אור ברסלב
ומצור דבש חלק אורח חיים › סימן ה

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אורח חיים · סימן ה

סימן ד

הלכות שבת

דין בתי עינים

שאלת ממני הידיד. על אודות רבים מבני עדתינו בעלי ראיה קצרה הנק' בלע"ז מיופ"ף. אשר בעלי הראיה כזאת אין להם שום רפואה להקל מעליהם צער ראיתם כי אם בלבישת בתי עינים ממין הזכוכית המיוחדת לכך כל אחד כפי שיעור קוצר ראיתי. כפי השיעור הניתן להם מרופא מומחה לעינים כידוע ומפורסם הדבר הזה בעולם. ואלפי בני אדם קצרי הראות לובשים בתי עינים כאלה מבקר עד ערב ואינם מסירים אותם כי אם בתנומות עלי משכב. יש מזהב ומכסף ויש משאר מתכיות. ותמהת מאד איך לובשים אותם גם בשבת ויוצאים בהם לרה"ר. ואת"ל שלא ידעו מהאיסור. איך לא מחיתי בהם. שהרי הדבר יש בו איסור שבת שכן כתב רמ"א ז"ל בה' שבת סי' ש"א סעיף י"א וז"ל אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אע"פ שהתיק הוא של כסף דהבתי עינים עצמם הם משאוי עכ"ל. וא"כ אפי' אם הבתי עינים שלהם עשויים מזהב וכסף משאוי הוי לדעת רמ"א ז"ל וא"כ על מה סמכו הלובשים בתי עינים בשבת. ונתעצמת מאד בתמיהא זאת ושאלת להגיד לך פשר דבר:

תשובה ידעתי בני כי תפסת לשון ערומים והקפת את שאלתך לצדדים. באמרך איך לא מחיתי בהלובשים בתי עינים בשבת ואתה ידעת כי גם אני לובש בתי עינים כאלה מימי נעורי ומיום ידעת אותי פנים הלא עיניך לנוכח יביטו כי תמיד אני לובש בתי עינים אלה להיותי קצר ראיה מאד. וא"כ פני תמיהתך תסוב עלי. ואין כאן מקום לומר מפני מה לא מחיתי. כי הלא ממני יראו וכן יעשו. וזאת היא האמת הברורה. ומה בכך. הנה תורה היא וללמוד אתה צריך. רק בזאת החטאת המטרה. שאפי' לפי דמיונך שנעלם מעיני לשון רמ"א ז"ל הנז"ל. עד בואך להעיר אותנו עליו. עכ"פ הבא לתמוה תמיהת העלם דבר כזה. יתחייב בראשונה לעיין הדין במקורו ושורשו ואחרי שיהיה בידו הדין נכון וברור כשמש אז יש לתמוה איך נעלם מעיני המתיר דבר כזה. שהבא בשאלה ללמוד הדין דוקא. לא ידפוק על הדלת בתחילה בסופה ובסערה ובתמיהא גדולה כאשר באת אתה הידיד. כאלו תלמודך מונח בכיסך. רק ישאל פירוש לשון. הדין במתק שפה ובנועם שיח. ואח"כ שיתברר לו האמת להיכן נוטה. אז נאה לו להקשות כי נאה דורש ונאה מקיים. אכן כבודך תחילת כניסתך לפ' השואל באת כמוכיח בשער כאלו לך לבדך נגלו לך תעלומות חכמה. ומי יתן והיה כן אשמח ואגיל כי מי יתן כל עם ה' נביאים כתיב. ובכ"ז חלילה לי להקפיד על דברי כתבך ושאלתך כי ידעתי שכוונתך רצויה לדעת את הדין וללמוד לשמור ולעשות. ועד פה יבא דבר תשובתי על הצד שיש להתלונן בו על בלתי היותך נאה מדבר. ומעתה אשיב ידי להשיבך בע"ה על מה שנוגע לעיקר הדין הנז' וזה החלי וה' יעזר לי:

שמע נא בני. כי אתה המערער. לא שמך לבך להתבונן בדברי הגאון רמ"א זי"ע. ובהקושי העצום הנופל בדברי הגהתו זאת. כי לולא זאת. הלא הדרך אשר תמצא לישב בה דברי רמ"א ז"ל. ממנה תבין ותשכיל כי כל תמיהתך וחרדתך ישא רוח העיון. כי הנה יש להעיר בדברי רמ"א זי"ע הרגש עצום. שנכנס בדין התיק. שכן כתב אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילין. אע"פ שהוא של כסף. והמובן מדב"ק כי השמיענו איסור לצאת בתיק בתי עינים בשבת אע"פ שהוא של כסף. ור"ל כי לא בעבור שהוא של כסף יחשב תכשיט ויצא מידי משאוי. לא כי. אלא משאוי הוי. ואח"ז יצא ללמד דהבתי עינים עצמם הוי משאוי. והדבר קשה דא"כ הו"ל לרמ"א ז"ל ללמדנו בתחילה דאסור לצאת בבתי עינים עצמם משום דהוי משאוי. ואנן נילף ממילא איסור התיק שלהם מק"ו. דאם הבתי עינים אסורים לצאת בהם אע"פ שלובשן כ"ש וק"ו לתיק שלהם דאין בו תועלת רק למשאוי. ואם רמ"א ז"ל רצה ללמד על שניהם דאסורין הו"ל למינקט הסדר הנכון ולומר אסור לצאת בבתי עינים משום דהוי משאוי וכ"ש בתיק שלהם. והו"ל לאשמועינן העיקר ברישא וזה הרגש גלוי בדברי הרמ"א ז"ל:

וע"כ אשמיעך את דברי דע כי בדברי ההגהה הזאת נפל טעות סופר. כי הלא היא מועתקת מדברי מרן הב"י ז"ל שהוא בעל השמועה גופיה. ולא נעתקו הדברים כצורתן. ויש בה חיסור לשון מדברי מרן הב"י ז"ל. והחסרון הוא סותר את המקור. והמעתיקים קצרו את לשון ההגהה הזאת ויצא הדין להיפך. והנני מעתיק לך לשון מרן הב"י ז"ל בדין הזה אות באות תיבה בתיבה וז"ל. ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק בתי עינים מכסף ולקבעו בשלשלת של כסף ויוצאים בו בשבת. ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח של כסף וכדברי המתירין. ואין הנדון דומה לראיה דשאני התם דהבתי עינים שתוך התיק הם גוף בפני עצמו והוי משאוי ואין לומר שהם בטלים לגבי תיק שהוא של כסף. דאדרבא בתי עינים הם עיקר כי אין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא לעשה תיק לבתי עינים עכ"ל מרן בב"י:

עיניך הרואות ההפרש העצום שבין מקור הדין לההעתקה. שמרן הב"י לא אסר הבתי עינים אלא כשהם מונחים תוך התיק. ולצאת בהם לרה"ר בעודם בתיק הו"ל משאוי. שאע"פ שהתיק הוא של כסף והבתי עינים הם ממתכת פחותה. עכ"ז אינם בטלים לגבי התיק כי הבתי עינים הם העיקר. והתיק הוא לשמירתן ולהניחם בתוכו והתיק טפל הוא לגבייהו. אבל אם לובש הבתי עינים לבד מבלי תיק ויוצא בהם לשוק ושכן הוא לובשן בכל יום ומכ"ש אם הם מזהב דהוי יותר ויותר תכשיט ומלבוש. לא אסר מר"ן ז"ל לצאת בהם. ואין טעם לאסור. דהא מרן ז"ל שם פסק בטבעת שיש עליה חותם דהוי תכשיט לאיש ויוצא בה בשבת. הגם דאין הטבעת דבר צורך כבתי עינים. ולקמן בסי' ש"ה סעיף י"ח כתב שהאידנא דנהוג שאפי' האנשים יוצאים בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי. ומינה כתב דגם הנשים נהגו לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי יעו"ש, באופן דדבר שהוא מלבוש ותכשיט ליכא טעמא לאסור כלל. וא"כ מעולם לא אסר מר"ן בתי עינים בלבישה כלל:

הן אמת כי חילוקו של מר"ן בדין הוא הוא דוקא להיש מתירין. כי לדעת מר"ן גופיה הא אסר במפתחות של כסף לצאת בהם. שכן סתם תחילה וכתב אסור שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציא. ורק היש מתירין הם דס"ל דבשל כסף מותר. ולפי כללין שבידינו שבכ"מ שסתם מר"ן ואח"כ כתב ויש אומרים נקיטינן כסברא הראשונה שהיא סתם. וא"כ בדבר שאסור לצאת בו אינו מועיל להתירו בעבור שהוא כסף וזהב. וכפי"ז ידך נטויה לדחות דלסברת מר"ן גופיה הבתי עינים הם אסורים אפי' שהם מכסף וזהב דומיא דמפתחות שאע"פ שהם של זהב וכסף לא שרו. ואם זו היא סברתך שרצית לאסור הבתי עינים. הם דברים בטלים ותפלים משלש טעמים אשר אבאר לך אשר כל אחת מהם תפיל את השערתך זאת לתהום נשיה כ"ש בהצטרפם כולם יחד:

א) לא אחפוץ להלאותך בדברים ולומר לך שכלל זה בדברי מר"ן איננו מוסכם ויש חולקים וס"ל דהסברה הדחוייה מביאה מר"ן בסתם והסברה העיקרית כותבה בשם י"א וכאשר עמד ע"ז הרב יד מלאכי בכללי הש"ע אות י"ז. וכתב שהרב בני יעקב והרב זרע אברהם יצחקי ז"ל ס"ל דאין לסמוך על כלל זה כי נמצא ממנו ההיפך יעו"ש. וכאן סברת האיסרים היא יחידאה נגד המתירים שהם הגהות מרדכי והרא"ש בתשו' ותשובה אשכנזית משם רבינו פרץ והאגודה ומהר"ם דכולהו התירו במפתחות של כסף כאשר תמצא כ"ז מבואר בב"י. ואפשר דגם פה סברת היש מתירים הם רובא דרובא כנגד האוסרים. והיא העיקרית. אכן זה לא יגהה מזור בנ"ד דברי מר"ן הב"י. אחר שראתה עינו כל סברות המתירין במפתחות של כסף סיים דבריו וז"ל ואנחנו לא ראינו מי שנהג התר בדבר זה והכי נקיטינן עכ"ל. ואם כן נתבאר שדעת מר"ן פה לפסוק כדבריו שסתם. והזכיר היש מתירין כדרכו דרך הקדש בשלחנו הטהור. ודעתו של מר"ן לאסור במפתחות של כסף כאשר אמרת וזה ברור כדבריך:

האמנם בכ"ז מוכרח אתה להודות שטעם שאסר מר"ן המפתחות אע"פ שהם של כסף ולא מיקרי תכשיט. הוא מה שנתן מר"ן ז"ל גופיה טעם בדבר. מפני שהמפתחות הם עשויים לתכשיט ולתשמיש. ואינם מיוחדים לתכשיט. שכן כתב שהרואה אומר שלצורך תשמיש הוא מוציא כלומר שהוציאם כדי לפתוח בהם ארגזו ותיבתו. ואם הם של כסף. שהרי אנשים עשירים עושים מפתחותיהם של כסף והם עשויים לתשמיש לפתוח ולסגור. ואינם מיוחדים להתקשט בהם. וזה ברור בדבריו:

וא"כ מה דמות תערוך להבתי עינים אשר תכשיטן ותשמישן אחד הוא שאינם עשויים כי אם להקל על האדם צער ראית עיניו. וזהו תכשיטו וזהו תשמישו. ואין להם שום תשמיש אחר זולת לבישתן. ומתקשטים בהם בני אדם לבלתי יצטערו ע"כ דבר שרואים ואינם מבחינים מה הוא מרחוק כי אם דוקא על ידיהם כידוע. ובאשר דרך לבישתן הוא יוצא בהם. מחשבת פיגול הוא לחשוב שהם משאוי גם בלבישתן. ולתלות סברות דחויות כאלה בגאוני עולם כמר"ן רמ"א ז"ל מה שלא נזכר בדבריהם מעולם. הס מלהזכיר:

ב) שכל מה שכתב מר"ן ז"ל דבריו לפי היש מתירין לחוד. היינו שהמתירין הפריזו על המדה לצאת גם בתיק שבו הבתי עינים והם ב' גופים זה בתוך זה. וכולי האי לא שרינן דאין להם ללמוד מדין המפתחות דהתם דבר ההוא שתולין עליהם הרי הוא נגלה לעין כל ונראה שהוא תכשיט עכ"פ. אבל זה בתוך זה לא. ואה"נ לדעת היש מתירין שאם שניהם נגלים התיק וגם הבתי עינים ושניהם תלוים בשלשלת של כסף. לא היה מר"ן ז"ל קורא תגר עליהם דשרו להסומכים על ס' היש מתירין. ומצאתי הדבר מפורש בהגהות מהריק"ש ז"ל בסי' ש"א וז"ל ואם הם שני גופים כגון בתי עינים ותיקן אפי' הבתי עינים של כסף וגם התיק של כסף יש לאסור הבתי עינים מכוסים אם לא שיהיו נגלים גם הם גם התיק וכל זה לסברה זו עכ"ל. וכבר נודע שהרב הגהות מהריק"ש הם לקוחי' מדברי הב"י עצמו וכמ"ש הרב גו"ר ביו"ד כלל א' סי' ג' והבי"ד הרב יד מלאכי בכללי המפרשים אות ל"ח יעו"ש. ובכן דברים אלו שכתב מהריק"ש הם פירוש דברי מר"ן במ"ש כי הם ב' גופים ואסירי. ור"ל דדוקא כשהם גוף תוך גוף הוא דאסירי דלא דמו לדין המפתחות. אבל אם הם נגלים שרו לדעת היש מתירין אפי' שאינו לובשן כדין המפתחות של כסף דשרו:

וכפי"ז זאת היא שעמדה למר"ן ז"ל לתמוה על הנושאים תיק בתי עינים עם הבתי עינים בתוכן דהוו גוף תוך גוף ואינם נגלים רק מכוסים. וכל הך שריותא יתירה רצו ללמוד מדין היש מתירין במפתחות של כסף. וע"ז קאמר מר"ן דאין דמיונם עולה יפה. דהגוף תוך גוף הוי משאוי אפי' להיש מתירין. ולפחות יהיו שניהם נגלים ותלוים:

אכן אם אין כאן לא תיק ולא תלית בתי עינים בשלשלת. הוא דין חדש אשר לא דיברו בו הסומכים על היש מתירין. ולא חלק עליהם מר"ן ז"ל מעולם בזה. וחזר דינו לדין תכשיט ומלבוש פשוט. אשר מרן גופיה התיר כל אשר הוא מלבוש ותכשיט. כמבואר בסי' ש"א וש"ה. ומי הוציא את הבתי עינים בלבישתן מדין מלבוש ותכשיט. זה לא נאמר ולא יאמר. אם לא בראיה ברורה. והרי אין בידך ראיה לאסור מלבוש ותכשיט:

ג) אל יעלה בדעתך שכח ההיתר בבתי עינים שלובשים העולם בשבת הוא מטעם שהם של זהב וכסף לבד וא"ך חומר המתכיות היקר שבהם הוא דבר המתירן. ותחשוב כי למדו כן מדין המפתחות של כסף ובהיות שלדעת מר"ן לא הותרו המפתחות ע"כ באת בטענתך שהם משאוי. לא כי. כי טעם ההיתר שבהם מפני שהם דרך מלבוש וצורך האדם. ובדבר שהתירו משום מלבוש אין צורך שיהיה מזהב. כי הלא בטבעת שיש עליה חותם שכתב מר"ן דשרי לאיש בס' ש"א והתיר מר"ן בס' ש"ג לזמן הזה שנהגו אפי' שאינה נקובה כיון שהוא תכשיט ואין לנו רה"ר בזה"ז. לא הטילו תנאי שתהיה החותם של זהב וכסף. והרי מחט שאינה נקובה שהאשה מותרת לצאת בה להעמיד קישורי בגדיה כמ"ש מר"ן בס' ש"ג ס' י"ח הרי סתם מחט היא של ברזל. וכן פאה נכרית היא משער אפי' שער בהמה. ובאצעדה שסביב הזרוע והשוק שמותר לצאת בהם כמ"ש שם מר"ן סעיף ט"ו לא הטילו בהם תנאי ממה יהיו החומר שלהם אם מכסף וזהב או זולתן כלל. ובמפתחות עצמם הרי יש מי שהתיר אפי' הם של ברזל והוא מהר"ם כמ"ש מר"ן הב"י. יעו"ש. באופן שהדבר שהיא מותר מצד עצמו לסיבת היותו מלבוש הוא מותר מצד עצמו איך שיהיה. ולא למדנו ההיתר מבתי עינים לסיבת היותו מכסף מדין המפתחות. רק מ"ש שהם מזהב הוא ליותר תוספת יפוי כח בהתירם. שכיון בדור הזה אדם חשוב הלובש בתי עינים ויוצא לשוק. הוא עושה אותם מזהב ליותר כבוד ותכשיט נאה. וכיון שנוסף עליהם גס הידור התכשיט חוץ מהיתר הלבישה שהוא העיקרי. אין כאן מי שאמר שהם אסורים חלילה. והרי נתבאר לך בטו"ט ודעת כל ההיתר שיש בדבר הבתי עינים האלה. ממקום שבאת עלינו בטענתך. מדברי הגאון הרמ"א ז"ל. וכסא כבוד הגאון הרמ"א ז"ל נקי מתלונותיך וטענותיך אשר תלית בדבריו ללא אמת. ומשה אמת ותורתו אמת. והמעתיקים בקימוצם בהעתקת דבריו הקדושים גרמו לנו כל זאת:

ועל זאת וכיוצא בה באחרת אגלה אזנך להועיל. דע כי אסירי תודה אנחנו לרבותינו ואבותינו זיע"א אשר למדונו מנעורינו שבכל דין אשר נחפוץ ללמוד מדיני הפוסקים הלכה למעשה וכיוצא אם הדין ההוא המוזכר בדברי הפוסק הוא מועתק מדברי פוסקים הקודמים לו ומזכירו בשמו ממי העתיק הדברים. שלא נסמוך על ההעתקה להוציא ממנה הלכה למעשה. בטרם נראה מקור הדברים בשורשן אם מתאימין הדברים שבההעתקה עם המקור, כי מלאכת ההעתקה כבדה מאד. ולפי טרדת הפוסק המעתיק. יקצר לפעמים בלשון הדין. כי יסמוך על המעיין שיראה הדברים במקורן לעת הצורך כי ע"כ מטריח עצמו הפוסק המעתיק לציין גם שם הספר והדף שממנו העתיק. ובהעתקתו היה מיקל ומורה דרך להמעיין אנה יבקש את הדין שהוא חפץ. כי ע"כ כאשר תחפוץ להורות הלכה למעשה מדברי הפוסקים הבט ימין וראה אם הם דעת עצמו או הם דברים מועתקים מזולתו. והלכת אל המקום אשר יורה אותך. ומן המקור תשאב מים חיים ושתית לרוייה. ולא תעמיס עצמך על הפוסק המעתיק. כאלו הוא מחוייב להעתיק לך כל לשון הפוסק כדמותו וצלמו וזאת היא יגיעה עצומה ותלאה מרובה והוצאה נפרזה. אשר אתה מבקש להטריח על המעתיק. ובדרך זאת אשר למדונו ראינו במקומות רבים כי אין להם מספר שמקור הדין עם לשון ההעתקה רב המרחק ביניהם. וכמעט הדין להפך. ממה שמובן בפשטות ההעתקה ע"י קיצורה. זכותם יגן עלינו אשר למדונו אורחות חיים ממש:

וצא ולמד בק"ו מ"ש הסמ"ע בהקדמתו לח"מ. על הפוסקים הדין מדברי מר"ן בשלחנו הטהור לבד. מבלי שילמוד תחילה הדין במקורו ברבנו הטור ודברי מר"ן הב"י בשורשן. שקראם מפירי ברית תורת אלהינו וגורמים רעה לנפשם וכו' כאשר תמצא כ"ז מפורש בדברי אישי כהן גדול הרב יד מלאכי ז"ל בתחילת כללי הש"ע ורמ"א שהביא להקת הפוסקים ז"ל שכולם הוכיחו במוסרם על זה הדבר. יעו"ש. ישמע חכם ויוסיף לקח:

ואם ככה הוא לשלחן הערוך. אשר מר"ן זי"ע זקקו וטהרו בחכמתו הוא עצמו ומן שמים זכו לו שחיבוריו נדפסו בחייו ויש בידי דפוס הראשון או השני שנדפס בחיי מר"ן דפוס ויניציאה ש' שכ"ז. ועכ"ז הא שמעת מה כתבו רבנן קדישי על הפוסקים מס' הקצר לבד. בלתי עיון תחילה בב"י. עאכו"כ בהגהות רמ"א זי"ע. אשר לדאבון לבבנו כמעט שכב בן ל"ג שנה. כאשר כתב הט"ז באו"ח ס' ת"כ וכן כתב ג"ע הרב חיד"א ז"ל בשה"ג מערכת המ"ם בשם רמ"א. שמר בריה זכה להשתטח עמ"ק הרמ"א בקראקא וכתוב עליה שנסתלק בן ל"ג שנה ביום ל"ג לעומר ש' של"ג לפ"ק. יעו"ש. וכל חיבוריו הנוראים נעשו בשנות מספר יאתיו. הלא תראה שחיבורו הנורא תורת חטאת הנדפס בחייו היה ש' הש"ל. וכתב ג"ע שה"ג בשה"ג אות התי"ו שחיבורו תורת חטאת קדם להגהותיו על הש"ע. ואם כי אפשר שהדפוס נתאחר מזמן החיבור. והגהותיו נתחברו קודם זה הזמן. עכ"פ שמענו מזקנינו שהגהותיו על הש"ע נסדרו על מקומם אחרי סילוקו ש"ץ לישיבה של מעלה. ותלמידיו הרבים הם שסידרו אותם. ולא נדפסו בחייו. כי לא הספיקה העת בעוה"ר. זכותיה דמר תגן עלן אשר הפליא לעשות בשני חייו האלה. וכאשר כתב ג"ע בשה"ג אות ה' במערכת ספרים יעו"ש. וידים מוכיחות לשמועתם. הנה נא מצאתי ראיות חותכות לדבריהם. שמע נא ואחוך והט אזנך לדברי:

א) הנה נודע כי חיבורו הגדול דרכי משה אשר עשה הגהותיו על הטורים ומרן הב"י קדם להגהותיו על הש"ע. כי הם העיקר שבהם הרחיב הדברים בטעם כל הגהה. וממנו יסוד פנה לדברי הגהותיו הקצרים על הארבעה שלחנות. אשר על חיבורו דרכי משה סמך לקצר בהגהותיו על הש"ע. ודברים אלו כתבם רמ"א זלה"ה גופיה בתשובותיו בסי' ל"ה ובסי' קל"א אות ג' יעו"ש. והרי מפיו למדנו כן שחיבורו ד"מ הוא יסוד פנת להגהותיו. ועכ"ז מצאנו כי ס' דרכי משה לא יצא לאור בחיי הרמ"א ז"ל עד זמן מאוחר מאד. שכן כתב ג"ע בשה"ג מערכת גדולים אות המ"ם וז"ל. וראיתי באמשטרדם פירוש הזוהר כת"י להגאון מהר"ר אליהו בן הגאון משה לואנץ וכתב שם שהיה ממשפחת רש"י והשלים החבור בק"ק ווידירבורג. שנת ש"פ. וכתב שם שהרב המחבר היה מעתיק הראשון מספר דרכי משה למור"ם שהיה מכתיבת ידו עולים ויורדים וגליונות ומחקים וזיקקו וטהרו. ע"כ בשכר זאת נתן לו הגאון מהר"ר אליעזר אחיו של מור"ם במתנה פירוש הגאון אחיו מור"ם על הזוהר. ומביא בחיבורו דברי מור"ם ופירושו. ע"כ:

הנך רואה כי ספר דרכי משה גופיה הועתק מכתיבת יד רמ"א בזמן מאוחר. שהרי פירוש הזוהר נשלם בשנת הש"פ. וגם אם נאמר שדרכי משה הועתק עשרה שנים קודם הרי מרחק רב בין ש' של"ג לשנת הש"ע. וכן נראה מהקדמת דרכי משה ליו"ד מהרב אורח מישור שטרח הרבה להדפיסו. ולקבץ העתקותיו הנאמנים. מיד מי שהיו בידו גנוזים וטמונים יעו"ש. ומוכח מזה שגם הגהותיו המאוחרות מחיבורו דרכי משה ג"כ לא נסדרו במקומם בחייו הקדושים:

ב) הלא ראינו כי במקומות למאות ולאלפים בהגהותיו. בדברים שהם דברי הרמ"א גופיה. מציינים המקור כזה ד"ע. ר"ת דברי עצמו. ופעמים רבות כותבים בפירוש דברי עצמו. ופעמים מציין כן משמע לו מדברי הפוסקים. (עיין ביו"ד סי' ס"ח סעיף י"א). ומלבד שהדבר ברור שאם רמ"א גופיה הוא שסידר הגהותיו במקומם לא יכין לדבר כן דברי עצמו. וכן משמע לי. וכיוצא בלשון כזה שאחרים מדברים בעדו. עוד תראה. שכל אותם המקורות שציינו עליהם דברי עצמו בקש עליהם ותמצאם בחיבורו הגדול דרכי משה. כאשר בקשתי אחריהם במקומות רבים אין מספר. ואלו הגאון סידר הגהותיו במקומם היה מציין עליהם בדרכי משה. אשר הוא מקור ומעיין להגהותיו על הש"ע. ומכאן ראיה ברורה שגם מסדרי הגהותיו בזמן ההוא עוד לא נראה בעליל להם ספרו הגדול דרכי משה. כי עדיין לא נדפס. וע"כ במקומות שהגאון ציין דבריו מב"י והטור והרא"ש וכיוצא העתיקו הציון ההוא גם הם. ובמקומות שהדברים נובעים ממקור חכמתו ונכתבו בספרו דרכי משה. והרמ"א ז"ל לא ציין להם מקור. כי הוא מקורם. לא ידעו המעתיקים מקור הדברים מהיכן הם וציינו דברי עצמו. ר"ל לא נמצא להם מקור מאין יצאו. והם בד"מ ולא ראוהו עדיין:

וצא ולמד כי בח' יו"ד בדיני איסור והתר. שכבר נדפס בחייו ס' תורת חטאת אשר הוא סידור לשערי דורא וגם בספרו תור"ח הזכיר הגהות שערי דורא למהרא"י ז"ל בעל תה"ד. הם מציינים למאות מקומות שערים. והגהות שערי דורא. וכיוצא. ומצאת כי תדרשם. כי אלו כבר נסדרו ונדפסו בחיי המחבר זיע"א. וכן מציינים או"ה שהוא איסור והיתר בשמו השני שיש לס' תורת חטאת כידוע:

ג) כבר אמרנו לעיל כי הגאון הרמ"א ז"ל נתבקש בישיבה ש"מ בשנת של"ג. ומר"ן הב"י ז"ל חי אחריו פחות מב' שנים כי מר"ן ז"ל נתבקש יום ה' י"ג ניסן ש' של"ה כאשר כתב ג"ע בס' שה"ג במקומו. ומרן מהריק"ש ז"ל היה חי בזמן מר"ן והיה אצלו בעיקו"ת צפת"ו וחזר למצרים. והאריך ימים עד שנת הש"ע ואתנח סימנא ויבא יעקב של"ם כמובא בהקדמת ס' ער"ך לח"ם. ולראשונה חיבר תשובותיו ס' אהלי יעקב אשר הוא ס' שו"ת כידוע. ובסוף ימיו חיבר ס' הגהותיו על הש"ע. שהרי בהגהותיו שהוא ערך לחם. הזכיר שכתב כן בתשובותיו סי' פ' לא אחת ולא שתים. וקח לך לדוגמא עיין בהגהותיו לסי' קמ"ד באו"ח שציין לתשובתו סי' קפ"ג. ובסי' רמ"ו בדין שביתת בהמתו ביו"ט ציין לתשובותיו סי' פ"ט. ובסי' שי"ד ס"ז ציין לתשו' סי' ס"ה. ובסי' תצ"ו בדין עקירת שן תותבת ציין לתשו' סי' מ"א. ובח' יו"ד בסי' ע"ז ציין לתשו' סי' ס"ט. ובסי' פ"ו ציין תשו' סי' ק"ה. ובאה"ע סי' ד' ציין לתשובתו סי' ל"ג. ובסי' י"ז סעיף ט"ו ציין לתשו' בסי' קנ"ב. וד"ב. ובדברי תשו' מצינו בהם שהם ש' השס"ד ליצירה עיין בסי' צ"ב בענין קב"ע של קידושין שחתומים עליו הרב מהר"ר אברהם מונסין ז"ל והרב מהר"ח כפוסי ז"ל. באופן דתשובותיו יש בהם משנות מספר קודם סילוקו של צדיק. והגהותיו נעשו אח"כ כמובן. ונודע כי כל הגהות מהריק"ש על הש"ע כמעט ברובן נתכוון לדעת רמ"א ז"ל דוק ותשכח. ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. והשתא אי הגהות הרמ"א נסדרו בחיי הרמ"א. היתכן דמש' השל"ג עד ש' הש"ע דבו נסתלק מהריק"ש. קרוב לל"ז שנים. לא נתפרסם ולא נודע חיבור הגהותיו על הרמ"א בכ"ז הזמן. וכבר קדמו רמ"א במלאכה זאת. אמנם לפ"ש כי חיבורו הגדול דרמ"א ז"ל אם נעתק ש' הש"ע כמש"ל או קודם מעט או אח"כ. נמצא דבכל שני חיי מהריק"ש ז"ל לא נראה בעליל לא ס' דרכי משה ולא הגהותיו וע"כ לא נזכרו בהגהותיו כלל:

ואם כנים אנחנו בזה נמצא מקום לישב תמיהת ג"ע בשה"ג אות ב' במערכת ספרים בשם ס' בדק הבית. דכתב שם הרב ז"ל מתמיה דמדברי הט"ז סי' ז"ך מוכח דהגאון הרמ"א ז"ל עלה לשמים בש' של"ג. ובא"ה בסי' קנ"ד בנוסח הגט שסידר מור"ם כתיב שנת ש"ם ולא תירץ ג"ע ע"ז. ולפי האמור אין כאן תמיהא אחר שנתברר בבירור שהגאון הרמ"א נסתלק בש' של"ג ועדותו זאת של מר בריה דרב יוסף אשר ראה כתיב עמ"ק רמ"א ז"ל. כתוב שנפטר ש' של"ג אין עדות מבוררת יותר מזאת. וגם הוכחנו בעניותין כי הגהות הרמ"א נסדרו אחריו. אין כאן קושי מעתה. כי אותה שנה שכתוב בסדר הגט סי' קנ"ד. לא ש"ם אותה משה. ואיננו הגאון גופיה שציין כן. רק המסדר ההגהות ציין מדנפשיה שנה שהיה עומד בה הוא ויתישב הכל על נכון בעהי"ת:

הנה הארכתי שיח ונגלגלו הדברים מענין לענין. למען הודיעך כי אין עיון אמיתי להקורא בספרי הפו' ורוצה לעמוד על אמיתותן של דברים. כי אם בראותו תחילה את מקור הדין בשורשו. וגם בראותך בדברי הגאון הרמ"א ז"ל איזה לשון קצר קצת או תמוה לכאורה. חזור חזור על מקור הדברים ותמצא נחת. ישמע חכם ויוסיף לקח וד"ב:

ובזה הרי נתבררו ונתחוורו לך הדברים שהלובשים בתי עינים בשבת בדרך לבישה טעמם ונימוקם עמם דכחא דהתירא עדיף וכמש"ל:

והן עתה הנה יצא מחדש ס' הנדפס מחדש ממש ס' עולת איש. ספרא דמארי טב למע' הרב הגאון המפורסם ראשון לציין כמוהר"ר יש"א ברכה יחי שמו לעולם. ואגב חביבותיה משתעשע הייתי בדברות קדשו וראיתי להדר"ג שי' בסי' ו' נגע בנדון זה על מה שנשאל אם מותר למחוסר עין אחת רח"ל לצאת בעין מלאכותי שחידשו הרופאים בזה"ז לכסות מום החסרון רח"ל. ורואה אני שפשיטא ליה למר שלדעת מרן שלבישת בתי עינים הוי משאוי. וע"כ לא יכולתי לעבור בשתיקה על דב"ק. ואקח לי זמן מעט קט לעמוד בדב"ק הנ"ל כי הם תמוהים בעיני. שכ' הר' שי' וז"ל ועיני הקורא תחזינה מישרים בדין בתי עינים דאסר מר"ן ז"ל בב"י ופסקו מור"ם בש"ע סי' ש"א סעיף י"א דאסור. והרב שואל ומשיב ז"ל במהדורא תליתאה סי' ק"ט נשאל על בתי עינים הירוקים שנותנים כואבי עינים להגן מפני החמה. ואחר דשקו"ט לאסור מכמה טעמים וחשש לשמא יפלו ואסיק להתיר מטעמא דלית לן רה"ר והגם דהט"ז מחמיר בזה כיון דהוי להגן שרי. ואם בבתי עינים דהוי משאוי ממש ואיכא חשש שמא יפלו ועכ"ז התיר הרב מטעמא הנז' כ"ש בנדון דידן דליכא משאוי כלל כיון שהוא מלבוש שלו והוא מהודק יפה שלא יפול. הא ודאי ופשוט דמותר בשופי עכ"ל:

ואת אדוני הסליחה כי כל דב"ק מקש"ה אחת מרישא לסיפא. ואגב טירדיה בעבודת הקדש הסתפק רק בהעתקת רמ"א ז"ל את דברי הב"י. מבלי ראות הדברים במקורן. דאלו ראה דברי מר"ן הב"י במקורן עיני צדיק שפיר יחזו כי אין כאן לא יער ולא דובים. ומעולם לא אסר מרן הב"י. בתי עינים בלבישה כלל. כי אין טעם לאסור. רק נדונו לצאת בהם תלוים בשלשלת. וזאת היא ג"כ כונת רמ"א ז"ל רק כי העתקת דברי מרן הב"י נעשה בקציר"ת האומ"ר. ונתן מקום לטעות וכבר ביארנו הדברים לעיל ואין צורך לכופלם שנית:

והיותר מתמיה בדב"ק שהוא לעיל סמוך ונראה ממש הביא ראיה להתיר בנדונו בלבישת בתי עינים מהך דאצעדה שנותנים בזרוע או בשוק. שפסק מר"ן בסי' ש"ג סעיף ט"ו דמותרת אשה לצאת בה לרה"ר יעו"ש. והוא נר"ו יהיב טעמא לאצעדה שבשוק שהיא להחזיק קשורי בגדיה שלא יפלו ויתגלו שוקיה. כמ"ש הרע"ב פי' המשנה. ומינה יליף לנדינו בעין של זכוכית הנותנים אותה תוך העין שלא תתגנה שרי. וכתב דאין חילוק בין אצעדה לדין העינים. וקושטא קאי כי היא ראיה חותכת לנדונו בכחא דהתירא. אכן הדבר הקשה שהלא עיני קדשו שפיר חזו דמרן מתיר באצעדה שבזרוע. שם. וסתם מר"ן כדעת הרמב"ם דכתב אצעדה שבזרוע ושבשוק יוצאים בהם. והטעם שבהתר האצעדה שבזרוע אינו אלא מטעם תכשיט שכן נמצא ממנו בתכשיטי מדין אצעדה וצמיד וע"כ היא טמאה כדשנינן בסוגיין דש"ס. וא"כ אם האמת שמר"ן אסר הבתי עינים גם בלבישה. א"כ הי"ל להקשות למר"ן מדידיה אדידיה דבאצעדה שבזרוע הוייא תכשיט. אע"ג דהיא כבדה במשאה יותר מבתי עינים. התיר. ומדוע בבתי עינים אפי' מכסף אסר. וכמו שהביא הוא נר"ו מדין אצעדה שבשוק ספיקא לנדונו. הו"ל להביא ראיה להתיר לבתי עינים מדין אצעדה שבאזרוע. והוא מקשה על מר"ן ביד חזקה ובזרו"ע נטויה מה נשתנה זה מזה. אשר לו היה האמת כן דאסר בתי עינים גם בלבישה. לא היה נגר דיפריקיניה. אלא דלפי האמת אין כאן קושיא דמעולם לא אסר בתי עינים בלבישה כו"ע. וכמש"ל:

תו ק"ל דלא ידענא למה הוצרך כבודו לדברי הגאון שו"מ ז"ל ומה למד מדבריו בק"ו. ממה שהתיר הוא בנדונו וק"ו בנדו"ד. הלא כל עיקר כח התירא שהתיר הרב שו"מ בדין הברילי"ן משום דהאידנא אין לנו רה"ר גמורה. ובהא סליק ובהא נחית הרב שו"מ והתיר. ואתמהא טובא שאם על הילפותא הזאת לבד. הלא מר"ן גופיה בסי' ש"ג סעיף י"ח כתב כן שהאידנא אין לנו רה"ר ושרי לצאת בכל התכשיטין והביא מי שלימד זכות על ישראל דהאידנא נפקי בכל התכשיטין. ומינה התיר גם לאנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם דהוי תכשיט ושרי. והוא נר"ו הוה יכול לסמוך על ההתר הזה בנדונו כיון דחשיב ליה תכשיט כמ"ש הוא נר"ו לעיל. ומה חידוש מצא בדברי השו"מ יותר מאשר בדברי מר"ן ורמ"א וזה פלא:

ואם נאמר דודאי כל רז לא אניס ליה. וראה דברי מר"ן שהתיר מטעמא דאין לנו רה"ר בזה"ז. אכן מדברי מר"ן אין ראיה להתיר רק בתכשיטין לבד. אבל לא דבר שהוא משאוי. ובדברי הגאון שו"מ מצא יותר מזה דאפי' דהבתי עינים הם משאוי עכ"ז מתיר מטעמא דאין לנו רה"ר. נגד דעת מר"ן. וע"ז למד מדבריו בק"ו. וזה היותר קשה על הדר"ג שי' דאיך סמכה דעתיה דמר לפסוק כהרב שו"מ אחרון בזמנינו זה נגד דעת מר"ן. אתמהא טובא ובמקום שהי"ל להקשות על דבריו מדברי מר"ן ורמ"א ז"ל נסתייע מדבריו לעשות הלכה למעשה. ועל הרב שו"מ גופיה יש להקשות כזאת דאיך עלתה בדעתו לחלוק של מר"ן ורמ"א בדין איסור תורה:

אלא דהאמת הברורה דהגאון שו"מ ז"ל ל נזכר בדבריו שבתי עינים הם משאוי כלל ולא נכנס הרב ז"ל בתשובתו בנדון זה כלל וכלל. והרי תשובתו לפנינו לך נא ראה. ולא ידעתי מהיכן דן כן בדבריו וללמוד מק"ו מנדונו. ונדון הרב שו"מ ז"ל אשר נשאל עליו הוא שאלו הלובשים בתי עינים הירוקים אינן רגילים בהם ואינן לובשין אותם כלל זולת בעת יהיו כואבי עינים נושאים אותם לא לצורך ראיה רק להגן על עיניהם מפני החמה ומשום סרך רפואה נגעו בה. כמ"ש המעיין בדבריו. וע"ז שקו"ט הרב ז"ל. אכן אין שם זכר ולא זכרון שהם משאוי כלל:

הן אמת שעל דברי הגאון שו"מ תמהתי טובא. חדא דבכל אותה שקו"ט דהברילין לא העלה על דל שפתיו דברי רמ"א ז"ל שבסי' ש"א ולא דברי מרן הב"י. כאלו אין דין הברילין האלה כתוב בספרי הפו' שמימיהם אנחנו שותים. אתמהא. שנית במ"ש דהאידנא אין לנו רה"ר יש להקל ואף דהט"ז כתב להחמיר מ"מ לכל הגדולי הפוסקים אין לנו רה"ר. ואתו הס"ר דאגב שיטפיה כתב כן ונקי הרב ט"ז מתלונותיו דהט"ז גופיה כתב כן לקמן סי' שמ"ה סעיף וא"ו והביא דברי רמ"א שבסי' שמ"ו דכתב דכל רשויות שלנו כרמלית הם. וסיים שכן הוא דעת הרבים. וע"כ המחמיר יחמיר לעצמו ואין בידו למחות למה שנוהגים עכשו כאותן הרבים שמקילים כנ"ל עכ"ל. הרי דהט"ז הסכימה דעתו שעתה אין לנו רה"ר ולא ידעתי אנה כתב הט"ז ההפך מזה:

גם מה שמצא הרב סניף להתיר הברילין משום רפואה כמ"ש חכמי הרופאים. וא"כ הברילין האלה מרפאים את הכואבי עינים. קל"ט דלטעם הזה שהוא משום רפואה. אין צורך לנו לחטט אחר רה"ר אי הוי רה"ר גמורה בזה"ז או לא. דאפי' לרשות הרבים גמורה מותר לצאת בדבר שהוא מתרפא בו כמ"ש מר"ן סי' ש"א סעיף כ"ב שמותר לצאת לרה"ר במוך וספוג ובאספלנית ורטיה ומלוגמא. דדבר המרפא הוי תכשיט ואפי' בקליפת שום ובצל. ואפי' אלו אינן קשורין כמ"ש המעיין בדברי מר"ן שם. וכן יוצא בקשר שהוא לרפואת עין הרע כמ"ש בסי' ש"ג סעיף ט"ו. ובאבן תקומה לרפואה שלא תפיל כמ"ש סעיף נ"ד. באופן שהדבר שהוא מתרפא בו חשוב תכשיט. ויוצא בו לרה"ר גמורה. והוא פלא על הגאון שו"מ:

גם מ"ש הרב ז"ל לחשש שמא יפלו ימטו בה משם ס' חיי אדם. אין הספר הנ"ל נמצא אתי. אכן אתם הס"ר דחששה זו רחוקה מאד. דהא דכתב מר"ן ז"ל סי' ש"א ז' דכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצאת בו ואם יצא פטור וא"כ כל האיסור אינו אלא בדבר שהוא בנקל ליפול קאמר. (מלבד שי"ל דבתכשיט שאינו מלבוש קאמר דבמלבוש אי אפשר ליפול בקל) אכן הכא בבתי עינים כל אדם נזהר בהם בשמרם מאד מנפילה שאם יפלו ישברו דשל זכוכית הם ואם נשברו אין להם תקנה. ואפי' אם יפלו הלא יחזירם על עיניו תכף. ולמה לו לילך ארבע אמות בלתי בתי עינים. וקשה מאד לחדש גזירות מדעתינו. שאם הבתי עינים מותרים מצד שהם מלבוש ותכשיט. אין לנו לחשוש עוד חששות רחוקות שכן פסק מר"ן בסי' ש"ג סעיף ט"ז דבכל דבר שיכולה לצאת בהם. יכולה להתירו ברה"ר ולא חיישי דילמא מתיה ליה. סו"ד לא יכולתי לעמוד על דברי התשובה הזאת וישובה:

עכ"פ גם מדברי הגאון שו"מ ז"ל למדנו להתיר הברילי"ן אפי' שאינו לובשן כי אם מחמת רפואה דוקא. כ"ש בהברילין דנדונינו שלובשין אותם לילה ויום מבקר עד ערב והוי תכשיט ומלבוש. דמותרים בשופי בלתי חשש כלל. ובמקומי אני עומד בכחא דהתירא. ועל המחמיר ואוסר עליו להביא ראיה מדברי הפוסקים ז"ל בעלי ההוראה דאסירי. ואודה לדבריו ולא אבוש. לומר טעיתי. ונקי נדר כשיבנה בית המקדש אקריב חטאת שמנה. על מה שלבשתי עד הזמן ההוא. אכן לע"ע מדברי הפוסקים שמימיהם אנחנו שותים אמינא ולא מסתפינא שישו בני מעי. כי עפ"י דברי התורה אשר הורוני. היתר גמיר הוא ודו"ק. וצוי"מ וימ"ן:

הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה