית בפירוש דבריו. שאם אמר בחרוזיו. ופרע ומצץ דמי המילה. ואם שלש אלה לא יעשה לה עבודתו פסולה שאז יובן בהחלט שהוא סובר כן שבהעדר אחת מהשלש פסולה. אז נמצא מקום לשאול מאין זאת לו? אכן המשורר דקדק יפה בלשונו. וכתב אחר שמנה המילה והפריעה והמציצה. איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה. אם שלש אלה וכו' ודבריו נאמנו מאד שכך הוא הדין. מל ולא פרע כאלו לא מל. ואם לא מצץ מעבירים אותו ופוסלים אותו מעבודתו. וא"כ תואר הפסלות סב אל הפועל שהוא ירא ורך הלבב ואינו עושה שלשתן. לא אל הפעולה עצמה כי לא יפול עליה שום פסלות. כי מה חסר בגוף הפעולה עד שתפסל. שאם לא מצץ אומרים לו שימצוץ. ואם לא רצה מעבירין זה ומביאים אחר שימצוץ. ורק המוהל הוא הנפסל שלא יקרב עוד אל המזבח לשרת. ובזה הנה מקום אתי לישב קושית הרב נחל אשכול בפירושו על ס' האשכול להראב"ד ז"ל שכתב משם ה"ח אחד. שהקשה לו על מאמר ר"פ האי אומנא דלא מייץ מעבירינן ליה. דלמה אין מנדין אותו ג"כ שהרי הוא מזלזל בד"ס. דקי"ל דמנדין אותו. והוא דידיה תרץ דמשום דהדם הוא דבר שהנפש קצה בו וע"כ אין מנדין אותו יעו"ש. ועיקר קושיתו לא חדשה היא כי כבר נודע דברי הר"ן בפסחים בר"פ מקום שנהגו. שישב על מדוכה זו מדוע במקומות גזרו נדוי לעוברי על דבריהם ובמקומות לא. ודברי מר"ן הכ"מ בה' ת"ת פ"ו דין י"ד מה שהקשה עליו. ודברי הפר"ח או"ח סי' תצ"ו והש"ך ביו"ד סי' של"ד. ומבוכה גדולה יש בענין זה. וכאשר רמז הרב נחל אשכול במאמר מוסגר דברי הר"ן והפר"ח יעו"ש. ולפי מש"ל אין כאן קושיא. דמה שאמרו המזלזל בד"ס מנדין אותו. היינו אם עבר אדבריהם ועשה כבר המעשה של איסור שא"א להשיבו. למשל חלל יו"ט ב' ש"ג. שכבר נתחלל במלאכה שעשה בו. מזלזל בנט"י כבר אכל בלתי נטילה. טבח שלא הראה סכינו לחכם שכבר שחט ולא הראה. והמעשה כבר נעשה. אכן בנדו"ד רבותינו הזהירונו על המציצה. והמוהל לא מצץ. נמצוץ אנחנו את התינוק, והרי נתקימו דבריהם. והמוהל יקבל עונשו שלא ישרת עוד. ודו"ק! עוד אני אומר בטעם הדבר שהכא לא שייך נדוי למוהל שלא מצץ כשאר עובר על אחד מד"ס. מפני שאין גוף חיוב פעולת המצוה רמיא על המוהל. כי האב הוא המחויב למול את בנו ועליה רמיא למול ולפרוע ולמצוץ. כמ"ם. המול לכם כל זכר. ואין פעולת המוהל רק שליח האב ושליחותיה קא עביד. להיות שאבי הבן חסר ידיעה. וא"כ על מה נחייבהו נדוי על שלא עשה שליחות האב כולה. יכול המוהל לומר. על המילה והפריעה לבד אני רוצה להיות שלוחו של האב. אבל על המציצה לא ויבא האב וימצוץ לבנו. כי הוא המחויב בבנו ולא אני. ועל אשר לא טוב עשה ושליח מעות הוא. קנסינן ליה שלא יהיה שליח עוד לשום אדם אבל לא לחייבו נדוי. והוא אינו חייב בגוף המצוה כלום. והוא תירץ נכון ומוסבר. ודו"ק:
עוד אני מדבר עם הכת הסוברים שהמציצה היא משום מצות הטפת דם ברית. ושע"ז נסתפק כבודו אם יהיה האופן שלא ירד דם כלל ואין מה למצוץ רק משום ראית דם הברית. אם מותר לחלל עליה השבת. ולא הכריע הדין. ועל זה אשיב לכבודו שי'. כי הדבר ברור בעיני. שלולא שהמציצה היא מוכרחת לסבת סכנת התנוק. לא היתה מצות הטפת דם כדאית לדחות שבת מפניה. שבמציצה יש חלול שבת כדמוכחא הסוגיא דשבת דדם חבורי מחבר. והוא עושה חבורה בשבת. אבל מצות הטפת דם ברית אינה כי אם דרשה שדרשוה רש"י והר"ן. ומשום דרש אין לנו לחלל שבת ובשגם לא נכחד ח"ו שהטפת הדם מצוה היא. אכן עיקרה היא בעשיית המילה עצמה. שע"י החתך יצא הדם בטבע. וזהו ראית דם הברית. אבל אם לא יצא כלל. אין כאן חסרון בעשית מצות המילה דמה בידינו לעשות. וראיה גדולה מכיסוי הדם. שאפי' שהיא מצוה מפורשת בתורה דכסוי הדם ויש לה ברכה בפני עצמה. ואין לה מציאות בעולם כי אם אחר השחיטה דוקא. שהנוחר והמעקר פטור מלכסות. והכסוי מעכב השחיטה. שאם אין לו במה לכסות לא ישחוט. כמפורש כ"ז ביו"ד סי' מ"ז. ועכ"ז אם שחט ולא יצא דם השחיטה כשרה ומותר באכילה. אע"ג דבטלה מצוה דאוריתא התלויה בדם. מכ"ש במילה דאין מצות הטפת דם רק אסמכתא ודרשה. ודאי דאינה מעכבת המצוה. וא"כ אם המציצה היתה מצותה משום מצות הטפת דם לחוד ולא לסבת הסכנה. לא יתכן לחלל שבת עבורה. כיון שהמילה כשרה בלא דם. וזה פשוט:
אלא שאין אני מבין כיצד יצויר לומר שבחציצה יהיה בה טעם המצוה לחוד ויפרד ממנה טעם הסכנה. עד שנבוא עי"ז לכלל ספק מה יהיה דינה של מציצה של מצוה זו אם מותרת בשבת או אסורה. וכי ענין הסכנה הכרוך בה אן פנה. ואן חנה. ולהיכן הלך חלף לו? הלא הדבר מוחש שגם בתינוק שברח ממנו הדם בעת מילתו [כאותו מעשה שלו] או מאיזה טעם אחר. האם כנמצוץ אותו לא יצא הדם כלל. זה דבר נמנע. וא"כ כשאח"כ נמצוץ מקום החתך ישוב הדם עוד להתעורר ולצאת. כאשר גם כבודו שי' כתב כן. א"כ הרי באנו לטעם הסכנה. וזאת היא מטרתנו במציצה לעורר הדם ולהוציאו לחוץ שלא יתלהב מקום החתך. ומאי נפקא לן אם לא נתעורר לצאת מאליו. הלא זאת חובתנו לעוררו כדי שיצא. כי כל עיקר הסכנה הוא אם ישאר הדם במקוריו ולא יצא החוצה. וא"כ כפי"ז המצוה והסכנה לא יתפרדו לעולם זה מזה. ומהיכן יש מקום להסתפק אם מותר למצוץ משום מצוה לחוד. הלא טעם הסכנה כרוך אחריה לעולם ולא יתפרד ממנה. וכיון שכן הדבר ברור כי לעולם חיוב המציצה לא יזוז ממקומו. ולעולם מוצצין בין בחול ובין בשבת בלתי הפרש בין נדון לנדון. כי הטבע לא ישונה לעולם וטבע הדם לצאת כשמעוררין אותו ודו"ק:
ואם תיקשי עלי מדברי הרב שלחן גבוה ז"ל שהבאתי לעיל שחילק עמ"ש מרן ז"ל שכל מוהל שאינו מוצץ מעבירים אותו דה"ד אם נתעורר הדם לצאת ע"י הפריעה בב' ידים. אבל אם לא נתעורר הדם לצאת לא. והביא ראיה מדברי הרמ"א ביו"ד סי' ר"ב שאם לא נתעורר הדם לצאת אין חוששין לשחיטת הורידין עכ"ל. ומזה מוכח שהמציצה אינה מחויבת כשהדם לא יצא. על זאת אשיבך כמה תשובות:
(א) דע שדב"ק לא זכיתי להבינם ולא ידעתי מנין לחלק בהכי. וראיתו מדברי רמ"א לא ידעתי לישבה. דהנדונות הפוכים זו מזו. דהדם בשחיטת העוף אם יצא הדם הוא דמזיק כי חיישינן לדם העוף פן יצלהו שלם וע"כ צריך לשחוט הורידין. ובאם לא יצא אינו מזיק. ובמציצה הדבר להפך שבהשאר הדם יזיק לתינוק ובהוצאתו יתרפא. וכיון שכן ב' הנדונות רחוקים זה מזה מאד. ובכן במציצה. מאי הני אם לא יצא הדם שלא נתעורר. אנחנו מחויבים להוציאו ולעוררו עד שיצא. כי הסכנה היא בהיותו נשאר בגידיו ומה ראיה היא משחיטת הורידין שאין לנו חפץ בהוצאת הדם כלל. שהרי אם לא יצא אין חיוב לשחוט הורידין. ואין ביניהם שום יחס ודמיון. והרב ז"ל יחיד הוא בחלוקו זה. שלא ראיתי עד הנה מי שחלק בהכי:
(ב) רוב קהלות ישראל אינם נוהגים שטת הפריעה הנהוגה אז בשאלוניקי. שאינן קורעים הקרום רק מחזירין אותו לאחוריו. ורק המנהג הפשוט לקרוע הקרום הדק לשנים וכן עושים אנחנו. כאשר למדנו מאבותינו ורבותינו. וכדכתב הרב פרי האדמה ח"א הל' מילה ד' ל. ע"ב. ובפריעה דידן רחוק הוא שלא ירד הדם. ואם תינוק מאלף יוצא מן הכלל אין למדין ממנו. וכיון שירד הדם חזרנו לטעם הסכנה וכדכתב הוא גופיה ז"ל:
(ג) קושטא דמילתא שכונת הרב ז"ל בחילוקו זה הוא לצד עונש המוהל. דבהיות שלא יצא דם אין להעניש המוהל בעונש חמור לפוסלו מעבודתו. אולי חושב המוהל שאם אין דם אין סכנה וע"כ לא מצץ אבל לא שהרב ש"ג ז"ל סובר דאם לא יצאה דם בטלה מצות המציצה חלילה. תדע שהרי הרב גופיה שם סמוך ונראה. הן הראנו ב' אופני הפריעה הנהוגים בשאלוניקי שעושים מילה ופריעה כאחת. ועכ"ז כתב הרב ז"ל בסידור המילה הנז' ומוצצין הגיד וכו' הרי שמצות מציצה לא עקרוה חלילה. גם לפי אומנותם של מוהליהם. ויקר סהדותם שלא ירד דם בפריעתם לעיל היו מוצצין. והוא הדבר אשר דברנו כי מצות המציצה לא תזוז לעולם:
עוד אשוב לדבר עם הסוברים דהמציצה היא חלק מחלקי מצות המילה, ובהעדרה. המצוה של המילה לא נעשית כהלכתה וחסרת שלימותה. כי בן מתיבת סברתם. ורגע עוד אדברה בראיות מחודדות לספירת סברתם. כי הלא הראשון שנצטוה במצות המילה הוא ראש יחוסינו אברהם אבינו ע"ה ורז"ל אמרו שאאע"ה קים כל התורה. והרי לפי סברתם היתה מצות מילתו חסרה ח"ו. שהרי איתא בב"ר והביאו רש"י בחומש פ' לך לך על פסוק בהמולו בשר ערלתו. שאברהם מל את עצמו שאחז בערלתו ורצה לחתוך והיה מתירא על כי היה זקן והקב"ה עזרו ומל עצמו הה"ד וכרות עמו הברית יעו"ש. וטעם המדרש שלא רצה לומר שהביא איש אחר ומל אותו. מפני שעדין לא קדם לו איש אחר מהול שנצטוה על כך שיהיה כשר למול אחרים. כדקי"ל המל ימול. וקי"ל דגוי פסיל למול. וגם למ"ד שמאברהם ואילך יצאנו מכלל בני נח ס"ס אין כאן כשר למולו. וע"כ מל הוא עצמו. זהו טעם בעל הדרשה. והשתא תיקשי מי מצץ לו. בשלמא מילה ופריעה הוא דבר אפשרי שימול ויפרע את עצמו. אבל למצוץ לעצמו הוא דבר נמנע. וא"ת שלמציצה הביא איש אחר ומצץ לו. א"כ מכאן הוכחה ג"כ דאין המציצה מחלקי המצוה שהרי אפי' מי שהוא פסול למול כשר למצוץ. ואין המילה והמציצה במשקל אחד. אלא דהאמת הברורה שלא מצץ כלל. דאין כאן סכנה לגדול שכחו חזק יבריא אם לא ימצוץ. שאפי' אם אח"כ יתעורר הדם לצאת הוא ידע לרפאות את עצמו. ואין הסכנה מצויה רק בתינוק קטן ורך ויציאת דמו תגרום לו סכנה ואינו יודע להגיד צערו וא"כ מוכח דאין המציצה חלק מחלקי המילה:
עוד ראיה ב' מעובדא דקטיעא בר שלום המובא בע"ז דף י' ע"ב שמסר נפשו להריגה על הצלת ישראל והיה נכרי ובשעה שהיו מוליכין איתו להריגה. אמרא ליה ההיא מטרוניתא וי לאילפא דאזלא בלא מיכסא [פירוש שאיננו מהול כישראל ובמה יזכה לעוה"ב כמותם] ונפל על רישא דערלתיה וקטעה ואמר הא יהבית מיכסא חלפית ועברית. יצאת ב"ק ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי עולם הבא. יעו"ש. והשתא אי המציצה מעכבת המילה. מאי מיכסא יהב הלא מצות מילתו חסרה שמי מצץ לו. וכיצד הסכימו על מעשיו מה"ש ואמרו שהוא מזומן לעוה"ב. ועדין אינו מהול כראוי?:
עוד ראיה ג' מעובדא המובא בדברים רבה פ' ואתחנן. ברבותינו שהיו בארם ר"א ור"י ור"ג וגזרו סנקליטין של מלך על ישראל. ומסר נפשו על הצלתם וקודם מיתתו מל את עצמו הוא בידו. וקראו עליו מאד נעלה זה מאברהם יעו"ש. וגם שם יש לשאול מי מי מצץ לו!:
קנצי למלין. הנה נא הארכתי בסעיף הב' להוכיח בראיות שאין המציצה מחלקי המילה רק משום סכנה לבד. ואם לא נמצץ המילה כשרה. ומשים סכנה הוא טעם יסודה על כן מיתר למצוץ בשבת בכל אופן. וחיוב למצוץ מפני הסכנה. ולהאריך בראיות יותר הוא להג הרבה. כי הדבר פשוט בעיני כל תופש ספר. ובקי בדיני תורתנו שתתעלה. ומעתה נפן בע"ה אל הסעיף הג':