אור ברסלב
ומצור דבש חלק אורח חיים › סימן ו

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אורח חיים · סימן ו

סימן ה

הלכות שבת

ברחיצת ידים באבק הדוקאק

שאלת על אודות אבק הדוקאק אשר נוהגים בערי מצרים לטהר בו ידיהם. והדוקאק הוא אבק תורמוסים יבשים שטוחנים אותם בריחים ובו מנקים את ידיהם כל עת הצורך. כי הוא מסיר את הזוהמה ומצחצח הידים. וכתב אלי מני"ר שי' כי ראה לכמה אנשים יראי ה' שגם בשבת רוחצים בו ידיהם כמעשהו בחול. שלוקחים מעט אבק יבש בידם. ואח"ך שופכים עליו מים מהברזא ומשפשפים בו ידיהם. ורו"מ תמה על זאת כי בעיניו נראה שהוא חילול שבת שהרי זה מגבל ותולדה דדש הוא. אכן לא מחה בידיהם. כי אין הדבר ברור אצלו אם אסור או מותר. וגם חשש פן לא ישמעו לו. כי לשעבר מחה בידם שהיו, רוחצים ידיהם בבורית דהיינו השאבון. ואמר להם שאסור משום ממחה והוי נולד וכמ"ש רמ"א בס' שכ"ו בהגה לסעיף יו"ד משם הרב בנימין זאב ושמעו לו ויראים לדבר ה'. ואם בא גם לאסור עליהם גם הדוקאק א"כ יגדור בעדם כל מידי דמנקי. וקושטא דמילתא לא ברירא ליה איסורו או התרו. ע"כ שאל לחוות דעתי בזה. עכתד"ק:

תשובה. ידיד הנפש. הנני להשיבו בעיקר הדין ותחילה אציע לפניו שני דברים הפכים בנושא אחד. כי טוב ויפה עשה שלא למחות בידם כי מאחר שרו"מ מעיד בגודלו שהם יראי ה'. א"כ מוכרח להיות אחת משתים. או אפשר שכך ראו שעושים בעלי תורה וחכמה. ומהם למדו להתיר. או אפשר שנשאלו לחכם והתיר להם. וכיצד רו"מ ימחה בידיהם. וידיו לא רב לו כי אינו יודע הדין להיכן נוטה אם לחסד או לשבט ובאחרת לא עשה יפה. כי נעשה שואל שאלה סתומה. שמאחר שס"ד דמר דדבר זה אית ביה משום איסור מגבל. א"כ מעתה מה נקל היה לכבודו לחפש בדברי הפוסקים בדיני לש ומגבל בשבת. ומעצמו יעמוד על הדבר. ואם אחרי זאת יסתפק בפירוש דבריו של איזה פוסק בנדו"ז. וכיוצא. אז נאה לבוא בשאלת חכם. אכן לשאול שאלה כזאת צנומה ודקה. זה יורה באצבע חסרון זריזות לחפש בספרי הפו' ז"ל. ולוא היה אתי במחיצתי אין בכך כלום אכן כיון שצריך אני להשיב בכתב היא טרחה יתירה. ומדברי תשובתי הקטנה יתמה רו"מ על עצמו שדברי שאלתו ופתרונה מפורש להדייא להתר בדברי מר"ן הש"ע. באותו פרק באותו מקום שלמד ממנו האיסור לרחיצת ידים בבורית. רק כי לא שת לבו. עם כי חננו ה' בחכמה ותבינה בפ"י:

דע כי מר"ן בשלחנו הטהור סי' שכ"ו סעיף יו"ד. פסק וז"ל מותר לרחוץ ידיו במורסן. עכ"ל. והוא דין מוסכם בלי חולק. ובאשר כי מר"ן בשלחנו הטהור דיבר בקצרה. הבה ונלכה אל מקורן של דברים בב"י ששם הביא מר"ן דין זה משם המרדכי וז"ל. וכן נראה שמותר לרחוץ ידיו במורסן או באפר כירה מגיבלין מע"ש. או יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו דגיבול כלאחר יד שרי עכ"ל. והמרדכי ז"ל למד זה ממאי דהתירו בסוגין דפ' במה טומנין ד"ן ע"ב. מימרא דרב יהודה. דקאמר עפר לבינתא שרי שהוא עפר לבנה כתישה שרי לרחוץ בו פניו ידיו ורגליו בשבת. ורב יוסף התיר גם כוספא דיסמין ורבא התיר גם בעפר שחיקת פלפלין. ורב ששת התיר גם בברדא. אשר הוא תלתא אהלא ותלתא אסא ותלתא סיגלי. ואע"פ שהם משירים את השער אפ"ה שרי כל שאין הרוב מהמסיר שער שרי. וכל הנך מימרי הם הלכות פסוקות להלכה. וכן פסק את כולם להתר הרמב"ם ז"ל בפר"ג מהלכות שבת הי"ג לך נא ראה. וע"כ כתב המרדכי דאם לוקח המורסן בידו האחת. בעוד המורסן יבש ואח"כ ניתן עליו מים הוי גיבול ע"י שינוי ושרי. כמו דאיפסיקא הלכתא בפרק מי שהחשיך דקנ"ד. דגיבול מורסן ע"י שינוי שרי. ואין לך שינוי גדול יותר מזה ממה שלוקחו בידו ונותן עליו מים בידו. דאין דרך גיבול ביד ודברי המרדכי אין עליהם שום חולק ופסק מר"ן ז"ל כוותיה:

וא"כ דון מינה לגבי נדו"ד אבק של תורמוסין דלא גרע משתיקת פלפלין כיון שלוקח בידו האבק יבש ואח"כ נותן עליו המים הוי שינוי ושרי בלתי ספק. שאין שום טעם לחלק בין מורסן לאבק תורמוסים כלל וכלל:

וכלפי לייא יש לומר דבאבק תורמוסים אפי' שינוי לא צריך. וראיה גדולה לזה יש ללמוד מסוגיין דפ' במה טומנין. כי לכאורה יש להקשות כיון דהמרדכי ז"ל קבע דבריו על מימרא דר"י דעפר לבינתא שרי. ואחריהם נאמרו גם אינך מימרי דכוספא דיסמין ודעפר שחיקת פלפלין וכו' דבכולהו שרי לרחוץ פניו ורגליו בהם אע"פ שמשיר את השער אין בכך כלום כיון שאינו מתכוין להסיר וכמפורש בדברי הרמב"ם פר"ב הי"ג. וא"כ אמאי גבי רחיצת ידיו במורסן בעינן שינוי ואמטו"ל שרי משום דכשלוקח עפר יבש בידו ושופך המים הוי שינוי ושרי. וגבי רחיצה בהנך דברים לא בעינן שינוי. ורוחץ כדרכו ואינו חושש להשרת השער אפי' דהוי תולדה דגוזז. אלא דקושיא דא ליתא כלל. דשאני מורסן אית ביה ליתא דגיבול. דאע"פ שהמורסן לאו בר גיבול הוא. וכדפסק הרמב"ם בפ"ח מה"ש הט"ז יעו"ש. מ"מ איסור גיבול אית ביה מדרבנן וכדכתב הרב המגיד שם. והרי ר' יוסי בר יהודה דשרא ליתן מים במורסן בשבת וכוותיה איפסיקא הילכתא. הוא ניהו מחייב אם גיבל ואעג"ב דאיפסיקא הלכתא כרבי יוסי בר יהודה דסתם משנה כוותיה. הא אמרינן שם בסוגיין דפ' מי שהחשיך דהני מילי דשרי ליתן מים על המורסן דווקא ע"י שינוי. דהיינו הולכת המקל שתי וערב. ופסקו הרמב"ם בפכ"א מה' שבת הלכה ל"ד. דבגיבול ע"י שינוי כזה שרי ליתנו לפני הבהמה והעוף יעו"ש. וא"כ כיון דמורסן שייך ביה גיבול אפי' שהוא איסור דרבנן. לא שרינן ליתן מים עליו אלא ע"י שינוי הן לאדם והן לבהמה ולעוף. אבל בהנך דעפר לבנה כתושה ושחיקת פלפלין וכוספא דיסמין. בהני לית בהו משים גיבול ולא נכנסו לגדר הגיבול כלל וכלל. ואין איסורם אלא משום הסרת השער. וכשהרוב שבהם אינו מסיר שרי. ואפי' אם יסיר השער אחרי זאת לית לן בה כיון שאינו מתכוין ודברים מוסברים וברורים הם:

ומינה הוה ילפינן באבק תורמוסים דאין בו גיבול ולא שייך בהו גיבול. וגריעא טובא ממורסן דמורסן גיבול דידיה הא חזי לעוף ולבהמה למאכל. וגם איהו בדידיה בן החטה הוא שריא שורש הלישה בעולם. אלא מכיון דאין בו שום ריח הקמח. יצא מכלל מגבל ולש דהוי אב מלאכה ותולדתו. אבל גיבול דאבק תורמוסין לא שמיה גיבול. כי למה יגובל ומה תועלתו הא לא חזי אפי' למאכל בהמה כי הוא מר כלענה, כי למאכלו הרי ארז"ל שולקין אותו ז"פ כדי שיהיה ראוי לאכילה. כ"ש בהיותו אבק מר. לא חזי ולא מידי זולת לטהרת הידים מרוב חריפות מרירותו מטהר הידים. ולא עדיף משחיקת פלפלין דאינו בן גיבול ולא הוצרכנו בו שינוי כלל. ולע"ד ראיה חותכת היא להתיר רחיצת הידים בהדוקאק אפי' בלתי שינוי כלל:

אלא שלא נחפוץ להתרחק הלאה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומאחר שהמלמד שהוא המורסן הותר רק ע"י שינוי. לא יהיה הדוקאק הלמד ממני קל יותר להתירו אפי' בלי שינוי:

ועכ"פ לרחוץ ידיו בהדוקאק כאופן האמור בהמרדכי במורסן. דהייני ליקח בידו האבק יבש. ואח"כ לשפוך עליו המים. ליכא שום פקפוק כלל וכלל דשרי ודינא דגמ' הוא. וכדבר האמור. ולית דינא ולית דיינא שיפקפק בדבר כלל:

ומהאמור הייתי תמה על הרב מגן אברהם ז"ל בסי' שכ"ו במה שפסק מר"ן בהחלטת ההתר לרחוץ ידיו במורסן. כתב וז"ל ומשמע דלהאוסרי' בסי' שכ"ד ס"ג הכא נמי אסור (הרי הי"א שהביא מר"ן דס"ל דאסור ליתן מים ע"ג המורסן לתתו לפני התרנגולים. ולא איפסיקא הלכתא כוותייהו יעו"ש) ואפשר דהכא כ"ע מודו דכיון שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות וכ"מ במרדכי עכ"ל. ואתמה על החזון דאם אינו ניתן מים עליהם מאי גיבול איכא. ולמה הוצרך המרדכי להתיר מטעמא דהוי גיבול ע"י שינוי. הא כיון דמים אין כאן. גיבול אין כאן. ושינוי מאי עבידתיה הכא. וסבור הייתי לומר דהכי פירוש דבריו. דלהאוסרים בסי' שכ"ד ליתן מים על המורסן לתתו לפני התרנגולים אם לא שהוגבל מע"ש. הכא יודו להתיר לאדם באופן זה שיקח אותם בידים הרטובות ולשפשף בהמורסן ובכה"ג שרו. אכן מלבד כי הפירוש הזה דחיק ורחוק דמה הלשון אומרת הכא מודו. הא הם עצמם לא אסרו אלא בנתינת מים על המורסן. משום גיבול לדידהו. וכשאין נותנים מים על המורסן דאין כאן גיבול לא נכנס דבר זה בפלוגתא עד שיפול על זה לשון מודי. עוד זאת קשיא טובא מ"ש בסוף דבריו וכ"מ במרדכי. וזה חזון נפלא דהרי המרדכי קרי בחייל להפך שכ"כ יקחם בידו יבשים וישפוך המים על ידו דגיבול ע"י שינוי הוא ושרי. ואם אינו נותן מים על המורסן אין כאן גיבול ומה צורך לשינוי. כי מה עשה. וזה פלא:

וכן ראיתי שם להט"ז סק"ג. שהקשה על הרמ"א שאסר לרחוץ ידיו בבורית ומלח משום נולד דמ"ש ממשפשף במורסן דהוי ודאי פסיק רישיה דאי אפשר ליזהר מגיבול כשנותן מים על מורסן יבש. ואפי"ה מותר כמ"ש הב"י משם המרדכי דגיבול כלאחר יד הוא. ובמלח ובורית אסור משום נולד ולמה יהיה:

חמור איסור נולד דרבנן ולא מהני ליה מה שהוא כלאחר יד. כדמהני בגיבול שהיא תולדה דדש שהיא אב מלאכה. ותירץ הט"ז דהתם ניח"ל שיהיו נימוחים ונבלעים בידו לעשות פעולתם. ע"כ אסור כשעושה הנולד בידים. משא"כ בגיבול המורסן לא ניח"ל בגיבול עכד"ק. הרי דפשיט"ל בדברי המרדכי שמה שהתיר הוא נתינת מים על המורסן. בדרך שינוי וכאשר כן הוא פשטות דברי המרדכי ומוכרחים הם כמש"ל. וא"כ מנ"ל להרב מג"א ז"ל לחדש לן פירוש חדש בדברי המרדכי. מה שאין דברי המרדכי סובלים פירושו:

בשום אופן:.

ובחפשי בספרים. מצאתי להרב מחצית השקל ז"ל דאנהר לן עיינין בפירוש דברי המג"א וישב דבריו בטו"ט. דה"ק דלהאוסרים בסי' שכ"ב וס"ל דנתינת מים זהו גיבולי. ונותן מים למורסן מיד חייב. ולכן ס"ל דאפי' משנה בשעת גיבול לא מהני דהא כבר עביד איסורא בשעת נתינת מים ואז ליכא עדיין שינוי. ואפשר דהכא כ"ע מודו דשרי שאינו נותן מים עליהם אלא שלוקח אותם בידים הרטובות. א"ך מיד כשבא המים עליהם הוי שינוי עכ"ל. והוא פירוש נכון ואמיתי בדברי המג"א וקושטא הוא מ"ש אח"ך וכ"מ במרדכי. דהמרדכי שהתיר הוא מטעם הזה ודו"ק:

וכפי"ז הרי זכינו לדין דבמורסן יבש שלוקח אותו יבש בידיו. ואח"ך שופך עליהם המים הוי גיבול ע"י שינוי ושרי אליבא דכ"ע. והוא דין מוסכם בלתי חולק. וממנו נקח גם להדוקאק אם לוקח הדוקאק בידו בעוד הדוקאק יבש. ואח"ך שופך עליהם המים הוי גיבול ע"י שינוי. ושרי התר גמור. בלתי פקפוק:

ומעתה יראה הידיד. כי התר רחיצת ידים בהדוקאק והדומה לו פתח התרו פתוח לרווחה בדברי מר"ן בשלחנו הטהור. באותו פרק אשר למד לאסור הרחיצה בשאבו"ן שהם דברי הרמ"א בהגה. והדין דידן מבואר בדברי מר"ן שקודם ההגה הזאת. רק כי לא שת לבו לזאת:

ואם באולי עוד ימצא רו"מ תואנה לאסור הדוקאק מסיבת שהמים מתלבנים בשפשוף הדוקאק ואולי יחשוב כי מה שנהפך ללבן לא טהור והוי כנולד. סליחת'ו אדרוש כי זה הבל הבלים שאין במראה וחזותא לבד שום איסור בתולדתו בשבת. דאל"ך גם המורסן היה ראוי לאוסרו מטעם שהמים מתלבנים. ומה הושיענו גיבול ע"י שינוי. והאיכא שינוי צבע המים והוי נולד ועוד דא"ך הו"ל לחוש לרחיצה בשחיקת פלפלין דישחירו המים ע"י שפשוף בעפר פלפלין כתושים. וכן לאסור רחיצה בלבנה כתושה לעפר. שמא יאדימו או ישחירו או ילבינו המים. ובכולם התירו בתלמודין דשבת הרחיצה בהם פניו ידיו ורגליו בלתי חששה זאת וכיוצא בה. וכ"ך הרב גו"ר באו"ח כלל ג' סי' י"ד דאיסור רחיצה בשאבון בשבת לאו מטעם שהמים יתהפכו ללבן דחזותא לאו כלום הוא יעו"ש וכדומה לי שרו"מ לא זכר מתשו' הרב גו"ר ז"ל הלזו. דשם הרב התיר הרחיצה בשאבון לכתחילה. כמ"ש המעיין. וחלק על הבנימין זאב באון וחיל יעו"ש. ובאשר כי הגו"ר ז"ל הוא מאריה דאתרין בארעא דמצרים. לא היה לו להתעצם למחות בידם על השאבון. כי יש להם אילנא רברבא ותקיפא לסמוך עליו. והיה לו להתעלם לא לאסור ולא להתיר. אכן מן השמים סייעוהו וקבלו דבריו באיסור רחיצה בשאבון בשבת כי סו"ס מידי פלוגתא לא נפיק. אכן אם היה אוסר עליהם גם הדוקאק. היה טועה רו"מ בדין פשוט לאסור את המותר. וברור שלא ישמעו לו דא"כ מה יעשו לטהרת ידיהם ורו"מ יודע כי במלכות מצרים הם אניני הדעת בענין טהרת ידים ובפרט אחר הסעודה כידוע גם לרו"מ:

ובכן מעתה הלא טוב ישר ונכון לפרסם היתר הרחיצה בדוקאק כאשר אמרנו כיון דהתירו מוסכם בלתי שום חולק. כדילפינן מדין המורסן. ומכ"ש הוא וכדכתיבנא. ובזה ירויח רו"מ את חפצו. כי ימשכו ידיהם מרחיצה בשאבון בשבת כיון שימצאו את הדוקאק לפניהם מותר. והוא חביב יותר מהשאבון כי מטהר ומצחצח הידים והוא מצוי הרבה ובזול מאד. כי הגם שבשאבון הרב גו"ר מתיר. אכן מידי מחלוקת לא יצא. ויותר טוב לאחוז בכנף הדבר המוסכם התרו בלי חולק. ותן לחכם ויחכם:

ומענין לענין אודיעהו. כי בחג הפסח צריך לחקור על הדוקאק. כי המוכרים מזייפים אותו ומערבים בו נסורת של עצים וסובין וכיוצא. ולתת על הדוקאק מים בתוך הפסח. איכא למיחש שמא אין הדוקאק נקי ויש כאן חשש חימוץ ונהנה ממנו בפסח. כי ע"כ יחקור מר דאתריה אחרי הדוקאק הנמכר לצורך חג הפסח אם הוא נקי מתערובת ואם המוכר הוא איש ישראל כשר וירא ה' הראוי לסמוך עליו.

ומה טוב חלקנו פה בעוב"י מצרים המדינה. כי הנהוג בכוללינו מדי שנה בשנה. שאחרי גמר טחינת החטים למצות ולמצה שמורה בהריחיים המיוחדי' בכוללינו על ככה. אנחנו מנקרים את האבנים היטב היטב מאבק הקמח. ואח"כ שורפין את האבנים של הריחיים כדי שיתבער מהם האבק של קמח. ואח"כ אנחנו טוחנים כמה וכמה שקים גדולים של תורמוסים יבשים להיות מצוי הדוקאק כשר ונקי לעם הקדש בחג הפסח הקדוש. אשריהם ואשרי חלקם המזכים את הרבים. ומזה ילמוד לעשות כן במקומו. ונשארתי דושו"ט באה"ר:

הצעיר

רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה