ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אורח חיים · סימן יא
הלכות יו"ט
עוד אני מדבר בעניין הדלקת עצי הגפרית ביו"ט
בתר כל מאי דכתיבנא בעניותין בסימן הראשין בכחא דהתירא להדליק את עצי הכברית ביו"ט כפי מה שהורוני מן השמים בראיות ברורות מדברי הפוס' ז"ל ומופתיות חותכות כה הראוני עתה ס' נדפס חדש ממש. ושמו רב פעלים. לרב גדול ומפורסם בדורנו כקש"ת כמוהה"ר יוסף חיים יצ"ו ר"מ ור"מ בעוב"י בבל יע"א שבח"ב מספרו הבהיר הנ"ל ס' ח"ן נשאל שאלה זו עצמה. וכתב שדבר זה הובא בס' כתב סיפר הנד"מ לאחד מגדולי וגאוני דורנו זה ז"ל. בס' ס"ז והעלה לאיסור. וגם הרב המחבר רב פעלים הביא גם תשו' הרב כרם חמר ח"ב שהתיר להדליק העצי כברית ביו"ט והקשה עליו יעו"ש. וחזיתיה להרב רב הו"ד יוסף חיים עד העולם נר"ו. לא כתב מדיליה בנדו"ז. ופה שבקיה לעיונו הנשגב לראות במקורות הדין בש"ס ופוס' קמאי ובתראי מה שכתבו בשורש הדין דהוצאת האש ביו"ט. ורק נסמך ראשו ורובו על הגאון כתב סופר ז"ל. מבלי ללמוד את דבריו בעיון. ומהיכן הוציא דין המחודש הזה שאסור להשתמש בו אפי' בדיעבד הוציאי ביו"ט. רק העתיק תמצית דבריו מה שהעלה לדינא לאסור מבלי ראיות מדברי הפוס'. כי זהו מה שהוצרך אליו. כי לוא למד כל דבריו לא היה עובר עליהם בשתיקה והיה עומד ומתפלא ומשתומם שהרב כתב סופר ז"ל חלק על כל גדולי עולם רבותינו ורבותיו שזכרנו שם קדשם בסעיף הראשון. שהם הרב המגיד ז"ל והרשב"א. ומר"ן הב"י. והרדב"ז. והב"ח. ומהריק"ש. ומהרש"ל. והלבוש. והא"ר. והמג"א וכו' דכולהו מרנן סברי דאין איסורו אלא מדרבנן. והוא באחד חולק עליהם וסבר דאיסורו מדאורייתא. כולהו רבנן כתבו דאם עבר והוציאו מותר להשתמש בו. והוא באחד ס"ל דאפי' אם עבר והוציאו אסור להשתמש בו כיון דאיסורו מדאורייתא. וכאשר בע"ה יתבאר הלאה בדברינו. וע"ז ישתומם כל מעיין. עכ"פ בעיקר הדין אין חדש בדברי הרב פעלים יבדל לחיים. רק מה שבדברי הגאון כתב סיפר ז"ל. כי לא שקו"ט בעיקר זה. ובמה שהשיג על הרב כרם חמר ז"ל. אניף ידי בע"ה לישב דבריו בטו"ט. ולהוציאו נקי מכל קושיותיו והשגותיו עליו. ומצאת כי תדרשנו בסעיף הבא אח"ז בע"ה:
עכ"פ. בעיקר הדין שהעליתי להתיר. אין כאן דבר אשר ירתיע אותנו לאחור. לשוב ממה שכתבנו. מתרי טעמי תריצי. (א) כי אין מה להתלמד מדברי כתב סופר ז"ל כלום. יען כי הוא בכחו כי רב הוא בנה לו לעצמו שיטה חדשה לאסור אפי' אם הוציאו בדיעבד וחלק על כל גדולי עולם אשר מימיהם אנחנו שותים לרוייה. ובלי ראיות מדברי פוסקים אחרים חולקים. רק בעצם פלפולו בשיטת הרמב"ם והראב"ד לבד. ממנו הוציא דין מחודש לאסור גם בדיעבד. גם שהוא נגד ס' מרנן ורבנן שקדם זכרם. ואנחנו לא הורגלנו בדרך הזאת ולא כן למדונו רבותינו ילידי ספרד דרכי הפסק וההוראה באופן כזה התמוה. ואין אנחנו רק מלקטי שבולים משדה תבונות חכמתם. והם שאמרו להתיר ולא אנחנו. והם שהורו לנו שאם עבר והוציאו מותר. והם הם שהורונו ששרי להוציאו ביו"ט היכא דלא הוה אפשר ליה. ודבריהם העלינו על הכתב ומדבריהם לא נסור. ואין ביכלתנו לומר על המותר אסור. וברור הוא שאין להניח דברי רבותינו והם הרבים. ולילך אחר היחיד. וע"כ אין מדברי הגאון כתב סופר ז"ל ראיה לסתור מטעם האמור ומדובר. (ב) שאעיקרא אין בדברי הגאון כתב סופר ז"ל שום סתירה לדברינו שכתבנו שאלה עצי הכברית אינן הוצאה ותולדה חדשה בחיכוכם להוציא מהם האש. כי האש שבהם אש מצוייה ומוכנת ומזומנה בהם תמיד. שהרי לא נגע הגאון הנ"ל במקצוע זה. רק הוא שקו"ט בהוצאת האש מן העצים ומן האבנים ביו"ט. שזאת היא תורה מורשה לנו בש"ס ופוסקים. ולצד שהוא מדמה שהוצאת האש מן העצי הכברית היינו הך דמתני' דאין מוציאין את האש מן העצים. על היסוד הזה הוא משקו"ט לאסור. ולא כתב הגאון ז"ל ההפך שעצי הכברית היא תולדה חדשה ביו"ט. ולא ביאר עליה בזה כלום. ואנחנו הוכחנו בעניותין שאין יחס. ואין דמיון. ואין השוואה. לעצי הכברית האלה. עם דינא דמתני' דאין מוציאין את האש מן העצים. כלל. כי פנים חדשות הם אלה. שמוציא אש בלי עמל ובלי טורח. ואפי' חיכוך אין צורך להם כמש"ל. ואתה תחזה. כי הגאון הנ"ל ז"ל הפריז על המדה לאסור אפי' לתחוב עצי הכברית תוך אפר חם כדי שידליקו. ואפי' להדליקם מגחלים שהם עוממות. לב צדיק מהסס בזה ולחומרא. רק להדליקם מגחלים לוחשות וכמ"ש המעין בדב"ק. ואולי עצי הכברית שהיו בזמנו היתה המצאה אחרת. מה שאין זה בעצי הכברית שבזמנינו. בדור האחרון שבנגיעה קלה תצא להבת שלהבת האש מועילה תכף לתשמיש ומתקימת זמן מה. כידוע. ולא יאומן שימצא מי שיאמר בדורנו כי החיכוך של העצי כברית היא סיבת מציאות האש שבהם והויא החיכוך הוא הוא המוליד את האש הזאת יש מאין והוי מוליד ביו"ט תולדה חדשה חלילה. וע"כ אין מדברי הגאון כתב סופר ז"ל לא סיעתא ולא תיובתא לדידן:
ואולם בכ"ז לא אסוג אחור מלהתבשם מריח הטוב של עוצם פלפולו בנדו"ז. וכבודם של מרנן ורבנן הפוסקים ז"ל קמאי ובתראי אשר הגאון חלק עליהם היא תחייבנו לעיל בדב"ק. ואעמיס ע"ע מלאכה שאיני צריך לגופה. פן יחשוב המעיין. כי עצם פלפולו הכריחו באמת להטות מדברי הפוסקים ז"ל ולחלוק עליהם. כי אין דרך לנטות ויצדקו דבריו מדבריהם. כי ע"כ השתעשעתי בדברי הגאון הנ"ב מראשם לסופם. ואת קושיותיו. ואת אשר השבתי עליהם אשימם דוברו'ת לעין הקורא. ובזה הצלתי כבוד מרנן ז"ל מידי אחיזותיו. וזכותייהו יעמוד לי. להאיר בתורת ה' תמימה עיני שכלי:
ראשונה כתב הגאון כתב סופר ז"ל כי הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ד' מה' יו"ט שאין מוציאין את האש וכו' שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוייה וכו' שאפשר להמציא אותה מבערב. היינו טעמא משום דהו"ל כמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. שאסור גם לר' יהודה. והראב"ד כתב משום נולד. ואני מצאתי ראיה להרמב"ם בירושלמי פ"ק דמגילה במתני' אין בין יו"ט לשבת. וז"ל. תני בשם ר"י אף מכשירי אוכל נפש התירו. מה ביניהון רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ר"ח בריה דר"א אמר. להוציא אש מן האבנים ביניהון. הרי מפורש דס"ל דהוצאת אש מן האבנים משום מלאכה והוי מכשירי אוכ"ן ותליה בפלוגתא דר"י ורבנן וכהרמב"ם וצ"ע על הראב"ד. וצ"ל דהראב"ד משמע ליה מש"ס דילן דקאמר משום מוליד ולא אמר משום מלאכה דמכשירין דאפשר לעשותה מעיו"ט. ש"מ שחולק על הירושלמי בטעמא דמילתא דאין מוציאין ונקטינן כש"ס דילן. והרמב"ם בא לעשות שלום בין התלמודים. ודייק לה ג"כ מלשון ש"ס דילן דקאמר משום מוליד ביו"ט דמשום מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט כמ"ש הלח"מ הגם דלשון מוליד לאו לישנא מעלייא ומ"מ טוב לאחוז בטעמא דהירושלמי עכ"ל:
ואת אדוני הס"ר כי דבריו תמוהים טובא ואין מדברי הירושלמי לא סייעתא להרמב"ם ולא תיובתא להראב"ד כאשר אבאר. כי הנה הגאון ז"ל כתב שהרמב"ם עשה שלום בין התלמודים והרכיב דברי שניהם בחדא מחתא. ומכח השלים הזה הוליד הגאון ז"ל שיטה חדשה בפי' תלמודין דביצה דמאי דקאמרינן התם בטעמא דמתני' דאין מוציאין משים דקא מוליד ביו"ט הוי פירושה משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ועם שלשון מוליד האמור בש"ס איננו סובל מעמס הדוחק הנורא הזה. אכן נעמיס אותו ע"ע כדי לקרב את הבבלי עם הירושלמי. זת"ד. ואתו הסליחה כי זה נמנע ואי אפשר לקרב את המרוחקים בזרוע. בשגם נעמיס עלינו כל כובד הדוחק שהמציא לנו הגאון. הט אזנך ושמע כמה חבילי תמיהות נופלים בדבר, (א) אם פירוש דקא מוליד האמור בטעמא דאין מוציאין האש וכו' דתנן במתני' הוי מטעמא דמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. א"כ יתחייב מזה בהכרח דמתני' דאין מוציאין ראש מן העצים וכו' ר"י הוא מארה דמתני'. ולא רבנן. דאלו לרבנן דפליגי עליה דר"י ס"ל דמכשירין אסורים בין שאפשר מעיו"ט ובין לא אפשר כדמוכח בסוגיין דביצה דכ"ח ע"ב ובמגילה ד"ז. וזה נמנע דרבינו הקדוש סתם מתני' כר"י ולא כרבנן. ובמגילה תנינן להפך דסתם מתני' רבנן היא כמ"ש המעיין. וע"כ אתה מוכרח לומר דמתני' דאין מוציאין את האש רבנן היא. ולדידהו לא יתכן לומר דטעמא דמתני' דקאמרי' משום דקא מוליד הוי משום מכשירין שאפשר מעיו"ט דרבנן אסרו מכשירין בכל גוונא בין דאפשר מעיו"ט ובין לא אפשר וכמ"ש כ"ז בסעיפים הקודמים. (ב) דאי טעם דקא מוליד האמור בתלמודין הוי פירושו משום מכשירין שאפשר מעיו"ט. וזהו הטעם שהרמב"ם תפס לשין משותף כדי לצאת ידי חובת שניהם הבבלי והירוש' יחד. הדבר קשה מאד. דהא פלוגתייהו דר"י ורבנן הא שמיע לן בביצה ובמגילה והא ידעינן דר"י מתיר מכשירין שאי איפשר מעיו"ט ואוסר בדאפשר. ורבנן ס"ל דבכ"ג אסור. וא"כ הך מתני' דביצה דתנן בה אין מוציאין את האש. והוכרחו בש"ס למצוא טעם מחודש לאיסור הוצאת האש משום דקא מוליד. הדבר תימה דלמה לן טעם מחודש זה. הלא ממ"נ אי הך מתני' דאין מוציאין את האש ר"י היא. הא שמעינן ליה חדא זימנא דר"י אוסר במכשירין שאפשר מעיו"ט. והוצאת האש אפשר מעיו"ט היא. ואמאי שבקינן טעמא דמכשירין דהוי איסור תורה. ואזלינן לבקש טעם מוליד דהוי דרבנן. ואי מתני' רבנן היא תו לא צריכת לטעמא אחרינא באיסור הוצאת האש לדידהו דהא הוצאת האש מכשירין היא ולדידהו לא הותרו מכשירין. וזה פלא נשגב על הגאון בשיטתו זאת שאין לה ישיבה עם תלמודין. כמ"ש. (ג) ק"ל טובא כי לא ידענו מהו הפרי שצמח לנו מהשלום הזה בין התלמודים לדעת הרמב"ם ז"ל. הלא הרמב"ם לא פסק כר"י במכשירין לא בבבלי וכ"ש בהירושלמי. שהרי ר"ח אוקים בירוש' לחדד ראשו של שפוד ביניהון שרבי יהודה מתיר דהוו מכשירין דלא אפשר מעיו"ט דהא השפוד נשבר ביו"ט. וכן הוא בבבלי ביצה דכ"ח מימרא דרב חסדא גופיה דקאמר אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. עיין בפירש"י שם. וא"כ שפוד שנרצם ביו"ט שרי ליה לר' יהודה. כדמשמע ג"כ בירושלמי. והרמב"ם פ"ד מה' יו"ט ה"ח פסק דאסור לתקנו וכמ"ש הרב המגיד ז"ל דכל תיקון שפוד ס"ל להרמב"ם דאסור. וא"כ הרמב"ם לא ס"ל כר"י במכשירין. וכן למאי דקאמר ר"ח בריה דר"א הוצאת אש מן האבנים ביניהון ור"י מתיר. הא לא פסק הרמב"ם כוותיה דר"י דהא אסר הוצאת האש ביו"ט. וע"כ אתה לומר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כרבנן בדיני המכשירין וזה ברור בהחלט. וכפי"ז הרי נפל כל בנין הגאון כתב סופר ז"ל למשואות נצח. שלא יתכן בשום אופן לומר דמאי דכתב הרמב"ם בדין האש שאסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב הוי מטעם מכשירין שאפשר מעיו"ט. דהא סברה זו דמכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט אסור ודלא אפשר שרי זאת שמענוה לר' יהודה אבל לרבנן לא הותרו מכשירין בשום אופן. וא"כ להרמב"ם דפסק כרבנן במכשירין לא היה לו צורך לחפוש אחר טעם האיסור משום דממציא וכיוצא. רק הו"ל לסתום דאסור משום דהוו מכשירי אוכל נפש. ורבנן אסרום בכל גוונא. ודי. אלא מכ"ז מוכח ברור דשיטת תלמודין דביצה דקאמר משום דקא מוליד. פליגא כשיטת הירושלמי דאתי עלה מטעם מכשירין. ובהכרת הוא דפליגי שהרי לשיטת הירושלמי ר"י מתיר בהוצאת האש. ולשיטת תלמודין דביצה דהאיסור הוא דקא מוליד גם ר"י מודה דאסור. והרמב"ם ז"ל פסיק כש"ס דילן. דאמרינן טעמא דקא מוליד ביו"ט דבר שהיה יכול להולידו אתמול:
ואולם נזהר הרמב"ם ז"ל בלשונו והחליף לשון דקא מוליד בלשון ממציא. אע"ג דשניהם ענין אחד. כדי שלא נטעה לחשוב כי מוליד היינו נולד. ודין הנולד אין לו התר כלל כדין ביצה שנולדה ביו"ט משום דמחוסרת הכנה. וכמו שכן הבין הראב"ד דמטעם נולד קא אתינא עלה בש"ס ומחוסר הכנה כי ע"כ תפס הרמב"ם לשון משילל מטעות זאת. ונקט לשון ממציא ויהיה ענינו מפני שהוא טורח להוציא אש ביו"ט מה שטרחא זאת היה יכול לעשותה אתמול. ומזה הניח מקום פתוח להתר שאם עבר והוציאו הותר כיון שאין זה נולד. וכן למדו גם פוסקים אחרים שאם לא היה אופן להוציאו מאתמול שרי להוציאו וכמש"ל. ונקודת המרכז שעליו סובב ציר ההתר הוא משום דעיקר איסור הוצאת האש הוי איסורא דרבנן. דקא מוליד. וכיון דעבר והוציאו או שלא היה אופן להוציאו אתמול לא גזרו רבנן. זאת היא השיטה הברורה בשיטת תלמודין ופסק הרמב"ם כתלמודין דביצה. דקא ממציא ואיסורא דרבנן הוא. ואין קשר בין שני התלמודים כלל ואין כאן מקום לכל מ"ש הגאון כתב סיפר ז"ל בזה אחר המחי"ר מכת"ר ודו"ק:
עוד כתב הגאון הנ"ל וז"ל אלא דצ"ע לפי דס"ל להרמב"ם דהו"ל כמכשירים שאפשר לעשותם מאתמול וגם לר"י אסור. ואיך תלה בירושלמי זה בפלוגתא דר"י ורבנן הא גם לר"י כל שאפשר אסיר. ובודאי רחוק לומר דבהא פליגי ש"ס דילן עם הירוש' אי מיקרי זה אפשר לעשותו מעיו"ט. דבאמת לולא שאמרה הרמב"ם לא היה פשוט שזה מיקרי איפשר כמובן. וכו' וצ"ע. ואחר ההתבוננות מעט מצאתי מקום ישוב לקושיא זאת דבאמת הא דר"י מודה במכשירין שאפשר מאתמול אינו מפורש בר' יהודה אלא הש"ס פ"ק דמגילה ובביצה דכ"ח מפרש כן לר"י דדרש הוא ולא מכשירין ועשה פשר דבר לר"י בין מכשירין למכשירין. ובירוש' בשני מקומות הללו לא נמצא פשר דבר זה לר"י ולא מפרש מקראות לרבנן ולר"י מהיכן נפקא להו. ועיין שבת ר"ף תולין בתוס' שם דכתבו תחילה דר"א לא דריש תיבת הוא ודחה מנ"ל לר"י דדרש כן. ועיין רשב"א שם שאחז בזה. ונ"ל עיקר דר"א לא דריש הוא. והא"ש דהירושלמי ס"ל דלר"י גבי מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט מותר לר"י כדס"ל לר"א. וש"ס דילן. דס"ל דר"י ס"ל בשאי איפשר דוקא מותר. לכן דייק מ"ש משום דמוליד ביו"ט מה שאפשר מעיו"ט. וגם לר"י אסור. וירושלמי תלה זה בדר"י ורבנן דלר"י מותר הגם שאפשר מעיו"ט. וא"ש נכון עכ"ל:
ואת אדוני הס"ר כי כל דב"ק תמוהים מהחל ועד כלה. א' כי תחת אשר היה חוקר לשים שלום בין התלמודים. עתה חזר וריחק אותם גם במה שהיו מקורבים. דעשה מחלוקת הבבלי והירושלמי בשיטת ר' יהודה. דלדעת הירושלמי פליגי ר"י ורבנן מן הקצה אל הקצה. ובבבלי לא פליגי אלא בדלא אפשר מאתמול דר"י מתיר ורבנן אסרי. ומי הכריחנו לזאת. (ב) אם הקושי שמצא בדברי ר"י שהתיר בירושלמי הוצאת האש הגם שהם מכשירין דאפשר מאתמול נגד ס' ר"י בבבלי. היא שהכריחתו להגאון כתב סופר ז"ל לשום מחלוקת כזאת ביניהם. הדבר תמוה דל"ל לאפושי פלוגתא. הלא רק שיטתו שרצה להרכיב דעות ב' התלמודים בשיטה אחת. היא אשר הביאתנו למבוכה זאת. אכן לו הניח דעת הבבלי דאתינן עלה מטעם מוליד. לבדה. דבשיטה זאת גם ר"י אוסר. ודעת הירושלמי דאתי עלה מטעם מכשירין לחוד. ור"י מתיר משום מכשירין כדס"ל בבבלי א"כ דעת ר"י במכשירין שוה הבבלי והירושלמי. דר"י התיר במכשירין שאי איפשר מאתמול. ובדאפשר אסר כס' רבנן. אכן מה תועלת מצא הגאון ז"ל בשלום זה להעמיס לשון הירושלמי לתוך הבבלי. ולשים מחלוקת ביניהם בדעת ר"י. ומוכרח לומר דר"י ורבנן פליגי מן הקצה אל הקצה. זו קשה מסבול. (ג) ק"ל טובא בתירוצו שהמציא לקושיתו הנ"ל. דהך חילוקא דאמרינן במגילה ובביצה דר"י מפליג במכשירין בין שאפשר ללא אפשר מעיו"ט. הש"ס בבלי הוא שעשה פשר זה ביניהם. ולא ר"י גופיה. וכפי"ז רצה לומר דהירושלמי לא ס"ל פשרה זאת וס"ל דר"י מתיר אפי' בדאפשר מעיו"ט. וזאת היא שחידש בפלוגתייהו דהבבלי והירושלמי. ואתו הס"ר דלא זכר אדוני הסוגייא דפ' תולין הערוכה לפניו דאמרינן התם דר"א סבר לה כר"י במכשירין. ופרכינן אימור דשמעינן ליה לר' יהודה במכשירין שאי אפשר מעיו"ט. במכשירין שאפשר מי שמעת ליה. ומשני' דר"א עדיפא מדר"י ע"כ. ומסוגייא זאת מוכח דר"י גופיה הוא דמחלק במכשירין. ולישנא דשמעינן ליה לר"י מוכח הכי. והדבר מוכרע ממקומו שאם ר"י לא אמר כלום מדידיה בחילוק בין מכשירין למכשירין. ורק הברייתא היא שחילקה כן בדעת ר"י. מאי פריך אימור דשמעינן ליה. ומאי קושיא היא זאת הא כיון דלא שמעינן ליה לר"י דקאמר הכי רק הברייתא הכי מחלקא בדעת ר"י. ר"א דסבר לה כר"י תנא הוא ופליג אברייתא וס"ל דר"י שהתיר במכשירין התיר בכל אופן כשיטת ר"א גופיה. ול"ל לשנויי דר"א עדיפא מדר"י. ולחדש גם מחלוקת בין ר"א ור"י במכשירין. ומוכרת אתה לומר דר"י גופיה הוא דמחלק בהכי משום רומיא דקראי. וכיון שהוא גופיה מחלק בהכי. שפיר פריך אימור דשמעינן. והוכרח לשנויי דר"א מוסיף על התר דר"י. וכ"כ הרא"ש בר"ף אין צדין דר"י גופיה הוא שחילק בכך. וכ"נ מדברי התוס' דמגילה ד"ז ד"ה כאן. וכ"נ מדברי התו' בפ' המצניע דצ"ה ע"א ד"ה והרודה:
אלא הגם דיהיבינא להגאון ז"ל כל חיליה ונאמר שהש"ס בבבלי הוא שעשה פשר דבר בדעת ר"י. והירושלמי ס"ל דבכל גוונא מתיר ר' יהודה וזאת היא פלוגתייהו דהבבלי והירוש'. אכן הדבר מתמיה ומפליא. שהגאון ז"ל לא זכר ליישב דברי הירושלמי כפי שיטתו. דאין לדברי הירושלמי שום מובן מעתה. ראשונה מאי קאמר מאי ביניהון דר"י ורבנן. ומה שאלה היא זאת, אטו מי זוטר מאי דאית ביניהון. הלא הר גבוה ותלול ביניהון. דר"י מתיר מכשירין בכל אופן. ורבנן אסרי המכשירין בכל אופן. דהא בדעת רבנן שוים הם הירושלמי והבבלי דרבנן אסרי מכשירין בכל אופניהם. ומתני' דאין בין יו"ט לשבת וכו' רבנן היא והיאך יצוייר לשון מה ביניהון. אם הם פליגי מן הקצה אל הקצה. היותר מזה יהיה ביניהם אתמהא. שנית. מה שתירצו בירושלמי דאית ביניהון. אין לו מובן מעתה. דר"ח אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ור"ל שפוד שנשבר ראשו ביו"ט. והיא מימרא דרב חסדא גופיה בבבלי ביצה דכ"ח דאחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר"י ורבנן. ור"ל דר"ח אמר שלחדד ראשו של שפוד שנשבר ביו"ט מתיר ר"י דהו"ל מכשירין שאי אפשר מעיו"ט כי ביו"ט נשבר. ורבנן אסרי דאזלי לשיטתייהו דמכשירין לא הותרו כלל. וכפי שיטת הגאון ז"ל לא יתכן שזהו לחוד מאי דאית ביניהון. דהא יותר ויותר מזה מתיר ר"י אפי' בדאפשר מעיו"ט. ורבנן אסרי אפי' בדלא אפשר. ופליגי מן הקצה אל הקצה. וכן קשה לר"ח בריה דר"א דקאמר הוצאת האש ביניהון. לא יתכן לפרשו כפי שיטת הגאון כתב סופר. דממ"נ מאי תשובת להוצאת האש הזאת אם הוא דבר שאי איפשר מעיו"ט ומשו"ה שרי ליה לר"י. לא יתכן שזאת היא מאי דאיכא ביניהון. שהרי ר"י מתיר אפי' אפשר מעיו"ט. ואי חשיבת ליה אפשר ואפ"ה ר"י התיר. לא יתכן שמטעם דאפשר הוא דאיכא ביניהון דהא רבנן אסרי אפי' בדלא אפשר. וא"כ מעולם לא תתכן בינייא כזאת בין תרי תנאי דפליגי כל שכל אחד אוסר או מתיר יותר מהבינייא האמורה ביניהם. באופן ששיטתו זאת בהירושלמי לא יכולתי להתאימה עם דברי הירושלמי עצמם. וצ"ע. (ד) ק"ל על הגאון ז"ל איך לא נרגש שבשיטתו זאת בדברי הירושלמי. הלא מעתה נסתר כל בנין ראיתו לדברי הרמב"ם מדברי הירושלמי. דאי איפשר לפרש דמאי דקאמר הרמב"ם דאסור להמציא אש משום דאפשר להמציאה מבערב הוי פירוש דבריו במכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ט. דממי למד הרמב"ם ז"ל דבריו אלה אם מר"י הא ס"ל דאפי' אפשר מבערב מתיר ר"י במכשירין. ומהיכא יליף הרמב"ם לחלק במכשירין הא הו"ל להתיר כר"י שהתיר בכל גוונא. ואי כרבנן דירוש'. הא רבנן אסרי מכשירין בכל אופניהם ומהיכן למד לחלק בין אפשר ללא אפשר. כי ע"כ בהכרת אתה לומר דאין פירוש דבריו דאפשר דקאמר הרמב"ם הוי מטעם מכשירין כלל וכלל, רק משום שהוא טורח ביו"ט בדבר שהיה אפשר לו לטרוח בערב יו"ט וכמ"ש כ"ז לעיל ותול"מ:
עוד כתב הגאון הנ"ל וז"ל. והנה מדברי הה"מ מוכח דאין בזה רק איסור דרבנן דכתב ולא אסרוהו משמע מדרבנן אסרוהו ומדאורייתא שרי ומשו"ה בעבר והוציאו מותר. ונסתלקה השגת הט"ז בסי' תק"ב. והרע"ב כתב אין מוציאין משום דמוליד ודמי למלאכה. נראה דס"ל דליכא איסור רק דרבנן ודלא כהט"ז. ובאמת משטיחת לשון הרמב"ם משמע דאורייתא הוא. דכתב וז"ל לא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוייה וכו' ומדכתב ולא הותר ש"מ דאורייתא הוא דאלו מדרבנן הו"ל דאסרו ביו"ט מה שהותר מן התורה. משמע דלא הותר בקרא רק מאש מצוי. עכ"ל:
והדבר תמוה ומפליא. כי מדקדוק קל וקלוש דלשון הותר. מצא עז ותעצומות הגאון ז"ל לחלוק על הרב המגיד והרשב"א דבשטיתייהו קיימי כל גאוני ואיתני עולם שקדם זכרם בדברינו כמה פעמים. דכולהו רבנן כתבו דאיסורו מדרבנן. והגאון ז"ל בדחיפה קלא סתר דברי המגיד ודעמיה ורק ממשמעות לשון הותר עשה את החיל הזה. עם שנודע תוקף גדולת חכמת הה"מ בדברי הרמב"ם ז"ל כי הוא נאמן ביתו ודקדק בכל דבריו. ככל הצורך. ומי לנו גדול מהרדב"ז ז"ל שכתב שבכל מחלוקת שתפול בפי' דברי הרמב"ם ז"ל הוא סומך רק על דברי הרב המגיד כמ"ש הרדב"ז בח"א ס' קע"ד והבי"ד הרב יד מלאכי ז"ל בכלליו להרב המגיד והכ"מ יעו"ש:
הגם הלום לא ידענא מה הכרח הוא מלשין הותר שהוא דוקא. וק"ל ע"ז טובא. (א) יורנו נא המורה באיזה קרא נאסר הוצאת האש ביו"ט. עד שיקרא זה איסור דאורייתא. וכלפי ליא חזינא. דהא הבערה הותרה לצורך ושלא לצורך אוכ"נ. ולא מצינו בתורה שנתנה גבולין ותחומין בהבערה. אלא הותרה בכל. ואפי' מכשירי ההבערה שהיה אפשר לעשותם מעיו"ט הותרו ביו"ט כמו ביקוע העצים ביו"ט. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד הלכה יו"ד. באופן כי לא מצינו בהתירה שים גבול ותחום. וכ"ש לשיטת הירושלמי דתנינן בפ"ה דביצה במתניתא. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט. ולשיטת הירושלמי לא נאסרה ההבערה ביו"ט מעיקרא ולא נכנסה בכלל איסור עד שיצטרך קרא להתירה, ולשיטת תלמודין הותרה לצורך ושלא לצורך. ורק רבותינו ז"ל המה שאסרו הוצאת האש מן העצים ומן האבנים ביו"ט. וכפי"ז לא ידעתי איך נאמר דלא הותר מן התורה אלא באש מצוייה. והיכן מצינו בתורה. תנאי זה והיכא רמיזא איסור זה. לולא דברי רז"ל. (ב) אטו לשון הותר ומותר לא יפול על דבר שעיקר איסורו מדרבנן. וכשיתירו איזה חלק ממנו לא יאמר ע"ז מותר והרי מלאכת חוה"מ תוכיח שכל עיקר איסורה מדרבנן וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' יו"ט. (ואעפ"י שדבר זה במחלוקת שנוי וכמ"ש הה"מ שם. עכ"פ לדעת הרמב"ם גופיה הוי איסורו מד"ס) ושם נאמר בהלכות טובא ומצאת כי תדרשם זה אסור וזה מותר. כמ"ש המעיין. ולשון הותר לא נתייחד רק לאיסור תורה. ודקדוקי עניות הוא לחלק בין הותר למותר. ופשוט:
עוד כתב הגאון הנ"ל ז"ל וז"ל ומלבד משמעות לשונו יש לי להביא ראיה דמלאכה דאורייתא היא. ממתני' דביצה דקתני תחילה פלוגתא דר"א ורבנן לענין המוקצה והדר תני אין מוציאין את האור וכו' משמע דדין זה לכ"ע אף לר"א. וגם קתני במתני' שאחריה ועוד אמר ר"א משמע בדין שלפניו דלא קתני ר"א חולק דמודה לזה. וקשה הא ר"א ריש פרק תולין ס"ל דאפי' מכשירין שאפשר מעיו"ט שרי א"כ לית ליה הא דאין מוציאין וצ"ע. נחזור למקום שבאנו משם דקשיא על הרמב"ם דכתב דאיסור הוצאת האור משום מכשירין שאפשר לעשותם קשיא לר"א מ"ט. ואין לנו לומר רק דס"ל דמלאכה זו דאורייתא וס"ל כתוס' דשבת דר"א לא ס"ל במכשירין דשרו אפי' בדאפשר רק במלאכה דרבנן. אבל בדאורייתא מודה לר"י עכ"ל:
ואתו הס"ר. כי אין כאן ראיה דמתני' דאין מוציאין ר"א היא. דהא רש"י והתוס' במתני' שאחרי משנה זו דועוד אמר ר"א כתבו דהך מתני' לאו ר"א היא רק רבנן ומשו"ה ק"ל לרש"י לישנא דועוד דהא אפסקוה רבנן בהך דאין מוציאין דלא ס"ל לר"א. כמ"ש המעין בדברי רש"י והתוס' בביצה דל"ד. ופליאה גדולה היא דאישתמיטתיה דברי רש"י והתוס' הנ"ל שכתבו הפך דבריו ממש. ואזדא לה ראיתו לגמרי. הן אמת כי קושית רש"י על לשון דועוד. יש לה תירוצים אחרים והר"ן הביא משם הרז"ה ז"ל דכיון דכולהו מילי דהדלקה לא חשיבה הפסק. ואחרים תירצו כיון דאפסקוה במילתא דס"ל לדידיה לא חשיבה הפסק. יעו"ש בהר"ן. ותירוץ זה של אחרים הוא כדברי הגאון כתב סופר ז"ל דר"א נמי ס"ל הך דאין מוציאין את האור. אכן בכ"ז אין ראיתו ראיה מכרחת כיון דהמשנה יש בה פירושים לכאן ולכאן. אין להביא ראיה לדינא מדבר הסובל פירוש נגד הראיה וז"פ:
וכ"ת לתירוצא דאחרים דכתבו דהך מתני' ס"ל לר"א נמי דאין מוציאין. תקשי להו קושית הגאון כתב סופר ז"ל דמ"ט אין מוציאין את האור קא שמעינן ליה דמתיר במכשירין. אפי' בדאפשר מעיו"ט. ואמאי אסר בהוצאת האש. וזאת היא קושיתו שהניחה בצ"ע. ובמחילת כבוד תורתו לדידן לאו קושיא היא כלל. דבאיסור הוצאת האש אמרינן בגמ' דטעמא משום דקא מוליד ביו"ט. דבר חדש הוא. ובאיסור מוליד. גם לר"א ור"י דשרו במכשירין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. מידו דאסור להוליד דבר חדש ביו"ט. דמה שייכות יש לאיסור דבר הנולד ביו"ט עם דין המכשירין דאוכל נפש. דהא ביצה שנולדה ביו"ט אסירה משום נולד אע"ג דאוכל נפש עצמו היא. ומילתא באנפי נפשה הוא. ואע"ג דאוקימנא בש"ס דמשום הכנה אסורה. מ"מ לס"ד דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים. משום נולד הוא ואע"ג דהויא אוכ"נ:
וחזות קשה היא בדברי הגאון ז"ל כי כל אלו הדוחקים והקושיות שמבצבצות ובאות עלינו ע"כ צעד ושעל. אינו אלא מפני שתקע עצם הדבר של איסור הוצאת האש ביו"ט אינו אלא משום דהוו מכשירין שאפשר מעיו"ט. ובסיבת החלטתו זאת הוא חולק ע"כ גדולי עולם שכתבו דאיסורו מדרבנן. והוא באחד דדוקא איסור דאורייתא הוא. עם שעיני"ק שפיר יחזו כי בסיבת החלטתו זאת בכל רגע נפול ברשת הדוחקים והקושיות וצ"ע ודומיהן. עם שבאמת אין כאן דוחק. ואין כאן קושיא. ולא פירכא ולא תיובתא שהגם שנאמר דר"א ס"ל כמתני' דאין מוציאין את האש. אין כאן ריח קושי. דשנא ושנא איסור מוליד דבר חדש ביו"ט. דגם התנאים המתירין במכשירין מודים באיסורו. והם הם דברי הה"מ והרשב"א ומר"ן הב"י וכו' אשר כתבנו דבריהם לעיל לא פעם ולא שתים. ולדידהו רווחא שמעתתא. ולמה זה כל אלה איתני עולם בנחת. והגאון הנל' ז"ל בצער הדוחקים וצ"ע ללא צורך. זה פלא:
ומ"ש הגאון ז"ל ליישב קושיתו זאת דר"א מודה לר"י במלאכה דאורייתא. וכדכתבו התוס' בשבת. ובזה תמה ראיתו דאיסור הוצאת האש ביו"ט דאורייתא הוא. סליחת"ו אדרוש כי הגדיל התמהון על דבריו אלה. אשר לא ידעתי ליישבם. ראשונה לא הבינותי נועם שיח מ"ש דקשיא על הרמב"ם דכתב דאיסור הוצאת האש משום מכשירין דאפשר מעיו"ט קשיא לר"א מ"ט. הא הרמב"ם לא פסק במכשירין אפי' כר"י וכ"ש וק"ו כר"א. ומאי קשיתיה על הרמב"ם. לישב לו טעם ר"א:
ועיקר תירוצו תמוה טובא. דר"א סבר לה כר"י דמודה ליה בדאורייתא וכו' דשיטתו זאת היא תיובתיה לסתור כל בנינו שבנה שהטעם הוא משום מכשירין. שמעתה הוברר הדבר להפך שאין טעם איסור הוצאת האש משום מכשירין כלל. שהרי סגנון הגאון כתב סופר ז"ל בראיתו הזאת. דהך מתני' דאין מוציאין את האש רבנן ור"א היא. ומוכרחים אנו לומר שגם ר"י היא. וכפי"ז הויא מתני' דאין מוציאין רבנן ור"א ור"י. וכ"ע סברי דאסור. והרי הוברר הדבר מעתה דאין טעם מתני' משום מכשירין. הט אזנך ושמע. שכאן הבן שואל. לשיטת ר"א דשרי מכשירין אפי' בדאפשר מעיו"ט למה אסר הוצאת האש ביו"ט. הא מכשירין היא. ומוכרח אתה לתרץ דהכא דהוי דאורייתא מודה לר"י דאסיר בדאפשר. והוצאת האש דבר שאפשר. וא"כ הרי ידענו טעם הני תרי תנאי דאסרי הוצאת האש משום דהוו מכשירים שאפשר מעיו"ט. וכפי"ז הך טעמא דקאמר הש"ס בטעם איסור הוצאת האש. משום דקא מוליד. אין בו צורך לא לר"א ולא לר"י. דהא טעמייהו בידייהו משום מכשירין שאפשר מעיו"ט. והוי דוקא לרבנן דאית להו התיר מכשירין. הוצרכנו לטעם דקא מוליד. ומלבד הזרות שיש בשיטה כזאת ששלשתן סברי מרנן דין אחד ובטעם הדבר יתחלק כל אחד טעם מיוחד כאן הבן שואל שנית דגם לרבנן למה לן טעמא דמוליד. הא דרבנן עדיפא מדר"א ודר"י. שהרי הם התירו בדלא אפשר מעיו"ט ורבנן אסרי במכשירין בכל אופן. וא"כ לא צריך לן טעם דקא מוליד כלל. ומאי שואל הש"ס מ"ט. אטו הש"ס לא שמיע ליה טעמייהו דר"א ור"י דאסרי מכשירין בדאפשר. והכא אפשר מעיו"ט. ואסור. ולרבנן מי לא שמיעי' להו דאסרי מכשירין בכל אופן. והוצאת האש מכשירין היא ואסורה. ומה צורך לטעם חדש דקא מוליד. ואין לן בידן טעמא רבא דמכשירין דאסירי לכולהו. כי ע"כ. האמת הברורה לצאת מסבך הפלפול הזה אשר הכניסנו בדוחקים ומשעולים צרים אין דרך לנטות. היא שענין המוליד האמור בש"ס דילן. לא נגע ולא פגע בטעם המכשירין. כלל. ושיטת הירושלמי היא שיטה אחרת דלא כבבלי. והעד שהוצאת האש ביו"ט לדעת ר"י מותרת. מה שלא ישמע ולא יזכר זה בתלמוד דידן. כאשר כתבנו כ"ז לעיל. ובזה נצא למרחב ונעמוד על בסיס חזק שהעמידונו בו רז"ל הפוסקים ז"ל דאיסורו מדרבנן ותו לא ובזה שקטה ונחה הארץ. וה' יאיר עינינו בתורתו פורת אמת ודרכיה דרכי נועם ודו"ק:
כתב עוד הגאון הנ"ל ז"ל וז"ל. אלא דנשאר לנו בקושיא על הרשב"א בעבודת הקדש כתב כטעמא דהרמב"ם משום דהו"ל מכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ט. והוא כתב בשבת דנראה לו עיקר דר"א אפי' בדאורייתא מתיר. וצ"ל דבעבודת הקדש אזיל בשיטת התוס'. מש"כ בשבת לבסוף יש לדחוק דה"ק דר"א עדיפא ליה מדר"י גם את"ל דר"י אוסר בשאפשר אפי' בדרבנן וצ"ע. וכ"כ הגאון עוד לקמן בהשגתו על הט"ז דבדברי הרשב"א מפורש ושום שכל דמטעם מכשירין. דז"ל מפני שהוא מוליד ואפשר לו מעיו"ט וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו אוכל נפש אסור ואפי' מכשירי האוכל. עכ"ל הרי מפורש דלא כהט"ז עכ"ל:
המתבאר מד"ק דחולק על הה"מ בפירוש דברי הרשב"א. דה"ה דפירש דברי הרמב"ם דטעם האיסור הוא מדרבנן כתב וכטעם הזה כתב הרשב"א ז"ל והוא ז"ל רוצה לפרש גם בדברי הרשב"א דטעמו משום מכשירין שאפשר מעיו"ט. ואסור מדאורייתא:
ואת אדוני הס"ר. כי בדברי הרשב"א לא יתכן להעמיס כן כמו מה שהעמיס בדברי הרמב"ם שכתב שהיה אפשר להמציאו מבערב. ופירש דבריו דמשום מכשירין דאפשר בעיו"ט ודאורייתא. ובפירושו זו הביאנו לכל השקו"ט הזאת. אכן בדברי הרשב"א לא יתכן. יען כי הרשב"א נקט שני הטעמים יחד משום דקא מוליד תחילה. ואח"ך אמר ואפשר מעיו"ט. וכל שאפשר מעיו"ט אסור. והשתא אם הרשב"א ס"ל דטעם איסורו משום מכשירין דאפשר מעיו"ט ואסור מדאורייתא. איך הקדים טעם המוליד דאין איסורו אלא מדרבנן. כמו הנולד והמוקצה דאיסורם מדרבנן. ואח"ך אמר טעם האיסור מדאורייתא. ועו"ק דמה צורך לו בטעם המוליד אטו לא סגי לן טעמא דמכשירין. דהוי מדאורייתא. ואחר דאית לן איסורא דאורייתא. מה צורך לן בטעמא דאיסורא מדרבנן. ותו קשה מה שסים וכל שאפשר וכו' ואפי' מכשירי אוכל. ומאי אפי' דקאמר. הא דוקא במכשירי הוא דאיכא חילוקא בין דאפשר מעיו"ט ובין דלא אפשר. אבל באוכ"נ עצמו אין הפרש בין דאפשר בין דלא אפשר. אלא מוכרח דכוונתו לומר שכל דבר שאפשר מעיו"ט לא הותר ביו"ט אפי' מכשירי אוכל המזומנים עאכו"כ להוצאת האש דאיכא מוליד דזה לא הותר כלל. דאיכא ביה תרתי מוליד ואפשר מעיו"ט. אבל אי הרשב"א איתי עלה מטעם המכשירין דאפשר מעיו"ט. אין ללשון אפילו מובן:
אלא. דאעיקרא דדינא פירכא. ואדברה וירוח לי. דמי נתן לנו כלל זה ומי הולידו. דכל מקום שהוזכר בדברי הפו' לשון שאפשר לעשותו מעיו"ט. יהיה פירושו משום דהוו מכשירין שאפשר מעיו"ט דאסורי מדאורייתא. והלא לשון זה מצאנוהו גם כשעיקר האיסור הוא מדרבנן שהוא מותר מן התורה וחכמים אסרוהו מטעמא דאפשר לעשותו מערב. ולא מטעם מכשירין דהוו דאורייתא כלל. והילך לשון הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט הלכה ה'. כל מלאכות שאפשר לעשותם מעיו"ט ולא יהיה בהם הפסד ולא חסרון אם נעשו מבערב. אסרו חכמים לעשותם ביו"ט אעפ"י שהם לצורך אכילה. ובהלכה ז' ביאר הדבר כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא טוחנין ולא מרקדין ביו"ט שכל אלה וכיוצא בהם אפשר לעשותם מעיו"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון עכ"ל הרי דטחינה והרקדה הם מותרים מן התורה דהרי אוכל נפש נינהו. וחכמים הם שאסרו אותם ואיתו עלה מטעמה דאפשר מאתמול ואלו אינן מכשירין דהא אוכ"נ נינהו. ומן התורה מותרים. ורז"ל אסרו אותם כיון שאפשר מעיו"ט ולמה יטריח הטורח הזה ליו"ט. וכן מצינו עוד בפרק ד' הלכה יו"ד אין מבקעין עצים ביו"ט בקורדום. וכו' ולמה אסרו בקורדום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחיל שהרי אפשר היה לו לבקע מעיו"ט יעו"ש. הרי דנקטי הך לישנא שהרי אפשר מעיו"ט הגם שעיקר האיסור מדרבנן מטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ולא יתכן שיהיה משום מכשירין כמובן. וא"כ הכי נמי בדברי הרמב"ם ובדברי הרשב"א דנקטי משים דהיה אפשר לעשותם מעיו"ט לאו למימרא דמשום מכשירין ומדאורייתא. אלא מדרבנן הוא. והעד שהרשב"א נקט בהך דאין מוציאין טעמא דמוליד ואפשר מעיו"ט. והכי פירושו כיון דזו אינה אש מצוייה אלא מולידה מחדש ביו"ט ודבר זה היה אפשר לו לעשותו מעיו"ט. ע"כ אסרוהו חכמים. וכדכתב הרב המגיד בשם הרשב"א יעו"ש. ולמה זה אנחנו נדחקים ללא צורך ודו"ק:
ודע שהגאון ז"ל עוד פלפל בשקו"ט בדברי הרשב"א משיטתו לשבת לפסקיו בעבודת הקדש כמ"ש. ויש מה לעמוד בד"ק. אכן ראיתי שהיא יגיעה ללא צורך. כי על דברי הרשב"א ז"ל ופירוש דבריו. נאמנים עלינו הרב המגיד והלח"מ ומר"ן הב"י וכל הנך רבוואתא שהביאו דבריו וכולהו סברי מרנן דאיסורו מדרבנן קאמר וע"כ אם עבר והוציאו מותר להשתמש בו. ועד אחרן יקר סהדותיה דהרדב"ז ז"ל שהבאתי דבריו לעיל שראה בדברי הרשב"א להדייא שאם הוציאו מותר להשתמש בו ובודאי שבאחד מספרי הרשב"א ז"ל ראה כן. כי עבודת הקדש לא ראהו הרדב"ז וכמש"ל במקומו. ואחרי יקר סהדותייהו דרבנן על הרשב"א. אנא אני עני בא להראות שדברי הרשב"א ז"ל איסור מדרבנן קא אמר. והם ראו ובררו. ומה צורך לי ולמטלעתי. ע"כ במקצוע הזה של דברי הרשב"א עמד קנא במקומו. ואם דעת הגאון כתב סופר ז"ל ורוח אחרת אתו בדברי הרשב"א. אנן בתר רבותינו הרבים נזיל וד"ב ודו"ק:
עוד כתב הגאון הנ"ל ז"ל וז"ל ועוד נ"ל שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור להרמב"ם משום נולד ע"פ מ"ש הה"מ והלח"מ לחלק בין נהנה מגוף הנולד ועיין הסברה נכונה וברורה יותר במחצית השקל. וכו' אבל מוציא אש שמדליק בו העצים אינו נהנה מגופו כה"ג לא אסרו הנולד. לפ"ז מוציא אש כדי לחמם בו אסור ג"כ להרמב"ם משום נולד. וכו' אבל הדבר מוכרח דאלת"ה אלא לחמם שרי לגמרי ואין בו נדנוד איסור אפי' משום נולד דרבנן. קשה גס לאפות ולבשל ע"י הדלקת עצים ממנו יהיה מותר משום מתוך שהותרה לחמם דהוי אוכ"נ. הותר נמי כדי להדליק עצים כדי לאפות כמ"ש הר"ן לענין ביקוע עצים הואיל דשרי לבקע כדי לחמם כן שרי לבשל משום מתוך. וע"כ דגם לחמם יש בו איסור דרבנן מיהא. וכיון דאסור להוציא אש אפי' כדי לחמם הגם שהוא איסור דרבנן. סו"ס מלאכה שלא לצורך היא ועבר אדאורייתא. שוב מלאכת הוצאת האור כדי לאפות ולבשל אסור מכשירין דלא שייך מתוך שהותרה לצורך אוכ"נ. ואפשר דה"ט דנייד הראב"ד מדברי הרמב"ם דס"ל להחם בו מותר מדאורייתא. וכו' עכ"ל:
ותוכן דב"ק הם. שהגאון ז"ל בשיטתו מחזיק לאסור הוצאת האש ואפי' בדיעבד אסור להשתמש בו אפי' לאפות ולבשל כיון דאיסורא דאורייתא הוא. ועשה לזה הכרח מתוכם. בהציע שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור גם לשיטת הרמב"ם והה"מ כיון שנהנה מגוף הנולד. וא"כ אחרי שהחימום נאסר מטעם נולד גם לאפות ולבשל בו אסור דהא ליכא בזה מתיך שהותר לחמם הותר לאפות ולבשל. וכפי"ז קם דינא שאם הוציאו אסור אפי' לאפות ולבשל בו ודלא כהה"מ ודעימיה. זהו תורף דב"ק לך נא ראה:
ואחר המחי"ר מהדרת גאוני. אמינא כי דבריו האחרונים הללו. מרגיזים את לב המעיין ישר יותר ויותר מכל מה שפלפל בחכמתו מראש ועד כען. הט אזנך ושמע כמה חבילי תמיהות יש בדב"ק. וכולם נובעים ממקורות דברי הפו' ז"ל אשר אבאר בעהי"ת אחת לאחת. (א) יסוד פנתו אשר יסד לבנות עליו הכרחו כדי להוציא הדין שאם הוציאו אסור לאפות ולבשל בו הפך כל דברי איתני וגדולי עולם. הוא יסוד נופל ונמנע המציאות. שכן כתב שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור משום שנהנה מגופו של נולד. ומכיון שחימום אסור לבשל ולאפות אסור דליכא מתוך. וילמדנו רבינו היאך תצוייר בשכל מציאות כזאת שיוציא איש אש מן העצים או מן האבנים ומן המים והעפר השנויים במשנתינו. שכל פעולת חכמת ותחבולת ההוצאה הזאת הוא להוציא ניצוץ אחד של אש אשר איננו בן קימא אפי' רגע כמימריה. ותכלית הפעולה היא להוציא ניצוץ אחד מן הדברים האמורים ולהדביק אליו נעורת פשתן וכיוצא ואחר שתתפוס האש בנעורת אזי ידליקו ממנו עצים להסקה וכמ"ש רש"י במתני'. אבל שיועיל להאדם הניצוץ הזה עד שיתחמם האדם כדרך שיתחמם נגד המדורה. לא יעלה על שום שכל כי אין לדבר מציאות כלל. ושזהו הטעם שרז"ל אסרו הוצאת האש באופנים אלו. מפני שהתולדה כזאת רבת הטורח מאד ומוליד דבר חדש הוא. וזהו הטעם שלא כתבו הרמב"ם שאם הוציאו כדי להתחמם מפני שזה דבר נמנע מציאותי. וא"כ איך אמר הגאון שאם הוציאו כדי להתחמם בו אסור משום נולד. וזה דבר שלא יתכן כלל כאמור:
ואם יהיה פירוש דבריו שהוציאו כדי לחמם בו ר"ל שהוציא ניצוץ האש מן העצים וכו' והדביק אליו הנעורת פשתן. ואח"כ הדליק העצים מן הנעורת. אכן כל מטרת ההוצאה היתה רק כדי להתחמם נגדו ולא היתה כוונתו לבשל ולאפות כי אין לו צורך באפיה ובישול ורק להתחמם כנגדו הוא צריך. וע"ז קאמר הגאון כתב סופר ז"ל שאסור להתחמם נגדו משום נולד. זהו פלא עצום ונשגב שהרי באנו שנית למ"ש הלח"מ והמחצית השקל. שהוא עצמו שבח סברתו שהיא סברה נכונה וברורה. וז"ל הרב מחצית השקל ז"ל בסו"ד משא"כ בהוצאת האש שאינו נהנה ממש באותו אש שהוציא. אלא שמבערים מאותו אש עצים. ובאותם העצים מבשל. כה"ג שרי וגם הלח"מ מחלק אך בסברה אחרת עכ"ל. וחילוק הלח"מ ידוע הוא שכתב שהטעם שמותר להשתמש בו אם הוציאו שהאש אין אנו צריכים לאש הנולד בעצמו אלא שידליק עצים להסקה אעפ"י שהוא יהיה כבתחילה. יעשה מלאכת האפיה והבישול ג"כ אין האש עצמו הוא שנהנה מהם אלא שמכין ומדליק אבל הוא עומד בעצמו ודמי לסכין או תנור שהם מכשירים ועומדים בעצמם יעו"ש. ושני החילוקים קרובים הם. וא"כ כפי"ז הכא בהוצאת האש כדי לחמם בו. דבר ברור הוא שאי אפשר להתחמם מגוף הניצוץ הנולד. אלא שמבערים ממנו עצים ובאותם העצים מתחמם. והרי כתב הרב מחצית השקל דשרי בפשיטות. ולחילוקו של הלח"ם גם כן שרי שאין לו צורך בנולד עצמו אלא שידליק ממנו עצים להתחמם. ונדון דידן של הוצאת האש לחימום ע"י הדבקת נעורת ואח"כ הדלקת העצים הן הן הדברים בצביונן ובקומתן דברי המחצית השקל בטעם דברי הרב המגיד לסברת הרמב"ם ולסלק השגת הראב"ד ז"ל. ומדוע הגאון כתב סופר ז"ל הסיענו לדרך אחרת כדי לאסור אתמהא טובא:
(ב) ק"ל שהגאון ז"ל הפך עלינו את הסדר האמור בש"ס שמתוך שהותרה הבערה לאפות ולבשל כפשטיה דקרא אשר יעשה לכל נפש ואי אפשר לאפות ולבשל בלי אש. הותרה ג"כ להתחמם ולרחוץ. אבל לא ההפך שעיקר ההתר הוא לחימום וממנו נקח לאפיה ובישול כדכתב הגאון. והא לך סוגייא ערוכה בביצה דכ"א ע"ב דתנינן התם ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וב"ה מתירין. עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. ואיבעייא לן התם האי מדורה מאן תני לה ב"ה ואפי' לב"ש שרי. או דילמא ב"ה היא. ת"ש בש"א לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין ע"כ. ואזלי ב"ש וב"ה לשיטתייהו דפליגי ב"ש וב"ה לעיל די"ב. דב"ש ס"ל לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. וב"ה ס"ל מתוך שהותרה יעו"ש. נמצינו למדין דלב"ה דמתירין מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכ"נ דהיינו אפיה ובישול הותרה ג"כ להתחמם במדורה ולרחיצה. וב"ש ס"ל דוקא לאוכ"נ דהיינו אפייה ובישול הותרה. אבל למדורה ולהתחמם לא הותרה וז"פ. ועכ"פ מוכרחים אנחנו לומר בהחלט דעיקר התר ההבערה היינו על האכילה דהיינו אפיה ובישול שהם אוכ"נ ממש. והיא העיקרית. אלא דמתוך שהותרה לאפיה ובישול הותרה גם להתחמם. אכן לא יתכן לומר ההיפך דעיקר ההתר הוא בחימום. דאל"כ לב"ש דאסרי למדורה וחימום. יהיה אסור גם לאפות ולבשל דהא לית להו מתיך. וא"כ לב"ש צריך להתענות ביו"ט או לבשל מאתמול. ומאי עבדינן בקרא דקאמר אך אשר יאכל לכל נפש. ומוכרח אתה לומר דעיקר התר ההבערה נאמר על אפיה ובישול והתר המדורה והחימום הותר במתוך ודו"ק:
(ג) ק"ל טובא על הגאון כתב סופר ז"ל. שהביא ראיה להכרח שיטתו מדברי הר"ן גבי ביקוע שכתב דמתוך שהותר הביקוע להתחמם הותר גם לאפיה ובישול וכו'. ופליאה היא בעיני. דאטו מי לא שמיע ליה שעל דברי הר"ן הללו. קמו ונצבו עליו איתני עולם. ופלא דאישתמיט מיניה דברי מר"ן הב"י בסי' תק"א. שהביא דברי הר"ן הללו. בטעם שנתן בהתירא דביקוע עצים ביו"ט אע"ג דהוו מכשירין דאפשר מעיו"ט. ותירץ הר"ן שכיון שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו דמי וכיון שלעשות מדורה שרי לבקען. אע"ג דאפשר מאתמול. אף לבשל שרי משום מתוך. וע"ז כתב מר"ן שהגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב על טעמו של הר"ן אני מגמגם בטעם זה שהרי מה שהתירו במדורה להתחמם לא התירו אלא משום שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש. וא"כ היכי אמרינן מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע עצים נתיר אותם לבשל מאחר שהמדורה לחמם לא הותר אלא מתוך מה שהותר לבשל והניחה בצ"ע. והב"ח מתרץ לקושית מהרי"א דהר"ן ס"ל דהנאת כל גופו הויא אוכ"נ ושריא אפי' בלא מתיך יעו"ש. וכן תירץ חתנו הט"ז בסי' תק"א דלדעת הר"ן החימום הויא אוכ"נ ושריא אפי' בלא מתוך יעו"ש. ותירוץ הב"ח לא ירווה הצמאון דהא הר"ן גופיה כתב במתני' דלא יחם וכו' ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך. וא"כ איך ניישב דברי הר"ן גופיה הכא גבי ביקוע ולומר דהר"ן שרי לה אפי' בלא מתוך כיון דהנאת גופיה כולו היא. אם הר"ן גופיה במשנתינו ס"ל אחרת דהוי מתוך. וכאשר נרגש הב"ח גופיה בתחילת דבריו ועכ"ז מסיים דב"ק בישוב דברי הר"ן באופן זה. מלבד הדוחק שיש בתירוצים של הב"ח והט"ז דאי מדורה הוי אוכל נפש מ"ט דב"ש דאסרי. נהי דלית להו מתוך בהבערה. אבל הכא לאו משום מתוך אתינן עלה. אלא דאוכ"נ ממש הוי ומ"ש באפיה ובישול. ומוכרחים אנחנו לומר דבהא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ה חימום כנגד המדורה אוכ"נ הוי. ולב"ש לא הוי אוכ"נ. ודוחק הוא זה:
והתירוץ המרווח שיש על קושיא זו הוא תירוצו של הרב מג"א ז"ל בסי' תק"א סק"ג ותוכן דב"ק הם דודאי גם להר"ן גוף ההבערה שהותרה להתחמם לא הותר אלא משום שהותרה ההבערה לאוכ"נ לאפיה ובישול. כי הבערת המדורה להתחמם כנגדה דמיא לאוכ"נ כיון דהנאת גופו כילו הוא. אכן לא שויא אוכ"נ ממש ואין התיר דידה אלא במתוך דהותרה ההבערה לאוכ"נ ממש. אכן דעת הר"ן היא לומר דבענין הביקוע עצים אמאי שרינן ליה הא הוו כמכשירין דאפשר מאתמול. ואמאי שרי לבקע. וע"ז מתרץ הר"ן דביקוע עצים לעשות מדורה להתחמם כיון דנהנה מגוף האש עצמה. חזר להיות הביקוע כאוכ"נ נגד המכשירין דסכין ושפוד שאינו נהנה מהם עצמם כ"א מהנעשה על ידיהן וכנגד המכשירין חזר להיות הביקוע עצים להבערת המדורה כאוכ"נ וע"כ שרי לבקע אפי' בדאפשר מאתמול. וכיון שהיתר הביקוע לצורך המדורה דהוי כאו"נ. הותר גם לבקע עצים לאפות ולבשל. במתוך. דהא גבי אפיה ובישול אינו נהנה מהאש עצמה כי אם ממה שנעשה על ידה ואפי' שרי לבקע לבשל במתוך שהותר לבקע במדורה. אבל גוף ההבערה עצמה פשיטא דלא הותר להבעיר אש למדורה כי אם מתוך שהותרה לאוכ"נ דאפיה ובישול. ונאים הדברים למי שאמרן. וכפי"ז הרי נתבאר דעיקר היתר ההבערה ביו"ט לאפיה ובישול שהם אוכל נפש הוא שהותרה וכפשטיה דקרא. ואחר שהותרה ההבערה לאוכ"נ הותרה ג"כ למדורה ולחימום ולרחיצה. וכדמשמע להדייא מסוגיין דביצה הנ"ל. ולית מאן דקאמר להפך. ודברי הר"ן כבר נתיישבו בטו"ט בעהי"ת כמש"ל:
ותבנא לדיברנא. שבהוצאת האש ביו"ט אם עבר והוציאו הא כתבנו דברי הה"מ והלח"ם והמחצית השקל וכו' דשרי לבשל ולאפות בו דהא אינו נהנה מגוף האש עצמה ואין זה דבר הראוי בעצמו כמו הנולד. ואם הוציאו כדי להתחמם בו הא אותו הניצוץ שהוליד לא חזי למידי כי אם עד שידביק הניצוץ לנעורת פשתן. ואז ידליק בו העצים. ואינו נהנה מן הנולד עצמו. והרי כתב הרב מחה"ש בפי' איתמר דשרי בפשיטות וכדברי הלח"מ. ושרי גם להתחמם בו. שהרי זאת האש שהוציא לחמם הא חזיה ליה לאפות ולבשל. וכמ"ש הה"מ ז"ל. ומתוך שהותרה לאפות ולבשל הותר נמי לחמם בו כדין ההבערה דאמרינן בה מתוך. ומכ"ש לשיטת תר"ן כפי מה שפירשו בדבריו הב"ח והט"ז. דהנאת כל הגוף חשיבא כאו"נ עצמו. פשיטא דשרי גם בלי מתוך. מאי אמרת דהוי נולד. הא אמרינן כיון דאינו נהנה מגוף הנולד שהוציא שרי. והטעם אשר נמצא להתר האפיה ובישול. ממנו נקח ג"כ להתיר החימום. וזה אמת ויציב ונכון בנוי על מוסדות דברי הפוסקים ז"ל שקדם זכרם בכל דברינו. ואין מקום לכל מה שרצה הגאון להחמיר בדבר ולחלוק על גאוני עולם. אחר בקשת הס"ר מכבודו כי רב הוא:
ועד כה הארכתי שיח להורות שאין בכל פלפולו העצום מה שיכריח לנטות מסברת רבותינו הפוס' אשר התירוהו אם הוציאו להשתמש בו. והוכחנו בראיות נכוחות שכל עיקר איסור הוצאת האש הוא מדרבנן וטעם האיסור שלא יטריח האדם את עצמו בטרחה עצומה של הולדת האש מה שהיה יכול לעשות מעיו"ט. ולא שאיסורו מדאורייתא כאשר חשב הגאון ז"ל, ונטה מדברי הפו' ז"ל בסיבת דב"ז. דליתא כאשר הוכחנו באריכות דבר דבור על אופנו. ומזה למדו הפו' ז"ל שאם לא היה באפשרותו להוציאו מאתמול שרי להוציאו גם ביו"ט. כמ"ש ג"ע הברכ"י ז"ל. וע"כ לא נסוג אחור מכל מה שכתבנו בכחא דהתירא. בסעיפים הקודמים. ועל משמרתי אני נצב בעהי"ת. ועל דברי רבותינו אני נשען:
וכ"ז הוא בעיקר הוצאת האש האמורה בתלמודין ודברי הפו'. האמנם בענין הכברית שנתחדש בזמנינו שעליו אנחנו דנין. הא כתיבנא בראיות מופתיות ונצחיות שהאש שבהם היא אש מצויה ומוכנת ומזומנת ואין החיכוך סיבת תולדתה כלל. וכאשר כתב להתיר בפירוש מופת דורנו הרה"ג כמוהר"א אנקאיוא זצוק"ל ובמקצוע זה לא עמד איש נגדנו עדיין לומר כי האש שבכברית היא תולדה חדשה ביו"ט. והוי מוליד וכיוצא כי המוחש לא יוכחש. וע"כ במקומי אני עומד להתיר להדליק הכברית ביו"ט רק שלא יכבנו בידים כמש"ל, וח"ו אין אני תוקע עצמי לדבר הלכה. שאם המצא ימצא מעיין ישר הולך תמים אשר יסתור ראיותי שהבאתי מדברי הפוסקים ז"ל ויורני כי טעיתי. לא אבוש ח"ו לומר כי דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי. ואתודה על חטאתי שהוריתי להתיר. ואולם מכח הפלפול והשקו"ט בלבד והערות והשגות של סברה ואומדנא בלתי ראיות מדברי הפוס'. לא אסתור מגדל חזק אשר בניתי בע"ה בכחא דהתירא. וכל רוחות השקו"ט לא יזיזוהו ממקומו בע"ה. וצור ישראל יאיר עיני בתורתו ללמוד וללמד לשמור ולעשות אמן:
הצעיר
רפאל אהרן ן שמעון ס"ט