ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אורח חיים · סימן י
הלכות יו"ט בענין הנ"ל
סעיף השני
לדעת להבין אם האש הטמונה בראשי כפישי עצי הגפרית אם היא אש מצוייה בהם כבר וטמונה בתוכם ואין כאן מוליד דבר חדה. או כיון שע"י החיכוך שמחככין ראשי הכפישין האלה בכותל או בכלי אחר האש יוצאה. א"כ הו"ל מוליד דומייא דהוצאת האש מן העצים דהוי נמי ע"י חיכוך ואסירי לכתחילה מיהא:
ועל זאת אשיב בעהי"ת. ראשית דבר עלינו להתבונן באותם האמצעיים שמהם מוציאים אש השנויים במשנתינו שהם העצים והאבנים והעפר ורעפים ומים. כיצד היא תחבולות חכמתם להוציא מהם אש. ורש"י במתני' פירש מהם רק שנים שהם מן המים שנותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנים אותו בחמה בעת שהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאים בזכוכית והיא בוערת. ומן העפר כשחופרין בקרקע קשה מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו. ועיין בערוך ערך גרגישתא משם ר"ש בכתובות ד"ס ע"ב וביבמות דק"ו ע"ב שהוא מעבה האדמה וכו' יעו"ש. האמנם מן העצים לא ביארו לנו רבותינו והרמב"ם ז"ל בהיו"ט פ"ד כתב לא מן העצים ולא מן האבנים והוסיף גם לא מהמתכות כגון שחוככים אותם זב"ז או מכים אותם זה בזה. וכחידה סתומה בעינינו כיצד הוצאת אש מן העצים. כי מן האבנים ידענו שיש מין אבן קשה כציר החלמיש ומקישין עליו בכלי ברזל בכח ומוציא ניצוצות ומביאין איזה אמצעי שממהרת האש להאחז בו ומניחין אותו דבוק עם האבן הקשה וכשהניצוץ יוצא מן האבן בחוזק ההכאה פוגע בהאמצעי ההוא ומדליק. והמצאה זו ידועה בין הערביים נוסעי מדברות. האמנם מן העצים לא ידענו פתרונו. ואפריון נמטיה להגאון פחד יצחק לאמפרונטי זצוק"ל שבאות אש ביאר לנו עשיתו. שהוא ממין עץ מיוחד הבא מערי הודו ומעגלין אותו וע"י תחבולות חכמה מוציאין אש מזה החיכוך. ולזה צריך בית אפל כי לאור היום אינו נראה. וכן כתבו משמו הרב בית דוד והרב אדרת אליהו ריקי בפירושם למשנה זאת עיין עליהם בדב"ק:
ומעתה דעת לנבון נקל. כי אין יחם ואין דמיון ואין השוואה בין הוצאת האש מן הדברים האמורים שאסרו לנו רז"ל הוצאתם. לעצי הכברית שבזמנינו שהאש מצוייה בראשי הכפישים האלה. מכמה אנפי חריצי. המובנים לכל מי שיש לו מוח בקדקדו. ולימודו רחוק מההתעקשות וההתנגדות רק ישר הולך. בעיון אמיתי. (א) הדבר ברור שהוצאת האש מן הדברים האמורים היא התחכמות גדולה והולדת המצאה חדשה. הבט וראה כמה אופנים צריך להתחכם בהם הרוצה להוציא מהם אש. נקח בידינו למשל את העצים. באשר שאין ביסודם אש רק הוא מולידו בהם בתחבולה. ראשונה צריך לזה מין עץ ידוע. שלא כל העצים יולידו לו האש. ושנית סגולת החיכוך של העץ הזה זה בזה במין חיכוך ידוע להממציא הוא העיקרי בהמצאת הוצאת האש. שאם לא יחככם זה בזה. הגם שיכניס את העץ לתנור בוערה לא יצא מהם האש וכן אם יחכך העץ בכותל לא ישיג מטרתו. וכן מן האבנים לא כל האבנים יוצא מהם אש רק מין אבן מיוחד. וכלי ההכאה הוא מיוחד וכן העפר וכן המים. ונמצא שלכל מין מאלה יש לו תחבולה מיוחדה וכלים אמצעים לזה. ותדע שגם אם יחבר האדם העצים והאבנים והעפר והרעפים והמים כולם כאחד במקום אחד ויקיש עליהם כל היום יגע בדי ריק ואש לא יוציא כלל. הגם שבכללותם כל אחד מהם יוציא מהם אש כדתנינן במתני'. והטעם כי בכל אלה אין האש בתוכם מצוייה. רק ע"י התחכמות. והתחבולה שמועלת לזה לא תועיל לזה. וזה ברור והאורך יותר מזה ללא צורך:
אכן העצי שריפה הנקראים כברית שהומצאו בזמנינו זה הם אש גמורה. ומצוייה וטמונה בראשי הכפישין. ואפי' בלי חיכוך תצא האש ללהב אם יתנם בחמה. או אם יטמינם בחיקו ויתחממו קצת תצא הלהב לשלהבת. וכן אם ידחו קבראשי הכפישים באצבעותיו. או אם ידרוך עליהם ברגליו. או אם יתקרבו לכל דבר חם קצת תתלהב האש כרגע. ורק במעט חימום יצא האש והיא אש מצוייה ממש ואין החימו' תולדה חדשה חלילה. כי החום דבר טבעי בכל הנבראי' ולא אסרו לנו רז"ל לגרום חום ביו"ט. כי הלא הפחמים עצמם שהם כלי האש ומותרים ביו"ט בלי ספק. צריכים הם להתחמם מאור האש ואח"ז תאחז בהם האש. והדבר ברור כי העצי הכברית היא אש מצוייה ומוכנת וטמונה בראש הכפישין. ורק נעשית בתנאי זה שרק ע"י חיכוך להביא לה חום אז יצא הלהב. כי זאת עשו לבל יהיה תשמישם מסוכן אם ידלקו באפס יד. ואולי אין החיכוך שלהם חובה. כי בכל חום שיהיה ידליקם. כי היא אש מוכנת ומזומנת לכל אדם בכל עת וזמן. ובכל מקום. וכן חיכוך העצי הכברית אין לו שום תנאי מיוחד. שאם יחככם בכותל או בעץ או באבנים. או בעפר. ידליקו כרגע. כי אין צורך להם רק תנועה קטנה שתוליד חום קצת וזה הוראה עצומה להיותה אש גמורה. (ב) גם זה ברור כנכון היום מדברי רש"י ז"ל שאין האש היוצאת מהדברים האלה האמורים במשנתינו היא אש ממשית שתועיל לשום דבר. כי אם בהתחבר אליה דבר אחר שתאחז בו הניצוץ היוצא מן הזכוכית לבנה שיש בה מים. או ניצוץ היוצא מחפירת הקרקע הקשה או מן העצים כדבר האמור. אותו ניצוץ היוצא אין בו שום ממשות כי איננה אש יסודית וטבעית ומוכרחים אנחנו לקרב אל הניצוץ ההוא נעורת פשתן או תבן יבש מהדברים הנשרפים מהם שיאחז אותו הניצוץ בנעורת ומן הנעורת ידליק עצים או פחמים וכיוצא. ונמצא שמקור האש ההיא היא תחבולה. ולא אש מועילה בעצמה. והיא המצאה להוצאת האש והולדתו. והתולדה הזאת צריכה לגוף אחר. האמנם בעצי הכברית האש הזאת ברגע הוצאתה תועיל להאדם להנות ממנה תו"מ להדליק הנרות. או להאיר בחשך ליכנס במקום אפל ולצאת ממנו. לעלות אל המדרגות בלילה ולירד מהם. להדליק בהם הפיפא או הסיגארו למי שמתירין אותו ביו"ט. ולכל תשמישי האדם לנר יועיל העצי כברית האלה כרגע. ותועלתה והנאתה להאדם היא קרובה כרגע. ומה יחס ודמיון יש בין אלה הכפישין. עם הוצאת האש מן העצים ומן האבנים והעפר וכו' שאין אדם יכול ליהנות מהאש הזאת כלל כי אם אחרי טרחה ויגיעה לחבר אחד באחד. וזה להיות שהכפישין היא אש ממש יסודית מוכנת ומצוייה. מה שאין כן הנך. וזה ברור. ומטעם זה כתב הר"ן ז"ל בטעם ביקוע עצים ביו"ט שהתירו רז"ל הגם שהם מכשירין שאפשר לעשותם מערב יו"ט. אכן מכיון שמהעצים האלה יוכל האדם ליהנות מהם ולהתחמם כנגדם הוו להו כאוכל נפש עצמו יעו"ש בד"ק. וא"כ הכא כיון שמגוף הכפישין האלה יוכל האדם ליהנות מהם בהדלקת נרות או להדליק מהם אש. ולילך בבית אפל ולחזור. שרו דהוו ליה כאוכל נפש עצמו. ודברים ברורים הם. (ג) הדבר ברור שכוונת רבותינו ז"ל שאסרו לנו הוצאת האש מן הדברים האמורים במשנתינו ביו"ט. היינו משום שהיא הוצאת אש רבת הטורח. וכל אדם בשאר ימות השנה איננו רגיל בהוצאת אש באופן הנז' אפי' אדם אחד מני אלף. כי היא יגיעה עצומה להניח מים תוך זכוכית לבנה ולהניחה בחמה ולהמתין עד שיהיה חום השמש חזק מאד עד שיתחמם המים ותצא ניצוץ להבעיר ממנה הנעורת. וכן הוצאת העצים שצריך עץ מיוחד ובית אפל וכל זה כדי להוציא ניצוץ יחידי. וכן לשאר הדברים האחרים דוק ותשכח שהם דברים שיש בהם טרחא מרובה. ואין לך אדם שנזקק להוצאת האש באופן כזה אם לא מתוך דוחק מתוך צרה. וע"כ רבותינו ז"ל אשר ידעו מהטורח שיש בהמצאות אלה אסרום לעשותם ביו"ט. האמנם רחוק רחוק מן השכל שרז"ל יאסרו עלינו את הוצאת האש מעצי הכברית אשר לא היתה ולא נבראת עדין בזמנם ואפי' בזמן מר"ן ז"ל עוד לא יצאה ההמצאה של עצי הכברית. ורק בזמנינו אנחנו נתחדשה ההמצאה הנפלאה הזאת קלת הטורח. ואין בה לא יגיעה ולא עמל וטורח. ומצוייה היא לכל אדם כמלך. וכהלך. בביתו ובלכתו בדרך. והיא המשתמשת לאדם בזמנינו. בכל תשמישיו אשר יצטרך לנרות ולאש. ובה כל אדם משתמש כל עת ורגע. ואת הדלקת האש מעצי הכברית המצוייה ומוכנת ומזומנת לאדם יאסרו אותה ביו"ט. מעתה אין דרך לפנינו כי אם להביא גחלת מביתו או מבית שכנו הקרוב אליו ולשים עליה פחמים ולנפוח עליה בפיו או במפוח אם יש לו. אשר עד אשר תתלקח האש באופן כזה צריך כערך רביע שעה. וטרחא כזאת מותרת ביו"ט. ולהוציא אש כרגע בלי שום טרחא ויגיעה ועמל אסור משום כבוד יו"ט. האם אין זו סברה הפוכה ועקומה מארבע דפנותיה. וכפי"ז רבותינו ז"ל לא הקלו עלינו הטרחא ביו"ט רק העמיסו עלינו עבודה וטרחא נוספת ביו"ט מה שאין לנו כמוה בימות החול. חלילה לרבותינו ולתורתינו הקדושה הטהורה והצרופה. אש דת לנו. שתתנהג עמנו באופן כזה. ולוא ראו רז"ל בימיהם את המצאת העצי כברית האלה. היו אוסרין עלינו הוצאת האש באופן אחר זולתה. כי העצי כברית אש מצוייה ומוכנת היא. ומה שאסרו רז"ל הוצאת האש מן העצים ומן האבנים היינו להיותה רבת הטורח ותולדה חדשה בעלת יגיעה ועמל. כי אין זה אש מצוייה. והם אמת ודבריהם אמת. ודי לנו שנשמור לקיים את דבריהם. ולא להתחכם יותר מהם. ודו"ק. (ד) אדברה נא עוד רגע אחד להוציא הטעות מלב האומר כי הוצאת האש מעצי הכברית. היא היא מה דתנן במתני' אין מוציאין את האש מן העצים. והרי אנחנו רואים כי מעצי הכברית אנחנו מוציאין אש שלא היתה קודם לכן ולאו היינו מתני'? כי ע"כ אומר כי הוא טועה בפשיטות כל האומר כן. ועלינו לדקדק בדברי רז"ל ונראה אור אמת הלא רז"ל אמרו אין מוציאין את האש לא מן העצים. ר"ל מגוף העצים לא נוציא את האש. דומייא דמן האבנים ומן העפר. ואין לך פירוש בהוצאת האש מן העצים כי אם מה שפירש בו הגאון פחד יצחק ז"ל כמש"ל. אכן העצי כברית האלה לא מן העצים שבהם אנחנו מוציאין את האש כי האש מוכנת ומזומנת באותו הכדור הדבוק בראש עצי הכפיש. וסיבת העץ הוא כדי שיאחז האדם בידו את האש הזאת וידיו לא תכוינה ע"י אחיזתו בידו את העץ. שהאש היא בראש הכפיש. ופעמים רבות שאדם מדליק את הכפיש של עצי הכברית. וברגע הדלקו. מדליק ממנו את הנר ומשליך את העץ הלאה כי אין לו בו צורך עוד כידוע לכל אדם. ושנית סיבת העץ מועלת להאריך זמן הדלקתו כי תו"מ בהתפוצץ להב הכדור שבראש הכפיש. תאחז האש בעצי הכפיש ויאריך הדלקתו עד תום העץ שיש בזה שיעור מינוט אחד או יותר ויועיל לאדם לכמה דברים. וא"כ מעתה הלא תבין כי העצים של הכברית הם הנדלקים מאש. לא הם המוציאים את האש. וקח לך מופת חותך שבזמנינו עתה החליפו את העץ של הכברית. בחוטי שעוה או חלב ואין עוד עץ. וסיבת ההמצאה של החוטים הנז' הם להאריך זמן יותר של הדלקתם של הכדור אש כי החוטים של שעוה יתקימו זמן רב יותר מהעץ. וזאת הוראה עצומה שאין העץ סיבת ההדלקה רק האש מצוייה ומוכנת וחזקה מאד טמונה בראש הכפיש. ובהתפרץ הלהב של הכדור תו"מ ידליק מה שתחתיו יהיה מה שיהיה עץ או חוטי שעוה או חלב וכיוצא. ודי בזה למבין ומודה על האמת:
וכן ראיתי בס' זכר נתן הנד"מ בה' יו"ט אות מ"ה שכתב עמ"ש מר"ן אין מוציאין את האש. ויש להסתפק באותם העצים של גפרית וכו' שתו"מ יוצא השלהבת אם זה בכלל אין מוציאין אח האש. כי שאני אלו (של עצים ואבנים ימים) שצריך כח גדול וטרחא רבא והוי כמו יש מאין. אכן באלו העצי גפרית אין בהם טרחא כלל. ובשפיפא אחת יוצא שלהבת. ומה לי אם מניח העץ המחופה בגפרית הנז' על האש שזה ודאי מותר. או על הכלי שבו הגפרית. שגם הוא יוצא תכף ומיד שלהבת שהרי הוא כאש מותר. או כיון שהוא בכח ואין האש בעין אסור. והעולם תופסים להחמיר למעשה. עכ"ל. ונראה מדבריו שדעתו נוטה להתיר שהרי הרב מטעים מאד צדדי ההתר יותר מצדדי האיסור. וכן מתבאר מסי"ד שכתב שהעולם תופשים להחמיר. ר"ל לא שברור להם הדין לאיסור ותופשים לחומרא. ודו"ק:
והן עתה חזה הוית להרב הגדול בדורנו כמוהה"ר אברהם אנקווא זצוק"ל בספרו כרם חמר ח"ב ס' צ"ו שנשאל על אלה עצי הכברית הנקראים בלשון צרפית אתהיה דמר אלומיט אם מותר לחככם ולהוציא אור אי הוי מוליד וכו' והשיב הרב ז"ל שאין ספק בדבר שהוא מותר שהרי היא עצמה אש ורק מכוסה בדבר המקרר שתהיה שמורה לזמן שנרצה. ונסיר את הכיסוי שעליה ותצא אש. והביא אות ומופת שהיא אש ממש ומצוייה בהאלומיט. שאם יונחו במקום קר. אזי האש שבתוכם תכבה ע"י הלחלוחית ותו לא חזי להדלקה אפי' אם יחכנו כל היום. וכתב עוד דלטעם של הרמב"ם משום דהוה אפשר להמציאו מעיו"ט הא נמי שרי. דהדבר מצוי הרבה שיטמין האדם אש מעיו"ט ותכבה או תודלק בליל. ולמחר ביו"ט אין לו במה להדליק כי אם בהאלומיט. והר"ז דומה למכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. והביא גם מ"ש ג"ע בברכ"י משם הרב בית מועד דשרי לכתחילה להוציאו אם לא היה איפשר לו להוציאו ביו"ט. וגם על זאת חשף זרוע קדשו דאין לו לאדם לילך להתבזות לשאול גחלת מן הבתים ומן החצרות משום כבוד הבריות והרחיב בנדון זה כיד ה' הטובה עליו. ואסיפא דמילתא מסיק וז"ל המורם מכל האמור דאין כאן ספקה לקוצר דעתי דמותר לכתחילה היכא שלא נמצא אש בחצרו. להדליק האלומיט. ולעשות קאפ"י בבקר השכם שזהו שמחת יו"ט. והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים עכ"ל. ושמח לבי שכיוונתי לדעת רב מפורסם כמוהו ומצאתי אילנא רבא ותקיפא לסמוך עליו. ובעניותין אנן הרחבנו הדיבור יותר להראות לכל כי אש הכברית האלה אש מצוייה ומוכנת ומזומנת היא ושרי ביו"ט להדליק העצי הכברית ולהשתמש מהם לכל צרכי האדם. וככל מה שכתבנו משם רבנן קדישי וקשישי בסעיף הראשון והשני. אך בלבד שלא יכבנו אחר ההדלקה רק או ישליכהו לתוך אש בוערה. והוי כמוסיף עצים על האש. או יאחזנו בידו עד שידליק העץ כלה. או יניחנו בנחת במקום שיוכל להדלק או שיכבה מאליו ותול"מ. וצויי"מ וימ"ן:
ומעתה אחרי אשר בחסד ה' עזרנו לפשוט שאלה הראשונה בכחא דהתירא וככל הכתוב. מעתה נפן אל השאלה השנית ששאלת על ענין אור הליקטריק אשר חוטיו סובבים בבתים ובעליות מקום הצריכים לאורה. ובהגעת יד אדם בנגיעה קלה בראש הכפתור הקשור להחוט. ידלקו הנרות כרגע. אם זה נקרא נולד או אור מצוי הוא ושרי. והנני לבאר לך הדבר באות ומופת אשר גם אתה הידיד תגזור אומר כי אותותיו אלה עדים נאמנים להתירו בלי פקפוק, (א) דע כי בזרם האור החשמלי הזה העובר תוך חוטי הנחושת הסובבים בכל כתלי הבית שמדליקים בו. כל התולדה של האור הזה הנמצאת תוך החיטים אינה נעשית ע"י בעה"ב המדליק. כי מאין לו ההכנה להוציא האור בנגיעת אצבעו על הכפתור ולהדליק עשרה נרות בפעם אחת. האם מעשה כשפים היא זה? ומה עשה ומה הכין והזמין להמצאת האור הלזה? אכן דע כי זאת מלאכת הפ'אבריק הגדולה של האור הליקטריק אשר בתוך העיר במקום חרושת המעשה לחכמה זאת. ושם בבית הפ'אבריק נעשית כל ההכנה להמצאת הזרם הליקטריק הדולק ומאיר. ומהאש שהמציאה בבית הפ'בריק. היא שולחת קוים לכל הבתים וחצרות החפצים להשתמש בהאור הזה. ובעת שהפ'בריק נחה ממלאכתה. לא ימצא עוד אור בהחוטים האלה גם בהניע הכפתור אחור וקדם. וא"כ האדם המדליק את ביתו ביו"ט ע"י נגיעת אצבעו בהכפתור. הוא לא הוליד דבר. כי האור מוכן הוא בתוך החוטים. ונגיעת האדם בהכפתור כדי להדליק הוא ממש כמו להסיר מכסה החלון המונע אור החמה מלהכנס לבית. תדע שהרי אם ישאר הכפתור פתוח בעת שהפ'בריק שולחת אור הזרם של האליקטריק בתוך החוטים. ידלקו כל הנרות שבבית הקשורים אל החוטים מאליהן בלי נגיעתו בכפתור כלל. וא"כ נגיעת האדם בהכפתור הוא רק להסיר את המונע המכסה את האור המצוי תוך החוטים. ואין נגיעתו בכפתור להדליק היא סיבת תולדתו. (ב) שנית אביא לך מופת חותך אחר שהאש אשר בתוך חוטי הליקטריק מצוייה היא ומוכנת. דע שבעת שהזרם כבר נכנס בתוך החוטים ע"י פעולת הפ'בריק. אפי' אם הנרות לא הודלקו. ועדין הכפתור ראשו למטה שהוא סגור. עכ"ז סכנת מות ב"מ היא לאדם לנגוע בידו או אפי' בקצה מטהו או הוא כלי מתכות על החוטים שבהם האור. כי ח"ו ישרף האדם וימות כרגע. וזה לסיבת תוקף האש העזה ונוראה העוברת תוך חוטי נחושת של הליקטריק וברגע נתינת האדם אצבעו על החוטים האלה ישרף האדם ח"ו בשריפת נשמה וגוף קיים כאשר קרה פעמים רבות שנסתכנו האדם והבהמה וכל החי בנגיעה קלה ומהו רח"ל כי ע"כ נזהרים בעלי הפ'בריק מלבד שחותלים את החוטי נחושת אלה בחוטי פשתן סביב סביב להגן על האדם מהנגיעה. עכ"ז נזהרים לכסות את החוטים האלה עד מקום שתוכל יד האדם לגעת שמה בחתיכות עץ דבוקים אל הכותל מקום שם החוטים ומזה תדע ותשכיל שהיא אש מצוייה ואין האדם הוא המולידה בעת הדלקתו את נרותיו ודי בזה (ג) כמו שלא נסתפקת אתה הידיד בענין מאור הגאז אשר נתפשט בכל העולם ובו אנחנו מדליקים בכל עתותי השנה. וגם בלילי יו"ט. ואין כאן בית ספק להקרא נולד. שהרי השבילין והצנורות של הגאז מלאים הם תמיד מאויר המאור הזה. ורק כאשר נפתח את הברזא בנגיעה שנגיע אליו נר דולק ידליק כרגע אויר גאז. והיאך יתכן לקרותו נולד והיא מוכן מבעוד יום וכל היום. כן גם באור הליקטריק אין כאן נולד. כי שניהם המצאה אחת היא קרובה זו לזו. כי בשניהם אין בנר הדולק לא שמן. ולא פתילה כלל רק שבאור הליקטריק אין צורך להדליקו מנר דולק אחר כי רק בנגיעת הכפתור ולדוחפו קצת למעלה ידליק הנר מאליו. ולפעמים ידליק חמש נרות כאחד ויותר כל מה שהם דבוקים אל החוט. וכיצד יעלה על דעתך להקרא זאת נולד. כי מה עשינו להולדתו עתה. הלא אין כאן לא חיכוך עצים ולא הכאת אבנים זה בזה. וא"כ ברור הדבר שאין כאן אפי' לתא דספקא דנולד כלל. והוא מצוי ומוכן ומזומן בהחוטים המושכים בהם את הזרם. והאורך יותר מזה הוא להג הרבה ויגיעת בשר. ומותר להדליק נר הליקטריק ביום טוב בלתי שום פקפוק כלל. ואולם לענין הכיבוי של הנרות הנז'. הגם דיש מה למשקו"ט בענין איסור הכיבוי בנרות הללו. לפי כל האמור. אכן חלילה חלילה להתיר הכיבוי ע"י ישראל ח"ו כי איכא למיחש טובא כי רבים עתה עם הארץ ויבואו להתיר הכיבוי גם בנרות של שמן דאסור. ואשריהם ישראל נזהרים הם טובא שלא לכבות נרות הגאז ונרות הליקטריק ביו"ט כי אם ע"י גוים המשרתים ולא ישראל חלילה. ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. המאיר לארץ יאיר אפלת גלותם. וישיב את שבותם לארץ החיים ובאורו נראה אור כיר"א. הלכ"ד איש צעיר מתחמם נגד אורם של חכמים הכו"ח פה מצרים בסדר ובשנת ובהעלות אהרן את הנרו"ת לפ"ק:
הצעיר
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט