אור ברסלב
ומצור דבש חלק אורח חיים › סימן יב

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אורח חיים · סימן יב

סימן יא

הלכות יו"ט עוד בענין הנ"ל.

הסימן הזה יחדתיו להציל את כבוד הרב הגדול בעהמ"ח ס' "כרם חמר" ח"ב מהשגותיו אשר השיג עליו הרה"ג מופת דורנו רב הו"ד יוסף חיים עד העולם המחבר ס' רב פעלים ח"ב, שהרב כרם חמר התיר בפשיטות להדליק עצי הכברית ביו"ט. והבאתי דב"ק בסעיף הב' קחנו משם. ויבדל לחיים רב הוד יוסף חיים יצ"ו בסי' ח"ן. תפס עליו בשתים שלש השנות. וארד להצילו מכל השגותיו וחזר הדין לאיתנו בכחא דהתירא דעדיף. וה' יעזר לי. ויאר עיני שכלי.

(א) כתב הרב רב פעלים בסי' ח"ן וז"ל. וראיתי בס' כרם חמר ח"ב דצ"ה. שנשאל על ענין העצי כברית. והעלה שמותר לחכך עצים אלו ולהדליקם ע"י חיכוך דלא אסרו אלא דבר חדש דהיינו יש מאין היכא דלא הוה אש מעולם. והוא ממציאו עתה דנמצא דהשתא הוא דקא מוליד איתו. משא"כ בנדו"ד דהאש טמון הוא בכברית וכו' אין זה מוליד אלא הוספה הוא דקא מוסיף עכ"ל. ואחר המחילה זה אינו. דאע"ג דנמצא חלקי האש בלועים וצפונים תוך הכברית. וע"י החיכוך הוא מוציאם לחוץ. הא ודאי זה מוליד גמור וכו'. ועוד הא תנן בביצה אין מוציאין אש מן האבנים. וידוע שזה ידוע דאבני אש שמכים עליהם בברזל וניציצות ניתזין ממנה. וכאלו ג"כ היה כח האש בלוע ומופקד בתוך האבנים ועתה מוציאו לחוץ ע"י הכאת הברזל. וכן מן העפר פירש"י יש קרקע קשה כשחופרין אותו מוציאה אש וכן פי' הרע"ב. והתם כחות האש הם בלועים ויוצאים מן הקרקע ע"י חפירה. והקרקע כמו הגפרית. והחפירה הוא כמו החיכוך. וע"כ מוכרח לומר כל שהוא מוציא כח האש הבלוע ומגלהו לחוץ ה"ז מולידו בכך. ע"כ יש לאסור עכ"ל:

ובטרם אשיב על השגתי הראשונה. עלי להעיר. כי הדבר ברור שהרב רב פעלים יצ"ו ראתה עין קדשו רק הפס"ד הראשון שבהתר הדלקת הכברית ביו"ט המובא בד' צ"ה שציין. שהפס"ד הלז איננו מכבוד הרה"ג המחבר עצמו גדול הנאמר באברהם ז"ל, רק הוא לאחד מחכמי דורו הרב כמוהר"ר סמחון חלואה. ששלח פסקו זה להרב המחבר להסכים עליו והרה"ג המחבר ז"ל סתר רוב ראיותיו כמ"ש המעיין. ואולם הפס"ד של התר הכברית תורת חכם הרה"ג המחבר עצמו הנהו בסימן שאחריו בדף צ"ו. ומופת חותך לזה שבפס"ד של הרה"ג המחבר דידיה. ליתנהו להני מילי דלא אסרו יש מיש ורק אסרו יש מאין ואוספה הוא דקא מוספי' וכו' כי דברים אלו הם טעמיו של הרב כמוהרס"ח ז"ל לצד ההתר. אכן הרה"ג המחבר גופיה. לא נכנס בגדר זה כלל. ואתי עלה מטעמא רבה דהאש שבעצי הכברית היא אש מצוייה בהם של ראשי עצי הכברית. ורק מכוסה כאש המכוסה בעפר ביו"ט דשרי לגלותה. וע"י קצת חיכוך יוסר המכסה ותצא השלהבת. ולדידיה לא קרי לה מוציא כלל רק היא אש מצויה מוכנת ומזומנת. והביא הרה"ג המחבר ראיה חותכת שהיא אש מצוייה. שאם יתקררו עצי הכברית ע"י שהונחו במקום קר (או אם נתלחלחו במים) תכבה האש ושוב לא ידליקו אפי' אם יחככם כל היום. וזהו אות ומופת שאין החיכוך גורם ההדלקה. אלא האש המצוייה בתוכם היא הגורמת ההדלקה וא"כ אין כאן עוד מקום למה שהשיג עליו יש מיש ויש מאין והערה הזאת כמעט תספיק לתת תשובה לכל השגותיו כי אינם עוד וכמ"ש המעיין:

ובעיקר השגתו דע"י החיכוך הוי נולד. וממתני' דביצה דאין מוציאין את האש וכו'. אשר יסוד הקושיא קמחא טחינא הוא ואין קול חדש. ע"ז אשיב שכבר הארכתי שיח במקצוע זה בסעיף הב'. ושם הוכחתי בראיות נכוחות. שאין יחס ואין דמיון ואין שום השוואה בין הכברית האלה המצויים בזמנינו שעליהם אנחנו דנין. עם הוצאת האש מן העצים ומן האבנים השנויים במשנתינו דביצה. ולא בזה דברו רז"ל כי לא היו בזמנים ואין צורך לכפול הדברים שנית. והקורא נעים יעיין שם בדברינו בסעיף הב'. ובלבבו יבין שכל האמור שם הם דברים מוסברים ושכליים ומוחשים. ובעיניו יראה כי אין השגת על הרב כרם חמר כלל. דקושטא הוא כי שנא ושנא עצי הכברית. מהוצאת האש מן העצים האמורה במתני':

ומה שחידש הרב רב פעלים יצ"ו בפירוש הוצאת אש מן האבנים דתנן. שהיינו אבני אש שמכין עליהם בכלי ברזל וניצוצות ניתזין. ובהם כח האש בלוע ומופקד תוך האבנים. אתו הס"ר כי אין בשום מין אבן שיהיה בה כח האש בלוע ומופקד. ואין שום אבן מיוחד לפעולה כזאת. כי כל אבן שהיא קשה ביותר כאשר יכו עליה בחזק מחוזק תנועת ההכאה יצא ממנה ניצוץ אש. כמו שידוע כי כל תנועה מולדת חום. ולא רק באבן אפי' חבל פשתן שהוא רך אם ישפשף האדם את ירו על החבל הלוך ושוב במהירות התנועה ידיו תכוינה. ובאשר כי במין האבנים היותר קשה שבהם הוא צור החלמיש אשר יסבול כח תנועת ההכאה ולא תשבר. בחרו הערבים הולכי מדברות להוציא ניצוץ אש מתוך האבן החלמיש הזאת. וגם לזו מוכרח להדביק לה סמוך נעורת וכיוצא כדי שברגע שיצא הניצוץ יתפוס בנעורת. אכן לא שבאבן הזאת יש בה כח האש טמון בתוכה כלל. ותדע שאם נניח את האבן הזאת תוך אש בוערה לא תדלק ולא תוציא שום ניצוץ כי אין בה שום כח האש ולא יסודו. ורק התנועה היא המולידה הניצוץ ע"י חוזק הכאה בכלי ברזל פעם ושתים. לא זולת זה. וזה הוי מוליד גמור אש ביו"ט וע"כ אסרו רז"ל להוליד האש באופן כזה ביו"ט:

אמור מעתה מה דמיון ויחס והשוואה יש בין הוצאת האש מאבנים האלה או זולתם שלהם פעולה מיוחדת להוצאת האש מהם לא זולתה. עם העצי הכברית האלה שבכל מין פעולה קטנה ידלקו. ואין החיכוך צורך להם שאם הניחם בחמה ידלקו. בחיק האדם אם יתחממו ידלקו. אם יתככם בכותל ידלקו. אם יחזיק עליהם בראשי אצבעותיו ידלקו. אם ידרוך עליהם ברגליו ידלקו. לכל מין גוף חם שיתקרבו אליו ידלקו כרגע. וזאת הוראה עצומה שהאש מצויה בהם ומוכנת ומזומנת. ורק יצטרך להם מעט חום כדי שתתפוצן הלהב אשר בתוכם. מכוסה במין מיוחד לשמור עליו לבל יתפוצץ מאליו וילך לאיבוד בלי תועלת. והחיכוך לגרום מעט חום אינינו תולדה חדשה. חלילה כי החום מצוי הוא בכל גוף נברא. ואפי' למטוניה של הרב שכח האש בלוע תוך האבנים. מ"מ ישמעו אזני קדשו מה שפיו מדבר כי רק כח האש בלוע. ולא פעולתו. כי הכח האש היוצא מאבני האש שהזכיר הרב יצ"ו אין בניצוץ ההוא שום פעולה כי אין בו שום תועלת. ורק ע"י מה שמדביקים לו גוף אחר סמוך להניצוץ אז תתחיל האש לאחוז בנעורת. וצריך לנפוח עליו עד שידליק כידוע. אכן בעצי הכברית היא פעולת האש בצביונה וקומתה. כי בשפשוף קל שיוליד חום יצא האש בפעולתו. ואין צורך להדביק אליו שום גוף. ויועיל תו"מ לתשמיש האדם להדליק בו הנרות. ולבוא ולצאת במקום אפל. ולעשות בו כל צרכי האדם אסר יספיק לעשיתם שיעור שריפת העץ הכברית. האם אין זאת אש ממש בכל פעולותיה. ומי יכחיש המוחש?

עוד אדברה עם כבוד הרב רב פעלים יחש"ל. בדרך הגיון ומשפט הלשון. שקרא לעצי הכברית האלה נולד. שהלא בודאי מה שאסרו רז"ל הוצאת האש מן העצים והאבנים ומן העפר ומן המים וכדפירש"י במתני' דביצה. הטעם משום דקא מוליד ביו"ט ור"ל שהוא טורח ביו"ט להוציא אש מה שאין אש מצוייה ואין כל האדם בכל יום מוציא אש באופן כזה שהיא רבת הטורח והיגיעה. להניח כלי זכוכית בחום השמש עד שיצא ניצוץ או מן העפר הקשה. או ממין העץ המיוחד לעגלו ולהוציא אש כדכתיבנא כ"ז לעיל. וזאת היא פעולה מקריית ותולדה חדשה ביו"ט וע"כ אסרוה רז"ל לעשות הפעולה המקריית להוליד אש מה שאין זה טבע הוצאת האש הרגילה. וזה ברור. וידוע כי כל דבר מקריי לא יתמיד. שאם יתמיד לעשות הפועל ההוא שום איננו מקרה. וחזר להיות טבעי בהתמדת פעולתו וגם זה ברור. וא"כ אחת אשאלהו. אנחנו שבימות החול משתמשים בהדלקת עצי הכברית בכל יום ובכל עת ומדליקים מהם למאות ולאלפים מדי יום ביומי. האם בכל פעם שנדליק את עצי הכברית. אנחנו מולידים פועל מקריי הזה מאה פעמים בשעה. ובכל פעם אנחנו מולידים המצאת אש חדשה בפועל מקריי הזה שקורהו נולד. כי הנולד מקריי הוא. שאין נולד שיולד בכל עת ורגע עשר פעמים. והכזה יהיה פועל המקריי? ומוכרח אנחנו לומר שזה דבר טבעי בעצי הכברית שבכל פעם שנתכך ראשו לקרב לו החום יצא ממנו האש. וזה טבע בו לא פועל מקריי. וגם זה ברור הוא. וידוע הוא מעתה כי דבר הטבעי מצוי הוא. וא"כ מוכרח אתה להודות שהאש הטבעית שבראשי הכברית האלה היא אש מציייה. כדרך כל מצוי שהוא טבעי. וכל טבעי הוא מצוי וק"ל:

עוד כתב וז"ל והנה נודע דבביצה שנולדה ביו"ט איסורה הוא משום הכנה ולא משום נולד. עכ"ז החולב בהמה ביו"ט לקדירה שאין בה אוכלין מפורש בלבוש סי' תק"ה דהאיסור הוא משום נולד. דמתחילה הייתה עומדת לאכילה והייתה כולה אוכל דאי בעי שחיט לה. ועכשיו החלב נעשה משקה. וכנז' שם וכ"פ בהגהות אשירי ריש ביצה. ואע"ג דנראה משאר הפו' דאיסורא הוא משום מפרק. דסוחט המשקה. עכ"ז לטעם המפורש בהלבוש ומג"א דס"ל דהאיסור הוא משום נולד. הנה נמצא דאע"ג דהחלב הוא מופקד בתוך הבהמה ויצא לחוץ עכ"ז חשיב ליה נולד. וה"ה בנדו"ד. הרי מכאן הוכחה לסתור חילוקו של הרב כרם חמר הנז' דמחלק בין מוציא יש מיש למוציא יש מאין. עכ"ל:

ותם אני על כבוד הרב יצ"ו שהביא לחמו מרחוק מדברי הלבוש שכתב בטעם איסור החלב ביו"ט הוא משום נולד. כאילו אין הדבר מפורש באורך וברוחב בדברי מר"ן הב"י סי' תק"ה שהביא דברי הרי"ף והר"ן וגדולי הפוסקים דאסרי בחולב לקערה ריקנית משום נולד. ולא נזכר איסור מפרק כי אם ביונק בפיו מדדי הבהמה יעו"ש. וברור הוא דטעם האיסור משום נולד ביו"ט. ובשבת משום בורר יעו"ש:

ובעיקר השגתו. לא הבנתי מה טיבה של השגה זאת. דאטו הרב כרם חמר ז"ל יצא להתיר הוצאת האש מן העצים והאבנים. בטענה שהאש שבהם בלוע ומופקד תוך האבנים או העצים. עד שנבוא עליו בטענה כזאת שהרי מצינו בחולב ביו"ט שהחלב מופקד תוך בטן הבהמה. ועכ"ז בהוצאתו לחוץ הוי נולד. הלא כל עצמו של טעם ההתר בעצי הכברית שכתב הרב ז"ל. להיות שהאש שבהם מצוייה היא לפנינו. ומזומנת בידינו ואינה מחוסרת הכנה ואין כאן תולדה חדשה. וא"כ מה ענין זה עם החולב ביו"ט דלא דמו כלל. שהתם החלב איננו בעולם עדיין. ועודנו משוקע בתוך גוף בעל חי אחר ועדיין נחשב חלק מגופה ממש. וכשאתה מוציאו לתוך הקדירה ריקנית נשתנה מאוכל למשקה מה שלא היה מקודם. ופשיטה דהמשקה נולד גמור הוא:.

ולמטוניה דמר תיקשי דאמאי שרי לחלוב ביו"ט לקדירה שיש בה אוכלין. וכי אית בה אוכלין מאי הוי. הא החלב היה מופקד בתוך בטן הבהמה. ובהוצאתו לחוץ נולד הוא ושם נולד שיש לו אן פנה ואן חנה ובמה פקע בהיותו בא לקדירה שיש בה אוכלין. ומאי עליך לתרץ דבחולב לתוך קדירה שיש בה אוכלין. לא נשתנה שם החלב. דאוכל היה נקרא בהיותו בבטן הבהמה. ועתה שהחלב נבלע באוכלין שיש בקדירה. הו"ל אוכל הבא לאוכל ואוכלא דאיפרק הוא ושרי. אבל בחולב לקערה ריקנית. החלב הזה בצאתו לחוץ קנה לו שם חדש דמקודם היה אוכל ועתה הוא משקה גמור ומכשיר את הזרעים. וא"כ הרי הולדנו משקה בעולם ונולד מיקרי ואסיר. והתירוץ הזה גופיה יתרץ הרב כרם חמר ז"ל. דשאני חלב דקרינן ליה נולד מפני כי נשתנה שמו ע"י הולדתו. דמעיקרא אוכל ועתה משקה וע"כ אסיר. אכן באש שבעצי הכברית אש מצוייה היא. וסדר הכנת האש שבה ערוכה היא מאתמול והיום וגם למחר. ולא נוסף במציאותה ביו"ט שים דבר על מה שהיה לה בימי החול מכבר ומאיזה טעם יקרא בה חידוש ביו"ט. כי מה חידשנו בה היום על הכנתה התמידית. המצוייה בה לעולם. והוא פלא:

עוד כתב וז"ל. ועוד נמי מצינו מ"ש מר"ן סי' שכ"ח מעבירין גלדי המכה וסכין איתה בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח. ופירש הלבוש דהוי מוליד ובזה יש מוליד יש מיש ולא יש מאין. וכן נמי בסי' שכ"ו כתב רמ"א בהגה דאסור לרחוץ ידיו במלח וכ"ש בבורית או בשאר חלב משום שנימוח והוי מוליד המיחוי וכו' ואיך שיהיה מכל הנז"ל יש סתירה לסברה זו שחידש בכרם חמר לחלק בין מוציא יש מיש למוציא יש מאין עכ"ל:

ואתו הס"ר דלא ידענא מאי קאמר דמה ענין יו"ט לשבת. דבשבת כל מלאכה אסירא אפי' יש מיש. ומלאכת המיחוי היא אסורה בשבת משום ממרח. או משום נולד כי ע"כ בשבת אסיר בכל גוונא. אפי' יש מיש. דהא מוליד המיחוי. אכן ביו"ט שהותרה מלאכת אוכ"נ והוא אופה ומבשל תבשיל חדש שלא היה. וההבערה דבשבת חייב עליה סקילה. הותרה ביו"ט בכל אופניה. רק הוצאת האש ביו"ט אסרו רז"ל לכתחילה להוציא אש ביו"ט משום דקא מוליד ביו"ט ועיקר האיסור משום טרחא יתיר ביו"ט. לא משום מלאכה. שהרי כתב הה"מ וכל איתני עולם שעמיה. שאם עבר והוציאו מיתר להשתמש בו ביו"ט כמש"ל. ופוסקים אחרים התירו אף להוציאו לכתחילה ביו"ט אם לא היה אופן להוציאו ביו"ט כמ"ש כ"ז במקומו לעיל. וע"ז כתב הרב כרם חמר ז"ל דכיון דהאיסור של הוצאת האש ביו"ט משום דקא מוליד דבר חדש. בעצי הכברית אין כאן תולדה חדשה ולא הוצאה. כי אש מצוייה היא. וחזר דינה כהבערת האש המצוייה שמותרת ביו"ט מן התורה. ומה דמיון יש בין יו"ט לשבת דאסיר בכל מין עבודה. דאב ותולדה. וביו"ט הכל מתוקן לסעודה. יעוד דאעיקרא בדין הזייף שהוא השאב'ון שהרב המחבר נר"ו סמך על דברי ההגהה שכתב משם ס' בנימין זאב באיסורו משום נולד. אישתמיט מיניה דמר תשובת הרב גו"ר כלל ג' באו"ח סי' י"ד שחלק על הבנימין זאב ומסיק דאין כאן נולד שהרי אינו מכוין להוליד ומסיק דשרי אפי' לכתחילה יעו"ש. וא"כ אין מכאן תפיסה כלל להרב כרם חמר ז"ל כיון שאין זה דבר מוסכם:

ואעיקרא דמילתא הא כתיבנא שכל השגותיו לא יצדקו על הרב כרם חמר ז"ל ולא יענו בי. שהרב ז"ל לא נכנס בגדר זה של מוציא יש מאין או יש מיש וכל זה שקו"ט. ממנו והלאה. כי הרב כתב כי העצי הכברית היא אש מצוייה ואין כאן הוצאה כלל. והרב רב פעלים יבדל לחיים אגב שיטפיה. יחס אליו דברי זולתו והשיגו חנם. ובטח לבי כי לוא היה הרב רב פעלים יחש"ל רואה דברי הרב כרם חמר תורת חכם דיליה. אין לו מה להשיג. כי דבריו בטו"ט ודעת חזקים כראי מוצק. ויצא נקי מעתה הרב כרם חמר ז"ל מכל השגותיו. וחזר כח ההתר ותקע אהלו אהל בל יצען בל יסעו יתדותיו נצח ודו"ק:

ואחרי אשר הצלנו כבוד הרב מהשגותיו של הרב רב פעלים יחיה לעד. אבוא העי'ר כי בסיף אותה תשובה עצמה. כתב הרב נר"ו להחמיר בשני דברים. ולא עוד אלא בא באזהרה. שמעו נא המורי"ם להזהיר לעם על ב' איסירים. אשר יתבארו הלאה. ולאשר לענ"ד אין לאיסורים הנז' לא שורש ולא ענף. בדין וכלפי לייא הקרם פתוח בדברי מר"ן הב"י והש"ע. לא אוכל לעבור בשתיקה עליהם. פן יחשדנו שומע שאנן מקילים באיסורים ח"ו שאין אנחנו מזהירים. כי איך נזהיר ונאסור להם דברים המותרים וע"כ החובה עלינו ללבן ולצרף הדברים. בראיות מפי סופרי וספרים. שאין בדברים הנז' שום צד חומרא כלל אפי' משום סייג וגדרים. וז"ל הרב פעלים יצ"ו אות באות:

ודע כי אלו השותים סיגארה הנז'. יש שדרכם שיביא להם המשרת גחלת מן הכירה במלקחים. ומדליקים ממנה עלי הסיגארה. והנה ע"ז פקח עיניו הגאון כתב סופר הנז"ל דס"א ע"ב בד"ה ובכ"ז וז"ל. ובאלה הציגארן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו דרכם להסיר הנשרף באצבעו. או לדוחפו בקיר. ובכל פעם נופל אש וניתק ממני ניצוצות שיש בהם ממש ויש בו משים כיבוי. גס צריך ליזהר שלא ליקח גחלת ממדורת האש להדליק בו כי מיד שהוא נוטל הוא מכבה כמבואר בהרא"ש ביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד עכ"ד ע"ש. וע"כ צריך המורה להזהיר לעם בשני דברים אלו דהעולם רגילים בהם. והיינו שלא יסיר הנשרף באצבעו או ידחנו ע"י הכותל או ע"י הכלי. וגם יזהר שלא יביאו לו גחלת מן הכירה כדי להדליק הסיגארה אלא ידליק הסיגארה מן הכירה עצמה מן הגחלים שבה בהיותם מונחים בכירה. ואם יש אורחים מסובין וצריך להביא לכולם סיגארה יעשה כן ידליק סיגארה אחת מן הכירה ויביאנה לפני האורחים וכ"א ידליק מן הסיגארה ההיא. עכ"ל:

ואתמה על החזון הנפלא הזה. כי זאת ידענו בדרכה של תורה. שהמורה הוראה לרבים ונכתב בספר באזהרה וכ"ש כדי להזהיר. ומכ"ש אם היא לחומרא ומכ"ש אם היא חדשה גם בעיני הרב המחבר יצ"ו כנדו"ד. עליו להודיע מקור הדין בש"ס ופוסקים אשר ממימהם אנחנו שותים. ולא די במה שמעתיק מדברי פוסק אחרון שגם הוא לא הביא שום ראיה לדבריו. ואם כי תמיהתינו נופלת גם על הגאון כתב סופר ז"ל שלא הביא ראיה לדברי קדשו. אמנם יתכן כי הגאון ז"ל לדידיה קא מחמיר אגב חסידותיה. האמנם הרב רב פעלים יבדל לחיים. עשאה הלכה פסוקה ועומד ומזהיר למורה הוראה שיזהיר לעם על איסורים אלו. כאלו הדבר ברור לו מש"ס ופוסקים. וכמה מן הפלא יהיה. אם האזהרות האלה מפורשים בש"ע להתירא. והם דינא דגמרה. ואין כאן לא פלפול ועיון וסברה. הט אזנך ושמע:

(א) במה שהחמיר שלא להסיר האפר הנשרף באצבעו וכו' כי יפלו ניצוצות והוא מכבה וכו'. עם שהדבר נודע לכל מבין עם תלמיד. שסיבת הסרת האפר הנשרף הוא. יען כ"ז שהאפר הנשרף דבוק על האש שבסיגארי. מונע הדלקת הסיגארה היטב. וממש הוא כמו פחם שבראש הפתילה הדולקת שהסרת הפחם שבראש הפתילה הוא כדי שהנר ידליק היטב. ועכ"ז קאמר הרב שהוא אסור משים מכבר. ותימה הוא שהרי מפורש ברבינו הטור סי' תקי"ד וז"ל ומיתר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק ואפי' בכלי. אע"פ שנופלת לארץ וכבתה. והרמב"ם אוסר בכלי. ולא נראה לא"א הרא"ש ז"ל. וכתב שם מרן הב"י ז"ל וז"ל ומותר להסיר הפחם וכו' היינו מאי דאמרינן בגמ' לעדויי חושכא. וכתב הרא"ש לעדויי חושכא. מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר ואע"פ שהוא מפילו לארץ והיא כבה מותר. דכמו שהוא מותר להדליק את הנר להשתמש לאורו כך הוא מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר. והרמב"ם אסר להסירו בכלי. ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי. ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי יעו"ש. וכתב עוד מרן הב"י דמדברי רש"י והרא"ש נראה שאינו מותר רק להעביר הפחם שבראש הפתילה. דבהא הוא דשרו אפי' בכלי. אבל לחתוך ראש הפתילה עצמה לא. ומ"מ נופץ ראשה בידו יעו"ש. ופסקו מר"ן בסי' תקי"ד וז"ל מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק. אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי. ע"כ ונראה דדעת מר"ן להתיר הסרת הפחם שבראש הנר אפי' בכלי. שהרי סיים דלחתיך ראש הפתילה אסור בכלי. ומינה דלחתיך ראש הפתילה ביד שרי. ועיין בט"ז ומג"א שם. ועכ"פ להסיר פחם שבראש הפתילה בידו ליכא מאן דאסר. ואע"פ שהנר דולק וכשהוא נופל לארץ הוא נכבה אין בכך כלום ושרי:

וא"כ ילמדנו רבינו מה טעם מצא לאסור האפר הנשרף שבסיגארו באצבעו או אם דוחפו לקיר להסיר האפר הנשרף. שהרי זה הוא לעדויי חושכא ממש האמור בנר דשרי. ומאי מכבה איכא בהסרת אפר הסיגארו. והלא דברים ק"ו אם הסרת הפחם שבנר שהוא דולק. שבודאי בהגעתו לארץ הוא נכבה ושרינן ליה כ"ש הכא בסיגארו שאין זה ברור שבהסרת האפר ינתקו ניצוצות. וגם אם ינתקו ניצוצות מאי הוי. הא אין דעתו לכבות אותם, ובפרט שהניצוצות ההם יוצאין וכלין לא שהם נכבים. ואפי' אם יתכבו מאי הוי. הא הוא צריך להדליק הסיגארו שתאחז בו האש היטב ולא יהיה האפר מעכב הדלקתו. ושרי אפי' לכבות. דהא כל עיקר התר שתיית הסיגארו ביו"ט למי שרגיל בו משום עונג ושמחת יו"ט הוא והו"ל כאוכל נפש כדכתב ג"ע בברכ"י סי' תקי"א והרב דרכי נועם. ובזה"ז נעשה אוכל נפש ממש. כי להרגילים בו נקל להם לשבת ארבע או חמש שעות בלי אכילה אע"פ שהוא רעב ללחם. וצער גדול אצלם לשבת בלי שתית הטוטון שעה אחת כידוע ומפורסם. ומשום עונג ושמחת יו"ט הותר. וחזר הדין דמותר לכבות לצורך אוכ"נ דכמו שמותר לו הדלקתו מותר לו לכבות מה שמונע לו הדלקתו. ומן הפלא שהגאון כתב סופר ז"ל הביא תשו' הרב דרכי נועם ז"ל שהפליג בכח ההתר בשתיית הטובאק ביו"ט ואפי' אם מכבה שרי כיון שאין מתכוין לכבות. ופסיק רישיה לא הוי דאפשר שלא יכבה. וכל שאינו מתכוין ולא פ"ר מותר לגמרי ע"כ. וע"ד הרב דרכי נועם האלה כתב הגאון כתב סופר שנכונים וברורים המה. וכמ"ש המעיין בדב"ק. ופלא הוא דלמה זה באפר הנשרף של הסיגארו. דן אותו בכל חומר הדין לאיסורא. והדין להפך כמ"ש:

(ב) כתב לאסור שלא יביא גחלת מן הכירה הדולקת כי מיד שהוא ניטל הוא מכבה ומטי בה משמיה דהרא"ש בביצה ובש"ע סי' תקי"ד. הנה זאת חזות קשה יותר מן הראשונה. כי לא נמצא דין זה לא בדברי הרא"ש ולא בש"ע סי' תקי"ד איסור לקחת גחלת דולקת מן כירה דולקת כלל. ואם כיון למ"ש שם דאסור לקחת פתילה מנר הדולק אפי' ליתנה בנר אחר שמיד שמוציאה מנר זה הוא מכבה אותה. וכן הוא בש"ע סי' תקי"ד ס"ב. ואם זאת היא כונתו. מאריה דאברהם איך תלי תניא בדלא תניא. דלא דמו אהדדי אפי' כי עוכלה לדנא. דהתם בפתילה הדולקת בנר של שמן. איירי והשמן והפתילה שניהם הם הגורמים את ההדלקה. וכשמסיר הפתילה מן השמן שבנר זה. הרי הוא מכבה אותה שמחסר לה חיותה שהוא השמן. ומה יושיענו אם מניחה בנר השני. הרי סו"ס הוא מכבה אותה בעת שהוא מוציאה מן הנר הראשון ומחסר חיותה תו"מ. ומה דמיון ויחס מצא הרב לדמות דין הפתילה. עם דין גחלת הבוערת תוך כירה של גחלים דולקות. הלא כל גחלת היא אש לעצמה. ובהסיר גחלת מן הכירה. לא תכבה הכירה דאין הגחלים צריכים זה לזה. כמו הפתילה והשמן הצריכים זל"ז. ואם על הגחלת עצמה קאמר שגורם לה כיבוי. לא ידענא מאי גרמת כיבוי איכא הכא. הלא גם בצאת הגחלת מן הכירה היא דולקת לעצמה כי אין צורך להדלקתה שתהיה בחברת גחלת אחרת כי אש היא ולא נר. ועוד דלקיחתו הגחלת מן הכירה לא פסיק רישיה הוא דתכבה. כי לוקחה להשתמש ממנה. להדליק ממנה הסיגארו. ואח"כ מניחה. ואם נכבית מאליה מאי איסורא עבד. הא אין כוונתו לכבות. ולא ודאי שתכבה אחר שידליק ממנה. וכ"ש דאינה נכבית הגחלת בלקיחתה מן הכירה והחוש והנסיון עדים:

ועוד שהרי מצינו אפי' במדורה של עצים. שידוע שאין העץ דולק יחידי יפה. והעצים שבמדורה הם מסייעים בהדלקה זל"ז. עכ"ז כתב רמ"א בסי' תק"ב ס"ב משם המרדכי והבי"ד מר"ן בב"י שכתב וז"ל ומותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר הואיל ואינו מתכוין לכיבוי ע"כ והט"ז בסי' תקי"ד תמה דא"כ אמאי אסרו בפתילה. ליקח מנר זה וליתנה באחר. ואין לומר דהתם שאני שהיא מדורה אחת שהרי כתב שם הטעם הואיל ואינו מכוין לכיבוי וא"כ הכא נמי נימא בפתילה שמוציאה כדי להניחה באש אחר. ומ"ל מדורה זו עצמה מקצה זה אל קצה אחר או מדורה אחרת סמוכה. וכמדומה דמאן דסבר שם בעץ הדולק לקולה ה"ה נמי בפתילה. וצ"ע על הרמ"א והרש"ל דפסקו לתרוייהו באחד לקולה ובאחד לחומרא עכד"ק [ולפמ"ש לא ידענא מאי קשיתיה מעץ לפתילה. דבפתילה של נר שמן כיון ששניהם גורמין ההדלקה באותה שעה שנוטלה מפי הנר הוא מכחיש אורה והוי מכבה. ופסיק רישיה הוא והכי מפורש בדברי הרא"ש ומרן הב"י בסי' תקי"ד אבל עץ הדולק במדורה. אין המדורה עשויה להאיר כי אם להדלקה של האש. ובלקיחתו את העץ ממקום למקום אין זה מכבה. ואם נכבה אין כוונתו לכבות אבל בפתילה אין מועיל כונתו שאינו חפץ לכבות דהא באמת היא נכבית ע"י הכחשת אורה ממיעוט השמן. כנלע"ד] עכ"פ דון מינה דבעץ הדולק אם לוקחו ממקום זה ומניחו בצד אחר כיון שאין כונתו לכיבוי שרי:

ולעיקר קושיתו של הט"ז שהניח בצ"ע דברי רמ"א ורש"ל. תירץ הרב קרבן נתנאל בפ"ב דביצה תירוץ נכון וז"ל ולק"מ דודאי לא לחנם לוקח אדם עץ דולק מצד זה ולהניחו בצד אחר. אין משום שבצד זה יקדיח הקדירה. או שבצד השני אין כאן עצים כל צרכו לבשל הקדירה. ואם אין לו אש אחר נמצא צריך לאוכל נפש וכיבוי לצורך אוכ"נ שרי כמו הבערה. אבל פתילה דולקת אין בה אוכל נפש עכ"ל. וקרוב לזה כתב הט"ז גופיה בסי' תק"ב סעיף קטן ג' יעו"ש:

המתבאר מהאמור שבעץ הדולק אם יקחנו ממקום למקום שעי"ז הוא נכבה עכ"ז שרי כיון שאינו מתכוין לכיבוי. ולתירוצו של הרב קרבן נתנאל שהאש הבא מצד זה ומקדיח תבשילו. הוא נוטלו מהמדורה לגמרי ומכבה הוא ושרי דהוי כיבוי לצורך אוכל נפש ושרי. דון מינה במכ"ש בגחלים בוערות כבר ונוטל מהם להדליק הסיגארו. שאין זה מכבה אלא מדליק ממנה. ואם כבתה מאליה אין כונתו לכבות. ועכ"פ הדבר ברור שבלקיחת גחלת מן הכירה אין כאן בלקיחתה לא כיבוי לכירה ולא לגחלת שנלקחה ממנה. ובעת הזאת אין כאן מכבה כלל, ואם האש תכבה מאליה אחר שישתמש בה האדם מה שמותר לו ביו"ט. לא נמצא ולא ימצא מא דאסר בכגו"ד. ואין דמיון ואין יחס לדין הפתילה והשמן. שרצה הרב ללמוד ממנה. וכמש"ל:

ואחת נשאל להרב רב פעלים יצ"ו שאסר לקיחת גחלת מן הכירה אפי' להשתמש בה ביו"ט כי תו"מ שנוטלה הוא מכבה. יורנו המורה לצדקה מה יעשה איש ישראל שאין לו אש ביו"ט בביתו כדי לאפות ולבשל. או כבתה אשו ביו"ט. הלא סגר בעדו הדרך לדעתו להדליק אש בעצי הכברית דנולד הוא. ואין לו דרך כי אם ליקח גחלת אש מאש מצוייה ביו"ט ולהביאה לביתו ולהדליק ממנה אש. ואם גם הגחלת אסור משום שהוא מכבה. וא"כ אין להאיש הזה כי אם או להתענות ביו"ט. או שחבירו ישאיל לו כירתו הדולקת כמות שהוא. או שיוליך תבשילו לבית חבירו שיבשלנו לו ע"ג כירתו ואלו הם דברים שאין השכל סובלם כלל. והוא הדבר אשר אמרתי שבשני החומרות החדשות האלה אין להם שורש וענף מדינא כלל ואין לנו מעתה מה להזהיר לעם. ואת כבודו החביב הסליחה רבה. כי האמת אהובה. וגם עלינו חובה להפך בזכותן של ישראל. ומכ"ש שלא להכביד עליהם משא של חומרות כאלה שאין להם כל יסוד. רק בהעתקה מן האחרונים בלתי חקור אם זאת כתובה לפנים. ופוק חזי מאי עמא דבר מדורות הראשונים. כחא דהתירא ואין פוצה פה וד"ב:

הצעיר

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה