אור ברסלב
ומצור דבש חלק אורח חיים › סימן ט

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אורח חיים · סימן ט

סימן ח

הלכות יום טוב.

בענין העצי הכברית והליקטריק

שאלת ממני הידיד לחוות לך דעתי הקצרה. על שתי שאלותיך אשר שאלת מעמדי כפי מה שבא מבואר בדבריך הנוכחים. ואלו הם:

שאלה הראשונה. אודות העצי ההדלקה הנקראים כברית אשר נתחדשו בדורות האלה. ונתפשט הרבה מאד תשמיש ההדלקה בהם לאש ולנרות כמעט בכל העולם. והיא ההכנה המצוייה והמיוחדת היום לכל תשמישי האדם בענין הדלקת האש והנרות והדלקת הסיגארוס והטאבאק בפרט. ויד כל אדם שוה בזה כעני כעשיר. וכמעט היום אין לנו שום המצאה אחרת זולתה לענין ההדלקה ותשמישי הבתים לאפיה ובישול. כידוע. הן לקלות טרחתה. הן לריבוי מציאתה כי נמצאים בכל מקום כעפר הארץ. אם מותר להדליק בהם ביו"ט. כיון שאין לנו הכנה אחרת יותר קלה ויותר מצוייה ומוכנת מעצי הכברית האלה. או דילמא אסירי כיון דע"י החכוך בכותל או ע"ג תיבה שמונחים בה הם מדליקין הו"ל כנולד וכדתנן במתני' דביצה (דל"ג ע"א) דאין מוציאין האש מן העצים ומן האבנים:

שאלה השנית. אם מותר להדליק ביו"ט בהאור הנתחדש מקרוב הנקרא ליקיטריק אשר נתפשט הרבה בערים הגדולות ורוב בתי העשירים. ואנשי המעלה וצורה משתמשים בו להדלקת נרותיהם בלילות. לרוב קלותה ולרוב נקיותה. כי אין בה לא פתילה. ולא שמן. ואין צורך להדלקת הנרות שום אמצעי רק בנגיעת יד איש בכפתור נחושת אשר בקיר ידלקו הנרות מאליהן והוא אור החשמלי הנקרא בפי כותבי העתים כידוע. ואופן תשמישו הוא כן כי הבית הפאבריק העושה את האור הלזה יש לה מקום מיוחד בעבור העיר. ומשם שולחים קוי נחושת דקים מחותלים בחוטי פשתן דק. והחוטים האלה סובבים בכל בית ובית כפי רצון הבעה"ב. לכל מקום אשר יחפוץ שם יקבעו לו החוט הזה. אשר זרם הליקטריק עובר בתוך החוט הנחושת המכוסה בחוטי הפשתן. ובכל מקום שירצה הבעה"ב להשתמש בהאור הזה. יקבעו לו שם כפתור נחושת קשור עה החוט. וכאשר ידחוק בראש אצבעו על הכפתור ידלקו הנרות מאליהן. וכאשר יוריד ראש הכפתור למטה יכבו הנרות. (ולאשר אדע כי במח"ק מצרים כבר מלאה הארץ ממנו וכמעט בכל בית איש חשוב נמצא האור הזה. ע"כ לא הוצרכתי לבאר לו ח"ו אופן הדלקתו. כי בודאי ידוע אליו. ורק הוכרחתי לכתוב קצת דברים כאלה לסידור השאלה לבד) אם מותר להדליק בהמצאה זו ביו"ט. כי נראה שהוא נולד גמור ביו"ט. שהרי אין כאן הכנה ולא מציאות מבע"י כלל. שאינו נר הנדלק מנר אחר זולתו. ומעצמו הוא נולד ונדלק ביו"ט והו"ל מוליד גמור. ועל שתי שאלות האלה. בקשת פני להודיע לך דעתי בהם. באשר הם דברים נחוצים לך ידיעתם כי הם היום דבר השוה לכל נפש וכו' וככל הכתוב בדבריך. ושכמ"ה:

תשובה. ידיד הנפש. פעמים רבות השמעתיך מפה לאזן. כי כמה יקשה על המורה בזמה"ז להשיב על שאלות כאלה. יען ההמצאות החדשות ממינים אלה. רבו מאד בדורותינו אשר גדלה ורחבה חכמת האדם בחרושת המעשה לכל מלאכת מחשבת על ידי ידיעתם וחקירתם על יסודי הבריאה הראשיים. ארמ"ע כידוע ומפורסם. ויום יום נוצצים המצאות חדשות אשר לא שערום אבותינו וזקנינו. ותכבד העבודה על המורה להשיב שואליו דבר על ההמצאות החדשות אם מותר להשתמש בהם בשבתות ויו"ט. כאשר יקיפונו בעכנאם יום יום. וקשה למצוא דוגמתם בתלמודינו הקדוש אשר ממנו תוצאות חיים בדרכי ההוראה אם להתיר או לאסור. ורק ע"י טרחא רבתי. ומוח צלול ושקט. וזמן פנוי מעסקים הטורדים יתכן לדמות מילתא למילתא. בחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות. ונרות מנר. בים תלמודינו העמוק כולי האי ואולי תמצא ידו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ואחר טרחתה ותלאותיו זכות תולה להנצל מהמבקרי מומין. שדרכם לסתור. כי לא לומדו לבנות. וכאשר ידעת מחמד נפשי. וע"כ אין טוב מאשר יגדור האדם א"ע בענינים כאלה כפי מה שידיעתו מגעת. לעצמו ואליו. ולא לשואליו:

האמנם בשתי שאלותיך אלה. אין לי מקום להתמלט מהם. יען גם בטרם תשאלני. כבר חזה הוית וראיתי כי כל העם מקצה החזיק בתשמישי הכברית הנ"ל. עד כי דבר נמנע הוא להפרישם. כי כל תשמיש האדם בעניני ההדלקה. בבית ובשדה. בשבתו בבית ובלכתו בדרך בחיקי ישא תיבת הכברית ובפרט אם הוא מהשותים טובא"ק ובאמת כי אין להם הכנה יותר קלה ויותר מצוייה בכל עת ורגע כהדלקת עצי הכברית האלה. ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

וכן בענין האור הליקטריק אשר כל גדולי העדה גביריה. אור במושבותם בהאור הליקטריקיסיט'י הזה. קביעותו והבאתו לביתם עולה בדמים יקרים. וחוץ מזה אין להם אור זולתו. וא"כ לשחוק נהיה אם נחמיר עליהם. וברור שלא ישמעו לנו לשבת בחשך ביו"ט. ונר זולתו אי אפשר להם להכין. כי כאין הם נגד אור המבהיק והמזהיר הלזה. וע"כ חובה עלינו למשכוני אנפשין ולטרוח למצוא להם צד התיר אם נוכל. ומצוה היא לבלתי למד חובה על ישראל כי ח"ו עוברים ע"ד רז"ל חלילה. ומה' אשאל עזר. יאיר עיני להוציא הדין לאמתו ולא נכשל בדבר הלכה. ואשיבך עתה על עצי הכברית בראשונה. ואח"ך בע"ה אניף ידי להשיבך על אודות הנר שנתחדש. יאיר אורך בע"ה. ולמען נוכל לברר דין ומשפט שאלתך הראשונה על מתכונתה בעהי"ת עלינו לנתח אותה לחלקיה. ולחקור על כל חלק וחלק מהשאלה. מהו הספק שיש בו לצד האיסור. ולברר ההתר שיש בו בעהי"ת. ובהתרת כל פרטי החלקים יצא הכלל ערוך לפנינו בע"ה. ואלה הם צדדי הספק שיש בנדון השאלה המוצגת לפנינו:

א) אם הטעם שאמרו רבנן בתלמודין (ביצה ל"ג) שאין להוציא אש מן העצים וכו' משו' דקא מוליד ביו"ט אם כוונתם בזה להיות כדין נולד ביו"ט שאסור וא"ך חזר להיו' דינו כביצה שנולדה ביו"ט שאסורה משום נולד ואיסורא החלטי. או טעם הדבר מפני שהוא טורח ומוליד וממציא ביו"ט. דבר שהיה יכול לעשותו מעיו"ט. וא"ך דבר שאי איפשר לעשותו מעיו"ט שרי. וכיון שכן נחפשה ונחקורה אם ההדלקת האש מהכברית הזה הוא דבר שאפשר לעשותו מערב יו"ט או לא. או אפשר כיון שיכול להדליק אש באופן אחר יהיה אסור להדליק אש מהכברית:

ב) עלינו לדעת. כי האש הנמצאת בראשי עני הכברית האלה. אם נקראת אש מצוייה ומוכנת שם. יען באפס יד תדלק ובמעט חום שיגיע לראש העץ הזה יצא הלהב כרגע. וזה מסיבת שהאש טמונה בראש כפיסי עצי הכברית האלה. שהרי לא נעשית בה שום הכנה ושום תחבולה להוצאת האש כי אם קירוב החום ע"י החיכוך בכותל וכיוצא. וא"ך אין זו תולדה רק אש מצוייה היא. או מכיון שצריך לחככה עם גוף אחר הו"ל מוליד אש דומיא דהוצאת האש מן העצים דהוי חיכוך עצים זה בזה. ועכ"ז אמרה משנתינו דאסור משום דמוליד ביו"ט:

ואחרי אשר בעהי"ת יתבררו כל הספקות האלה. הלא תצא דינה לאורה בעהי"ת:

ונתחיל בספק הראשון

אם טעם איסור הוצאת האש ביו"ט. הוא משום נולד ואסור בהחלט כביצה שנולדה. או רק מחמת טרחא ביו"ט וגם לברר אם איסור תולדת האש ביו"ט אם מדרבנן או מדאורייתא:

הנה מפשט לישנא דש"ס בביצה דל"ג ע"ב דיהיב טעמא משום דקא מוליד ביו"ט. נראה דמדין נולד נגעו בה. וגזירת רז"ל היא כגזירתם בביצה שנולדה ביו"ט דאסירה אפי' ליגע בה. וכדפסק מר"ן באו"ח ס' תקי"ג ס"א:

האמנם רבותינו גדולי הפוסקים והמחברים רוח אחרת אתם בפי' דסוגיין. שהרמב"ם פ"ד מה' יו"ט הלכה ח'. פסק וז"ל אין מוציאין את האש וכו'. שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצוייה. אבל להמציא אש אסור. שהרי אפשר להמציא אותה מבערב ע"כ. והרב"ד ז"ל השיגו וז"ל ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמ' עכ"ל. וע"ז השיב הרב המגיד ז"ל וז"ל אני רואה כאן חפץ להשיג. שהרי אין זה כביצה שנולדה ואסורה. לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו. אלא לבשל בו או לאפות בו ונראה שאם הוציא שהוא מותר להשתמש בו. ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון דאפשר לו מבערב והטעם הזה כתבו הרשב"א וכדברי רבינו. עכ"ל נמצינו למדין מדברי ה"ה בדעת הרמב"ם שאין איסור הוצאת האש משום נולד וכדין הביצה שנולדה. שאל"כ אם עבר והוציאו יהיה אסור. דומיא דביצה שאסורה אפי' במגע. אלא מטעם שהאדם טורח ביו"ט מה שהיה יכול לעשותו מבערב וטרחא זו היא שאסרו רבנן ולכתחילה דווקא וכדברי הרשב"א ז"ל:

איברא שהרואה דברי הרשב"א במקורם בס' עבודת הקדש שער השני אות וי"ו. עיניו יחזו שהרשב"א ז"ל נקט ב' הטעמים שכ"כ וז"ל אין מוציאין וכו' מפני שהוא מוליד. ואפשר לו מבערב יו"ט. וכל שאפשר לו מעיו"ט ואינו אוכל נפש אסור ואפי' מכשירי האוכל עכ"ל. וכיון שכן יש לישב השגת הראב"ד על רבינו ז"ל. דכוונתו לומר דנהי שכתב הטעם מפני שאפשר להמציאו מעיו"ט. והטעם נכון הוא. אכן ויאמר גם מפני שהוא מוליד שהוא הטעם האמור בש"ס. ור"ל שרבינו הי"ל לומר ב' הטעמים. וכפי"ז קשה על ה"ה שהשיג על הראב"ד שכ"כ הרשב"א. דאמת הוא שהרשב"א כתב הטעם הזה אכן לא נמנע הרשב"א ז"ל לומר גם הטעם האמור בש"ס. ולמה השמיטו הרמב"ם ולא תירץ להשגתו של הראב"ד כלים כפי האמור:

האמנם הא ליתא. דה"ה בדברי השגת הראב"ד תוספת דברים אשר לא נאמרו בש"ס במקור הדין. שהראב"ד נקט בלישניה ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם האמור בש"ס. ותוספות דברים. שאין כאן הכנה. מורים באצבע שדעתו להשוות איסור הוצאת האש כדין ביצה שנולדה ביו"ט דאסורה ומטעם הכנה נגעו בה כדמפורש בריש פ"ק דביצה במימרא דרבה יעו"ש. וכפי"ז איסור המצאת האש ביו"ט הוי משום דמחוסר הכנה ואסיר אפי' בדיעבד. וע"ז קרה ערער ה"ה על הראב"ד. שאין זה דומה לביצה שנולדה ביו"ט. דהתם הביצה עצמה היא הנאכלת ביו"ט ואסורה משום דמחוסרת הכנה. אכן האש הנולד ביו"ט. אין לנו צורך בהאש עצמה הנולדת רק בפעולתה לאפות ולבשל על ידה. ועל פעולתה לא שיך לומר מחוסר הכנה. ואין טעם האיסור בזה כי אם מחמת טרחה ביו"ט. בדבר שאפשר לו מאתמול. ואה"נ דלכתחילה אסיר ליה. אכן אם עבר והוציאו מותר להשתמש בו דמאי דהוה הוה:

וכפי"ז זכינו להבין דעת רבינו ז"ל במה שנקט לשון מחודש אבל להמציא אש אסור. ולמה לא נקט לישנא דש"ס דקאמר משום דקא מוליד ביו"ט. ואטו ממציא לאו מוליד הוא. ובמשפט הלשון ממציא או מוליד חדא נינהו. וכיון שכן אפוכי מטרתא ל"ל והו"ל לומר לשון שדברו בו חכמים בתלמודינו. אכן רבינו נשמר מלהזכיר שם מוליד. שלא נטעה לדמותו לדין נולד ולאוסרו בכל גוונא כדין ביצה שנולדה ביו"ט. ע"כ נתחכם רבינו להחליף שם מוליד האמור בש"ס ולכתוב תחתיו להמציא אש. אע"פ שעניינם אחד. לבל יטעה אותנו לשון מוליד ונחשוב משפטו כדין נולד. והודיענו שטעם האיסור ההוא מפני שההמצאה הזאת היה יכול לעשותה מעיו"ט והוא טורח ביו"ט ללא צורך. וזה טעם האיסור. לא זולתו. וכפי"ז הכי מתפרשי בבירור דברי הרשב"א ז"ל דתחילה נקט לישנא דש"ס דקאמר מפני שהוא מוליד. והדר מפרש ותני ואפשר לעשותו מעיו"ט ר"ל שזה טעם האיסור דמוליד. שהוא מוליד היום מה שהיה יכול להוליד אתמול. ולא שהם תרי טעמי. והכי מדוקדק בדבריו שלא נקט הרשב"א ועוד משום שאפשר לעשותו וכו' והכל טעם אחד הוא. והן הן דברי ה"ה שכתב שהטעם ההוא כתבו הרשב"א. ויציבא מילתא בטעמא. ועלו דברי ה"ה ברורים ונכונים בטעמם ונימוקם. וע"ש בהלח"מ ותמצא נחת:

וא"ת ורבינו גופיה מנ"ל הא הא תלמודא קאמר משום מוליד ביו"ט. ומי לידינו יתקע שאין כוונת הש"ס לומר דהוי כדין נולד ביו"ט ואסיר כדין הביצה. ומנ"ל לרבינו להוציאו מכלל הנולד. ואולם התירוץ מבואר מאליו. דהרמב"ם ז"ל מלשון הש"ס למד כן. דקשיא טובא דלמה הש"ס במקום זה שינה לשונו הרגיל בו בכל דיני יו"ט. לומר בדבר המחוסר הכנה אסור. לפי שאינו מן המוכן כדאיתא בתלמודין בדוכתי טובא. או יאמר בפירוש משום נולד. וכדאשכחן גבי דין דמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. דהיא פלוגתא דר"י ור"ש בשבת דכ"ט ע"א. וקאמר תלמודא התם דטעמא דר"י דאסר בשברי משום נודד. יעו"ש. וא"כ כיון דאורחיה דש"ס למינקט. או מפני שאינו מן המוכן. או משום נולד. והכא שינה לשונו ונקט לשון מחודש משום דקא מוליד ביו"ט. לדיוקא נחית תלמודין. לאשמועינן דטעם איסור המצאת האש אינו משום שהוא דבר נולד. שא"כ יהיה האיסור בגוף הדבר הנולד ונתחדש עתה. ולא כן הוא אלא טעם האיסור תלוי במוליד הדבר שהוא האדם המוליד דבר זה ביו"ט וטורח להוליד דבר זה היום. מה שהיה יכול להולידו מאתמול. ודבר גדול למד אותנו הש"ס ממה שהעתיק האיסור מגוף הדבר עצמו שנולד. ונתן אותו על האדם המוליד הדבר ההוא. שאם היה האיסור תלוי בגוף הנולד. אין לו התר לעולם כדין הביצה. ואמנם באשר הדבר תלוי רק באדם המוליד. א"כ אם עבר האדם והולידו אין לנו לאסור הנולד עצמו. וללמדנו כל זה המציא הרמב"ם לשון ממציא להעתיקו מדין נולד. ורק על ההמציא האיסור. ומינה דייק הרב המגיד ז"ל בדיוק נמרץ ועצום שאין האיסור תלוי בגוף הנולד כדין ביצה שנולדה. וע"כ אם עבר והוציאו שרי להשתמש בו. והוא פשט נכון ואמיתי בדברי תש"ם והרמב"ם וה"ה. והרי תלי"ת זכינו לישב דבריהם בטו"ט תלי"ת. וכ"כ מר"ן בבית יוסף ס' תק"ב שהביא דברי הרמב"ם וה"ה שאם הוציאו מותר להשתמש בו שלא נאסר אלא משום שיכול להוציאו מבע"י וכטעם הרשב"א ז"ל. והרב הב"ח ז"ל הוסיף נופך לומר שגם דעת רבינו הטו"ר כן וכ"כ הרב הסמ"ק והסמ"ג. וכולהו מרנן סברי דאם הוציאו מותר להשתמש בו. וכ"כ הרב יד אהרן ז"ל שסתר ראיותיו של הט"ז שהחמיר יעו"ש:

וכ"כ הרדב"ז ז"ל בת"ב בתשו' ללשונות הרמב"ם ס' ק"ן. וז"ל. ועל ענין האש שהוציאו ביו"ט אם מותר להשתמש בי. הרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר והמגיד כתב שכן דעת רבינו. וטעמו מפני שכתב אבל להמציא אש אסור. וכיון שכתב הכי משמע שאין הטעם משום נולד. והא דקא אמרינן בגמ' משום שהוא מוליד לאו דווקא משום נולד אלא שהוליד והמציא דבר ביו"ט שהיה יכול להמציאו מעיו"ט והטעם שכתב המגיד לחלק בין הנולד לממציא האש נכון הוא. ובעל המגדל עז חשב שאין ביניהם חילוק לגבי הדין ואין הדבר כן עכ"ל:

והנה מ"ש הרדב"ז שהרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר. הדבר ברור לענ"ד שהרדב"ז ראה כן מפורש בדברי הרשב"א בתשובותיו ולא ביאר לנו איה מקום כבוד תשובה זו. או אפשר בתשובות הרשב"א כ"י שהיו בידו. כי בספרו עבודת הקדש לית להו להני מילי דקאמר הרדב"ז ז"ל משמיה שהרשב"א מתיר בהדייא. ובר מן דין הדבר ברור שהרדב"ז לא ראה ס' עבודת הקדש להרשב"א. כי לא נתפשט בימיו. כי עבודת הקדש נדפס בראשונה בשנת שס"ב. ואפי' מר"ן ז"ל שהיה מאוחר בזמן להרדב"ז ז"ל לא ראה ס' עבודת הקדש להרשב"א. וכמ"ש ג"ע החיד"א ז"ל במחב"ר ס' תק"א אות ז' דמסתפק אם מר"ן ראה ס' עבודת הקדש. ולקונטריס אחרון פשט לה שלא ראהו כלל וכ"כ הרב בתי כהונה בח"א יעו"ש. ובספר שם הגדולים מערכת השין בציון הרשב"א כתב שנתפשט מקרוב. ודפוסו הראשון מהכ"י נדפס בויניציאה ש' שס"ב בשמ"ך יגילו. ומר"ן נתבקש בישי' ש"מ בשנת של"ה כידוע. ואם מר"ן לא ראהו כ"ש הרדב"ז הקודם אליו וזה ברור. וא"כ מוכת להדיא שהרדב"ז ראה כן בתשו' הרשב"א ז"ל שהתיר בהדייא אם עבר והוציאו להשתמש בו ביו"ט ולא יתכן לומר שמדברי ה"ה למד הרדב"ז כן חדא שה"ה גופיה לא כתב דברים אלו בשם הרשב"א ז"ל דא"כ לא היה אומר ונראה. אחר שהרשב"א התיר בהדייא. ושנית שהרדב"ז ז"ל הקדים לומר שהרשב"א התיר להדייא. טרם הזכיר דברי ה"ה. והדברים ברורים ועכ"פ זכינו לדעת שהרשב"א ז"ל התיר להדייא אם עבר והוציאי. ותסגי לן יקר סהדותיה דרבינו הרדב"ז ז"ל אילנא רבה ותקיפה. שכתב כן משה הרשב"א:

וכן כתב מהריק"ש ז"ל בהגהותיו בפשיטות שאם הוציא אש מהדברים הללו שרי להשתמש בהם יעו"ש. וכ"כ הרב יש"ש בחידושיו לביצה פ' המביא ס' י"ט וכ"כ הלבוש בס' תק"ב בפי"א וכתב הטעם להתיר כטעם הרב המגיד שבחלקות ישית בין ביצה שנולדה. להולדת האש. יעו"ש:

והמתבאר מדברי כל הפוסקים שזכרנו שהם הרמב"ם. והרשב"א. והה"מ. והלח"מ. ומר"ן הב"י. והב"ח. והרדב"ז. ומהריק"ש. והיש"ש. והלבוש. כולהו מרנן סברי דאין איסור הוצאת האש ביו"ט משום נולד כלל. וע"כ פה אחד התירוהו להשתמש בו אם עבר והוציאו כבר. כמ"ש בשמם. ולא מצינו חולק בדבר רק הט"ז ז"ל שתמה על הה"מ ואסרו אפי' בדיעבד ואפי' התבשיל שבישל בו אסור. וכבר הגאון אליה רבה ז"ל עמד על דבריו ודחה אותם בב' ידים יעו"ש. והוא ז"ל יחיד נגד רבים. וכן כתב שם הגאון מגן אברהם להתיר יעו"ש. ומה גם דמר"ן דאתכא דידיה סמכינן הרי בב"י הביא דברי הה"מ הנ"ל וסתם לה כוותיה. וכ"ן מפשטות לשון תלמודין דנקט משום דקא מוליד ולא קאמר נולד. וכמש"ל באריכות ואין צורך לכפול הדברים:

איברא כי יש מקום ליד הדוחה לדחות כ"ז ולהפוך כל השיטה הזאת לצד החומרא. והוא די"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שנתן טעם לאיסור הוצאת האש משום שהיה יכול להמציא מבערב. לא להקל בדבר נתכוון רק להחמיר עליו. ולהכניסו לאיסור תורה כדין מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט דאסירי מדאורייתא. וכדאשמעינן מפלוגתיהו דרבי יהודה ורבנן במגילה ד"ז ע"ב גבי מתני' דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. וכן הוא בביצה דכ"ח ע"ב. ומתבאר מהסוגייאות הנ"ל דרבנן ס"ל אוכל נפש דווקא שרי ולא מכשיריו. ור"י מתיר במכשירין שאי אפשר לעשותם מעיו"ט. וע"ך אמרינן התם במגילה דמתני' דלא כר"י. דאי לר"י הא לאו אוכל נפש לבד שרי דהא גם מכשיריו שרי. ורק מתני' רבנן היא דאסרי מכשירין בין דאפשר מעיו"ט ובין דלא איפשר. ומקראי ילפי ר"י ורבנן יעו"ש. עכ"פ במכשירין דאפשר מעיו"ט לכ"ע אסירי. וכפי"ז אנן נמי נימר בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כיון דהוצאת האש הוא דבר שיכול לעשותו מעיו"ט הו"ל מכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ש ואסירי מדאורייתא כדעת ר"י ורבנן. ואפשר שזהו הטעם דנייד הרמב"ם מלישנא דש"ס דקאמר משום דקא מוליד ביו"ט. דמלישנא דנא נראה דאיסורו מדרבנן. דהא נולד מדרבנן הוא דאסיר. דגזרו רבנן בכל יום טוב גזירה משום יו"ט שאחר השבת ומטעם הכנה כדמוכח מסוגיין דפ"ק דביצה. ובאשר כי דעת רבינו ז"ל להכניסו לגדר איסור תורה מטעם המכשירין. ע"ך העתיק שם איסורו מנולד ומוליד והכניסו לטעם שהיה יכול להמציאו מבערב והשתא דנכנס לגדר איסור תורה אם עבר והוציאו אסור ליהנות ממנו ביו"ט. דוגמת דבר הניצוד ביו"ט והבא מחוץ לתחום דצריך לערב בכדי שיעשו. וא"כ קשה מנ"ל להרב המגיד ז"ל לפרש הכי בדעת הרמב"ם דאם עבר והוציאו שרי. דילמא אסור כטעם המכשירין:

ואולם אחר ההתבוננות בדבר נראה ברור שדברים אלו לא ניתנו להאמר וכ"ש להכתב מכמה אנסי תריצי אשר אבאר בעהי"ת אחת לאחת. (א) שאם הטעם שאסר הרמב"ם המצאת האש ביו"ט הוא משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט ואסירי דבר תורה. א"ך יתחייב מזה דטעמא דמתניתין שאמרה אין מוציאין את האש היינו נמי משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן ביו"ט. ודבר זה נמנע דא"כ סתם רבינו הקדוש במתניתין כר"י ולא כרבנן דהא לרבנן אוסרים מכשירין בכל אופן אף דלא אפשר לעשותן מעיו"ט. ודבר זה לא יתכן דסתם מתניתין דהכא כר"י. שהרי סתם לן במגילה דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד כרבנן וכדמוכח מהסוגייא דאמרינן התם מתניתין דלא כר"י יעו"ש. ובכל המשניות סתם רבי כרבנן ודלא כר"י. ומוכרח דהכא נמי רבנן היא. וא"כ אחרי דאיפסיקא הלכתא כגמ' דהלכה כר"י דמתיר במכשירין. ועכ"ז תפסו כל הפיסק' לישנא דמתניתין דאין מוציאין את האש. מוכרחים אנחנו לומר דהך דאין מוציאין אתי ככ"ע. וחזינן בתלמודא דיהיב טעמא משום דקא מוליד ביו"ט. נראה ברור שדווקא זהו הטעם לאיסורו משום מוליד לבד. גם אליבא דרבנן. ולישנא דמוליד הכי משתמע שהוא מדרבנן וכדכתב רש"י לעיל דכ"ה ע"א בפלוגתא דרב יהודה ורבא בדין המוגמר. דרבא אסר גם על החרס משום דמוליד ריחא וכתב רש"י שם שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה יעו"ש. ומהכא שמעינן דכל מקום שאסרו משום מוליד איסורא דרבנן הוא:

(ב) הרמב"ם גופיה לא פסק כר"י בדיני המכשירין שמותרין וכמ"ש ה"ה בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ד' וט' יעו"ש. וכ"כ הלח"מ בהל' ו'. וכ"כ מר"ן באריכות בב"י ס' תק"ט. בדין המשחזת דהרמב"ם לא פסק כר"י בדיני המכשירין רק כרבנן. ויש מכשירין שהתירו אותם חכמים ויש מכשירין שאסרו אותם ולא תליא אם איפשר לעשותם מעיו"ט או לא. רק הכל כהכרעת חכמים ותלוי בדעתם מה לאסור ומה להתיר. וכמ"ש מר"ן הר"י והלח"מ בפי' איתמר. וכפי זה על כרחך אתה לומר דהמכשירין שמותרין ומכשירין שאסורין אין לנו בהם כלל קבוע לידע על פיו מה שאסור ומה שמותר. רק הכל תלוי בהכרעת דעתם דרבנן. וא"כ אי איפשר דהוצאת האש ביו"ט דהוי משום מכשירין שיהא איסורו מדברי תורה. דמאי שנא מכשירין אלו מזולתם דהכל הוא מדרבנן:

(ג) והיא הראיה היותר גדולה ועצומה שבכלם. שדבר זה אי איפשר שטעם איסור הוצאת האש ביו"ט הוי משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט. וזה אפי' לוא היה הרמב"ם פוסק במכשירין כר"י דשרו כל מכשירין שאיפשר לעשותן בעיו"ט. עכ"פ באיסור הוצאת האש לא יתכן שיהיה איסורו מדברי תורה מטעם דאפשר לעשותם מעיו"ט דדבר זה נמנע. ואמינא לה בסברה וראיה חותכת. דהנה עיקר פלוגתייהו דרבנן ור"י תליא בקראי. דרבנן דרשי קרא דכתב אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. הוא ולא מכשיריו. ור"י אמר לך אמר קרא יעשה לכם לכל צרככם ואפי' מכשירין. ומשום רומייא דקראי אהדדי. משני ר"י כאן במכשירין דאפשר לעשותם מעיו"ט. וכאן במכשירין דלא איפשר וכו' כדמוכח התם בסוגיין דמגילה. וא"כ כל זה יצדק בפלוגתייהו בדבר שהוא מלאכה והתורה התירה מלאכתו ביו"ט משום שהוא אוכל נפש. אז שייכא פלוגתייהו דר"י ורבנן אם גם מכשיריו הותרו ג"ך. או דווקא אוכל נפש הותר ולא מכשיריו. האמנם בענין ההבערה הא אמרינן בסוגיין דביצה די"ב ע"ב דהבערה הותרה לצורך ושלא לצורך. ואפי' שלא לצורך אוכל נפש הותרה ההבערה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהיו"ט הלכה ד' שההבערה הותרה אפי' שלא לצורך אכילה. יעו"ש. וכ"ש וק"ו לפי מ"ש ה"ה בה' הנז' בשם הירושלמי דאמר קרא לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ביום השבת הוא דאסור הא ביו"ט שרי. א"כ כפי"ז מלאכת ההבערה לא נאסרה מעיקרא ביו"ט בכל אופניה. ושריא אפי' ללא צורך אוכל נפש. ואעפ"י שההבערה גופא יכול לעשותה מעיו"ט בכל זה שריא. והם דברים ברורים וגלוים לכל. והשתא דאמרינן שגוף מלאכת ההבערה הותרה אפי' שלא לצורך אוכל נפש. הדבר ברור מעתה שההבערה עצמה לא נכנסה בגדר הכתוב שאמר אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו וגו' שההבערה יצאה מן הכלל. והותרה בלי סייגים וגדרים של אוכל נפש אשר גזר הכתוב:

וא"כ כפי"ז איך יצוייר בשכל שהוצאת האש ביו"ט שהיא ממכשירי הבערה. נכנסה לגדר הדיוק שבכתוב הוא ולא מכשיריו. ונאמר שמכשירי ההבערה שאפשר לעשותם ביו"ט אסירי. והלא ההבערה גופא לא נכנסה לגדר זה ומותרת אפי' שלא לצורך אוכל נפש. וא"כ היתר ההבערה לאו מקרא זה ילפינן לה כלל. שהרי הכתוב קרי בחיל אוכל נפש יעשה לכם. וההבערה שריא בכל אופן. וא"כ איך תיסק אדעתין לאסור מכשירי הבערה שאפשר לעשיתן מעיו"ט מדיוקא דהאי קרא. ואם הרב לא נכנס לבית המדרש. התלמיד ממי למד. וכיצד תהיה סברה זו הפוכה דהמלאכה גופא הותרה אפי' שלא לצורך אוכל נפש. ובמכשירין נחמיר יותר ונאסור משום דאפשר לעשותה מערב יו"ט:

וכי תימא ומאי קושי' היא זו והלא אוכל נפש יוכיחנו שאפי' שאפשר לעשותם מעיו"ט שרו ביו"ט מטעם שהתבשילים המתבשלים ביו"ט טעמם יפה יותר מהתבשילין שנתבשלו אתמול. וכמ"ש הרמב"ם פרק א' הל"ח. ועכ"ז במכשירי אוכל נפש מה שאפשר לעשותם מעיו"ט אסירי גם לר"י גופיה. ונמצא שהחמרנו במכשירין יותר מהאוכל נפש עצמו שהוא מותר בעשיתו ביו"ט. וא"כ אף אנן נימא הגם דגוף ההבערה עצמה שריא אפי' שאפשר לעשותה מערב יו"ט. מכשירין דידה שהיא הוצאת האש ביו"ט חמירי טפי ואסירי מטעמא דיכול לעשותם מערב יו"ט ואסירי מדאורייתא גם לר"י כדין המכשירין שאפשר לעשותם ונילף איסור הוצאת האש דהויא מכשירין דהבערה. במה מצינו מאיסור מכשירי אוכל נפש. אע"ג דמקרא לא דייקינן לה:

ואולם הא ודאי בורכא היא. דבהבערה שהותרה אפי' שלא לצורך אוכל נפש ואע"פ שההבערה יכולה להעשות מעיו"ט. אי איפשר להחמיר במכשיריה כלל. וראיה שהרי מצינו שהתירו רז"ל לבקע עצים ביו"ט לצורך ההבערה ואע"פ שהם מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ועל היתר הביקוע ביו"ט הרמב"ם ז"ל גופיה שאל שאלה זו בפ"ד מה' יו"ט הי"ד וז"ל ולמה אסרו הביקוע עצים בקורדום. כדי שלא יעשה כמו שהוא עושה בחול ולמה לא נאסר הביקוע מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה וימנע מלבשל לפיכך התירוהו עכ"ל. והראב"ד השיג ע"ד רבינו וכתב הטעם כיון שאי אפשר לאפות ולבשל בלי עצים עשו אותו כדינת המלח והתירוהו ע"י שינוי ע"כ. וכ"כ הר"ן בפ"ד דביצה וז"ל מקשים הכא למה התירו הביקוע אפי' ע"י שינוי. והא מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט הם. ותירץ הראב"ד וכו' ולי נראה שכל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא. ולא דמי למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן. כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהן משא"ך בעצים שנהנה מהם ומתחמם כנגדם כשעושה מהן מדורה. וכיון שבקען לעשות מהן מדורה שרי אע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי מתוך וכו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בספר עבודת הקדש תפס שני הטעמים דהרמב"ם ודהראב"ד שניהם כאחד שכ"כ וז"ל ולמה התירו ביקוע עצים ביו"ט והלא יכול לבקע מעיו"ט. לפי שאי איפשר לאפות ולבשל בלי עצים. ואם שכח ולא בקע נמצא מתענה ביו"ט. לפיכך עשו אותו כדינת המלח והתירו ע"י שינוי עכ"ל:

הראת לדעת שההבערה שהותרה לצורך ולא לצורך. התירו גם ביקוע עצים שלה ואע"פ שהם מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. וא"כ אין כאן שום סברה דהוצאת האש ביו"ט שגם היא ממכשירי הבערה. שתהיה אסורה מטעם דאפשר לעשותה מעיו"ט. דהא ביקוע נמי מכשירי הבערה הוא ועכ"ז שרי ביו"ט אפי' דאפשר לעשותה מעיו"ט. ומאי שנא מכשיר ממכשיר. ועל כן על כרחין לומר. דהוצאת האש ביו"ט דאסיר. לוא היה טעם האיסור משום דהוו מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט לא הוה אסרינן לה כל עיקר. דמצינו דכוותה בביקוע דשריא. האמנם איסורא דאית בהוצאת האש ביו"ט הוה מטעמא אחרינא דהוא מוליד דבר חדש וע"כ אסרוהו רבנן. והרי הוברר הדבר כנכון היום שכל עיקר איסור הוצאת האש ביו"ט הוי משום דקא מוליד דבר חדש ואסיר מדרבנן דווקא. ותול"מ:

והאיר ה' את עיני ומצאתי הדברים מפורשים בדברי הגאון הפר"ח ז"ל בסי' תק"ב וז"ל אין מוציאין וכו' מפרש בגמ' משום מוליד וכתב רש"י בפ"ב דביצה גבי אולודי ריחא דאסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעשות מלאכה חדשה. והרמב"ם ז"ל כתב לפי שאפשר להמציא אותה מבערב. ולפי"ז הא דאיצטריך תלמודא לטעמא דמוליד משום דאי לאו האי טעמא. אע"פ שהיה יכול להמציאו מבערב הוה שרינן ליה ביו"ט. אבל השתא דאית ביה איסור מוליד וגם יכול להמציאו מעיו"ט אסור להמציאו ביו"ט. והמ"מ כתב שאם הוציאו שמותר להשתמש בו ואיננו מוכרח עכ"ל. ותלי"ת שזכיתי לדעתו בכל מאי דכתבינא שאין איסורו אלא מדרבנן ומטעם מוליד דבר חדש. ועם שהרב הפר"ח לא הוצרך לבאר טעם התירו אע"פ שהיה יכול להמציאו מעיו"ט. לולא טעמא דמוליד לרוב פשיטותו אצלו. שהרי כן מצינו במכשיר אחר דהבערת האש שהוא הביקוע. שאין בו דין מוליד. ושרי ביו"ט אפי' דהוה יכול לעשותו מעיו"ט. והדברים ברורים מאד:

ומ"ש הגאון פר"ח על דברי ה"ה שאיננו מוכרח. לענ"ד הקטנה יש לי להביא ראיה לדברי ה"ה מדברי הגאון הפר"ח גופיה ז"ל במ"ש בליקוטיו בס' תקי"א גבי איסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים משום דמוליד ריחא. והיא מימרא דרבא ורב יוסף בביצה דכ"ג ע"א שם בדין אולודי ריחא והביאו רמ"א בהג"ה סו"ס תקי"א יעו"ש. וכתב ע"ז הרב פר"ח ז"ל וז"ל נראה מדברי רש"י דדווקא במכוין לאולודי ריחא הוא דאסיר. הא לאו הכי שרי כיון דלא אסיר אלא מדרבנן וכדפירש"י פ"ב דביצה דכ"ג. ובלא מכווין אפי' פסיק רישיה מותר וכדכתב תה"ד סי' ס"ו ומייתי לה או"ט ס' רנ"ה סוף דף קס"ו עכ"ל. הרי דבאיסור מוליד דעתו ז"ל שאם אין כוונתו להוליד שרי אפי' בפסיק רישיה כיון דאיסור מוליד ביו"ט איסורא דרבנן הוא. והכא נמי גבי מוליד דהוצאת האש ביו"ט. הדבר ברור שאינו מתכוין להולדת האש מן העצים ומן האבנים. דלמאי חזיא ליה. אלא כוונתו לבשל ולאפות בהאש ההיא. שהבישול והאפיה שרו ביו"ט ומוציא האש כדי להגיע למטרתו לאכול ולבשל על ידה. לא שעיקר כוונתו תולדת האש ביחס עצמה. אלא למה שנמשך ממנה. וכ"ת הא הו"ל פסיק רישיה. לאו קושיא היא שהרי הרב פר"ח ז"ל התיר במוליד ריח דאין איסורו אלא מדרבנן. אפי' בפסיק רישיה. וה"ה והוא הטעם במוליד אש דאין איסורו אלא מדרבנן דשרי אפי' בפסיק רישיה. כיון דלא מיכווין להולדת האש עצמה כדכתיבנא והיא ראיה גמורה לדברי הרב המגיד ז"ל מדברי הפר"ח עצמו ז"ל:

וכן יש להביא ראיה מדין מי שאפה ובשל ביו"ט לצורך מחר בלי עירוב שאם הותיר מותר. ואם הערים אסיר. ואם הזיד ואפה ובשל לשבת אין אוסרין אותו וכמ"ש הרמב"ם פרק יו"ד מהלכות יו"ט הלכה יו"ד ופסקו מר"ן בסי' תקכ"ב סכ"ג יעו"ש. והב"ח ס"ל דאסור התבשיל באכילה. והפר"ח בסי' תק"ג דחה דבריו דכיון שאין איסור אלא מדרבנן דמדאורייתא לא לקי משום דאמרינן הואיל וכמ"ש הפר"ח שם באריכות עיי"ש. והכא גבי הוצאת האש ביו"ט כדי לבשל ליכא אלא או שהזיד והוציא או שגג והוציא. כי הערמה לא שייכא הכא כמובן. וא"כ אם עבר והוציאו אין טעם לאוסרו כיון שעיקר איסורו מדרבנן. והא אשכחן בבשל ביו"ט באיסור דרבנן שאין אנחנו אוסרין עליו הנאת אותו הדבר שעשה אפי' במזיד. ועוד יש לי ראיות אחרות ומיראת האריכות קצרתי. ועכ"פ בשתים עלתה לנו להביא ראיה מדברי הפר"ח ז"ל לדברי הרב המגיד ודו"ק:

ומכל האמור ומדובר מוכח להדייא שאין איסור המצאת האש ביו"ט כי אם מדרבנן וע"כ כל הפוסקים ז"ל שקדם זכר קדושת שמותם ז"ל בדברינו למעלה פה אחד התירו להשתמש בו ביו"ט אם עבר והוציאו. וח"ו לו היה הדבר איסור תורה לא יתכן שיהיה חוטא נשכר וברור:

ועתה גדולה מזאת. מצאתי בדברי ג"ע הברכ"י בסי' תק"ב אות א'. שכתב עמ"ש הואיל ואפשר להוציאו מעיו"ט כתב הוא ז"ל וז"ל יש שדקדקו מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מעיו"ט כגון שהיה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו במה להוציא עד יו"ט מותר להוציאו ביו"ט. וכן נראה דעת הרב בעל תוספות. ס' בית מועד. הביאו הרב מר זקנינו מוהר"א אזולאי ז"ל בהגהותיו כ"י עכ"ל:

עיניך הרואות כמה הוחלש והוקלש האיסור דהוצאת האש ביו"ט. שכבר ביררנו מדברי הפוסקים ז"ל שאין האיסור רק להוציאו לכתחילה. אבל בדיעבד אם הוציאו ביו"ט מותר להשתמש בו. ועתה נוסף כחא דהתירא אפי' להוציאו לכתחילה אם לא היה לו אופן הזמנה להוציאו מעיו"ט וכמ"ש ג"ע משם הני ארייוותא רבנן תקיפי קדישי וקשישי זי"ע:

ומדברי ג"ע ז"ל הנז"ל יש ללמוד שכל הזמנה שאינה מצוייה לאדם מחמת עצמו ולא היה לו אפשרות להוציאה מעיו"ט שרי להוציאה ביו"ט עצמו. כי האיש הזה שהיה במאסר או במדבר ויצא אח"ך למרחב. לא היה לו אופן להמציא האש מדיליה, עד היום. והיום הזה שיצא לא חיבוהו ללכת ולשאול מאת שכניו גחלת מאש מצוייה ולהדליק בה. רק התירו לו שיוציא אש לכתחילה ביו"ט ולבשל ולאפות ולעשות שמחת יו"ט בהמצאה דידיה. ולא הטריחוהו לחזר על פתחי שכניו אי איכא נורא בי פלנייא. והדבר מוכרע מאליו. שהרי האיש הזה שהיה במאסר או במדבר. מוכרח אתה לומר שביו"ט יצא ממאסר או נכנס מהמדבר לעיר ביו"ט. ואתמול לא היתה לו המצאה להוציא אש. והיום מצאה ידו. שאם הוא עדיין במאסר או במדבר ורוצה להמציא אש היום ביו"ט. קשה דלמה זה נתיר לו. דמ"ש היום מאתמול. הלא ההכנה שנמצאת לו היום במאסרו. עמו היתה גם מאתמול ולמה לא המציאה מאתמול. במאסרו או במדבר שהיה בו. ומוכרחים אנחנו לומר דאתמול במאסרו או במדברו לא היתה הזמנה שלא היו לו שם עצים. או אבנים או מים שבאמצעותם ימציא את האש. והיום בצאתו לחפשי או שבא לכלל ישוב בני אדם נמצאו לו ההכנות הנז'. ואם נאמר דאם יש לו אופן ליקח אש מאת זולתו מצוייה כבר אסור הוא להמציא. למה זה התירו לו להמציא ביו"ט. הלא ילך ויחפש בבית שכניו גחלת אש מצוייה. אלא דנראה ברור דדבר הבא לאדם ע"י טורח. לא מיקרי זה דבר מצוי. וכן ראיתי להרב פרי צדיק בסי' י"ב גב' ציצית שכתב שדבר הבא לאדם ע"י טרחא לא מיקרי מצוי יעו"ש. וממנו נקח לנדו"ד ודו"ק:

ולענ"ד נ"ל להביא ראיה לדברי רבותינו הפוסקים הנז"ל דסברי מרנן שאם לא היה יכול להמציא אש בערב יו"ט דשרי להוציאה ביו"ט עצמי. מדברי הירושלמי דביצה פ' משילין סוף הלכה ב'. דאמרינן התם דמתניתין דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד. תני בשם רבי יהודה אף מכשירי אוכל נפש הנהו. מה ביניהון רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון. ר' חנניה בריה דר' אבהו אמר להוציא אש מן העצים ביניהון. תנא ר' יהודה בר פזי דבר דיילא הוא הדבר. מהו הוא הדבר אם לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר. או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר. לית לך אלא כהא דאין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חברתה אמר רב חסדא ר' יהודה היא. עכ"ל הירושלמי. ועיין להרב קרבן העדה ז"ל מה שפירש בשני הפירושין והפירוש האחרון הוא היותר נכון בפירוש דברי הירושלמי (כי לפירושו הראשון קשה דמאי קא מתמה על רב חסדא דאמר דלחדד ראשו של שפוד ביניהון דלר"י שרי. וקא מתמה תיכף עליה דרב חסדא דאיך אפשר לומר כדעת רבי יהודה. הא ר"י לא התיר מלאכה גמורה וכיצד יתיר רבי יהודה לחדד ראשו של שפוד. ומה תמיהא היא זאת הלא רב חסדא גופיה הכי אמר בתלמודין בבלי ביצה דכ"א ע"ב. דרש רב חסדא ואיתימה רב יוסף סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דלר"י שרי דהוה מכשירין שאי איפשר לעשותן מעיו"ט יעו"ש ולא אקשינן מידי לרב חסדא דלר"י דמתיר מכשירי אוכל נפש שאי איפשר לעשותם מעיו"ט כאוכל נפש עצמו. הא באוכל נפש שרי אפי' מלאכות גמורות כאפיה ובישול והבערת האש וכיוצא) דקא מקשה ר' יהודה בר פזי על רב חסדא דאמר דלחדד ראשו של שפוד ביניהון ולר"י שרי. הא רב חסדא גופיה אוקמה התם בירושלמי מתניתין דאין משחיזין את הסכין שהיא כרבי יהודה. ואי ר' יהודה מתיר לחדד ראשו של שפוד למה אסר להשחיז את הסכין. וזו היא קושיא אלימתא. שהרי בבבלי דכ"ח ע"א אוקים רב חסדא גופיה מתני' דאין משחיזין את הסכין דלא כר"י דאלו לר"י דמתיר מכשירין מתיר ג"כ להשחיז את הסכין. וכמ"ש המעין שם בסוגייא. והכא בירושלמי מחלפא שיטתיה לאוקמי מתני' כר"י דאף שהוא מתיר מכשירין. אכן בסכין אוסר. ואה"נ דקושיא זו דמחלפא שיטתיה איננה קושיא בין שיטת הבבלי לשיטת הירושלמי. אכן בדברי הירושלמי גופיה קשיא טובא מדרב חסדא אדרב חסדא דהוא ס"ל דר"י מתיר לחדד ראשו של שפוד. ולמה אסר בהשחזת הסכין דהא אוקים מתני' דאין משחיזין את הסכין כר"י. ולא משני הירושלמי לקושיא זו וסלקא בקשיא. וזה פירוש הרב קרבן העדה ז"ל ויציב ונכון כפי משמטות הסוגיין דירושלמי. יעו"ש:

הא מיהא שמעינן מדברי הירושלמי. דלר' חנניה בריה דר' אבהו דאוקים להוציא אש מן העצים ביניהון. ש"מ דלר"י מתיר להוציא אש מן האבנים והעצים ביו"ט. ורק רבנן הוא דאסרי. וכפי"ז מוכרחים אנחנו לומר בדעת הירושלמי דסתם מתני' דאמרה אין מוציאין את האש מן העצים. רבנן היא ולא ר' יהודה. דלר"י שרי והשתא קשה טובא דהא בבבלי מבואר דלר"י דמתיר מכשירין היינו דוקא במכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט כמבואר בסוגיין דמגילה ודביצה דכ"ח. והוצאת האש היא מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. וכיצד תנינן בירושלמי שר' יהודה מתיר בהוצאת האש הא הוי ליה מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ולומר דהבבלי והירושלמי פליגי בדעת ר' יהודה. דלבבלי ס"ל דר"י מתיר רק מכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט ובדאפשר אסיר. והירושלמי ס"ל דבכל אופן מתיר רבי יהודה בין דאפשר מעיו"ט ובין דלא אפשר. הא ודאי ליתא. דלמה לן לאפושי פלוגתא בין הבבלי והירושלמי מן הקצה אל הקצה לא

מפשינן. וכל מאי דמצינן לאשיוי דעת הירושלמי עם הבבלי משכוני אנפשין לתרץ דבריהם. זאת ועוד גם דברי הירושלמי בעצמם סתרי אהדדי דאם ר' יהודה מתיר בהוצאת האש ביו"ט אפי' דהוו מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. וס"ל להירושלמי בדעת ר' יהודה דמתיר מכשירין בכל אופן. א"כ אמאי קא אסר ר"י להשחיז הסכין כדמוקי לה רב חסדא. וכקושית הירושלמי עצמה דסלקה בקשיא. והדברים מוקשים בק"ו דאם בבבלי דידן דשמעינן ליה לר' יהודה דלא התיר אלא מכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. עכ"ז התיר ר' יהודה להשחיז את הסכין במשחזת. וההיא מתני' דתנינן בה אין משחיזין את הסכין אוקמא רב חסדא דלא כר' יהודה. כמש"ל לדעת הירושלמי דס"ל דר' יהודה מתיר אפי' מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. לא כ"ש סכין שאי איפשר לעשותה מעיו"ט לא כ"ש שיהיה מתיר ואה"נ דהא פירכא דסכין אוקמא בירושלמי בקושיא. כדכתב הרב קרבן העדה ז"ל. אכן מאי דק"ל בדעת הירושלמי שכתב שלר"י מתיר הוצאת האש ביו"ט אפי' דהוו מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט שהוא הפך ס' רבי יהודה בבבלי היא קושיא דלית נגר דיפרקינה. דהבבלי הפך הירושלמי בדעת ר' יהודה גופיה:

ותו הדבר קשה טובא לומר דהבבלי והירושלמי פליגי בדעת ר' יהודה גופיה. דהא בתלמודין בשתי הסוגיות דמגילה ודביצה מוכח. דלרבי יהודה מקראי מוכח ליה למילתיה. דכתיב הוא וכתיב לכם. ומתרץ להו ר' יהודה דל"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט כאן בדלא אפשר מעיו"ט. ולשיטת הירושלמי דר"י מתיר מכשירין בכל גוונא מנא יליף לה ר' יהודה. ותו קשה דהוי פלוגתייהו דרבנן ודר"י כפי שיטת הירו' מן הקצה אל הקצה ממש. וזו קשה מסבול:

כי ע"כ נלע"ד לתרץ דברי הירושלמי והבבלי ולשוותם יחד. דתרווייהו ס"ל כדעת ר' יהודה דלא התיר מכשירין אלא שאי איפשר לעשותם מעיו"ט וכדדייק להו מקראי. ומתני' דבבלי ודירושלמי דתנינן אין מוציאין את האש וכו' כרבנן היא. אלא לשיטת הבבלי דיהיב טעמא דמתני' משום דקא מוליד. אתייא מתני' ככ"ע. ואולי לשיטת הירושלמי כסתם המשנה היא כרבנן. וגם לשיטת הבבלי והירושלמי שניהם יחד מודו דרבנן לא התירו המכשירין כלל ואפי' שלא איפשר לעשותם מעיו"ט. ורק מלאכת אוכל נפש התירו. ותו לא. והכי פירוש הירושלמי ברור מללו. דמתני' תנינן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש לבד והיינו רבנן. ואח"כ אמר תני בשם ר' יהודה אף מכשירי אוכל נפש. ושאל בירושלמי מה ביניהון ר"ל אם ר' יהודה דמתיר מכשירין הוי בכל אופן אפי' דאפשר לעשותם מעיו"ט דומיא דאוכל נפש דשרו לרבנן אפי' שיכול לבשל מאתמול. או דוקא מה שהתיר אם אי אפשר לעשותם בעיו"ט. רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהם. והיינו מאי דקאמר רב חסדא בבבלי שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. דלר"י שרי והיינו מכשירין דאי איפשר לעשותם מאתמול כי השפוד הזה ביו"ט נקטם ראשו וצריך לתקנו כדי לצלות בו בשר ביו"ט ושרי. ר' חנניה בריה דר' אבהו אמר הוצאת אש מן העצים ביניהון ר"ל דומיא דשפוד שהיום נשבר ואי איפשר לתקנו מאתמול. כן נמי גבי הוצאת אש ביו"ט שלא היתה לו אתמול הכנה להוציא או שביו"ט כבתה לו אשו ואין לו במה לבשל. בזה הוא דר' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש. שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. וע"ז פריך לרב חסדא דאמר לחדד ראשו של שפוד שרי ליה לר"י איך אוקמה רב חסדא גופיה בירושלמי מתני' דאין משחיזין את הסכין כר"י. ומאי שנא שפוד מסכין. וסליק לה הירוש' בקושטא. ובזה סלקי דברי הירושלמי והבבלי בשיטה אחת בין לס' רבנן. ובין בס' רבי יהודה ומינה שמעינן דר"י דמתיר מכשירין שאי איפשר לעשותם מעיו"ט. מתיר נמי הוצאת האש ביו"ט היכא דלא היה לו אפשר להוציאו מעיו"ט. שלא היתה לו שום הכנה להמצאתו עד היום. וזו היא ראיה חותכת לדעתי לסברת התוס' ובית מועד דסברי מרנן שאם לא היה לו אופן להוציאו עד יו"ט שרי לכתחילה כנלע"ד:

זאת תורת העולה. מכל האמור ומדובר לעיל בסעיף זה. שלדעת כל מרנן ורבנן ה"ה הרמב"ם. והרשב"א. והה"מ. והלח"מ. ומר"ן הב"י. והב"ח. והסמ"ג. והסמ"ק. והרדב"ז. ומוהריק"ש. ויש"ש. והמג"א. והרב אליה רבא. והלבוש. והפר"ח. והרב יד אהרן. כולהו מרנן סברי דאין איסור המצאת האש ביו"ט אלא מדרבנן דוקא. ואין איסורו משום נולד. רק משום מוליד דבר חדש ביו"ט. ועל כן פה אחד התירוהו אם עבר והוציאו שמותר להשתמש בו ביו"ט כיון דאין איסורו אלא מדרבנן. ולדעת הרב בעל תוס' ובית מועד. וכן נראה דעת הרב הרמ"ז לג"ע החיד"א מוהר"א אזולאי ז"ל. וכ"ן שהיא דעת הגאון החיד"א ז"ל שאם לא היה לו אופן להמציאו מאתמול שרי לכתחילה להוציאו ביו"ט עצמו. וכ"ן דעת הירושלמי בסברת רבי יהודה דאיפסיקא הלכתה כוותיה בהיתר המכשירין. ברוך אלהים אשר בחסדו הביאני עד כה והאיר עיני בתורתו. ועתה אשר בחסדי ה' נתברר ככל הצורך הסעיף הראשון. נפן ברחמיו לברר הסעיף השני. ומאתו אשאלה עזר ויהי אור לי:

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה