אור ברסלב
ומצור דבש חלק יורה דעה › סימן טו

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק יורה דעה · סימן טו

סימן יד

וזאת מ"ש אליו שנית ע"ע הנ"ל

ידי"ן רב אחאי גאון תנא דבי אליהו יצ"ו מאורות דב"ק קבלתי לנכון וראיתי קול הכתוב. ובהקדמת דבריו הכי אמר מר. אנכי הרואה כי קיצורי גרמה לו לתמוה וכו' וטרח וכתב וכו' ועליה אני דן כאשר אבאר וכו'.

והנה בטרם אניף עט'י להשיבו על עיקר הדבר במה שניגע לדינא. אמינא כי אתו הס"ר כי דברי הקדמתו זאת אינם צודקים. הן במ"ש שקיצורו גרמה לי (לי ולא לו?) לתמוה על הוראתו. לא ידעתי נפשי במה קיצר. ומה היה לו עוד להרחיב בשאלת חכם הנצבת לפני ולא הרחיב. הן כל ספקו דמני"ר סובב הולך רק על ברכות המילה. דחייש מר פן אח"כ האב לא ירצה להטבילו. או הילד בעצמו לא יאמר גיירוני. וכו' ודינא יתיב דאין מטבילין את הקטן עד שיאמר גייריני וכו' וכיון דמל ולא טבל כאלו לא מל וכו'. אכן על גוף עשית המילה לא נסתפק כלל. והאות והמופת החותך שמעכ"ת הביא דברי הפרישה. ופירש אותם דס"ל דאפי' בחול אין מלין. וע"ז כתב מני"ר דאנן דאתכה דמרן סמכינן ודאי דמלין אותו בחול ביום ח' וכו'. והלא יאמר נא ידידי. מהו הקיצור שיש בדברים אלו. ומה יש להסתפק בהבנתם. והרי הם מובנים היטב גם להתלמידים מתחילי העיון. שהספק הוא על ברכת המילה. מחשש פן האב לא ירצה להטבילו וכו' ועתה אשר חזר לחזק דבריו הראשונים ולבאר קיצורם יצא לידון בדבר חדש אשר אין לו שום קשר ויחס עם ספקו הראשון. שעתה יש להסתפק אעיקרא אם יכול למולו אפי' בחול [מה שזה מפורש בש"ע בהדייא כאשר אבאר] שע"ז יש לתמוה טובא על יופי חכמתו וישרותו. שאם הדבר כן. מה מקום מצא מני"ר להסתפק על הברכה. הנשמע כזאת שמצוה אשר גוף עשיתה תלוי בספק אם היא מצוה או לא. ויתכן לומר איסורא. נכנס בספק איזה ברכה נברך עליה. ואין כאן ספק ברכות כיון שאעיקרא אין כאן מצוה ואפשר איסורא ואין זה מברך וז"פ:

איך שיהיה ויהי מה עם שדבריו האחרונים אינם ביאור להראשונים. אמינא ברוך הבא ותלמודו בידו. ולהשתעשע בד"ק חפצתי. והענין החדש אשר נתן לפני מצאתי בו מקום לעיל בו ארוכות וקצרות. ולהתבסם מריח תורתו. כי חביבין עלי דברי דוד. יחי לעד:

ראשית דבר כתב מני"ר וז"ל בד"ה כי אעיקרא יש לדון אם בנדון כזה יכולים ב"ד למולו אפי' בחול וכו' עד עיין פר"ח בליקוטיו יו"ד עכד"ק. הנה מעכ"ת שי' טרח להעתיק לן דברי הש"ך והט"ז בתמיהתם ע"ד מרן בבד"ה שכתב שאפי' במומר ומומרת מלין את בניהם בשבת. וציין גם דברי המש"ל והגו"ר וכו'. ואיני יודע מה צורך יש למני"ר בדברים הללו. לפי שיטתו שמסתפק בבן ישראל הנולד לו מן הגוייה אם מהלינן ליה אפי' בחול. ומאי שיאטיה דמומר ומומרת הכא. אכן רואה אני דרוחה"ק הופיע בבית מדרשו להביא דברים אלו למען הגדיל תמיהתי על מני"ר דדברים אלו הם ראיה וסיעתא גמורה לדידי. שהרי מר"ן בבד"ה מתיר למול בשבת אפי' בן מומר ומומרת דאיכא חזקה דתרבות רעה בודאי. והגם דהש"ך והט"ז תפסו עליו דלא משמע כן ממשמעות דברי רבינו הטור היינו שלא למולו בשבת אבל בחיל פשיטא דמלין אותו. הגם דאיכא החזקה דתר"ע ודאית. רק הרב גו"ר ז"ל הוא ניהו דס"ל דבן מומר ומומרת אין מלין אותו אפי' בחול. והרב מש"ל בהלכות מילה דחה דבריו. והרב פר"ח בליקוטיו ליו"ד הוסיף לתמוה על הש"ך והט"ז דתמהו על סברת מר"ן וכתב הוא ז"ל ואיני יודע טעם דלא ימולו בשבת בן מומר ומומרת יעו"ש:

הנה זאת תורת העולה דכולהו רבוואתא סברי מרנן דבן מומר ומומרת מלין אותו בחול בפשיטות. ולדעת מרן גם בשבת הגם דשניהם האב והאם רעים וחטאים ואיכא בודאי החזקה דתר"ע. כ"ש בבן ישראל שהאב כשר ויהודי גמור ונולד לו בן מן הגוייה. פשוט הוא דמלין אותו בחול. דהך סברה דהחזקת תר"ע לא נזכרה בדברי הפו' ז"ל רק לענין שבת החמורה. אכן בחול לא נזכרה כלל וכלל לא. לנדון זה:

עוד כתב מני"ר בד"ה מ"מ כשאמו גוייה אף אם האב ישראל גמור חיישינן לתר"ע כיון דולדה כמוה וכמ"ש הטור ובעה"ט ע"כ. אתו הס"ר דהך מילתא דתר"ע ליתא לא בדברי הטור ולא בדברי בהע"ט. ורק נקטו טעמא דולדה כמוה ותו לא. ואם רומעכ"ת מפרש הכי דכיון דולדה כמוה חיישינן לתר"ע ולהוציא דינו דמני"ר אתו הס"ר. מלבד דכפי"ז רומעכ"ת הפך רבינו הטור ובהע"ט דהא נינהו סברי אף דאיכא החזקת תר"ע משום ולדה כמוה (כפי פי' מני"ר בדבריהם) אפי"ה בשבת דוקא אין מלין. אכן בחול מלין. ומני"ר רוצה לדון דאפי' בחול לא. זאת שנית לא תליא הא בהא. הן אמת כי הרב הלבוש פירש כן ע"ד מר"ן בש"ע דפסק דבנולד מן הגוייה אין מלין אותו בשבת. כתב הוא ז"ל הטעם דחיישינן לתר"ע. דכיון דולדה כמוה. יעו"ש. ואני עני לא זכיתי להבין ד"ק. דמנ"ל הא. הלא שורשן של דברים הם מהירושלמי פ"ב דיבמות גבי עובדא דאתא לצור וכו' ומפורש שם דהט' דלא מהלינן ליה בשבת משום דבנך הבא מן הגוייה לא קרוי בנך יעו"ש. דהשתא הוי הטעם דכיון שאינו בנו ואין מצוה עליו למולו. אינו רשאי לחלל עליו השבת שלא במקום מצוה. והך טעמא דולדה כמוה לא יחייב לומר דחיישינן לתר"ע. שאפי' אם ירצה אביו לגיירו ולגדלו בין ברכי דרבנן שיהיה צדיק גמור. הא סו"ס המילה שהוא מל אותו בשבת הוא משום גירות דוקא. ולא מצינו דמילת גר דוחה שבת ולא נגעי אהדדי טעמא בטעמא כלל. וכן מוכח בפירוש מדברי רבינו הטור סי' רס"ו. דבהך דינא דישראל ומומר שנולד לא מישראלית דמלין אותו בשבת. כתב הוא ולא חיישינן לתר"ע כיון שאמו ישראלית. ובסעיף שאחריו באידך שנולד מן הגוייה דאין מלין אותו בשבת נקט טעמא משום דולדה כמוה. ואמאי לא נקיט להו כולהו מחדא טעמא דתר"ע. ונימא דבבן ישראלית לא מחזיקינן לתר"ע כיון שאמו ישראלית ומלין אותו בשבת. ובכן מן הגויה מחזיקינן לתר"ע כיון שאמו גויה ואין מלין אותו בשבת אלא דהדבר ברור דסובר רבינו הטור דטעמא דולדה כמוה דקאמר בירושלמי. אינו מחייב לומר החזקת תר"ע. אלא דכיון דבנו הבא מן הגוייה אינו בנו ואין עליו חיוב למולו. אינו רשאי לחלל עליו השבת שלא במקום מצוה דבן הגוייה הוא ולא בנו. והדברים ברורים:

אלא הגם דיהיבנא למני"ר כל חיליה. והט' משום דחיישינן לתר"ע וכטעם הלבוש. הא הלבוש גופיה לא כתב כן רק לענין חילול שבת דוקא. אבל בחול ליכא מאן דחיש לה כלל. כדי למנוע המילה מבן הנולד מן הגוייה. ואפי' במומר ומומרת שלא למולו בחול היא ס' יחידית של הרב גו"ר. וכבר דחה דבריו הרב מל"מ בה' מילה וכדכתיבנא. אכן לבן הנולד מן הגוייה. לא אמרה אדם מעולם. והרי ספרי הקדש לפנינו. הבא ונראה. ועיין בפתחי תשובה ס' הנז' שהביא משם הרב תפארת למשה דבישראל שנולד לו בן ממומרת מלין אותו אפי' בשבת. ולא חייש לתר"ע כיון שאביו ישראל יעו"ש. באופן דשלא למולו אפי' בחול היא סברה מחודשת נגד דעת הפוסקים ז"ל וכדכתיבנא:

עוד כתב מני"ר בד"ה וכתב הפרישה דמ"ש אין מלין וכו' עד לא מהלינן ליה אפי' בחול עכתד"ק:

וכמה תמהו רברבי איכא בדב"ק אלו. ראשונה דחה מעכ"ת שי' פירושי בדברי הפרישה. וכתת אותו בלי חמלה. ורק כלאחר יד ושלילה בלשון אין סברה. ויקף עלי גדר מזה וגדר מזה בשני חצאי לבנה. כאלו פירשתי פירוש זר ומוזר בדברי הפרישה ותפס עלי מני"ר כיון שאינו עבד ואינו מקנת כספו אלא הוא גוי גמור והאיש המחזיקו לבנו אינו רבו. וכשאנחנו מלין אותו אנן מבריכים ברכת הגרים ולא ברכת העבדים. ודב"ז פשוט מאד והאורך ללא צורך עכד"ק. ואחר המחי"ר אין כאן קושיא. ולא תפיסה כלל. כי לא נעלם ממעכ"ת דסתם גוייה מחזיקין אותה בדינינו לשפחה. ובמקום שאמרו ולדה כמוה. פירשו ולד שפחה כמוה והבא על הגוייה חייב עליה משום נשג"ז ומכללם שפחה. אפי' שאינה קנוייה בכסף. וז"פ. וא"כ דברי הפרישה מחוורין כשמלה והכי פירושו. דכיון דישראל זה שנשא גוייה ונולד לו ממנה בן והיא עודינה בגיותה. ס"ל להרב הפרישה דהרי זה דומה ממש. למי שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה ונתעברה בביתו או ממנו דהשתא הבן הוא יליד בית ואפי"ה מאחר שאמו לא טבלה לשם עבדות כדין שפחות ישראל. לא מהלינן ליה בח' רק ביומו. והו"ל כדין מקנת כסף שנימול ביומו. וא"כ רבינו הטור הו"ל לומר דאפי' בחול אינו נימול לח' דלא הוי יליד בית. וע"ז מתרץ דאה"נ דהמ"ל כן אלא איידי דאיירי בדיני שבת כתב כן. והוא פירוש פשוט בדבריו. ואיני יודע אם יסתפק רואה דברי הפרישה ודברי מרן בדין יליד בית לפרש בדברי הרב הפרישה. באופן אחר:

ומה שתמה עלי מברכת הגרים ולא ברכת העבדים. איני יודע מה הוא זה. דבודאי כשהוא מלו לשם גירות מסתמא להטבילו אח"כ לשם יהדות. וא"כ זו היא טבילה דבן חורין והיאך יקרא עבד. והלא אפי' עבד גמור במקנת כסף אם טבל לשם ב"ח יצא לחירות כ"ש כשאנו מטבילין אותו לשם גירות היאך נברך עליו ברכת העבדים ואולם ביליד בית שנולד משפחה שלקתה ע"מ שלא להטבילה. וירצה להשאיר ולדה כמוה להטבילו לשם עבדות ודאי שמברך ברכת העבדים אע"פ שהוא אביו. שהבן נקרא יליד בית אע"פ שאין גופו קנוי בכסף. וזהו יליד בית המפורש דינו בה' עבדים ס' רס"ז יעו"ש:

ואולם אם פירושי זה בדברי הפרישה דחוק הוא בעיני"ק לא אמרתי קבלו דעתי ח"ו. אכן תא ונחזי פירוש מני"ר בדברי הפרישה. וכתב מני"ר שהוא פשוט בדבריו. דכוונתו שלא ימולו אותו אפי' בחול משום החזקת תר"ע. וכיון דאדחי ידחה. ויניחוהו עד שיגדל ויאמר גיירוני. ועל יסוד פירושו זה בדברי הפרישה תקע יסודות לדין הזה לומר דאפי' בחול לא מהלינן ליה. ואתו הס"ר כי פירושו זה לא יתכן בדברי הפרישה אפי' על צד הדחק. חדא דלמה תפס הפרישה דאינו נימול בח' הו"ל דאינו נימול לעולם משום דאיכא חזקה תר"ע. והכי הו"ל להקשות בכח על רבינו הטור. כיון שהוא פוסק הו"ל לבאר דבריו ולומר דאפי' בחול אינו נימול כלל. כיון דאיכא חששא דתר"ע:

עו"ק דאם כן כוונת הפרישה. מה לו להפרישה לומר. ולא הוה יליד בית. ומאי שיאטיה דיליד בית הכא. ומי הביאו לכאן הלא זה אביו ולא רבו כדקשה מני"ר והלא כל טעמו הוא משום החזקת תר"ע. דולדה כמוה. ומה ענין יליד בית הכא:

עו"ק דהעיקר חסר מן הספר. דאנה הוזכר בדברי הפרישה שם תר"ע כדי להעמיס פירוש זה בדבריו:

ועו"ק דא"כ לא תירץ הפרישה כלום בתירוצו דאיידי דקאי בדיני שבת כ"כ. וזה לא יגרה מזור דהו"ל לרבינו הטור ללמדנו דינא דאינו נימול אפי' בחול. וכיצד נלמוד דין זה ממה שפסק גבי שבת דאין מלין אותו. הא איכא למטעי דבחול מיהא מלין:

ועו"ק דהך דינא עד שיגדל ויאמר גיירוני לא ס"ל לרבנו הטור. שכן פסק בס' רס"ט שאם יש לו אב מגיירין אותו. ובאין לו אב ובא מעצמו מגיירין אותו ע"ד ב"ד. וא"כ היאך יחלוק הפרישה ע"ד רבינו הטור. והפרישה עצמו אין דברי המרדכי בבא מעצמו דלא יהיה בע"כ אכן לחלוקת שמביאו אביו אין צריך לומר גיירוני. והם הם דברי המרדכי וראבי"ה שכתבתי בכתב הקודם. ועוד יש לעמוד בד"ק בפירושו הזה אכן מיראת האריכות ללא צורך קצרתי וד"ב:

עוד כתב מני"ר ואל תשיבני ממ"ש ראבי"ה וכו' דהכא נמי אין לו אב מיקרי. והטריח קולמוסו להביא ראיה מדברי הרמב"ם דולדה כמוה. ומסוגייא דפ' החולץ (כאלו לא ידענו זה עד הנה. ובכתבי הראשון כבר רמזתי המקורות ביו"ד ואה"ע וח"מ שולד מן הגויה אינו נקרא בנו) ודב"ק אלו נפלאו ממני. חדא דמני"ר חדית לן דבנו הנולד מן הגוייה איני בנו גם לענין זה שלא יוכל לגיירו. ואינו רשאי לגיירו עד שיגדל ויאמר גיירוני. וחידש לן דבר זה בלי ראיה. והלא דין גדול הוא זה ועליו להביא ראיה דאינו רשאי לגיירו ולא להסתפק במאמר דולדה כמוה. לחוד דאין ראיה מזה. ובשגם נודה למני"ר בחילוקו זה ונאמר דכיון דהוא מתייחס אחר אמו אינו בנו. אכן אחת אשאלהו. מדוע לא מצא לו מני"ר שום תקנה עד שיגדל. בנדו"ד שאנחנו דנין עליו. האם גם אמו מתה. או אינה נקראת אמו? ואפי' לשיטת מני"ר. דל מהכא האב כמאן דליתיה. הלא נחשוב שאמו מביאתו דמסתמא האב הזה הנשוי עם הגוייה. כשהוא מוסר את בנו למילה כדי להכניסו לדת. גם אמו יודעת וסברה וקבלה וא"כ הרי אמו מביאתו. ודינא יתיב הלכתא רווחת שאם אין לו אב ומביאתו אמו מגיירין אותו ע"ד ב"ד. כמ"ש מרן ס' רס"ט יעו"ש. והכא בנדו"ד שבאה עליו השאלה יש לו אב ואם. ודל מהכא האב הרי האם. ולמה לא מצא לו מני"ר תקנה כי אם כשיגדל ויאמר גיירוני. מה שאין כן דעת רבותינו הפוס' ז"ל:

אלא שהפלא הגדול אשר הציקתני רוח בטני ממנו הוא. כי לא זכיתי להבין דעת מני"ר שי' בדין זה. דמי הכריע מעכ"ת לכל אלו הפלפולים והדוחקים אחר שמר"ן ז"ל דאתכה דידיה סמכינן. קרי בחיל דאין מלין אותו בשבת. הא בחול מלין. וכאשר כתב מני"ר בכתבו הראשון. ומה לנו להסתבך בראיות וחילוקים ללא צורך. והיגיעה אך למותר. ולו יהיה שהפרישה סובר דאין מלין אותו אפי' בחול כפירוש מני"ר. עם שזה אינו אמת לע"ד הקצרה. האם בעבור דקדוק קטן שדקדק הרב הפרישה בדברי רבינו הטור. בדרך שלילה. נשוי ליה חולק על הטור. ומכ"ז נסתור דברי רבינו הטור ובעה"ט ומרן בשלחנו הטהור אשר מימיהם אנחנו שותים. האם אנחנו נוכל לדון על דבריהם ח"ו. ואחר דדעת מר"ן מפורש דבחול מלינן ליה מה לנו לעשות המצאת ספקות ללא צורך. אתמהא:

עוד כתב מעכ"ת שי' דל"ד נדו"ד לגוי גמור וכו' שהכא לא לש"ש נתכוונה רק להפצרת האיש השוכב אצלה וכיוצא. אנן סהדי שלא לש"ש וכו' הנה כל זאת היגיעה הגדולה והטרחה העצומה. הושיטה רבינו הטור בקנה. שזה לשונו ישראל שנשא גוייה. לא כמ"ש מרן שנולד לו מן הגוייה. כמשמע במקרה זנות. רק בנישואין והוא שוכב עמה להיות אצלה ומצוי אתה. אין מלין אותו בשבת דולדה כמוה. דמשמע הא בחול מלין ואין לנו לחקור נסתרות אם לש"ש או לא. ואפי' גבי גר גדול דשואלין אותו על מה באת להתגייר. ושואלין ודורשין סיבת גירותו. שתהיה לש"ש. עכ"ז אם אח"ך נודע שבא לשם איזה דבר אפ"ה כיון שטבל ומל הר"ז גר גמור. ומכ"ש לגבי אבותיו אם לש"ש או לשם דבר אחר. אין אנחנו מחוייבים לחקור זאת:

ומינה גם מה שסיים מני"ר בד"ק. וכיון שהיא מחלוקת אי מהלינן בודאי שיש להקל בברכות דס"ב להקל. אתו הס"ר כי אין כאן חולק ולא מחלוקת. ובכל הך שקו"ט דמני"ר יצ"ו אשר כתב בראשונה ובשניה. לא הראנו מני"ר שום פוסק דחולק על מר"ן בדין זה וס"ל דהנולד מן הגוייה אין מלין אותו אפי' בחול זולת פירושו דמני"ר בדברי הפרישה ועי"ז משוי ליה חולק. וכבר השבתי ע"ז כל הצורך וכדכתיבנא:

על כן נלע"ד הקטנה. ברור אחר דמר"ן ז"ל ס"ל דמלין אותו בחול ולא נמצא שום חולק עליו בדין זה. הכי נקיטינן ומלין אותו בחול בפשיטות ומברכים עליו ברכת הגרים בשו"מ בשופי. כדכתיבנא. דהרי אין כאן מחלוקת לומר ספק ברכות ודו"ק. ואתו הס"ר כי נטו אשורי מדרכו דרך הקדש בדין זה. כי האמת אהובה יותר. ובכל זאת איניני תוקע עצמי ח"ו בהלכה. ואם יראני בראיות ברורות שהדין להפך אשוב מדעתי. כי תורה היא וללמוד אני צריך ואודהו בתח"ח כדמ"ל. כ"ד ידידו דבק מא"ח:

הצעיר

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה