ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אבן העזר · סימן יח
הלכות גיטין (מומין)
בדין איש המשתין במטתו בלילה ואשתו אינה יכולה לקבל ותובעת גט ולא כתובה.
שאלת ממני לחוות לך דעתי על נדון המובא בכתבו וז"ל. באיש המשתין במטה ואינו מרגיש. ואשתו תובעת גט שאין רצונה לשבת תחתיו מסיבה הנזכרת. והבעל מודה במומו אכן אינו רוצה לגרש. ולא לתת לה מזונות ולא בלאות כ"ז שהיא בבית אביה. וע"ז גדלה המחלוקת ביניהם מאד. נא יודיעיני חוות דעתו הרחבה אם הממציא גט במקום קטטה כזאת אם מצוה קא עביד או חיישינן לגט מעושה. כי ראיתי שרמ"א באה"ע סי' קי"ז הביא מחלוקת אם הוי מום או לא. והבאר היטיב שם כתב משם הרב באר שבע דבאיש לא הוי מום. ולא גילה לן טעמיה דבאיש לא הוי מום. עכ"פ בנדו"ד אשר אין האשה רוצה להיות עם בעלה בשום אופן אי כפינן לגרש או לא. ומה תהיה תורת כתובתה. על הכל אקוה תשובה ברורה להלכה ולמעשה ויבוא שכמ"ה:
תשובה. עם היותי טרוד מאד בעסקי הצבור. פניתי מעט קט מעתותי להשיבו בקצרה על נדון שאלתו. דע כי יש חילוקי דינין בענין זה בין איש לאשה. דבאשה הוי מום וכדעת מרן הב"י בסי' ט"ל שחילק על התשב"ץ דס"ל דאפי' באשה אינו מום מטעמא דאין האשה משועבדת לבעלה לשכב בצדו כל הלילה. כי אם בשעת תשמיש. ומרן הב"י דחה דבריו דמום גדול הוא זה יעו"ש. ואע"ג דמרן בשלחנו הטהור לא הזכירו בסי' ט"ל ולא בסי' קי"ז וקנ"ד. אין זו ראיה דלא ס"ל הכי דהא מרן הב"י גופיה הוא החולק על התשב"ץ וכתב שזה דבר פשוט יעו"ש ומה גם שדחית מרן ז"ל היא דחיה שכלית וסברה היא אלא דאגב טירדיה דמרן ז"ל נשמט הדין מרוב מלאכת ההעתק והסידור הגדולה. ויש לנו כיוצא בזה במקומות רבים. ורמ"א ז"ל השלים מה שהשמיט מרן והעתיק דברי מרן הב"י דס' ט"ל וקבעם להלכה בסי' קי"ז וכתב דהוי מום וכן עיקר וכן דעתו מבוארת בספרו דרכי משה ז"ל ואחריו החזיק תלמידו הרב הלבוש ז"ל בס' קי"ז ס"ה יעו"ש וכן פשיטא ליה למרן מהריק"ש ז"ל בהגהותיו ס' ט"ל וכן הסכמת האחרונים. הרב מהר"י שאול ז"ל בספרו קול יעקב שאול בליקוטים שבסוף הספר דנ"ח ע"ד. יעו"ש. והרב בית דוד ז"ל באה"ע ס' כ"ח. וכן דעת הרב מהר"י אבן צור ז"ל בספרו הנד"מ משפט וצדקה ביעקב ח"ב ס' קל"ב ועוד ועוד דכולהו רבנן הכי ס"ל דבאשה הוי מום גדול. ולענין כתובתה אם לא הכיר במומה קודם נישואיה ואחר הנישואין קם לערער כשהרגיש בה. הפסידה כתובתה. ועיין להרב אדמת קדש באה"ע סי' א'. ובאשר אין הנדון שלפנינו נדון אשה המשתנת במטתה לא ראיתי להאריך בדין פרעון כתובתה. עכ"פ הסכמת הפוסקים דבאשה הוי מום גדול:
ורצוני לומר שמדבריהם באשה דהוי מום. ממנו נקח דלגבי איש לא הוי מום כדי לכופו לגרש. שהרי אם באשה דעת התשב"ץ ז"ל דלא הוי מום מטעמא שכתב שאין האשה משועבדת לשכב עם בעלה כל הלילה כי אם בשעת תשמיש. ונהי דמרן דחה דבריו היינו להחשיבו מום באשה. אכן דאין האשה משועבדת לבעלה לישן במטתו כל הלילה. לא חלק עליו וקושטא הוא שלא מצינו שעבוד זה לאשה שלא בשעת תשמיש. וא"כ כ"ש באיש שאינו מחויב לישן עם אשתו במטתו ולא במטתה כל הלילה שלא בשעת הצורך. עד שתבוא האשה בטענה שאינה יכולה לסבול ריח מימי רגליו. הלא חיוב עונתו אשר הוא משועבד לא יכול לקיים חובתו בעת שהוא ניעור וישן עמה בקירוב בשר דבעודו ער הרי חתום פי שת'ן ולא ישתי'ן. ואם אחר התשמיש ילך הוא וישן במטתו מה איכפת לה אם הוא יורד ומשתי'ן. הא במטתו הוא משתין. ומטתה הלא היא נקיה אין שת'ן ואין פגע רע. ובמה כחינו יפה לכוף את הבעל לגרש בע"כ. בטענתה שהשת'ן עומד עליו לשתנ'ו בעודנו ישן כי מי הכריחה לשכב אצלו בעודנו ישן:
ואעפ"י שהגאון הרמ"א בדרכי משה שם וכן דעת הרב בית דוד ז"ל דמום גדול הוא מה שהאשה לא תשכב עם בעלה במטתו והרב ב"ד ז"ל הוסיף לבאר דבזה"ז גנאי גדול הוא להפריד בין הדבקים ובפרט בימי החורף שהגוף נהנה מן הגוף וכו' יעו"ש בד"ק. הדבר ברור כשמש. דלא אמרו רבנן הכי אלא אם מום ההשתנה בא מהאשה דאז הבעל מצטער מזה. ונהי דאין משועבדת לו מדינא לשכב אצלו כל הלילה. אכן גנאי הוא. דלא יהיה אלא כנדרים שבינו לבינה. וכדכתב הגאון ד"מ יעו"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר דרך גבר דאנינא דעתיה. בכגו"ד כי אין אשה אלא ליופי ונושאת חן למלאת את עיניו במותר לו לבל ישא עיניו באחרת ח"ו. אכן כשהמום בא מהאיש שהוא המשתין. אין האיש משועבד לשכב עם אשתו במטתה כל הלילה. ואם הבעל בא לטעון שרוצה שאשתו תישן אצלו כל הלילה בכגו"ד פשיטא ופשיטא דאין מחייבין את האשה לישן בצדו כל הלילה שלא בשעת תשמיש. כל שהמניעה הזאת ממנו ומומו עמו. ומה גנאי יש לו לבעל לטעון אם הוא מגונה מצד עצמו וסר'ח העודף במטתו ובבגדיו. וכיון שכן אין כאן מצדה ג"כ טענת שאינה יכולה לסבול ריחו וטינופו. כי לא חייבנוה בזה עד שתבוא לכלל טענה. ובעודו ער הרי הוא כהלכת גוברין. ומה בכך!
הן אמת כי לענ"ד יש להצדיק טענת האשה בנדו"ד בצד אחד שאין היא מחוייבת לישא מצעותיו בכל יום לשוטחן בחמה להתייבש. וכן לרחוץ בגדיו בכל יום שהרי הוא מוכרח להחליף בגדיו בכל שחרית דאל"כ אסור לקרות ק"ש ולהתפלל ולקרוא בתורה. מחמת הריח רע אשר בבגדיו. שאפי' אם יתיבשו בגדיו כ"ע סהדי שאין ריח רע של מימי רגלים דאיש גדול כזה עובר כי אם ע"י כיבוס. והוי ריח רע שיש לו עיקר דאסור בתפלה וכדפסק מרן באו"ח ס' פ"ו ופ"ז ועיין יד אהרן יעו"ש. ולזאת נ"ל שיכולה האשה לטעון שאינה שפחה קנויה לו להעמיס עליה בכל יום עבודת משא ועבודת כיבוס בגדיו תמיד. ואין זה ענין להצעת המטה שהאשה מחוייבת להציע לבעלה. ובפרט אם הכניסה לו נדוניא שיעור שתפטר מהצעת המטה וכיבוס בגדים המבואר משפטה באה"ע ס' פ' יעו"ש. ובטענתה זאת צדקה האשה שלא תוכל לעשות כל היגיעה הזאת בכל יום וחייב הבעל להשכיר לה משרתת שתטפל בצרכיו אלה. ואם אינו רוצה עכ"פ היא פטורה מכ"ז. ואיני יכול לכופה. ואם ירצה לפוטרה חייב בכתובתה. כי אשה קרויה ולא אמה כמלאכת העבדים והשפחות. וזה ברור בעיני. אכן אם הבעל יש לאל ידו לעשות כל אלה ואין עליה שום טרחה כלל רק כי היא באה בטענת ריח רע של מימי רגליו שאין דעתה סובלתו. אין בידינו לכוף את הבעל לגרש בטענה זו שהרי לא חיבנוה לשכב אצלו במטתו. וכדכתיבנא:
כל זה אני אומר ממה שנלע"ד בטעם הדבר ממה שלמדתי מדברי התשב"ץ וכו'. אכן לא אוכל לסמוך ע"ז דברי אם לא אמצא הדבר בדברי הפוסקים ז"ל. מילתא בטעמא גבי איש דלא הוי מום:
שהנה הרב באר שבע בתשובותיו סי' ס"ד פסק בנדון איש המשתין במטה דלא הוי מום. ולא אסברה לן מילתא בטעמא. ופסק דלא הוי מום. ונשען הוא ז"ל על שלש ראיות אשר הנני להביא ד"ק. ראשונה שהרי כתב המרדכי והביא מרן הב"י את דבריו בס' קנ"ד דאעפ"י שנכפה לגבי אשה מום הוא אין משם ראיה להחשיבו מום גבי איש. דאשה בכל דהוא ניחא לה. ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה. וכן שמע ראבי"ה מעשה באביו רבינו יואל הלוי ז"ל ע"כ. ראיה שנית שהרי אפי' גבי אשה פסק רשב"ץ בתשו' דלא הוי מום ורמ"א בס' ד"מ כ' שכן נ"ל עיקר והשיב על דברי הב"י החולק על התשב"ץ. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי כופין או לא ראוי להחמיר שלא לכוף מחשש גט מעושה. ראיה שלישית שהרי כתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ג דין ג' באיש שהוא משתטה מדי יום ביומו. שאין כופין אותו לגרש אע"פ שאשתו באה בטענה גדולה שאבי עני ומחמת דוחקו השיאני לו וסבורה אני שיכולה לקבל. ואי איפשי עתה לקבל כי הוא מטורף וירא אנכי שמא יהרגני בכעסו. שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים שכופין. וסיים ע"ז הרב באר שבע ז"ל. וז"ל וכיון דתלה הטעם שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים. א"כ כ"ש בנדו"ד. ומ"מ אין כופין אותה שתהיה עמו הואיל ובאה מחמת טענה שאינה יכולה לישן עמו במטה אחת מחמת הריח רע של מימי רגלים וכה"ג פסק המרדכי בפ' המדיר עכד"ק:
ואחרי בקשת הסליחה מקדושת עצמותיו הקדושים והטהורים. לא זכיתי להבין ד"ק. ובכל שלשת ראיותיו אין בהם כדי שביעה לפסוק הדין בסכינא חריפא דבאיש אינו מום. ותמיהי ארובא איכא בד"ק. א' ק"ל בראיתו הראשונה שנסתיע מדברי ראבי"ה ז"ל שכתב דנכפה גבי איש כיון דלא הוזכר בש"ס דהוי מום לאיש ורק לאשה הוא דהוי מום אין ללמוד זה מזה וה"ה למשתין במטה. כיון דאינו מוזכר בתלמודין דהוי מום אין לכופו לגרש. כיון שאינו מאותם שמנו חכמים. ואתו הס"ר דלא זכר מתשובת הרא"ש בכלל מ"ב דין א' דפסק דנכפה הוי מום גם באיש וכופין אותו לגרש. ויוציא ויתן כתובה. וכן פסק רבינו גרשום מאור הגולה דגם באיש הוי מום. ודלא כרבינו יואל ז"ל. והסכימו עמו שלשת אריות תלמידי הרא"ש ז"ל כל אחד בפסק מיוחד דכולהו ס"ל דהוי מום. לך נא ראה. הרי דבנכפה אע"ג דלא נמצא מוזכר מומו באיש בתלמודין. עכ"ז כיון דנמצא דהוי מום באשה ילפינן אהדדי. וא"כ ה"ה במום דהשתנה. מנ"ל לומר דבאיש אינו מום יען לא נמצא מפורש במתני'. הרי גבי נכפה באיש לא הוזכר בש"ס ועכ"ז ס"ל להרא"ש ורבינו גרשום ודעמייהו דהוי מום ג"כ באיש כמו באשה. ה"ה בנדו"ד דהטלת מים במטה. וא"כ עד שנסתייע הרב באר שבע מדברי ראבי"ה ז"ל לומר דאינו מהם מדין הנכפה. הרי רבים חולקים על רבינו יואל ז"ל ופשיטא ליהו דהוי מום. ויותר תימה שתשו' הרא"ש הלזו הזכירה רמ"א בש"ע סי' קנ"ד דהוי מום וכופין לגרש, ופלא דאישתמיטתיה. וכן ראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשו' סי' קי"ג שנשאל בנדון איש נכפה אי כופין אותו לגרש. וכתב דכופין וראיתו מתשו' הרא"ש הלזו. ושם בדקמ"ב ע"ג כתב וז"ל והשתא כיון דלרגמ"ה ושאר רבוואתא פשיטא להו דכופין לא חיישינן למאי דמספק"ל לרבינו יואל ז"ל דאין ספק יוצא מידי ודאי. ועוד איכ"ל דאי רבינו יואל ז"ל הוי חזי ליה תשובת רגמ"ה כדחזי ליה הרא"ש הוה פשיטא ליה דכופין וכו'. ובסוף דברי תשו' סיים שאם יסכימו רבני הדור לכוף על הגט מטעמיה שכתבתי גם אני אהיה סניף עמהם יעו"ש. ועיין להרב הכנה"ג באה"ע בהגב"י ס' קנ"ד אות ה' מה שהאריך בנדון זה. הראת לדעת מכל זה דאין דין הנכפה באיש פשוט דלא הוי מום עד שנתלמד ממנו. לדין המשתין מים. ואדרבא רובא סוברים דהוי מום וכופין לגרש. ואמאי לא נילף מיניה:
הן אמת כי יש לחלק בדבר. דגבי נכפה הרי הוא הוזכר בתלמודינו שמציאות חולי הכפיה רח"ל הוי מום מצד עצמו. והרי עכ"פ מום הוא באשה פשוט מדינא דגמרא ואין בזה מחלוקת. וא"כ אי אמרינן הכי נמי גבי איש הוא דתלוי במחלוקת הפוסקים. עכ"פ להפוסקים דס"ל דגם באיש נמי הוי מום. זה דבר מחודש בעיקרו דאינהו ס"ל דאין לחלק בין אשה לאיש. במום ונכפה. והחולקים ס"ל דהיכא דהוזכר הוזכר ובאשה מצינו דהוי מום בתלמודין. ואין ללמוד ממנו לאיש. אכן דעת כולם שוה דמום הנכפה הוי מום במציאות עצמו. אבל בנדון דהשתנת מים במטה אעיקרא לא נמצא מום זה בש"ס דהוי מום אפי' באשה. והרי התשב"ץ סובר כן. אלא דהפוסקים הם שהמציאו מום זה. באשה. שהם מרן הב"י ודעימיה. אכן הבו דלא להוסיף עלה גם באיש. ולומר דהוי מום ולא עדיף מנכפה דעם שהוזכר באשה הרי כתב ראבי"ה דבאיש אינו מום:
ונראה שזה היא כוונת הרב באר שבע בראיתו מדברי ראבי"ה. ונרגש מכל מ"ש וע"ז סיים בראיתו השנית וז"ל ותו דאפי' גבי אשה. פסק הרשב"ץ בתשו' דלא הוי מום. ורמ"א בס' ד"מ כתב שכן נראה לו עיקר והשיב על דברי הב"י החולק על התשב"ץ. יעו"ש:
אלא דקל"ט דדברים אלו אין להם מובן. דמעולם לא כתב הד"מ שדברי התשב"ץ עיקר. ואדרבא הרמ"א בד"מ כתב שמום גדול הוא שלא תשכב עמו במטה. אע"ג דאינה משועבדת לו דלא יהיה אלא כנדרים בדברים שבינו לבינה יעו"ש ובהגהותיו לש"ע ס' קי"ז הזכיר מחלוקת באשה המשתנת במטה אי הוי מום וכתב דהוי מום וכן עיקר. וכבר ראיתי שנתעורר עליו הרב קול יעקב שאול ז"ל בתשו' הנז"ל והניח דבריו בצ"ע שכתב הפך מ"ש בד"מ ואישתמיט מיניה גם דברי הלבוש תלמיד הרמ"א דהסכים ע"ד רבו וסיים מדידיה דאין לך מום גדול מזה באשה יעוש"ב. וכן יש לתמוה על הכנה"ג בס' ט"ל הגהב"י סי' י"א:
וא"כ חזר הדין דלדעת מרן הב"י ורמ"א והלבוש וכל הפוסקים דסברי מרנן דגבי אשה הוי מום גדול ויכול לגרשה בע"כ. א"כ לדידהו הוי מום זה באשה כשאר מומין הפוסלים באשה המוזכרים בתלמודין. ולא גרע מהם. א"כ גם באיש נימא דהוי מום. וכי תימא דדוקא באשה אמרו ולא באיש. הרי נכפה יוכיח דנאמר באשה ולא באיש ועכ"ז סברי מרנן דהוי מום גם באיש וכופין לגרש ויוציא ויתן כתובה. ואם כי יש לחלק. בנדונות מסתיין דלא נילף מיניה להשוות דין נכפה למטיל מים במטה. אכן להביא ראיה ממנו לדון להפך דבאיש אינו מום. אין כאן ראיה כדכתיבנא:
ב קל"ט בראיתו השלישית מדין המשתטה בכל יום דפסק הרא"ש דאין כופין. ומינה דן שגם בנדו"ד אין כופין. מלבד דקשה דעיני"ק אשר חזו תשו' הרא"ש בכלל מ"ג בדין המשתטה. איך לא ראה הכלל מ"ב הקודם לזה סמוך לו בדין הנכפה תשובה ארוכה בהסכמות הני רבוואתא דס"ל דבנכפה באיש דכופין לגרש. ולא להביא דברי ראבי"ה לבדם כאלו אין חולק עליו בדבר. זאת שנית ק"ל מה פירוש היה מפרש הרב באר שבע בנדון תשובת הרא"ש הלזו בפירוש הדברים איש המשתטה בכל יום שאם הדברים כפשוטן שהוא שוטה בכל יום ויום. א"כ למי כופין לגרש הלא שוטה הוא תמיד. ואטו שוטה בר גירושין הוא אפי' ברצונו כ"ש לכופו. והרואה יראה בתשו' הרא"ש במקור הדברים אחרת יראה. שכ"ז ההצעה של השטות הם דברי האשה הטוענת כן. אכן הבעל מכחישה בטענותיו תחת שלש. ראשונה שהכירה בו מקודם וסברה וקבלה. שנית שבאמת אינו מטורף ולא שוטה רק שאינו פקח ובקי בטיב העולם. שלישית תובע ממנה שתתן לו ספרים שלו או מחירם ויגרשנה. וע"ז דן הרא"ש שאין בטענות אלו צד מה לכוף לגרש. יעו"ש בדברי הרא"ש בתשו' כלל מ"ג דין ג'. ופסקו מרן באה"ע סי' קנ"ד ס' ה' יעו"ש. וא"כ התם דינא הוא דאין כופין. חדא דלא מצינו שמי שאינו בקי בטיב העולם שיהיה זה מום שראוי לכוף לגרש דא"כ לא שבקת חיי לכל מי שהוא טפש שנכוף אותו לגרש את אשתו. וזו לא אמרה אדם מעולם. ושנית דאין הבעל מעכב הגירושין דהא תובע הוא ממנה את ספריו או מחירם ויגרשנה. ואפי' לו היה הבעל הזה מאותן שכופין לגרש שמנו רז"ל. לא אמרו כפיה אלא בגירושין עצמן אבל אם הוא תובע ממנה את חפציו ויגרשנה. חלילה שנאמר שנכוף אותו לאבד גם את שלו שבידה. וזה ברור לכל מעיין. וע"ד פסק הרא"ש ז"ל שאין בכל טענות האלו שום צד כדי לכופו לגרש כמ"ש המעיין בדברי הרא"ש במקורן של דברים:
ומה ראיה היא זו מנדון הזה שבתשו' הראש לדין האיש המשתין במטה דסו"ס לא נכחד כי איש סרו'ח הוא בסר'ח העודף ומומו עמו. ומום הוי עכ"פ באשה. כדי להתלמד מנדון הרא"ש. ולהחליט דלא הוי מום בלתי טעם. רק לדמויי מילתא למילתא ואינן דומים זל"ז כמ"ש המעיין:
הגם הלום ק"ל בסוף התשובה שכתב ומ"מ אין כופין אותו להיות עמו כיון שבאה בטענה שאינה יכולה לישן עמו במטה אחת מחמת ריח רע של מי רגלים. וכה"ג פסק המרדכי פ' המדיר עכ"ל:
ולא זכיתי להבין דב"ק שאם זאת היא חיליה שלא לכופה להיות עמו מחמת ריח רע שאינה יכולה לישן עמו במטה. לא ידענא מי חייבה להיות עמו במטה אחת כל הלילה הא אינה משועבדת לו כל הלילה לשכב עמו כי אם בשעת תשמיש. ובהיותו ניעור הא הוי ככל האדם. ומה טענה היא זאת ואמאי לא חשבה הרב ז"ל כדין מורדת. דאטו מורדת לאו בטענה היא מורדת ואפי"ה דיינינן לה מורדת וה"נ כיון שדעת הרב ז"ל דלא הוי מום ואין כופין אותו להוציא. א"כ אם אין רצונה לישב עמו הוי כמורדת. וראיה שהביא מדברי המרדכי שהיא ההיא דראבי"ה בדין הנכפה. כבר כתבתי לעיל דשאני מום הנכפה דנמצא ממנו בתלמודין דהוי מום גבי אשה. ומפסדת כתובתה. וא"כ לומר גבי איש דלא הוי מום אין זו סברה. רק מסיבת שלא נתבאר בתלמודינו דין כפיה באיש אם דינו לכוף לגרש או לא. ע"כ כתב ראבי"ה שאין לדמותו מעצמינו לדין הנכפה שבאשה כדי לכוף הבעל לגרש אם הוא נכפה. אכן גם לא נרחיק ללכת עד קצה האחרון שלא להחשיבו מום כל עיקר ולחייבו לשבת עם בעלה הנכפה בע"כ. אכן גבי מום דהשתנה באיש הרב באר שבע ז"ל אינו חושבו מום אפי' באשה וסמכה דעתיה דמר ע"ד התשב"ץ שכתב דאפי' באשה אינו מום. כדכתב בראיתו השנית. ומום זה לא נזכר בתלמודין לא באיש ולא באשה. ואין זה דומה לנדון חולי הכפיה שכתב ראבי"ה. ומה גם דהא אשכחן דהרא"ש ורגמ"ה ושאר רבוואתא כולהו ס"ל דגבי נכפה כופין לגרש כמש"ל. וא"כ מדברי הרב באר שבע ז"ל לא יכולנו להתלמד מדב"ק דמום זה באיש אינו מום בראיה מבוררת הדומה לנדו"ז ודו"ק!
וחמותי ראיתי אור שמצאתי להרדב"ז בתשובותיו הישנות סי' ר"ס שנשאל בנדון זה ממש. והשיב הוא ז"ל ע"ז וזה תורף ד"ק בקצרה. שכלל הוא שאין כופין אלא למ"ש רז"ל בעל פוליפוס וחבריו וכו' ושנית שאין זה כאותם החולאים ששנוים במשנה כי זה חולי ומתרפא. ותו דמה איכפת לה בזה. כיון שהוא ניעור הרי הוא ככל האדם וישמש עמה ואח"כ ילך כ"א לישן במטה לבדו. ועוד שהרי יכולה לעוררו פעמים בלילה וישתין בחוץ. ותו דאפי' בטוענת מאיס עלי הסכימו הראשונים ואחרונים דאין כופין לגרש וכן נתפשט בכל הגלילות שלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכו'. כ"ש בזה שאינה מואסת אותו אלא מחמת חולי. והרי יש לו תקנה וכמ"ש לעיל. ותו דלא עדיף האי מום מנכפה ואין כופין להוציא כדכתב ראבי"ה משום אביו הלכה למעשה. וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה שאינה יכולה לקבל. וכן אני אומר בנדו"ד שאין כופין הבעל להוציא ואין כופין אותה להיות עמו וכו'. ולענין הכתובה כיון שהיא אומרת שאינה יכולה לסבול לא גרע ממאיס עלי שלא הפסידה בלאותיה הקימים ואפי' שהם ברשות הבעל אבל משלו לא יהבינן לה ואפי' שהם ברשותה מפקינן מינה עכ"ל ז"ל:
והנה הרב ז"ל אנהר לן עינין בטעמי הדבר שאין זה מום באיש וחדא מיניהו זכיתי לדעת עליון והוא הדבר מה שכתבתי בתחילת התשובה שאין היא מחוייבת לישן אצלו כדי שתטעון ריח רע וכיוצא. וע"כ דן הרב שאין כאן מום שנכוף אותו לגרש בע"כ. האמנם במ"ש ראיה מדין הנכפה שכתב ראבי"ה ז"ל דלא כפינן להוציא וכו' קל"ט מלבד דלא זכר מתשו' הרא"ש ורגמ"ה דכתבו דבנכפה באיש כופין להוציא ויתן כתובה. ובלי ספק לו שלטו מאורות עיני קדשו בתשו' הרא"ש ורגמ"ה ודעימיהו לא היה דן כראבי"ה. הגם שהרדב"ז ז"ל לא נקט הך דראבי"ה רק לסניף. כי הלא בעיקר הנדון כתב הוא ז"ל כמה טעמי תריצי שאין לאשה לבוא בטענה כלל. ועוד זאת ק"ל דכנראה מתשובתו בחלק ראשון החדשות ס' נ"ג דסתרי דבריו אהדדי שהוא ז"ל בנדון חולי הנכפה באשה. נשאל מה דינה והרב ז"ל השיב שזורק לה גטה ונושא אחרת ובכתובתה נותן לה מה שבידו והשאר ישאר עליו חוב. ואם לא תרצה לקבלו הרי הוא פטור משאר כסות ועונה שלא נשבע לה ע"מ לישב בטל כמו שכתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ב שאין לנו להניח ודאי של הרא"ש וחבריו מפני ספקו של רבינו יואל ע"כ:
ומדברי הרדב"ז ז"ל בתשו' זאת נראה דסובר דכללות מין חולי הנכפה הן באיש הן באשה מום הוא שאם נאמר דדוקא גבי אשה שהוא נדון תשובתו כתב הרדב"ז כן דהוי מום ולא גבי איש. א"כ אין להם מובן כל דברי התשובה הזאת כלל. חדא דבאשה הנכפית אין צורך להביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל דהלה הוא ש"ס ערוך בסוגיין דכתובות דע"ז ע"א. ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל והוא דבר פשוט דבאשה הוי מום. ותו דמעולם לא נסתפק רבינו יואל ז"ל אלא באיש דכ' דאפי' דמצינו שהוי מום באשה אין ללמוד ממנו להחשיבו מום ג"כ באיש. ודבריו ברור מללו הביאם המרדכי בפ' המדיר לך נא ראה. וכיצד יאמר שרבינו יואל יסתפק בדבר שהתלמוד פסקה למילתא בלתי חולק דהוי מום באשה. הם מלהזכיר. וע"כ מוכרחים אנחנו לומר דהרדב"ז דכתב דלא שבקינן ודאי דהרא"ש מפני ספקו דרבינו יואל באיש קאמר. (וכלשון הזה כתב מהרימ"ט בסי' קי"ג הביא דבריו לעיל בנדון שאלתו בנכפה באיש יעויין לעיל) וכוונתו לומר דמין חולי זה רח"ל מום הוא בכל מי שיהיה בו איש או אשה. וע"כ דנה להתגרש בע"כ. וכפי"ז יהיו ב' תשובותיו סתרי אהדדי וצ"ע כעת.
עכ"פ הא מיהא בנדון שאלתו באיש. לא נשען הרדב"ז ז"ל רק על ראיה זאת ללמוד ממנה לדינו כי הלא הוא ז"ל נתן כמה טעמים נכונים ומוסברים שבאיש אינו מום. דהא חולי שעשוי להתרפאת הוא. וגם האשה לא תישן אצלו. או תעוררו משינתו וכיוצא. וע"כ פסק דאין כאן שום טעם לכוף הבעל לגרש:
וכפי האמור בטעם הדבר. א"כ מעתה נוכל לומר דהגם דבנכפה באיש ס"ל להרא"ש ורגמ"ה ודעמייהו דהוי מום הגם כי לא הוזכר בש"ס דהוי מום באיש. אין ללמוד מזה דה"ה גבי משתין במטה באיש דהוי מום שהרי החילוק מבואר בטעמים רבים. (א) כי מום דנכפה רח"ל הוא מום שקשה רפואתו כידוע משא"כ מום דהשתנה דאינו אלא חולי קל מחמת הקרירות ועשוי להתרפאות. (ב) דמום דנכפה אית ביה סכנה רח"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל באותה תשובה ומטעם זה ס"ל דכופין להוציא. וכמ"ש בירושלמי שהובא שם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש יעו"ש. וכן כתב הרב ב"ש בס' קנ"ד ס"ק ט' יעו"ש. אבל במשתין במטה אין כאן סכנה כי אם סרחון המטה והרי אינה מחוייבת לישן אצלו וליכא ריח וכמש"ל. (ג) דהתם בחולי דנכפה רח"ל אין ביד האיש להשמר ממנו רח"ל ויתכן שבעודו משמש עמה או ישן עמה במטתה יאחזהו השבץ ויפול רח"ל. ויש בזה צער וביעתותא לאשה ובפרט בלילה רח"ל. וכ"ש אם הוא חולי נושן והרופאים אמרו נואש. וא"כ בנכפה איכא טעמא רבא לכופו לגרש. אבל במשתין האדם הלזה בהיותו ניעור בריא הוא ויוכל לחיות עמה בשלוה ונחת ואין המום הזה בא אליו רק בעת תגבר עליו יד השינה. וא"כ בעת שהם צריכים זה לזה יכולים להיות ניעורים שניהם וגירא בעיניה דשת'ן, ואח"כ אם כשיעלה למטתו ישתין אין דבר רע מזיק לה וע"כ נראה ברור דאין כאן טעם לכוף את הבעל לגרש מכל הני טעמי תריצי דכתיבנא אפי' לדעת הרא"ש ורגמ"ה ודעמיה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בתשו' הנז"ל:
אלא דכפי"ז יקשה עלינו מאד דמה טעם כתב הרדב"ז דאין כופין אותה לשבת עמו. הא כל חיליה דהרדב"ז ז"ל שכתב שאין לכופה לשבת עמו. למד כן מדברי ראבי"ה ז"ל גבי דין דנכפה באיש שכתב דאין להחשיבו מום גבי איש ומ"מ אין כופין אותה לשבת. וטעמו ברור משום דמספק"ל אי גבי איש הוי מום כמו אשה דפסקו בש"ס דהוי מום. וכיון דגבי אשה ברירא לן דהוי מום ולומר באיש דאינו מום לא ברירא לן ומשום ספק זה כתב ראבי"ה ז"ל דאין כופין לא את האיש ולא את האשה. אבל גבי משתין במטתו דהרדב"ז גופה ז"ל שם טעם דאינו מום מהני טעמי רברבי דכתב בענין ושני' דא מן מום דנכפה ולית לן ספק בדבר דאינו מום כלל. א"כ מאיזה טעם לא נכוף אותה לשבת עמו ואם לא תאבה האשה לדון אותה כמורדת. ומה טעם הוא זה שבאה בטענה שאינה יכולה לקבל. אטו דטענת מאיס עלי מי לא באה בטענתה שאינה יכולה לקבלו וליבעל לו מרצונה כי בזתה צלמו ודמותו ועכ"ז מורדת הויא. וכ"ש זאת דהויא מורדת בטענה והו"ל לדונה ג"כ כדין מורדת לענין בלאותיה הקימין שביד הבעל שאין נותנים לה ולכאורה קשה לחלק בין זו למורדת. וכאשר הקשינו בדברי הרב באר שבע ז"ל:
ואולי יש לומר לפענ"ד דאיכא טעמא בדבר להפוס' ז"ל שפסקו שגם בזה אין לכופה לשבת עמו הגם כי לא ביארו הטעם מפורש. אנא זעירא שלוחותייהו דרבנן עבידנא ואפרש הדבר. דע כי עלינו להתבונן בהלכות מומין האלה ולחקור בהם להבין דעת רבותינו ז"ל. שחלקו בין מום למום דיש בהם שהם מומים גדולים ועכ"ז אין כופין לגרש. ומום יותר קלים עכ"ז ס"ל לרבנן דכופין. שהרי במום דמקמץ צואת כלבים ובורסקי ומחתך נחושת דתנינן במתני' דכופין לגרש אין מום זה בגוף האיש בעל האשה רק במלאכתו. והבעל הוא איש ברי וחזק ויפי תואר. אכן מלאכתו בזוייה וסרוחה כופין לגרש. ואלו נקטעו ידיו ורגליו או נעשה סומא מעיניו רח"ל שהמום הוא בגופו. ועכ"ז במומין אלו אין כופין לגרש וכמ"ש מר"ן בס' קנ"ד ס"ד ואם לא רצתה לישב דנין אותה כדין המורדת ולכאורה הדבר תמוה וכמו זה דמום דנקטעה ידו ורגלו שהוא בגופו לא נחשב מום. ומקמץ צואת כלבים ובורסקי שהמום במלאכ' ולא בגופו ס"ל לרבנן דהוי מום וכופין לגרש ויתן כתובה אלא דרבותינו ז"ל חסו על חיי האשה כיון שבחיקו תשכב חשו על צער שתישן בחיק איש סרוח אשר הריח רע נדבק בו ממלאכתו. וע"כ דמוהו לריח פה וחוטם ובעל פולופוס ודומיהן שכולם ריחם רע. וכופין להוציא שאין בנות ישראל הפקר לסבול צער כזה המדאיב גוף ונפש אכן בנקטעה ידו או רגלו או נסמה רח"ל אין כאן דבר מאוס וצער. רק שאינו יפה בהיותו מחוסר אבר. ומזלה גרם שבעלה נעשה כך. ועל כגון דא שאין נפשו של אדם קצה בו לא ראו רבותינו להחשיבו ממומין שכופין עליהם. ותשב עמו או תהיה מורדת כדינה. והן דברים שכליים ונכונים:
ומעתה נדון ונובין. במום דמשתין במטה באיש לו הוזכר דין זה בתלמודינו ורבותינו ז"ל הורו אי כופין או אין כופין שוב לא היה לנו מקום לדון בדבר כלל. ולא נסור מן הדבר אשר הגידו לנו ימין ושמאל. אכן מכיון שלא פורש בש"ס. ואנחנו באים לדון ולדמות מילתא למילתא. כל מי שיש לו מוח בקדקדו יודה שמום משתין במטה. הוא דומה למקמץ צואת כלבים ובורסקי ומחתך נחשת יען כולם שורשם ריח רע. ובני משפחה אחת הם דמה לי ריח צואת כלבים או ריח ממי רגלים של אדם והכא יותר גרוע שעיקר הריח עמה במטה אחת משא"כ בצואת כלבים שאין הצואה במטה עצמה רק ריח הנקלט בבעל. וכפי הדמיון האמיתי הזה היה יוצא לנו הדין שגם במשתין מים במטה כופין לגרש ויוציא ויתן כתובה כי דין אחד להם ממש:
האמנם כיון שאין כח בידינו לעשות כן ואין לנו להוסיף על מה שמנו רז"ל לכפות להוציא וליתן כתובה. ע"כ נסוג אחור מדמיון הזה ואין בידינו כח לכפות ולגרש ולשלם כתובה. אכן גם זאת לא נוכל לכחד שגם זה הוא ריח רע ונפשו של אדם קצה בו וא"כ דינו שלא נדמהו לדין אותם המומין שריחם רע לענין כפיית הגירושין וכתובה. אכן להכחיש הדבר מכל וכל שאין זה ריח רע לכוף את האשה לקבלו. לא. וע"כ יפה הורו לנו הפו' ז"ל שעכ"פ אין לנו לכוף את האשה לשבת עמו. ולא לדון אותה כמורדת. יען. הא לא דמייא לטענת מאיס עלי. דמאיס עלי היא בלבד מאיס עליה ולא בעיני אחרים. שבעיניה לבד נמאס ואין אדם אחר מודה לה אבל הכא המאיסות שבו כ"ע מודו לה שהוא מאיס אכן קצרה ידינו מהושיע לה בכפיית הגירושין כי לא פורש בדברי רבותינו מה יעשו לו על ככה. ואין בידינו לכוף:
ומינה שאין דנין אותה כמורדת להפסידה בלאותיה הקיימין אפי' שהם ביד הבעל מוציאין אותם ונותנין לה. שהדין עמה בטענתה. ואולם לא נוכל לחייב את הבעל בכתובה ג"כ. דהבעל הוי מוחזק ולהוציא מידו צריכין ראיה ברורה דהוי מום וכיון שלא פורש בדבריהם היינו שכל אחד יעמוד בשלו. והם דברים ברורים ויציבא מילתא. בעהי"ת:
וזאת תורת העולה. בנדו"ד. הנה טרם כל רו"מ יחייב את הבעל להשתדל ברפואת עצמו כי זה מום עובר ויכול להתרפאות ולא יצער את אשת חיקו שתמאס בו. ואם ח"ו לא עלתה ארוכה או שאינו משתדל ברפואתו. למען לכופו לגרש אין בידינו כלל. והכופהו הוא עושה גט מעושה דפסול ומרבה ממזרים בישראל ח"ו. ואולם אין מחייבים את האשה לשבת עמו כו"ע כל זמן שהנגע הזה בו. ובלאותיה הקיימים שהם ביד הבעל מוציאין אותם מידו ונותנים לה ודיה לעלובה זו שתשב גלמודה בבית אביה בלי מזונות וכתובה. ואולם חלילה להתיר לו אשה אחרת בשום אופן כו"ע. עד שיגרש את אשתו זאת מרצונו הטוב והגמור. וכיון שבידו לגרש ואינו מגרש איהו דאפסיד אנפשיה ועונו על ראשו יחול. ועל רו"מ המצוה להשתדל ביניהם עד אשר יתרצה הבעל ברצונו לגרש כדי שלא יבטל מפו"ר. ושלום על ישראל ועל דייני ישראל. והנלע"ד כתבתי. כ"ד איש הצעיר החותם בס' שמע בקולי איעצך. כאן שנה התרס"ג ליצירה:
הצעיר
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט