אור ברסלב
ומצור דבש חלק אורח חיים › סימן ח

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אורח חיים · סימן ח

סימן ז

שאלה בענין שביתת הבהמה ביו"ט אם מצווים עליה מן התורה או לא:.

תשובה מאורות דב"ק ושאלת חכם קבלתי וכו' ומדב"ק נראה שסובר מני"ר שמחלוקת זו שקולה מערכה לקראת מערכה. ודעת מני"ר שעדין הדין הזה לא הוכרע לשום צד. ואכתי בפלוגתיה קאי. ומשום יקר אורייתיה הנני מעמיס עלי עבודה רבתי. ואערכה לפניו, שרוב ככל הפוסקים קמאי ובתראי סברי מרנן דאין שביתה לבהמה ביו"ט מה"ת כלל. ואראהו שגם ההלכה הכריעה כן בפסקי מר"ן בשלחנו הטהור., ועם כי זה יסבול אריכות כמובן. אקצר כל מה שאפשר. ולא אפלפל בשום ענין שאינו נוגע למיצוי הדין כאשר ידע מני"ר שי' דרכי. אכן אסיפת דברי הפו' המתירים והעמדתם במערכה. נגד מערכת האוסרים. היא מעצמה מלאכה המעלה ארוכה. וה' יהיה עזרי ומגני. ואתחיל בראשונה. להורות לפניו כי רו"מ ורו"ב הפוסקים ז"ל כתבו להתיר שביתת הבהמה ביו"ט. ורבו כמו רבו המתירים על האוסרים. ולמען התברר הדבר היטב. לפניו אסדרם מערכה לקראת מערכה. ואתחיל במערכת המתירים כי הם הרבים וגדולי ההוראה שמימיהם אנחנו שותים לרוייה:

א) היא דעת הרמב"ם ז"ל שכן פסק בפ"ה מה' יו"ט ה"ב וז"ל אע"פ שהותרה הוצאה. אפי' שלא לצורך וכו' לא ישא משאות וכו' בד"א בנושא על האדם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שהיא עושה בחול עכ"ל. והוא לשון הרמב"ם שהעתיקו מר"ן בשלחנו הטהור בסי' תק"י סעיף ח' ויו"ד אשר זכרתי לעיל. ומוכח להדייא שדעתי דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. דלא אתי עלה רק מטעמא דעובדין דחול. ופוק חזי לשון רבינו ז"ל גופיה לעיל בה' שבת פרק כ"ף הלכה א' וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך. אחד שור ואחד בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה אע"פ שמצווה על שביתתה אינו לוקה מפני שאיסורו בא מכלל עשה עכ"ל יצא ולמד מעתה ההפרש העצום שים בין לשונו דשבת דשם מצווה על שביתת הבהמה. נקט איסור שביתה וראיתו מן התורה. והכא ביו"ט דליכא שביתה מה"ת נקט רק דרך שלילה לא יביא וטעמא שלא יהיה כמעשהו בחול ותו"ל. וכן דייק מרן הב"י בסי' תצ"ה דברי הרמב"ם ז"ל. וכן למד מדבריו מרן מהריק"ש ז"ל בתשובותיו סי' פ"ט כאשר אזכירו במקומו בע"ה. הרי דעת הרמב"ם ברורה. דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט:

ב) היא דעת הרשב"א ז"ל שכן כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ה מה' יו"ט דין הנז' וז"ל רבינו כתב טעם לאסור הבהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויש מי שכתב. לפי שאין משתמשין בבע"ח ביו"ט כל עיקר. והרשב"א ז"ל כתב שני הטעמים עכ"ל. ומוכח דגם הוא ז"ל הכי ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. אם מטעם דעובדין דחיל וכטעם הרמב"ם ז"ל. ואם מטעם דאין משתמשין בבע"ח ביו"ט הוי הטעם שמא יחתוך זמורה. מטעם שבות דדבריהם. כטעם איסור עליה באילן וכמפורש בסוגיין דפ' משילין יעו"ש:

ג) היא סברת הסמ"ג והזכירה מר"ן הב"י ז"ל בסי' תצ"ה אחרי שהזכיר דברי הכלבו דיש אוסרין בשביתת הבהמה ויש מתירים. ומר"ן ז"ל תחילה תמה על המתירין. מטעמא דהוקשו יו"ט לשבת לכל מילי. ומנ"ל להוציא שביתת בהמתו מן הכלל. ופריק מר"ן לקושיתו זאת בקושטא דמילתא דמחמר אחר בהמה ושביתה דידה אינם מלאכה ולא תולדה כלל. ואינם בכלל ל"ת מלאכה. רק נדחק כי מה טעם הפוסקים סתמו דבריהם. ושוב אחר זה כתב שמצא שהרמב"ם והסמ"ג כתבו דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול. והביא דברי ה"ה והרשב"א בשני הטעמים יעו"ש:

ד) דעת הרי"ף ז"ל. והגם שלא נמצא הדבר מפורש בהלכותיו כעת דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. אכן למדנו כן בדעת הרי"ף מדחזינן דפירש במתניתין דפ' משילין דל"ו ע"ב גבי מתני' דתנינן ואלו משום שבית. ומכללם אין רוכבין ע"ג בהמה. וכתב הרי"ף בהלכותיו הטעם כדאמרינן בסוגיין משום גזירה דרבנן שמא יחתוך זמורה. ולא כטעם הירושלמי דתני טעמא דרכיבה משום דאדם מצווה על שביתה בהמה. כמו שהביא הרא"ש בהלכותיו טעמא דירושלמי הנז'. שמזה ראיתי לג"ע הרב חיד"א ז"ל במחב"ר סי' רמ"ו. שמנה דעת הרא"ש מן כת הסוברים דאדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. וכן כתב הרב מג"א בסי' רמ"ו בדעת הרא"ש. דון מינה ואוקי באתרין דהרי"ף ז"ל דלא כתב רק טעמא דתלמודין. ולא כתב טעמא דהירושלמי אשר דברי הירושלמי הוא שורש לסברה זו דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. מה שדין שביתה לבהמה ביו"ט לא נזכר לא מינה ולא מקצתה בש"ם דילן כלל. א"כ סתם דעת הרי"ף כתלמודין. ויהיב טעמא דרכיבה משום שבות נראה דלא ס"ל דאדם מצווה על שביתת הבהמה כלל. מדלא יהיב טעמא דשביתה כדיהיב הרא"ש. וכן מתבאר עוד מדברי ג"ע שם במחב"ר שהשיג על הרב מג"א ז"ל בסי' רמ"ו ס"ק י"ב שכלל דעת הרי"ף עם דעת הרא"ש בדין השביתה ביו"ט. וג"ע הרב חיד"א ז"ל כתב עליו דליתא להך דהרי"ף. שהרי הרי"ף לא הביא דברי הירושלמי ולא הזכירו. וכן הרב נתיב חיים ז"ל מחק מדברי המג"א תיבת הרי"ף ז"ל. יעו"ש בדברי ג"ע הרב חיד"א סי' רמ"ו ס"ק ג' יעו"ש. ולקמן במערכה השניה של צד האוסרים נעמוד על הדבר עוד בעהי"ת:

ה) דעת הרמב"ן בתו"ה. הביא דבריו מר"ן הב"י בסי' תקכ"ו. שהרמב"ן ז"ל הביא דברי בה"ג שפסק עבדים דישראל אסור להין למיקבר מיתה ביו"ט ראשון. דאמר רבא יתעסקו בו עממין. ומאי עממין גוים. אבל עבדים לעניין מלאכה בשבת ויו"ט איתקוש למראייהו ואי עבדי קברי מחינא בהו עכ"ל בה"ג וכתב הרמב"ן ע"ז. בה"ג הוציא דין זה מדאמרינן פ' החולץ. וינפש בן אמתך והגר בעבד ערל הכתוב מדבר. ומ"מ לא נתברר לי מניין לו לבה"ג שיהא יו"ט כשבת לענין איסור מלאכה דעבדים. שאני אומר כיון שגזירת הכתוב בשבת. אין למדין הימנה ליו"ט. דאין דנין קל מחמיר להחמיר עליו עכ"ל. וא"כ לדעת הרמב"ן דאיסור מלאכה דעבדים שהוזכרה רק בשבת. אין למדין ממנה ליו"ט. וה"ה לשביתת בהמה דלא הוזכרה רק בשבת אין למדין הימנה ביו"ט:

ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי הרמב"ן הבי"ד ג"ע במחב"ר ס' רמ"ו. שכתב כן בדעת הרמב"ן בענין שביתת בהמה ביו"ט דלא ס"ל להרמב"ן כן. ושכן כתב הרמב"ן בס' המצות שלו שורש י"ד כתב בפירוש. דלאו דמחמר ליתיה לא ביו"ט ולא בשביעית. יעו"ש. והרי נתברר דעת הרמב"ן דהכי ס"ל בפי' איתמר דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט:

ודע שג"ע חדי"א דארמותא ז"ל. רצה לתרץ תמיהת הרמב"ן על בה"ג. ומזה רצה להוכיח דגם בה"ג ס"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ביו"ט. וז"ל ג"ע במחב"ר. ואפשר שהגאון בה"ג מסתמיך על הירושלמי שהבאתי לעיל דאיכא ברוכב ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו. ומשמע ליה דממאי דמייתי לה בפ' משילין. ביו"ט קאי. וכיון דסבר הירושלמי דלמען ינוח שורך דכתיב בשבת ה"ה ביו"ט. ממילא גם למען ינוח עבדך דכתיב בשבת ה"ה ביו"ט. ועלה בידינו דהגאון בה"ג ס"ל דאין האדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. וכן מדברי הרשב"א בסוף ס' עבודת הקדש שכתב וז"ל אחד גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אין עושים מלאכה לישראל בשבת ויו"ט דבר תורה וכו' עכ"ל הרי דנקיט לה כבה"ג וממילא ה"ה על שביתת בהמתו ביו"ט עכ"ל:

ובתר דמחוינא קיד"ה ונשיקת עפרות זהב לו. לא זכיתי להבין כל דב"ק מהחל ועד כלה. כי הם תמוהים בעיני טובא מכמה אנפי תריצי ורברבי אשר אבארם בעהי"ת:

ראשונה כנראה דלא סיימוה קמיה דברי הרשב"א ז"ל בדין שביתת הבהמה ביו"ט דס"ל להרשב"א בפי' איתמר דאין איסור משא על הבהמה ביו"ט אלא משום עובדין דחול דווקא. והם דברי הרשב"א שהביאם הרב המגיד בפ"ה מה' יו"ט. והזכירו מר"ן הב"י בס' תצ"ה דדעת הרשב"א בדין שביתת הבהמה ביו"ט כדעת הרמב"ם והסמ"ג יעו"ש. וא"כ הגם דהרשב"א ס"ל בדין העבדים דאסירי למעבד לן מלאכה ביו"ט כשבת. אין לתלות זה בזה ואין לדמות דין עבדים לדין הבהמה ביו"ט. דלא דמו אהדדי כאשר אבאר:

וכן ק"ל טובא בדבריו. שרצה לומר בדעת בה"ג דמדאסר העבדים ביו"ט כשבת. מינה דה"ה לענין שביתת הבהמה ביו"ט שיהא דינה כשבת. ולא ידעתי מה דמיון יש ביניהם כדי להקישם זה לזה. דשאני עבדים בשבת דריבה הכתוב בהם מקרא יתירה וינפש בן אמתך והגר. ואוקים לה בש"ס בעבד ערל שלא מל ולא טבל. רק קיבל עליו ז' מצות ב"ן ואזהר רחמנא עליה שרבו מוזהר שלא יעשה לי מלאכה בשבת. ולולא ריבוי הכתוב אין כאן סברה לאסור מלאכתו לרבו. דהא גוי גמור הוא. ובגוי גמור אין כאן סברה לאסור. אלא דגזירת הכתוב הוא. בשבת. וע"ז סובר בה"ג דכיון דרבו מוזהר בשבת שלא יעשה לו העבד הזה מלאכתו. ה"ה ליו"ט. הואיל ויש ביניהם דמיון ביחס רבו המוזהר על שבת ויו"ט. ובשבת הא הוזהר על שביתת עבדו הגר תושב ה"ה ליו"ט. ועכ"ז ישיגו הרמב"ן דמנ"ל לבה"ג לדמות איסור מלאכה דעבדים ביו"ט כמו בשבת. דלא אשכחן שום ילפותא מן התורה לזה. ולא הוזכר מזה בתלמודנו. אבל לומר דה"ה לשביתת בהמה נקיש שבת ויו"ט וכמו שהקיש בה"ג יו"ט לשבת לענין העבדים. אנן נמי ניקוש בהמה ביו"ט כמו בשבת. זה דבר קשה מאד. דהא לא שוו בשעוריהן דאין שביתת הבהמה דומה לשביתת העבדים אפי' בשבת דהוזהרנו על שניהם. כדי למילף אהדדי:

דהרי שביתת הבהמה בשבת דהוזהרנו עליה בל"ת כל מלאכה אתה וגו' ומ"ע דלמען ינוח שורך וחמורך. השביתה בשבת היא החלטית. ר"ל שגוף הבהמה ינוח בשבת בכל אופן. דאסור לבעליה לעשות בה מלאכה. ואסור גם לאחרים לעשות בה מלאכה. ואפי' לגוי אסור להשאילה או להשכירה בשבת וכדפסק מר"ן בס' רמ"ו. וא"כ שביתת הבהמה שאנחנו מוזהרים עליה. היינו שינוח גוף הבהמה עצמו וישבות ממלאכה בכל אופן. אבל העבד הזה דמשתעי ביה בה"ג והרמב"ן וכו' הוא עבד ערל שלא מל ולא טבל וקיבל עליו ז' מצות. והוא העבד הזה שבאה עליו האזהרה מקרא דוינפש בן אמתך. כדמוכח בסוגיא דיבמות פ' החולץ דאלו עבד מהול הרי הוא כישראל גמור כדין האשה. וזה ברור. והעבד הזה דקא עסיקנן ביה היא עבד תושב. ודין שביתת העבד הזה. הוא דווקא שלא יעשה מלאכה לרבו דווקא. אבל לעצמו אין בו דין שביתה שהרי הוא מותר לעשות מלאכתו לעצמו בפרהסיא. כחול ממש. וכדמוכח סוגיין דכריתות ד"ט ע"א ופסקה הרמב"ם בפרק כ"ף מה' שבת הלכה י"ד יעו"ש. ואין איסור מלאכתו רק לרבו דנראה כשלוחו. וא"כ מעולם השוו העבדים והבהמה בשביתתם אפי' בשבת גופיה. וא"כ כיצד נילף זה מזה ולומר דכמו דהוקשו העבדים באיסור מלאכתם בשבת ויו"ט אנן נמי ניקוש להם בהמה ביו"ט כמו בשבת ונילף בהמה ביו"ט כמו דין העבד ביו"ט. זה דבר קשה. דאי ילפת בהמה מעבד. לא יתכן שיהיה הלמד חמור מהמלמד. וכמו שהעבד אסור לעשות מלאכה רק לרבו אכן לעצמו אין בו דין שביתה. כן גם הבהמה אסור להבעלים לעשות בה מלאכה. אבל להשכירה לגוי ביו"ט שרי. וזה לא יתכן דלמאן דס"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט אסור. דשביתה גופיה אין בה חילוק בין שבת ליו"ט. ואי מעבד ילפת שביתת הבהמה. יחוייב שיהיה שביתתה כמוהו. לא יותר ממני:

וכן אם נילף איפכא דין שביתת העבדים ביו"ט. מדין הבהמה ביו"ט. והיא הילפותא שרצה לעשות ג"ע הרב חיד"א ז"ל לדעת בה"ג דקאסר העבדים במלאכה ביו"ט. וכתב שלמד בה"ג כן מהירושלמי דס"ל גבי יו"ט אית ביה שביתה לבהמה. וס"ל להירושלמי דלמען ינוח שורך בשבת ה"ה ביו"ט ה"ה וינפש בן אמתך וגו' בשבת ה"ה ביו"ט. ונילף עבדים לס' בה"ג מדין הבהמה ביו"ט לדעת הירושלמי. גם זה דבר קשה מאד דאין היקש למחצה. וכפי"ז יחוייב דכמו ששביתת הבהמה ביו"ט כמו בשבת היא שביתה החלטית שגוף הבהמה ינוח בכל אופן. כן גם העבדים ינוח גופן מנוחה החלטית. וזה לא יתכן דהוא היפך סוגיין דכריתות ופסק הרמב"ם דאיפסיקא הלכתא כר"ש דעבדים מותרי' במלאכה לעצמם בפרהסיא כחול. וא"כ לא דמו לשביתת בהמה. ובשום אופן אי אפשר למילף בהמה מעבד. ולא עבד מבהמה. בדיני השביתה. כיון שחלוקי' הם בגוף מהות השביתה וכדבר האמור. ותימה על ג"ע שרצה לדמותם ולמילף אהדדי:

שנית הרי הרשב"א ז"ל יוכיח. דהוא ז"ל ס"ל בעבדים דאסירי. ולדעתו גם בגוי גמור אית ביה איסורא שלא יעשה מלאכה לרבו ישראל. וזו מחלוקת קדומה בין הרמב"ן ותלמידו הרשב"א. כמו שהזכירה ה"ה ז"ל בפרק כ' מה' שבת דין י"ד יעו"ש. ועכ"ז בדין שביתת הבהמה ביו"ט גילה דעתו הרשב"א בפי' איתמר דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו דבר תורה. ורק גזירה דרבנן משום עובדין דחול ותו לא. ש"מ דאין לתלות זה בזה. וכן מוכח מדברי מר"ן מהריק"ש ז"ל דהוא ז"ל בתשובותיו ס' פ"ט פסק להדיא דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. והבאתי דברי תשובתו לקמן במערכה זו אות ז' ועכ"ז כתב בהגהותיו לס' תקכ"ו דס"ל דדין העבדים שבת ויו"ט שוין. ויתבאר עוד במקומו להלן בע"ה. ומכל אלין מוכח דאין לתלות זה בזה. ועבדים הוקשו לקרקעות אכן לא לבהמה:

שלישית קל"ט כעיקר תירוצו של ג"ע הרב חיד"א ז"ל דתירץ דבה"ג מסתמיך על הירושלמי דכתב טעם דרכיבה בשבת ויו"ט משום שביתה דבהמה. ובזה רצה לפרוק מעל בה"ג תמיהת הרמב"ן עליו. ולא זכיתי להבין ד"ק. חדא דאעיקרא אין שום הכרח לפרש דדברי הירושלמי קאי איו"ט כלל. מכמה תמיהי רברבי דאיכא בדבר אי נימא דאיו"ט קאי. והרי הרב פר"ח ז"ל בס' תצ"ה פירש כפשיטות דברי הירושלמי הנז"ל דאשבת קאי ועליו יהיב טעמא דשביתה. וכן הרב יד אהרן בס' תצ"ה אוקמה דהירושלמי בשבת קאי. ועד אחרן דעת מר"ן הב"י ס"ל דהירושלמי בשבת קאי. וכן ראיתי להגאון יד אפרים ז"ל דס"ל כן בדעת מר"ן וכאשר בע"ה נעמוד על כל זאת במקומו להלאה. ובמערכה השניה. וא"כ אין ראיה מדברי הירושלמי לענין שביתת הבהמה ביו"ט כלל. ואי משום דהירושלמי קבע דבריו על מתני' דפ' משילין דקאי ביו"ט. אין הוכחה דעל יו"ט קאי. דהא הך דינה דאין רוכבין על בהמה. אפי' בשבת לא נזכרה במס' שבת כלל. וזאת המשנה היא שורש דיני השבות והרשות לשבת ויו"ט. ותנא דמתני' כלל כל דיני השבות לשבת ויו"ט במשנה זאת. וכאן נאמר טעם הרכיבה שמא יתלוש זמורה. וא"כ אי הירושלמי לא יקבע דבריו בטעמיה לרכיבה משום שביתה על הך מתני' דפ' משילין אין לו מקום אחר. דדוקא בהך מתני' נשנית דין דאין רוכבין על בהמה. וא"כ נוכל לומר בשופי דטעמא דשביתה דיהיב בירושלמי על שבת דוקא קאי ולא על יו"ט. וכדמפרשי להירושלמי רבנן קדישי אשר זכרנו. וא"כ אין ראיה לבה"ג מדין השביתה של הירושלמי:

אלא גם למטוניה דמר דדברי הירושלמי קאי איו"ט ומליו"ט הוא נותן טעם לרכיבה משום דאדם מצווה על שביתת בהמתי. אכן זאת לא יוכל איש לכחד דש"ס דילן הוא היפך הירושלמי. דהא בש"ס בסוגייא דפ' משילין קאמרינן בהדייא דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שבות גזירה שמא יחתוך זמורה. ולפי ש"ס דילן אין כאן דין דשביתת בהמה ביו"ט דבר תורה וזה ברור ופשוט לכל. וא"כ זאת בעצמה קושית הרמב"ן על בה"ג. דאם בה"ג מסתמיך על דברי הירושלמי בדין שביתת הבהמה. ולמילף ממנה דין איסור במלאכת העבדים. קשה דמנ"ל לבה"ג לעשות כן לפסוק כהירוש' נגד תלמוד דידן והרי ש"ס דילן לא ס"ל דברכיבה איכא איסור בשביתה. ומנא תימרא בדין העבדים כן. וא"כ לעולם לא ימלט בה"ג מתפיסת הרמב"ן הגם אי אמרינן ונסבול הדוחק דבה"ג מסתמיך על הירושלמי. דעכ"פ הוא נגד סוגייא דש"ס דילן:

ואולם לע"ד הקטנה והפעוטה. נראה ברור דבה"ג לא דיבר רק על דין העבדים לחוד. ולא עלתה על לבו ללמוד מהירושלמי. דהירושלמי גופיה לאו בדין העבדים משתעי. ולדמות דבר מדבר וללמוד דבר מדבר הוא יותר קשה דהא לא שוו בשיעוריהן ואינם בסוג אחד בדין השביתה כדכתיבנא. ואין כאן ראיה כלל דבה"ג ס"ל דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. מה שלא הוזכר דין זה בתלמודנו כלל בשום דוכתא. ובשגם סבר איסור העבדים דשוה יו"ט לשבת. אין הכרח משום זה דסובר דגם בשביתת הבהמה שוה יו"ט לשבת. והרשב"א ומהריק"ש יוכיחו כדכתיבנא באופן כי דברי ג"ע במחב"ר לא זכיתי ליישבם:

והן עתה אחרי כתבי כל זה. זיכני ה' ובא לידי ס' הלכות גדולות בשאלה בבעלים רגע כמימריה. ושם ראיתי לבה"ג גופיה דכתב בהלכות יו"ט ד' כ"ט. כתב בפירוש אין רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט משום שבות וכמתני' דפרק משילין יעו"ש:

וכפי"ז הרי נפל כל היסוד כולו לגמרי אשר יסד לן ג"ע במחב"ר. דלא אפשר דבה"ג מסתמיך על דברי הירושלמי בדין הרכיבה ומטעם שביתת הבהמה. דהא מר ניהו גופיה קאמר משום שבות וכטעמא דאמרינן בפ' משילין דגזירה דרבנן הוא דאיכא שמא יחתוך זמורה. וא"כ זכינו לדין להפך דבה"ג ס"ל כטעם תלמודין דשביתת בהמה ביו"ט ליכא. והגם דבה"ג סובר כן בדין העבדים אין ראיה דסובר גם כן בדין שביתת הבהמה. ואדרבא כלפי לייא כתב בפירוש מטעם שבית. ובדין העבדים הא איתותב בה"ג מדברי הרמב"ן דתפס עליו דמנ"ל הא. ואכמ"ל:

ו) סברת רבינו האי גאון שהביאה השבולי הלקט בשמו. והזכירה מרן הב"י בסי' ש"ה. וכתב ע"ז מרן הב"י שם וז"ל ומ"ש אם נתנו לו קודם החג אין צורך אפי' למחות בידו נראה שטעמו דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת ולא ביו"ט עכ"ל:

ז) הוא פסק מרן מהריק"ש ז"ל בתשובותיו בס' אהלי יעקב סי' פ"ט שנשאל על דין השביתה של הבהמה ביו"ט. והשיב הוא ז"ל שמדברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וכו' נראה דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט והביא דברי הרב המגיד והביא גם דברי הכלבו שכתב יש אומרים דשביתת בהמה ומחמר ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה. וי"א שאפי' ביו"ט מותר דאין לאוסרה רק בשבת אבל הרכיבה ע"ג בהמה אסורה אליבא דכ"ע מטעמא דשמא יחתוך זמורה. ומהריק"ש ז"ל כתב ע"ז וז"ל ותמהני על האומר דהוי מחמר ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה. שאם לאדם עצמו לא נכנסה הוצאה מרשות לרשות בכלל ל"ת כל מלאכה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך כנודע. איך תהיה בכלל לאו לבהמה. ואין לבדות איסורין מלבנו מה שלא הוזכר בפסוק ולא בתלמוד יעו"ש. ושוב הביא מ"ש מר"ן הב"י בסי' תצ"ה שתמה על המתירין ומאי דמסיק מרן למילתיה שראה דברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וכו'. וסיים מהריק"ש וז"ל בקיצור. כבר נתבאר טעם ההיתר. ואע"ג דמקשינן שבת ליו"ט ויו"ט לשבת היינו לענין אדם שדברה בו תורה גבי יו"ט כמי גבי שבת. ואסרה לו המלאכה בסתם. ביו"ט כמו בשבת. אבל גבי בהמה. שלא חיב הכתוב מנוחתה ושביתתה ביו"ט כלל. לא מקשינן בה יו"ט לשבת. כ"ש מחמר דאדם עצמו מותר להוציא שלא לצורך ואיך יהיה מחמר אחר בהמתו בכלל ל"ת מלאכה. א"כ ביטול דברי האוסר מבואר לכל מבין. ואין לנו אלא מה שכתבו הפוסקים המפורסמים אם מטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. או כדי שלא ישתמש בבע"ח. ונפקא מינה היכא דליכא חד מינייהו כגון דשהיה ביד העכו"ם. אין הבעלים מצווין על שביתתה וא"צ שום תיקון. דדוקא גבי שבת שהוא מצווה על שביתתה. צריך שיוציאנה מתחת רשותו וכו'. אבל ביו"ט שלא נצטוה על שביתתה ומנוחתה ליכא חשש. כל שאינו עושה עמה ואינו נוטל שכר יו"ט (כי, אם בהבלעה). כלל העולה דלענין מעשה סמכינן על דברי התלמוד והגאונים והפוסקי' המפורסמי' ז"ל שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט כל שאינו נוטל שכר יו"ט כי אם בהבלעה. כדין הדברים המותרים כנז' בטור עכ"ל מהריק"ש:

וג"ע במחב"ר סי' רמ"ו הקשה עליו וז"ל וק"ק דלא זכר דברי בה"ג דסבר דשוה יו"ט לשבת בשביתת העבד וה"ה לבהמה. גם דברי הרא"ש והגהות מרדכי דכתבו דהירוש' קיימי ביו"ט מטעם שביתה כמש"ל. ומדבריו נ"ל דלא זכר כי אם מ"ש הכלבו דיש אומרים דשביתת בהמה ומחמר שוה שבת ליו"ט עכ"ל:

ואת אדוני הסליחה. דלא ידענא מאי קשיתיה על מהריק"ש מדברי בה"ג. והלא מהריק"ש גופיה כתב בסי' תקכ"ו כסברת בה"ג בדין העבדים דשוה יו"ט לשבת. ועכ"ז פסק מהריק"ש בתשו' דגבי שביתת הבהמה אין אדם מצווה על שביתתה. דלא מצינו לזה שום ילפותא לא מהפסוק ולא מהתלמוד. ומי תלה דין העבדים בדין שביתה. ובה"ג לא דיבר כי אם בדין העבדים ותו לא. גם לא ידענא מה היא תיובתיה דמהריק"ש מדברי בה"ג. והלא דברי בה"ג מוקשים מהרמב"ן דמנ"ל הא. ולא נמצא שום ישוב לקושית מנא ליה. הלא בתלמוד לא נזכר דין זה. וא"כ אם גם בדין העבדים היה חולק עליו וסבר כדעת הרמב"ן. אין כאן תפיסה על מהריק"ש דמצא עמוד גדיל לישען עליו. אלא דקושטא דמילתא דגם מהריק"ש סבר כבה"ג. אכן מה ענין העבדים לדין הבהמה. ומנא תימרא למקשינהו אהדדי. ולא דמו כמש"ל. גם למרבית הפלא. הלא מהריק"ש ז"ל נשען בפסקו בדין השביתה. על הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג וה"ה. דכולהו כתבו בפי' דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ומדוע לא יעיר הוא עליהם מדברי בה"ג. ומהריק"ש הוא תמה על האוסר דמנ"ל הא דבר שלא נזכר בתלמודין ואם גם היה רואה דברי בה"ג מאי הוי. הלא כקושית מהריק"ש הקשה הרמב"ן על בה"ג. וה"ה דהיה מקשה מהריק"ש על בה"ג מנ"ל. ומה מצינו מקום ישוב לקושיא זאת עד עתה:

גם מה שתמה עליו מדברי הרא"ש והג"מ דכתבו דברי הירושלמי בטעם השביתה. לא זכיתי להבין מה היא התמיה הזאת. חדא דהא סמא בידיה לפרש דברי הירושלמי דאשבת קאי כמו שפירשה הפר"ח והרב יד אהרן ועד אחרן מרן הב"י כאשר כתבנו לעיל. ובשגם יהיה פירוש דברי הירושלמי על יו"ט. לא ידעתי מהות תמיהא כזאת על פוסק גדול כמוהו. שראה דברי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א וה"ה ולאחרונה הביא גם דברי מר"ן הב"י שאחר שתמה על המתירין ראה דברי הרמב"ם והרשב"א וכו'. ומסיק מרן כוותייהו וכאשר יתבאר. וכולהו ס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. ובדין הרכיבה הא כתב דאסור שמא יתלוש זמורה כטעם תלמודין בפ' משילין. ואחר כל הכבודה הזאת נקשי עליה מדברי הירושלמי דלא זכרו לפסוק כוותיה נגד תלמוד דידן. ומלשון מרן מהריק"ש דכתב דאין לנו אלא דברי התלמוד והגאונים והפוסקים המפורסמים. נראה להדייא שעינו ראתה שיש פוסקים אחרים שסוברין להפך. אכן אין דעתו סומכת עליהם. רק על תלמודינו ודברי הגאונים והפוסקים וכו' דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו:

שוב חזיתי לג"ע במחב"ר סי' ש"ה שהביא דברי מהריק"ש דסי' תקכ"ו דסבר דבעבדי' שוה יו"ט לשבת. ושם החליף השיטה. והקשה עליו דהלא בתשו' סי' פ"ט פסק. דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ואם שביתת בהמה ביו"ט ליכא ה"ה עבדים. ועבד ובהמה דין אחד להם עכ"ל:

ונוראות נפלאתי. שבמקום שג"ע ז"ל היה לו להביא ראיה דאין דין העבדים שוה לדין הבהמה מפסקי מהריק"ש גופיה. דבעבדים החמיר. ובשביתת בהמה הקל. וכאשר כן היא שיטת הרשב"א ז"ל דבעבדים החמיר ובשביתה הקל. והיה מישב דבריו בטוב טעם. ג"ע ז"ל אחרת עשה. דבדין השביתה דהקל וסבר דאין שביתה. כמ"ש מהריק"ש בפסקיו תמה עליו מדין העבדים. כאלו הבהמה והעבד כחדא מחתא הם. ובדין העבדים דפסק כבה"ג הקשה עליו מפסקיו בדין השביתה. דהוא הפך דין העבדים. והרב ז"ל נדחק הרבה בכל צד ופנה כדי לאוקמיה לשיטתיה דדין העבד ודין הבהמה שוין. שבזה לא מצינו נחת בדברי מהריק"ש לא בדין העבדים ולא בדין הבהמה. דדין העבדים שכתב בהגהותיו נקשי עליה מפסקו בדין שביתת הבהמה. ובדין שביתת הבהמה נקשי עליו מדין העבדים. ולמה לן למשכוני אנפשין כולי האי וליכנס בדוחקי דוחקים כאלו זה פלא. באופן דדברי ג"ע ז"ל לא זכיתי לבוא לידי ישובן ודו"ק:

ח) סברת הגאון בית חדש ז"ל שכתב בסי' תצ"ה בפשיטות דאין ביו"ט לא דין דשביתה ולא דין דמחמר כלל. וכתב שכן מבואר בהרמב"ם ובסמ"ג וכתב שכן עיקר ודלא כסברת המחמירין יעו"ש בד"ק:

ט) סברת הלבוש דכתב כן בפירוש בסי' רמ"ו סעיף ה' בסופו. ובסי' ש"ה סעיף כ"ג. ובסי' תצ"ה סעיף ג' כתב דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול. וכן כתב בסי' תק"י יעו"ש:

יוד היא סברת מהר"ש חאיון בספר בני שמואל בד' קל"א בנימוקיו על הלכות יו"ט שכתב וז"ל. ולענין שביתת הבהמה ומחמר כתב מהר"י קארו ז"ל בשם הכלבו שי"א שאחר שנקראת מלאכה הר"ז ביו"ט בכלל לא תעשה כל מלאכה. וי"א שאפי' ביו"ט מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך הכתוב ע"כ. וכתב עליו מהר"י קארו ז"ל דאיני יודע טעמו של המתיר דהא כיון דמקשינן יו"ט לשבת וכו' ואני אומר דטעם גדול יש למתיר דלא אמרינן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. אלא במלאכה שהאדם עושה אותה. אבל מלאכה שהבהמה עושה אותה לבדה או בשותפות עם האדם מעולם לא אסרה תורה. ובשלמא אם היה איסור בבהמה ביו"ט כמו בשבת ניחא. דילפינן לכל מלאכה שאסורה בבהמה בשבת אסורה נמי ביו"ט. אבל איסורא מעיקרא עכ"ל. ודברי הרב מהר"ש חאיון ז"ל הזכירם הרב כנה"ג סי' תצ"ה בהגהב"י יעו"ש. ודבריו הם כדברי מהריק"ש ז"ל שזכרנו לעיל. ומדברי הרב ז"ל למדנו דס"ל דאין ביו"ט לא משום שביתת הבהמה ולא משום מחמר אחריה כלל. וזה פשוט:

יא) סברת הרב תויו"ט בפ"ב דביצה משנה ח'. דתנן התם שלשה דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרים. פרתו יוצאה ברצועה וכו' ומקרדין את הבהמה ביו"ט וכו'. וכתב התויו"ט ע"ז דמדאיצטריך בבבא שניה למיתני יו"ט ש"מ דבבא ראשונה דפרתו יוצאה ברצועה בשבת קאי. ומכאן נראה ראיה גמורה למאן דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. שהביא הב"י בסי' תצ"ה ותמה עליהם. והרי דקדוק גמור ממשנתינו עכ"ל. וכדבריו פירש רש"י והר"ן כמ"ש הוא ז"ל. וכן ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם יעו"ש. ודברי התויו"ט זכרם הרב כנה"ג בסי' תצ"ה והרב פר"ח שם יעו"ש:

וראיתי להרב תוספות חדשים הנד"מ בגליון המשניות שדחה ראית התויו"ט וכתב עליו וז"ל, ול"נ דאין מכאן ראיה דהא ביו"ט אפי' אדם מותר כה"ג לשאת משא ברה"ר. ותדע דהרמב"ם והסמ"ג נתנו טעם דאין מוציאין משא ע"ג בהמה ביו"ט. משום דמחזי כעובדין דחול. וא"כ הו"ל להב"י לדייק בזה דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו. מדלא כתבו זה הטעם. אלא ודאי אין ראיה מכאן. דהא גם בשבת כתב הרשב"א אם הבהמה טוענת משא בחצר. אין שייך שביתת בהמה כמ"ש הריב"ש בסי' כ"ד. ומ"ש הה"מ שיש אוסרין לשאת משא ביו"ט משום דמשתמש בבע"ח. היינו מדין מוקצה שגזרו רבנן בשבת וה"ה ביו"ט אבל הכא ברצועה שבין קרניה שיש עליה מעי"ט בודאי שרי עכ"ל:

ואת אדוני הסליחה. כי חבילות של קושיות ואגודה של תמיהות יש בדב"ק מהחל עד כלה. ראשונה. דכפי המובן מדב"ק דרוצה לפרש דכולה מתני' רישא וסיפא ביו"ט קא. ופרה יוצאה ברצועה ביו"ט קאי. ומשרא שרייא. אכן עכ"ז אין לדייק מכאן שטעם ההיתר ביציאתה ברצועה שבין קרניה הוא מטעם דאין שביתה לבהמה ביו"ט כדדייק הרב תויו"ט. דלא היא. אלא טעם ההתר משום דבהוצאת המשא אדם בעצמו מותר לשאת משא לרה"ר. אכן בדברים שאדם בעצמו אסיר לצאת בהם. גם לבהמה אסור מטעם שביתה. ודלא כהרב תויו"ט. ובזה רצה לדחות ראיתו:

וק"ל דאם ברצועה שבין קרניה משרא שרי מטעמא דאדם עצמו הותר לשאת המשא. וזהו טעם ההתר ביו"ט. ועלה קאימנא במתני'. א"כ יפלו עלינו ב' קושיות חזקות. חדא דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דפליגי על ראב"ע ואסרי בין בשבת ובין ביו"ט. בשלמא בשבת ניחא דאסרי לצאת ברצועה שבין קרניה משום משאוי. אבל ביו"ט הא משאוי הותר גם לאדם. ולהוציא מותר דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וא"כ כיון דהמשא מותר וההוצאה מותרת. מה טעם רבנן דקאסרי ביו"ט. שנית הדבר תמוה טובא דמי גילה להרב רז זה דאפי' אי מוקמינן כולה מתני' ביו"ט משרא שרי לפרה לצאת ברצועה. כמ"ש הוא ז"ל ואישתמיט מיניה דמר פסק רבינו הטור בסי' תקכ"ב. דרבינו הטור מפרש למתני' כולה ביו"ט ופסק דאסורה לצאת ברצועה שבין קרניה. וכמ"ש מר"ן הב"י שם בפירוש דבריו יעו"ש. ולמרבית הפלא דדברי רבינו הטור ז"ל הללו. הזכירם הרב תויו"ט בעצמו שם. ותמה עליו דמדקדוק מתני' מוכח דרישא דתנינן בה פרתו היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. בשבת קאי. אבל ביו"ט לית לן בה ושריא לצאת ברצועה. ומוכח דלית לן שביתה לבהמה ביו"ט. וזאת היא ראיתו ומינה מותיב לרבינו הטור. וא"כ הדבר גלוי לכל דלמאן דס"ל דמתני' ביו"ט קאי אסורה לצאת ברצועה שבין קרניה כפשטה דמתניתין לסברתו. וחידוש ופלא נשגב שכל אלה הדברים דיברם הרב תויו"ט שם. ועכ"ז משיג עליו היפך הדין והיפך ראיותיו:

שנית הל"ט במ"ש תדע דהרמב"ם והסמ"ג וכו' והו"ל להב"י לדייק מזה וכו'. מדלא כתבו זה הטעם ורצונו לומר דמדלא כתבו הרמב"ם והסמ"ג איסור הוצאת המשא על הבהמה ביו"ט מטעם איסור השביתה. ואתו עלה רק מטעמא דעובדין דחול. וא"כ מזה הו"ל להב"י ללמוד מדבריהם ולדייק דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. ומדלא דייק הכי. ש"מ דאין ראיה דאין שביתה לבהמה. דהתר המשא הוא משום דאדם בעצמו מותר בו. ורק נאסר משום עובדין דחול. בבהמה דוקא:

ואתמה על החזון דמי גילה לו דמרן לא דייק מדבריהם הכי ופסק כמותם. אי משום דמרן הב"י שם בסי' תצ"ה תמה בתחילה על המתירין השביתה לבהמה ביו"ט. הלא המעיין בדברי מרן הב"י במקורן בסי' תצ"ה. עיניו יחזו דמרן הב"י גופיה אחר שתירץ תמיהתו. וכתב דהן אמת דשביתה ומחמר ביו"ט אינן לא אב ולא תולדה ואינם בכלל ל"ת כל מלאכה אכן זאת היתה תמיהתו שראה שהפוסקים סתמו הדברים ולא ביארו שאע"פ שהוקשו יו"ט לשבת לשאר דברים. אכן שביתת בהמה יצאה מן הכלל. וזאת לבד עמדה לו למר"ן בקשיא. ובסו"ד כתב שראה להרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והה"מ ז"ל שכתבו שטעם איסור המשא הוא משום עובדין דחול דוקא ולא מטעם שביתה וא"כ כפי"ז הרי ניחא דעתו דמרן הב"י דלא נשאר הדבר סתום הרי פירשו הפו' דבריהם דאין לבהמה דין שביתה ביו"ט. וע"כ בסי' תצ"ה כתב אין מוציאין משא על הבהמה. ולא כתב דאדם מצווה טל שביתת בהמתו כדכתב בסי' רמ"ו בדיני שבת. והוברר לן דעת מר"ן ז"ל דפסק כוותייהו ודייק מדבריהם. (ולקמן בע"ה בהגיענו ה' לסדר במערכה זאת דעת מר"ן שמה נעמוד על הדבר בבאר רחובות) ומה קשיתיה על מר"ן הב"י. לא ידענא. ודברי הרמב"ם והסמ"ג ברור מללו דלית להו דין שביתה לבהמה ביו"ט כלל. וכוותייהו פסק מר"ן:

שלישית הדבר קשה למאד לומר דיש שביתה לבהמה ביו"ט דבר תורה. ואפי"ה איסור המשא עליה אינו מטעם שביתתה. כיון דהאדם גופיה מותר במשא ביו"ט. גם לבהמה שריא. ורק אתינן עלה מטעם עובדין דחול. ונשארה דין השביתה לבהמה ביו"ט בשאר דברים חוץ מהמשא. וכל חכם לב בלבבו יבין כמה קשים דברים אלו להולמן. דאטו משא והוצאה מרשות לרשות לאו מלאכה גמורה היא בשבת ואנחנו מוזהרים על שביתת הבהמה מהם בשבת. וא"כ אם באמת יש לבהמה דין שביתה ביו"ט דבר תורה כמו בשבת. מה טעם הותרו לבהמה ביו"ט. אם משום דאדם גופיה שרי להוציא ביו"ט. מינה דכ"ש לבהמה. אני שמעתי ולא אבין דהלא כתב הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט דין ו' הטעם שהתירו ההוצאה ביו"ט והלא מלאכה היא. ואפשר לעשותה מעיו"ט. ולמה התירוה ביו"ט. וכתב שהטעם כדי להרבות בשמחת יו"ט ויוליך ויביא כל מה שירצה. וישלים חפציו. ולא יהיה כמי שידיו אסורות עכ"ל. הרי שהטעם שהותרה הוצאה לאדם עצמו אע"פ שהיא מלאכה גמורה מט"ל מלאכות אפי"ה התירוה משום שמחת יו"ט. ועתה אם גוף הבהמה אנחנו מצווים על שביתתה ביו"ט כמו בשבת. למה הותרה מן התורה לשאת משא עליה ביו"ט משום שמחת יו"ט דאדם. ומי הכניס הבהמה בשמחת יו"ט. ומה תועלת יש לה בזה. הלא הבהמה מצטערת בטעינת משא עליה. ואיה השביתה שהוזהרנו בה עליה. ואם האדם שמח בזה ביו"ט. לשמחה מה זו עושה לבהמה. והלא דין השביתה שהוזהרנו עליה הוא שינוח גופה של הבהמה ויהא לה נחת בשבת. צא ולמד מ"ש רש"י פ' משפטים על פ' למען ינוח שורך וחמורך. תן לו ניח להתיר שיהא תולש עשבים מן הקרקע ואוכל. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמרת אין זה ניח אלא צער יעו"ש. וכן ראיתי למהרשד"ם חלק או"ח סי' ב'. שכתב שהפירוש הנכון בשביתת הבהמה הוא שהבורא ית"ש חפץ שגם הבהמה תניח ולא נעשה לה שום ענין המצערה יעו"ש וא"כ אם באמת הוזהרנו על שביתת הבהמה ביו"ט כמו בשבת אין כאן טעם כלל להטעינה משא ביו"ט משום שהאדם ישמח והיא תאנח. ומה טעם לבקש טעם האיסור משום עובדין דחול. אלא שהדבר ברור שאין דין שביתה לבהמה ביו"ט כלל. ועכ"ז אסרו רבנן להטעין המשא עליה. אע"פ שבאדם מותר. מפני שבאדם נוכל לעשות במשאו איזה שינוי. אכן בבהמה אין בה שנוי מורגש ואתי לשכוח יו"ט כמעשהו בחול וכמש"ל. גם הדבר ממקומו מוכרע. דהלא בשבת גופיה הלא האדם מותר לצאת לרה"ר בבגדיו. והאם מותר לפושטם ולהניחם ע"ג בהמתו בשבת ולא הוי משוי על הבהמה. כיון שהאדם מותר הוא עצמו לצאת בהם הא ודאי לא וא"כ מה ענין התר האדם להתר הבהמה ביו"ט. כל שטעם ההתר באדם לא שייך בבהמה. ולקמן בע"ה עוד נעמוד על הדבר וד"ב:

רביעית הך ראיה שהביא מדברי הרשב"א שאם הבהמה טוענת משא בחצר אין בה דין שביתה. לא הבנתי אל מה ירמזון דב"ק ומאי שאטיהו דדברי הרשב"א בנדו"ד דהא הך פרה דיוצאת ברצועה שבין קרניה. יציאתה לרה"ר היא. דמשו"ה היתה יציאתה שלא ברצון חכמים. ואי בחצר מאי שביתה איכא. וגם אי מוקמינן לה למתני' ביו"ט קאי וכפי' הרב תו"ח. מוכרח דעל יציאתה לרה"ר קא אתינן עלה וכן דעת רבינו הטור דפסק לחומרא ואסר ביו"ט לצאת ברצועה שבבין קרניה. מוכרח דלרה"ר קא משתעי. ומה ראה הרב ז"ל ללמוד לנדו"ד מדברי הרשב"א הללו. נעלם ממני:

חמשית במ"ש שדברי הה"מ שכתב טעם השני באיסור המשא ביו"ט משום דמשתמש בבע"ח היינו מדין מוקצה שגזרו בו רבנן בשבת וה"ה ביו"ט. הם דברים מפליאים. שמוקצה בשבת לא נשמע מעולם ולא ישמע. דהדין פשוט דאין מוקצה בשבת. ורק ביו"ט הוסיפו בו רבנן איסור. ומן הפלא שמר"ן ז"ל בסי' תצ"ה שאנחנו עסוקים בו סעיף ד' כתב בפירוש. מוקצה אע"פ שמותר בשבת. החמירו בו ביו"ט ואסרוהו. והרב כותב להפך מן הקצה אל הקצה שגזרו בו בשבת וה"ה ליו"ט. וכלפי לייא שעל המוקצה שהוסיפו בו רבנן ביו"ט יותר מן השבת. כמה דיות נשתפכו שהיא פלוגתא דרבוואתא קמאי. שיש רבים הסוברים שאין לגזור מוקצה ביו"ט יותר משבת החמורה. וכאשר הזכיר מר"ן ז"ל כ"ז בב"י שם בסי' תצ"ה באריכות לך נא ראה. אבל לגזירת מוקצה בשבת הוא דבר חדש. ומה שאסרו רבותינו להשתמש בבע"ח ביו"ט איננו מטעם מוקצה. דהא בשבת גופיה דלית לן מוקצה. עכ"ז כתב רבינו הטור בסי' ש"ה וכן מר"ן בש"ע. דאין רוכבין על גבי בהמה ולא להשתמש בבע"ח כלל. וטעם האיסור כטעם איסור עליה באילן דגזרו ביה רבנן בשבת וביו"ט גזירה שמא יתלוש מן המחובר. הכא נמי גזירה שמא יתלוש זמורה להנהיגה. ותו לא. והכל גזירה דרבנן בטעם שבות. וכאשר כ"ז תמצאנו מפורש בטעמיו ונימוקיו בדברי הרמב"ם פרק כ"א מה' שבת הלכה ו' והלכה ט'. ומשם בארה. באופן שכל דברי הרב תוספות חדשים בסעיף זה. לא מצאה דעתי הקטנה שום ישוב בהם כלל. וכבוד הרב תויו"ט ז"ל יצא נקי מכל השגותיו שהשיג עליו. ודו"ק:

יב) סברת הפר"ח בסי' תצ"ה שכתב דדבר ברור הוא דאין שביתת בהמה ביו"ט. דקרא דלמען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך בשבת קאי וביו"ט לא כתיב וכתב שכן דקדק הרב תויו"ט בפ"ב דביצה ממתני' דשלשה דברים. דבשבת קאי וכן פירש"י והר"ן. ומ"ש בירושלמי דאין רוכבין ע"ג בהמה משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. בשבת קאי ולא ביו"ט דביו"ט אין בו שום איסור דשביתת בהמה כלל:

אלא שהרב פר"ח ז"ל סובר דאע"ג דשביתת בהמה ליתא ביו"ט אכן לחמר אחריה אסור. דמחמר מלאכה היא ונכלל בכלל ל"ת כל מלאכה. והביא ראיה מדברי הרמב"ם בפרק כ' מה' שבת דכתב דהמחמר אחר בהמתו בשבת איסורו מן התורה. מקרא דל"ת כל מלאכה. אלא שאין לוקין עליו מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו'. וא"כ מלאכה היא. ובפ' בתרא דשבת גבי אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. פריך מחמר הוא ורחמנא אמר ל"ת כל מלאכה. וכיון דמקריא מלאכה איכא איסורא ביו"ט. ומ"ש הרמב"ם דאין להוציא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול דמשמע דמן התורה מותר. איצטריך אפי' לכשאינו מחמר אחריה דהשתא ליכא איסור מן התורה דאין שביתה ביו"ט לבהמה. אבל במחמר אסור מה"ת. ומעתה כי היכי דאחרישה ביו"ט מחייב כדתנן במכות ובמס' פסחים אע"פ שהיא מלאכת אדם עם הבהמה בשותפות ה"ה למחמר דמנ"ל לחלק ביניהם. עכ"ל הנצרך לעניננו ויעו"ש:

ודעת חסרתי להבין דברי הגאון הפר"ח ז"ל בפשרה הזאת שעשה דשביתת בהמה ביו"ט ליתא מה"ת כלל. ובמחמר אחריה איסורא איכא מה"ת מלאו דלא תעשה כל מלאכה. ולא זכיתי להבין דבריו וליישב שני הפכים בנושא אחד. כי למיעוט שכלי יש בדבר תמיהות רבות אחרי התאבקי בעפרות זהב לו. ובקשת אלף מחילות מקדושת עצמותיו ופרשת גדולת תורתי הרמה:

כי הלא נודע כי אין איסור מחמר. אלא במחמר אחרי בהמה הטעונה משא בשבת ובעליה מנהיגים אותה. אכן אם הבהמה ריקנית אין בה איסור מחמר אפי' אם בעליה מנהיגים אותה. והדבר מפורש בדברי רש"י ז"ל בפ"ק דע"א דט"ו ע"א ד"ה מחמר. ובשבת דקנ"ג ע"ב ד"ה והלא מחמר יעו"ש. גם נודע שאין איסור משא על הבהמה בשבת אלא כשמטעינה ומוציאה מרשות לרשות. דמה שהאדם אסור לעשותו. אסור לעשותו גם לבהמתו דאדם מצווה על שביתתה כשביתתו וקרא כתיב למען ינוח שורך וגו' כמוך. אבל אם מטעינה בחצרו דהוי רה"י כולו. אין בה איסור ואפי' אם היא חצר גדולה כאנטוכיא שהרי האדם בעצמו מיתר בזה. וכן כתב הרשב"א בפי' הביא דבריו הרב מג"א בסי' רמ"ו ס"ק י"ב יעו"ש. (ועיין להרב גו"ר ז"ל באו"ח כלל ג' סי' ט"ו יעו"ש):

וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שפסק אסור להוציא משא על הבהמה בשבת. ולא קאמר אסור לטעון משא על הבהמה. דטעינת משא ברשות אחת אין כאן איסור תורה:

והשתא ניחזי אנן אחר שהפר"ח פסיק ותני דאין שביתה לבהמה ביו"ט. היינו אפי' בדברים שהאדם אסור לעשותם ביו"ט מטעם שביתתו ביו"ט. אכן בהמתו דאינו מצווה על שביתתה ומנוחתה ביו"ט מותר לעשות היא מלאכה ע"י גוי וכיוצא. כיון שאינו מצווה על מנוחתה. וא"כ כ"ש בדברים שהאדם מותר בהם ביו"ט ואין בהם לאדם עצמו שביתה ביו"ט. אע"פ שיש בהם שביתה בשבת. כמו ההוצאה מרשות לרשות דבשבת הויא מלאכה גמורה. וביו"ט מותרת כדקי"ל דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך א"כ גבי הוצאה פקע ממנה שם שביתה לאדם. ומותר לטעון משא ביו"ט ולהוציאו מרשות לרשות ביו"ט כ"ש דאין דין שביתה לבהמה בהוצאה ביו"ט. דהא לא נכנסה בסוג השביתה מעיקרא אפי' לאדם. וא"כ ניחזי אנן היאך יהיה מציאות המחמר ביו"ט אסור. והבהמה עצמה אין בה דין שביתה. דבריקנית אין בה דין דמחמר אפי' בשבת. ובטעונה משא והאדם אחריה. מהיכן נכנס איסור המחמר הלא להוציא המשא מותר לאדם גופיה. וא"כ מה טעם יהיה אסור אם מחמר אחריה והיא טעונה. אם נאמר דהבהמה אין בה משום שמחת יו"ט ואסור להטעינה וכדכתיבנא לעיל. התינח לו היה איסור השביתה לבהמה ביו"ט מה"ת. שפיר אם נאמר דאין להתיר לצער הבהמה משום שהאדם עצמו מותר. דבאדם התירו לו המשא משום הרבות שמחתו ביו"ט ובבהמה ליכא טעמא דנא ואסיר. אבל הפר"ח פסיק דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט כלל. ואפי' במה שאסור לאדם. וא"כ היאך יצוייר שבמה שהותר לאדם יהיה אסור לבהמה שאין בה דין שביתה כלל:

ותמיהתנו זאת על שיטת הפר"ח ביו"ט. דכוותה ממש תמה הר"ן על הרשב"א בסוגיין דע"א דט"ו דאמרינן התם בטעמא דאסור למכור לגוי בהמה גסה. גזירה משום שאלה ושכירות ונסיוני דזמנין דזבין לה בערב שבת בה"ש. ואמ"ל תא ונסייה ניהליה. ושמעת ליה לקציה ואזלא מחמתיה והו"ל מחמר אחר בהמתי. וכתב שם הר"ן יש מקשים דלמה הוצרכו לטעם מחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעה ליה לקליה איכא משום שביתת בהמתו. והרשב"א נדחק לתרץ דמנסי לה בחצר והולכת משא בחצר. לא מיקרי מלאכה דניחוש לה. אבל משום מחמר איכא בכל דהו. וט"ז כתב הר"ן שאין הדין כן דכל היכא דאי עביד איהו גופיה לא מיחייב. בבהמתו לא מיחייב. דאדרבא איסור בהמתו קיל מגופו. ועוד תמה עליו דמפורש יוצא בסוגיין דשבת דקנ"ג דלא עבר על לאו דמחמר אלא היכא דבהמתו עבדה עקירה והנחה ברה"ר כדאמרינן התם מניח כיסו עליה וכו' אלמא דלא מיחייב אלאו דמחמר אלא כי עבדה בהמתו עקירה והנחה דומייא דידיה. וכיון שכן מה ענין עקירה והנחה ברה"י לפיכך הדבר פשוט בעיני שאין זה כלום עכ"ל:

הנך רואה דהרשב"א ז"ל רצה לעשות בשבת גבי דין דנסיוני דקאי בחצר דאע"ג דליכא שביתה לבהמה דהא רה"י היא אכן מחמר איתיה. דוגמא למ"ש הרב פר"ח בדיני יו"ט דדין שביתה ליכא ומחמר איתא. והר"ן דחה דבריו דהם הפך הדין והפך סוגייא ערוכה דליכא לאו דמחמר אלא כי עבדה עקירה והנחה. ברשות האסורה בשבת. ודהרשב"א עדיפא מדין הפר"ח. דבנדון הרשב"א בשבת קאי דהבהמה עצמה מצווין על שביתתה במלאכה אחרת אלא דהכא דבחצר דהוא מקום רשות המותרת רצה לתת לה דין דמחמר ואיתותב מדברי הר"ן כמש"ל. אכן הכא בנדו"ד ביו"ט הפר"ח מודה דאין אנחנו מצווים על מנוחתה בשום מלאכה. ועכ"ז רצה להחמיר עליה באיסור מחמר:

ומהאמור תגדל התימה טל הפר"ח שנסתייע לשיטתו מסוגייא זאת עצמה דשנינו בה פירכא דתלמודא והלא מחמר הוא ורחמנא אמר ל"ת כל מלאכה. ומזה רצה לומר דכיון דנקראת מלאכה אסורה ביו"ט. ומן התימה הוא זה. דהלא בשבת ההוצאה אסורה. ואי עבדא עקירה והנחה ברה"ר הויא ליה מחמר. אכן מה ענין זה ליו"ט דלית לן הוצאה ביו"ט כלל. ושרי לאדם להוציא מרשות לרשות ביו"ט. וכיון שבאדם מותר כ"ש לבהמה. וא"כ היכן הוא מציאות איסור המחמר. הא אפי' אי עבדא אלף עקירות והנחות שרי לכתחילה. וא"כ סוגיין דשבת שהביא לסיעתו היא תיובתיה ממש:

עוד ק"ל טובא במ"ש הפר"ח ז"ל. ומ"ש הרמב"ם בה' יו"ט אבל ע"ג בהמה לא יביא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. דמשמע דמן התורה שרי איצטריך אפי' לכשאינו מחמר אחריו דהשתא ליכא איסור מן התורה. אבל במחמר איכא איסור מן התורה עכ"ל:

ויש בזה מן התמיה הגדולה והפלא הנשגב דא"כ דאיכא ביו"ט איסור המחמר מן התורה. א"כ הו"ל לרבנן לאסור משא על הבהמה כלל. דילמא אתי לחמר אחריה ואתי לעבור על איסור תורה. והלא דברים ק"ו ובן בנו של ק"ו אם במוכר בהמה לגוי אסרי רבנן וחיישי לחששא רחוקה מאד דנסיוני. דדילמא מזבין לה ערב שבת בה"ש והגוי אומר לישראל תא ונסי לי וחיישי רבנן דילמא טעין משא על הבהמה באותה העת הדחוקה ושמעה לקליה דישראל ואזלא מחמתיה. והו"ל מחמר. צא ולמד כמה כרכורים צריכים אנחנו לכרכר גם בדרך רחוקה עד שנגיע לידי מחמר אחר בהמתו בנדו"ז. ואפי"ה גזרו רבנן ועשו משמרת למשמרת כדי שלא יכשל באיסור מחמר. עאכו"כ ביו"ט דהותר המשא וההוצאה לאדם ולבהמה. הרי אין לך דבר יותר נקל מזה שיכשל באיסור מחמר אחריה כיון שגוף המשא על הבהמה מותר ביו"ט. ואתי לחמר אחריה בפשיטות ולמה לא גזרו רבנן איסור ביו"ט לטעון על הבהמה דילמא אתי לחמר אחריה. ויותר הדבר קרוב לודאי מדילמא אתי לחמר. דודאי אתי לחמר. ומ"ש מנסיוני. ולמה זה הרמב"ם ז"ל הוכרח למצוא לנו טעם באיסור משא על הבהמה משום עובדין דחול. ולא מטעם איסור תורה ממש:

וכל ראיותיו שהביא מדין שבת דאיקרי המחמר מלאכה. אינו ענין ליו"ט כלל. דבשבת המשא אסור בהוצאה. וטעינת הבהמה ג"כ אסור להוציאה מרשות לרשות. הן לאדם והן לבהמה. ואיסור הפעולה אסור גם בנפרד לכל אחד משום דתרווייהו איתנהו בכלל שביתה. והשתא אי מחמר אחר בהמתו בשבת קא עביד איסור בשותפות האדם והבהמה. ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך. והיינו מחמר כדמוכח בסוגיין דשבת. אבל ביו"ט אין ההוצאה מכלל ל"ת כל מלאכה שהרי הותרה לצורך ולא צורך. וא"כ האדם מצד עצמו מותר להוציא המשא. והבהמה מצד עצמה אין בה דין שביתה ביו"ט כדקאמרת והשתא הויא מותרת בכל מלאכה. וא"כ איך יצוייר הדבר בשכל. שהמלאכה שהיא מותרת לכל אחד מהם בנפרד. תחזור להיות איסור תורה אם יעשוה בשותפות האדם והבהמה האם אין זה פלא עצום. ומי הכניסה עתה בשם מלאכה. ומה נתחדש עתה בה:

ומינה נדון ונבין שגם הראיה שהביא הרב פ"ח ז"ל מדין חורש ביו"ט דתנן במכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו ח' מלקיות וחדא מינייהו חורש ביו"ט ומזה רצה ללמוד שהרי מצינו שאע"פ שהמלאכה נעשית בשותפות עם הבהמה מיחייב ה"ה במחמר. דמנ"ל לחלק ביניהם וכו' כמ"ש הוא ז"ל יעו"ש. ולפי האמור אין כאן ראיה לנדו"ד. שאני חורש שהיא מלאכה גמורה שהאדם אסיר לעשותה. גם הוא לבדו. וא"כ אם חורש עם הבהמה ביו"ט בשותפות אדם ובהמה. מהיכא תיתי דפקע איסורא מיניה. הא סוף סוף מלאכת החרישה נעשית ע"י שניהם. אבל גבי מחמר האיסור המביא לידי מחמר שהוא טעינת המשא על הבהמה והוצאתה מרשות לרשות היא מותרת לכל אחד מהם בנפרד. וזו היא שקשה כיצד ישוב להיות איסור תורה בעשות אותה מלאכה עצמה בשותפות אדם ובהמה:

ואתה תחזה שמרן מהריק"ש ז"ל בפסקיו בסי' פ"ט בדין השביתה שהבאתי דבריו לעיל. הוא ז"ל תמה על האוסרים וכתב וז"ל ותמהני על האומר דהוי מחמר ביו"ט בכלל ל"ת כל מלאכה. שאם לאדם עצמו ביו"ט לא נכנסה הוצאה מרשות לרשות בכלל ל"ת כל מלאכה. ואיך תהיה לאו לבהמה. ואין לבדוק איסורין מלבנו מה שלא הוזכר לא בפסוק ולא בתלמוד ע"כ:

ואם מהריק"ש ז"ל קא מתמה הכי על מאי דסבר דאיכא תרווייהו איסור שביתה לבהמה ביו"ט ומחמר אחריה שהיא ס' היש אומרים שהביא הכלבו. ועלה קאי מהריק"ש. בתמיהתו עליהם. דמנ"ל להחמיר בבהמה ולומר הכי אם באדם גופיה מותר. הגם דעכ"פ ס"ל דגם הבהמה לדידהו איתא בדין השביתה מיהא. כ"ש וק"ו לשיטת הפר"ח ז"ל דסבר דאין שביתה לבהמה ביו"ט דבר תורה. ודבר זה ברור הוא אצלו. וא"כ הרי נפרד יו"ט משבת בדין שביתת הבהמה. וא"כ מדוע במחמר חזרו להיות שוין יו"ט לשבת בענין האיסור הלזה. ותהיה הבהמה עדיפה מאדם. בענין המשא וההוצאה. זה פלא נשגב הוא:

ועוד נשוב להתפלא. דהלא מר"ן הב"י גופיה בסי' תצ"ה שגם הוא תמה על המתירין והיתה דעתו בתחילה נוטה לצד המחמירין בשביתת הבהמה ביו"ט. ותמה על המתירין. עם כל זאת מעולם לא בא עליהם בטענה דאיסור המחמר הויא איסור תורה ביו"ט. אדרבא כתב כלפי לייא. שהרי אחר שתמה עליהם דאחר דמצינו דהוקש יו"ט לשבת בכל מילי מנ"ל להמתירין להוציא שביתת הבהמה מן הכלל, ותכף הוא עצמו תירץ קושיתו זאת וכתב וז"ל ומיהו איכא למימר דשביתת הבהמה ומחמר לאו בכלל לא תעשה כל מלאכה נינהו שאינם מכלל ארבעים אבות מלאכות ואינן לא אב ולא תולדה אלא לאו בפ"ע יחד להם הכתוב. והילכך כיון דלא כתביה רחמנא גבי יו"ט משרא שרי עכ"ל. הרי מבואר דעת מר"ן ז"ל דגם בעת תמיהתו על המתירין ודעתו עדיין היה נוטה לאיסור השביתה ביו"ט לבהמה. עכ"ז כתב דאינן נכנסים בסוג מלאכה כדי לאסור השביתה והמחמר מכח ל"ת כל מלאכה והדבר תימא שהפר"ח חולק על מר"ן הב"י לומר דמחמר הוי איסור ביו"ט. עם מה שיגדיל התימה שהוא ז"ל סובר דאין דין השביתה ביו"ט. ומיקל במה שעתה מחמיר מרן בדין השביתה גופה. ובאיסור המחמר דמרן גופיה ס"ל דלא הויא איסור מלאכה ומיקל בה. הרב פר"ח רצונו להחמיר. והוי דעת הפר"ח ומרן הב"י שני הקצוות מתנגדים מן הקצה אל קצהו השני. והוא פלא בעיני למאד:

גם יש לעמוד בדב"ק במה שהביא דברי הרמב"ן ז"ל שכתב בפי' דלאו דמחמר ליתיה ביו"ט. ועכ"ז כתב דלא כהב"ח. ולא ידעתי למה. ודי בזה ואכמ"ל יותר:

עכ"פ לכל האמירות והדברות גוד אחית וגוד אסיק. מכללא דידן לא נפיק. דהגאון הפר"ח ז"ל הכי סבר בפשיטות דאין שביתה לבהמה ביו"ט ודו"ק:

יג) היא סברת הגאון צמח צדק בתשו' סי' ל"ה. שנשאל הוא ז"ל על יהודים מחזיקי עגלות סוסים למשא למקומות רחוקים. ויש להם גויים שכירי יום או שבוע. ובקשו מאתו למצוא להם התר בשבת שיוכלו לשלוח סוסיהם ע"י גויים. ע"י הפקרת הבהמה או מכירתה לגויים קודם השבת. ושקו"ט הגאון הנ"ל להתיר ע"י אופן ההפקרה לבדה. ושם באותה תשו' בדף ל"ג ע"ב כתב וז"ל. וכ"ז אינו אלא בשבת מפני שאדם מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא. אבל ביו"ט יש להתיר להשכיר לכתחילה בהמתו לגוי מפני שכך הסכימו האחרונים שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. אע"ג דבירושלמי משמע דאדם מצווה על שביתת בהמתו. הביאו הרא"ש ריש פ"ק דביצה. מ"מ רוב האחרונים פסקו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ורשאי לכתחילה להשכיר בהמתו לגוי אפי' שלא ע"י הפקר רק שישכור בהבלעה. שלא יהיה משכר יו"ט שלא בהבלעה עכ"ל:

יד) היא סברת הרב יד אהרן סי' ש"ה בהגה"ט שהביא קושית מהר"י אלפנדרי ז"ל על מאי דאמרינן חולב אדם ביו"ט לתוך הקדירה. משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והרי היא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל. והרב יד אהרן ז"ל תירץ דהתם ביו"ט קאי. וכיון דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. משו"ה נקט טעמא דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי עכ"ל. ודברי הרב ידא"ה ז"ל הביאם ג"ע הרב חיד"א במחב"ר דמ"ו ע"א. ותמה עליו וז"ל וק"ק דלא זכר הגה"מ בעירובין שכתבו דיש שביתה לבהמה ביו"ט. מדברי הירושלמי דנתן טעם למתני' דאין רוכבין ע"ג בהמה מטעם שביתה עכ"ל:

ומחוינא קיד"ה דאין זו השגה. דבמקומו בסי' תצ"ה הרב יד אהרן ז"ל הביא דברי הירושלמי הנז' ושקו"ט ביה והביא דברי הפר"ח ז"ל שכתב דהירושלמי בשבת קאי ולא ביו"ט. וכן כתב הוא דידיה שמוכרחים אנחנו לאוקומי דברי הירושלמי הנז' דבשבת קאי. והביא גם דברי הרא"ש דפ' משילין שהביא דברי הירושלמי הנז'. וכתב דאפשר דהרא"ש גופיה ס"ל דשביתת בהמתו שאמרו בירושלמי מדרבנן דוקא. דמדאורייתא אין איסור ברכיבה שהחי נושא את עצמו. ולסוף הביא דברי הרב צמח צדק ז"ל שהבאתי דבריו באות הקודם. דכתב דכל האחרונים הסכימו דאין שביתה לבהמה ביו"ט ומינה סליק. וא"כ אין זו שכחה לפניו מדברי הירושלמי. דאדרבא עינו ראתה דברי הירושלמי ולא ס"ל כן נגד תלמודא דידן וכמש"ל ומה גם שסיים לאחרונה שכל האחרונים הסכימו דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט. והכי ס"ל הוא נמי בפשיטות כדמוכח מדבריו דסי' ש"ה הנ"ל ודו"ק:

טו) היא סברת הט"ז שכתב בסי' תצ"ה עמ"ש מר"ן סעיף ג' אין מוציאין משא ע"ג בהמה כתב הוא ז"ל הטעם משום עובדין דחול. אבל לא משום שביתת הבהמה דהא פסק בסי' רמ"ו דאין מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט עכ"ל, וכן לעיל בסי' רמ"ו ציין לסי' תצ"ה מ"ש הוא ז"ל. והרב ט"ז אזיל בשי' מר חמיו הב"ח דאין דין השביתה לבהמה ביו"ט וכמש"ל:

הן אמת כי דברי הט"ז ז"ל צריכים ביאור. דאמאן קאי מאי דקאמר דהא פסק בסי' רמ"ו. אם על דברי מר"ן ז"ל הלא מר"ן בסי' רמ"ו לא כתב כלל בשלחנו הטהור דין שביתת הבהמה ביו"ט כלל. ורק שם הודיענו דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. ואסור להשכירה ולהשאילה לגוי. דכל אלה הם דינים השייכים לשבת. ומדיני יו"ט לא הזכיר כלום כמ"ש המעיין. ואם כוונתו על רמ"א ז"ל דהוא כתב בסי' רמ"ו סעיף ג' דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ומטי לה משם השבלי הלקט שהזכיר מר"ן הב"י בסי' ש"ה. גם זה קשה. דהלא הט"ז מפרש הכא בסי' תצ"ה דברי מרן בטעמא דמילתא אשר פסק דאין מוציאין משא על הבהמה. ועל דברי מר"ן קאי. והרמ"א ז"ל לא דיבר פה כלום. ואיך מכריע דברי מר"ן דסי' תצ"ה מדברי מר"ן דסי' רמ"ו ומר"ן ז"ל לא זכר שם גם רמז מזה וא"כ צריך ביאור כוונת דבריו דאמאן קאי:

ואולי נוכל להדחק ולפרש כוונתו דה"ק. וכוונתו דהשתא הכא בסי' תצ"ה דאיתבריר לן דעת מר"ן ז"ל דדעתו לפסוק דאין שביתת הבהמה ביו"ט דבר תורה כלל. מדקאמר אין מוציאין משא על הבהמה ולא נקט כלישנא דנקט בשבת דאסור להשאיל ולהשכיר וכו' משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. א"כ איגלאי מילתא דמרן ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ושניא מדין השביתה בשבת. וא"כ רמ"א ז"ל דכתב בסי' רמ"ו דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. לא שכוונתו להגיה על מר"ן ולומר סברה דנפשיה דאין דין שביתה ביו"ט. נגד דעת מר"ן ז"ל. אלא כוונתו לציין דין השביתה ביו"ט לבהמה. מאי דהשמיט מר"ן ז"ל בשלחנו הטהור להזכירה בסי' רמ"ו. שהרי רמ"א גופיה משם מר"ן הב"י מייתי לה שמר"ן בב"י הביא ס' רבינו האי גאון והשבולי הלקט בסי' ש"ה כנודע. ומר"ן בסי' ש"ה לא יעיר עליהם כלום. וסבר רמ"א שכן דעתו דמר"ן ז"ל. ודבריו הם הם שהעתיק רמ"א בסי' רמ"ו. וכתב בפשיטות דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ולפני רמ"א ז"ל גלוי מה שפסק מר"ן בשלחנו הטהור סי' תצ"ה דאין איסור המשא אלא מטעם דרבנן דוקא. ולא מטעם השביתה ביו"ט כלל. ומכ"ז נראה לרמ"א דדעת מר"ן ז"ל הכי הוא דאין שביתה לבהמה ביו"ט:

וא"כ נוכל לומר דהגאון הט"ז ז"ל הכי כוונתו פה בסי' תצ"ה להכריע דטעם דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט דפסק מר"ן הכא הוא רק מטעם דדמייא לעובדין דחול. אכן לא מטעם דין השביתה. שהרי מדבריו בסי' רמ"ו מוכח כן דדעתו דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ומוכח כן הן ממה שמר"ן בדיני שבת הזכיר בפירוש דאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. וע"כ אסור להשכירה ולהשאילה לגוי. ופה בה' יו"ט לא כתב דין השביתה. ושינוי הנשגב שיש בין איסור דשבת לאיסור דיו"ט יוכיח. ושנית דהלא רמ"א ז"ל ציין למה שהשמיט הב"י בסי' רמ"ו וכתב דאין דין שביתה לבהמה ביו"ט. ורמ"א גופיה ציין הדברים ומטי בהו משמו דמר"ן בב"י. מכ"ז נראה לו ברור להט"ז דמר"ן הכי ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. וע"כ הכריח דטעם דאין מוציאין משא ביו"ט על הבהמה. הוא דוקא משום עובדין דחול ותו לא. כנ"ל ליישב דברי הט"ז. הגם שלבי יודע שהוא דוחק שאין דרך להכריע המפורש מן הסתום. וילמוד סתום מן המפורש תנינן לא להפך. אכן סו"ס הענין הוא אמיתי כדעת מר"ן ורמ"א ודו"ק:

טז) דעת הגאון פחד יצחק לאמפרונטי ז"ל דהכי ס"ל בפשיטות כאשר יראה המעיין באות בי"ת. ובאות שי"ן בדין שביתת הבהמה ביו"ט. ואמת אגיד כי אות השי"ן של הספר הנורא הנ"ל אין בידי רק מאות הבי"ת יתראה גלוי לכל שכן דעת הרב ז"ל. וכבר שלחתי לבקש העתקת מ"ש הרב ז"ל באות שי"ן. ואם יזכני ה' ותבוא לידי העתקת דב"ק. אכתבם הלאה בעהי"ת. עם עוד סברות פוסקים אחרים אשר לא נמצאו עמדי כעת. ובבואם לידי אסדרם בסיף המערכה:

והנה עד הנה אספתי סכום מצויין שש עשרה פוסקים ראשונים ואחרונים דכולהו סברי מרנן בפי' איתמר דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ובע"ה אם יזמין ה' לידי עוד סברות פוסקים אחרים אכתבם בסוף המערכה כאשר יעדתי בעהי"ת. ומעתה עלינו לגשת אל השלחן הטהור לברר לנו דעת מר"ן ז"ל בדין שביתת הבהמה ביו"ט. וכיסוי הקדש אשר על השלחן פורס מפה ומקדש כבר השמעתיך והיא סימן טוב:

טוב) דעת רמ"א ז"ל שכתב כן בפירוש בסי' רמ"ו סעיף ג' דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. ומטי בה משם מר"ן הב"י מה שהביא בסי' ש"ה בשם שבולי הלקט וכמש"ל:

חי) מעתה חלה עלינו לבאר דעת מר"ן ז"ל במקור הדברים בית יוסף. ומה שפסק בשלחנו הטהור. הסכת ושמע לי חכם לבב דע כי סימני ההלכות אשר בדין זה בדברי מר"ן הב"י מסימן לסימן. שואלים ודורשים מאתנו סדר נכון ומשטר כי באמת יש כעין מבוכה בסימני ההלכות האלה. ויש מה להתבונן בהם ולעמוד עליהם. א) כי הכא בסי' תצ"ה הביא מר"ן בב"י דברי הכלבו שזכר פליגתא בדבר יש אוסרים ויש מתירין. ומר"ן ז"ל דידיה תמה על המתירין. שכתב ואיני יודע טעם המתירין. אחרי שהוקש יו"ט לשבת. היאך אפשר שתהיה שביתת הבהמה מותרת ביו"ט. ואעפ"י שלא כתבה הכתוב ביו"ט כל שאר המלאכות ג"כ לא נכתבו ביו"ט בפרטות. ומל"ת כל מלאכה ילפינן להו והכי נמי דכוותייהו עכ"ל. ודברים אלו מוכיחים להדייא דדעת מר"ן נוטה לסברת האוסרים ואין הפרש בין יו"ט לשבת בדין שביתת הבהמה. ויש להתבונן כי הלא ענין השביתה לבהמה ביו"ט לא חדש הנהו בדברי מר"ן הב"י עד הנה. כי כבר לעיל בסי' ש"ה הביא דברי השבלי הלקט משם רבינו האי גאון. ומר"ן ביאר דבריו כי ס"ל דביו"ט אין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. ומר"ן ז"ל לא העיר שם ולא כלום ע"ד המתירין. ומדוע שתק מר"ן שם. ב) שם בסי' ש"ה הביא מר"ן הב"י דברי הירושלמי דנתן טעם לאיסור הרכיבה ע"ג בהמה כדתנן בפ"ב דביצה בפ' משילין מטעם דאדם מצווה על שביתת בהמתו. והם דברי הירושלמי שהביאם הרא"ש בהלכותיו בפ"ב דביצה כידוע. ומר"ן ז"ל תמה על הירושלמי בטעם זה. דהלא קי"ל דאין איסור ברכיבה מטעם דהחי נושא את עצמו. ומר"ן תירץ דברי הירושלמי דכיון דסו"ס הבהמה מצטערת ברכיבה אית בה איסור שביתה יעו"ש. ונראה ברור דדעת מר"ן נוטה להחמיר כדעת הירוש' דהא מר"ן שקו"ט ליישב דבריו. וכן מוכח עוד מאותו סימן עצמו דסי' ש"ה. שהביא מר"ן הב"י דברי המרדכי שכתב דלרכוב גוי על סוס דישראל בשבת אין בזה איסור דרכיבת סוס הוא מדרבנן ורבינו הטור בסוף סי' ש"ה פסק כדברי המרדכי יעו"ש. ועכ"ז מר"ן הב"י ז"ל כתב על דבריו וז"ל ולפמ"ש דברי הירושלמי אפשר דאסור ע"כ. ומכ"ז מוכח דנוטה דעתו כדברי הירושלמי. וא"כ אמאי שם לא העיר כלום על דברי רבינו האי גאון והשבלי הלקט מדברי הירושלמי דמוכח דאיכא איסור שביתה לבהמה מדאסר רכיבה מטעם השביתה:

ג) כן קשה נמי דהכא בסי' תצ"ה דתמה על המתירין מדברי עצמו. ולמה לא הקשה על המתיר מדברי הירושלמי הנ"ל ולהסתייע מדברי הירושלמי דס"ל דאיכא שביתה. והלא דברי הירושלמי הנ"ל כבר הוא שקו"ט ביה בסי' ש"ה. ומדוע בסי' תצ"ה שהוא דין הבהמה ביו"ט לא נסתייע מדברי הירושלמי לדידיה ולהקשות לס' המתירין שביתה ביו"ט. האם אין זה פלא גדול על מר"ן הב"י ז"ל:

ד) מר"ן הב"י בסי' תק"י כתב שם. וז"ל אם אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט כתבתי בסי' תצ"ה יעו"ש. וכל מעיין בצדק ישפוט. דהטעם דמר"ן ז"ל ציין לסי' תצ"ה המאוחר ולא ציין לסי' ש"ה הקודם לו. שבשניהם הוזכר דין השביתה לבהמה ביו"ט. אכן יען שבסי' ש"ה הזכיר מר"ן דברי רבינו האי גאון ושבלי הלקט בדין שביתת הבהמה. בסתם ולא העיר כלום עליהם. ולמען לא יטעה הקורא מזה ויחשוב דאיפסיקא הלכתא כוותייהו. כי ע"כ הורה מר"ן ז"ל למעיין לעיין בסי' תצ"ה דשם מר"ן גילה דעתו בתמיהתו על המתירין ומסי' תצ"ה יתברר לו דעת מר"ן ז"ל מה היא בענין השביתה. שדעתו להחמיר. וא"כ הוא קשה דבסי' תקנ"ד בהלכות יו"ט בדין איסור הרכיבה ביו"ט. ציין מר"ן בב"י שם רק טעמא דתלמודין דשמא יחתוך זמורה. והדבר תימה למה לא ציין דברי הירושלמי פה במקור הדברים של דיני הרכיבה ביו"ט. והלא דברי הירושלמי באיסור רכיבה מטעם השביתה עיקרם וקביעותם על מתני' דפ"ב דביצה דתנן בה ואין רוכבין ע"ג בהמה. ולמה לא הזכיר דברי הירושלמי הנ"ל במקורן של דברים. כמו שהזכירם הרא"ש בהלכותיו בפ"ב דביצה. שמזה דנו הפו' שדעת הרא"ש ס"ל דאדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט וכדברי הירושלמי. ומר"ן ז"ל כאן העלים עין ולא זכר לא דברי הרא"ש ולא דברי הירושלמי כאן בדיני יו"ט. הלא דבר הוא:

ה) אחר כל זאת מפסקיו בש"ע נראה דדעתו להקל. דבסי' תצ"ה כתב אין מוציאין משא ע"ג הבהמה. ולשון זה מורה באצבע דס"ל דאין לבהמה שביתה ביו"ט מה"ת ודווקא איסור שבות דרבנן הוא דאיכא. וכלשון שתנינו אין עולין באילן. אין מטפחין. אין מרקדין. אין דנין אין מקדשין וכו' דכולהו מפורש טעמייהו בסוגין דפ' משילין דמשום שבות דדבריהם הוא דאיכא. ואלו היתה דעת מר"ן ז"ל לאסור מטעם איסור השביתה. בלשון אחרת ידבר אתנו כמו ששנה לן בס' רמ"ו אסור להוציא וכו' דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ובפרט בדיני יו"ט שהמוציא המשא על הבהמה הוא הישראל גופיה שהותר לו להוציא הוא גופיה. וכן בס' תק"י סעיף יו"ד העתיק לשון הרמב"ם כצורתו. וסיים בה בד"א בנושא על האדם. אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל. והו"ל אסור דאדם מצווה ע"ש בהמתו. ומוכח דדעתו להקל. ומדבריו בב"י שזכרנו לעיל לא משמע כן. וזו באמת מבוכה גדולה הצריכה ישוב לסדר פסקי ההלכות הללו ולהתאים דבריו שבב"י עם הש"ע:

כי ע"כ שמעני אדוני! כי לענ"ד נראה לתרץ הכל. ובשם החונן לאדם דעת. נתן לנו שיטה קבועה וישרה בדברי מר"ן הב"י והש"ע. ויתלבנו ויתחוורו לנו כל דבריו כאחת בכל המקומות אשר באה ההערה עליהם. ובפעם אחת נסתלק מן המבוכה כולה. עד שלא ישאר לנו שום קושי וריח קושי בכל סדרי ההלכות שבב"י ושבשלחנו הטהור. ואין כאן לא פלפול ולא חריפות. רק ביאור הדברים במובנם הפשטי ממש. ומזה. נבין דעת מר"ן הברורה דפסק דביו"ט אין שביתה לבהמה כלל. ומוכרחים אנחנו לומר כן. ואתה תחזה. שמר"ן ז"ל לא פסק כהירושלמי לא בדיני שבת ולא בדיני יו"ט להלכה כלל. כאשר אבאר לכבודו בדרך קצרה מאד. וה' יעזור לי:

דע כי מר"ן הב"י ז"ל הכא בס' תצ"ה שהוא מהלכות יו"ט. רצה למשקו"ט בדין שביתת הבהמה ביו"ט אי נוהגת או לא. ובס' ש"ה שהוא דיני שבת. הגם שהביא דברי רבינו האי גאון והשבלי. שמהם תורה יוצאה לשבת. וגם לדין יו"ט מבואר דס"ל דאין שביתה להבהמה ביו"ט. מר"ן הב"י ז"ל הביא דבריהם כי זהו משפט הספר ומעשהו מאסף כל סברות הפוסקים ודבריהם כידוע. אכן מה שנוגע לעיקר הדין אי דינא הכי דאין שביתה לבהמה ביו"ט אי לא. מר"ן ז"ל שמר הדבר עד מקומו בהלכות יו"ט ושם השמיענו דברות קדשו:

ובסי' תצ"ה בדין השביתה לבהמה ביו"ט. הביא תחילה דברי הכלבו שכתב יש אוסרים ויש מתירים. ומר"ן ז"ל בתחילה כתב שהוא תמה על המתיר מאחר דהוקש יו"ט לשבת לכל מילי. היאך אפשר שתהיה שביתת הבהמה מותרת. ואי משום שלא כתבה הכתוב. הא כל המלאכות נמי וכו'. ומשבת ילפינן להו ומנ"ל להוציא שביתת הבהמה מן הכלל. אחר זאת מר"ן גופיה חזר ותירץ קושיא זאת וכתב דאין זו קושיא דשביתת בהמה ומחמר אינן לא אב מלאכה ולא תולדה. ואינם נכנסים בשם מלאכה עד דנילף להו מל"ת כל מלאכה. ורק הכתוב יחד להם קרא בפ"ע. וא"כ ביו"ט דלא יחד להם הכתוב איסור. א"כ משרא שרי. והרי נתרצה תמיהתו על המתיר. אכן זאת עמדה לו למר"ן ז"ל בתמיהה. דא"כ מדוע הפוסקים סתמו הדברים. וכתבו דשוה יו"ט לשבת לכל מילי חוץ מהוצאה והבערה שהותרו לצורך ולא לצורך ומדוע לא הוציאו מכלל ההקש גם שביתת הבהמה דאין דינה שוה ביו"ט כבשבת. וזאת היא הקושיא לבד שנשארה למר"ן הב"י ע"ד המתירין. וגם זאת הקושיא נתרצה לו במה שמצא אח"כ דברי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והרב המגיד. שכתבו הטעם דאיסור הוצאת משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול דווקא. ולא אתו עלה מטעם השביתה. וא"כ הרי לא נשאר הדבר סתום שהרי פרשוהו הפוסקים ופסקו להקל. ומן אז והלאה הסכימה דעתו לפסוק דאין שביתה לבהמה ביו"ט. כדעת הנך רבוואתא. שזכרנו. כי כן השרישנו מר"ן ז"ל בהקדמתו להב"י והורנו דרכיו בהוראותיו. שכל מקום שאחד משלשה עמודי ההוראה לא גילה דעתו. ושני העמודים האחרים חלוקים בדבר. אל מקום אשר יפנו הרמב"ן והרשב"א והסמ"ג וכו' אחריהם נלך:

וא"כ הכא בדין השביתה הגם אי נימא דהרי"ף לא גילה דעתו בפי' אי ס"ל דיש שביתה לבהמה או לא. הנה נשאר לפנינו דעת הרא"ש דס"ל כהירושלמי דס"ל דיש שביתה לבהמה ביו"ט. וכנגד זה יש בידינו סברת הרמב"ם ז"ל דכתב דאין שביתה לבהמה ביו"ט. וכפי"ז ב' עמודי ההוראה פליגי בדין זה. והרי יש לפנינו ס' הרמב"ן והרשב"א והסמ"ג דסברי מרנן דאין שביתה לבהמה ביו"ט והרי הם הכריעו המשקל וכוותייהו נקטינן דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ועפי"ז פסק מר"ן בש"ע אין מוציאין משא על הבהמה. וכן פסק בסי' תק"י סעיף יו"ד. דהעתיק לשון הרמב"ם דפ"ה מה' יו"ט בדמותו כצלמו. וסיים שם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל. והט' משום שבות שלא יעשה כעובדין דחול. והטעם שמר"ן ז"ל לא פירש הטעם משום עובדין דחול. משום שמר"ן ז"ל ראה בדבר איסור משא על הבהמה ביו"ט. תרי טעמי. אי משום עובדין דחול. אי משום שאין משתמשים בבע"ח. כמו שכתב שניהם הרשב"א והביאם מר"ן בש"ע ובב"י כמש"ל וע"כ מר"ן ז"ל פסק רק את הדין במה שהוא דין וטעם הדין הבוחר יבחר באיזה טעם מהשנים האמורים בענין כי באמת לקושטא דמילתא לא נפקא לן מידי דלכולהו טעמי אין כאן כי אם איסור דרבנן ותו לא. והרי נתבררו לנו דברי מר"ן שבב"י ופסקיו שבש"ע בירור נכון כנכון היום:

ומזה יתברר לנו בבאר רחובות שדעת מר"ן ז"ל שהירוש' שהביא הרא"ש בפ' משילין דיהיב טעמא דאיסור רכיבה ע"ג בהמה מטעמא דשביתה. מפרש לה מר"ן דעל שבת קאי הירושלמי ולא ביו"ט. ואברר הדבר במופתים חותכים הן מדיני שבת והן מדיני יו"ט. והרי נבאר תחילה מדיני יו"ט. שאם באמת דעת מר"ן ז"ל דהירושלמי קאי על יו"ט נמי וס"ל דאיכא איסור שביתה לבהמה ביו"ט. א"כ יש לתמוה על מר"ן הב"י בסי' תצ"ה שבבואו להקשות על ס' המתירין בטרם ראה ס' הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג. אמאי זאת הקושיא עמדה לו לבד עליהם שהפוסקים ז"ל סתמו דבריהם ולא פירשו אי שביתת בהמה יצאה מן הכלל. ומה לו למר"ן להדחק כזאת. ולמה לא הקשה על המתירין בכח עצום דמדברי הירושלמי מוכרח דאיכא איסור שביתה ביו"ט מן התורה. וא"כ לא זאת שלא סתמי הפו' אלא אדרבא מוכח מהירושלמי היפך דבריהם. ומר"ן ז"ל הא מר ניהו גופיה הביא דברי הירושלמי הנז' לעיל בס' ש"ה:

אלא שהדבר ברור כשמש שמר"ן ז"ל סובר דדברי הירושלמי בשבת קאי ולא ביו"ט. כי ע"כ לא מצא מקום לא להקשות על המתירין מדברי הירושלמי ולא להסתיע ממנו לענין יו"ט. כי כל דברי הירושלמי באיסור רכיבה מטעם שביתה בשבת נאמרו. אכן על יו"ט אין לן הוכחה כלל:

ומה שקבע הירושלמי דבריו על משנה זו דאיירי בדיני יו"ט ומה שיאטיה לדבר דבר בדיני שבת במשנה דפ' משילין דאיירי ביו"ט. היינו משום דדין זה דאין רוכבין ע"ג בהמה. לא הוזכר בשום מקום במס' שבת כלל. חוץ מזאת המשנה. אשר השמיענו תנא דמתניתין דאיסור רכיבה ע"ג בהמה שוה יו"ט לשבת ושבת ליו"ט וכולהו משום שבות דרבנן. אכן הירושלמי דס"ל דגם באיסור רכיבה על הבהמה. איכא איסורא דשביתה. מן התורה. אין לו שום מקום אחר לקבוע דבריו וללמדנו איסור הרכיבה מטעם שביתה כי אם במשנה זו וזהו שורש הדין לאיסור רכיבה לשבת ויו"ט. ואין זולתו:

ולדעתי אפשר לומר שגם הרא"ש ז"ל הכי ס"ל דהירושלמי קאי על שבת דוקא ועלה קאי בטעם איסור שביתה. ולא על יו"ט כלל. אלא שהרא"ש ז"ל הביא לשון הירושלמי בפ' משילין דהם דיני יו"ט. היינו משום דהירושלמי גופיה קבע דבריו דדיני שבת במשנה זו דפרק משילין. דאין לנו בכל הש"ס שום משנה אחרת המדברת בענין איסור רכיבת הבהמה ביו"ט ושבת כי אם זו. וע"כ העתיקה בהלכותיו כמו שמצאה במקורה בירושלמי ללמדך שהירושלמי סובר באיסור רכיבה מטעם השביתה. דלא כש"ס דילן דמוכח בהדיא דמשום שבות. ולא שהרא"ש סובר כן כדעת הירושלמי דאיכא איסור שביתה ברכיבה ביו"ט. וס"ל להרא"ש כהירושלמי נגד תלמודין. דזה אינו כלל. ובזה מתורץ ברחבה מה שהקשו על רבינו הטור שפסק בסי' ש"ה דאין איסור שביתה ברכיבה משום שהחי נושא את עצמו. וכפי"ז פסק נגד דעת הרא"ש ז"ל דס"ל כהירושלמי. והדבר תימה שרבינו הטור יפסוק נגד דעת אביו הרא"ש. וקושיא זו תפס עליו ג"ע במחב"ר בסי' ש"ה יעו"ש. והרב קרבן נתנאל על הרא"ש בפ' משילין יעו"ש. וכפי האמור ברור צדעתי דקושיא ליתא דהרא"ש רק הביא דברי הירושלמי מה שכתוב בו במשנה זו. ללמדך דדעת הירושלמי הכי ס"ל. אכן הרא"ש ז"ל דידיה לא שביק תלמודין ועביד כהירושלמי כלל. ובזה יתורץ מה שרבינו הטור גופיה לא הזכיר דעת אביו הרא"ש ז"ל. ולפחות יאמר ואדוני אבי הרא"ש לא כתב כן. אלא שלקושטא דמילתא דהרא"ש נמי בשיטת תלמודין אזיל. ובזה לק"מ:

ובדרך הזאת בעהי"ת נתיישבו כאחת כל התמיהות וההערות שהיו לנו בסדרי ההלכות ובסימניהם שבב"י. והכל בא על מקומו לנכון בפעם אחת כי נתיישב שפיר מה שלא העיר ע"ד שבולי הלקט שהביא בסי' ש"ה דאין שביתה ביו"ט. מדברי הירושלמי כי הירושלמי בשבת קאי. וגם נתיישב למה לא הזכיר דברי הירושלמי הללו בסי' תקכ"ד ששם כתב מר"ן איסור רכיבת הבהמה ביו"ט. ולמה לא הזכיר דברי הירושלמי פה והזכירו בה' שבת בסי' ש"ה כי אי אפשר להזכיר דברי הירושלמי בה' יו"ט. דהירושלמי דקאמר איסור שביתה ברכיבה. בשבת הדברים אמורים ולא ביו"ט. וע"כ מר"ן ז"ל הזכיר דברי הירושלמי בהלכות שבת במקומות שונים. אכן בכל דיני יו"ט לא הזכירו כלל. כי ס"ל דהירושלמי בשבת קאי. והיא היא שיטת הפר"ח דכתב בסי' תצ"ה. והדברים ברורים:

ועוד ראיה ברורה דדעת מר"ן ז"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. ממתני' דפ"ב דביצה משנה ח' גבי ג' דברים ראב"ע מתיר וחכ"א. פרה יוצאת ברצועה וכו' ומקרדין את הבהמה וכו'. שמכאן הוכיח התויו"ט דמתני' ס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. וכמו שהבאתי לעיל את דבריו. והנה רבינו הטור ס"ל דמתני' ביו"ט קאי. ומשו"ה פסק הוא ז"ל בהיו"ט ס' תרכ"ב דאין פרה יוצאת ברצועה שבין קרניה. וכתב ע"ז מר"ן הב"י שם וז"ל. משמע לרבינו דביו"ט קאי. והלכה כחכמים דאסרי. אבל רש"י והר"ן פירשו דבשבת קאי. ומשום משוי דאינו תכשיט לה. ונראה מדבריהם דביו"ט לית לה בה עכ"ל. והרמב"ם בפי' המשניות פירשה כדעת רש"י והר"ן דבשבת קאי. יעו"ש. עכ"פ הדבר ברור דלרש"י והר"ן דבשבת אסרי וביו"ט שרו הגם שהוא משוי ואינו תכשיט. היינו משום דבשבת איכא שביתת בהמה. וביו"ט ליכא. ואם ההוצאה הותרה לצורך ושלא לצורך לאדם. כ"ש לבהמה דשריא אף שהוא משוי משום דאין כאן שביתה לדידה. וז"פ. ועיניך תחזנה משרים דעת מר"ן. דבדיני שבת פסק בס' ש"ה סעי' י"ז דאין פרה יוצאת ברצועה. ואלו בדיני יו"ט ס' תרכ"ב. הגם דרבינו הטור שם פסק לתרווייהו בסעיף אחד אין פרה יוצאת ברצועה ואין מנהיגין אותה במקל. ר"ן ז"ל בש"ע פסק רק ההיא דאין מנהיגין אותה במקל. והך דינא דרצועה השמיטו דאזיל לשיטתיה דכתב בב"י שם דלדעת רש"י והר"ן דפירשוה בשבת וביו"ט לית לן בה. וכוותייהו פסק דאין אסור ביו"ט והט' משום שביתה. דלית לן ביו"ט בבהמה. וכמובן. ולדעתי היא ראיה חותכת בדעת מר"ן וכשיטת הרב תייו"ט בפירושא דמתני' דהוכיח ממנה דאין שביתה לבהמה ביו"ט ודו"ק:

נחזור לעניננו כי נתברר לן שדעת מר"ן ז"ל דהירושלמי קאי על שבת ולא על יו"ט. כמו שהוכחנו מכמה אנפי. וכן בקדש חזיתי להגאון וד אפרים בס' רמ"ו שכתב שם בפשיטות גדולה שבאמת דעת הב"י שהירושלמי קאי בשבת יעו"ש. והגאון ז"ל לא הוצרך להכריח כלל מרוב פשיטותו בעיניו. ואולם אנן בעניותין. כבר הכרחנו דמוכרח להיות כן דעת מר"ן ז"ל וכן היא שיטת הפר"ח ז"ל. וכדעת כל הנך רבוואתא שבא זכר שם קדשם במערכה הזאת כמש"ל. דס"ל הכי ואחרי אשר ביררנו דעת מר"ן ז"ל בהלכות יו"ט דס"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט. מעתה נפן לראות דעת מר"ן בשבת אי ס"ל איסור רכיבה משום שבות לבד. או כהירושלמי:

ובהלכות שבת נראה ג"כ בבירור דדעתו כש"ס דילן דאין איסור רכיבה ע"ג בהמה בשבת אלא משום שבות דרבנן. ולא מטעם איסור שביתה. והוא הטעם שכתב בב"י ס' ש"ה על דין דאין רוכבין ע"ג בהמה. ובס' תקכ"ד בדיני יו"ט בדין הרכיבה. דשבות דרבנן הוא דאיכא שמא יחתוך זמורה. וכפשטה דמתני' וגמ' בפ' משילין והגם שמר"ן הב"י שם בס' ש"ה שקו"ט לתרץ דברי הירושלמי מהך דקי"ל דהחי נושא את עצמו. היינו רק לישב דברי הירושלמי מצד עצמם. אכן לא כדי לפסוק כמותו. שהרי הוא גופיה בסי' ש"ה סעיף כ"ב פסק דמי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה א"צ למונעו דהחי נושא את עצמו. והם דברי המרדכי ורבינו הטור דס"ל דברכיבה אין בה כי אם איסור דרבנן יעו"ש. וזה דלא כהירושלמי דאוסר גם בזה כמ"ש מר"ן הב"י גופיה יעו"ש. וא"כ הוברר הדבר דמר"ן ז"ל לא ס"ל כהירוש' לא בשבת ולא ביו"ט כלל ודו"ק:

וע"פ מה שכתבנו בדעת מר"ן הב"י והש"ע. הרי תלי"ת הותרו כל התמיהות ונתיישבו דבריו בב"י ובפסקיו בש"ע הכל כאחת ובשיטה אחת אזלי. וניצולנו מכל המבוכה כאחת. ויצא לנו כצאת השמש דדעת מר"ן ז"ל דאין שביתה לבהמה ביו"ט מן התורה. ורק שבות הוא דאיכא דשמא יחתוך זמורה ברכיבה. ובמשא עליה משום עובדין דחול או משום דמשתמש בבע"ח. ושיטה זו מנוקה ומשופה מכל צד תמיהא והרגש בשום דבר תלי"ת ודו"ק:

ושוב ה' האיר עיני ומצאתי להרא"ש גופיה בהלכותיו דס"ל דרכיבה ע"ג בהמה בשבת אין בה משום שביתה משים דהחי נושא את עצמו. והוא בסוגיין דפ"ק דע"ז דט"ו בסוגיין דבן בתירא מתיר בסוס. ודע דהך דינא דמי שיש לו נער רוכב ע"ג בהמה בשבת דא"צ למונעו. דפסק הטור ומר"ן בש"ע בסי' ש"ה כדלעיל. מר"ן בב"י שם ציין למקור הדברים להמרדכי פ"ק דשבת. והמרדכי ציין למקורן של דברים להתו' בע"ז דט"ו. והתוס' שם ד"ה אימור. כתבו דיש לתמוה על מה סמכו עתה למכור עגלים וסייחים לגוים. ואפי' מסוסים יש לתמוה. דבשלמא סוסים המיוחדים לרכיבה ניחא דהא פסק ר' יוחנן לקמן דהלכה כבן בתירא דמתיר בסוס לפי שעושה בו מלאכה שאין בה איסור דאורייתא. יעו"ש בתו' ובפירש"י במתני' דכתב טעמא דבן בתירא שאין מלאכת הסוס אלא לרכיבה. ורכיבה שבות היא ולא מלאכה. משום דהחי נושא א"ע. וכן מפורש בסוגיין שם דט"ז ע"א יעו"ש. ומדבריהם למד המרדכי דאין ברכיבת הסוס בשבת שום איסור מדאורייתא. וכוותיה פסק הטור ומר"ן בש"ע:

והרא"ש שם בהלכותיו כתב דסוס לרכיבה אין בו כי אם משום שבות. וכדמסיקנן דאיפסיקא הלכה כבן בתירא דמתיר בסוס דאין בו איסור תורה והיא מלאכה שאין חייבים עליה חטאת יעו"ש. וא"כ מוכרח לומר דהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דאין ברכיבת הבהמה שום דין שביתה כלל שאין זו מלאכה שהרי החי נושא א"ע. והשתא אי נימא דהרא"ש בפ' משילין דהביא לשון הירוש' דיהיב טעמא לרכיבה משום שביתה וס"ל להרא"ש כן. א"כ הוי איסור רכיבה איסור תורה ומלאכה היא. מלבד שזה הפך הסוגייא הערוכה לפנינו בפרקין. עוד בה חזרה קושיתו למקומה דאיך הותר למכור סוסים לגויים הא קא עביד בהו מלאכה האסורה מן התורה. ונראה ברור מעתה שדעת הרא"ש כש"ס דילן ולא כהירושלמי. ועל כרחנו מוכרחים אנחנו לומר שהרא"ש בפ' משילין שהביא דברי הירושלמי. הוא רק ללמדנו דעת הירושלמי. אכן לא למפסוק הלכתא כוותיה נגד תלמודין. וכעין מה שעשה מר"ן ז"ל בב"י שהביא לשון הירוש' ועוד זאת יתירה עשה דשקו"ט ביה. ועכ"ז לא פסק כוותיה. כן גם הרא"ש. ובאמת אין הדעת סובלת דהרא"ש שבק סוגייאות ערוכות בתלמודינו מתני' וגמ' דפ' משילין וסוגיין דע"ז דט"ו. וסוגיין דפ' המצניע דצ"ד ע"א דכולהו קראי בחיל דאין ברכיבה כי אם משום שבות והחי נושא את עצמו. ואזיל בתר הירושלמי, ועתה הרי אין אנחנו צריכים לשיקול הדעת הזאת. שהרי הוא גופיה כתב דרכיבה משום שבות. והיא ראיה חותכת בסברת הרא"ש. ולפי"ז דעת חסרתי דכפי דברי הירושלמי דקאמר דברכיבה איכא איסור תורה דשביתה. היאך יתפרש דין דבן בתירה דמתיר בסוס. משום דאין בו איסור תורה. ור' יוחנן גופיה שהוא מאריה דתלמוד ירושלמי הוא דפסק ההלכה כבן בתירה. ואלו הם קראי"ם שאינן מתאחים וכעת צ"ע:

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה