אור ברסלב
ומצור דבש חלק אורח חיים › סימן ז

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אורח חיים · סימן ז

סימן ו

הלכות יו"ט

[פסק דין בדין התר הובלת המת ביו"ט ראשון לבה"ק בעגלת סוסים של חברת סוחרים ב"ב ושאב"ב שותפים] [ובתוכו פס"ד בענין שביתת הבהמה ביו"ט דלא הוי דבר תורה ורק שבות דרבנן]

שאלת ממני הידיד להגיד לך קשט דברי אמת מה ששמעת והוגד לך שאני הצעיר התרתי לחברת הקברנים ל"א אשר פה העירה מצרים יע"א לשאת את המת ביו"ט ראשון ולהובילו לבה"ק ע"י עגלה רתומה לסוסים. אשר בהם מובילים את הנעדרים בימי החול. יען בית הקברות דפה העירה. היא רחוקה מן העיר מאד כשיעור שעה וחצי בקירוב. ואי אפשר להכתפים לשאת את הארון על כתפם בדרך רחוקה כזאת. והעגלות והסוסים הם של חברת סוחרים לכך. אשר משכירים אותם להובלת המתים. והעגלות האלה הם מיוחדות רק לכך כידוע. והחברה הנז' היא של גוים ויש ביניהם גם איזה ישראלים הי"ו שותפים עמהם בעסק החברה הזאת. וע"ז כתב ידידי בכתבו שהוא תמה ע"ז. כי מנהגן של הכתפים האלה בני חברת גמ"ח. זה דרכם פה מצרים מאז שביו"ט. הם נושאים את הארונות על כתפיהם. אע"ג שבימי החול היו מובילים את המתים בעגלות כנ"ל. וזה היו עושים לשינוי ביו"ט. ומדוע התרתי להם מה שהיה נהוג בו להם איסור. גם כתב רו"מ כי לדעתו יש פקפוק איסור בדבר מצד הדין מכמה טעמי. א) משום שבות דאמירה. לגוי שבות ביו"ט. לעשות לנו מלאכה לצורך ישראל והאמירה היא ביו"ט. ב) מכיון שבתוך החברה הזאת יש בה שותפים מבני ישראל. והרי הם טוענים את העגלות ע"ג סוסים דאית בהו חלק לישראל. ואיסורא מיהא איכא משום שביתת בהמתו ביו"ט הגם דאיכא פלוגתא בדבר. ג) דהמשא ע"ג בהמה ביו"ט הוא דמייא לעובדין דחול כידוע וכו' (ועיין מר"ן בש"ע סי' תצ"ה ותק"י) ומאחר שיש אופן של התר המוחלט שהחברה של הקברנים ישאו את מתיהם על כתפם. למה לן ליכנס בסלע המחלוקות ולהתיר להם עגלות סוסים ביו"ט הנז'. ולסוף כתב שאם יש צד מן הדין לסמוך עליו בהתר העגלות הנז'. אודיעהו דבר. כי רצונו להנהיג בקהלתו ההתר הזה גס הוא. כי אין לכחד שהכתפים מבנ"י מצטערים טובא מכובד משא לעיפה כזו ביו"ט וכבד מהם נשוא את ארונות המתים החדשים האלה על כתפם. וע"כ ביקש ממני להעמידו בקרן אורה בדין הזה עכ"ל בקיצור:

תשובה שמע נא ידיד נפש. בטרם אניף עטי להשיבו במה שנוגע לעיקר הדין בהתר העגלות האלה. לא אוכל עבור בשתיקה על דברי עקיצותיו שבכתבו הנז'. הכי אמר מר כי מדוע התרתי להם מה שהיו נוהגים בו איסור. והר"ז כאומר שדבר שנהגו בו אבותיהם איסור ובניהם אחריהם. למה התרתי אותו להם. וכאלו העגלות האלה היו בימי אבותיהם לפי"ד רו"מ. וע"ז אענהו כי לא צדק בתלונתו זאת. והנני להודיע לרעי ועמיתי ראשית דבר וגופה דעובדא היכי הוה. וכיצד נתגלגל הדבר עד שהתרתי להם העגלות מדינא:

דע כי מיום בואי העירה לשרת בקדש פה קריה עליזה עוב"י מצרים יע"א. חזה הוית את המנהג המהופך הלזה. כי בימות החול שוכרים את העגלות האלה מחברת הסוחרים הנז' להובלת הנעדרים לבית מועד לח"י. לעשירים ולעניים אפי' לדלי דלים הנקברים על חשבון קופת הקהל. יען הדרך רחוקה וקשה להיותה אדמת חול. וביו"ט תחת שמחת הרגל. הם מכאיבים רגליהם לשאת את ארונות המתים על כתפם. ולהוסיף על עצמם טרחה עצומה כזאת על לא דבר. בהיות כי היו יכולים לומר להגוים שיובילו את המת בעגלתם המוכנת ומזומנת לכך. ולא הבנתי טעמם. אכן שמתי ידי לפי. ולא נדרשתי לאשר לא שאלוני. כי קמיה דמר גלייא אופנה של מדינה. ולא שגבה מחכמים בעיניהם. וכל דבר שנמצא כבר בידם. אע"פ שהוא עקום או מעוות או מקולקל. אי אתה יכול לישרו בידם על נקלה. כי באים בטענה שכך נהגו אבותיהם. כאלו אבותיהם קבלוהו מסיני. או כאלו היו אבותיהם אנשי חכמה ומדע. ואבותיהם היו אנשים פשוטים. ומה שדעתם היתה גוזרת כך היו עושים בלתי שאלת מורה לדין. ובלי טעם וסברה. רק זאת חקת התירה. וע"כ החרשתי. עד חדש ניסן דשנת התרנ"ו אשר לתקפ"ץ היה פה חילי החולירע רוח הולך ולא ישוב לעולם אכי"ר. ובליל יו"ט ראשון דחג הפסח היו שלשה מתים רח"ל. והקברנים אשר כולם ע"ה בורים וריקנים הם אשר נזדרזו לשאת את הארונות בכתף כמנהגם. ולסיבת כובד משא הארונות החדשים אשר הם עשויים ממיני מתכות מוזהבים ומפוארים מאד מלאכת ערי אירופא. והארונות הם כבדים מצד עצמם גם בהיותם ריקנים הוכרחו לשלוח קברנים וכתפים אחד ועשרים איש. שבעה עם כל מת כמספר ימי אבילותו והלכו להם לדרכם. ולמחר בבקר ביו"ט היה קיל הקריה הומה. כי הכתפים האלה חוץ מהתלאות שעברו עליהם בלילה. כי אבדו הדרך באישון לילה. וזאת גרמה שנפלו הארונות מידם. ועוד צרות צרורות כאלה. נוסף ע"ז. כי חזרו לביתם כשעה אחר חצות לילה. ולרוב יגיעם ועמלם ועייפותם לא עשה שום אחד כלל את סדר ליל התקדש חג הפסח. ובטלו כל מ"ע דאורייתא אשר בלילה הקדושה הזאת. בעבור מ"ע דבכתף תשא אשר בדו מלבם חסידים האחרונים האלה. ובהגיע הדבר לנשיאי עדתינו העי"א נצטערו מאד ע"ז. ועלתה בדעתם למען גדור את הפרצה הזאת. לשלוח ולהביא מערי צרפת מין עגלה אשר נתחדשה. אשר נדחפת על ידי אדם. וזה משפטה העגלה מתגלגלת ע"ג הקרקע. והמת מוטל בתוכה לאורכה. והקברנים ידחפוה ע"י כלי ברזל המחושק בבגד עור. אשר ילבשוהו הכתפים הדוחפים. וע"י תחבולה זו יובילו את הארון בעגלתו ע"ל הקרקע ע"י אדם מבלי צורך לסוסים. אכן הדבר מובן לכל בר שכל. כי תחת להקל את המשא ביו"ט. תכבד העבודה על האנשים ללבוש גם כלי עור וכליו המחוברים בו. והיה כאשר יקרה שאיזה מאופני העגלה הזאת נתקע במקום חול או עבטיט או נשבר ונתקעם אחד מאופניה בדרך באופן שאינה יכולה לילך עוד. הלא על הקברנים האלה לשאת את המת וגם את העגלה:

האמנם בהיות נשיאי העדה תלי"ת אנשי מדע ובעלי הנהגה אנושית ומוסרית העי"א. הסכימו ביניהם לבלתי עשות דבר בלתי לשאול את פי המו"ץ אשר בעיר בתחילה. וע"פ יקים דבר. וכאשר נתקבצו ובאו לשאול את פי. אם נכונה עצתם בעיני אשר הם אומרים להביא עגלה כזאת מחו"ל כדי שלא יקרה שנית כמאורע ליל חג הפסח. אז עניתי להם. לא ידעתי מה מום מצאתם בעגלות המתים אשר במצרים עד שאתם רוצים להביא עגלות מאירופה. להוסיף עוד צרה ומצוקה בעגלה החטאה הלזו. ולמה לא ישאו המתים בעגלות החברה כמנהגם בחול ע"י הגוים. וכשומעם כן תמהו מאד. כי היה בדעתם שהכתפים עושים כן ע"פ מאמר ב"ד הצדק אשר בעיר אשר אסרו להם. ואמרתי להם כי מעולם לא נשאלתי ע"ז וגם אין אני מאמין ששום מורה צדק מדור שלפנינו אסר להם להוביל המת בעגלה הזאת של הגוים. הן מסיבת כי לא היו העגלות כאלה בזמנם. והן כי איני יודע טעם האיסור כלל. ורק הקברנים הם נהגו סלסול בעצמם ולא אדע טעמם. וכשחקרו ודרשו על הדבר. תו"מ נתודע אל נכון מבטן מי יצא הקרח. ואין כאן לא מנהג אבותיהם. ולא משום כבוד המתים. ולא משום שינוי ביו"ט. ולא נחשדו על כך. רק יד תאות הבצע ולהיטת הממון עשתה כל אלה. כי הכתפים האלה קצוב להם מקופת הקהל שני פראנק לכל חבר וכתף המלוה את המת לבה"ק אע"ג שהמת נשוי בעגלה. האמנם כאשר ישאוהו על כתפם כמו בזמן הקודם. שעדיין לא התפשט העגלות המיוחדות להובלת המתים ביום ובלילה. מקבלים סך חמשה פראנק לכל כתף וכתף. והאדונים הנכבדים האלה הכתפים בעבור לקבל שכר כפול ומכופל במשא על הכתף. הם ממאנים ביו"ט להוביל את המת בעגלה. כדי ליטול שכר רב. והם אשר הולידו את האיסור ביו"ט וכיוצא. והנשיאים העי"א כשמוע את הסוד הכמוס שבדבר. כעסו על הקברנים. ואמ"ל האם בעבור תאות הבצע תעשו כל זאת. וגם תעשו בזיון למתים בנפילת הארונות מידכם באישון לילה כמעשה שהיה. ומאז ציוו לסוכן קופת הקהל שלא ישלמו להם רק ב' פראנק לכל כתף הן אם בכתף הן אם בעגלה. ורפו ידיהם. ובכ"ז לא נקינו ממפריצ'י הפרצ'ה אשר לא רצו לשנות מנהגם ויהי מה ובאים בטענות בלות ומטולאות חרפה היא להעלותם על הכתב. והנחנו להם לעשות מה שברצונם. ואמרתי להנשיאים הי"ו. אנחנו רצינו להקל מעליהם הטורח והעמל ביו"ט ולרחם עליהם. והן חפצם בו. הכבד העבודה על האנשים ויעשו בה. ומה איכפת לן בזה:

ומאת ה היתה זאת לקדש שמו ברבים. כי ביו"ט ראשון דחג הסוכות תרנ"ז. נלב"ע בחור אחד ממשפחה נכבדה ויקרה. וכפי כבודו וכבוד משפחתו קנו לו ארון חדש מתכת מוזהב ויפה עד מאד כמנהג העשירים. שאחר שמובילים בו מתיהם נותנים אותו במתנה להקהל. אכן לא דיברנו עוד אם לשאת אותו על כתף או בעגלה. והנחנו להם לעשות מה שיעלה ברצונם. ואחרי הרחיצה וההטהרה הכניסוהו בארונו הנ"ל. ובהיות שהארון כבד הוא במשקלו מצד עצמו. ועם כובד גוית המת האומלל שמת פתאום בלי מחלה רח"ל ועודנו בתוקפו וגבורתו. לא יכלו לשאתו רק צעדים אחדים והניחו מידם לארץ ואני עשיתי עצמי כאלו אין אני רואה. ובאו ושאלו את פי. ואמרתי להם הלא טוב שתחזיקו במנהגכם וחלילה לשנות. ובכתף תשאוהו ועל שכרכם תבואו כימי קדם. ואמרו לי כי היום זה דבר נמנע כי אין בכחם לשאתו רק צעדים אחדים וכ"ש להוליכו לב"ע. ואז לעיני כל הקהל המקובץ ולמרות עיני המתנגדים אשר היו בתוכם. הוכרחו בע"כ לחכות עד אשר באה עגלה רתומה לארבעה או ששה סוסים ונשאה את הארון והקהל אחריה. והלכו הכתפים ברגל עד בה"ק כנהוג. וברוך המקדש שמו ברבים:

הנה ערכתי לפניו כל פרשת העיבו'ר. כדי להפיץ ולהדיח דברי החידודין שיש בכתבו אשר אמר שאני התרתי להם מה שהיו נוהגים להחמיר בו. ומעתה יתודע לרו"מ. שאני לא נדרשתי. עד אשר נשאלתי. ולא הוריתי להתיר להם עד אשר הם נלחצו אל הקיר. ואם לא הייתי מתיר להם מה שהוא מותר. היו הם מוסיפים על הצוקה. מצוקה. בעגלה המעיקה הנזכרת. והרי נודע לרו"מ עתה שאין כאן מנהג אבותיהם. אין כאן משום כבוד יו"ט. אין כאן משום יקרא דשכבי. אבל יש כאן תאות הבצע. ולהיטת הממון. ובהלה להון. ותו לא. והוא רחום יכפר עון וכבודו ש"י יבין דבר מדבר. כי עמו החכמה והמדע. וד"ב:

ומעתה אודיעהו דעתי הקצרה במה שנוגע לענין דינא. ולדעתי טעמי ההתר פשוטים הם בעיני כל יודעי דת ודין. והנני לשית לב לכל ספקותיו ופרט מהם. וזה החלי. ומה' אשאל יעזור לי. ובאשר כי ספקו השני בדבר שביתת הבהמה ביו"ט אם הוא מה"ת או לא. המקצוע הלזה יש בו מה לטייל בו ארוכות וקצרות אותו אשיב באחרונה בעהי"ת. ועתה אניף ידי על שני הספקות אשר שניהם עולים בקנה אחד ותשובה אחת לשניהם. והם הספק הראשון שכתב רו"מ שיש לאסור העגלה מטעם אמירה לגוי ביו"ט שבות, דהגוי עושה זאת בעד ישראל והספק השלישי משום דדמיא כעובדין דחול לשאת את הארון בעגלה ביו"ט הרתומה לבהמה. ובאשר תשובה אחת לשניהם ע"ך צרפתים יחד והנני להשיבו ומאתו אשאלה מענה לשון. הוא יעזרני עדכ"ש:

ישמע חכם סליחתו אבקשה. שאני ואדברה. אם אומר בלי משוא פנים להדר"ג ש"י כי שגגה יצאה מלפנו השליט כמוהו לדבר כזאת. וספקותיו כולם מותרים הם שרויים הם. דאטו מי לא שמיע ליה מאי דקי"ל מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. והיינו לחצוב לו קבר. ולתפור לו תכריכין. ואם אין לו ארון. לעשות לו לכתחילה. וכאשר כ"ז מפורש בפסקי מר"ן בשלחנו הטהור בה' יו"ט ס' תקכ"ו סעיף א' ומשם בארה

ומה מאוד יתפלא מני"ר יצ"ו על דברי עצמו. שאם מלאכות גמורות

. ואסורות. לשום ישראל לעשותם ביו"ט אפי' ע"י גוי. כי הם מלאכות גמורות ואסורות מן התורה. שהרי בענין צרכי המת וקבורתו ביו"ט. הלא בהם חפירה. ותפירה. ובנין וסתירה. ועשית ארון חדש עם כל מלאכותיו הצריכים לו וכל אלה התירו רבותינו ז"ל לומר לגוי לעשותם ביו"ט לצורך ישראל. אפי' דהוי אמירה בכגו"ד שבות גמורה. כ"ש וק"ו לומר לגוי שישא את המת בעגלתו בסוסו וברכבו אשר איסור רכיבת הבהמה והנהגת הקרון והעגלה. אפי' בישראל גופיה אין כאן איסור תורה כי אם שבות דדבריהם דווקא. אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט. וכאשר יתבאר לקמן. בזה נכנס רו"מ לידי ספק לאסור אמירה דשבות דשבות. במקום שהשבות גופה שרו לה רבנן משום כבוד המת ואפי' בשבת החמורה. שבות דשבות הותרה במקום צורך הרבה כפסק מר"ן בסי' ש"ז סעיף ה'. וכ"ש גבי מת ביו"ט דרבנן התירו שבות גופה דאמירה לגוי במלאכות האסורות לנו מן התורה. ממש. בזה נתעורר מני"ר לאסור. זהו פלא נשגב. ותמיהא רבתי על מני"ר בזה. ולא ידעתי איפוא מה היה מפרש רו"מ פירוש המימרא דרבה דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין האם יתעסקו בו בלתי אמירה. ורק שהגוים יתנבאו שיש מת במחנה ישראל ויבואו מאליהן להתעסק בו, וסברה היא לשיטת רו"מ דרוצה לאסור אפי' אמירה דשבות דשבות כ"ש דאסור לומר לו לעשות מלאכה גמורה. דאסורה לישראל מן התורה והם דברים מבואר ביטולם מהם ובהם. וחלילה להעלותם אפי' במחשבה כ"ש להוציאם בפה. וכסא כבודו נקי:

שנית אשאלהו ויודיעני לסברת מני"ר דבא לאסור אמירה לגוי בטעינת המת ע"ג העגלה משום שבות. הלא יתחייב לתת פנים מסבירות לדבריו לפחות ולהורות לנו מה הוא השבות ההוא אשר נחדל מעשותו כל שאפשר להיות בלתו. כי זה דבר נמנע לחשוב שמני"ר ח"ו לא ידע עד עתה שקבורת המת ביו"ט ראשון מותרת ע"י גוים. ומעשים כאלה נעשים בכל ערי ישראל במות המת ביו"ט ל"י ולא יהיה. וא"ך מוכרח לנו בדעת רו"מ שפירוש דבריו שיש בהיתר קבורת המת ביו"ט ע"י עממין. יש בהם דברים שאסורים לומר לגוי לעשותם כיון שאפשר להיות בלעדם ולמה נרבה בחילול יו"ט ללא צורך. וא"ך הכא בנדו"ד. אין שום פירוש אשר יסבלו דבריו באיסורו לומר לגוי שיטעון המת בעגלתו. כי אם זה. דר"ל שמאחר שיש כתפים ישראל שמותר להם לטעון בכתף את המת. למה זה נתיר לומר לגוי שיטעננו בעגלתי ולעשות מלאכה בבהמה ביו"ט. כל שאפשר בלא זה. ואם זהו מטרתו ורצונו. יודיענו נא בחסדו. כי מה היא הפעולה אשר עושה הגוי בשומו את המת בעגלה רתומה לבהמותיו ביו"ט. אשר לא ישרה בעיניו שנעשנה ע"י גוי. ובאשר חקרנוה ונתחנו אותה לחלקיה. מצינו בה שלשה אלה. טלטול המת והנחתו בעגלתו, והוצאתו חוץ לתחום להוליכו לקברות נשוי ע"ג עגלה. והגוי עושה מלאכה בבהמה ביו"ט. דהוי כעובדין דחול ותו לא מידי חוץ מאלה. ורוח בטני הציקתני על דברי מני"ר שי' אשר במחילת כבודו. כל דבריו בנדו"ז באו שלא בהשגחה. ולא ידעתי מאי קאמר. דהרי הטלטול למת ביו"ט עצמו הותר גם לישראל. וכן גם ההוצאה מותרת אפי' שלא במת. דאין איסור הוצאה ביו"ט כדקי"ל דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. וזה פשוט והמת הזה שאנחנו עסוקים בהספדו הותר לישראל עצמו לטלטלו אפי' שהוא כטלטול אבנים. שכן פסק מר"ן שם בס' תקכ"ו סעיף א' דלהוציאו ולשומו בקבר שרי אפי' ע"י ישראל יעו"ש. הרי שהטלטול והוצאה של המת ביו"ט ראשון מותר אפי' ע"י ישראל גופיה. ואחר כל אלה. האם אין זאת שגגה שיצאת מלפניו. לאסור עלינו אמירה לגוי. בדברים שישראל בעצמו מותר הוא לעשותם לכבוד המת ביו"ט. ולא יליף לה רו"מ בק"ו עצום ונורא. אם מלאכות דאורייתא האסורים לישראל לעשותם ביו"ט. הותר לנו בהם לומר לגוי שיעשה אותם בעדינו. מלאכות שהישראל גופיה מותר לעשותם הוא עצמו לא כ"ש. וא"ך הטלטול וההוצאה שעושה אותם הגוי בטעינתו המת בעגלתו. מותרים אנחנו לעשותם. ומהיכי תיתי לאוסרם לגוי שיעשה אותם לנו. הם כי לא להזכיר. פש גבן בכל הפעולה של העגלה. שהגוי עושה מלאכה בבהמתו ביו"ט. יורנו נא בטובו ובחסדו. מי אסר על הגוי לעשות מלאכה בבהמה שלו. ובדידיה קא טרח. ושכח גם דברי עצמו. שהרי אפי' בשביתת בהמת ישראל ביו"ט כתב רו"מ דתליא בפלוגתא. ושמעת מינה שיש מתירים אפי' לישראל בבהמה דידיה. משום דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט (ולקמן בעהי"ת נעמוד על הדבר בהגיענו עדיו בעהי"ת) אבל בבהמת גוי מי שם פה לאסור עליו. ישתקע הדבר ולא יאמר. וא"ך דעת חסרנו להבין מה הוא השבות הזה שרוצה מני"ר לאסור עלינו. ומהיכן קנה לו שם שבות כל עיקר. ונלאיתי לחפש חפש מחופש. למצוא שורש דבר. אשר הביא את כבודו שי' לידי מדה זאת. ומי הכניסו לבית הספק לאסור עלינו אמירה לגוי שישא את המת בעגלתו. אחרי שטלטולו והוצאתו שרי לנא:

ולבי אומר לי שרו"מ שי' למד לו דין זה. מדין אחר כיוצא בו שמצינו שלישראל הותר לו לישא משא על האדם ביו"ט. וע"ג בהמה אסור. שכן פסק מר"ן ז"ל בס' תק"י סעיף ח' וז"ל אעפ"י שהותרה הוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שעושה בחול אלא צריך לשנות. כיצד המביא כדי יין ושמן ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אלא יביאם על כתפו. או לפניו אחד או שנים וכו'. וכן לקמן בסעיף יו"ד פסק מר"ן וכן משאות שדרכן לישא אותם במוט. ישא אותם על גבו מאחריו. ושדרכן מאחוריו ישאם על הכתף וכו' בד"א בנישא על האדם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל ע"ך. וכן פסק מר"ן לעיל בס' תצ"ה סעיף ג' וז"ל אין מוציאין משא על הבהמה כלל ע"ך:

הרי דגם שהותרה הוצאת משא ביו"ט לישראל לצורך ולא לצורך. לא שריא אלא ע"ג אדם. אבל ע"ג בהמה אסור. ומינה דן מני"ר את הדין בנדו"ד גבי מת ביו"ט. שאף שהותר טלטול המת בישראל ביו"ט דווקא בכתף אבל ע"ג בהמה אסור. ומכיון שכן דלישראל גופיה לא שרינן אלא באדם וע"ג בהמה אסור. א"ך גם באמירה לגוי מה שהותר לישראל גופיה. שרינן למימר ליה. דהיינו שיטעון הגוי בכתף. אבל לטעון המת ע"ג עגלה כיון דלישראל אסור הו"ל שבות ואסיר. זהו ברור לענ"ד סמיכות שלו בנדו"ד. והעד על זה מה שציין מני"ר ועיין בסי' תק"י וס' תצ"ה. והרי עתה ירדנו לסוף דעתו דמני"ר ואל מה ירמזון ציונים האלה. וגם ידענו מקור הדברים דקאמר רו"מ משום עובדין דחול ובקשתי ומצאתי:

ואם לזאת כיון הדר"ג שי' וזהו היסוד שהניח לשיטתו דבא לאסור את אמירתנו לגוי טעינת המת בעגלתו. יסלח נא לי אדוני אלף מחילות. אם אומר עוד הפעם כי גם זאת היא שגגה שנית לחשוב כן ולהוציא מכאן דין מחודש לאסור לגוי להשתמש בבהמתו ביו"ט בעד הישר'. משו' שבו' ועובדין דחיל וכיוצא מכמה אנפי תריצי אשר אבארם אחת לאחת. שמעני אדוני:

א) במחילת כבודו שי' היסוד הזה מעיקרו הוא יסוד נופל. וטח תפל. במה שיסד רו"מ דמכיון דישראל גופיה אסור לישאו ע"ג בהמה אסור גם לומר לגוי שישא המת בעגלתי. משום שבות. דאתמהא טובא על מני"ר. דאטו גבי מת ביו"ט לא שרינן לגוי למיעבד רק מה שהותר לישראל. והדבר פלא נשגב והלא חציבת הקבר ותפירת התכריכין ועשית ארון חדש למת. כל אלה הם מלאכות האסורים לישראל לעשותם. וביו"ט דליכא מת הלא אסור לומר לגוי לעשות לישראל אחת מהנה. ובכ"ז הכא גבי מת הותרה אמירתן לגוי בשופי. וא"ך מי גילה רז זה למני"ר שטעינת המת ע"ג עגלה דגוי יצאה מכלל ההתר דיתעסקו בו עממין עד שפרט בה מני"ר דאסורה. מכח דישראל גופיה אסור. ואם הישראל אסור לישא משא ע"ג בהמה ביו"ט מאי הוי. הא כולהו מלאכות אסורין. ועכ"ז שריא אמירתן לגוי. וה"ה עגלה דמאי שנה:

ב) הבה ונראה טעם איסור משא על הבהמה ביו"ט בישראל גופיה כיון שע"ג האדם מותר. דאטו חמירא בהמה מאדם. שהנה מר"ן ז"ל בס' תצ"ה ובס' תק"י דכתב שעל גבי בהמה לא יביא. לא פירש לן הטעם. אכן הבה ונלכה למקורן של דברים שמהם שאב מר"ן את דבריו. והנה סעיף יו"ד דסי' תק"י. הוא העתק לשון הרמב"ם בפ"ה מה' יו"ט הלכה ב' אות באות ממש. ושם נאמר. אבל ע"ג בהמה לא יביא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. עכ"ל. ודברי הרמב"ם וטעמו. הזכירם מר"ן בב"י בסי' תצ"ה יעו"ש (וסעיף השני של שביתת הבהמה ביו"ט בבואנו למשקו"ט ביה. עמדנו על הדבר ופירשנו מדוע מר"ן סתם ולא פירש הטעם שנתן הרמב"ם קחנו משם בעהי"ת):

וא"כ הרי ידענו שטעם המשא על גבי בהמה ביו"ט הוא דווקא משום עובדין דחול ותו לא. ואדם עצמו מותר לישא המשא ביו"ט. והטעם דגבי אדם יש בו שינוי להיכר יו"ט. שהרי משא שדרכו לישא במוט בחול. ביו"ט ישנה ויביאהו על כתפו. דבר שדרכו על כתפו ביו"ט ישנה ויביאהו לפניו. וכן כל כיוצא בזה. והוי היכר ליו"ט ולא ישכח שהיום יו"ט הוא. אבל ע"ג בהמה אין בו שינוי המורגש. ואם יעשה המשא ע"ג בהמה כדרך שעושה בחול. אתי לאשכוחי יו"ט. וע"ך. התירו המשא על האדם ואסרוהו על הבהמה וטעם זה כתבוהו הפוסקים בטעם הדין יעויין עליהם הלא בספרתם. ועכ"פ למדנו דאיסור המשא ע"ג הבהמה. הוא דווקא משום עובדין דחול דווקא:

ועתה יורנו נא המורה לצדקה. מהיכן מצא ידיו ורגליו בבית המדרש לאסור עלינו אמירה לגוי לישא את המת בעגלה ובהמה דידיה. משום עובדין דחול. הלא אנחנו מותרים לצוות לגוי שיעשה לנו כל מלאכות של חול בצביונן ובקומתן האסורים לנו לעשותם דבר תורה. משום כבוד המת וכאמור. והיאך יצוייר בשכל אנושי. שאחרי שצוינו לגוי ועשה לנו כל המלאכות הגמורות והאסורות עלינו ממש. שכולם מלאכות גמורות של חול. לאחרונה נקום ונתחסד בחסידות נפרזה לאסור עליו שלא ישאנו ע"ג עגלה ובהמה דידיה. שאפי' אנחנו עם הקדש המצווים על יו"ט אין איסורו אלא משום דדמיא כעובדין דחול. והאם אין זה פלא. עובדין של חול ממש מותר לומר לגוי לעשותם לנו. ומאי דדמיא כעובדין דחול יהיה אסור. האם אין זה כחוכא ואיטלולא:

ודע שכפי כל האמור נראה שמותר לומר לגוי שישאנו בעגלה אפי' שהבהמה של ישראל גופיה. שהרי מכיון דאתינן עלה מטעמא דעובדין דחול דווקא. אשר זה הוא רק ואך הטעם לאיסור משא על בהמת ישראל ביו"ט. וכדברי הרמב"ם. ולא אתינן מטעמא דשביתת בהמה ביו"ט. כי הרמב"ם ז"ל מן המתירין וכאשר יתבאר במקומו בעהי"ת. עכ"פ למאי דאנן קיימין האידנא אין כאן רק משום עובדין דחול. וגבי מת דהותרו מעשה חול ממש לכבודו. אין טעם לאסור לגוי שישא הוא את המת בעגלתו ובהמה דישראל. דמאי הוי. אם משום דהבהמה של ישראל. וכי הגוי החופר קבר למת ביו"ט. אינו עושה מלאכה בקרקע ישראל וגם תפירת התכריכין לאו בגד דישראל נינהו. ועשית ארון לאו מנסרים וקרשים של ישראל הם. והכל שרי משום כבוד המת. ותדע עוד דהרי טלטול המת ביו"ט טלטול אבנים נינהו. דמטעם זה אסר הרמב"ם ז"ל לטלטל המת ביו"ט כיון שאין בטלטולו הנאת הגוף וכאשר הזכיר סברת הרמב"ם ז"ל רבינו הטור בס' תקכ"ו ומר"ן הב"י שם. אלא דלא איפסיקא הלכתא כוותיהו. והותר הטלטול כפסק מר"ן בשלחנו הטהור ס' תקכ"ו. ועכ"פ לדידן דאיפסיקא הלכתא דטלטול אבנים אסור אע"פ שהותרה הוצאה שלא לצורך. עכ"ז בטלטול אבנים אסור וכדפסק מר"ן בס' תקי"ח סעיף א' א"ך מה טעם הותר לן טלטול המת. ולמה לא השוו רבותינו ז"ל את גזירותיהם. אלא דמוכרחים אנחנו לומר דלגבי מת לא העמידו רבנן את דבריהם ומשום כבוד הבריות התירו. ומה"ט התירו כל דין השבות באמירה לגוי לגבי מת. וא"ך אין שום טעם לחלק. דגם באיסור המשא על הבהמה דישראל דאסורה מדבריהם משום עובדין דחול, לגבי מת וכבודו אין לנו טעם לאסור הבהמה אפי' דישראל. דהא חזינא דהתירו יותר ויותר מזה אמירה לגוי באיסור תורה. דהוי שבות גמורה מדבריהם וא"ך אפי' הבהמה של ישראל יש להתיר בכגו"ד למאן דס"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט. בלבד שלא ישכיר אותה ביו"ט דמתהני משכירותה ביו"ט. וכאשר כ"ז בע"ה עתידין אנחנו לעמוד עליו להלן:

אלא דלקושטא דמילתא. אין לנו עתה צורך בזה ובכיוצא בזה, שהדבר ברור לכל חכם עם תלמיד דכ"ז שנלמד באיסור משא על הבהמה ביו"ט משום עובדין דחול וכיוצא. אין הדברים אמורים אלא בבהמת ישראל. והמשא טוענו הישראל בעליה עליה. אכן מי שם פה לומר בבהמת גוי דידיה והגוי הוא המוציא המשא עליה. ובדידיה קא טרח. שיש בה משום עובדין דחול. והגוי הוא כולו חול מראשו ועד רגליו. והוא עושה לנו כל מלאכות החול כולם בהתר בשופי. עאכו"כ לאסור עליו טעינת העגלה. שלדידן בעצמ' אין כאן רק משום עובדין דחול. זה לא יעלה על לב. וחזרתי על כל הצדדים וצדי הצדדים. ולא מצאתי כלל מקום לאסור לגוי שישא את המת בעגלתו ובהמה דידיה. ובבל ימצא הוא. כי ע"כ אמינא ולא מסתפינא. דהנך מילי דקאמר מו"ר באיסור העגלה שלגוי. מטעם אמירה לגוי. או מטעמא דעובדין דחול. הן דברים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אפי' ע"י הדחק ואך למותר וללהג הרבה הוא בעיני. להאריך עוד בסתירת הפקפוקים שנסתפק בהם מני"ר יצ"ו. ולבי בטוח כי גם רו"מ שי' בחכמת אלהים אשר בקרבו. יסתפק בזה לביטול דברי פקפוקיו וטעמיו ולסתירתם ועקירתם משורש. ואתה תבער אחריהם. כי אינן נאים ליופי חכמתו. וישבות מאמירה זו משום כבוד דבריהם ז"ל וחיים עד עולם. וד"ב לחכם שכמותו:

ומעתה נפנה אל

הספק השלישי

המוזכר בכתבו הטהור. הכי אמר מר מפני כי בחברת הסוחרים הנ"ל יש בתוכם גם שותפים מבני ישראל. ומכיון שיש לישראל חלק בבהמה. הא איכא איסורא דשביתת הבהמה ביו"ט עכ"ל:

וע"ז אשיב לידידי תשובה מאהבה. כי מקצוע זה של שביתת הבהמה ביו"ט. הוא כר נרחב ושדה נעבד ע"י מרנן הפוס' ז"ל. ולשעבר נשאלתי אני הצעיר על זאת מגברא רבא יחש"ל. ובחסד ה'. סדרתי פס"ד ארוך וערוך. בו אספתי סברות הפוס' ראשונים ואחרונים ודעת מר"ן עמהם דאין אדם מצווה על שביתת הבהמה ביו"ט. וצויתי לשלוח לו העתקת הפס"ד הנז' אשר אתי בכתובים תו"ד הוצרך מאד לעניננו. ואחרי גמר העתקתי עוד אניף ידי לבאר לו שני גרגרים. א) כי גם לס' הפוס' המחמירים בשביתת הבהמה ביו"ט. אין לזה יחס עם השביתה ביו"ט בנדו"ד של חברת הסוחרים. ב) אבאר שעסק חברת הסוחרים בעגלות להובלת המתים. איננו גלוי לפני מני"ר היטב. וע"כ כתב מ"ש. ולקושטא דמילתא אין כאן חשש איסור כלל ישמע חכם:

והא לך העתק הפס"ד ההוא אשר אתי בכתובים אות באות,

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה