ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק יורה דעה · סימן טז
ב"ה שלום רב וכל טוב סלה. לראש מעלת ידידינו הרבני המופלג. חכם לבב וכו' כמוה"ר אלכסנדר טערטיס יצ"ו מוהל הראשי בלונדון יצ"ו אתה ה' תשמרהו.
כתבו הטהור קבלתי בצירוף הגליונות ממכה"ע "היהודי" אשר בו ישאלני לחוות דעתי בענין מציצת המילה. אשר מלחמתה נפוצה עתה בשדה החכמה בקרב חכמי ישראל. מהם מתנגדיה. ומהם מחזיקיה. וכללותם נחלקים לשלש דעות. (הא') רצונה בבטול המציצה כל עיקר. וזאת עצת איזה רופאים אשר אמרו שעתה אין צורך בה כל עיקר. נהפוך הוא שיש בה סכנה לתינוק. מסיבת תחלואי המוצץ. וע"כ יחפצו לעקרה משרש. ואפס המץ. (הב') המחזיקים בה עד קצה האחרון בלתי שום שינוי מטעם הסכנה. ויש שטעמם משום מצוה. ויש משום מנהג אבותינו. ובכללם לא ישנו ממנה גם כקוצה של יוד. (הג') היא הדעה הממוצעת. אשר לא תחפוץ בביטול המציצה מטעם הסכנה האמורה בדברי רז"ל. האמנם חוששים גם לסכנה המחודשת ע"פ עדיות הרופאים. מסבת חולה בפה המוצץ. וע"כ רצונם שלא תהיה המציצה בפה רק בכלי פועל פעולת המציצה ושלזה המציא כבודו שי' מכונת מציצה. פועלת פעולת המציצה בפה ממש. וע"כ שאל כבודו מאתי להגיל לו דעתי גם אני. וכבודו שי' האריך בדבר ככתוב בהקובץ. אכן זאת היא תמצית שאלתו:
וזאת תשובתי. אדון נכבד! השאלה הזאת אשר כבודו מציע לפני לדון עליה לא חדשה היא. וקמחא טחינא היא. כי כבר דבר זה נפתח בין גאוני ישראל בדור שלפנינו. כמו שהביא נדו"ז הגאון בנין ציון בתשו' סי' כ"ג וכ"ד. ומטו בה משם הרב הגאון המפורסם חתם סופר זצוק"ל. וגם בין חכמי דורנו שיחיו. כבר נשאו ונתנו בו. וכאשר הזכיר גם כבודו שי' ששקו"ט חכמי הדור בהמאסף היו"ל בעיקו"ת ירושלים ת"ו. ואחר שכן מה יתן ומה יוסיף חוות דעתי. האם רק לאפושי גברא קא בעי? ואולם בכל זאת לא מלאני לבי להשיב פניו ריקם. כי עלינו חובה לעזור על ידו באשר כבודו שי' טורח בדבר העומד ברום קדושת האומה. וברית יהדותה. והנני נדרש לשאלתו. להורות לו דעתי הקטנה כפי מה שהורוני מן השמים. מאד הייתי חפץ לראות את כל השקו"ט הנדפסת ב"המאסף" הנ"ל. אכן אין לי ענין שלם ממנו כי רק איזה נומ' מקוטעים יש לי משנה ג' וד' ורוב כל החוברות המדברים בענין זה חסרים לי. ומסבה זאת כמעט גמרתי בדעתי לסגת אחור. ופן יהיו בכלל דבריהם דברי. וחזרתי מדעתי זאת. יען כי אין אני בא לסתור את דברי זולתי אם יתנגדו לסברתי. ואין אני אומר קבלו דעתי ח"ו. ורק מה שתעלה מצודת עיוני כפי מה שיחנני הש'. אותו אשמור לדבר. וכפי מה שאדע מהנסיון כי תלי"ת מוהל אנכי מנעורי. ובקי היטב במלאכה זו. והנני להשיב על כל אחת מהדעות הנז"ל. לשלשת מחלוקותיהם. ועלימו תטוף מלתי. וה' יהיה עזרי וישועתי:
(א) בענין בטול המציצה. הסברה הזאת היא דעת איזה רופאים חדשים מקרוב. ואחריהם החזיקו גם מתופשי התורה באמרם כי אין בה צורך עתה בזה"ז. כי אין בה סכנה וכיוצא. ולדעתי הדבר ברור כי הרופאים האלה. לא ירדו לדעת רז"ל שיסדוה. ולא ידעו טעם המציצה ותועליותיה. כי לו הבינו דעת רז"ל ודבריהם על אמתותם. כי עתה יבושו לומר שאין בה צורך בזה"ז. וחכמת הרפואה אשר בשמה יתאמרו. היא עצמה תכחישם ותטפח על פניהם כאשר אבאר בעהי"ת. הנה רז"ל, אמרו בשבת (ד' קל"ז:) אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ומעבירינן ליה. ורש"י שם במשנה ד"ה ומוצצין. כתב וז"ל. ומוצצין את הדם ואע"ג דהיא עשית חבורה. שאין הדם ניתק מחבורו אלא ע"י המציצה. עכ"ל. [וי"ג ע"י חבורה] והמובן כי תועלת המציצה הוא למשוך הדם ולעוררו שיצא ממקומות הרחוקים שלא יזיק אח"כ לתינוק. ומי לנו גדול בתורה וברפואה כרבינו הרמב"ם ז"ל. והוא ז"ל פסק בהל' מילה פ"ב דין ב' וז"ל. ואח"כ מוצץ את המילה על שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה. וכן פסק מרן ביו"ד סי' רס"ד יעו"ש. באופן כי טעם חיוב המציצה הוא למשוך הדם ממקוריו שהוא נחבא בהם. להוציאו החוצה. וב' תועליות נשיג מזה. האחת שע"י המציצה ימנע ההתלהבות והדלקת ממחץ המכה ע"י חום הדם שיצא אח"כ. ושנית שע"י המציצה נשיג תועלת אחריה שלא יזוב עוד דם התינוק כי בחוזק המציצה והמשיכה יסגרו גידי הדם ולא יזובו עוד. אלה הם ב' פעולות המציצה. הידועים לכל מוהל מומחה ובקי במלאכתו:
ועתה נשאלה נא את פי הרופאים המתחכמים האלה. האומרים לבטל המציצה כי אין בה צורך. האם המה ברפואתם היום אינם מורים כן. או האם יכחישו זאת שבכל אבר מאיברי האדם אם יחתך. האם אין מציצת מקום החתך מונעת התלהבות ודלקת המכה ומקום הפצע הנקרא בלשונם "אינפלאמאסיון". ואם הפעולה הזאת רפואה היא לכל מקום חתך באיברי הגוף. יורונו נא אותנו בחסדם מה נשתנה אבר זה שפעולת המציצה תזיק לו תחת להועיל? הלא בצדק ישאל. וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ואם הרופאים מורים כן עד היום למעשה. כיצד יגזרו שבזמן הזה אין צורך למציצה כי שונו הזמנים? אין זאת רק כי חשבו שמטרת המציצה היא לאיזה מין רפואה אחרת. וע"כ דנו דינה לחובה כי בחכמת הרפואה היום יכלו למצא רפואה יותר טובה מאותה רפואה שפועלת המציצה לפי דעתם. או כי חשבו להפך שפעולתה לעצור הדם. וכמו שהוכיח טעותם הגאון בנין ציון בסי' כ"ז יעו"ש. ובאשר כי המציצה לדעת רז"ל היא משום סכנה. והטעם הזה עומד במקומו עד היום הזה. יאבדו דעות אלפי רופאים נגד דעת רז"ל. וחלילה לנו להטות אזן לדבריהם לבטל מציאות המציצה כל עיקר. כל שהם לא הבינו דעת מיסדיה. שהרי הם עושים כן גם היום. וכיצד יתנגדו לדעת עצמם:
ואתה תחזה כי מתנגדי המציצה עצמם הם נשמטים מזוית זו לזוית אחרת. כי לא מצאו יסוד חזק לבנות עליו מגדל התנגדותם. והנני לבאר טעמם וסתירת ראיותיהם. אחת לאחת. בעהי"ת:
א) באים בטענת בטולה. מחשש סכנת התינוק מהמציצה מסיבת המוהל. המוצץ המנוגע באיזה מחלה מתדבקת. וידביק מחלתו לתינוק הנמצץ. הנה בזה סבבו פני הדבר למול אחר. כי גם לפי טענתם הסכנה היא מחודשת מסבה חצונית ואין בכחם להכחיש תועלת המציצה ביחס עצמה רק כי חששו לסכנת התינוק מצד המוצץ. לא שכחדו תועלת המציצה לנמצץ. ואי הכי תמה נתמה עליהם כי מה ענין זה לבטול המציצה כל עיקר. ומדוע העלימו עין מסכנת העדר המציצה שהיא סכנה ברורה. וחששו לסכנה מסופקת שאין כל המוהלים מנוגעים ח"ו. ומדוע העדיפו כח האחרונה מן הראשונה. ואין אנחנו מתנגדים לחששת הסכנה שנתחדשה אצלם מסבה המוצץ. עד אשר לא נשים אליה לב חלילה כי סוף סוף סכנה היא. ולא יהיה שהיא רק ספק סכנה. עלינו לשום לב להרחיקה כאשר נוכל. ויש תיקון גם לזה כאשר נבאר בע"ה בסעיף הג'. אכן לא הדרך לדחות סכנה אחת מפני האחרת. כאשר גזרו ולא במשפט. שאין להסיר הסכנה ממצות המציצה כי אם בביטולה ישתקע הדבר ולא יאמר:
ב) צל הרים ראו כהרים. ומצאו עזר לביטולה לפי דעתם שאין בה צורך ממה שמצינו שבוטלה רחיצת החמין לתינוק בשבת. שבזמן הש"ס היה העדרה לסכנה. ועתה אין סכנה ונתבטלה. וה"ה למציצה. וכבודו שי' בגליון ד. מהקובץ הנדפס בהיהודי. השיב שאני התם דנשתנה הטבע. ותירוצו יפה מאד. אכן קצר מאד ולא באר דבריו שלא יתפסוהו מתנגדי המציצה בטענתם שגם עתה נשתנה הטבע. אשר זה הוא עמוד סמיכת טענתם. וזה דבר שלא יוכחש גם מצדנו. כי באמת נשתנו הטבעים מזמן הש"ס לדורנו תכלית שנוי. ורפואות הש"ס שבשבת וגיטין ויומא יוכיחו. ולמען הסביר תירוצו הנ"ל אעתיק לו בקצרה מה שכתוב אצלי בענין זה ויתחורו ויתלבנו הדברים בע"ה. וטרם כל אודיעהו. כי טענת מתנגדי המציצה מראית הרחיצה לא חדשה היא. וכבר הגאון בנין ציון ז"ל הביא דבריהם בתשובתו סי' כ"ד. בויכוח שהיה לו עם הרה"ג המנוח כמוהר"ר אלעזר הורוויץ ז"ל אב"ד דק"ק ווין. וכנראה מדבריו שם שהרב הנ"ל היה ממתנגדיה. (אשר מזה יראה כבודו שי' אשר פלטה קולמוסו שגגה בגליון ד' הנ"ל שקרא לבעלי דעה זו כת רפורמית ח"ו. ואין נכון לדבר כן כי סוף סוף תורה היא וללמוד אנו צריכים והני רבני גדולי ישראל שקו"ט בדבר. ומה בכך. ושאני לשון המדובר עם הרופאים מלשון המדובר עם הרבנים נוחי נפש. כי ע"כ נא להסיר הלשון המוזר ההוא וד"ב) שהרב הנ"ל כתב וז"ל. אם בזמן המשנה חשבו הרחיצה לצורך גדול, ושיש סכנה בחדול אותה. ואח"כ בטלה בידעם שאין עוד סכנה. או שלא היה סכנה גם אז. מדוע לא נאמר גם בדבר המציצה כן. עכ"ל. ועל זה השיב הגאון בנין ציון ז"ל וז"ל. מן בטול הרחיצה אין ראיה טל המציצה. שמסוגיא דשבת דקל"ד ממה שפליג ראב"ע עם ת"ק. אם יש צורך להרחיץ ביום השלישי או לא. וממאי דפליגי אמוראי אם מרחיצין או מזלפין ואם מותר הרחצת כל גופו או הרחצת המילה לבד. נראה שדבר רחיצה לא היה דבר פשוט ומקובל אצלם. אלא שדנו בה על פי מה שהיה נראה להם צורך לפי שנוי הטבעים. ולכן דן הב"י שאחרי שידוע אצלנו שאין סכנה בביטול הרחיצה. אסור לחלל שבת עליה. שהרי גם בזמן המשנה והגמרא לא היתה הרחיצה רפואה מקוימת וברורה לכל אופניה. אבל איך נדון כזה על המציצה שאין בה פלוגתא עכ"ל:
ונוראות נפלאתי על דב"ק. ולא ידעתי מה תשובה היא זאת לדחות ראית הרחיצה. שלא היתה סכנה מקוימת וברורה ממאי דפליגי תנאי ואמוראי בדינה. והלא תלמודנו מלא על כל גדותיו ממין זה. דפליגי תנאי או אמוראי בדין. זה אומר בכה וזה אומר ההיפך ואח"כ ההלכה תכריע. וע"פ ההלכה יקום דבר לעולם בתורתנו. ובדין הרחיצה מאי הוי אי פליגי ראב"ע עם רבנן במשנה. ואח"כ פליגי אמוראי בישוב דברי המשנה. הלא אח"כ באותו דף עצמו איפסיקא הלכתא. דאמר ר' יוחנן הלכה כראב"ע. מרחיצין את הקטן בין בחמין שהוחמו בשבת ובין שהוחמו בע"ש. בין הרחצת גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו יעו"ש. וכן פסקו הפוסקים הרי"ף. הרמב"ם. הרא"ש והטור וכל נושאי כליהם. ואם כן סכנת הרחיצה נפסקה להלכה ולמעשה. ומה יש יותר ראיה שהיא רפואה בדוקה. ברורה ומקוימת וסכנה לחדול ממנה. ממה שהותר לחלל עליה שבת החמורה. במלאכה גמורה דאוריתא להחם מים בשבת. ולמה הרב ז"ל למד מס"ד דתלמודין ולא ממסקנא וזה פלא. ועוד אתפלא על הגאון ז"ל. שאם לא היתה רפואה ברורה אצלם. כיצד התירו חילול שבת על דבר מסופק תועלתו. והרי גרסינן ביומא דפ"ג גבי מי שנשכו כלב שוטה שרבנן אוסרים להאכילו מחצר כבד שלו. ור' מתיא בן חרס מתיר. וכתב שם רש"י בדעת רבנן האוסרים שאפי' שהרופאים מרפאים ברפואה זו אינה רפואה בדוקה להתיר לו אסור בשר טמאה על כך יעו"ש. ונודע שנשיכת כלב שוטה יש בה סכנה גדולה כידוע. ואם כן הרי דברים קל וחומר. ומה אסור לאו גרידא לא התירו ברפואה מסופקת. אסור סקילה וכרת לא כ"ש שלא התירו אלא בידעם שהוא דבר ברור ברפואתו. ומוכרחים אנחנו לומר שהיא סכנה ברורה. וחזרה קושית מתנגדי המציצה למקומה דמאי שנא מרחיצה שבטלוה:
גם מ"ש בשם מרן הב"י ז"ל שאחרי שידוע אצלנו שאין סכנה בביטול הרחיצה אסור לחלל עליה שבת וכו'. בי אדוני דברים אלו לא אמרם מרן הב"י מעולם ח"ו דכפי"ז מרן הב"י חולק על רבותינו שהם אמרו שיש סכנה ואנחנו נאמר שחכמנו יותר מהם וידוע נדע שאין בו סכנה. וכפי זה בזמן הש"ס חללו שבת ללא צורך ח"ו. הס מלהזכיר ומה שכתב מרן הוא האידנא לא נהגנו ברחיצה כלל ורב המרחק ביניהם כמ"ש המעין ודברי הגאון ז"ל צ"ע:
ואולם לדעתי הקטנה נראה להתר המבוכה הזאת. דענין הרחיצה וסכנתה וחיובה המוזכר בש"ס. אינה תורת מעשה לכללות האומה לדורות כאחד מחקי הדת. רק ענינה למקומות שהורגלו בה. והרגלם בה נעשה להם לטבע שני עד שהיו מסתכנים במניעתה כדורות התלמוד שהיו מורגלים בה למאד ותדע שכן הוא. שהרי רבינו הרמב"ם ז"ל בבא לפסוק דין הרחיצה בשבת פסק בה' מילה פ"ב דין ח' וז"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו יעו"ש. ולא פסק לה בסכינא חריפא כלשון האמור בש"ס מרחיצין את הקטן בהחלט. וכלשונו כתב הר"ן הבי"ד מרן הכ"מ שם ומזה נראה ברור דהרמב"ם ז"ל סובר דאין דין הרחיצה חק באומה רק הדבר תלוי בהרגל ובזמנו לא היה הדבר מורגל בכל תפוצות ישראל ובמקומות שלא הורגלו בה חדל להיות מניעתה דבר מסוכן. ואסור להם לרחוץ בשבת. ולדעתי כי ממנו למד מרן הב"י לומר כן שהוא ראה שמזמן רבינו הרמב"ם ז"ל הקודם אליו בערך שלש מאות ועשרים שנה כבר התחיל המנהג להתרופף. ובזמן מרן ז"ל כבר אבד כלה על המנהג ועל כן כתב דהאידנא לא נהגו כלל. ואינם ד"ע כמו שצין הרב באר הגלה רק היא דעת רבותיו ז"ל באופן שאין דין הרחיצה רק הרגל ובסור ההרגל סרה גם הסכנה. הלא תראה שבזמן הש"ס היתה הסיכה לדבר מורגל ונעשה לטבע עד שאמרו רחץ ולא סך דומה למים שע"ג חבית. וכ"כ הורגלו בה עד שחשבוה מה' עינוים של יוה"כ וט"ב. ובזמננו זה אין כאן סיכה ואין כאן ענויה. וכן תמצא בענין ההקזה שהיה בזמנם לדבר נפלא שהיו מקיזין ממנו כל דמו ומניחים בו רק רביעית דם כדי חיות הנפש. וע"ז הזהירו רז"ל לאכול ולשתות יין הרבה ביום הקזתם כמ"ש המעין בשבת דקכ"ט כמה אזהרות וצווים על ככה עד שאמרו שהמיקל בסעודת הקזה מקילין לו מזונותיו מן השמים. וכיוצא. ומותר לחלל עליו את השבת אם נצטנן אפילו בתקופת תמוז. ובזה"ז אין לנו הקזה כזאת ולא, סכנתא, ואין אנחנו יכולין לומר שאין בה סכנה דמאחר שלא הורגלנו בה לא נדע לא תועליותיה ולא מכאוביה ונזקיה:
כללו של דבר אני אומר. שכל דבר שנעשה להם לטבע מחמת ההרגל בו א"כ עתה בזמננו שסר ההרגל חדל להיות טבעי. ומכיון שכן. הרחיצה. והסיכה. וההקזה. שאין כאן דבר שטבע התולדה יחיבהו. ורק ההרגל עשאו לטבע בזמנם. אם כן בזה"ז שחדלנו מן ההרגל ההוא אין כאן סכנה שבסור הסיבה יוסר המסובב. וזהו מ"ש מרן ז"ל בדין הרחיצה (סי' של"א ט') דהאידנא לא נהגו בו. ותו לא. ולא אמר שאין בו סכנה חלילה לסתור דברי רז"ל. שאם גם עתה היינו מורגלים בה כבזמנם מי זה יאמר דאין בה סכנה. רק אמר שלא נהגו בה. וממילא אין גם סכנה והדברים ברורים:
וכפ"ז אין אני מבין מה דמיון ויחס יש בין הרחיצה להמציצה. שהמציצה שהיא להוציא הדם ממקומות הרחוקים שלא יתלהב מקום הפצע וכיוצא הוא דבר טבעי בתולדתו של אדם שלא ישונה טבע התולדה לעולם. מה שאין כאן טבע הבא מחמת ההרגל. בסור ההרגל חדל להיות טבע. וכן הוא ענין הרחיצה. שחדל הרגלה יחדלה סכנתה. האמנם ענין המציצה הוא דבר קים בטבע התולדה שכאשר יחתך בשר האדם עלול מקום הפצע להתלהב ע"י חום הדם. ומציצת מקום החתך היא רפואתו. וכיצד יצויר בשכל אנושי לאמר שעתה שונו הטבעים ואין לה צורך. האם בזמן הזה אם יחתך בשר האדם לא יצא דם או אם גם כי נמצוץ הדם של מקום החתך לא יצא הדם מגידיו ועורקיו כי נשתנה הטבע? הלא למשוגה יחשב האומר כן. ואם כן אין כאן גם יחס דמיון בין הרחיצה למציצה. ולדעת רז"ל אשר הודיעונו שהיא מצוה להציל התינוק מסכנה. כן חובתינו לעשות וממנה לא נסור:
ג) עוד התחסדו מנגדי המציצה ובאים עלינו בטענת חלול שבת כי בזמן הזה אין צורך לה. והוי חלול שבת ללא צורך. על כן חפצים בבטולה. וכן נסתפק כבודו שי' לדעת המחזיקים בה כשתהיה המציצה לשם מצוה. אם מותר למצוץ בשבת. והניח הדבר להכרעת חכמים הי"ו. (על ספק כבודו עוד אשיב ידי שנית בסעיף הב') ועל זאת אשיב כי טענתם זאת המכוסית מלמעלה באדרת האמונה והחסידות לא חדשה היא כי כבר הזכירה הרב בנין ציון ז"ל בתשובתו סי' כ"ג ודחה סברתם וטענתם יעו"ש:
האמנם באשר תשובת הגאון בנין ציון ז"ל על טענתם דחלול שבת היא מרגזת הלב מאד. שכמעט נלחץ הגאון ז"ל בפלפולו לומר דיש צד איסור במציצה בשבת כאשר אבאר לזאת נלחצתי מאד. שהגם שאין פה המקום לפלפל אכן לא יכולתי לעבור בשתיקה על המעבר המסוכן הזה אשר דחפנו בו הגאון ז"ל. ועל המילה נאמר כי עליך הורגנו כל היום. וכיצד נניח מקום למתנגדי המציצה להתנפל עלינו מסיועם מדבריו. והדבר נוגע לעצם המצוה ולכל מוהלי בית ישראל ואני העבד בתוכם. שהנה הגאון בנין ציון ז"ל השיב ע"ז וז"ל אות באות. גם מה שנאמר דבמוצץ בשבת יש איסור סקילה הוא טעות. דבשלמא הגמרא קאמר שפיר תדע דקא מחללין עליה שבתא כיון שברור להם שהמציצה היא תקון ולא קלקול. שהרי תקנו אותה שחשביה לצורך שפיר דייק דע"כ סכנה איכא בדלא מייץ דאל"כ אלא שיש תקון במקום סכנה איכא משום חובל בשבת. אבל לדעת המתנגדים במציצה באמרם שהיא ללא צורך ולפעמים מזקת. א"כ אפילו לפי דעתם הו"ל המוצץ בשבת מקלקל בחבורה וקי"ל דפטור. כמבואר בהרמב"ם בהל' שבת פ"א. ואפי' שכל פטורין דשבת אסורים מדרבנן. עכ"ז יש נפקותא במה שהראינו שגם עת המתנגדים במציצה אין בה איסור מן התורה. רק מדרבנן למי שלבו נוקפו שמסופק אולי הדין עמהם:
שעכ"פ יצא הדבר מכלל ספק דאוריתא וליכא אלא ספק איסורא דרבנן ולקולא עכד"ק:
ואחרי בקשת הסליחה מקדושת עצמותיו. אמינא כי דב"ק תמוהים למאד. כי לפי דעתו ז"ל. סו"ס אנחנו נכשלים באיסור או ספק דרבנן שלדעת המתנגדים שאומרים שאין בה צורך ואין הדבר מסופק אצלם. אנחנו נכשלים באיסור דרבנן דמקלקל בחבורה בשבת. ועוד כאב למי שמסופק שאולי הדין עמהם? והו"ל רק ספק דרבנן. ועכ"פ אין בית מנוס או מאיסור דרבנן או מספק איסור. שהרי הוא ז"ל לא החליט שאין הדין עמהם כמובן. ונשארנו לעולם בספק איסור דרבנן וזאת נחמתינו בלבד שניחם אותנו דעכ"פ ספיקא דרבנן לקולה! ולכל הצדדים פקע שם מצוה מהמציצה. כיון דיש כאן ליתא דאיסורא. ודב"ק מרעישים ומרגיזים את לב כל איש מבני ברית. שהאם זכות הוא זה שלמד על המציצה שהוציאה מגדר מצוה והעמידה בקרן חובה. דאטו מי זוטר איסור דרבנן או אפי' ספק איסור? וזאת אשר יבקשו מתנגדיה כי סוף סוף מצות המציצה היא מצוה דרבנן והדבר ברור. וע"ז יצעקו כי מה בצע כי נקים מצוה דרבנן. והאידנא אנחנו עוברים על איסור דרבנן. ומה טעם במצוה כזאת בזה"ז שטעמה כריר חלמות. ואם נגזור עתה דבשבת לא ימצצו משום ס' איסור ורק בחול ימוצו. א"כ הרי השפלנו כח מצות המציצה עד דיוטא התחתונה. שהרי יצאה מחזקתה שהיא לצד הסכנה. דאל"כ אין הפרש בין חול לשבת בענין פקוח נפש. ונפתח פתח גדול למתנגדיה לבטלה לגמרי כי מה צורך בה מעתה. ומה גם אם יצורף אליה שאר טענותיהם עליה. ודברים אלו נוקבים הלב לבית חללו:
ולא ידעתי מי דחקו להגאון ז"ל עד גדר הזה. שהרי במה שהוכיח טעות המתנגדים בעצם תועלת המציצה. כמ"ש הוא ז"ל לעיל מזה. שהם חשבו שפעולתה לעצור הדם. ונהפוך הוא שהיא להוציאו. יש בזה די והותר לחתור דעת המתחסדים האלה החפצים בביטולה מטעם חלול שבת ח"ו. כי לצד שהונח בדעת המתנגדים שפעולת המציצה היא לעצור הדם. וע"כ ידברו עתק על רבותינו מיסדיה. שח"ו לא הבינו בדבר כי נהפוך הוא. שהמציצה תרבה הוצאתו ולא תעצרהו. וכיון שפעולת העצירה נוכל לעשותה ע"י זלוף יין שבטבעו עוצר הדם. מכאן יצא העגל הזה לומר שיש בה חלול שבת. כי אין מן הצורך לחלל שבת ולמצוץ. וביין סגי. אבל באמת טועים הם כי רז"ל כיוונו במטרת המציצה להוציא הדם ממקומות הרחוקים וככל מ"ש לעיל. ואי אפשר לזלף עליו יין לבד כי היין עוצר ומתנגד להמבוקש. וכיון שהפעולה הנדרשת היא הוצאת הדם. הדבר מוכרע מאליו שאי אפשר להשיג פעולת ההוצאה כי אם ע"י המציצה שנמשוך הדם בכח להוציאו לחוץ. וטעם המציצה הוא להציל התינוק מן הסכנה. וכיון שבאנו לידי כך. א"כ מי זה יוכל לבטא בשפתיו שיש בדבר נדנוד איסור ח"ו. והלא פקו"נ הוא זה ודוחה את התורה כולה. וזה ברור. וא"כ בהוכחת טעותם היה די להשיב למתנגדיה על טענתם ולא היה לו להגאון ז"ל להדחק בדוחק עצום המכאיב לב מליצי יושרה. אשר הוא ז"ל ראש וראשון למליציה:
עוד אשוב להתפלא על הרב ז"ל שמרוב הלחץ שנלחץ בענין זה הוכרח להסיע אותנו למקום אחר. שכתב שמי זה יכריע עד כמה למעלה יגיע תקון המציצה אם לא תקון נביאים היא. ואם לא משה רבינו תקנה וכו'. ומי יכריע מאיזה טעם נתקנה. שיאמר עליה שבבטול הטעם נתבטלה התקנה. שהרי במשנה לא הוזכר טעם המציצה כלל. ורב פפא שהזכיר טעם הסכנה לא אמר שזהו לבדו טעם המציצה וגם הסכנה לא באר לנו עד שיאמר עליו שטעה בדבר ושאין סכנה בדבר עכ"ל. וחשב הגאון ז"ל לסתום בזה פי המקטרגים עליה במה שנאמר שיש בדבר טעם נסתר ואנחנו לא נדע מה הוא. ע"כ אי אפשר לבטלה כיון שלא ידענו את טעם יסודה:
ודבריו שגבו ממני. דאם המציצה היא מדברי מרע"ה או דברי הנביאים. מפני מה לא נכתבה בתורה או בנביאים ולמה נעלם זכרונה. ואם נאמר שהיא מתורה שבע"פ. הדבר קשה שלמי נגלו תעלומות חכמה והקבלה והמסורה יותר מרבותינו בעלי הש"ס. ולמה הוצרך רב פפא לטעם הסכנה. ואם היא הלמ"מ או דברי מחוקק הדת אין צריך לתת טעם והם דברי תימה. גם במ"ש שלא נודע טעם יסודתה ולא נזכר במשנה וגמרא טעם תקנתה. וגם מה היא סכנתה. תמיהות רבות יש בדב"ק:
[א] שכפי"ז הוא סותר דעת עצמו שהרי לעיל מזה הוכיח שהמציצה צריכה להיות בפה ודייק לה מלשון ומוצצין האמור במשנה. וכתב ששרש מצץ לא נמצא ממנו רק על משיכה ויניקה. וזהו ודאי כדי להוציא הדם ממקומות הרחוקים. ומזה נתן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמציצה היא להוציא הדם ממקומות הרחוקים דדייק כן מלשון ומוצצין יעו"ש בדב"ק ואיך אח"כ סגר עלינו המדבר לומר שלא ידענו טעם למה נתקנה. ואי טעם הדבר נעלם מעינינו. מה תועלת יצא מהדקדוק שלשון מציצה הוא בפה. והרי זה ב' הפכים בנושא אחד. חסרון ידיעת הדבר מה הוא. והכרח הדבר שכן הוא ממשפט הלשון?:
[ב] שאם הדבר גזרת חכמים בלתי הגלות לנו טעם גזרתם. הדבר קשה. דהא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה כידוע ואיך גזרו רבנן למצוץ אפילו בשבת ולחלל עליה שבת החמורה ולעקור איסור תורה בקום עשה בידים. בשלמא אי אמרינן מטעם הסכנה שיש בהעדרה לתינוק. א"כ התורה עצמה היא שהתירה חלול שבת משום פיקו"נ. דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. וזה בנה אב לכל מצות שבתורה לגבי פיקו"נ. ולא חכמים הם שהתירו. אבל אם אין זה טעם המציצה רק משום טעם אחר כמום את רבותינו ז"ל. אין כח ביד חכמים להתיר איסור תורה ולהתיר חלול שבת במציצה:
[ג] הדבר תמוה שהרי טעם המציצה מפורש בסוגין דשבת (קלג:) שהרי אמרינן התם אמר רב פפא האי אומנא וכו' סכנה הוא וכו' ומקשינן פשיטא מדקא מחללינן עליה שבתא. ומשני מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי מיחבר. ופירש"י שאם ר"פ לא אשמעינן שהיא סכנתא היינו אומרים שטעם היתר המציצה בשבת. משום דאין כאן חלול שבת דדם מפקיד פקיד. והדם נתון בכיס כמונח בתוך הכלי ואינו עוקרו ממקומו. ולפי"ז גם בחיל אין בו סכנה אם לא מצץ. קמ"ל ר"פ דדם חבורי מחבר. ועל ידי המציצה הוא עושה חבורה שאין הדם יוצא וניתק ממקומו אלא על ידי חבורה וזה חלול שבת ואסור בשבת. ואפ"ה גבי מילה מותר להוציאו אפילו שהוא עושה חבורה משום סכנה. ומה היא הסכנה מוכרח לומר שאם ישאר שם הדם יהיה מזה סכנה לתינוק. ואם כן הרי הטעם מפורש להדיא משום סכנה ומפורש מה היא הסכנה. היינו אם ישאר שם הדם ולא ינתקנו ממקורו! ומה צורך לפרש יותר מזה. ובזה סרה תמיהתו שתמה על הרמב"ם ז"ל דמהיכן הוציא טעם המציצה להוציא הדם. והוכרח הוא ז"ל להדחק ולמצוא לו ישוב מדקדוק לשון מוצצין יעו"ש. ולא כן אחי כי בגוף הסוגיא מפורש בה טעם כעיקר וממנה למדו כל הפוסקים ז"ל. באופן כי דברי הרב גאון יעקב ז"ל לא יכולתי לישבם ונפלאו ממני וצ"ע:
[ד] הגאון המפורסם בעל"פ תפארת ישראל בביאורו למשנת פ' ר' אליעזר. כתב במתני' דידן דתנינן מוהלין ופורעין ומוצצין וכו' התנגדות דעת הרופאים למציצה וז"ל ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבא ע"י המציצה אפשר יסתכן שע"י המציצה יתפרצו נקבי [הפארען] וישפעו דם אחר המילה כמוצץ יין שבחבית ע"י (העבער) דאף ששאף רוח שבמינקת (העבער) מיד היין שתחתיו פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ. ואין לתמוה ע"ז שהוא כנגד הש"ס דבכמה דברים נשתנה הטבע וכו'. ולכאורה היה נראה לשמוע בקולם שהרי אפי' בכריתות שומעים לקולם ואפי' להקל, כ"ש שנחוש רק משום סכנה והם בקיאים בסכנה יותר ממנו וכו' אעפ"כ נ"ל דאין לזוז מדברי רז"ל. ול"ד לרחיצה שנשתנה הטבע. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע"י המציצה נצל הגיד מצביה וכו' וכיון דגם לפ"ד גם מציצה מהני אין לנו אלא דברי רז"ל וכו' וסיים וז"ל, ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כ"כ בחוזק בשבת. דהש"ס לא קאמר רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל. עכ"ל:
והרואה יראה שהגאון ז"ל סתר סברת הרופאים ההם. רק מכח דברי רז"ל מיסדי המציצה. מאחר שגם הרופאים עצמם מודים בתעלתה שמצלת מצבית הגיד וכו'. האמנם לא סתר סברתם במאי דחיישי לסכנה האחרת פן יתפרצו נקבי [הפארען] אחר המציצה. דוגמא לסילון המוצץ יין מן החבית. וא"כ מה תקנו בזה. אה"נ שהמציצה יש בה תועלת לצבית הגיד. אכן לתועלת הזה אין צורך להשיגו ע"י המציצה דיש לזה רפואה אחרת כמ"ש הוא ז"ל בשמם לתת על הגיד מטלית שרויה במי עקסטראקטיס או לשום מטלית במים קרים ולמה לנו המציצה מעתה דיש בה סכנה אחרת של התפרצות הדם. ולזה לא תקן הגאון כלום שהרופאים לא יספיק להם מה שנאמר. אין לנו לזוז מדברי רז"ל מאחר שאתם מודים בתועלתה. שהלא ישיבונו. אמת שיש בה תועלת אכן יש בה גם נזק. כי ע"כ טוב לבטלה ולהסיר סכנתה. והתועלת שבה נשיג אותו במים קרים לבד. וחזרה קושין למקומה למה לא נשמע לקולם בדבר סכנה. ובפרט במה שהביאו דמיון מוחשי לדבריהם מסילון שבחבית. והלא יאמרו בדעתם שהמה חכמו ח"ו מרז"ל מיסדי המציצה!:
ולע"ד נראה לי לומר. שאם כל חשש הרופאים לסכנת המציצה הוא מסיבת דמיונם שדימו המציצה לסילון המוצץ יין מהחבית. דמיונם מאפע. ודברים תפלים הם אלו. דהרי יש לשאול. הלא נודע כי אין בטבע הנוזלים לעלות למעלה בשום אופן אם לא על ידי כח הדוחה ודוחק תמיד את הנוזלים ההם. ומי העלה את היין שבתחתית החבית לעלות למעלה ולהשתפך בכלי אחר בחוץ. הלא כח המציצה שמצץ המושך יין בפי הסילון כבר חדל. ואיה הוא כח הדוחה עוד! וכאשר נפתור את השאלה הזאת. אז נראה ברור כי הרופאים ההם טעו בדמיונם. שהדבר נודע בחכמת הטבע. שהאויר הממלא את החלל שבחבית היין הוא הלוחץ לחץ גדול על היין שבתוכה להוציאו לחוץ ולרשת מקומו. אם אך לא ימצא מתנגד לו. וע"כ צריכים לעזור לו שיפעול פעולת לחיצתו. ולהסיר המתנגד לו. והנה בהביאנו את הסילון אל תוך החבית להוריק ע"י את היין שבתוכה. האויר הממלא את חלל הסילון [ההעבער] בפנימיותו. לא יניח היין ליכנס אליו כי לא יתן לו לרשת מקומו. ואז גם האויר הלוחץ שבחבית לא יוכל לפעול פעולת לחיצתו בהיות האויר שבסילון מתנגד אליו ועוצר בעד יציאתו. ועל כן נצטרך למצוץ בפי הסילון ולהוריק האויר שבתוכו. וכאשר יתרוקן הסילון. אז תיכף האויר שבחלל החבית ילחוץ על היין וידחקנו לצאת לחוץ ויכנס בהסילון וישתפך לחוץ. וזה לך האות שאם יתרומם פי הסילון מהיין שבחבית שאז יכנס לתוך הסילון אויר מן החבית עצמה. יחזור אותו האויר להתנגד להראשון ולא יצא עוד יין עד אשר נשוב שנית להשקיע הסילון תוך היין ונשאוב את האויר שנית אשר עבר בתוכו. ועוד אות שני שאם החבית סתומה וסגורה היטב מכל צדדיה. לא יצא ממנה היין בשום אופן גם כי נשים ברזא בפי החבית עד אשר נקוב החבית למעלה נקב קטן אשר יחדור האויר דרך שם ואז יצא היין דרך הברזא. וזה דבר מנוסה ומוחשיי. ואם כן הרי הוברר שהאויר הכנוס תוך החבית הוא סיבת יציאת היין לחוץ. לא הסילון שמצצנו את פיו. כי רק זאת הועילה מציצת פי הסילון לפנות דרך לפני האויר שבחבית למען יפעול פעולת לחיצתו וכאשר בארתי:
ואחרי זאת הלא כל בעל שכל יבין כי אין שום צד דמיון ויחס למציצת גידי המילה עם סילון היין הנ"ל כי גידי דם המילה הם עורקים מלאים דם. ואיזה אויר יש שם שידחוק הדם לצאת אח"כ מחמת המציצה שקדמה. דוגמה לסילון היין? וסבת התפרצות הדם בתינוקות הנמולים לפעמים רחוקות. איננו בסבת המציצה חלילה. כי הנסיון הורה כמה פעמים שאחר שפסק הדם אחר עשית המילה. ישוב הדם להתפרץ גם אחר ארבע או חמש שעות שעברו מעת שפסק הדם. ולפעמים גם אחר יותר מזה. וזה יקרה מטבע התגברות הדם שבתינוק לסבת רבוי חום הטבעי שבעורקיו. ומה גרמה לזה המציצה. חלילה! גם יש מין דם רע שאינו נעצר בנקל מסבת שאינו נקרש רח"ל ונקרא בפי הרופאים [אימופלין] וזהו לדעתי סכנת מי שמתו אחיו מחמת מילה. שלא ימול הוא עד אשר יגדל ויתחזק כחו. באשר כי נגע משפחה הוא שאין דמם נקרש וע"כ אסור למול עוד עד אשר יחליף כח הדם שבתוכו. ע"י הזמן. או ע"י תרופות במי ברזל וכיוצא וכזה יקרה גם לאנשים גדולים בהחתך בשרם. הגם כי לא היתה שם מציצה. וחלילה לתלות בוקי סריקי בהמציצה שתועליותיה גלוים. וגם להתפרצות הדם שע"י כח המציצה שיתרוקנו גידי הדם ישובו כותלי הגידים להדבק זה בזה ויסגר הדם מלצאת עוד. ובכן אחרי שהוכחנו טעות דמיונם נשובה אל מקומנו כי אין לנו מדברי רז"ל אשר אורחותם אורחות חיים:
האמנם מה שסיים הגאון ז"ל דבשבת לא ימצוץ בחוזק לא זכיתי להבין טעם הדבר. דאם הוא לצד הרפואה. מנא לן לחלק בין חול לשבת. ואם היא מצד חלול שבת. כאשר לא ימצוץ בחוזק מה תקון עשינו. הלא חלול שבת נעשה בכל האופנים. דתיכף במציצתו הראשונה הרי הוא עוקר הדם מחבורו. כמ"ש רש"י במתניתין דשבת. שאין הדם יוצא ונתק מחבורו אלא ע"י המציצה. וא"כ טפת דם הראשונה שתצא ע"י המציצה אם בקל או בחוזק כבר נעקר מחבורו וכ"ש לגירסת אלא ע"י החבורה (עיין הר"ן והגהות הב"ח) וא"כ הרי חלל שבת כבר. ועו"ק דהלא נתנה שבת לדחות מפני המילה. וכן המציצה דוחה שבת מחמת סכנה. ולמה לא ימצוץ גם בחוזק. באופן שלא ידעתי לאיזה תכלית היא אזהרת הגאון ז"ל בזה:
ועתה אחרי כתבי הגעני גליון ט. מהקובץ ששלח לי ע"י הבי דואר. ושם ראיתי לאחד חכם מרבני דורנו הי"ו אשר שמו לא נודע לי. שהביא דברי הגאון ז"ל האחרונים ותמה עליו באזהרתו הנ"ל. ותירץ דאולי ע"י המציצה כל דהוא ימצוץ רק דם המכונס דמפקד פקיד עכ"ל ויעו"ש. והם דברים תמוהים במחילת כבודו כי הם נגד הסוגין דאסיקנא דדם לאו מפקד פקיד אלא חבורי מחבר ונגד פירש"י והר"ן כמש"ל. ועו"ק הדבר הזה. שהרי כל מטרת המציצה היא להוציא הדם ממקומות הרחוקים. כמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל. ובמציצת דם הכנוס לבד אין בו תועלת לתינוק ואינו מצילו מידי סכנה וא"כ חלל שבת בלתי תועלת. תחת שחשב זאת לשמירת שבת. ודו"ק כי קצרתי:
ואתה הקורא נעים. הנה נא ערכתי לפניך מה שהשיגה ידי. בסתירת דברי מתנגדי המציצה. מראיותיהם וטענותיהם ואין בכל טענותיהם רק התחכמות על דברי רז"ל וחלילה לנו להטות להם אזן. וצא ולמד שהמציצה נהוגה בישראל למעלה מכמה אלפי שנים. וכמה רבבות אלפי ישראל נולדו וכן יולדו כהנה וכהנה. וכלם נמולו ונמצצו ולא אונה ולא יאונה להם רע. ולא היה פוצה פה ומצפצף שום אדם בכל הדורות שעברו. רק בדור האחרון שאנחנו בו שרבתה בו חכמה למאד? ויעפילו לעקור נטוע. ואין כדאי לאבד הזמן בסתירת דעות האלה:
קנצי למלין. תועלת המציצה היא תועלת גדולה לנמצץ מצד דעת רז"ל ומצד הרפואה הבדוקה והישרה. ומינה לא נזוע. ולחשש סכנה המחודשת שום שמנו אליה לב בסעיף השלישי בע"ה. אכן חלילה לבטל מציאותה. כי פקו"נ היא ובשבת ג"כ מוצצין בלתי שום חשש ופקפוק חלילה. ומצות מציצה בשבת היא משופה ומנוקה מכל חשש וגמגום של חלול שבת. ואדרבה. מצות ה' ברה ותמימה היא וד"ב. ומעתה נפן אל הסעיף השני בע"ה: