ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אבן העזר · סימן יד
הלכות גיטין (הרשאת הגט)
בענין הרשאת שליחות הגט שכתוב בה הקנאת דא"ק ואגבן וכו' שאין נכון לעשות כן ח"ו.
עובדא הוה בשנת התר"ס בגט ע"י שליח שנשלח לידינו מב"ד רבא דחו"ל. ע"י הבי דוואר שנעשה ע"י ב' שלוחים כנהוג. וכמה פעמים קול"ז שלחו לידינו כמה גיטין. וכן שלחנו לידם מהכא להתם. ובהרשאת השליח של הגט האחרון הזה חדשה עשו הפעם והתחכמו יותר מדאי וכתבו בההרשאה שהבעל הקנה דא"ק מאחוזתו לפב"פ ואגבן מינהו שליח הולכה על הגט שנמסר לידו להוליכו לפ' בת פ'. וכבוא הגט והרשאותיו לידינו. חרד לבי על המראה החדש הזה. כי לענ"ד לא יתכן לכתוב כן בהרשאת הגט דנפיק מיניה חורבה ח"ו. ומן שמים סייעונו שההרשאה נפסלה מסיבה אחרת והחזרנו הכל ליד ב"ד הצדק ההוא. והודעתו להם שלא יכתבו עוד בהרשאת השליח קנין דא"ק כלל לא בשליח ראשון ולא בשליח שני. ושאם יכתבו כזאת שנית אחזיר לידם הגט וההרשאות. כי מיראי הוראה אני ובפרט בערוה החמורה. ושלחו מתם שלה הרשאה אחרת בלי אגב דא"ק. והתנצלו כי כן ראו בס' תע"ל ח"ב הנד"מ בסי' ח' וממנו העתיקו. ושואלי"ם הלכו לבאר להם טעם הדבר. וזאת תשובתי שהשבתי להם מה שנוגע לענייננו הנז"ל וה' יעזר לי:
למע' בי דינא רבה וכו' ה' יקומם וירומם כסא כבוד תורתם ופרשת גדולתם וכו'. ולשלום אין קץ וכו' מכתב ידי"ק קבלתי לנכון וכו' ולא אכחד תחת לשוני כי נשתוממתי מאד על החדשה שעשו הפעם לכתוב בהרשאת הגט שהבעל הקנה דא"ק מאחוזתו לפב"פ ואגבן מינהו שליח להולכה וכו' ומסר בידו הגט וכו'. מה שלא הסכינו לעשות כזאת מאז ידענו את מעכ"ת. ועוד הוסיפו להגדיל איפת התמהון במה שהתנצלו שכן ראו בס' תע"ל ח"ב הנד"מ. ולא אבין אם מעכ"ת שי' דעתם גוזרת שבהתנצלות כזאת תחדל תלונתינו מעליהם. כי לדעתי עוד קמה וגם נצבה תלונתינו על מעכ"ת ש' ביתר שאת ואון וחיל. כי הלא מודים דרבנן המה כבוד תורתם כי לא ידעו טעמו של דבר ורק יצא עת"ק מה שראו בס' תע"ל. וממנו ראו וכן עשו. מבלי חקור שמץ דבר נמצא בו. ולא נאה ולא יאה לדייני דממוני אגיטי לחקות כל מה שנמצא בספרי הראשונים העי"א מבלי הבין שורשו של דבר וטעמו בו. כי לולא זאת הי"ל להחליף אמרים עם כבוד הרב המחבר ראח"ג תנא דבי אליהו יצ"ו ולשאול את פיו בטעם התוספת הזאת. ואחת שאלתי יודיעוני נא מה היו עושים בטרם יצא לאור ס' תע"ל ח"ב. הלא ודאי לא כותבים כן כאשר יתנו עודהן כתבי ההרשאות הקודמים אשר שלחו לידינו וא"כ שאלה היא מדוע שינו את תפקידם והוציאו ישן מפני חדש. וטעם החדש לא בא אל פיהם עד הנה. ואתם הסליחה רבה על זאת וכעת שמעוני רבותי אלופי ומיודעי כי בענייני הגט לפי כל חמיר'א דאיכא ברשותיה עלינו להתרחק מכל כל ספק ונדנוד פיסול ח"ו ולוא יהיה אלא ספק. ומכ"ש בנדון כזה. אשר הפוסקים רבנן מסדרי הגיטין צווחו על פחות מזה. כאשר אבאר בעזהי"ת:
דע כי בשטרי ההרשאות דעלמא שאנחנו כותבין בהם שפ' מקנה ארבע אמו"ק לפ' ואגבן ממנה אותו וכו' הטעם בזה נודע למעכ"ת שי' שאם ההרשאה היא כדי לגבות לו סך ממון שביד פ'. פקדון או הלואה וכו' אי אפשר שיתמנה כי אם אגב קרקע דאין מטבע נקנה בחליפין כידוע. ואם הרשאתו היא כדי לגבות לו מלוה בשטר. צריך שיקנה לו השטר בכתיבה ובמסירה כאשר כ"ז מפורש במרן הש"ע ח"מ סי' קכ"ג ס"א. ועל צד שלא יחפוץ בעל השטר להוריק כחו משטרו ולכתוב עליו כתיבה ומסירה מקנה לו דא"ק ואגבן מזכה לו השטר דהשתא אין צורך לכתיבה ומסירה. דקי"ל שטרות נקנין אגב קרקע ובזה השטר נקנה להמורשה כדי שיוכל לגבות לו בו את חובו כאדם העושה בשלו. וכמ"ש מרן בח"מ סי' ס"ו. וכ"ז גלוי וידוע למעכ"ת. והאורך ללא צורך:
וא"כ אם בהרשאת הגט נכתוב שהבעל פ' מקנה דא"ק מאחוזתו לפ' ואגבן הוא ממנהו שליח הולכה למסור את הגט הזה שמסר לו המגרש פ' נפיק מזה חורבה. שכפי"ז הגט בעצמו נקנה להשליח אגב דא"ק שהקנה לו. שכן פסק מר"ן בח"מ סי' ס"ו סעיף יו"ד וז"ל. המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו ע"ג שטר חוב. קנה השטר בכל מקום שהוא בלי כתיבה ובלי מסירה. רק שיאמר לו בע"פ קנה לך איהו וכ"ש דאית ביה. יעו"ש. ולאו דוקא שטר חוב. אלא כל מין שטר נקנה אגב קרקע. כמפורש בדברי רבינו הטור בס' ס"ו שהם דברי הרי"פ וכ"כ מרן בב"י שם. ומינה גובין שאם אין בשטר ההוא שעבוד כמו שטר מתנה או חלוקת קרקע וכיוצא. אין צורך לאמירה בע"פ. ובקנין אגב קרקע נקנה השטר להמורשה קנין גמור. בלי כתיבה ובלי מסירה. וא"כ אם בהרשאת שליחות הגט ימנהו הבעל אגב קנין קרקע. כדין שאר שטרות דעלמא. הרי כל פעולת קנין האגב היא להקנות להמורשה אותו השטר שהוא מתמנה עליו לעשות בו שליחות שולחו המרשהו. וא"כ יהיה הגט בטל. שמעתה אין האשה המתגרשת הזאת מתגרשת בגט שהנייר שלו הוא של הבעל שהרי נקנה להשליח. והגם שהשליח עושה שליחותו ומוסרו ביד האשה. מדידיה קא יהיב לה השליח הנייר שהגט כתוב עליו ואין זה גט רח"ל:
וכ"ת דמאי חששא היא זאת. והלא ממקום שבאת תשובתך בצדק. דהלא מר"ן ז"ל דייק בלישניה והקנה לו שט"ח על גבו. ש"מ דמן הסתם לא נקנה השטר אם לא שיקנהו לו בעל השטר אגב דא"ק. והכא בגט אין הבעל מקנה לו הנייר שבידו רק ממנהו להוליכו למוסרו ליד האשה. ומאי חששא איכא. אם קנין ליכא. זה אינו כלום. כי הכא שהוצרך מר"ן לומר והקנה לו שט"ח על גבו. היינו טעמא מפני שאין המקנה מוסר כלום ביד הקונה בעת הקנין. שהרי השטר אינינו מצוי בידו והוא מונח במקום אחר. וא"כ אם מקנה לו דא"ק ואגבן מזכה לו השטר. מוכרח הדבר שהמקנה יגיד כזאת להקונה שהוא מקנה לו דא"ק ואגבן הוא מזכה לו שטר פ' שבמקום פ' שזאת היא הפעולה שהוא חפץ. שאל"כ במה קני. הלא לא מסר לו כלום. והמורשה לא ידע על מה הוא מתמנה בקנין אגב זה. והכי דייקי דברי מר"ן נקנה השטר בכל מקום שהוא:
אכן כשהמקנה מוסר השטר ליד הקונה. מסירת השטר היא ההקנאה עצמה. שהרי בקנין דכתיבה ומסירה. הכתיבה והמסירה הם הם כל זכות ההקנאה כולה ומינה בקנין אגב ומסירת השטר על גבה. היא היא ההקנאה עצמה. כיון שזאת היא כל פעולת ההקנאה. וכמו שמתבאר מדברי רבינו הטור בסי' ס"ו שכתב שם תרי טעמי בקריאת שם מסירה דלישנא קמא קרי ליה מסירה אע"ג דלא סגיא בלי הגבהה. קרינן לה מסירה משום דבעינן מסירה מיד ליד. ולישנא בתרא קרי לה מסירה. אע"ג דלא בעינן מסירה מיד ליד. קרינן לה מסירה משום דבעינן דעת אחרת מקנה אותו. לאפוקי קנה שטר מההפקר כגון שחבירו הפקיר שטרו. אין הזוכה בו קונה המלוה שאין כאן דעת אחרת המקנה אותו ע"כ. וכדברי רבינו הטור כתב מרן בש"ע סי' ס"ו סעיף ט'. אלא שבש"ע יש חיסור לשון קצת מהמעתיק יעו"ש. המתבאר מזה דקנין המסירה אינו צריך מסירה מיד ליד. ורק, נקרית מסירה. דבעינן שהמקנה ימסור לו דעתו שהוא מקנהי לו לאפוקי זוכה מעצמו מההפקר. וכשהמקנה חפץ שהקונה יקנה די בזה. אכן אם מוסר לו השטר מיד ליד. אין לך דעת אחרת מקנה לו יותר מזאת ואין לך גילוי דעת המקנה שהוא חפץ בפעולת הקנין יותר ממסירת השטר ליד הקונה שהוא מוכר לו שטרו או מרשהו עליו והדברים ברורים:
ודון מינה ואוקי באתרין, הכא בשליחות הגט שהבעל מקנה דא"ק להשליח המתמנה ממנו למסור הגט שעליו נעשה שליח. ומדעתו של הבעל מוסרו ליד השליח. והשליח מגביהו כדי לזכות בו כנהוג. וא"כ הרי עשינו בהרשאת שליחות הגט הזה כל דרכי ההקנאה שאנחנו עושים בשטרות של עלמא שהאדם מקנה למורשה שלו דהרי קנין סודר איכא. וקנין אגב קרקע איכא. ומסירה מיד ליד איכא. והגבהה לזכות בו איכא. ויש לחוש בזה לתקלה גדולה שמא הבעל ושלוחו שניהם מתכוונים בהקנאה זו כהקנאת שטרות דעלמא הנוהגים שנקנה להשליח אותו השטר שהוא מתמנה עליו לעשות בו פקודת משלחו עליו. וא"כ בשליחות הגט יקנה השליח הזה בשטר שנמסר לידו שהוא הגט. א"כ אין האשה מתגרשת בנייר הגט של הבעל. שהרי נקנה להשליח והשליח בעת שעושה שליחותו ומוסר לה הגט. מדידיה קא יהיב לה ולא של בעל. ואין זה גט רח"ל:
ואם תאמר דעדיין יש מקום לדחות החששה הזאת דקנין אגב משים שהחילוק מבורר דלא דמי ענין הקנאת אגב דשטרות דעלמא להקנאת אגב בהרשאת שליחות הגט. דגבה טוהא בינייהו. דבשאר שטרות כוונת המקנה להקנות השטר להקונה עצמו אותו השטר. או לשלוחו שהוא מרשהו עליו כדי שיגבה לו את חובו מיד נושהו. וא"כ כל פעולת הקנין מצומצמת היא רק להקונה או להמורשה לו עצמו ולא לזולתו. ובזה נשלמה כל פעולת ההקנאה או ההרשאה אבל בהקנאת אגב בשטר הרשאת שליחות הגט. הלא כל פעולת השליחות הזאת הוא שימסור ויתן את השטר שנתמנה עליו שהוא הגט ליד זולתו של השליח שהיא האשה המתגרשת אשר בגט הזה חפץ הבעל לפוטרה ממנו ולשלחה מביתו. וכיצד יעלה על לב שהבעל יקנה לשלוחו את הגט שהוא מוסר לידו אטו השליח אשתו של המגרש הוא. ומאי שיאטיה דשליח בהקנאה זו. כל שמטרת השטר שבידו הוא ליתנו לזולתו שהיא האשה. והיא שתקנהו לא השליח שאין לו שייכות הוא בגט הנמסר לידו. ולכאורה חילוק מבורר הוא:
אמנם במעט עיון נראה כי דחייה של הבל היא זאת. דהלא גם בקנין דמקח וממכר מצינו אופן זה ממש. שראובן יכול להקנות דבר מה בהקנאה גמורה לשמעון אחיו. ע"מ שלוי אחיהם יזכה בדבר ההוא ע"י הקנאתו של שמעון. ואע"פ שלוי אינינו עומד שם ולא ידע מזה ונקנה המקח לשמעון ומכח שמעון יקנה לוי. וכאשר הדבר מפורש בהרמב"ם ה' מכירה פ"ה דין זיין וז"ל הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח. ואע"פ שהקנה לו הכלי ע"מ להחזירו וקנה המקח וזכה הלוקח שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. עכ"ל. ורבינו הטור בח"מ סי' קצ"ג הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב שגם אביו הרא"ש ז"ל כתב כן בספקיו יעו"ש. ופסק מר"ן ז"ל כדעתם בח"מ ס' קצ"ג סעיף ג' יעו"ש:
וא"כ אין זה מזיק לההקנאה אם הבעל מקנה הגט והנייר להשליח אע"פ שכל עיקר הקנאתו היא כדי שתזכה בו האשה. דהשליח קונהו מיד הבעל ע"מ למוסרו להאשה. וקושטא הוא שכן עתיד השליח לעשות חזקת שליח עושה שליחותו ומוסר הגט ליד האשה כאשר צוהו הבעל. ואינו משייר בו לעצמו ולא כלום:
אלא דעל דא קא בכינה. שבענין הגט אין אנחנו חפצים שיזכה השליח בנייר הגט שום זכות קטנה או גדולה. כלל רק שכל מסירת הגט ונירו הכל יהיה בא מכח הבעל. וכל פעולת השליח יהיה רק הולכתו ממקום למקום על ידו דוקא. וכשמו "שליח הולכה" ולא שיזכה השליח בנייר הגט שום זכות ומידו תזכה האשה בגיטה. כי זכות השליח הוא חורבן עולם. שמעתה הוא הניתן לה הנייר מדיליה. ורחמנא אמר ונתן לה. וליכא וכמש"ל:
ועוד אוסיף באר יראת החששה הזאת וחיוב הרחקת קנין אגב בשליחות הגט. פן יהיה זכות לשליח בנייר הגט. שהרי פסק מר"ן בח"מ סי' ס"ו וז"ל הילכך מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה וכו' ואם לא כתב לא קנה ואפי' הנייר לצור ע"פ צלוחיתו לא קנה ויחזיר לו הנייר ומחזיר לו הדמים. ע"כ. עין רואה ואזן שומעת דמה שלא קנה בנדו"ז אפי' הנייר לצור ע"פ צלוחיתו. היינו מפני שקנין השטר הזה הוא רעוע בתחילתו דהא קי"ל אותיות אינן נקנין כ"א בכתיבה ובמסירה. וכל שכתיבה ליכא אין המסירה לבדה מועלת לקנין. אכן אם נעשה בשטר כומס"י כדש"ת ודאי דקנה השטר לצור בו ע"פ צלוחיתו. וא"כ בקנין שטר אגב הקרקע דנקנה לו השטר להקונה או למורשה בכ"מ שהוא בלתי כתיבה ובלתי מסירה כמ"ש מר"ן בסעיף יו"ד הא ודאי דנקנה לו הנייר לצור ע"פ צלוחיתו. ומכ"ש לסברת הרב בעה"ת שהביא סברתו רבינו הטור בס' ס"ו סעיף ט"ז דאפי' אם נתבטל הקנין נקנה הנייר ללוקח לצור ע"פ צלוחיתו כמ"ש שם המעין. ועיין מ"ש בזה הרב ב"ח ז"ל בתחילת סימן זה להשוות דעת הטור עם בעל העיטור דלא כמו שעלה ע"ד מר"ן בב"י דפליגי יעו"ש ועין להרב הכנה"ג ז"ל מ"ש בזה. ומדי פלוגתא לא נפיק אם הלוקח זכה בנייר לצור ע"פ צלוחיתו אם נתבטל הקנין יעו"ש. ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' פ"ז יעו"ש ואין מקום כאן להאריך בנדו"ז עכ"פ מיהא לדעת מר"ן וכ"ע דהיכא שהקנין קיים נקנה הנייר ללוקח לצור ע"פ צלוחיתו וא"כ הכא בהרשאת הגט שהבעל מרשה את שלוחו בקנין אגב קרקע. והשליחות קיימת שהרי הוא עושה שליחותו בהרשאתו למסור הגט. איכא לומר שהנייר של הגט נקנה להשליח לצור ע"פ צלוחיתו. ואם השליח מוסר את הגט להאשה ואינו לוקחו לצור בו ע"פ צלוחיתו. מדיליה הוא דקא יהיב להאשה מתנה זאת של הנייר. וזאת אשר לא נחפוץ שיהיה להשליח שום מקום תפיסה בגוף הגט כלל. ועיני מני"ר תראינה כי החששה הזאת שאנחנו חוששין לההרשאה הזאת שכתבו בה קנין אגב היא חששה שיש בה יסוד מצד הדין. וכל אלה היסורין והמהומות גרמו לנו מעכ"ת שי' ע"י התחכמותם היתירה לעשות חדשה בקנין אגב מה שלא ראינו עד עתה בשום ספר מספרן של רבותינו הפוסקים ומסדרי הגיטין. ולא בההרשאות ששלחו לנו בית דינן הצדק מקדמת דנא זולת הפעם. בלי טעם:
ושוב בחפשי באמתחת הפו' האיר ה' את עיני ומצאתי להרב נ"מ אשכנזי (אינו נמצא בידינו) הבי"ד הרב פתחי תשובה בסדר הגיטין להגאון מהר"מ מקראקא סדר גט שני אות מ"ו על מה שסדר הגאון בגט ע"י שליח. שהשליח בעת שמקבל הגט מיד הבעל שיגביה ב' ידיו למעלה וכו'. כתב וז"ל עיין בס' נ"מ שכתב דמה שהחמיר הרב המסדר בכל אלה הדקדוקים כמו באשה עצמה הם ללא צורך. ויש חשש תקלה בזה כי יש לחוש שהבעל והשליח יסברו שמקנה הגט לשליח בקנין הגבהה. ע"מ שימסרנו לאשה. ואנן קי"ל קני על מנת להקנות קנה כדאיתא בנדרים סו"פ השותפין ונתבאר בח"מ סי' קצ"ג. נמצא שלא גירשה בגט של הבעל. וא"כ יש בזה מכשול גדול וחשש ביטול הגט. ולכן נראה שיש לפרש לשליח בשעת מסירת הגט לידו שאין הבעל מכוין להקנותו לו כי אם למוסרו לידו שיהיה שלוחו וכו' ויש ליתן הגט לשליח כפשוטו מיד הבעל לידו עכ"ל יעו"ש:
ודבר ה' בפיהו אמת שענין הגבהת יד השליח בעת קבלתו הגט מיד הבעל. לא נמצא לזה שורש וענף בדברי רבותינו הפוסקים שמימהם אנחנו שותים ולא בדברי מר"ן ורמ"א לא בב"י ולא בש"ע. ומה צורך יש בהגבהה זאת בשליח אם לא כדי לדמותו לקניני שאר שטרות דעלמא דקנין מסירה דידהו הוי בהגבה כמש"ל משם מר"ן ז"ל בסי' ס"ו סעיף ט'. והשתא קא חזינא שאין לעניינו הגט להתייחס עם קנין שאר שטרות ולא לדמותו אליהם כי חוקות משפטיו נצבו לבדנה כפי חומרותיו וסייגיו והדמיון בו לשאר שטרות. לא זאת שאין בהם תועלת. אלא דמזקי חלילה. ובעהי"ת נקי נדר. מכאן ולהבא אהיה נזהר בגט ע"י שליח שיבוא לידינו. אהיה נזהר כפקודת הרב ז"ל שהבעל ימסור הגט בפשיטות ליד השליח והשליח לא יגביה ידיו כלל. עם שאודיע לשליח שאין הבעל מזכהו לו רק מוסרו בידו להוליכו לבד. וכן הוא לא יתכוין לזכות בו אפי' זכות כל שהוא רק "שליח הולכה" כפשוטו וצוי"מ וימ"ן:
ומעתה צא ולמד בק"ו. אם הגאון הנז' ז"ל חשש לקנין הגבהה. הגם שאינו אלא חצי דחצי קנין שטרות דעלמא. שהרי ההגבהה היא מצורך המסירה והמסירה עצמה היא חצי הקנין. שהרי כתיבה בלא מסירה לא קנה כמ"ש מר"ן ז"ל. עכ"ז חשש הגאון ז"ל שמא יתכוונו לשם קנין הבעל והשליח. ומכשול גדול קרי ליה דאיכא חשש ביטול הגט. עאכו"כ בקנין אגב קרקע. שהוא קנין גמור דע"י נקנה השטר בכל מקום שהוא בלתי כתיבה ומסירה. וכ"ש דהכא איכא קנין אגב ומסירה. דעכ"פ אין לשליח בגויה זכות הנייר לצור ע"פ צלוחיתו פשיטא ופשיטא דיש לחוש טובא ומכשול שבמכשולות נפיק מיניה. וראוי לנו להתרחק מזה וכיוצא בזה ולא נכניס עצמינו אפי' בספק נדנוד קל בדבר ערוה החמורה. וכ"ש להכניס עצמינו בידים בספק ביטול הגט. בדבר חדש האסור מן התורה. וללא צורך. ואולי כי מזה נהגו בכמה בתי דינין המפורסמים בדורנו העי"א שלא לכתוב בהרשאת השליחות של הגט אפי' ק"ס. עם שאינו מזיק חלילה. אכן הרחקה עשו כדי להודיע שמשונה ענין הרשאות שליחות הגט שהיא מרוחקת מכל מין קנין דאיכא בשטרות דעלמא. אפי' בקנין סודר כדי לפרסם שאין שום צד זכות להשליח בענין הגט זולת הולכתו ממקום למקום ותו לא. וכן הוא מנהגינו במצרים שאין אנחנו כותבין קנין בהרשאת השליח כלל:
ומ"ש מעכ"ת שי' שכן ראו בס' תע"ל ח"ב ס' ח'. אין זה מספיק כדי לשנות מנהגם. כל שראח"ג הרב המחבר נר"ו לא עמד על הדבר וביארו מה טעם מצא בתוספת זאת ומאין מוצאה וגם מני"ר לא פירש להם טעמו. ובעזהי"ת כשאפנה אחליף אמרים עם ראח"ג הרב המחבר יצ"ו אחת בכתב להודיענו עיקרו של דבר. עכ"פ לעת כזאת לא הרהבתי עז בנפשי לקרבה אל מלאכת מסירת הגט ע"פ הרשאה זו אשר לבי ירא וחרד ממנה מטעמים שכתבתי למעכ"ת וע"כ החזרתיה. ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים ונשמעו דברי באזניהם. ישמע ה' להם בכל קראם אליו ונשארתי דשו"ט באה"ר וחי"ן:
הצעיר
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט