אור ברסלב
ומצור דבש חלק אבן העזר

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אבן העזר

חלק יורה דעה

פתח דברי נר לנתיבתי

הן נודע לחו"ר וגאוני דורנו העי"א שבשנת התר"ס אשר התחוללה מלחמת מצוה וחובה אודות ממזרי קורפו הנודעים והיו מרוחקים מלבוא בקהל ה' מזה למעלה מע' או פ' שנה כידוע. ופתע פתאום נהרסה חומת איסורם ע"י פס"ד ההתר שיצא מעיקו"ת ירושלם ת"ו בטעות ושגגה (כבוד תורתם נקי כי רק באשמת האיש הבינים שהשתדל להתירם אשר בלבל כל סדרי העדיות שנמסרו לידו) אני הצעיר הייתי מראשוני חלוצי צבאה. וההכרח אלצני להכנס בעובי הקורה במסירת נפש להחזירם לאיסורם כדת ודין באותות ומופתים חותכים (סיבת הכרחי יבין הקורא כרגע ממרוצת הכתבים הנדפסים הלאה) ולהיות שמע' ראח"נ הרה"ג המפורסם כמוהר"ר אליהו הזן זלה"ה זאת לפנים בשנת התרנ"ה נשאל אודות המשפחה המנוגעה הזאת. ולא מצא להם שום היתר. והעמידם באיסורם כמ"ש המעיין בתשובתו בריש ספרו תעלומות לב ח"נ ומשם באר"ה. ומאז נשתתק הענין. עד אשר לפתע פתאום נדפס פסק היתרם אשר סידר הרב הפוסק ז"ל. ואתו עמו עלו בהסכמה ראב"ד שבירושלם ת"ו ומלכם בראשם מוה"ר הרב הגאון ראש"ל כמוהר"ר יש"א ברכה זצוק"ל. כמ"ש המעיין בסו"ס עולת איש לגאון ירושלם הנ"ל זצוק"ל. ונרעש מזה גם הרב תדב"א הזן זצוק"ל, ובאותו חורף דש' התר"ס האיר הוא בכבודו לטוב"י מצרים יע"א. וכאשר ידע כי אני הצעיר (אבדל לחיים) תמים דעות עמו בהתנגדות לפסק ההתר הלזה. טכסנו עצה להיותינו אחוזי יד במלחמת מצוה זו. ולהיות שהרב תנא דבי אליהו ז"ל מטבעו היה קשה עליו למשוך בקסת ולכתוב דבר שיסבול אריכות מה. הועמסה עלי אני הצעיר רוב עובייה ורוב הקופה של מלחמה זאת. כי סופר אני מנעורי. וחנני אלהים לשון למודים. וכן היה. ובתחילה דמיתי כי הפרץ הזה יגדר על נקלה בלתי צורך לסידור פס"ד לסתור פסק ההתר אשר כל יסודותיו טחי תפל מחסרון ידיעת הרב הפוסק המתיר בסדרי המשפחה של הממזרים האלה שבקורפו בהיותו רחיק ממקום המעשה. ולנו נודע הדבר ממקורות רבים אין פה מקים לפורטם. ובפרט מגוף הקב"ע אשר הם לפנינו אשר נדפסו בס' עולת איש הנז"ל. וע"כ אמרתי אם נודיע לירושלם מהות המשפחה כאשר ידענוה אנחנו וערכנו אותה לפניהם. בטח יחזירו אותם לאיסורם. ותו"מ ידי יסדה אר"ש כתב ארוכה למוה"ר ראשון לציון זצוק"ל. הוא הכתב הראשון שכתבתי בכ"ד טבת התר"ס הנדפס בתחילת קונטריסי זה. אכן לא כאשר דמינו היה. כי התנגדות עצומה היתה לנגדנו בתחילה. ואז נוכחתי לדעת כי הסתבכנו במלחמה נוראה. עם רבנן קדישי וקשישי תקיפי ארעא דישראל. אכן לא נפל לבנו חלילה. ביודעינו צדקת רבנינו וגאונינו שבעיקו"ת ירושלם ת"ו אשר האמת נר לרגלם. אכן נצרך הדבר להרחבתו יותר עד אשר יתאמתו להם הדברים כנכון היום. ולאט לאט נתחברו אתנו רבני איטלייא. ה"ה מע' הרה"ג זקן כל רבני איטלייא כמוהר"ר

יצחק רפאל אשכנזי זצוק"ל ר"מ ור"מ בעוב"י אנקונא יע"א ומלפנים ר"מ ור"מ בקורפו עצמה מקום המאורע והוא ז"ל היה לנו למגדל עז ומבצר חזק בענין זה. כי הוא ידע כל הענין בהיותו מו"ץ בקורפו. ויבדלו לחיים הרה"ג כמוהר"ר אלישע מפאנו יצ"ו ר"מ בעי"ת מילאנו יע"א והרב הגדול כמוהר"ר שלמה הלוי יצ"ו ר"מ דעי"ת פירארא יע"א. ואז המלחמה נפוצה ובכן נוסף לי עול עבודה כבדה כי עלי לכתוב יום יום כמעט לנ"א יע"א. ולירושלם עיקו"ת. ולרבני איטלייא, ולילות כימים ידי אוחזת בעט לסדר כתבים ולסדר פס"ד לסתירת פסק ההתר. צא וחשוב כמה יגיעה ועמל היה לי משך שנה תמימה מטבת התר"ס עד סוף טבת התרס"א. ואולם נודה לה' על חסדו כי סו"ס נצחני המלחמה כי אני הצעיר ידי יסדה אר"ש למר מחותנינו הרב הגדול סבא דמשפטים כמוהר"ר יצחק ישראל זלה"ה אב"ד דעיקו"ת ירושלם ת"ו ע"י מע' רב רחימאי הרב המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"ר יוסף נסים בורלא זלה"ה אב"ד דעיקו"ת ירושלם ת"ו אשר שני המאורות האלה הם המסכימים על פס"ד של ההתר. והסברתי להם כל הענין בטו"ט. ותו"מ כתבו לי שאחרי ראותם כל הכתוב בכתבי. מודים דרבנן הייני שבחייהו וחזרו מהסכמתם והעמידו הממזרים באיסורם הראשון. וחזרתי לשאול רשותם להפיץ חזרתם ע"פ חוצות ונענו לי. ואז קמתי וסידרתי בכתב ידי כתב הודעתם ושלחתיו לעיה"ק ירושלם ת"ו וחתמו בו והחזירוהו לידי. והוא הכתב הנדפס המתחיל בשבטי ישראל וכו' [ועדיין בידי גוף הכתב עצמו עדיו בחותמיו] ואחרי חזרת שני הרבנים אבות בתי דינין כאמור. נודע לנו שגם מוה"ר ראשון לציון זצוק"ל כתב לקורפו שלא יסמכו על ההתר הקודם. ואחרי ימים מספר נשלח הכתב ההוא לידינו, (ובידי היה קודם ששלחנוהו לקורפו והעתקתיו) והוא נדפס בסו"ס תשובות הרה"ג מהרי"ף ז"ל שנד"מ בק"ק נא אמון יע"א. באופן שיצאנו מן המבוכה הזאת בשלום. ואז אמרנו אשרי הדור. שהגדולים נשמעים לקטנים. יהי שמם וזכרם ברוך עדי עד:

ובאותם הימים בחורף התרס"א התחיל מע' הרה"ג כמוהר"א חזן ז"ל להדפיס ספרו תע"ל ת"נ. והתחיל הספר בעניני מלחמת ממזרי קורפו ופס"ד דידיה שסידר לסתירת פס"ד ההתר. הכי קרא שמו. מעלת היוחסין. ואותי שאל (אבדל לחיים) בכתב לחלות פני לשלוח לידו גם את קונטריסי שסידרתי לסתירת פסק ההתר שקראתיו "משמרת הטהרה" אשר ראהו אשתקד. מסודר בידי מחדש דבר השני החר"ס. כדי להדפיסו ביחד עם פס"ד שלו. ההוא אמר. כי טוב ויפה להיות כל ענייני מלחמה זו וכתביה לאגודה אחת והיו לאחדים ביד הקורא. ונעניתי לו. ושלחתי לידו גוף הקונטריס משמרת הטהרה. וכתבתי בהקדמתו גם כתב הראשון שכתבתי לו בעת התחלנו במלחמת מצוה זו. אשר בו הודעתיו פשר דבר שחזרתי לסדר פס"ד לסתור פס"ד ההתר. עם שבתחלה הודעתיו שאין צורך לפס"ד. וגם הכתב הארוך שכתבתי למוה"ר הרהג"א ראש"ל כמוהר"ר יש"א ברכה זצוק"ל בכ"ד טבת התר"ס. וגם בעת ההדפסה שלחתי לידו כתב שקבלתי מאת שני המאורות ראשי אבות ב"ד הרבנים הגדולים כמוהר"י ישראל וכמוהר"י נסים בורלא זצוק"ל. והוספתי זאת בסוף הקונטריס משמרת הטהרה. לבשרהו מחזרתם ושהחזירו אותם לאיסורם הראשון. הוא מאמר אחרית טובה הנדפס אחר חתימת קונטריסי הנ"ל. ושלחתי הכל לידי"ק להדפיסם בנ"א כנודע. ואח"כ בחדש טבת התרס"א שהגיע לידי הקול קורא שכתבו ב' הרבנים וחתים בידיהם הכל שלחתי לידי"ק. וההדפסה החלה. ויהי כאשר נשלם הקונטריס הראשון מהספר. המכיל בקרבו כל הפסקים והכתבים של הענין שלח אותו לידי. וכאשר ראיתי ס' ההדפסה וסידורה מעי רותחו כבשר בקלחת. ותחתי ארג'ז ואין נחת. ואשתומם כשעה חדא על שלא נזכר שמי בכל הפסקים שהדפיס וכל הכתבים שצירף לקונטריסו מעלת היוחסין. לא צורף להם אף כתב אחד ממאות כתבים ששלחתי לידו. לידע ולהודיע שאני הייתי לוחם מלחמת מצוה זו עמו וידי בידו. ואמרתי אולי משגה הוא. ואוסיף להביט אל מעשה המדפיסים והמסדרים. והנה אפלה מנודח. כי מלבד ששלטו ידיהם בכתבים שלי. וחסרו מהם מה שברצונם. ומלבד הטעיות שנפלו בהדפוס ומקומות רבים שהטעיות ימנעו מובן הדברים. ואין תוכן להגיהם, עוד זאת הוסיפו להרע ולהשחית כי גזלו את עמלי. ועשקו את יגיע כפי. לעיני השמש. כי כתב חזרת של שני הרבנים הגדולים מוהר"י ישראל ומוהרי"נ בורלא זצוק"ל. אשר ביגיעה רבה השגתיו כאמור. תחת להדפיסו אחר קונטריסי משמרת הטהרה. או אחר שני הפסקים יחד, כדי להודיע שבסוף מלחמתינו ההשגחה העליונה עזרתנו והשגנו חזרת הרבנים הנ"ל כחק האמת והיושר. המה לא כן עשו כי ספחו אל קונטריסי מעלת היוחסין כתבי חזרת ב' הרבנים ז"ל. וכתבי רבני איטלייא בהודעת איסורם. והקול קורא שכתבנו שנינו המתחיל אנחנו אלה פה וכו' וכל כלי הנשק של מלחמתינו ואת הכל הדפיסוהו עם קונטריסו מעלת היוחסין, ואת קונטריסי משמרת הטהרה. הדפיסוהו לבדו לאחרונה יבש גלמוד. ועוד הוסיפו להשחית כי מחקו מראש הקונטריס את הדברים. שכתבתי בהם שהקונטריס שלחתיו ליד הרב תדב"א ע"פ בקשתו וכו' ותחת זאת כתבו וזאת אשר דיבר פ'. כאלו אסופי הייתי בעיניהם. או אורח לא קרוא. וחרפה שברה לבי שמעתה הקורא בס' תעלומות לב הנ"ל, בסידור הפסקים והכתבים באופן עקום ומעוות כזה הלא בצדק יתמה שאחרי שהרבנים המסכימים על ההתר הראשון חזרו בהם והחזירו אותם לאיסורם. ואחרי שאני הצעיר חתמתי ג"כ בהקול קורא שיצא מאתנו בהודעתינו שהממזרים הנז' באיסורייהו קיימי. ונדפס גם הוא במאמר המתחיל אנחנו אלה פה וכו'. א"כ ואהרן מה הוא כי בא גם הוא לאחרונה בפסק דידיה וקונטריסו לסתור את פסק ההתר של הרב הפוסק המתיר ז"ל. ומה צורך יש בו מעתה. האם אין זה יהודה ועוד לקרא ומי יודיעם כי אומלל אני ואת כל אלה ידי עשתה כידוע זאת לחו"ר דורנו החיים אתנו יחיו עוד לנצח. ולדאבון לבי כמעט אין בידי במה לאמת דברי. הן הכתבים שהיו בידי הכל נשלח לידי המדפיסים ולא שבי אלי. ורק זאת נחמתי כי מאמרי אחרית טובה שהדפיסו המדפיסים בסוף הקונטריס, על כרחם יתגלה כי חזרת הרבנים אבות בתי דינין ובראשם מוה"ר ראש"ל אי"ש ירושלם זצוק"ל מידינו היתה זאת. כמ"ש המעיין. וכתבתי ע"ז תלונה במקש"ה למע' הרב כמוהר"א חזן ז"ל שלא השגיח במעשה המדפיסים שכה הרעו וכה השחיתו. ותשובתו באה כי צר לו ע"ז. והנעשה אין להשיב עתה. ואז הבנתי בעצמי כי תום לבבי הכשלני שנתתי יגיעי לרעות בשרה אחרים. ושמתי יד לפה. ועתה אשר ברחמיו החייני וזיכני להדפיס ספרי הקטן ומצור דב"ש, הוכרחתי במעשי לשוב להדפיס הקונטריס הנז' שנית ולאסוף איתו אל תוך אהלי מכמה טעמי חריצי. (א) כי אין בידי מקונטריסי משמרת הטהרה הנדפס רק אחד אשר הוא בתוך ס' תע"ל. ולאשר שאלוני רעי ומיודעי לתת להם קונטריסי הנז' אין בידי כי ס' תע"ל הוא של בעליו. (ב) לנקותו מחרולי השגיאות והטעיות שהפילו בו המדפיסים באין מגיה. (ג) להסיר מעלי חרפה שהמיטו עלי המדפיסים בטובם. ואודה לה' על חסדו כי מצאתי באמתחתי שארית פליטת הכתבים ההם. ושני כתבים האחד ממעלת הרב המופלא כמוהרי"ן בורלא ז"ל. ויבדל לחיים השני מאת הרה"ג רב אחאי ורב רחומאי כמוהר"ר יעקב מאיר יצ"ו אשר נשלחו לי בעתם. והם יפיצו אור כי לא באתי להתגדר במה שלא עשיתי ולהדפיס פס"ד דידי בהסתפחי אל אחרים והנני להדפיסם בעהי"ת בסיף קונטריסי זה. וזאת תהיה למזכרת. ולחכמי לב למשמרת. לבלתי זרוע תבואתם בשדה אחרת. וד"נ:

קונטריס משמרת הטהרה

לעוב"י נא אמון יע"א

לכבוד והדר מע' הרה"ג ראח"ג שושילתא דבי נשיאה כמוהר"ר אליהו חזן יצ"ו ר"מ ור"ם בעוב"י נא אמון יחשל"א.

כתב ידי"ק הגיעוני לנכון. עם קונטריסו הנחמד אשר קראו בשם מעלת היוחסין. אשר כתב הרה"ג שי' בחכמתו הגדולה. די השיב על התר ממזרי קורפו הנודעים מאז. בפסק דין אשר נסדר ממע' הרב המובהק הדו"מ כמהר"ר וידאל אנג'יל יצ"ו הנד"מ בסוף ספר עולת איש לצבי עדיינו ראש הממשלה הרה"ג המפורסם כקש"ת יש"א ברכה ראשון לציון יחי שמו לעולם ועליו הסכימו ב"ד רבא דעקו"ת ירושלם ועטרת מלכם בראשם מלך ירושלם איש על העדה. כמ"ש המעיין שם. וגם אסף איש טהור בקונטריסו הנ"ל כתבי רבני חו"ל העי"א אשר כתבו גם הם תמיהתם על ההתר הלז. וארי נעשה שוא'ל לשלוח לידי"ק גם מה שהעליתי במצודת עניות דעתי בפס"ד להשיב על ההתר הנז'. ולאחזוקינהו באיסורייהו כאשר הוגד להדר"ג שי' שאני הצעיר ידי יסדה פס"ד להשיב על ההתר התמוה הזה בימים האלה. תחת אשר מלפנים הודעתי לכת"ר שי' כי לא ראיתי צורף להניף ידי במקצוע הלזה

והנני להגיד לאחימל'ך יצ"ו פשר דבר. כי מעת קבלתי ספרא דבי רב עולת איש וראיתי את פס"ד ההתר וראיותיו ועמודיו ואדניו. היה לבי כאובות חדשים יבקע וכאש עצורה בעצמותי לא יכולתי נשוא שני צדדים הפכיים. כי מצד אחד היה קשה לי מאד לסמוך על ההתר ההוא ולהכניס הפסולים האלה לתוך טהרת האומה כי לא מצאנו להם מקום התר. וסמוכות דידן מגוף הקב"ע הנדפסות שהן הן סמוכות להרב הפוסק להתיר ולדידן לאיסור. בצירוף ידיעתנו בהשתלשלות סדרי המשפחה המנוגעה הזאת יותר ויותר. מידיעת הרב הפוסק יצ"ו בהיותו רחוק מאד ממקום המעשה. וידענו כי מחוסרי ידיעה במצבנו המדיני. ישאלו כי מה איכפת לן ומי הכניסנו לתגר זה הא איכא מר עוקבא שכחו גדול ואם הוא התיר. למה זה ידוה לבנו על ההתר ומה ימריצנו לדעת יסוד ההתר החזק הוא הרפה. ושאלה היא. אכן רק חסרון ידיעתם במצב עדתינו יביאם לידי שאלה הזאת כי כל תלאת ההתר הזה וסעיפיו ומכאוביו הלא רק לנו הם כי נודע כי כמעט כל עוב"י קורפו יע"א רובה ככולה נתרוקנה למלכות מצרים מחמת המציק של היונים שהיתה זה שנות מספר לתקפ"ץ וברחו ונתיישבו בעוב"י נ"א ומצרים יע"א. וא"כ קורפו כולה הרי היא בתוכנו במלכות מצרים. ולהיות שכל ענייני העדה ובפרט ענייני הנישואין והגירושין וכל דיני האישות בכלל מסורים הם רק בידינו מהקהל' והממשל' יר"ה ועל פינו לבד יקום דבר. ואיש אין בארץ הזאת אשר ישא אתנו את הקורה דלימטי לן שביא מכשורא וא"כ אם יכנסו הפסולים האלה לקהל ה' יהיה על פינו לבד וזה דבר לא נוכל עשוהו להשיא אותם בידים כל שבדעתינו הם ממזרים גמורים עדין וא"כ המכשול הלזה עומד בפנינו תמיד ומידינו יבוקש. ומצד השני לכתוב לרבני ירושלם ת"ו המתירים ולהורות להם חלקי הסותר לכל יסודות ההתר ההוא הפורח באויר כמעט נראה בעיני לחסרון אנושיות. כי צעיר אני לימים והם ישישים אדירי התורה יושבי על מדין העי"א ודי לנו אם אנחנו בקרב ביתינו לא נסמוך על ההתר שהתירו כי מי יכוף עלינו ההר לקבל דעתם ותורה היא (הגם כי לא זאת הדרך הנכוחה והיא הרת תמרורים תדירים כמובן) ושני הצדדים ההפכיים לא נתנו לי מרגוע:

ואכן בהגיד לי הדר"ג שי' כי קבל כתב מעיקו"ת ירושלם מאת הרב הגאון ראש"ל שי' שכתב אליו שאם יש עדיות אשר מחמתן יסתר הפס"ד הנדפ' של ההתר יסתר ויסתר. נוסף על אומץ הרוח אשר נתנו דב"ק של הרב הגאון הנ"ל בהסכמתו על הפס"ד שסמך ידיו להתיר בתנאי אם אין רק העדיות הללו. אז אמרתי א"כ ברשות קא נחיתנא. וכתבתי להרב ראש"ל יחש"ל כתב ארוכה מאר"ש והראיתי לו תמיהותינו הנופלות על ההתר של הממזרים האלה הבולטים מגוף הקב"ע עצמם מבלי נגוע בפסק דין של הרב הפוסק יצ"ו כי דרך אחרת לנו להחזיקם באיסורם. ובזה הסתפקתי בדעתי הקטנה לסתור ההתר בכללו מעיקרו. ולא ראיתי צורך להשיב על דברי הרב הפוסק יצ"ו אשר דרך בדרך אחרת. ולמען יתלבנו הדברים לפני הדר"ג שי'. הנה אני מעתיק לו את הכתב הראשון אשר שלחתי לכבוד הרב הגאון ראשון לציון יצ"ו עד"ף. וזה תוכנו הנצרך לעניינינו:

כ"ד טבת התר"ס

שלום רב וישע יקרב וכו' ראש גאון עוזינו וצבי עדיינו וכו' ראש הממשלה מלכא ורופילא וכו'. כמהר"ר יש"א ברכה יחי שמו לעולם כיר"א.

אדוני הרב הן מאז זכינו לאור ספרא דבי רב עולת איש אשר בסופו נדפס פס"ד דהתר ממזרי קורתו ובקרבת המשפחה המנוגעת והמפורסמת בפיסולה זה קרוב לשמונים שנה. רבים וכן שלימים מבני קורפו תושבי עירנו ונ"א יע"א תמהו על החזון הנפלא הזה בהיות הדבר מוחזק להם ולאבותיהם שמשפחת קוניליאנו מרוחקים מלבוא בקהל ה' ע"ע ומאז לבי כים הומה על על הדבורים המרים אשר תשמענה אזנינו יום יום ולא ידעתי מה אענה. קושטא דמילתא כי גם בעינינו יפלא הדבר הזה הגם שאין אנחנו נטפלים עתה לדון על גופי של הפס"ד אשר פסק מע' הרב הפוסק יצ"ו בהתר הממזרים האלה אם בנוי הוא על מוסדות חזקים או רעועים בסיבת שהצעת השאלה איננה ערוכה לפי רוח הנכון והאמיתי שבענין הזה איך שיהיה באיזה אופן שיהיה הדבר זר ומוזר. שאחרי שהרב האוסר הוא ניהו הרה"ג כמוהר"ר ש"ט אמאריליו זצוק"ל שהיה רב בעירו ומנהיג לבני דורו שקבלהו עליהם והוא דן את הדין חכם שאסר ע"פ מה שנודע אליו נאמנה ע"פ דרישותיו וחקירותיו אז. לא ידעתי באיזה נימוס מדיני או דתי יכנסו אחרים בגבולו אחרי מותו ואחרי פ' או ע' שנה ויפרצו גדרותיו ויתירו מה שאסר על פי השערות ואומדנות? ומה יועילו כל חכמי הדורות יושבי כסאות למשפט בתפוצות הגולה. אם יתקנו ויעשו איזה תקנה וגדר בעירם אם אחרים הבאים אחריהם יהרסו מעשה ידיהם בלי חמלה. כאב אנוש ונעכר הוא זה. והיותר מכאיב כי נם בגוף העדיות והכתבים הבאים העתקתם מקורפו מוכח כי הרב כמוהרשט"א ז"ל סדר פס"ד בכחא דאיסורא וטעם שבו. וגוף הפסק נאבד עם שאר העדיות. ואחרי אשר לא ראינו לא את יסודותיו ולא טעמיו ונימוקיו ולא סברותיו. אשר ע"י החזיק המשפחה הזאת איך ובמה נחלוק עליו ובמה נסתור את דבריו אם טעה בשיקול הדעת או ראיותיו אינם חותכות וכיוצא מדרכי סתירת הפס"ד. ומינה הגם שמע' הרב הפוסק יצ"ו חכם בחכמתו עשה לו פתח לדחות כללים חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. אין הפתח ההוא בנדו"ד פתוח לרווחה כי כל עוד לא ראינו טעם האיסור וגוף העדיות שקבל שעל פיהם בנה חומת האיסור אין סתירת דבריו קולעת לעולם אל עומק דבר הכמוס ואל חקר האמת הנעלם שאין זה טועה בדבר משנה חלילה ועוד בה כי רב שאני שקבלוהו עליהם לדיין כאשר לא נעלם מעינ"ק תשו' מהרשד"ם בח"ב פ' קפ"א והזכירה מהריק"ש בהגהותיו ליו"ד פ' רמ"ב יעו"ש. ומה גם כי חכם אמרו ולא חכמים שאחרי הרב כמוהרשט"א ז"ל ישב אחריו הרה"ג המפור' כמוהר"ר יהודה ביבאס זצוק"ל וגם הוא החזיק במעוז איסורם ככתוב בהקב"ע ההם אחריו ישב הרב הגאון המפורסם כמוה"ר משה חזן זצוק"ל וכולם הוסיפו לחזק האיסור והאם מעיני כל אלה הרבנים נעלם מה שנודע לנו עם היותם הם במקום המעשה עצמו. ולהבדיל בין החיים אנחנו מרחוק זה פלא וכל זה הכאב טמון היה בחובי מאז ואשים יד לפה כי מה איכפת לי להכנס בעובי קורה שאינה על שכמי. והאיכא מר עוקבא מר ניהו רבא שי' מלך ירושלם שכחו גדול. הגם כי עצם הדבר נוגע לעצמינו ממש בהיות עירנו זאת מלאה מתושבי קורפו יע"א וחוששי' אנחנו פן יתערב איזה מהפסולים האלה בתוך המשפח' הכשרות שיש בתוכנו, ואי לזאת. מנוייה וגמורה בסודנו מאז באשר ענין הנישואין מסורים בידינו מהקהל יצ"ו ומהממשלה יר"ה אם יתמלט אחד מבני המשפחה המנוגעה הזאת לבוא מקורפו למצרים יע"א כאשר נפוצה השמועה נסגור בעדו דלתים ובריח מלבוא בקהל ה' חלילה. וזאת הלכתא רווחת חכם שהתיר יכול הקטן ממנו לאסור ולעצמנו אנחנו מצילים בהיו' עירנו מלאה מבני קורפו ולא נוכל לעשות מעשה בידים נגד דעתינו אשר לא מצאנו להם שום התר לפי דעתינו עתה (וכאשר נבאר קצת מטעמנו הלאה עוד) ועל כן החשיתי עד הנה:

האמנם עתה אשר הודיעני מעלת רב אחאי גאון הרה"ג תנא דבי אליהו חזן יצ"ו ר"מ בעוב"י נא אמן יע"א כי הדר"ג שי' כתב אליו שאם באמת ימצא אחרי זאת איזה עדיות אחרות אשר מסיבתה יסתר פס"ד הנדפס יסתר ויסתר. וגם דב"ק אשר בהסכמתו על גוף הפס"ד אשר הטיל תנאי מפורש שאם אין רק עדיות הללו. וכפל ד"ק בכתב ובנדפס. המה הרהיבוני לבוא לפני המלך שי' כי מעתה ברשות קא נחיתנא. והנני להגיד לפניו כי נבואתו דהדר"ג שי' נתקיימה ומעתה הנני מפיל תתנתי לפני הדר"ג שי' לשוב שנית ולהתחקות על הדבר הזה אשר החריד עיר ומתים. ואבי ראה גם ראה את כל התמיהו' אשר יש בדבר ההתר הלזה. וכפי מה שהוצע בהשאלה ומכאן יקיש הדר"ג שי' כי הרבה עניינים ופעמים וקב"ע נחסרו מהענין בסיבת אורך הזמן למעלה מע' שנה ופה לא אזכיר עתה רק שנים ושלשה מהתמיהות היותר בולטות שיש על ההתר הלזה אשר פסק מעל' הרב הפוסק יצ"ו ע"פ השערותיו. שמעני אדוני:

(א) אם כפי המשוער בדעת הרב הפוסק המתיר יצ"ו שפסלות שמחה בת יהודה נמשך מפסלותו של ישראל קוניליאנו שכן כתב דלמטיניה של הרב כמוהר"ר שט"א ז"ל מאחר שאמו של ישראל רחל המנאפת הית' פרוצה חשש לבניה ואין לומר שחנה אם של שמחה הנז' היא שזנתה דאם כן לא היה מכנה אותה שמחה בת יהודה דלא שדיא אבתריה עכד"ק:

ודבר זה נוקב ויורד עד התהום. שכפי זה אין כאן בפסלות שמחה אשת ישראל מעיקרא כי אם חשש ממזרות הנולד מצד פריצות אמם רחל ותו לא וכפי"ז לא די אם נאמר שח"ו הרב כמוהרשט"א ז"ל קטיל קני באגמא הוה. כי אם לא ידע בין ימינו לשמאלו ח"ו באיסורי התורה שהרי אף לפי דמיונו שחשש מפריצות חשש ממזרות מה שאין זה מוסכם לפי הדין. וכאשר העיר בצדק ע"ז מע' הרב הפוסק יצ"ו וכאשר האריך הרב בית שמואל ז"ל בסי' ד' סעיף ט"ו יעו"ש. הלא לכל האופנים אין כאן רק חשש ספק ממזרות ולא ודאות. ולפי מונחו של הרב כמוהרשט"א ז"ל בישראל קוניליאנו אחיה בן רחל המנאפת שהוא ממזר ודאי שהרי קיבל עדיות שזנתה עם רפאל הכהן ודן אותו לממזר ודאי. א"כ איך התיר לישראל לישא אח שמחה בת אחותו שאין כאן כי אם ספק ממזרות והלא קי"ל דאפילו ספקן בספקן אסור כ"ש ודאי בספקן דאסור. ונעלם ממנו סעיף מפורש בש"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ד. ואפי' אם ישראל עצמו הממזר אין בו כי אם ספק ממזרות אסור לו לישא את שמחה שהיא ספ' כמוהו. וכ"ש דלקושטא דדינא לא חיישינן בפריצות חשש ממזרות ורק חשש לכהונה. אבל כשרה לבוא בקהל א"כ הרי השיא ממזר או ספק ממזר לכשרה והיעלה על לב אדם לחשוב כזאת על רב ועצים בישראל יושב על כסא ההוראה לטעות טעות גמור בדבר פשוט כזה? הס מלהזכיר ואפי' להרהר כן אסור:

(ב) מדוע הרב כמוהרשט"א ז"ל לא שלח לזאנטי להתחקות על חנה אחות ישראל הממזר גם כן שהרי שניהם ילידי העיר זאנטי ולא ילידי קורפו ועל ישראל קוניליאנו כתב להרב כמהר"י וינטורה ז"ל לקבל עדיות אודות לידתו. ומדוע לא שלח להתחקות גם על חנה אחותו שמא נולדה קודם ישראל. רוצה לומר קודם שרחל אמם התחילה לפזר דרכיה. ואם בשעה שנולד' נולדה בכשרות הא אין כאן חשש לפריצות עדיין. והנולדים אחרי אשר נתפרסם פריצות אמם חוששין להם לא קודם בהיותה עדין צנועה וכשרה ולמה לא חקר כזאת ושמא ימצא עדים שהודית לפניהם רחל המנאפת שבתה חנה הנז' כשרה היא דנאמנת היא בזה כידוע. אלא דכ"ז להג הרבה ויגיעת בשר שהדבר ברור שחנה היא כשרה שהרי אמה המנאפת רחל אשת חיים גאני. בנה האחרון היה ישראל קוניליאנו שעליו אנחנו דנים שהרי בעלה חיים הנז' פירש ממנה קודם לידתה עד יום מותה כפי הכתוב בהקב"ע. וא"כ חנה זו אמתי נולדה? מוכרח לומר שנולדה קודם ישראל וקודם שנתפרסם זנות רחל אמו ולמה תהיה פסולה ומה חשש היה לנו בה אלא מוכרח הדבר שחנה אם שמחה היא שזנתה וילד' שמחה בממזר' ודאית. ואותה שמחה כשגדלה נישאת לישראל ממזר ודאי וכדין תורה וא"כ אין פסלות שמחה נמשך מכח פסלות ישראל כאשר דימה מעלת הרב הפוסק יצ"ו:

(ג) היותר מתמיה ומפליא הפלא ופלא. שמגוף העדיו' מוכח להדייא ששמחה בת יהודה היתה מפורסמת ודאית ובאה לינשא עם בן זוגה ממזר כמוה והרב המורה כמוהרשט"א ז"ל לא רצה לסמוך ע"ז ולהתירם יחד להנשא זה ע"ז עד שיתברר לו ממזרותו של ישראל ודאי ואז ינתן להם הרשיון להנשא זע"ז וע"ז שלח לזאנטי לכמוהר"י וינטורה ז"ל כי היו דוחקים להשיאן יחד ושלח להתחקות בשעת מעשה. וזה לך האות והמופת. שהנה נישואי ישראל הממזר עם שמחה הממזרת נעשו בח' סיון ש' התק"ץ שהוא חדש מאיו דשנת 1830 למספרם שכן כתוב בהכתובה והועתקה הכתובה בפנקס הקהל ביום 23 לחדש מאיו בשנת 1830 למספרם. והרב כמוהרשט"א ז"ל שלח בעשרה ימים קודם הנישואין לזאנטי להתחקות על לידתו של ישראל קוניליאנו החתן שהרי הקב"ע עליו נעשו בזאנטי יום 10 מאיו ש' אלף תת"ל ככתוב בזמן הקב"ע. וביום 21 מאיו ש' הנ"ל כתוב שהועתק' מפנקס הקהל אחר בקשת חנה יהודה. והרי ידענו שבין מעמד הקב"ע להעתקתם הנמסר ביד חנה יהודה רק יום אחד שבעשרה מאיו נעשו ובשנים עשר בו נמסרו. ובין מעמד הקב"ע לממזרות ישראל עד יום חופתו עם שמחה הנז' רק י' ימים בלבד שהרי ביום 23 מאיו נעתקה הכתובה בספר יום אחרי החופה לפחות. ומי זאת חנה יהודה ומה בקשתה? חנה יהודה היא אם שמחה בת שבתי יהודה אשר הלכה לזאנטי היא עצמה לקבל עדיות ממזריתו של ישראל קוניליאנו אחיה כדי שתנשא לו שמחה בתה אשר אין לה גואל זולתו כי הוא בין מינה. וע"ז כותב הרב כמוהר"י וינטורה ז"ל להרב כמוהרשט"א ז"ל כי לא יכולתי לעשות במהירות ובזריזות יותר מזה. ומניח לרו"מ לעשות הפסק דין כמבואר בכתבו שהועתק בסוף הקב"ע הנדפסות. ונמצא שהדבר ברור ששמחה היתה ידועה לו לממזרת ודאית מצד עצמה כי ע"כ לא שאל ולא חקר על אודותיה כי אין כאן מקום לשאלה ולספק. ומסופק היה רק בודאות ממזרותו של ישראל קוניליאנו וע"ז שלח לחקור אחריו. וכאשר באה החשובה מזאנטי השיאם זה לזה כדין והודיע זאת במאמרו וביקרת הודעתו בכתיבתם כי זנתה אמם וכו' וגם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' וכו' והדברים ברורים כנכון היום. ומזה חבין הטעם שהרב כמוהר"ר שט"א ז"ל מסר כתבו לזאנטי לכמוהר"י וינטורה ז"ל על ידי חנה יהודה שהיא המשתדלת ללכת לזאנטי לקב"ע וע"פ בקשתה נעתקו. ומה חפץ לה בפיסולו של אחיה ישראל קוניליאנו שיתברר שהוא ממזר ולמה נעתרו לבקשתה אם לא כי עי"ז פיסול אחיה בממזרות תצמח תרופה ותעלה לבתה שמחה שתנשא לו כי אין זולתו וזמנים הנז"ל יוכיחו. וכן תראה שבדרישות וחקירות העדים הראשונים במעמד הקב"ע היו שואלים את העדים אם יש לו איזה קורבה עם חנה זו בכאן עומדת. באופן כי הדבר ברור בלתי ספק כי שמחה ההפוכה הזאת היתה מפורסמת לממזרת ודאית מצד עצמה והרב כמוהרשט"א ז"ל לא היה מסופק רק בממזרות ישראל. וע"כ שלח לזאנטי להתחקות וכאשר נתברר לו ממזרותו השיאן זל"ז. ובכן הרי נפל למשואות כל יסודותיו והשערותיו של הרב הפוסק יצ"ו מגוף העדיות שמהם דן. ואין לחלות הרים בשערה שמפסלות ישראל נמשך להרב כמוהרשט"א ז"ל לפסול גם את שמחה. כי עיניך הרואות שממזרות שמחה היה ברור קודם לפסלותו של ישראל וכדבר:

ומ"ש הרב הפוסק יצ"ו שאם חנה זינתה תחת בעלה והולידה את שמחה בתה למה שדיוה בתר אביה וקראו בת שבתי יהודה. זה איני קושיא כי אולי כי חנה עצמה היא קרובת בשר עם שבתי יהודה דאסירה עליו איסור ערוה דאורייתא ונשאו זה ע"ז במדינת ולאחו'רי עיר יונים שאין שם מורה וכשבאו לעיר ישראל הפרישום זה מזה ועל כן לא ילדה עוד וכמפורש כ"ז בהקב"ע הנדפסית וא"כ שמחה היא בתו של שבתי יהודה ממש. אכן ממזרת היא מצד אמה דאיסורה איסור עולם. שבזה תבין למה הלכה חנה לזאנטי להביא קב"ע פיסול ישראל כדי שתנשא לו שמחה בתה. ולמה לא הלך אביה שבתי יהודה עצמו שעדין היה חי כמפורש בכתיבת בתו שכתבו לו בת הנכבד שבתי יהודה י"ל (יחי לעד). והוא היה עליו להשתדל בנישואי בתו. אלא כיון שהפרישום זה מזה בסיבת איסור ערוה הולד הולך אחר הפגים ועליה דידה רמיא ולא על אביה כי אינה נגררת אחריו ואכמ"ל:

וכ"ז כתבתי ממה שהוכחתי מגוף הקב"ע שלפנינו ואולם עתה לא צריכנא לכ"ז כי כה הראני רב אחאי גאון הרה"ג כמוהר"ר אליהו חזן יצ"ו כתב ארוכה מאר"ש הבא אליו מאנקונא ממע' הרב הגדול מר קשישא זקן כל רבני איטליא כמוהר"ר יצחק רפאל אשכנזי יצ"ו ר"מ ור"מ בעובי אנקונא יע"א ומלפנים ישב על כסא ההוראה בעוב"י קורפו יע"א מקום המעשה. ושלחו אלי לשום עיני עליו וראיתי שהרב הנז' מתמרמר על פסק ההתר הלזה. ולשונו כאש אוכלת על המעשה שנעשה. ומעיד בגודלו כי הבת שמחה הנז' היתה ידועה ומפורסמת אצלם לממזרת ודאית מצד עצמה ושש אנכי שכיוונתי לקלע להאמת. ובאמת כי הדברים ניכרים ובולטים מגוף הקב"ע כדכתיבנא:

והוא הדבר אשר דיברתי כי עתה יש מקום להדר"ג שי' להתחקות על הדבר הגדול הזה וכאשר אדונירם יחזור להתחקות ולפרסם איסורם מחדש על פי מה שנודע לו עתה. וכפי מה שהניח מקום לזה בהסכמתו כאמור. בזה יפאר וירומם עוד תפארת גדולתו בעולם ויתקדש ש"ש ברבים ויאמרו אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים ולתשובתו הרמתה אני מצפה ומיחל, ואם. ח"ו אדוני יגדור בעדי דרכי התשובה הנני מוכרח לעמוד על משמרתי שבמלתא דאיסורא אין חולקין כבוד לרב ולדידן לא נסמוך על ההתר הלזה כל עוד שלא יעמידנו בקרן אורה בהתרת כל השאלות הנ"ל וכסא אדוני נכון כנה"ר וכנא"ה הבע"ח בש"א לטבת ה'תר"ס פה מצרים יע"א:

עכ"ל האגרת אשר שלחתי לעיקו"ת ירושלם ת"ו

ומעתה יראה הדר"ג שי' כי אחרי מה שכתבתי להרהג"א אי"ש ירושלם ת"ו בכתב הנוכחי. והוכחתי באותות גלוים ומופתים חותכים כפי מה שהורוני מן השמים. ונתברר כי שמחה הנישאת לישראל הנז' היא ממזרת מצד עצמה וכאשר הוסיפה לחזק את ידינו יקר סהדותיה של הרב הירא מר קשישא ר"מ ור"מ בעוב"י אנקונא יע"א שמר ניהו גופיה היה ר"מ ור"מ בקורפו יע"א ויודע פרטי הדבר לאמיתותן ששמחה זו היא ממזרת מפורסמת אצלם. ושזהו טעם הרב כמוהרשט"א ז"ל שהשיאן זל"ז כדת של תורה שממזר ודאי נושא ממזרת ודאית. שוב לא ראיתי עוד שום צורך להשיב על הפס"ד של ההתר הנז' אשר סדר מעלת הרב הפוסק יצ"ו אשר תלי"ת יש ויש אתנו להשיב ע"כ פנה וזוית אשר שם בה אבן למוסדה להתיר ע"י את הממזרים האלה ולהראות גלוי שהממזרים הנז' באיסורייהו קיימי ויקומו עד עד ועכ"ז נסוגותי אחור שלא להניף ידי במקצוע הלזה מכמה סיבות גלויות וידועות:

א שהנה מע' הרב הפוסק יצ"ו בכל פסק דינו הנז' לא דרך בדרך הזה כלל ולא נגע בפסלות שמחה אשת ישראל הממזר הראשי כלל אשר היא ממזרת מצד עצמה כי לא אסיק אדעתיה כזאת. ורק זה כחו כי בא במה הצד להתיר את ישראל קוניליאנו מצד עצמו בספקי ספקות אשר כתב בחושבו למשפט. כי רק ישראל הנז' הוא אבי הנבלה הזאת של פיסול משפחתו וזרעו בפיסול ממזרות. מצד העדיות שנתקבלו עליו. אשר ע"כ חתר להפילם ולהכשירו. ועתה אשר אנחנו יודעים שהמקור של המשפחה מושחת והבעל כאשתו שניהם ילדי זנונים וזרעם אחריהם טמא טמא יקרא כיולדיהם מה צורך למלאת הגליונות בהוראת פסלות המשפחה. ולמשקו"ט לראות היעמדו דברי הרב הפוסק יצ"ו אם ישראל הלזה כשר הוא כאשר העלה בחכמתו. או מומו הוא מום קבוע שאינו עובר עולם ועד שבשגם לו יהיה שיצדקו דב"ק בהיתרו של ישראל הנז' לפו"ד שבזה נישוויה לסנאיה של הרה"ג כמוהרשט"א ז"ל שטעה בדין פשוט והשיא את ישראל שהוא כשר או ספק ממזר עם שמחה אשר היא ממזרת ודאית, ומפורסמת אשר לא כדת כדקי"ל אפי' ספקן בספקן אסיר כ"ש ספקן בודאן וכ"ש וק"ו ישראל כשר עם ממזרת שזה טעות גדולה ח"ו. עכ"פ הנעשה אין להשיב ולו יהיה שישראל הזה כשר הוא וטעו ב"ד בהוראה והשיאוהו לממזרת ושוב נתודע להם שטעו בהוראתם. סו"ס אין ידיעת טעותם מכשרת את הממזרים אשר נולדו מהזיווג הנתעב אשר לא עלה יפה ע"פ דת ודין. וזרעם וזרע זרעם ממזרים גמורים הם ויהיו עד סוף כל הדורות. וכמפורש דינם בש"ע אה"ע סי' ד' סעי' י"ח ופשוט. וא"כ על זרעם אחריהם שעליו אנחנו דנין היום. אין לנו מה לפלפל בו כלל ולהג הרבה יגיעת בשר הוא. וזאת ברורה בעינינו שאם היתה דעת הרב הפוסק יצ"ו מקפת בידיעה הזאת ששמחה ההפוכה הזאת היא ממזרת מצד עצמה כאשר נודע לנו. לא היה מטריח קולמוסו לכתוב דבר וחצי דבר בענין זה כי אין לו מקום מהיכן להכנס אפילו כמלא מחט סדקית. ובפרט שאנחנו מכירים את הר' הפוסק יצ"ו שיראתו קודמת לחכמתו ה' יאריך ימיו וכיון שאנחנו רחוקים זה מזה הרחק שני הקצוות ממש אך למותר להשיב על דבריו שהם קיימי בדרך אחרת רחוקה מדרכנו כמש"ל:

ב שהדבר ברור בעינינו שכבוד חו"ר ב"ד דעיקו"ת ירושלים ת"ו ועטרת מלכם בראשם ראש הממשלה גאון עוזינו הרהג"א אי"ש על העדה יש"א ברכה יצ"ו בהגיע ליד"ק כת"ד אשר ערכתי אליו באריכו' בליבונן של דברים. עם הכתב שכתב להם גם מני"ר יצ"ו בצירוף העתק כתבו של הרה"ג כמוהר"ר יצחק רפאל אשכנזי יצ"ו ר"מ ור"מ בעוב"י אנקונא יע"א אשר שם כתוב יקר סהדותיה שמעיד בגודלו כי שמחה היתה מפורסמ' אצלם לממזרת ודאית ומחזיק כל דברינו שבכתבינו הארוך הנז'. בטח כי יעיינו בחכמתם שנית בדבר הגדול הלזה וכאשר יתברר להם על נקלה שאין על מה לסמוך על יסודי ההתר שכתב הרב הפוסק יצ"ו ברור כשמש כי הם ישיבו את המנוגעים הנז"ל לאיסו' הראשון. כי מציון תצא תורה כתיב. והפה שהתיר הוא הפה שיאסור ומה צורך לפסקים לסתירת דברי הרב הפוסק יצ"ו:

באופן שמסיבות שתים האמורות היה נראה בעיני ללא צורך לכתוב דבר ולהעיר עד מה על פס"ד של הרב הפוסק יצ"ו יותר ממה שעוררתי בכתבי הארוך המבואר כל הצורך אשר שלחתי ליד כבוד הרב הגאון מלך ירושלם ת"ו. ובדעתי זאת עמדתי מאז שלחתי הכתב הנז' לעיקו"ת ירושלם ת"ו מח' טבת ה'תר"ס ע"כ:

האמנם לאשר ראיתי כי מעיקו"ת נסתם כל חזון ותשובתם עוד לא נראתה. הגם שלפי הנשמע שהכתבים הנז' ביום הגעתם לעיה"ק פעלו פעולה נמרצה וארץ רעשה אכן תשובה בפועל עוד לא ראינו גם ממכתבי מעכ"ת שי' אשר קבלתי בימים האחרונים הקרובים. נודע לי כי הוגד לו נכונה כי הממזרים האלה שהותרו לא יטו אזן לקול מורים אם יחזירו אותם לאיסורם. והם באחת כי מדי היתרם המחודש לא נפקי ומה גם כי הוכרז בבהכנ"ס דקורפו יע"א את דבר ההתר. והגיע הדבר עד אזני ממשלת הארץ דשם ויפה העיר הדר"ג שי' כי עתה יש לחוש פן יפזרו רגליהם למדינות אחרות אשר אין אתם יודע מהעובר לחזק ידי היתרם בפסקי דינין מב"ד של שאר מדינות על סמך פס"ד אשר בידם מחו"ר עיקו"ת ירושלם ת"ו ובפרט שפס"ד ההתר עלה על משבח הדפוס. וא"כ אנן בדידן לא נוכל להשען רק על הכתבים ששלחנו לעיקו"ת ירושלם ת"ו. כי הכתבים הנז' הלא לא תשופם עין זולת ב"ד רבא דעיקו"ת ירושלם ומגבול עיקו"ת לא יצאו אפי' פסיעה אחת. וא"כ במה נקדם פני בני המשפחה הזאת אם יתמלטו לבוא הנה כפי הנשמע ובמה נעמוד לנגדם לבלתי תתם להכנס בקהל ה' במדינותינו אלה אם אין בידינו תורה שלימה פס"ד בנוי וערוך ומשוכלל ע"פ הדין אשר עליו נוכל להסמך בכל עת מצוא ואם נדרש לזה נוכל להראות טעם האיסור ובמה כחנו יפה למנעם מלבוא בקהל ה'. נגד טעם פס"ד ההתר הנז' וע"כ קמתי וסדרתי פס"ד זה לסתור ראיותיו של הרב הפוסק נר"ו המתיר:

ועוד טעם אחר וגדול הוא בעיני משום עשה דכבוד תורה. ה"ה הרהג"ה כמוהר"ר ש"ט אמאריליו זלה"ה ולהציל כבוד תורתו מכל נדנוד טעות בהוראה ח"ו. כי הגם שלבנו בטוח בתפארת קדושת יראתם של רבנינו מע' חו"ר עיקו"ת ירושלים ת"ו. שכאשר יתברר להם עתה ששמחה זאת היא ממזרת ודאית מצד עצמה. כאשר נודע לנו אנחנו בלי ספק יחזירו אותם לאיסורם. כי סו"ס ילדי זנונים המה מצד אמם. וזרע מרעים מצד אביהם ישראל שנשא ממזרת. וזה ברור בעינינו. אכן חוששין אנחנו שבזה מטיא נגיעת כבוד לכתר ש"ט הנז' ז"ל. שעל צד שיחזרו חו"ר עיקו"ת להחזירם לאיסורם מצד שאמם שמחה היא ממזרת מצד עצמה. והנעשה אין להשיב. א"כ יובן מזה כאומר שאעפ"י שישראל קונילייאנו הוא ניהו כשר על פי מה שהעלה הרב הפוסק המתיר נר"ו. אנן מה בידינו לעשות עתה. שהרי הרב כמוהרשט"א ז"ל השיאו עם ממזרת ודאית. ובמעשיו אלה הוא אשר גרם להרבות ממזרים אלה. וע"י מעשיו נפסל ישראל הוא וזרעו אחריו עד עולם. ומה בידינו לתקן עתה ואם רק על אופן זה תהיה חזרת חו"ר עיקו"ת ירושלים ת"ו להרחיק המשפחה הזאת רק מצד אמם לחוד. א"כ הרי אנחנו מודיעים בקול קרנא משרוקיתא שהרב כמוהרשט"א ז"ל טעה בהוראה. ועשה איסור בידים להשיא איש ישראל כשר עם ממזרת ודאית וגרם לפסול משפחה אחת מישראל שלא כדין. ואין לך נגיעת כבוד יותר מזה. ולא זו בלבד אלא בכבוד רבנן ישיני עפר אשר ישבו על כסא הוראת קורפו אחריו וכולם הסכימו למעשיו של הרב כתר ש"ט ז"ל. ומי גרם זאת הלא אנחנו שהודענו רק פיסול שמחה מצד עצמה. ותקננו רק את ענינינו לגדור פתח ההתר לבל יפתחו לנצח. ואת כבוד הרב ז"ל לא הצלנו. כמובן:

כי ע"כ ראיתי חובה לעצמי. כי כמו אשר ענין התר הממזרים האלה נגע עד לבי וזאת הכריחתני לגלות אזן רבנינו ומאורינו שבירושלים ת"ו במה שנודע לנו מפסלות שמחה ההפוכה הזאת מצד עצמה. כדי לשמור טהרת האומה לבל יתערבו פסולים בכשרים. כן עלינו חובה לגלות אזנם ג"כ שלפע"ד משפטו של הרב המורה ז"ל שחרץ על ישראל קונילייאנו הנז' שהוא ממזר גמור הוא משפט צדק ויושר ע"פ דת ודין תוה"ק שתתעלה. ובדין עשה שהשיא ממזרים ודאים זע"ז. ולא כאשר חשב הרב הפוסק נר"ו שתלה פסלות שמחה בפסלות ישראל. ובנפול הסיבה נפל המסובב וא"כ טעה הרב המורה ז"ל טעות מפורסמת מכל צדי צדדיה. הס מלהזכיר. וכל מה שכתבנו בענין פסלות שמחה מצד עצמה לבדה. הוא רק למטוניה של הרב הפוסק נר"ו שחתר כמה חתירות להתיר את ישראל בטענותיו. ע"ז אמרנו שלוא יהיה כי יצדק בהיתר ישראל. סו"ס עתה אין לממזרים האלה שום תיקון כי מקורם מושחת. אכן לא שאנחנו מסכימים להתר ישראל הממזר הראשי כדי להסכים בטעותו של הרב המורה ז"ל חלילה חלילה. וע"כ נתתי אל לבי ולמדתי פרק זה בארוכה. ודקדקתי בכל דברי מע' הרב הפוסק נר"ו וביסודות התרו. ועיינתי בשום לב בכל ד"ק מהחל ועד כלה. וזאת מצאתי כי אחר המחי"ר מכבודו החביב. אין בכל יסודותיו שום יסוד לסמוך עליו כדי לסתור מעשיו הגדולים של הרב המורה ז"ל שחרץ משפט ממזרות ודאית על ישראל הנז' כפי הקב"ע העשוים כמגדל חזק לבנות עליו איסורו. אכן על שמחה הזאת לא הוצרך לא לחקירות ולא לעדיות אודותיה כי מפורסמת היתה אצלם לממזרת ודאית מיום צאתה מרחם. וכדין השיאה זע"ז ומה שהעליתי במצודת עניות שכלי אודות כתבתי עם מה שהשיגה ידי לראות בספרתם של רבותינו הפוסקים ז"ל אשר נמצאה אתי במחיצתי:

ועתה בהתקבלי דברי קדשו טסקא דדינא הכי קרא שמו מעלת היוחסין אשר שרטט וכ' הדר"ג שי' תשו' נכונה על פס"ד של הרב הפוסק המתיר יצ"ו. הנה ראיתי שכמעט ברבו ככולו נתכוונו לדעה אחת בסתירת טעמיו של הרב הפוסק המתיר יצ"ו. בהיות ידיעתנו שוה בהשתלשלות המשפחה הזאת ומקריה. ורק באיזה מקומות ראיתי שמעכ"ת שי' קצר את מקום הרחב שכן היה צריך לבלתי תת מקום עוד לבע"ד לחלוק ולשוב עוד ולבאר. והנני נדרש לשאלת מני"ר יצ"ו אשר דרש להעתיק לו הפס"ד הכתוב אצלי בענין הזה. ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. כי טריחא לי מילתא לחזור על הכתוב ולהכניס דברי מני"ר יצ"ו בתוך הפס"ד בכל פנה וזוית אשר השבנו ע"ד הרב הפוסק יצ"ו ולהשתעשע בדברות קדשו במקומות מועטים אשר שינה הדר"ג שי' סגנון תשובתו או לא הרחיב ככל הצורך כי אין עתותי בידי לרוב העבודה המוטלת עלי כידוע למעכ"ת שי'. ובפרט כי הימים ימי המעשה בטרדת החג הקדוש הבע"ל שעסקיו מרובים. וה' יעזרנו ע"ד כבוד שמו. ויזכנו לעשות רצונו כרצונו. ויצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות אמן.

וזהו נוסח הפס"ד שסדרתי וקראתיו קונטריס משמרת הטהרה

קונטריס משמרת הטהרה

אשר סידרתי בעניי להשיב על פס"ד שסידר מע' הרב המובהק הדו"מ כמוהר"ר וידאל אנג'יל יצ"ו להתיר את ממזרי קורפו הנודעים מאז ומרוחקים מלהתערב בזרע קדש ישראל. ע"פ מע' הרב הגדול כמוהר"ר שם טוב אמאריליו ז"ל ר"מ ור"מ בעוב"י קורפו יע"א מזה שבעים שנה וכן החזיקו אחריו הרבנים הגדולים אשר ישבו אחריו על כסא ההרואה בעוב"י קורפו יע"א כמוהר"י ביבאס ז"ל וכבוד הרהג"א כמוהר"מ חזן זלה"ה כידוע. ופס"ד הנז' נדפס בסוף ספר עולת איש הנד"מ למע' צבי עדיינו הרב הגאון המפורסם ראשין לציון יש"א ברכה יחי שמו לעולם. ולהיות שהספר הנ"ל הנהו כעת מצוי ביד כל אדם. ע"כ אין צורך להעתיק השאלה והקב"ע אשר עליהם הוצעה השאלה. שעליהם בנה הרב הפוסק יצ"ו את חומת ההתר כי ארוכים הדברים. ומצאת כי תדרשם מעל הספר הנז'. ופה נתחיל למשקו"ט בדברי הרב הפוסק יצ"ו ממקום שהתחילו שפתי פי חכם לשאת ולתת בהלכה לענין דינא. וזה החלי. וה' יעזור לי לכוין אל האמת. למען הרים מכשול מדרך עמי ולבל נכשל בדבר הלכה כי זה כל מגמתינו כאשר הוא היודע ועד:

ראשית דבר החכם עשה לו פתח ונתן טעם כניסתו לתגר דין זה. עם שלבו לב חכם הלך ברגש דלא אצריך למעבד הכי מאחר דקי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. ואחרי אשר הורה גבר מאריה דאתרא הרב המורה כמוהר"ר שט"א זצוק"ל ויבדלו לחיים מע' רב אחאי גאון הרה"ג כמוהר"ר אליהו חזן יצ"ו ר"מ ור"מ בעוב"י נ"א יע"א כמו שנדפס בספרו תע"ל ח"ב כידוע. ורב העיר כעת כמוהר"א מפאנו יצ"ו. אין זה מן הצדק ולא מן היושר לבוא אחריהם ולחטט אחר הוראותם דב"ד בתר ב"ד לא דייקי. וע"כ כתב הרב הפוסק יצ"ו שלבו היה רועד וחרד על הדבר הגדול הזה:

האמנם נחה דעתיה דמר. ממה שראתה עינו להרב הגדול כמוהר"א פאלאג"י זצוק"ל בס' עיני כל חי. דכל כה"ג שהוא לעמוד ולברר האמת אין בו משום חכם שאסר. ולא משום ב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכו' כי ע"כ הרהיב עז בנפשו להטפל בדבר ולסתור את הנעשה מקדם קדמתא יעו"ש:

ואחד הרואה ואחד השומע דברים אלו יבהל וישתומם ויתמה תמיהא גדולה. דאטו בי דינא כד דייקי בתר בי דינא אחר. לא לברר האמת הם נטפלים. ולראות אם מספיקין הראיות והסברות שכתבו ב"ד הראשון בהוראתם. וכי ח"ו עלה על דעתינו שב"ד יוצאים למלחמת אגרוף. והם נלחמים עם ב"ד הקודם להם בחוזק יד. או שהם סותרים דבריהם של הב"ד ההוא בלתי טעם ובלתי סברא ובלתי ראיה עד שהוכרחה ההלכה למונעם מכח הדין דב"ד בתר ב"ד לא דייקי. או חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. היש טעם בדברים אלו במחילת כבודו שי'. ואחת אשאלהו להרב הפו' יצ"ו דכפי הצעתו זאת. א"כ בטל הדין הזה ביטול גמור. דב"ד בתר דינא לא דייקי. וחכם שאסר וכו' שהרי מעולם לא ידייקו ב"ד אחר ב"ד כי אם בבירור האמת שלפי דעת ב"ד האחרון. ב"ד ראשון לא עמדו על האמת והצדק כפי מיצוי הדין ועומק ההלכה. וע"כ מביאין ראיות לסתור דינם. ועכ"ז תורתינו הקדושה אשר דרכיה דרכי נועם. מנעו את הב"ד לדקדק אחר הוראת ב"ד אחר חלילה מפני דרכי שלום וכבוד התורה ולומדיה. יוצא מן הכלל אם ב"ד הראשון טעו בדבר משנה וכיוצא טעות מפורסם ונגלה שאז יש לחוש לב"ד טועין אבל בלא זה לא. וא"כ יורנו נא הרב הפוסק יצ"ו במה ריפא שבר זה על נקלה. ומצא לו רשות הכניסה בדבר הוחזק איסורו ע"י ב"ד אחרים והוראתם אשר גם המה עמדו על האמת בלי ספק והוחזק ונתפרסם האיסור דור אחר דור וב"ד אחר ב"ד:

והראיה שהביא הרב הפוסק יצ"ו מס' עיני כל חי אשר עליה נסמך ראשו ורובו בהתר הכניסה. במחילת כבוד תורתו שי' אמינא כי אגב שטפיה לא דק. ובהיות שתקע עצמו להתיר לא שת לבו לכל האמור ומדובר בנדון הרב עיני כל חי וכל מעיין בס' עכ"ח שממנו הוכיח התר הכניסה יראה בעיניו כי אין כאן דמיון ואין יחם. ואין השוואה לנדון ההוא עם נדו"ד. וכל צדדי ההתר שכתב הרה"ג כמוהר"א פאלאג"י ז"ל בנדונו. אין גם אחד מהם בנד"ד כו"ע. וכאשר אבאר בקצרה ואוכיח בראיות חותכות הנכתבים בספר עיני כל חי. הסכת ושמע. והא לך תוכן הדבר בקצרה:

הנה הרהג"א כמוהר"א פאלאג"י ז"ל סדר פסק להתיר ממזר אחד שיצא קול עליו שהוא ממזר. מכח שיצא קול על אביו שהיה סריס ואינו מוליד וא"כ אמו נתעברה בזנות. והקול הזה קלא דלא פסיק כשלשים שנה. והבן הממזר קורא תגר על איסורו זה כי לא נבדק אביו מעולם אם היה סרים ומי גילה סוד זה שאביו היה סרים כיון שב"ד לא בדקוהו. וכלפי לייא יש עדות כו"ח שאם הממזר הנז' הודית שבעלה הסיר בתוליה והיה בא עליה באבר חי ומזריע זרע ככתוב בהקב"ע שם. וע"ז סדר הרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל פס"ד להתירו. ושלח פסקו הנז' לרבני עיקו"ת ירושלם ת"ו להסכים עמו בכח ההתר. ורבני ירושלם ת"ו שמהם יבדל לחיים כבוד מעל' הרהג"א יש"א ברכה יחש"ל. כתבו להרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל. שאין דעתם נוחה ליכנס בדבר הזה. שמא אותו הממזר נאסר ע"פ הוראת חכם שאסרו ובפר' כי הנדון היה בזמן הגאון מר אביו עטרת החיים ז"ל וגם באותו פרק היה הרב מ"ד הרב הגדול המחבר ס' שלחן המלך ז"ל כפי הנשמע שנמצא כן כתוב בפנקסו. ועל כן השיבו פני הרב הפוסק ז"ל ריקם מלבוא בהסכמה עמו. הגם שיש להם פנים מסבירות להתר. עד שיודיעם פשר דבר איך היה. כמו שיראה המעיין כל זאת בס' הנז' דף ק"ן ע"א יעו"ש:

וע"ז חזר וכתב הרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל שנית שאין בדבר בית מיחוש משום חכם שאסר וכו' וב"ד בתר ב"ד וכו' ואלה טעמיו המצודקים:

א כי הרב הגאון ר' אבהו ז"ל ולא הרב מ"ד בעל ס' שלחן המלך ז"ל לא כתבו ע"ז שום פסק ושום הוראה. ושום עדיות ושום חתימה לא נמצאו בדבריהם ולא בכתיבותם כו"ע. ולא עשו שום דין והוראה בענין הלזה. ובפרט כי באותו זמן עדיין לא נתמנה הרב ר' אבהו עטרת החיים הרב החבי"פ זצוק"ל לדיין ומו"ץ בעוב"י איזמיר. ובכניסתו מצא שהדבר כבר נעשה ע"י מנהיגי הקהלות וסמך עליהם ותו לא וא"כ אין כאן חכם שאסר כי שום דיין ומורה. לא נטפל בדין זה להורות דיני. ותול"מ:

ב היא יותר גדולה שהבעל עובדא גופיה שהוא הממזר הוא צווח ככרוכיא וקורא בצדק למה אסרתוני. הלא כל מקור האיסור נמשך יען שאביו היה סריס. וע"ז הוא צועק מי הגיד לכם זאת מי בדק אותו שהיה סריס. ואם רק על קיל הפורח באויר תמנעוני מלבוא בקהל ה'. ואע"פ שיש עדיות שאמו זינתה עכ"ז אין זנות אשת איש מחזיק להבן ממזר משום דרוב בעילות אחר הבעל יעו"ש. וע"ז כתב הרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל שכדי לברר האמת ולבדוק אם באמת היה אביו סריס או לא אין כאן משום חכם שאסר. אפי' לו היה באמת שנאסר ע"פ חכם שהרי החכם אם היה אוסרו מחמת עדות שזנתה אמו אשר זה דוקא יש בכתב קב"ע הזנות אין זה כלום כי מקור האיסור מושחת. ורק אם הוברר שאביו היה סריס יש ידים להחזיקו לממזר. וכאן שעדיין לא נבדק אביו אם היה סריס או לא. עדיין לא הוחזק איסורו כלל. וא"כ לבדוק אם אביו היה סרים או לא. שזה עדיין לא נעשה עד הנה. כל שהוא לברר האמת כזאת אין כאן משום חכם שאסר. והם דברים נאים למי שאמרן. ופוק חזי אסוף דינא כאשר סדרו פס"ד ההתר חו"ר עיקו"ת ירושלם ת"ו בהסכמת מוה"ר הגאון המפורסם כמוהר"א אשכנזי זצוק"ל המה ראו כן תמהו מה ראו מעיקרא רבני חו"ל להכנס בספק זה ולעשות שאלה אם הוא ממזר או כשר. ומי הכניסם לבית הספק כ"ז שאין בידם עדות שמעידי' שהיה סרים. וב"ד לא בדקוהו בגופו אם היה סריס או לא. וע"ז התירוהו כמ"ש המעיין בפס"ד ההוא יעו"ש. וצא ולמד צדקת לבבם ואומץ רוחם הטהורה והקדושה של חו"ר עיקו"ת ירושלם ת"ו מסדרי הפס"ד ההתר ההוא. שעם מה שהראו בתקף חכמתם שהממזר הנז' כשר ומכושר ע"פ הדין. עכ"ז בעת נעילת שערי הפסק גילו דעתם שהם נטפלים בדבר כי אין אתם יודע אם היה איזה חכם או מומחה דפקיע אשר אסר את הממזר הלזה מקול"ז. וע"כ הם מניחים בירור הדבר ביד הרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל שהוא יחקור אם היה איזה חכם שאסר. וכל עיקר פס"ד הוא רק תשובה לפסק דידיה שסידר הוא וכאשר כ"ז יראה המעיין בד"ק. שם בדף קנ"ו ע"ד תנוח נפש קדשם בג"ע ויבדלו לחיים. החיים אתנו ה' יאריך ימיהם עולם סלה:

ג כתב הרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל שאין כוונתו בטיפולו עתה בנדון זה. להתירו בידים לבוא בקהל ה' חלילה רק כי מה שנעשה אין להשיב. כי הממזר הנז' כבר נשא אשה מחוץ למדינה שלא בידיעת ורצון חכמים וע"כ החרימוהו בחרם גמור. ולוא היה אופן בידם שיגרש את אשתו. לא היו נטפלים בו והיו מניחים אותו באיסורו כפי הקול שיצא עליו. אכן אופן שיגרש הוא דבר נמנע כי אם במותו יפרד הזוג הנז', אכן בחייו לא יתכן ובעבור שנכשלים הקהל בחרמו. ע"כ נכנס למשקו"ט ולפלפל עם חו"ר ירושלם ת"ו אולי ימצאו תרופה להתירו מן החרם ע"י שיעמידו' בס' ממזר אכן אם הוא ממזר ודאי לא. כי חושש אם יתירוהו מן החרם יחזיקוהו לכשר גמיר אח"כ. אכן אם הוא ס' ממזר שקו"ט להתירו לעלות ס"ת וכו' ולהניחו בחזקת איסורו כבראשונה. וכאשר תמצא כ"ז מבואר בדברי הכתב ששלח לעיקו"ת הלא היא בדף ק"ן ע"ג יעו"ש. ועוד יש לחלק בנדונות וסמכתי על הקורא ואסתפק רק באלה שלא להיות מאריך טרחא:

ועתה נשאל נא את פי מעלת הרב הפוסק יצ"ו מה מצא אחת מאלה בנדו"ד שנסמך עליה' לבוא בפס"ד ולסתור דברי ב"ד הקודם אליו שבנדו"ד הכל בתר איפכא:

א כי בנדו"ד הרי חכם רב ומו"ץ בעירו דן את הדין ואסרו לבוא בקהל ה' כפי הקב"ע אשר קיבל. ולפי חקירותיו ודרישותיו. ונראה מגוף הקב"ע שהרב כמוהרשט"א ז"ל סדר פס"ד בכחא דאיסור ונאבד באורך הזמן. ותו דהאיכא מעב"ד טובא חזק ואמיץ מ"ש בכתובתם בשבטי ישראל הודעתי נאמנה וכו' כי ילדי זנונים וכו' וגם דור עשירי לא יבוא וגו' ומה מעב"ד יש יותר מזה. וחתם הוא ז"ל והחתים עמו עוד ב' פרנסי הקהל אז דקורפו. כדי לעשות כעין ב"ד שלש. ונתקבלה דעתו ופסקו באין פוצה פה ומצפצף. וכן הרבנים הגדולים שישבו אחריו זצוק"ל זה שבעים שנה. ועתה אשר כבוד הרב הפוסק יצ"ו בא לחטט אחריהם ולסתור דינם. האם אין זה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. והאין זה ב"ד בתר ב"ד לא דייקי?

ב בנדו"ד יש כאן קב"ע גמורה ומהם דן את הדין ולא נשאר כאן מה לברר האמת כי הרי היא ברורה. רק אם נחטט אחריהם באומדנות וכו' להפיל דבריהם. וגם פה בנדו"ד לא היה מי מהממזרים הנז' אשר קרא תגר על פס"ד הרב המורה כמהרשט"א זצוק"ל ובא בשאלה לפני הרב הפוסק יצ"ו קורא וצועק כי הרב האיסר לא ראה דין זה ולא עיין בזה וכו' כנדון הסריס אשר מעולם לא נבדק וכיוצא שהם דברים ניכרים שב"ד שאסרו לא נטפלו בדבר כו"ע. וכמו שכן הוא האמת ששום מורה לא בדקו ושום מורה לא פסק את הדין:

ג שהרב הפוסק יצ"ו כוונתו להתירם בידים ממש שכן כתב שם שהרב המורה לא צדק. והם כשרים הוא וזו"ז לבוא בקהל ה'. וגם בזה לא עשה כאשר עשה כמוהר"א פאלאג"י ז"ל לחקור ולדרוש על מקור איסורו. ולפחות היה שולח דברו אל הרבנים הגדולי' זקני הדור אשר בעוב"י קורפו וסביבותיה אשר הם יודעים מקור הדברים ושורש הענין כמו שנתגלה אח"כ שהם ידעו בבירור ששמחה זאת הנישאת לישראל הממזר הראשי היתה ממזרת ודאית וא"כ לשוא צרף צורף והטריח קולמוסו להתיר את ישראל. והרי שמחה זו עומדת נגדו. ובמחילת כבוד תורתו שי' לא הלך בדרך רבותינו חו"ר ירושלם ת"ו שעם שע"פ תוקף חכמתם הראו בראיות מופתיות ותותכיות שהממזר הנז' הוא כשר גמור. עד שלא היה מקום להסתפק באיסורו מעיקרא כלל. בכ"ז לבם היה חרד ורועד פן היה איזה חכם שאסר קודם לזה. וכמש"ל. שלולא היה כן ברור הדבר שלא היו נטפלים להשיב אפי' להרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל בעל הפסק. וכמו שכן עשו בפעם הראשונה זי"ע. ובנדו"ד הרי הרב הפו' יצ"ו ראה שיש כאן חכם וחכמים שאסרו והוחזק איסורם זה שבעים שנה. ובכ"ז הוא מתירם בידים ומתכוין להביא לו סמוכות מנדון הרב כמוהר"א פאלאג"י ז"ל אשר אין דמות ביניהם כו"ע. והרי הראיתיך בעיניך שפתח התר הכניסה אשר מצא לו הרב הפו' יצ"ו ליכנס. בדין אשר חכם אחר קודם ממנו אסרו והחליט איסורו. איננו פתח. והתר כניסתו פורח באויר. במחילת כ"ת ונניח עתה פתח הכניסה. הבה ונראה את דברי קדשו אשר בהם מצא די השב לסתור הוראת הרב כמוהרשט"א ז"ל. ונטייל בד"ק אחת אחת:

הנה מע' הרב הפוסק יצ"ו אחר שהיו לפני קדשו מועתקים כל הקב"ע שנתקבלו בזאנטי על פיסול ישראל קוניליאנו הממזר הראשי. וגם נוסח הכתובה אשר סידר מע' הרב כמוהרשט"א ז"ל הציע בתחילת דבריו וז"ל בהשקפה ראשונה נראה דאין מקום פתו"ר לטהר את המשפחה הזאת מתלת טעמי. חדא כי כבר הודו אביו ואמו על פיסולו, שהאשה אמרה אל המוהל כי מפ' נתעברה. ואביו אמר שמיום התפרדו ממנה לא בא אליה עוד. שנית שאפילו את"ל שיש איזה התר לולד. תיפוק לי כי בודאי הרב המורה שדן בדעתו שהוא פסול. איך התיר אותו לבוא בקהל. ואיך השיא אותו עם ישראלית ובודאי שנתברר לו שגם הכלה היתה פסולה לבוא בקהל והשיאה לו ואנחנו לא נדע. והראיה שכתב בכתובתם כי זנתה אמם לשון רבים. שלישית שנתחזק הדבר כמה שנים דור אחר דור. הכריזו עליהן בבתי כנסיות שהמשפחה הזאת פסולה לבוא בקהל. ומי זה יוכל לבטל את קול הגדיל כזה:

הנה זאת הצעתו הצעת חכם במה שמצא פתח ההתר מוקף משלש רוחותיו. שאין כאן מקום ממה ליכנס בשער ההתר. ואחר זה תו"מ חזר הרב הפוסק יצ"ו וסתר את כולם ובטלם כעפר לדוש וכתב שאחר המחי"ר לא צדק הרב המורה ז"ל לפסול את ישראל הנז' מכח העדיות הללו:

ובטרם נתקרב לראות את הראיות שהביא לסתור את דברי הרב המורה כתר ש"ט ז"ל. נתמה על החזון שמע' הרב הפוסק יצ"ו במקום שעמד לא ישב ובמה שנכנס לא יצא. שהרי הוא כתב בטעם השני של הצעתו. שבודאי הרב המורה ז"ל נתברר לו פיסול הכלה שמחה ואנחנו לא נדע. והמובן מדב"ק שידיעת פסלות שמחה נעלמה מאתנו ולא ידענו כיצד היתה ברורה להרב המורה ז"ל. ורצונינו לומר שבסיבת ידיעתו בממזרות שמחה הנז' ע"כ השיא אותה עם ישראל קוניליאנו הממזר כדין של תורה שממזר ודאי נושא ממזרת ודאית. כי הס מלהזכיר ששמחה היתה כשרה והשיא אותה עם ישראל אשר הוא דן אותו לממזר ודאי חלילה לחשוב זאת אפי' במחשבה והוא הכרח עצום ויפה. וא"כ איך תו"מ חזר הרב הפוסק יצ"ו וסתר כל הבנין הלזה בדחיפה קלה. כי לא צדק הרב המורה שפסל את ישראל בעדיות הללו. וגם עתה השאלה במקומה עומדת. הגם שנאמר כי לא צדק בפיסולו את ישראל מי הגיד לו עתה ששמחה זאת לא היתה פסולה מצד עצמה לבוא בקהל. הלא הוא עצמו כתב שאנחנו לא נדע. ואם הרב הפוסק יצ"ו לא ידע מציאות פסלות הכלה. כיצד יחלוק על הרב מארי דאתריה היודע ברור כיצד היתה פסלותה. ומה בצע להרב הפוסק יצ"ו אם יתיר את ישראל. הלא ישראל מת. ואין כאן לפנינו כי אם זרעו. וזרעו הרי הוא פסול לעולם מצד אמו ולא ידעתי במה סתר המקצוע הלזה שנתקשה בו בהצעתו. וחפשתי בכל דב"ק בפס"ד הנ"ל ולא מצאתי בו שום שקו"ט ושום פלפול ושום דחיה בענין פסלות שמחה. לברר אם באמת היתה פסולה או לא עד עת נעילת שערי הפסק. ובשיטה אחרונה שרטט וכתב ששמחה זו למטוניה דהרב המורה הוא. יען כי שמחה היא בת חנה. וחנה בת רחל המנאפת ומכיון שהיתה פרוצה חשש גם לבניה חשש ממזרות עכתד"ק:

והדבר פלא נשגב. כי מלבד שעתה נתהפכה השיטה שאנחנו נדע שמחה זו מה היא וכשרה כי לקתה בעון זקנתה. והרב המורה במקום המעשה והוא בעל דין ומעשה. לא ידע? וזאת שנית כי עד עתה החזיק להרב המורה ז"ל לת"ח דיין בעירו שמן הסתם דייק במעשיו ולא השיא שמחה עם ישראל כי אם אחר שנתברר לו פסלותם. ועתה שב והחזיק אותו לע"ה ח"ו כי אם למטוניה כי חשש להם חשש ממזרות הלא שניהם ספ' ממזרות הוא דאיכא. והרי טעה בדין פשוט דספקן בספקן אסירים. ומן הכאב הנעכר הוא סדר זה. לדחות הר גבוה ותלול בהשערה ואומדנא לבד? והשערת הרב הפוסק יצ"ו גדולה היא בעיניו מידיעת הרב המורה הברורה. שהרי דחה ידיעתו מפני אומדנתו נורא הדבר הזה

ובכל זאת הבה ונבליג עתה על יגוננו בתמיהותינו אלה. ונסורה ונראה אח יסודות הרב הפוסק יצ"ו וראיותיו שהביא מדברי הפוסקים ז"ל אשר בהם מלא ידו כלי נשק להפיל ולסתור חומת האיסור אשר בנה מע' הרב המורה כמוהרשט"א ז"ל באבני חקירותיו ודרישותיו וידיעותיו והציב דלתיה בהיותו הוא ר"מ ומו"ץ בקורפו. ויודע גופא דעובדא מהחל ועד כלה הבא ונעבירם לעין הקורא אחת לאחת בעהי"ת:

יסוד הראשון

באשר כי רחל המנאפת מתה היתה בעת הקב"ע. ולא יכלו לחקור מפיה על לידתו והורתו כי אם מפי המוהל אשר שמע מפיה כי נתעברה מיהודי אחד שמו רפאל. ולעומת זה העיד העד הז' ששמע מכמה אנשים שנתעברה מגוי אחד. וא"כ הו"ל עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא וכו' וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז דכשמעידים שני עדים בבת אחת זה הפך זה עדות הנכחש לאו כלום הוא דאוקי חד לגבי חד והו"ל כאלו אין כאן עדות כלל. והאריך בפלפול בנדו"ז יעו"ש

ועל זאת יתחמץ לבב כל מעיין ישר הולך. האם זה צדק ומשפט יושר. לברור מתשעה עדיות המסודרים כול' לפניו רק את הצולעה והנדחה והרעועה אשר בהם לפי דעת הרב הפוסק יצ"ו ולדלג בפסיעה אחת מעדות הראשונה עד עדות הז'. כדי לגזור אומר שיש הכחשה מעדות המוהל לעדות עד הז' ולהתיר בזה איסור תורה. ועל זה בטני כאובות חדשים יבקע ושאלות רבות נשאל:

מדוע העלים עין מעדות העד הרביעי שמו אברהם ן' עקיבא פוליטי. שנשבע ש"ח על עדותו והעיד שהוא יודע בבירור שישראל קוניליאנו נולד מיהודי גר (בארץ) שאינו יודע שמו והיו רוצים לשום לו שם האב הגר ההוא ולא ידע הסיבה מדוע לא נקרא בשם זה עכ"ל. ומי הוא הגר הזה הוא רפאל ן' חנניה שהיה גר בזאנטי שהוא יליד ותושב קורפו והלך לעסקו לזאנטי. ושם עשה גם העסק הרע הזה. והה"ז עדות מכוונת עם עדות המוהל רפאל דילמידיגו שהעיד כן ממש. כאשר תמצאה בעדות הג' אשר בהקב"ע הנז' אשר ספרה האם המנאפת לפי תומה להמוהל רפאל דילמידיגו שהבן הנז' נולד לה מרפאל ן' חנניה הכהן. והיתה רוצה לשום שמו חננאל כשם אבי הנואף אכן המוהל לא רצה מפני כבוד הכהונה וקרא שמו ישראל. והיא עדות מכוונת עם עדות המוהל. וניכרים הדברים שאברהם פוליטי הנז' היתה לו ידיעה נכונה והכרה נאמנה בעסקי בית הפנימיים של רחל המנאפת כי מהיכן נגלו אליו דברים אלה אשר אין דרכם להשמע בחוץ ברחובות קריה וזה פשוט וברור:

מדוע העלים עין מעדות העד השמיני אברהם שבתי בן שבתי. שהעיד בש"ח שישראל זה נולד מרפאל הנז' אשר הוא לבדו היה יוצא ונכנס אצלה. והעד הנז' יודע כל זאת. יען הוא שכן בחצר רחל הנאפת והיה רואה הכל בעיניו. והיש לך עדות יותר ברורה מזאת. ואלו השני עדים נתקבלה עדותם במעמד אחד בפני הרב הר"י וינטורה ופרנסי הקהל נ"ע ככתוב בהקב"ע. ואחרי שיש לפנינו ב' עדים כשרים עדי ראייה וידיעה והכרה ויודעים בבירור שמרפאל כהן דדיימא מיניה לחודיה היא מעוברת האם יש כח בעדות העד הז' אשר אומר ששמע מפי השמועה שנתעברה מגוי להכחיש עדות ב' עדים כשרים היודעים עדות גמורה בידיעה והכרה וראיה? מי שמע כזאת? ואפי' אם אין כאן ב' עדים רק עדות העד הח' שמעיד שראה בעיניו הכל. וא"כ אין כאן כי אם אחד כנגד אחד. ועד אחד אומר ראיתי כו"כ והשני אומר שמעתי ההפך לא תצוייר בשים אופן שזאת תקרא הכחשה. דלא תהא שמיעה גדולה מראיה וגדולה מזאת פסק מרן בח"מ סי' למ"ד סעיף ד'. עד שמעיד על דבר שראה ואומר שעמו היה פ'. ואותו העד השני מכחיש ואומר לא הייתי עמך ולא ראיתי אין זו הכחשה יעו"ש כ"ש וק"ו בנדו"ד דהעד האחר מעיד עדות ראיה. והב' מכחישו בשמיעה. דאין כאן לא שם ולא זכר ולא ריח הכחשה כו"ע:

מדוע העלים עין מעדות התשיעי שהעיד שרוב המצויין אצל רחל המנאפת פסולים אצלה שהם יהודים. וכתוב שם שזכר אותם העד בשמותם אחד אחד. והתימה על הרב הפוסק יצ"ו שהעלים עין חכמתו מכל אלה העדיות הפוסלים את ישראל הנז' פיסול גמור והעלה לנו במצודתו רק עדות העד הז' להכחיש ע"י את שלשת העדים הנז' ואת רבע עדות המוהל זה פלא:

והיותר מבהיל וקשה כחומץ לשנים. מה שעשה מע' הרב הפוסק יצ"ו שחלק לשנים את עדותו של העד הז' עצמה ובירר לו ממנה מה שמצא ממנה לו חפץ ושאר דברי העד הז' עצמו אשר לא מצא בהם חפץ לשיטתו. השליכם אחריו ולא העלה אותם על דל שפתיו. שהרי אותו העד הז' גופיה שאמר ששמע שנתעברה מגוי. תוך כ"ד חזר ואמר ומכמה אנשים שמעתי שזה אינו אמת כי אם מעוברת מיהודי אחד שמו רפאל חננאל. וזה פלא עצום המכאיב את לב המעיין. שאפי' לפי שיטת הרב הפו' יצ"ו שתפס לעיקר רק עדותו של העד השביעי להכחיש ממנה את עדות המוהל ע"י עדות ששמע שנתעבר מגוי. הוא עצמו חזר והעיד ששמע מאחרים שנתעברת מפ' כהן באופן ששתי שמועות שמע. אחת שנתעברה מגוי. ואחת שנתעברה מישראל וזה שמו וחניכתו. ומאי חזית דסמכת על שמועה זו ולא על השמועה השנית. ועד אשר נכחיש את עדות המוהל מתחלת דברי העד הז'. אדרבא נסייע אותו מסוף דבריו. שהרי הטעימן יותר שהזכיר שם הנואף בשמו וחניכתו. ופלא נשגב הוא בעינינו אם באופן כזה מצא לו כח ועז לקרא אותה הכחשה כדי להתיר ע"י המצאה הנפלאה הזאת איסור תורה. ולטהר את ממזרים מוחזקים והתירם בזרוע. אתו הס"ר:

ואעיקרא דדינא פירכא. כי לא ידעתי לצייר את ההכחשה הזאת ומאיזה מקום יחול עליה שם הכחשה. שהרי רפאל דילמידיגו המוהל איננו מעיד עדו' עצמו וידיעתו הוא שרחל נתעברה מרפאל כהן. רק המוהל מעיד שבפניו הודית אמו שנתעברה מרפאל הכהן. וספרה לו ביום המילה את כל פרשת העיבור והלידה בלתי שקדמה לה חקירתו. ואם כן לו היה האופן שהעד הז' היה מכחיש את המוהל באומרו אני הייתי שם ולא ספרו לך כלום. או אני שמעתי מפי רחל עצמה ההפך מדבריך. בסגנון כזה תקרא הכחשה עד אחד לרעהו ולאו כלום הוא. כי זאת היא הכחשה בצדק ובמשפט:

אכן בנדו"ד המוהל מעיד שכן אמרה אמו שהיא מעוברת מרפאל הכהן ובקשה ממנו לשום שם הילד כשם חשוקה והמוהל מעיד שהוא יודע זאת א"כ העד הז' שמעיד ששמע שנתעברה מגוי. אם אתה אומר שזאת הכחשה א"כ אין העד הז' מכחיש את העד. רק הוא מכחיש את האם עצמה. שהודית ברצונה שנתעברה מפ' הכהן. והוא סותר את דבריה ע"י שמיעתו שנתעברה מגוי:

והשתא ניחזי אנן דדל מהכא המוהל לו היתה האם בפנינו בעת הקב"ע ואומרת שהיא מעוברת מרפאל הכהן הנז' אשר הוא היוצא והנכנס בביתה. והעד הז' הזה יכחישנה על פניה ויאמר לה לא כי. כי אני שמעתי שנתעברת מגוי. היש מי שיעלה במחשבתו לומר שזאת תקרא הכחשה וכיצד יכול להכחישה. האם היא זנתה בפניו? והאם הוא ידע שנתעברה ממנו ואפילו אם היה אומר אני יודע שנתעברה מגוי אינו נאמן להכחישה דמנא ידע. וא"כ גם עתה שהמוהל מעיד הדברים בשם האם המנאפת עצמה. אם העד הז' יכחישנו אינו מכחיש את המוהל רק את האם ולאו כלום הוא:

ותדע שכן הוא שהרי אפי' האב שהאמינתו תורה לפסול את בנו ולשומו ממזר ודאי עכ"ז אם האשה אומרת שאינה מעוברת ממנו אבל היא מעוברת מגוי ועבד היא נאמנת והולד כשר כפסק מרן באה"ע סי' ד' סעיף כ"ט. והטעם לפי שאין הבעל יכול להכחישה בדבר כזה. לפי שאין ידוע לבעלה ההפך. וכ"ש וכ"ש לגבי איש זר. וכ"ש וכ"ש שהיא אומרת ברור שמפ' נתעברתי. והעד הזה יכחישנה באמירתו ששמע שנתעבר' מגוי. ובושה היא לקראתה אפי' ריח הכחשה. והדברים פשוטים.

ואם דעתך לומר שהאם עצמה אינה נאמנת לפסול את בנה. ולומר מפ' יהודי אני מעוברת כדי לפוסלו. וכאשר הדין מפורש במרן סי' ד' סעיף כ"ט ורמ"א בסעיף כ"ו. ורצונך לומר דאעיקרא אין עדות המוהל הזה מספקת לפסול את הולד ע"פ הודאת אמו לפניו שהרי האם עצמה אינה נאמנת בזה. וכדכתב הרב הפוסק יצ"ו לקמן והדין דין אמת. אכן קשה שאם מסיבה זאת אתה רוצה להפיל עדות המוהל א"כ למה לן כל השקו"ט הזאת היתירה ולהכניס פילא בקופא דמחטא. ולהדחק במשעול צר ודחוק כזה ולתלות הדבר בעד אחד בהכחשה מה שאין הכחשה כלל לא מינה ולא מקצתה הלא סמא בידן לעקור את הכל ולומר ברחבה שאפי' אם אין כאן מי שיכחיש את המוהל בעדותו שכן הודית אמו בפניו באמת וצדק. עכ"ז אין הולד נפסל בהודאת האם שאפי' היתה עומדת בפנינו ואומרת מפ' כהן אני מעוברת אינו כלום שאין האם נאמנת לזה. ודוקא לאב האמינה תורה לפסול את בנו ולא לאם ואם זה הוא רצונך ודעתך. חכה נא קורא נעים עד בואינו לעמוד ביסוד השני. אשר שם השמיענו את דבריו הרב הפוסק יצ"ו ועמד על נקודה זאת ושם אשמיעך את דברי גם אני:

עכ"פ אודי לי מיהת דרך מילתא דהכחשה שיסד לן הרב הפו' יצ"ו הוא יסוד נופל מכל צדדיו וחלקיו. שאין כאן הכחשה כלל. חדא דעדות המוהל הם דברי האם עצמה. ואין העד מכחישו שלא שמע המוהל כזאת. ואין העד יכול להכחיש את האם. ומכ"ש שכל עדותו היא בשמיעה. שנית שהרי יש כנגד עדות העד הז' שני עדים כשרים. האחד עד ידיעה והכרה. והב' עד ראיה. ושניהם ביררו בעדותם שעכ"פ מרפאל חננאל הכהן מעוברת היא. ואין עד שמיעה חשוב כנגד עד ראיה אחד כ"ש אחד נגד שנים. כ"ש שהוא בשמיעה ושניהם בידיעה. שלישית שהעד הז' אבי ההכחשה המולידה ומצמיחה הרי הוא עצמו חזר תכ"ד לקיים דברי המוהל בשמועתו שנתעברה מרפאל חננאל והם כדברי המוהל ממש. ואם כן מעולם לא היה לההכחשה הזאת שחידש לן הרב הפוסק יצ"ו שום חלות ושום מציאות בשום אופן כלל וכלל:

וכל אלה הדברים אשר אנחנו מתחבטים בהם ועליהם אינן ילידי הדמיון ובני הפלפול. וזרע האומדנות וההשערות. רק הם דברי העדיות אשר הם קבועים ונדפסים בספר הגלויים לעין כל קורא בהם. והמעיין ישפוט אם יש בדברינו נפתל ועקש וידון בשכלו אם יש מקום לומר שזאת תקרא הכחשה ואין להכחיש המוחש לך נא ראה:

ומהאמור הדבר מובן מאליו שמעולם לא היתה להולד הזה שום חזקת היתר מעולם שהרי העדים הנז' העידו על עיבורו שאמו נתעברה מרפאל כהן הנז'. וא"כ בעת לידתו כבר נולד בפיסול שהרי האב שהוא חיים גאני הוא נפרד ממנה כמה שנים לעיני כל העם אשר בשער. ואזדא לה חזקת דרוב בעילות אחר הבעל שהרי בעלה אינו שרוי עמה וגם חזקת האם ליכא. שהרי העדים מעידים שעיבור' היה מרפאל הנז'. והיא ג"כ איבדה את חזקתה בהודאתה שמרפאל נתעברה. ואין אנחנו חיין מפיה בזה. לומר שאין אדם משים עצמו רשע. שהרי הא איכא עדים שמרפאל נתעברה. ועד התשיעי מעיד שרוב מצויים אצלה פסולים הם וזכר אותם בשמותם אחד אל אחד והם דברים פשוטים. ולא הוצרכתי לזה רק יען ראיתי להרב הפוסק יצ"ו דבתחילה רצה לומר דלא היה להולד הזה חזקת היתר והביא דברי התוס' דקידושין ודברי רש"י שם שכתבו דבתרי ותרי אזדא לה חזקת האם ואח"כ חזר בו בסוף ד"ד ע"ב וכתב וז"ל אמנם כ"ז בנדו"ד לא מיהני מידי. דליכא אלא עד אחד שהוא המוהל ששמע מפיה שנבעלה לפסול לה. וכל קבל דנא איכא עד המכחישו שמגוי נתעברה. פשיטא דאזלינן בתר חזקת האם עכ"ל:

ולפי כל האמור ומדובר. אין כאן מקום לכל דברי הרב הפוסק יצ"ו דהכא עדיפא דאיכא תרי המעידים שמישראל נתעברה ולית כאן תרי נגדם והאחד הז' שמכחישם בשמיעתו אינו כלום נגד תרי וכ"ש שהם בידיע והוא בשמיעה. וכ"ש וכ"ש שהעד בעצמו חזר בו תכ"ד והעיד בשמיעתו בהם. ואם כן לכל האופנים אין כאן חזקת היתר לא לולד ולא לאם והם דברים ברורים. ומעתה נפנה נא בעין חודרת אל:

יסוד השני

אשר כתב הרב הפוסק יצ"ו להתיר את ישראל הלזה וז"ל. ועוד אפי' יהבינא ליה כל חיליה דהולד הזה אין לו חזקת התר לא ממנו ולא מאמו וגם עדות העד שמעיד שמגוי נתעבר' אינו נחשב להכחיש את המוהל מתרי טעמי. חדא דיש עדים אחרים המעידים ששמעו כדברי המוהל שמישראל נתעברה ועוד שעדות המוהל עדיף מכל העדיות שכולם שמעו מפי אחרים או מאומדן דעתא. אבל עדות המוהל היא ששמע מפיה. עכ"ז עדות המוהל הזה הבא לפסול את הולד לא מעלה ולא מוריד מתרי טעמי חדא דעדותו הוא ששמע ואם היתה אמו קימת ואמרה בפיה לפסול נבעלתי ונתעברתי ממנו מי היתה נאמנת לפסול את בנה? הא ודאי לא. וכדפסקו כל הפוסקים רוא"ח דאין האם נאמנת לפסול את בנה כי אם להכשיר. וכדכתב הרמב"ם פרק ט"ו מ"ה אי"ב הי"ט וכו' ועיין להרב פ"מ ח"ג סי' מ"ג דאינה נאמנת דמשויה נפשה רשיעה שנבעלה לפסול לה וכו' וא"כ העדות של המוהל הרי הוא בטל ומבוטל דמטמאיך לא טמאוהו ואם יטמאוהו הס מלהזכיר. עכתד"ק:

וגם ביסודו הזה יש בעיקרו מן הפלא העצום שעם שהרב הפוסק יצ"ו בסלקא דעתין מיהא עלה בדעתו לחזק עדות המוהל הנז' מכח עדים אחרים המעידים כדבריו. ותכף שם לו שוברו בצדו באומרו שכולם שמעו מפי אחרים או מאומדן דעתא. ואת כל העדיות שלפניו דן את כולם בסקירה אחת שכולם מפי השמועה. כאלו אין שם עדות נכונה מעד ראיה ועדי ידיעה. וכאלו אין בידינו כי אם עדות המוהל לבדו ועל דבריו לחוד נפסל ישראל קוניליאנו כי ע"כ הוא מחבט אותנו בשקו"ט אם ראוי לסמוך על עדותו או לא. זה פלא עצום אשר נעלם מאתנו פתרון החידה הסתומה הזאת מה ראה הרב הפוסק יצ"ו לעשות ככה? ובכל זאת הבה ונראה ראיותיו וסברותיו ביסוד הזה אם יצדיקו על פי הדין:

שהנה כל כחו של הרב הפוסק יצ"ו לבטל כעפר עדות המוהל. יען כי מקור העדות מושחת ושורשו מאפע. שאפי' אם האם עצמה היתה קימת ואמרה לפסול נבעלתי אינה נאמנת שלא האמינה התורה בזה אלא לאב ולא לאם. וא"כ אם האם עצמה אינה מוציאה את בנה לפיסול בהודאת'. כ"ש שהשומע ממנה לא יצא נקי בעדותו ואינו נפסל ע"פ וק"ו אלים הוא זה.

האמנם אתו הס"ר כי לא צדק גם הוא בדבריו אלו. ותמיהי רברבי אימתני ותקיפי יש בכל דבריו אלה:

(א) שכל זה שנאמר שאין האם נאמנת לפסול את בנה. היינו דוקא אם היא הפוסלתו ומפיה אנחנו חיים בפיסול הולד. או אינה נאמנה שלא האמינה תורה אלא לאב. אבל אם האב גופיה הוא פוסל בנו לית דינא ולית דיינא שהוא נאמן ונעשה ממזר על פיו. וכפסק מרן בסי' ד' סעיף כ"ט:

וא"כ יש לתמוה טובא על הרב הפוסק יצ"ו איך העלים עין מזה שהרי עדות הראשונה שנתקבלה בזאנטי ביום הקב"ע היתה של האב חיים גאני אשר הוא העיד שאינו בנו והעיד שמיום שנפרד מאשתו רחל לא בא אליה עוד. וא"כ רצונו לומר שאינו בנו וממזר הוא. ונראה ברור שענין התפרדותו של חיים גאני מאשתו היה דבר מפורסם לכל באי שער העירה זאנטי מקום הקב"ע. כדמוכח מלשון שאלתם אליו אם אחר התפרדותו בא אליה עוד ולא שאלוהו מעיקרא מתי נפרד ממנה. כי הדבר היה ידוע לכלם שהוא פרוס ממנה זה שנים הרבה קודם עיבורה בישראל הממזר העבפי. ורק חששו פן במשך זמן ההפרדותו ממנה שמא בסתר ובצנעא בא אליה עוד ויש מקום מה להסתפק בדבר. וכשהאב חיים גאני הודה שמעולם לא בא אליה מיום פרידתו ממנה אם כן חזר לחזק ידיעתם המפורסמת שאינה מעוברת מבעלה. וא"כ באמירת האב שאין הבן ממנו משוי ליה ממזר וכמ"ש הרמב"ם פרק ט"ו מה' אי"ב דין י"ט ונמצא שאין הודאת האם המנאפת רחל היא השורש ועיקר לפסלותו של ישראל רק ע"פ עדות אביו ועדים המסייעים לו. אלא שהודאתה הוסיפה לסייע את האב במה שאמר שאינו ממנו. והיא מודה שאינו ממנו ומפ' וכהן הוא ומי זה אמר דאינה נאמנ' ומי יכחישנה:

הן אמת שאם טענה האם נגד טענת האב שאינו ממנו. אמרה היא שמגוי ועבד היא מעוברת דנאמנת היא להכשיר הולד. כמ"ש הרמב"ם ומרן שם. התם ה"ט משום שאין הבעל יכול להכחישה בדברים. דמנא ידע שאינו מגוי ועבד. הא כל ידיעת האב הוא שאין הולד ממנו ותו לא. וגם היא באמירתה שהוא מגוי ועבד לא הכחישתו שאינו ממני. רק שאומרת אמת שאינו ממנו אכן הוא מגוי. ואין הבעל יכול להכחישה בדבריה כי מנא ידע שאינה מעוברת מגוי משום הכי נאמנת:

האמנם בנדו"ד שהבעל אומר שאיננו ממנו ובדבריו אלה משוי ליה ממזר גמור. ע"פ הודאת אביו שהאמינתו תורה. וכ"ש הכא בנדו"ד דאיתרע חזקת האם והולד בהיות כל אנשי העיר עדי' דאינה שרויה תחת בעלה. וא"כ בהודאתה גם היא שמפ' כהן החסודה ממנו היא מעוברת. מי שם פה לומר בזה דאינה נאמנת ומי יכחישנה. ואין כאן דמיון ויחס לדין שהאם אינה נאמנת לפסול את בנה כמו שחשב הרב הפוסק יצ"ו. שאין בנדו"ד האם היא הפוסלת רק האב גופיה ועדיו והיא מסייעת להם ותו לא. ואה"נ בנדו"ד לו היתה טוענת שמגוי ועבד נתעברה היתה נאמנת והולד כשר. הגם דאין בנדו"ד הדבר ברור לנאמנותה להכשירו משום דאיכא עדים שמרפאל כהן נתעברה. ועד המעיד שרוב המצויין אצלה פסולים הם. עכ"פ השתא מיהא לא טענה הכי. ואם היתה שותקת ולא אמרה כלום היה מקום מה למשקו"ט. אכן הכא היא אומרת בפה מלא שמרפאל ן' חננאל הכהן נתעברה. וכעדות העדים שנתקבלו ע"ז ומסייעת ידי האב. אין בדבר מה להסתפק בנאמנותה והולד ממזר גמור הוא:

ופן יעלה בדעת הבע"ד לחלוק שהכא בנדו"ד לא אמר האב שהוא חיים גאני לשון מבורר שאינו בנו דלשון זה משוייה לממזר כיון שאינו בנו. אבל הכא אמר האב שלא באתי אליה. ופן ימצא מקום להסתבך ולומר דלישנא כדנא קטיע ומריע שאינו פוסלו בפירוש אף אתה אמור לו דהך חילוקא דחיק ורחיק ואזיל למרחיק. דצא ולמד מדין ארוסה שזנתה בבית אביה שהולד ס' ממזר ואם אמרה מארוסי נתעברתי הר"ז כשר. ואם הארוס מכחישה ואומר מעולם לא באתי אליה נאמן והר"ז ממזר ודאי. שאפי' היה בחזקת בנו ואמר אינו בני נאמן והם הם דברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' אי"ב יעו"ש. הרי הדבר מפורש דלשון לא באתי אליה משוי לולד ממזר ודאי. והכא נמי הרי האב חיים גאני אמר לא באתי אליה מיום פרידתו:

א"כ משוי ליה ממזר על פיו. ושמא תאמר דהאם לישנא דלא באתי עליה שייך רק בארוסה כיון שאין הארוס מצוי אצלה תמיד. אבל בנשואה אין הלשון ברור אף אתה אמור לו דהא נמי ליתא. תדע שהרי מרן בשלחנו הטהור אה"ע סי' ד' סעיף כ"ז שפסק האי דינא דארוסה שינה בלשונו וכתב דאם הכחישה הארוס ואמר שאינו ממנו הרי הולד ממזר ודאי. ואם שדברי מרן ז"ל הם הם דברי הרמב"ם ז"ל שינה בהם ולא נקט לא באתי אליה כלשון הרמב"ם ז"ל. ונקט לישנא דאינה ממני. ללמדנו דכל הלשונות שקולים הם בין אמר לא באתי אליה ובין אמר אינו ממנו כלם במאזנים ישאו יחד לשוייה ממזר ע"פ אמירת אביו. ובאמת שגם מן הסברא אין טעם להבדיל ביניהם כי כולם מטרה אחת להם להגיד כי הבן הנולד אינו בן אביו והאורך ללא צורך. ובכן תבנא לדיננא דהכא בנדו"ד שהאב אומר לא באתי אליה הר"ז משוי ליה ממזר על פיו. ואם גם האם מסייעת דבריו ומבררת ממי היא מעוברת אין לנו שום טעם לגרוע נאמנותה כיון שאין מי שיכחיש דבריה והו"ל הולד ממזר גמור על פיהם:

איברא שעדין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דלעולם אין האם נאמנת לומר שמפ' ישראל היא מעוברת כדי לפסול את הולד. אפי' אם אביו אומר תחילה שאינו ממנו. ודוקא באמירת שמגוי ועבד היא מעוברת בהא הוא דנאמנת להכשיר אבל לא מישראל בשום אופן. וטעמא דמילתא דהיכא שהאב אומר אינו בנו. לא משוי ליה ממזר ודאי רק ספק ממזר. וכמ"ש הרב המגיד ז"ל על דברי הרמב"ם בה' י"ט כמ"ש הרמב"ם הרי זה בחזקת ממזר ר"ל ס' ממזר ולא ממזר ודאי. וא"כ היכא שאמר אביו שאינו בנו דהוי ספק ממזר. אמטו להכי אם אמרה האם אחרי זאת שהיא מעוברת מגוי. הגם שהיא מסייעתו באמירתו שאיננו ממנו אכן בטענתה זאת היא מכשירתו. וע"ז היא נאמנת כדי להכשיר הולד אבל אם האב אומר שאינו ממנו. דבאמירתו זאת לא הו"ל כי אם ספק ממזר. דמה"ת כשר אלא שרבנן עשו מעלה ביוחסין. באמירת האם שמישראל פ' היא מעוברת הא משוייה ליה ממזר ודאי ופוסלתו בהחלט יותר ממה שפסל אותו אביו. כי כה"ג אימא לך דאינה נאמנת. כאשר כן שורת הדין דאין האם נאמנת לפסול את בנה:

ואולם אחר ההתבוננות מעט נראה ודאי דהא נמי ליתא ודבר זה הוא תלוי בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בה' י"ט דהאומר אינו ממנו הר"ז בחזקת ממזר. אם פירוש דבריו בחזקת ממזר גמור קאמר או בחזקת ממזר ר"ל ספק ממזר. וכפירו' הה"מ ז"ל כנז"ל:

הנה חזינא להגאון נודע ביהודא בתשו' לאה"ע סי' ד' אשר נשאל על דין ולד ממזר. כתב בדב"ק רומיא דברי הרמב"ם אהדדי. דאלו בה' ט"ז פסק שאם היתה אשתו מעוברת. נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי. ובהי"ט פסק אשת איש שהיתה מעוברת ואמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדינת הים הר"ז בחזקת ממזר. הרי שבה' ט"ז כתב ויהיה ממזר ודאי. ובה' י"ט לא כתב ממזר רק בחזקת ממזר. וע"ז חילק הוא ז"ל דבה' ט"ז האב מעיד על זה בפירוש. שאמר עובר זה אינו בני וממזר הוא. ור"ל שמעיד ב' דברים. האחד שאינו בנו. וב' שהוא ממזר. אבל בה' י"ט אינו מעיד שהוא ממזר רק שאינו ממנו. ולכן אינו ממזר ודאי כי שמא מגוי ועבד נתעברה. ודבר זה מבואר בב"ש סי' ד' ס"ק נ"ב. ואפי' שדעת הטור שגם זה ממזר ודאי. מ"מ מי יקל ראש להתירו בממזרת נגד הרמב"ם דמסתבר טעמיה. דדבר זה נעלם מעיני אישה אם זנתה עם גוי או עם ישראל הפסול לה עכ"ל:

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה