אור ברסלב
ומצור דבש חלק אבן העזר › סימן ח

ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד

חלק אבן העזר · סימן ח

סימן ז

הלכות כתובות

בענין הסיפאראסיון הנהוג במשפט הערכאות ש"ג

שאלת ממני הידיד על עובדא דהוה במח"ק. באיש ואשתו החוסים בצל מלכות אטליה יר"ה. אשר התגלע הריב ביניהם. כי מזגיהם ומדותיהם לא הושוו יחד ונגשו לפני שופטי ממשלתם אשר באיטליה. וכאשר כי ע"פ חק הממשלה ונימוסיה אי אפשר להם להתגרש בגט כריתות כי ענין הגירושין הוא דבר נמנע במלכות איטלייא כנודע. כדי להשקט ריב ומדון שביניהם. נתפרדו זה מזה כפי נימוסיהם. והוא הנק' בלע"ז סיפאראסיון וע"פ משפט העש"ג מחייבים את הבעל לתן לה מזונות כפי כבודה. והיא יושבת בבית הוריה. כ"ז שהם מופרדים עד אשר ישובו להתאחד שנית. ויהי היום חלתה האשה ומתה וחל"ש ובו בפרק אדוני שאל מעמדי. מה יהיה בדינא אם הבעל יורשה ע"פ תור"ה ואם יתאבל עליה כדש"ת או לא. ותו"מ השבתיו כי הדבר ברור לענ"ד שכל עוד שלא נתגרשה ממנו בגט כריתות אשתו היא לכל דבר כי אין דבר שיפקיע ירושת הבעל מאשתו כי אם הגירושין והא לא נתגרשה לא בדינינו ולא בדיניהם. ולענין האבילות פשיטא דמטמא לה ומתאבל עליה כיון דאשתו היא. ונודע לי אח"ז שכן נעשה והתאבל עליה אבילות שלימה כדש"ת ולענין ירושתה הדבר הוא בבית המשפט. ועדיין לא נודע לרומעכ"ת מה נעשה בדינם:

והן היום אחר עבור שנות מספר כתב אלי שנית בנדו"ז ול"ו יעיר על הדבר. (וכמדומה לי שאיזה מעשה חדש בא לידו מענין הסיפאראסיון כנ"ל). וארי נעשה שוא'ל להרחיב לו טעמי הדברים שכתבתי לו לשעבר. ולהעמידו בקרן אורה וכו' כי נפק דק ואשכח שיש לו מה לעמוד בשתי הדינין הן בדין הירושה והן בדין האבלות. שבענין הירושה נראה לי שאינו יורשה כיון שע"פ משפטי הממשלה אינו יורשה כיון שהם מופרדים בגוף וממון. לפני השופט. ואין ביניהם עוד דבר זולת הגירושין ואינם. והגם שזה משפטי הגויים וכו' אינו רחוק שגם בדינינו אינו יורשה כיון שמתה מתוך קטטה. ונתן בדעתו לגרשה וכההיא דכתב הרשב"ם בב"ב דקמ"ו ע"ב בעובדא דתותרנית. ועם שרבו החולקים על הרשב"ם בדין זה. עכ"פ מדי פלוגתא לא נפיק. דהא איכא כמה מרבוואתא דס"ל כהרשב"ם. והרמב"ם ומרן ז"ל לא נתבאר לן דעתם. וכיון דמרן דאתכא דידיה סמכינן לא גילה דעתו במתה מחמת קטטה אי ס"ל כהרשב"ם או כהחולקים עליו. א"כ יורשי האשה יכולים להחזיק במה שבידם בטענת קי"ל כהרשב"ם וכו'. דמועלת אפי' נגד יורש דאורייתא וכו'. ומכיון שאינו יורשה כאמור גם לאבילות לא יתאבל עליה. ואיתי בידיה ס' מהרש"ל שהביא הגאון פת"ש באה"ע סי' כ' ס"ק ח' דס"ל דאינו מתאבל עליה. אפי' שיורשה. והלכה כדברי המיקל באבל וכו' וסוף דב"ק אחרי שהאריך בכתבו. את אחיו הוא מבקש להתיר לו כל הערותיו ולהעמידו על קו הדין בענין הסיפאראסיון אשר הוא חזון נפרץ בזה"ז כנודע. ולהורות לפניו מה יעשה לעת מצוא וכו'. זהו תורף דברי כתבו הנצרך למובן השאלה:

תשובה מאהבה. ידיד נפש. כתבו קבלתי. ואת הערותיו למדתי. ואת הרגשותיו שמעתי והבנתי. אכן פליאה היא בעיני ולא אכחידנה תחת לשוני. כי כתבו הראשון אשר נשאל מעמדי בעת המעשה. דב"ק ברור מללו כי רומעכ"ת שי' הי' נוטה ראשו ורובו לחייבו באבלות על שארו זו אשתו. מכיון שהוא יורשה ע"פ הדין וכו' ורק מאשר לא רצה לסמוך על דעתו הרחבה. מענותנותיה דמר. פנה אל האזוב אשר כמוני. בשאלת דבר הלכה למעשה. והודעתיו כי הנה אנכי עמך. וכן נעשה מעשה בזמנו. וא"כ מדוע עתה אחר עבור כשלשת שנים ואת רב'ע. חזר להיות נאו'ר על העשוי כאלו סברת הרשב"ם נולדה לו היום. וכאלו אין דבר זה מוזהר בפוסקים שדחו מהלכה ס' הרשב"ם. ומה נתחדש לו עתה. אם לא שאני מסתפק בדבר אחר בקשת המחי"ר מכבוד תורתו. ודעתי אומרת. עם שאינה גוזרת. שבמשך זמן הבינים יצאו לאור הדפוס ספרי תשו' מרבני דורנו העי"א. ואולי ראה בדב"ק ההפך ממה שהוריתי בנדו"ז. ע"כ יצא במחו'ל לערער על הישן מפני החדש. ובאהבת מני"ר אבטח כי לא יאשימיני על תוכחתי זאת המגולה. מאהבתו המסותרת בקירות לבבי. שאם כהשערתי כן הוא. לו נאה להתהדר בטלית של אחרים ולשלול מהם את יגיע כפם ולקרותם על שמו כי רואה אני כי סדרן של דברים המסודרים בכתבו והערכת תמיהותיו עלי באופן הנ"ל. הן הם דברי רב אחאי גאון הרה"ג כמוהר"ר אליהו חזן יצ"ו ר"מ ור"מ בעו"ב נ"א יע"א בספרו תע"ל ח"ג סי' כ' הנדפס מחדש. ומדוע לא אמר דברים בשם אומרן. ואדע אל נכון כי הס' הנ"ל נמצא בידו. ואם כי במקצוע זו של אשה שמתה מתוך קטטה אי בעלה יורשה או לא נגלו אליו תעלומות חכמה אחרים. אשר כבר ישבו שרים. רבני וגדולי דורנו הי"ו הרב הגאון המפורסם ראש"ל ואיש ירושלים כמוהר"ר יש"א ברכה יחי שמו לעולם בספרו מעשה איש הנד"מ בח' אה"ע סי' ח"י. וגם שם תשובה מוצאת להרה"ג כמוהר"ר יוסף חיים יצ"ו אב"ד דעוב"י בבל יע"א. ותשו' הרהג"א יש"א ברכה שר המסכי'ם על דב"ק כמ"ש המעין הלא בספרתם. אכן במקצוע השני של האבילות לא בא בדבריהם ע"ז ולא נשאלו עליו ולא דיברו בו. וגם במקצוע הסיפראסיון ובשמו הלועזי לא בא בדבריהם. ורק ידי"ן הרה"ג המחבר תע"ל יחש"ל הוא הראש והראשון אשר זכרהו כי נשאל עליו. שבמדינות תוגרמה אינינו נודע משפט הסיפראסיון כלל כי הוא משפט הלועזים ומכללם מלכות מצרים האידנא. וכפי"ז היה לו להעיר עלי מדברי ראח"ג יצ"ו המובא בס' תע"ל הנ"ל ואם חשש רו"מ לתשובת "גברא אגברא קא רמית" לא צדק בזה כלל. כי הלא גם מעכ"ת בא עלי מסברת הרשב"ם הלזו דנדון מתה מחמת קטטה. אשר הם הם דברי ראח"ג בצביונם ובקומתם. אשר גם הוא מדברי הפוס' דן את הדין. כמ"ש המעיין:

ואולם עוד אכפיל בקשת סליחתו אם באולי טועה אני בדמיוני זה ונטיתי קו חשד'י על מני"ר שלא במשפט. כי תלי"ת נודע לכל כי חכמת אלהים בקרבו. וידיו רב לו בתורה חכמה ותושיה ה' יאריך ימיו ואולי איהו בדידיה נפק דק ואשכח בספרי הפו'. ול"ו יעיר כל הערותיו אשר כתב אלי בכתבו האחרון. ואין כל חדש כי הרבה נביאים מתנבאים בסגנון אחד ע"כ סליחתו אבקשה על משפטי זה אם יסודו הבל. ומעתה גם אנכי אשים עיני ולבי אל מעכ"ת ובחסד עליון אתיר את הערותיו. ואישב לו תמיהותיו. ואשיב עטרת הדין לאיתנה שבעלה יורשה בלי ספק. ויתאבל הוא עליה בלי פקפוק. וזה החלי. וה' יעזור לי.

האמנם בטרם אכנס לדון בדבר מדברי רבותינו הפוסקים אשר מפיהם אנחנו חיים לדון את הדין אביא העי'ר אזן מעכ"ת שי' על איזה יסודות אשר שם מני"ר. אבן מוסדות לשיטתו והערותיו. כמובא בדברי כתבו הנ"ל אשר בנפול היסודות ההמה. מובן מאליו שיתרועע כמעט כל שיטתו בעיקר הדין הלזה ואסדרם אחת אחת בעי"ת:

א) רומעכ"ת יסד יסוד מוסד שבמשפטי הערכאות בדין הסיפאראסיון אין הבעל יורשה וע"ז נשען מעכ"ת ומצא פתח לומר שגם בדינינו אינו יורשה וכו'. ואנכי לא ידעתי מי גלה אזן מני"ר גם במשפטי העש"ג שכן דנין. ואתו הס"ר כי לא כן הוא. ואין הסיפאראסיון הנהוג אצלם מפריע את הירושה בהחלט. והנני מבאר לו משפטי הירושה בדיניהם בענין הסיפאראסיון. דע כי הדבר ידוע ומפורסם. שאין הסיפאראסיון מוגבל שאינו נעשה כי אם לצד שהבעל חפץ לגרש את אשתו ובהיות שהגירושין מנועים ע"כ מפרידין אותם בסיפאראסיון כי לא כן הוא. כי גם לצד שהאשה קובלת על בעלה מרוע מעשיו והנהגתו והשחתת מדותיו. ואינה יכולה לסבול עוד. ומשפט גוזר הסיפארסיון לטובת הצד הנעלב מהשני. הגם שבעלה אינו חפץ לגרש ולא עלתה על דעתה לגרש. וכן האשה התובעת סיפארסיון אין בדעתה להתגרש. ורק להשבית מדנים. המשפט גוזר הסיפאראסיון בע"כ של צד האחד ויתחייב להעלות לה מזונות כל ימי חייה. ובנדון הירושה כן משפטם. אם סיבת ההפרדה נגזרה מסיבת רוע מדותיו של הבעל שהסיפאראסיון הוא לטובת האשה ומנוחתה. אזי אם מתה האשה לא יירשנה בעלה מתורת קנס. ואם מת הבעל תורישנו אשתו כפי נימוסיהם במשפט הנחלות ואם ההפרדה נעשית מסיבת אשמת האשה שמרדה בו. או שונאתו ונמאס בעיניה. או זינתה תחתיו וכיוצא. אזי אם מתה האשה בעלה ירשנה. ואם מת הוא קודם לא תירשנו וקונסין אותה להפסיד ירושתה. זהו משפט האיטלקים כנדו"ז. האמנם לכל האופנים שיהיו ואפי' אם זינתה תחתיו. שגם בדיניהם תפסיד כתובתה. אכן לא המזונות ופוסקים לה מזונות מהבעל. כדי שלא תמות ברעב שהרי היא אגידה ביה מהעדר הגירושין. ושאל נא את פי האדבוקאטוס עורכי הדין האטלקים אשר במח"ק ויגידו לו שכן הוא. ולמדנו מזה שלש דברים. שהסיפראסיון נעשה אפי' באופן שהבעל אינו חפץ לגרש כלל. שאין הסיפראסיון תלוי בגירושין וסיבתו. ב' שאין הסיפראסיון מפקיע הירושה מבניהם אלא יורשה או יורשתו. ג' שאין הסיפאראסיון פוטר הבעל ממזונות אשתו. ואח"ז יהי נא חסדו להעביר הקולמוס על פני הדברים שכתב רומעכ"ת "והרי הם פרודים בגוף וממון" שאין כן האמת שלא נפרדו בממון כלל. ויורשה או יירשתי ומעלה לה מזונות לעולם. ואין זה פירוד:

ב) כאשר נרגש מני"ר בכתבו. שחלילה לנו להביא ראיה ממשפטי הגויים לדין תוה"ק שת"ת וכאשר צווח ע"ז ראח"ג נר"ו בס' תע"ל הנ"ל. ואין להפקיע ירושת הבעל בדינינו מכח נימוסי העש"ג ומשפטיהם. ותהיה מדת הדין עלובא באופן זר כזה. ע"כ יצא מני"ר בדימוס והמליץ את דבריו שהאשה אינה באה עלינו מחמת דין העמים ומשפטם. רק מכח מה שקבלו עליהם לפני השופט מנימוס המדיני וכו'. ורצונו לומר שכן הושוו ונתפשרו ביניהם וכו' וגם בדינינו יש אופן שיסתלק הבעל אחר הנישואין כמו שהובא נוסח הסילוק בס' נחלת שבעה. ומהרשד"ם סי' קצ"א ועוד האריך בזה להטעים הדברים כמ"ש בכתבו:

ואתו הס"ר כי כל דב"ק מוקשים ומורגשים. חדא שאם להראות לנו שיש אופן להסתלק מן הירושה אחר הנישואין. מה צורך למני"ר להביא אותנו אל הנחלה. הלא אופן הסילוק הרי כתבו רמ"א בש"ע באה"ע סי' צ"ב בהגה לסעיף ז'. שיתחייב הבעל להחזיר ליורשי אשתו מה שירש ממנה ובאופן זה מהני ומטי בה משם הר"ן שכתב כן משם הרמב"ן והריב"ש יעו"ש. וא"כ תקנה זו של כת הקודמים היא. ולמה אין להרב ג"ש. ואין הספר בידי לראות מקור הדברים. שברור בעיני שזהו האופן שיש שיועיל בדבר. דהוי מחייב עצמו במה שאינו חייב. הא לאו הכי כל מין סילוק שיסתלק הבעל מירושת אשתו אחר נישואיה הכל בטל ומבוטל ובעלה יורשה וכדכתב שם מר"ן ס"ז יעו"ש:

ובנדו"ד גם מני"ר יודה יודה שאין משפטי העש"ג מסלקין ירושת הבעל באופן הנז"ל כי אינן בקיאים בדינינו ומה גם בהמצאה כזאת שלא תעלה על דעתם. וא"כ אם הם מסלקים את הבעל מירושת אשתו. הוא ע"פ משפט הסיפראסיון הנהוג וע"פ התנאי שהם עושים לפניו הם מפקיעים ירושתו (כפי דברי רומעכ"ת) והפשר והתנאי כזה בדין תוה"ק. ישאנו רוח כי הבל הוא. ואין שום תנאי מועיל לסילוק הירושה כי אם בעודה ארוסה וכמ"ש מרן בס' צ"ב יעו"ש. וא"כ מאחר שבדינינו אין שום אופן סילקו מהירושה מועיל. אם בדיניהם יפקיעו ירושתו. ה"ז כליסטים מזויין שגזל ממני את ממונו אשר זכתה לו התורה. ועל דא קא בכינא שאיך נאמר שאינו יורשה. אם משפטי העמים גזלו ממנו נחלקו שלא כדת ולזה יאמר שאינו יורשה אתמהא? ומ"ש משם מוהרשד"ם בסי' קצ"א. התם נמי בתנאי שנעשה קודם הנישואין וכמ"ש המעין בדב"ק. ולקודם הנישואין הרי הדבר מפורש בש"ע דמהני שהרי הוא מסלק זכותו מהירושה קודם שיזכה בה משא"כ בעין הסיפראסיון שהוא מהנישואין אז שום סילוק מועיל בזה כלל וכאמור:

שנית. גם דיהיבנא למעכ"ת שי' כל חיליה ונכוף ראשנו להאמין במה שאינו. שגם במשפטי העש"ג מסלקים את הבעל מירושת אשתו ע"פ האופן אשר יועיל בדינינו. עכ"ז אין אני מבין היאך נתקררה דעת מני"ר בזה לקראו סילוק ירושתו. דאופן הסילוק מועיל אם הבעל מסלק עצמו ברצונו וחפצו וברצונו הגמור מתחייב להחזיר ליורשיה מה שירש מאשתו. או באיזה אופן אחר המועיל בדינינו אם ימצא כתוב בספר בלתי אונס וצד כפיה בדבר אכן בנדו"ד של הסיפראסיון כ"ע יודעי שאין הסיפראסיון תלוי רק ברצון הבעל. כי משפט הסיפראסיון וגזר בעל כרחו של הבעל. אם האשה תקבול עליו שאינה יכולה לסבול מדותיו ורוע מזגו והנהגתו עמה או אם מרדה עליו ומאיס בעיניה. וכאשר יגזור המשפט את הסיפראיסיון להשקיט הריב. יחד אתו יבואו כל גדודי נגעיו ומכאוביו. בע"כ של הבעל. כי מי הוא איש ישראלי אשר יתרצה ברצונו לגזירות הסיפראסיון. להיות אשתו נפרדת ממנו ויעלה לה מזונות כפי מה שיעלה בדעתם. וישב בדד גלמוד אפי' אם ירצה לגרשה ולשלם לה כתובתה עספ"א. לא יתירוהו מכבליו. ולישא אשה אחרת הוא דבר נמנע ויש ע"ז עונש חמור כידוע. ומי פתי יתרצה ביסורים אלו. אכן לדאבון לבנו. גלותינו המרה וכארוכה. ופזורינו בארצות נכריות. ואויבינו פלילים ידם תקיפה לכוף את האיש הישראלי הדר במדינתם. או החוסה בצלם. לקבל עליו נימוסי משפטיהם כידוע כ"ז. וא"כ האיש הנשפט. ירגז וצעק ואין נחת ובע"כ יקבל את משפט הסיפראסיון ועוקציו ודקירותיו. ואין לך אונס מבורר יותר מזה. שבע"כ יעבירוהו על משפטי דתו. ומכללם גם את ירושתו. וכיון שבדינינו אינו מועיל סילוק הנעשה בע"כ של אדם. א"כ כל משפטיהם בעינינו בנדון כזה, הם עושק וחמר. וחזרה קושיא לדוכתא שאיך נלמוד מדיניהם לדינינו חלילה:

שלישית ראיתי בדב"ק פעמים שלש קורא את הסיפראסיון נימוס מדיני. ומשפט מדינה וכיוצא. ואתו הס"ר כי בעיני כל בר שכל. הוא דין מעוות. ומשפט נלוז. וחק עקום. רחוק מהצדק. משולל מהיושר. משפט נאלח ונתעב גם בעיני חכמי הנוצרים עד שבמלכות צרפת עמדו עליו וביטלוהו כי תיקנו גם הם משפט הגירושין כידוע כי איזה יושר יגזור שהאיש שזינתה אשתו תחתיו בבירור יתחיב להעלות לה מזונות והיא תזנה עם העץ. ותנאף עם האבן על הוצאות הבעל העלוב. או מאיזה צדק. שהאיש הלזה ישב גלמוד כל ימיו לא לישא ולא לגרש. והוא לא חטא. ורק ישא חטא בת בליעל הזאת על לא חמס. יעקר וידקר. משפט מתועב זר ומוזר כזה ברוך אלהינו שהבדילנו ממשפטים מעוותים כאלה. וגם חכמי הנוצרים חורקים שן עליו כי רק כהניהם וכומריהם הם אשר המציאוהו בשנות לפנים בהיות ידם תקיפה בכל עניני הממשלה והדת. ובזמנינו זה החכמי לב שבהם משתדלים להעבירו מן העולם ולמחות זכר הסיפראסיון ע"י תיקון הגירושין ה' יעזרם להוציא הדבר לפועל לטובת הישוב ולטובת ישראל היושבים בארצותם. אשר החק הזה ימרר חייו כאשר הנסיון הורנו פעמים רבות. וע"כ אני אומר למעכ"ת שי' החביב עלינו מאד. לבל יחשבהו למשפט מדיני וכיוצא. ומה גם להתלמד ממנו ולהכניס נגעיו למחני ישראל הטהור. ודי בזאת הערה לרב ועצום כמוהו יחי שמו לעולם:

ומעתה הנני נכנס עמו לבית המדרש אהלה של תורה. ולהביא לו ראיות מפורשות מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ונשתה לרוייה מממיהם הנאמנים. שכן פסקו שכל אשה שלא בנתגרשה בגט כריתות אפי' מתה מחמת קטטה ודעת הבעל לגרשה כל שלא נתגרשה בקבלת הגט הבעל יורשה וכן בדין שבעלה מתאבל עליה. ה' יאר עינינו בתורתו:

ונתחיל בראשונה בדין הירושה אשר הוא העיקרי. וממנו יסתעף גם דין האבלות. דבר דבור על אופנו. בעהי"ת:

הנה המובן היטב מדברי כתבו. שהעמוד אשר עליו נשען לפקפק בירושת הבעל לאשתו ולהפקיעה ממנו בנדו"ד של הסיפראסיון. יען מתה מתוך קטטה. היא סברת הרשב"ם ז"ל וסיעתו בעובדא דתותרנית המובא בב"ב דקמ"ו ע"א. שממנה דן הרשב"ם לכל אשה שמתה מתוך קטטה ודעת הבעל לגרשה שאינה יורשה. וממנה דן מעכ"ת שי' גם בנדו"ד כן:

ובטרם נכנס לעמוד על הדבר אם ס' הרשב"ם הלכה היא. או סברת הרשב"ם דוחה הפוסקים מהלכה. אבוא העי'ר על דמיון הזה שדימה מעכ"ת שי' נדון הסיפראסיון אשר לפנינו עם נדון הרשב"ם ודינו כי לע"ד אינני רואה לא דמיון ולא יחס. ולא צד השוואה ביניהם כלל. יען שבנדון הרשב"ם שכתב דבמתה מחמת קטטה ודעתו לגרשה שאינו יורשה היינו דוקא התם שהבעל יש בידו לגרשה אם ירצה. וכההיא דתותרנית שאם לא קדם מלאך המות וסלקה. הוה מצי לגרשה כי מי מונעו. וע"כ דן הרשב"ם כיון שמתה מחמת קטטה. ודעת הבעל היה לגרשה. ובידו לגרשה. לאו מחוסר מעשה הוא כיון שבידו להוציא מחשבתו לפועל. חשיב לה הרשב"ם כאלו נתגרשה והפקיע ירושת הבעל מאשתו. וכתב דאינו יורשה:

אכן בנדו"ד דסיפראסיון שניא ושניא. שהרי הבעל יודע בעצמו מיום חופתו עמה. שזה הוא דבר נמנע שיוכל לגרשה לעולם. כפי חקי המדינה שהוא חוסה בצלה. ואדעתא דהכי הם נושאים זה לזה כידוע. וא"כ כל פעם שיתגלע הריב ביניהם ונגשו אל המשפט ושפטום. יודעים שניהם שרק להשבית ריב ומדון יגזרו עליהם השופטים דין הסיפראסיון ולפעמים שינוחו שניהם מרתיחת כעסם ישובו להתאגד כבראשונה וישבו יחדו כמקדם. אכן לגירושין גמורים. לא עלתה ולא תעלה על דעתם כי הוא דבר נמנע המציאות בחקי האיטלקיים. ובכל מלכות שאין הגירושין נעשין אצלם לעולם. ובאופן כזה אין אני מבין היאך יאמר עליהם שנתן דעתו לגרשה. הא מעולם לא עלתה על דעתו. ואם תעלה בדעתו מחשבת הבל היא כי אין בידו להשיג חפצו לעולם. והיאך דמהו מני"ר לדין הרשב"ם שהתם בידו לגרשה והכא לא. ובפרט שהא כתיבנא שענין הסיפראסיון יעשה אפי' בע"כ של הבעל שאין חפצו אפי' להתפרד כ"ש לגרש. וא"כ אפי' ריח דמיון עם דינו דהרשב"ם ז"ל אין כמובן:

וגדולה מזאת כתב הגאון פתחי תשובה באה"ע סי' צ' סק"ח משם הגאון חת"ס ז"ל שכתב שאפי' הרשב"ם ז"ל לא אמרה למילתיה אלא קודם חרם רגמ"א ז"ל אבל אחר חרם רגמ"א (שלא לגרשה בעל כרחה) ואין בידו לגרשה לא עדיף הא ו שאמרה לבעלה גרשני דלא מיקרי בזה קטטה כמבואר בר"פ האשה שלום עכתד"ק. והדברים ק"ו ובן בנו של ק"ו שאם בחרם רגמ"א שהותר מכללו בכמה אופנים. ובהתר מאה רבנים כנודע. ס"ל דלא מיקרי בזה שבידו לגרשה. כל שהוא זקוק לאחרים. ולא בזה דיבר הרשב"ם ז"ל כ"ש וק"ו להבדיל בדיניהם. אשר הוא סלע אשר לא יתפוצץ לעולם. שלא יתכן לגרש כלל פשיטא דהא עדיפא ועדיפא דמיקרי שאין בידו לגרשה כלל. ואם גירשה אינן גרושין בדיניהם. וחייב במזונותיה ואינו יכול לישא אחרת וגם היא דינה כנשואה כידוע כ"ז ומפורסם:

והגם שלדעת הרשב"ם דפסק דמתה מחמת קטטה אין בעלה יורשה לאו דוקא בנתן דעתו לגרשה מרצונו הוא דאינו יורשה. אלא אפי' בהנך דקי"ל דכופין את הבעל להוציא דהבעל מגרש בע"כ עכ"ז ס"ל להרשב"ם דאינו יורשה כיון דאין לה קטטה גדולה מזאת. וכ"כ הרב כנה"ג באה"ע סי' צ' הגה"ט אות כ"ט יעו"ש. ונמצא דלדעת הרשב"ם אינו יורשה אפי' אינו רוצה לגרשה וא"כ נימא ה"ה הכא בנדון הסיפראסיון דאינו יורשה. עם שאינו חפץ לגרשה. דהא ליתא. מתרי טעמי. חדא דהתם נמי כאלו שכופין להוציא. אם הבעל חפץ לגרשה מרצונו הטוב פשיטא דיכול לגרש. וא"כ בידו לגרש הויא. משא"כ בנדו"ד שאין בידו לעשות רצונו. ושנית דהתם נמי שאמרינן כופין לגרש. אין אנחנו שוללים מאת הבעל הרצון לגרש. דאל"כ גט מעושה הוא ופסול. אלא הכפייה היא להביאו אל הרצון שכופין אנחנו את הבעל עד שיאמר רוצה אני. ועכ"פ פעולת הגירושין סוף סוף היא נעשית ברצון הבעל. וכנדון הסיפאראסיון אין כאן רצין ואין כאן כפייה ואין יכולת בידו לגרש אפי' ברצונו כ"ש בע"כ. ע"כ אין לנדון הסיפאראסיון קשר ולא יחס עם נדון הרשב"ם כמש"ל וזה פשוט לענ"ד:

וחוששני בדעת רומעכ"ת שי' שאולי הוא סובר כדעת הרשב"ם. דאתי עלה רק מטעמא דמתה מחמת קטטה. והוא העיקרי בדבר הפקעת הירושה. ומ"ש דנתן דעתו לגרשה לאו דוקא. דהעיקר הוא מחמת הקטטה. ותו לא (וכאשר כן עלתה ע"ד חכם גדול מחכמי דורנו הי"ו כאשר ארמוז דבריו בע"ה להלכה) ואם כן הוא הרי נדון הסיפאראסיון דידן עם נדון הרשב"ם במאזנים ישאו יחד דתרווייהו מתה מחמת קטטה נינהו. ואם כבר עלתה על דעתיה דמר אתו הס"ר כי לא צדק בזה כלל. כאשר אוכיח למני"ר בראיות ברורות. חדא דדברי הרשב"ם גופיה קוראים בחיל להפך. שהרי כתב וז"ל ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מחמת קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה. וראייתו היא מדאמרינן בגיטין די"ח משנתן דעתו לגרשה שוב אינו אוכל פירות ע"כ. ובסוגיין דגיטין הנ"ל לא זכרו רז"ל שם קטטה בדבר אלא משנתן דעתו לגרשה. שוב אינו אוכל פירות נ"מ דידה. ונמצא שעיקר הדבר תלוי בגירושין. לא בקטטה. אלא דהרשב"ם ז"ל אורחא דמלתא קא אמר דאין אדם מגרש את אשתו אלא מחמת קטטה שביניהם ואה"נ דאם רוצה לגרשה ומת דעתו לגרשה בלי קטטה וידענו שכן הוא לדעת הרשב"ם ז"ל ודאי דאינו יורשה אבל קטטה לחוד בלי נתינת דעת הבעל לגרשה זו לא אמרה הרשב"ם כלל. ולא תעלה על לב. וכן התוס' שם שדחו פי' הרשב"ם ז"ל. וראייתו מההיא דגיטין משום דהתם בסוגיין עצמה אמרו בפלוגתא דר"י ור"ל דלמר ס"ל איני אוכל פירות משעת כתיבה. ולמר משעת נתינה. אבל משום דנתן דעתו לגרשה דאין כאן לא כתיבה ולא נתינה לא יעוש"ב. הרי דרבותינו בעלי התוס' הכי פשיטא להו כדעת הרשב"ם דמחמת לתא דגירושין אתי עלה הרשב"ם. ודחו דבריו מהסוגייא ואלו הוה ס"ל להרשב"ם דבקטטה לחוד אינו יורשה אין לו שום ראייה מהסוגייא כלל דלא נזכר שם קטטה כלל. ומדברי רבא בעל המימרא גופיה הו"ל להתוס' לדחות ראית הרשב"ם. דמהיכן הוליד דין זה דבקטטה לחוד אינו יורשה. וז"פ וכן תראה בדברי הרא"ש בפסקיו לבתרא דחלק על הרשב"ם בפירושו וקשו"ט עמיה על מאמר דנתן דעתו לגרשה דקאמר הרשב"ם ודחה ראיותיו יעו"ש. וכן כתב רבינו הטו"ר בסי' צ' משם הרשב"ם בפירושו איתמר ונתן דעתו לגרשה. ודחיית אביו הרא"ש ז"ל עליו דאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים. משמע להדייא דמחמת הגירושין איתי עלה הרשב"ם. אלא דלסברתו די בנתינת דעת לגרש. והרא"ש ס"ל דצריך פעולת הגירושין ממשית. לא במחשבה:

וכ"נ מדברי מר"ן הב"י ז"ל שם בסי' צ' בדחייתו את הראיה שהביא הטו"ר מדברי הרמב"ם לסייע להרא"ש בפלוגתיה על הרשב"ם יעו"ש. וכן כתב רמ"א בהג"ה בס' צ' ס"ה. וכן כתב בד"מ. וכן כתבו הפרישה ודרישה. וכ"כ הב"ש והח"מ בסי' צ' יעו"ש. באופן שכל הפוסקים שזכרו דברי הרשב"ם ז"ל כולם סברי מרנן דהרשב"ם ז"ל דהפקיע ירושת הבעל הוא מחמת שנתן דעתו לגרשה בסיבת הקטטה. אבל הקטטה לבד לא תזיק:

ועד אחרן נמצא הדבר מפורש במהרשד"ם חאה"ע שכתב בפירוש איתמר. בסי' ק"ד וז"ל. דעד כאן לא קאמר הרשב"ם אלא היכא דנתן דעתו לגרשה. אבל אם לא נתן דעתו לגרשה יורשה אפי' לדעתו. דאלת"ה לימא שהיא עמו בקטטה. אלא ודאי דווקא מחמת שנתן דעתו לגרשה. הא לאו הכי מודה הרשב"ם דיורשה אפי' שהם בקטטה עכד"ק. ודברי מהרשד"ם ז"ל הללו הזכירם הרב כנה"ג ז"ל בס' צ' בהגה"ט אות כ"ו אלא שט"ס נפל בדפוס בדברי הכנה"ג שציין למהרשד"ם ס' ק"כ. וצ"ל ס' ק"ד. ואנכי מצאתי עוד תשובה אחרת למהרשד"ם ז"ל והיא בס' ע"ה ושם בסיף התשובה באר מהרשד"ם ז"ל דברים אלו באר רחובות דבקטטה לחוד לא קאמר הרשב"ם ואין שום סברא להפקיע ירושתו בקטטה לחוד אפי' להרשב"ם ז"ל. יעוש"ב. וכן מצאתי הדבר מפורש בדברי הרב זקן אהרן סי' ר"ז דנשאל על נדון המורדת שמתה אי בעלה יורשה. והעלה דיורשה ודלא כהרשב"ם דבנתן דעתו לגרשה סגי ליה יעו"ש:

הראת לדעת שכל הפוסקים קמאי ובתראי הכי סברי מרנן כדעת הרשב"ם דטעמו הוא משום דנתן עיניו לגרשה חשיב ליה כגירושין כדי להפקיע ירושת הבעל. ומה גם דראית הרשב"ם מסוגיין דגיטין דקאמרינן משנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות. היא מכרעת כנגד הכל דברור הדבר דטעמו של הרשב"ם הוא מפני שנתן דעתו לגרשה והאורך בזה ללא צורך:

[ועיין בס' מעשה איש הנד"מ לגאון עוזינו הרה"ג ראש"ל יש"א ברכה יחש"ל. בח' אה"ע ס' ח"י שם נדפסה תשו' להרה"ג כמוהר"ם יוסף חי יצ"ו ר"מ ור"מ בעו"ב בבל יע"א. ושם בדף ע"ב ע"ג הכי אמר מר. דהרשב"ם כל טעמו הוא משום שמתה מחמת קטטה ולא תלה הטעם בדידיה משום שהי' רוצה לגרשה. אלא אפי' היא רוצה להתגרש והבעל אינו רוצה לגרש. דלא תלה הטעם בדידיה. וכתב שכן מצא מפורש בדברי הרב כנה"ג ס' צ' הגה"ט אות כ"ט. שכתב וז"ל לדעת הרשב"ם שאינו יורש אשתו נשואה כשהוא עמה בקטטה. כ"ש כשהוא מאותן שכופין להוציא דאין לך מתה מחמת קטטה. עכד"ק. ואתו הס"ר. מלבד דבפירוש דברי הרשב"ם לא זכר אדוני יוסף כל אותם הפוסקים ז"ל שקדם זכרם בדברינו לעיל שפירשו דבריו דווקא כשנתן דעתו לגרש. וכאשר ראית הרשב"ם מוכחה הכי להדייא ולא זכר מדברי מהרשד"ם הנז"ל דפירש כן בדברי הרשב"ם. אלא דבעיקר הדין שאם היא רצתה להתגרש והבעל לא רצה לגרש ומתה. אישתמיט מיניה דמר עיקר הדין בהרמב"ם פכ"ב מה' אישות הלכה ו' שפסק בנדון זה דהבעל הוא יורשה. והיא תקנת הגאונים שהזכירה רבינו הטור באה"ע ס' ע"ז ובס' צ' יעו"ש. והרי פסקו הדין ברוצה היא להתגרש והבעל לא רצה שאם מתה הבעל יורשה. וכאשר אני עתיד להביא דין זה הלכה בעהי"ת בראיה השנית מדברי הרמב"ם. ואחרי פסק הדין שהבעל יורשה. מה לנו עתה לעשות אומדנות ופלפולים להוציא הדין להפך זה פלא נשגב הוא. גם למרבית הפלא. שנפקיע מדברי הכנה"ג באות כ"ט שהזכיר הקטטה ולא הזכיר ג"כ שדעתו לגרשה. ומלבד שאין זו ראיה דאטו בכל מקום שיזכירו הפו' ס' הרשב"ם במתה מחמת קטטה. צריכים להזכיר בכל פעם את כל הדברים שנלמדו בזה שנתן דעתו לגרשה וכו'. עוד זאת אתמר דלא ראה לעיל מזה כמה שורות באות כ"ו הקודם הביא דברי מהרשד"ם בפירוש הרשב"ם דדוקא בנתן דעתו לגרשה. אבל מחמת קטטה לחוד לא. ופלא הוא בעיני לציין דברי הכנה"ג באופן כזה. גם כשהביא דברי הרב זקן אהרן בס' ר"ז שדבריו עומדים לנגדו סיים ואין רצוני עתה להאריך בזה. ואין טעם ברצון הזה. כל שהרב הפך מדבריו בראיות ברורות שדברי הרשב"ם דווקא בנתן דעתו לגרשה. מלבד שהדברים מוסברים ומוכרעים מצד עצמם. דאטו ירושת הבעל שהיא לדעת כמה וכמה מרבוואתא רבנן קשישי וקדישי שהיא מדאורייתא. נשארה תלוייה בקורי עכביש. שעל כל קטטה שתפול בין האיש ואשתו. יפסיד הבעל ירושתו אם מתה בקטטה הזאת. וכפי"ז יתהפך הדין לחייב כל בעל יורש אשתו להביא ראיה שלא נתקוטט עם אשתו קודם מיתתה כדי שיזכה בירושתה אם נכסיה הם ביד קרוביה. כדי להוציאם מידם. ומי שמע כזאת ואפי' הרשב"ם ז"ל לא עלתה על דעתו כן וכדכתיבנא והם דברים ברורים ואכמ"ל כי לא באתי בזה לפלפל בדברי האחרונים ולחלוק על דבריהם שאין לי מטרה זו זולת מה שההכרח אלצני. לבאר לרומעכ"ת שדברי הרשב"ם הם ברורים כנכון היום דדוקא בנתן דעתו לגרשה הוא דקאמר ולא בקטטה. ומפי הפוסקים למדנו כן ולא מדיוקים. וד"ב]:

ודון מינה ואוקי באתרין דנדו"ד דהסיפראסיון שהבעל לא נתן דעתו לגרש כי אין בידו לגרש. ולא עלתה על לבו כן אין לזה קשר עם נדון הרשב"ם כלל. ואפי' הרשב"ם יודה דיורשה כיון שאין כאן כי אם קטטה לבד. וכ"ז אנחנו נצרכים אליו אם היתה סברת הרשב"ם הלכה ומורין כן. אכן הנני לבאר לו בעזהי"ת כי דברי הרשב"ם אינם הלכה. ואיפסיקא הלכתא בפירוש דלא כוותיה. הט אזנך ושמע:

הנה ראיתי בדב"ק. שנרגש בדבר וכתב שעם שרבו החולקים על הרשב"ם בדין זה מ"מ. איכא כמה מרבוותא דקמי כוותיה ומדי פלוגתא לא נפיק. וכיון שמר"ן ז"ל לא גילה דעתו כמאן הוא פוסק. וגם דעת הרמב"ם לא נתברר להיכן דעתו נוטה. א"כ יכולים יורשי האשה להחזיק במה שבידם ולומר קי"ל כהרשב"ם וכו' ויכולים לטעון קי"ל אפי' נגד יורש דאורייתא וכו' כמ"ש בכתבו:

ודב"ק אלה הרגיזוני עד מאד. ואתו הס"ר אם אומר למעכ"ת שי' כי לא עיין כל הצורך בדין זה דדברי הפוסקים בעלי ההוראה ועמודיה. כי הלא רו"מ כתב כלאחר יד שמר"ן דאתכא דידיה סמכינן לא גילה דעתו והרמב"ם אבי התעודה ומאריה דאתרין לא נתבררה דעתי. ועל כן רץ ליקח בידו את דגל הקי"ל בלי עמל וטורח. ולא ידעתי באיזה מקום חפש בדברי מר"ן והרמב"ם ולא מצא. או מי הגיד לו כי הדין הזה לא נפסק להלכה משלשת עמודי ההוראה אשר כל בית ישראל נשען עליהם בדיני התורה וגם מר"ן ז"ל פסק הכי כוותייהו. ועמוד נא אך רגע ואראהו שהדבר מפורש בהרי"פ ובדברי הרמב"ם ז"ל לא במקום אחד ולא בשתים ולא בשלש מקומות פסק להדייא דלא כהרשב"ם. וכן דעת הרא"ש. ואחריהם מר"ן בשלחנו הטהור פסק להדייא דלא כהרשב"ם ז"ל. וכ"ז אראה אותם. למני"ר בדבריהם המפורשים. לא מפלפולים ולא מדיוקים. רק הצעת לשונם אשר אעתיק לפני הדר"ג שי' לשונם לשון הזהב כתבניתו אחת אחת. והרי הספרים בידו לך נא ראה. וישא מעכ"ת את דגלו ויצניעהו כי לא קי"ל הכי. רק קי"ל כוותייהו והם השופטים ולא אנחנו:

הרי"ף ז"ל כ"כ בפרק ה' דכתובות בהלכותיו וז"ל. ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר הדין כדתנן אלו הם שכופין אותם להוציא. ומאי דדמי להו. ובין מעיקר התקנה. אם מתה לה אתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית לה דלא מפקעא ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים וכן הלכתא. עכד"ק. הרי שהרי"פ ז"ל כללא כייל לן שבכ"מ מורדות וקטטות שיהיו אין ירושת הבעל נפקעת אלא אם נתגרשה בגט בגירושין גמורים ולשון גירושין גמורים שולל אם נמצא הגט פסול או בטל שאין כאן גירושין גמורים. שהבעל יורשה. וכאשר יתבאר זה בעהי"ת בדברינו הלאה:

הרא"ש ז"ל דבריו מפורשים בכמה מקומות. בפסקיו לבתרא דקמ"ו שחלק על הרשב"ם ודחה ראיותיו כמ"ש המעין. וכן בפ' אע"פ בכתובות כתב כלשון ההלכות ממש וסיים וכן הלכתא וכן היה דן הרמ"ה יעו"ש. וכן הדבר מבואר בדברי רבינו הטור בסי' צ' שכתב בהדיא שאביו הרא"ש חולק על הרשב"ם יעו"ש ואין צורך עוד לראיות בדעת הרא"ש:

הרמב"ם ז"ל לא במקום אחד ולא שתים. א' בפי"ד מה' אישות הלכה יו"ד בדין המורדת על בעלה בטענה שעשה עמה מריבה וכו' פסק שאין נותנין לה גט עד י"ב חדש. ואין לה מזונות ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה ע"כ וכתב עליו ה"ה שם זה מבואר בהלכות ופשוט הוא שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין ע"כ. ומדברי הרמב"ם הללו. הנה למדנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת בנדו"ד. שאין לך מתה מחמת קטטה יותר מהמורדת הזאת ובפרט כי טענתה שהבעל עשה עמה מריבה ונתקוטט עמה וכמ"ש הרמב"ם בהלכה ט'. ועמדה במרדה ונמשכה קטטה עם בעלה עד יום מותה. ועכ"ז בעלה יורשה מטעם שאין הירושה נפקעת אלא בגט. והא לא נתגרשה:

ואין להתעקש ולומר דהכא היא המורדת ותובעת להתגרש. אכן הבעל אין בדעתו לגרשה. ומשו"ה יורשה. דזה אינו שהרי אמרינן בה ואין (נותנין לה גט עד יב"ח. ופירוש דברים אלו. שאפי' הבעל רוצה לגרשה תוך יב"ח ולנוח ממרדה. עכ"ז מונעין אותו ומבקשים ממנו שלא יגרשנה תוך יב"ח כי גנאי הוא לבנות ישראל שיתגרשו מבעליהם מחמת קטטה. וכאשר פירש הרב המגיד שם. ונמצא דבמורדת הזאת האשה רוצה להתגרש וגם הבעל לגרש. אלא שאנחנו עכבנוהו עד יב"ח. ועכ"ז אם מתה קודם הגט בעלה יורשה. ואפי' אם עברו הי"ב חדש שאז הרשות לבעל לגרש. אם מתה קודם הגט בעלה יורשה וכמ"ש בפי' הרב בית שמואל והח"מ יעו"ש. והביא דבריהם הבה"ט בס"ק י"ז יעו"ש:

וזה מבואר דלא כהרשב"ם דלדעת הרשב"ם כל אלו שכופין להוציא אין הבעל יורשה דאין לך קטטה גדולה מזו וכמ"ש הרב הכנה"ג בפי' דעת הרשב"ם בסי' צ' הגה"ט אות כ"ט ורמזתיו לעיל והרמב"ם הא סובר דבמורדת בטענת מאיס עלי כופין אותו להוציא. הגם דלדידן לא קי"ל דכופין. אכן בענין ירושת המורדת הא פסק כדעת הרי"פ ז"ל שאין לך ירושה שנפקעת אלא בגט וזה ברור מאד. והרי ביררנו דשלשת עמודי ההוראה הרי"פ והרמב"ם והרא"ש הכי ס"ל דאין הירושה נפקעת אלא בגט וגירושין גמורים ודלא כהרשב"ם. ומאחר שכן פסקו. הלא מעתה תראה שכך הוא פסק

מרן בשלחנו הטהור סי' ע"ז סעיף כ'. שכתב בדין המורדת הזאת שאם מתה קודם הגט בעלה יורשה. יעו"ש. ופסק כשלשת עמודי הוראה ואחרי אשר מר"ן פסק כן. מאן ספין ומאן רקיע לומר קי"ל כהרשב"ם. בארצות האלה אשר קבלנו הוראותיו. ומכ"ש נגד הרמב"ם מאריה דארעא דמצרים אשר אין לזוז מהוראותיו אפי' דסברתו יחידית. כ"ש שכל הפוסקים אשר בית ישראל נשען עליהם קיימי בשיטה אחת. והוא הדבר אשר אמרתי כי על מעט החיפוש שלא הטריח את כבודו לחפש בספרתם של רבותינו הפוסקים. רץ כגבור לקחת דגל הקי"ל בידו שלא במשפט. דאפי' אם נחשוב נדון הריב הזה שבין האיש לאשתו בנדו"ד עד שבאו לידי הסיפראסיון. מרד גמור. שמרדה בו ורוצה להתגרש ממנו והוא גם הוא ירצה לגרש. ועכ"ז הא מתה קודם הגט ובעלה יורשה. והלכה רווחת היא:

ומאד אתמה על רבני דורנו העי"א אשר זכרנו שם קדשם לעיל. ועל רב אחאי גאון בעל ס' תע"ל בח"ג סי' כ' שנמשך אחריהם לומר דדעת מר"ן ודעת הרמב"ם לא נתברר. וע"פ פסקו מה שפסקו ע"פ דגל הקי"ל עיין עליהם בדב"ק. ואיזה ביאור יתכן מציאות יותר ממה שבארו הרמב"ם ומר"ן ז"ל בפסקי הלכותיהם. ואטו אם לא נמצא הדין בסי' צ' שבו עסקי רבנן בספרתם כמ"ש המעיין. אין עוד מקום? זה פלא בעיני מאד. גם לפלא על הרבנים הנ"ל העי"א יושבים על מדין האם לא בא לפניהם מעולם דין מורדת שמתה תחת בעלה ומה היו דנין בה לענין ירושתה חזון נשגב בעיני הוא:

ועם שלפקענ"ד כבר יצאתי ידי חובתי בזה להראות למעכ"ת שי' שדין זה כבר נפסק להלכה דלא כהרשב"ם. והעתקתי לו דבריהם כמש"ל. אכן את אשר נדרתי אשלמה להראות לו עוד ראיות אחת ושתים בפסקי רבינו הגדול הרמב"ם שפסק דלא כהרשב"ם ומוצא שפתי אשמור. והא לך עוד:

ראיה ב' מדברי הרמב"ם במה שפסק פכ"ב מה' אישות הלכה ו' וז"ל. הורו הגאונים האשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה ותצא בלא כתובה כדי שלא ירשנה אין שומעין לה ואפי' אמרה אני שונאת אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין אותה כדין מורדת ודין יפה הוא זה עכ"ל. וכתב ע"ז הרב המגיד שם וז"ל ודע שלפי שיטתינו שאין כופין הבעל לגרש מחמת שום מרד כמ"ש פי"ד. אין צורך להוראה זו שהרי אין כופין הבעל לגרש לעולם. ואם גירשה מעצמו ודאי איבד ירושתה עכ"ל:

והמתבאר מזה דהרמב"ם ז"ל שהביא הוראת הגאונים הלזו לשיטתיה אזיל דהוא פוסק במורדת בטענת מאיס עלי שכופין את הבעל לגרש וכדפסק פי"ד ה"ח. וע"כ הוכרח הרמב"ם לאשמועינן שאם היתה חולה ורצתה להפקיע בעלה מירושתה בטענת מרד ששונאתו והיינו מאיס עלי. הגם דבשאר מורדת כזאת כופין הבעל לגרש הכא לא כיון שכל כוונת מרדה הוא להפקיע ירושת בעלה ולא צייתינן לה ובעלה יורשה אם מתה. והרי נתבאר שנית דעת הרמב"ם ז"ל שאפי' מתה מחמת קטטה בעלה יורשה. שהרי אמרה בחוליה שהיא שונאתו ול"ל שהכא אין בדעת הבעל לגרש. משום הכי יורשה. דא"כ קשה שהרי בטענת מאיס עלי כופין הבעל לגרש וכאן הרי היא אומרת מאיס עלי ולמה אין כופין לגרשה. ומוכרח אתה לומר שאחר שנודע לן שהיא כוונתה רק להפקיע ירושתו לא חשדוה הגאונים למורדת כדי לכוף את בעלה לגרשה ואם היתה בריאה וטענה מאיס עלי היו כופין לגרשה. וא"כ אנן בדידן הוא שמנענו ממנו הכפייה לגרש בפעם הזאת. הגם שדין טענתה מאיס עלי כופין לגרשה והרי מצינו להרמב"ם בדין המורדת שהבעל יורשה אם מתה בטענת מאיס וכיוצא. קודם הגט. וא"כ לדעת הרמב"ם אין מעלה ומוריד נתן דעתו לגרשה או לא. שהרי אפי' בכופין לגרש בעלה יורשה. וא"כ נחזור לכללין שאפי' בכפיה לגרש כל שלא גירש בעלה יורשה. כ"ש הכא שאין כופין. וכל חידוש של דין הוא הוא לומר שאפילו שהיא טוענת מאיס עלי דבעלמא כיפין לגרש הכא אין כופין. ובדידן תליא מילתא לא בדידיה דבעל כנלע"ד:

ומר"ן ז"ל בשלחנו הטהור לא הוצרך לפסוק דין זה דהוראת הגאונים באשה שחלתה וכו' כי מר"ן הוא מהפוסקים דסברי דאין כופין לגרש בשום מרד. ואפי' בטענת מאיס עלי. כמ"ש המעיין בס' ע"ז ומכיון שאין כופין לגרש פשוט הוא דבעלה יורשה. ואין זה חידוש לדידיה וכמ"ש ה"ה ופשיט הוא:

ואולם רבינו הטור הזכיר הוראת הלזו בשני מקומות. בס' ע"ז בדין המורדת כתב הוראה זו משם הגאון יעו"ש. ובסי' צ' הביאה רבינו הטור בלשון הרמב"ם ומשמו לסייע להרא"ש אביו במאי דפליג על הרשב"ם במתה מחמת קטטה. ובעלה יורשה. דהכי ס"ל להרמב"ם משם הגאונים דאפי' מתה מחמת קטטה בעלה יורשה. כנדון זה האשה שחלתה ואמרה אני שונאתו דאין דנין בה דין המורדת ואולם בעלה יורשה כדין יעו"ש:

האמנם חזה הוית שם למר"ן הב"י שדחה ראית רבינו הטור שהביא לאביו הרא"ש מדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל. ומה שהביא רבינו דברי הרמב"ם לסייע להרא"ש איכא למדתי דשאני התם שהוא אינו רוצה לגרש. ואע"פ שהיא רוצה להתגרש לא הפסיד זכותו בשביל כך עכ"ל. וכפי זה אין לנו ראיה מדין זה דסברת הרמב"ם דפליג על הרשב"ם כי הכא לא נתן דעתי לגרשה. ובזה אפי' הרשב"ם מודה. ונפל פתא בבירא דאזדא לה ראיתינו השנית מדברי הרמב"ם ז"ל דאין כאן ראיה וכדברי מר"ן הב"י ז"ל:

אכן במעט התבוננות בדבר נראה לענ"ד. דהא לא תברה. ואין ללמוד מזה דהרמב"ם חולק על הרא"ש. או לומר דעכ"פ השתא מיהא לא נתברר לן דעת הרמב"ם אם מסכים עם הרא"ש ודלא כהרשב"ם או לא. וכאשר עלתה על דעתו דמני"ר. וכן כתב גם ראח"ג בס' תע"ל בס' כ' ד"מ ע"ג. שגם הוא הקשה על רבינו הטור קושית מרן הב"י. וע"כ אסיק דדעת הרמב"ם לא נתברר לן. וע"כ לקח לו את דגל הקי"ל לך נא ראה בדב"ק:

ואתם הס"ר כי לא צדקו בזה כלל מכמה וכמה תשובות. דאיכא בדבר. חדא דהגם דמרן ז"ל דחה ראית רבינו הטור דאין סייעתא מדברי הרמב"ם להרא"ש. לא בשביל זה נודעה לנו סברת הרמב"ם ביחס עצמה מה היא. שהרי כבר גלה לן דעתו בדין המורדת. כי במורדת בטענת מאיס דדעתו דכופין לגרש ועכ"ז בעלה יורשה. וכן מבואר יותר ויותר במורדת בטענה מחמת מריבה שהיא תובעת להתגרש והבעל רצונו לגרש ועכ"ז אם מתה קודם קבלת הגט בעלה יורשה וכדכתיבנא לעיל. ולא מפי הלכה זו דהאשה שחלתה דהוראת הגאונים בלבד אנחנו חיים בדברי הרמב"ם. דכבר ידענו בידיעה דהורה דעת הרמב"ם דפוסק כהרי"פ שכל אשה שלא נתגרשה בגט בעלה יורשה. אלא דכוונת מרן הב"י בדחיתו. שמובא בדין זה דהוראת הגאונים ליכא סייעתא לסברת הרא"ש מדברי הרמב"ם דאיכא למדחי. שהתם אין בדעתו לגרשה. אכן אם יש ראיה מדברי הרמב"ם במקום אחר ישמיעינו אותה ונעשינה. ומר"ן ז"ל לא קאמר דסברת הרמב"ם הפך הרא"ש. אלא שאין זו ראיה ותו לא:

ותו דדחית מר"ן ז"ל קושיא בעלמא היא שיש לה פתרונים. והרי היא מן הישוב בדברי הב"ח ז"ל שכתב ליישב דברי הטו"ר. בראיתו מדברי הרמב"ם שהכא נמי בהך הוראה דגאונים מתה מחמת קטטה היא. שהרי אמרה אני שונאתו וכו'. ואעפ"כ אי מתה בעלה יורשה. אלמא דבמתה מחמת קטטה יורשה. כדעת הרא"ש ודלא כהרשב"ם. ובדבר זה הרי הם שוים הרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וא"כ מחמה דחיה שיש לתרצה. לא יסתר הדין:

הן אמת לא נכחד כי ישוב הב"ח לדחות מר"ן הב"י קשה מאד. דהלא כבר הוכחנו לעיל דהרשב"ם גופיה תרתי בעי. קטטה ודעתו לגרשה. אבל בקטטה לחוד ולא נתן דעתו לגרשה. גם הרשב"ם יודה. וכדכתיבנא לעיל ונמצא מפורש בדברי מהרשד"ם בשתי התשו' שזכרתי לעיל. וכפי"ז בהך דינא דהוראת הגאונים קטטה איכא ונתן דעתו לגרשה ליכא. ועדיין קושית מר"ן ז"ל במקומה עומדת דלדעת הרא"ש דקא פסיק ותני. במתה מחמת קטטה ונתן דעתו לגרשה בעלה יורשה ודלא כהרשב"ם. אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם דבהך הוראת הגאונים קטטה איכא. ודעתו לגרשה ליכא. ובזה גם הרשב"ם יודה. והיא קושיא חזקה על הרב ב"ח ז"ל. דלא איפרקה קושית מר"ן כלל:

האמנם גם פשטות דברי מר"ן בדחיתו ראית הטור לא זכיתי להבינם דקשה טובא על מר"ן הב"י מדברי עצמו בדוכתי אחריתי. (א) דאטו מר"ן ז"ל לא שמיע ליה דברי הרמב"ם במורדת דמאיס עלי שכופין להוציא. או במורדת בטענה דאין נותנין לה הגט עד יב"ח דשניהם רוצים להתגרש ואפי"ה אם מתה קודם הגט בעלה יורשה. והלא הוא גופיה לעיל בסי' ע"ז כתב כ"ז בארוכה. וא"כ מה דחיה היא זאת דשאני הכא דבעלה יורשה משום שלא נתן דעתו. דהא לאו דוקא. דכבר שמעינן ליה להרמב"ם אפי' ברוצה לגרש. ודעדיפא מינה. אפי' בכופין לגרש. והכא דינא נמי הוא לדעת הרמב"ם דכופין לגרשה דהא טענה מאיס עלי. אלא מפני חולה. הוברר כי מרדה הוא להפקיע ירושתו. ואנן הוא דלא כפינן ליה. (ב) כיון שמר"ן ז"ל גופיה בס' ע"ז ראה דברי הגאונים. שכתבו שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים. וזהו טעמו של הרמב"ם שפסק במורדת לעולם בעלה יורשה אם מתה קודם הגט. וכמו שכתב הוא גופיה בס' ע"ז. א"כ כפי כלל זה אין לנו שום נפקותא אם הבעל רוצה לגרש והיא לא. או להפך. דסו"ס כל זמן שאין גט. גירושין אין כאן. והפקעת ירושה אין כאן כיון שמתה קודם הגט. וכדכתב הרי"ף והרא"ש שהביא הטור במקום זה. וא"כ במצוי הדין שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין הלכתא רווחת היא לדברי הכל וכפי"ז הרי שוים הם דעת הרא"ש והרמב"ם. ומה דחיה היא זאת שכתב מר"ן שאין ראיה מדברי הרמב"ם להרא"ש ולכאורה תרתי תמיהי נינהו בדברי מר"ן הב"י מדברי מר"ן גופיה בסי' ע"ז לעיל:

כי על כן ראיתי ונתון אל לבי לעיין היטב בדברי מר"ן וראיתי כי כוונה עמוקה ומחודדת יש בדברי מר"ן. ובכוונת דחיתו. ופשוטה היא לרואה דב"ק במקורם. כי יש מה להרגיש טובא בדברי מר"ן. דמה צורך הי"ל למר"ן הב"י להביא דברי הרב המגיד שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מה' אישות על הוראת הגאונים הלזו. דלפי שיטתינו אנחנו שאין כופין במרד אין צורך להוראה זו וכו'. ומה הכרח יש להביא דברי ה"ה פה דס' צ'. הלא אין פה מקום דיני המורדת. שכבר מקומם הוכן לעיל בס' ע"ז. ולדחות ראית הטו"ר מהרמב"ם להרא"ש. הדחיה מבוארת גם בלי הקדמת דברי ה"ה ז"ל כמו שיראה כל מעיין. ואיזה קשר ויחס מצא מר"ן הב"י ז"ל דברי המגיד לדחיתו עד שהקדים דברי ה"ה בראש דבריו:

אכן נלע"ד כי מר"ן הוכרח להקדים דברי ה"ה ז"ל שמהם תצא דחית ראית הטו"ר שדחה מר"ן חזקה אימתני ותקיפא. ועפ"ז נמצא שכל דברי מר"ן בב"י בציון הזה שלשלת זהב מחוברים חלקיה אחת אל אחת:

והענין דע כי כבר השמעינו רבינו הטו"ר ומר"ן הב"י שהרא"ש חלק על הרמב"ם במאי דס"ל דכופין לגרש בטענת מאיס עלי. וכן רבים חלקו על הרמב"ם בדין הכפיה. ומרן הב"י האריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו לך נא ראה. וכן פסק מר"ן בש"ע בס' ע"ז ס"א דלא כיפינן לגרש כאשר כ"ז ידוע. והכא בס' צ' שהביא רבינו הטור ראיה לאביו הרא"ש מדברי הוראת הגאונים באשה שחלתה. ומרן רצה לדחות ראיה זאת הקדים דברי הרב המגיד ז"ל שכתב דלפי שיטתינו שאין כופין במרד אין לנו צורך בהוראה זו. דפשיטא הוא כיון שאין כופין לגרש ולא גירש אם מתה בעלה יורשה. וא"כ גם לדעת הרא"ש ז"ל שהוא מהפוסקים דאין כופין לגרש בשום מרד אין לו צורך בהוראת הגאונים הלזו. וא"כ הרי נתבררה ונגלית מאליה דחית מרן לראית הטור בתקפה וגבורתה לעיני כל קורא. שכיון שרבינו הטור כתב ס' אביו דבמתה מחמת קטטה ונתן דעתו לגרשה. בעלה יורשה. משום שאין כאן גט. א"כ מה ראיה היא לאביו הרא"ש. מדברי הרמב"ם בהוראת הגאונים באשה שחלתה דבעלה. יורשה שעיקר ההוראה הזאת אינה צריכה להרא"ש ולא חידוש אצלו דפשיטא כיון שאין כופין לגרש ולא גירשה בעלה יורשה. וזה הוא שאמר מרן ז"ל שראיתו מדברי הרמב"ם איכא למדחי שהתם אינו רוצה לגרש. ואם אינו רוצה לגרש אנן לא כיפינן ליה לסברת הרא"ש פשיטא דבעלה יורשה. וכיון שעיקר הדין אינו חידוש ואין בו צורך. מה ראיה נביא ממנו לדין הרא"ש להיכא שנתן דעתו הבעל לגרש מרצונו. ומתה שבעלה יורשה. שהלא בהוראת הגאונים לא נזכר בה שרוצה לגרש. ובנתן דעתו לגרש מרצונו לא פירש בדבריהם. אם בעלה יורשה או לא. כי ע"כ אין להביא ראיה עכ"פ מהוראת הגאונים. כי אין זה ענין לדידן. במקום הזה. להיכא שדעתו לגרש. וכפי זה כל דברי מר"ן הב"י הם מוסבים כלפי הרא"ש. לא כלפי הרמב"ם. דכלפי הרמב"ם אי אפשר לומר דהכא דכתב הרמב"ם דיורשה משום שלא נתן דעתו לגרשה. הא אם נתן בדעתו לגרשה אינו יורשה. דמצינו להרמב"ם גם במרד דכופין אותו לגרש ואפי"ה בעלה יורשה. כ"ש להיכא שאין בדעתו לגרש. וכדכתב ה"ה שכל עיקר חידוש הוראת הגאונים אפי' למאן דס"ל דכופין לגרש. אכן לדידן פשיטא דבעלה יורשה כיון שאין כפיה לעולם. אלא עיקר דבריו הם להרא"ש דכיון דאין כפיה בדבר אין זה חידוש שבעלה יורשה. אבל להיכא שהבעל רוצה לגרשה מרצונו ואפי"ה יורשה. אין לו ראיה מדברי הגאונים דאיירי שלא נתן דעתו לגרשה. ואין ללמוד זה מזה. כנלע"ד פירוש נכון בדברי מרן הב"י אשר בזה ספו תמו כל הנך תמהי שיש בדבריו לפום פשטות הדברים ודו"ק:

וא"כ דון מינה ואוקי באתרין לדעת הרמב"ם ז"ל דבנתן דעתו לגרשה שהגירושין תלויים ברצון הבעל פשיטא ופשיטא שבעלה יורשה כ"ז שלא גירשה דהא עדיפא מינה שמעינן ליה אפי' בכופין אותו ב"ד לגרש שאין הגירושין ברצונו אלא בע"כ אפ"ה בעלה יורשה. דהא הוא ס"ל דכופין במורדת ואפי"ה בעלה יורשה וכדעת ההלכות. כ"ש וכ"ש להיכא שמפרש ברצונו פשיטא שהוא יורשה. ולהרא"ש נמי הדין כן כמ"ש הטור בנתן דעתו לגרשה ודאי דהבעל יורשה כיון שהירושה אינה נפקעת אלא בגט. ובדבר זה שוים הרמב"ם והרא"ש בעיקר הדין. דכ"ז שלא גירשה אין הירושה נפקעת. אלא דלהביא ראיה להרא"ש מדין הרמב"ם במקצוע זה דחלתה ובעלה יורשה אין זו ראיה כיון שבעיקר הדין הדבר פשוט להרא"ש ואין בו צורך כיון דהוא ס"ל שאין כיפין במרד לעולם בעלה יורשה כמ"ש ה"ה. ואין זו ראיה שיש בה סיוע אליו. לנדונו אשר הוא מבקש להיכא שנתן דעתו לגרשה מרצונו שאפי"ה בעלה יורשה. ואה"נ שהרמב"ם הכי ס"ל במקום אחר שבעלה יורשה. אבל ממקום הלזה אין ראיה לדידיה ודו"ק:

ועפ"ה מקום אתנו לישב קושיא שמקשים על רבינו הטו"ר בסי' זה דבמקום שהביא לאביו הרא"ש סייעתא מדברי הרמב"ם בהוראת הגאונים באשה שחלתה. דיש בה מקום לדחיה שדחה מר"ן הב"י כיון שבהוראת הגאונים אין בדעת הבעל לגרש הי"ל להביא לו ראיה מדין המורדת דהרמב"ם הוא מהפוסקים דכופין במרד ואפי"ה אם מתה קודם הגט בעלה יורשה. מטעם דאין הירושה נפקעת אלא בגט ואין לך מתה מחמת קטטה גדולה מהמורדת ואפי"ה בעלה יורשה ותידון בק"ו למתה מחמת קטטה ונתן דעתו לגרשה שהגירושין הם מרצון הבעל. דפשיטא שהיכא שלא גירש בעלה יורשה. או לפחות להביא ראיה מדין מורדת בטענה שאין נותנים לה הגט עד יב"ח דמשמע שאף שהבעל ג"כ נתן דעתו לגרשה אפי"ה בעלה יורשה. והא הכא מתה מחמת קטטה היא. וראיה כזאת אין בה מקום לדחיה כלל. ולכאורה היא קושיא אלימתא על רבינו הטו"ר. האמנם עפי"ה אפשר לומר. דכיון דבדין המורדת אין דעת הרמב"ם והרא"ש שוין בענין הכפה. בטענת מאיס דלהרמב"ם כופין ולהרא"ש לא. ע"כ התרחק רבינו הטו"ר מראיה זו כלל. (עיין בדרישה סי' צ' אות ג') ובחר לו דין מורדות אחרת שהיא בטענת מאיס ג"כ ואפי"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין כופין לגרש. ובעלה יורשה ובחר להביא ראיה ממנה. לאביו הרא"ש שהיא כדעתו ממש דהתם נמי מתה מחמת קטטה היא. והוא ישיב נכון כדברי רבינו הטו"ר. אלא דמר"ן הב"י ז"ל קשיתיה דאין הוראה זו חידוש להרא"ש עד שנביא לו ראיה ממנה. דכל עיקר הוראה זו היא צריכה להרמב"ם ולא להרא"ש. וא"כ לא איתבריר לן מההיא הוראה דעיקרא להרמב"ם דכופין לגרש. להיכא שנתן דעתו לגרש. וכמש"ל. ואה"נ שבדין המורדת בטענה דנותנים לה הגט עד יב"ח שניהם שוים דבעלה יורשה בין להרמב"ם ובין להרא"ש כידוע. אכן רבינו הטו"ר לא רצה מדין המורדת להביא ראיה לאביו הרא"ש כיון שיש בה לתא דכפייה נגד דעת אביו. והביא ראיה ממורדת הזאת דלכ"ע אין כופין. ובעיקר הדין שניהם שוין וכמש"ל:

העולה מהאמור דהדבר ברור לדעת הרמב"ם ז"ל מראיה השנית הזאת דאין הירושה נפקעת אלא בגט כריתות. הא לאו הכי בעלה יורשה לעולם בכל צד שיהיה. ודו"ק:

ראיה ג' מדברי הרמב"ם שהוא פוסק דלא כהרשב"ם:

דע שבהך דינא דקי"ל באשה שהלך בעלה למד"ה. ואמרו לה מת בעלך ונישאת לאחר. ואח"כ בא בעלה. דאסורה לזול"ז ויש בה י"ג דרכים שפסקם מר"ן באה"ע סי' י"ז סעיף נ"ו כידוע. ומכללם שאין זו"ז זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' וטעמא בכולהו מפורש הוא בתלמודין פ' האשה ד' צ'. דבכולהו עבוד רבנן סיבה כדי שיגרשנה. יעו"ש:

האמנם בדבר ירושתה אם מתה. הדבר פשוט דבעלה הראשון יורשה. דמה איסורא עבד הוא עד דנקנסיה לדידיה. ובפשיטות כתבוהו התוספות ביבמות שם ד"צ ע"ב ד"ה כיון דלא ירתי יעו"ש. וכן כתב הנימוקי בפשיטות בר"פ האשה רבא יעו"ש. וכ"כ מרן הב"י בסי' י"ז בסופו. וכ"כ הרשב"א הבי"ד מרן בכ"מ פיו"ד מה' גרושין הלכה ז' יעו"ש. ולרוב פשיטותו לא הוצרכו הפוסקים לאומרו דמהיכא תיתי להפסיד ירושתו. הא לא עבד הבעל איסורא ולא גירשה. ואשתו היא אלא שנאסרה עליו בזנות. ולמה יפסיד ירושתה. וכ"כ רמ"א בהג"ה בסי' י"ז סעיף נ"ו. ופשוט הוא:

והנה חדשה תראה. שבבוא הרמב"ם ז"ל לפסוק את הדין הזה האמור במ"ש וגמ' פ' האשה רבא. ופסקו בפיו"ד מה' גירושין ה"ז. הוסיף הרמב"ם ז"ל היקש אחר וכתב האשה שנישאת ונמצא הגט בטל. או בא בעלה אחר ששמעה שמת וכו' ופסק כל הי"ג דברים האמורים בענין. ונמצא מבואר לדעת הרמב"ם ז"ל שהגם שהבעל גירשה בגט כריתות. אלא שנמצא אח"כ שהגט בטל אשר אין זה מעסק הבעל אלא מעסק בית דין הם היודעים הדין אם הגט בטל. והבעל נתכוון לגרש וגירש. אלא שנמצא אח"כ שהגט בטל. דינו שוה לאשה ששמעה שמת ובא בעלה. דהתם בעלה יורשה. והכא נמי דהגט בטל אשתו היא ואגידה ביה והוא יורשה. כיון שאין כאן גט כריתות כשר הכורת ביניהם. וא"כ דון בק"ו ובן בנו של ק"ו להיכן שנתן דעתו ר"ל שעלתה במחשבתו לגרש ולא גירש. פשיטא דבעלה יורשה שהרי הכא גירש בפועל ועשה מעשה. אלא דלא אהנו מעשיו. ק"ו להיכא שאין כאן פעולה רק מחשבה לבד ולא יצאה מחשבתו. ודאי דבעלה יורשה. ודין זה פסקו מר"ן באה"ע סי' ק"ן סעיף א'. והוא מדברי הרמב"ם ז"ל. ועיין עוד נדון כזה בפ"ח מ"ה גירושין הלכה כ"ד. ועי"ש בדברי הראב"ד ואכמ"ל:

זאת תורת העולה מכל מאי דכתיבנא שכל עמודי ההוראה פסקו דלא כהרשב"ם הרי"פ והרמב"ם והרא"ש ומרן בשלחנו הטהור וכ"כ המרדכי ורבינו יואל הלוי. והרמ"א ז"ל. וכ"כ הרמב"ן וכ"כ הר"ן בחידושיהם לבתרא. ששניהם דחו פירוש הרשב"ם וראיתו מדתנן מכיון שנתן דעתו לגרשה שוב אינו אוכל פירות. היינו בדגרשה אח"כ. אבל בלא גרשה לא. יעו"ש בד"ק:

וכ"כ הרא"ם בתשובה בסי' למ"ד דטענת מאיס עלי שרוצה הבעל לגרש והיא אינה רוצה להתגרש ואינו יכול לגרשה מתקנת הקהלות. אם הבעל חייב במזונות. ומסיק שאין הבעל חייב במזונותיה. ואפי"ה אם מתה בעלה יורשה יעו"ש:

וכ"כ הרב זקן אהרן בסי' ר"ז. בענין המורדת ופסק כדעת הרמב"ם והרי"פ שכל שלא נתגרשה בגט בעלה יורשה יעו"ש. וכן היא ס' מהריק"ש דלא כהרשב"ם ואוקמא לעובדא דתותרנית בארוסה יעו"ש. ורמ"א ז"ל כתב בתשובותיו סי' קי"ב דס' הרשב"ם יחידאה היא. ועיין מ"ש הרב פ"מ בתשו' ח"ב ס' נ"ד אע"ג דס' הרשב"ם בנתן דעתו לגרשה אינו יורשה. ומהר"י ן' מיגאש ורבינו ירוחם כוותיה. מ"מ יש לתפוס כס' החולקים עליו. ועיין מ"ש הרב ערך השלחן אה"ע ס' צ' דשקו"ט בדין זה. וסיים וז"ל מ"מ הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים דאפי' נתן עיניו לגרשה מחמת קטטה כל שלא הגיע הגט לידה ומתה בעלה יורשה יעוש"ב. וא"כ השתא דאמרינן בעלה יורשה בדין פשוט הוא דמוציאין מיד יורשי האשה אם תפסו דהא בעלה הוא היורש ולא אחר. ופשוט הוא:

ואחרי כל זאת דאיפסיקא הלכתא רווחת דכל שלא נתגרשה בגט בעלה יורשה. הנה יצאנו ידי חובתינו במקצוע הירושה ותורה יוצאה בהינומא דבעלה יורשה בלי ספק עוד בדבר. וכבר כתבתי דבנדו"ד של הסיפראסיון שאין ביד הבעל לגרשה לעולם אפי' הרשב"ם יודה דבעלה יורשה וכדכתיבנא. וד"ב:

ומעתה נבוא אל המקצוע השני שבענין הנז' והוא דין האבלות. אשר גם ע"ז עורר את חמתו בכתבו האחרון. והכי אמר מר. ואחרי אשר בענין הירושה כתבנו דהמוחזק בממון יכול לומר קי"ל ואין הבעל יכול להוציא מיד יורשה. גם לענין האבלות לא יתאבל. שכ"כ רש"ל ביש"ש גיטין שהורה הלכה למעשה שאינו מתאבל עליה אע"ג דיורשה. דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל. ושלח הדבר לזקני ירושלם וכתב לו זקן אחד חכם מופלג שהסכימו עמו חכמי ירושלם ת"ו. וכתב מעכ"ת ועם שהרב עה"ש ז"ל כתב דזה לא מסתבר שאם יורשה למה לא יתאבל עליה והוו תרתי דסתרן. ואי משום דהלכה כדברי המקל כבר כתב הרב ב"ד שאין לומר הלכה כדברי המקל באבל. בסברה דחוייה מכל הפו' עכ"ז מצא מני"ר מקום ליישב. דהלא כתב הרב גו"ר ז"ל ביו"ד כלל ה' סי' יו"ד דאמרינן הלכה כדברי המקל באבל אפי' בס' יחיד כנגד רבים. מ"מ בנדו"ד דהעלינו שאינו יורשה לכ"ע אינו מתאבל עליה. וס' רש"ל לאו יחידה דהרי רבני ירושת"ו הסכימו עמו עכ"ל:

וס' יש"ש גיטין אינינו אתנו לראות הדברים במקורם מלבד כי רואה אני גרסאות מתחלפות בדברי הרב ז"ל כי רומעכ"ת כתב שחכמי ירושלים הסכימו עמו והגאון פתחי תשובה בסי' צ' סק"ח כתב והסכים עמו חכם גדול אחד מירושלם. עם שלא נ"מ לדינא מידי אם המסכים אחד או שנים. אם הדין. דין אמת הרי הוא מוסכם מצד עצמו. אכן לשון מהרש"ל ז"ל שהעתיקו הרבנים שהביאו דבריו. קשה קצת. שכתב על פסק שפסק שאע"פ שיורשה אינו מתאבל עליה כי הלכה כדברי המקל באבל. ולא הראה לנו. מי הוא ואיה הוא הפוסק שפסק בנדו"ז לענין אבילותה שאינו מתאבל עליה והסכימה דעת מהרש"ל עליו. שע"ז יפול מאמר הלכה כדברי המיקל וכו'. שאם הרב ז"ל מצא דין באיזה פוסק. מה לי לבקש הסכמת חכמי ירושלים ע"ז. הלא כלל זה דהלכה כדברי המיקל באבל יספיק. כי כלל זה אפילו בפוסקים וכדעת מר"ן בב"י. אשר הזכירו הרב כנה"ג בכללי הפוסקים ז"ל כידוע. ואם מהרש"ל ז"ל אומר כן על עצמו שמר ניהו הפוסק וע"ע אומר דהלכה כדברי המקל באבל. הם דברים מתמיהים לכל מעין. וכ"ז גרם לי שאין הספר נמצא אתנו. לעיין בד"ק:

ואולם למטוניה דמר אשר נשען על סברת יחידית של מהרש"ל. ולתמיהת הרב ערך השולחן עליו דזו אינינה סברא לעשות תרתי דסתרן בנושא אחד. מצא מקום ליישב הדברים ע"פ סברת הגו"ר ז"ל דאפילו ביחיד נגד רבים אמרינן הלכה כדברי המקל באבל:

ואתו הס"ר כי אנכי לא אדע אם נתקררה דעת מעכ"ת בדברים אלו. דאתו הרב עה"ש בתמיהתו אתי עלה מטעמא דמהרש"ל יחידי בדבר הזה. עד שרו"מ יצא להושיע כי אפי' יחיד נגד רבים אמרינן הלכה כדה"מ. הלא כל תמיהת הרב ז"ל דזו אינינה סברה. לחושבה כאשתו גמורה לרשת אותה. ולאכול את כספה. ולהתאבל עליה נחשבנה כגרושה גמורה. וזה דבר שהשכל ימאן בי. מצד סתירת חלקיו זו את זו. ומה ישוב הוא זה שהביא מני"ר שאפילו כנגד רבים הלכה כיחיד. הא אף אם רבים יאמרו סברא כזאת. לא נירא רע אם נאמר דסברא כזאת אינינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה של עיון דהיא סותרת קצתה את קצתה. ואינינה סברא כלל לסמוך עליה. ומה שנסתייע מדברי הרב ב"ד ז"ל הוא להוסיף בכח התמיהא. שאפי' סברא שדחי אותה הפוס' אין לומר הלכה כדברי המקל בה כ"ש וק"ו כשהיא דחוייה מצד עצמו:

ומ"ש מני"ר. מ"מ בנדו"ד שהעלינו שאינו יורשה לכ"ע אינו מתאבל עליה. ואתו הס"ר להגיד נא לי אנה העלה להלכה שאינו יורשה. שהלא כל טרחת מני"ר בפסקו הוא שהמוחזק יכול לומר קי"ל ואין הבעל מוציא מיד היורשים של האשה. והגע אם היו הנכסים ברשות הבעל כולם. או אם קדם הבעל ותפסם אחר מות אשתו או בחייה. הלא גם מני"ר יודה שאין היורשים יכולים להוציא מיד הבעל כלום. שהלא גם הבעל יטעון קי"ל כהחולקים על הרשב"ם ורבים אשר אתו מאשר אתם. וא"כ אין זה נקרא פסק דין שהבעל אינו יורשה שאם בדין הוא שאינו יורשה מפקינן מידיה. כדין תופס דבר שאינו שלו. אבל כל כחו דמני"ר הוא שכל אחד שישאר במה שבידו. ולצד שתפוס הבעל ואפי"ה גוזר רו"מ שאינו מתאבל עליה. א"כ הו"ל אפי' יורשה. עכ"ז אינו מתאבל עליה. והיא היא סברת מהרש"ל בצביונה ובקומתה. ואפוכי מטרתא למה לן:

וכ"ז אני אומר רק לשיטת רו"מ אשר בנה דייק על סברת מהרש"ל. ופסק כוותיה לבטל אבילות הבעל על אשתו. בלתי ראיה לדבר רק משענתו בידו לסמוך על המקל באבל וכן עשה וסמך על סברת מהרש"ל המקל באבל:

ואולם לענ"ד הקצרה. אמינא שאם נאמר שבעלה יורשה. ואפי"ה אינו מתאבל עליה. לא נוכל לסמוך על דברי המקל נגד תלמודינו. שרואה אני שהדבר הפך סוגייא ערוכה ביבמות דפ"ט ע"ב. דאמרינן התם. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל. ומשני משום דהוי מת מצוה ומי הוי מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עינים אין זה מת מצוה. ומשני הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ע"כ. המתבאר מסוגיין שהיכא שהבעל יורש את אשתו מחיייב הוא להטמאת. ומטמאין אותו בע"כ דהויא כמת מצוה שהוא יורשה לבדו. אין אחרים נטפלים לה. ועל כן בעל כרחו מטמא לה. וכבר נודע שכל דיני האבלות מדיני טומאת דינים ילפינן להו. שכל שהכהן מטמא לה חייב להתאבל עליה. וכדגרסינן ר"פ אלו מגלחין ד"כ ע"א בברייתא יעו"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אבל הלכה ז' וז"ל אשתו של כהן מתטמא לה בע"כ. ואינו מטמא לה אלא מד"ס. עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה. ועיין מ"ש שם מרן בכ"מ בדעת הרמב"ם דמן התורה חייב להתאבל עליה דכתיב כי אם לשארו ואמרינן לשארו זו אשתו. אלא שהרמב"ם קרי מד"ס כל דבר שאינינו מפורש בתורה ורבנן הם שפירשוהו. יעו"ש בדבריו פ"ב מה' אבל הלכה א' יעו"ש:

וא"כ הכא בנדו"ד אם אתה אומר שבעלה יורשה. אי אפשר לפוטרו מן האבילות כיון שעשאוה רבנן כמת מצוה. בע"כ מתטמא לה. וחייב להתאבל עליה כדאמרינן שכל שהכהן מתטמא לה חייב להתאבל עליה. ומהתימא על הגאון מהרש"ל ז"ל דכתב דיורשה ואינו מתאבל עליה. הפך סוגיין והפך הדין ופשוט הוא מעתה שאין לומר הלכה כדברי המקל באבל נגד ש"ס ערוך והלכתא רווחת דכל שיורשה מתטמא לה בע"כ ומתאבל עליה וצ"ע:

ואם גם בזאת ימצא מעכ"ת מקום לדחות שכ"ז שאמרו באשתו שיורשה ומטמא לה היינו באשה שמתה תחת בעלה והיא יושבת לבטח אתו בשלום ובמישור. אבל במתה מחמת קטטה. ודעת הבעל לגרשה אימא דאינו מטמא לה ודינינן לה כגרושה. ואה"נ דלענין ירושה בעלה יורשה היינו משום דלגבי ממין הבעל מוחזק מסיני. ואין כח להפקיע ירושתו כי אם בגט. אבל לא לענין טומאה ואבילות. והרי מצינו בארוסה דיורשה ואינו מתאבל עליה. משום שאינה אשתו גמורה. ה"ה הכא שנתן דעתו לגרשה נהי דיורשה אכן אינו מתטמא ואינו מתאבל עליה וכדעת מהרש"ל:

אכן אתו הס"ר זו לא ניתן ליאמר דהרי שנינו בתורת כהנים. פ' אמור על פסוק לה יטמא. ודרשו על הודאי מטמא ואינו מטמא על הספק. ופירושן של דברים הרי הוא כתיב בהרא"ש הלכות טומאת פסקא ו' על הספק כגון אשתו שנתגרשה בספק גירושין דאינו מטמא לה כיון שאינה אשתו ודאית יעו"ש ודין זה פסקי הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הלכה י"ג שכל המתגרשת ספק גירושין או בגט פסול אינו מטמה לה. ומקור הדין הוא מהת"כ הנז' כמ"ש מרן בכ"מ שם.

ואם נאמר דאפי' בנתן דעתו לגרשה ולא גירשה אינו מטמא לה ולא מתאבל עליה. א"כ הרי אנחנו ממעטין גם את הוודאי שלא נתגרשה. וזה הפך מדברי הת"כ דלא ממעט אלא ספק גרושה ולא ודאי שלא נתגרשה. ולמטוניה דמר לא הי' צורך למעט הספק דבמכ"ש הוא מן הודאי:

ואם גם בזה ימצא מקום המתעקש להתעקש ולומר דגם בנדו"ד דנתן דעתו לגרשה. חשבינן לה כספק גרושה. ואינו מתטמא לה. אכן זה הבל ורעות רוח הוא שא"כ בנתן דעתו לגרשה חשבת לה כספק גרושה. א"כ אם בעלה כהן הי"ל לאוסרה עליו. ולהוציאה ממנו דהא קיי"ל ס' גרושה אסורה לכהן. ואם נשאת תצא ואפי' ריח הגט שאין הגט גט אפי' פסולה לכהונה וכמ"ש מר"ן באה"ע סי' ו' ס"א יעו"ש. ותורה חדשה היא זו מעתה לפי דברי מני"ר שמעתה כל כהן שנתקוטט עם אשתי ודעתו היה לגרשה אפי' לא גירשה חשבינן לה כספק גרושה ותאסר עליו. ודברים אלו הם חוכא ואיטלולא. וע"כ מוכרח אתה לומר. דכל שלא נתגרשה בגט כריתות כשרה אשתו היא ומתאבל עליה ומטמא לה כדין של תורה. ולא יקרא ס' גירושין אלא בנתגרשה גירושין בגט כשר אכן זרק לה הגט ס' קרוב לו ספק קרוב לה וכיוצא. אבל לא יעלה על שום שכל לחושבה לאשה שבעלה נתן דעתו לגרשה שתכנס לכלל ס' גרושה. הם מלהזכיר:

ומהפלא העצום בעיני כל מעין, שעל סברת הרשב"ם יחידית שדן לענין ממינות שאין בעלה יורשה. או מתורת קנס או מאיזה סיבה אחרת אשר מחמתה דן הרשב"ם לאבד זכות הבעל מירושתו. נבנה עליה מגדל גבוה ותלול. להפקיע מהבעל כל תורת האישות ושלא להתאבל עליה אבילות שחייבתו תורה. וכאלו לא היתה אשתו מעולם. וכל חומר המשפט הוה הוא רק על מחשבת פגול שעלתה על דעת הבעל לגרשה ולא גירש עדיין. זאת לא עלתה גם על לבו של הרשב"ם חלילה. ורק אנחנו בקשנו חשבונות רבים שאינן מתאימין לדעתי עם משפטי הדת הישרים ומצודקים. [ובעיני אינו רחוק שאולי מדברי הת"כ הנז' שמיעט ס' גרושה שאין הבעל מתטמא לה. סמך הרמב"ם לומר דס' גרושה אין בעלה יורשה. כיון דחזינן דחיוב הטומאה נמשכה לכהן משום דיורשה ועשאוה כמת מצוה. א"כ הכא שמעטתי תורה מטומאה ס"ל להרמב"ם דאינו יורשה. כי ידיעת ההפכים אחת היא ובדרך אפשר קא אמינא ויש לדחות ואכמ"ל בזה]:

ועוד אני אומר דלפי הלמד מהת"כ דמעטינן מטומאה ואבילות רק לאשה שנתגרשה בס' גירושין. ולא לודאי מי שלא נתגרשה כלל. א"כ ה"ה בעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח הולכה. וקודם שיגיע הגט לידה מתה האשה. ודאי דבעלה מטמא לה ומתאבל עליה ויורשה. כיון שזו לא מקרייא ספק גרושה. כפי הדין. שכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' גירושין. הלכה ל'. הבעל ששלח גט לאשתו. הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי הכתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד ש"ק ע"כ ופסקו הטור ומר"ן בסי' קמ"א סעיף נ"ח יעו"ש. וכתב הרב המגיד ז"ל ע"ד הרמב"ם. פשוט הוא דכיון דאין האשה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובספק מגורשת כתב רבינו פי"ח מה' אישות שהבעל חייב במזונותיה עד שתתגרש גירושין. אכן לא בתנאי הכתובה. כדכאן. יעו"ש. וא"כ הכא דחייב הבעל בכל תנאי הכתובה א"כ אשתו גמורה הויא עד שיגיע לידה. וא"כ אם מתה קודם הגט בעלה חייב בקבורתה דהא מתנאי כתובה הוא. וכיון שהוא קוברה הוא יורשה כמ"ש רבינו לעיל פי"ב מה' אישות הלכה ג'. וא"כ כיון שהוא יורשה וקוברה מתנאי הכתובה. א"כ חזר הדין להיות חייב הבעל להטמא לה כדין מת מצוה שכתבנו לעיל. דהרי הת"כ לא מיעט רק ספק גרושה. וזו ששלח לה הגט ולא קבלתו ומתה קודם. היא ודאי לא נתגרשה. קרית לה וחייב בכל תנאי הכתובה. וחזר הדין להיות יורשה וקוברה. ומטמא לה. וזו ראיה חותכת לענין הירושה והאבלות דבעלה יורשה ומתאבל עליה. דבר הלמד מהרמב"ם והת"כ:

וא"כ דון מינה ואוקי בק"ו שהרי הכא גירש הבעל בפועל ושלח הגט. רק האשה לא קבלתו ומתה קידם. חשבינן ליה אשתו לכל דבר ק"ו למי שלא נתגרשה ואין כאן גט ולא שליח רק מחשבה לבד פשיטא דהויא אשתו לכל דבר. כדכתיבנא:

וכתב עוד מעכ"ת שי' שעתה נד"מ ס' עבודת השם והביא דברי הרב ע"ש ותמה עליו. והעלה דאינו מתאבל עליה ואינה מתאבלת עליו עכד"ק. והס' הנז' לא נראה בעליל ולא בא לידינו. ובמחילת כ"ת הפריז על המדה. לומר שאינו מתאבל ואינה מתאבלת עליו. וכבר כתבנו בדין זה ראיותינו מש"ס ופוסקים דחייב להתאבל בע"כ כיון שיורשה. ואין לכפול הדברים שנית. ולומר שאינה מתאבלת עליו לא ידענא טעם בדבר. ואפי' באשת שכ"מ שנתגרשה ע"ת אם ימות ומת. שהשתא נתקיים התנאי. שע"ז כתב הרמ"א ז"ל בהגה בס' קמ"ה ס"ט משם המרדכי. שא"צ להתאבל ורמ"א דידיה כתב שאין איסור אם תרצה להתאבל עליו. יעו"ש. כתב ע"ז הרב הכנה"ג באה"ע. ס' קמ"ה בהגה"ט אות ו'. שעתה פשט ומנהג שבוכה ויוצאת אחר מטתו ומתאבלת עליו ולית מאן דימחא ע"כ. וכן כתב הכנה"ג לעיל אות ה'. שהרב המפה ז"ל קבע דבריו באה"ע ולא ביו"ד בדיני האבלות להוציא מלב הסוברים דאסורה להתאבל שמא תבטל הגט. וכאשר הביא ס' זו מרן בב"י בסו"ס קנ"ד והכה על קדקדה בדברים החוצבים להבות יעו"ש. וכן היא סברת הרב באר שבע בס' קי"ד אסר להתאבל. וכו' אבל המגיע שלנו כדברי המפה דבוכה ומתאבלת כאשר כתב באות שאחריו יעו"ש:

וא"כ הדברים ק"ו אם בגרושה שנתגרשה בפועל ונתקיים התנאי שהשתא היא גרושה גמורה ומותרת לשוק עכ"ז המנהג פשוט מימות הרב הכנה"ג להתאבל ולית דימחה ק"ו בזו שלא נתגרשה כלל. לגזור עליה שלא תתאבל עליו עתה משום שבחיו חשב מחשבה לגרשה. אין אני רואה טעם בדבר. ולא ראיה לסמוך עליה. ולא עוד אלא דנפיק מינה חורבה. דיחשבו העולם שאינה אשתו עוד כיון שאינה מתאבלת עליו מחמת מחשבתו לגרשה. ואם היא זקוקה ליבם יתירוה לשוק. דחשבי לה גרושה בחיי בעלה. כאשר חששה יותר רחוקה מזאת חשש הרב באר שבע ז"ל דהחמיר על אשתו שנתגרשה בתנאי ומת כנ"ל שמא יאמרו גט ע"ת אין בו ממש ויתירוה לכהן. וכמ"ש יעו"ש. ועכ"פ בנדון הרב באר שבע הא נתגרשה בפועל. וחשש שמא יאמרו וכו' כ"ש בנדו"ד שהיא אשת איש גמורה עדיין. אם נחשוב אותה כדין המגורשת כ"ש דנפיק חורבא להתירה לשוק וכמש"ל:

ודע ידידי. שאני עני קשייא לי טובא על האוסרים לאשה שנתגרשה ע"ת להתאבל על בעלה אחר מותו. מחמת החששות האמורות. שרואה אני שדבר זה מפורש בכתובים להדייא. שהרי אמרינן בכתובות ד"ט ע"ב. שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות הי' כותב לאשתו. ופירש"י שם שהיו נותנים גט על תנאי אם ימות במלחמה יהיה גט מיום כתיבתו. ועיין שם בתוס' ד"ה כל היוצא שקיימו פירש"י. ודחו פירוש ר"ת שגט גמור היה נותנים. מדאמרינן בהזהב מוטב שיבעול ס' אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים יעו"ש. עכ"פ מדברי רש"י והתוס' משמע דגט ע"ת הוא. וגם הדעת נותנת כן. דאל"כ הכהנים שהיו במלחמה בחזרתם יהיו נשותיהם אסורים לחזור להם שהרי נתגרשו בלי תנאי ואכמ"ל בזה. וא"כ גם אוריה החתי שגירש את בת שבע גט על תנאי הוה וכדכתבו רש"י והתוס'. וזה ברור. ועכ"ז הא הכתוב בשמואל ב' י"ב אומר ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה ותספוד על בעלה. ויעבור האבל וישלח דוד ויאספה אל ביתו ע"כ. והרי הדבר מפורש בכתובים דאפי' בנתגרשה ע"ת ונתקיים התנאי. סופדת ומתאבלת עליו והיא ראיה חתוכה וחלוטה להתיר. ובשלמא לדעת המתירים להתאבל. אין זו כ"כ קושיא חזקה למה לא הביאו ראיה מהכתובים בענין אורייה החתי. דלדידהו הדבר פשוט להתאבל ואין צריכים לראיות מרוב פשיטותו. הלא תראה שמר"ן הב"י בסו"ס קנ"ד הכה על קדקד סברא זו וכתב שאין בדבריהם ממש וקרא עליהם מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין אל יהיה לו עסק עמהם כמ"ש המעיין. וכן הרב הכנה"ג בס' קמ"ה. כח ההתר הושיטו בקנה. והמנהג מסייע. ולא הוצרך ראיות להתיר מעיקרא. אכן לכת האוסרים לבכות ולהתאבל כס' הרב באר שבע ודעמיה לא אדע היאך יתפרשו להם הכתובים בענין אורייה שבכתה והספידה והתאבלה על בעלה. שגירשה בגט ע"ת כפי דעת רש"י ורבותי' התוס' בכתובות. וקושיא חזקה היא בעיני מאד. ואם מעכ"ת שי' יעמידיני על הישוב לקושייתי הזאת לא בשינויי דחיקי אודהו בכל לבי:

תבנא לדיננא. הנה הארכתי להראות למעכ"ת שי' כי הדין דין אמת לפקענ"ד. שבנדו"ד של הסיפראסיון (במכ"ש וק"ו) שבעלה יורשה כדין של תורה. מאחר שלא נתגרש בגט כריתות. אין כאן דבר שיפקיע ירושת הבעל. ואם מתה בעלה מתאבל עליה. כאשר הוכחנו כ"ז בראיות ברורות מדברי הפוסקים שזכרנו. וה' הטוב יאר עינינו בתלמוד תורתו ויצילנו ממכשול בהלכה. ויראנו מתורתו נפלאות אמן:

הלכ"ד איש צעיר הדושו"ט הבא עה"ח פה ק"ק מצרים יע"א בסדר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים. שנת לא תסו"ר מן הדבר לפ"ק:

כ"ד הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט.

תוכן העניינים

ומצור דבש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה