ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אבן העזר · סימן ז
הלכות קדושין (קנס) בן יכבד אב
פסד"ז מעט"ר מרן אבא זצוק"ל
טופס פס"ד שהוזקקו בעליו להעתיקו לאיזה
סיבה וז"ן אב"א חב"ת: שאלה. ראובן היה משודך עם בת שמעון ובעת השידוכין קבעו זמן וכו' ונתחו"ג המשודך בקוש"ח כנהוג שאם יתחרט וכו' יפרע קנס כו"כ לזכות המשודכת. וגם שמעון אבי המשודכת נתחו"ג גם הוא בקוש"ח כנהוג שאם יתחרט וכו' הן בא העיכוב מצידו הן מצד בתו וכו' יפרע קנס כו"כ לזכות המשודך ושוב אח"ך חזרה בה המשודכת. ובכן מינה ראובן. לאחיו מורשה בחריקה ועמד למשפט עם שמעון ותבע לו לגדל פר"ע הקנס הנז' וע"ז נתרבו הטענות ביניהם דברים שלא ניתנו ליכתב. ונר' דאין צורך להזכירם. כי לפי קוצ"ד ואם דל הוא נר' דפטור ומותר שמעון מן הקנס הנז':
ולכאורה היה נר' לפוטרו ממ"ש הרשב"א סי' תשע"א על ראובן ששדך את בת בתו לבן שמעון וחי"ע לתת לו דבר ידוע בקנס ושבועה לזמן ידוע. ואח"ך עמד ושדכה לאחר וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון. והשיב שהדין עמו שזה אונס גמור הוא ומיהו ה"מ כשהוא בן ודאי ולא כמסבב וגורם האונס והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ע"כ. ופסקו מור"ם בא"ה סי' נו"ן ס"ו וסיים הרשב"א שם והביא הרב"ש דאפילו תאמר שהוא יכול לפייסה במעות אטו תרקבא דדינרי בעי ליתן. וא"ת הי"ל להתנות שאם. תסרב יהיה פטור לא היא אונסא דלא שכיח הוא שכל הבנות מתרצות למי שירצה האב וכו' ע"כ:
אלא דנר' דאין משם ראיה לנ"ד דבנדון הרשב"א ז"ל לא נתחייב כ"א לפייסה דוקא ואם לא נתפייסה לא בעי למיהב תרקבא דדינרי. אבל בנ"ד שהחיוב היה הן בא העיכוב מצד הבת ושוב אח"ך לא נתרצית הבת אפשר לו' דחייב הפוסק דאדעתא דהכי נתחייב. וכן מצינו למהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' קל"א שנשאל בראובן ששדך את בת שמעון וכו' ועשו ביניהם שטר שידוכין וחיי"ע על הקנס באופן זה דהיינו שראובן הודה איך שחייב לשמעון מאתים פרחים מהלואת חן וחסד שהלוה ממנו ואם בע"ה יבא הזיווג לידי גמר ולא יבוא שום עיכוב מראובן מעתה מוחל שמעון וכו' וכמו כן נתחייב שמעון. ואם ח"ו יבא שום עיכוב משמעון או מבתו החוב הנז' במקומו עומד וכו' זהו תורף השאלה לענינינו. והשיב הרב לטענה זו וז"ל, מה שטען שמעון שהבת אינה מתרצית וכו' ומה בידו לעשות. אפי' בטענה זו לא מזור לבלתי תת המאתים זהו שחיי"ע שהרי זה לא מחל אלא בשתתרצה בתו להנשא לו ומאחר שאינה מתרצית החוב במקומו עומד וכו' יעו"ש:
נראה מדבריו ז"ל דהיכא שנתחייב בפי' אם יבוא העיכוב מצד בתו ולא נתרצית בתו דחייב:
אלא דנוכל לומר דע"כ לא חייב הרב ז"ל אלא בנדון דידיה שחיוב הקנס הוא בדרך חוב גמור ואם תתרצה בתו מוחל לו. דתלה המחילה בבתו וכשלא נתרצית נשאר החיוב במקומו. וכמ"ש הרב ז"ל שהרי זה לא מחל אלא בשתתרצה בתו. אבל כאשר יהיה האופן כנד"ד שאינו עה"ד הנז' אלא שחיי"ע להכין את בתו לזמן המוגבל ואם יתחרט וכו' בין אם יבא העיכוב מצד בתו וכו' יתן קנס כו"כ. אפשר לומר דבזה ידין יורה הרב ז"ל דפטור הפוסק דאנוס הוא דכיון דלא על דעתו שלא תתרצה בתו יען שכל הבנות מתרצות וכו' אמטו להכי נתחייב אף אם יביא העיכוב מצד הבת וכשלא נתרצית איכא למימר דפטור:
וכדמצינו להרב ח"מ שחלק בין נתחייב דרך חיוב או לא. שכתב שם ס"ק ט"ו עמ"ש מורם ז"ל דהפוסק פטור מהקנס דמיקרי אונס כתב וז"ל לכאורה נר' דוקא אם חיי"ע ליתן לו את הכלה וכו' ואם לא יקיים יתן קנס וכו' מצד האונס יכול לפטור עצמו. אבל אם חיי"ע בדרך שנתחייב לפני זה שחיי"ע ליתן להחתן בלי שום תנאי מנה. והחתן נתחייב אם יתן לו הכלה וכו' יהיה החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס ע"ז במה שפטר מחייובו וכו' וכ"ז שאינו מקיים התנאי אין החוב מחול לו וכו' ע"כ:
וגם בנתחייב דרך חיוב סיים הרח"מ שם וכתב וז"ל ומ"מ י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק על דעת שהיה סבור שבתו לא תסרב וכו' ומ"מ צ"ל אם זה מיקרי אומדנא ע"כ יעו"ש. ועיין להרב"ש שם ס"ק ט"ז דפשיטא ליה דאף בכי הא דנתחייב בלי שום תנאי והיא מסרבת דפטור הפוסק יעו"ש. וא"כ נר' דאם באנו לדון ע"פ האומדנא הנז' דאף אם פי' ואמר בין אם יבוא העיכוב מצד הבת ושוב אח"ך מסרבת הבת דפטור הפוסק דאומדנא דמוכ"ח היא שלא נתחייב כ"א דוקא אם לא תסרב ובחשבו כן שלא תסרב כי כל הבנות מתרצות למי שירצה האב הוסיף ואמר בין אם יבא העיכוב מצד הבת:
שוב מצינו להרב הכנה"ג סי' הנז' הגה"ט אות ל' וז"ל ה' ובס' פנים חדשות בהל' קנסות כתב משם הרמ"ע מפאנו סי' פ"א שאפי' באב ששדך את בתו בקנס לחוזר ובקנין ושוב הבת לא רצתה בבחור דהאב פטור מהקנס. ובדבריו נר' מתשו' הרשב"א וכו' ואפשר לי לומר דהכל מודים בדין הרמ"ע מפאנו. ומה שנר' מדברי מהרשד"ם ומהרש"ך שחייבים לשלם האב או אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היי' במתנים בפי' שמתחייב לתת לו קנס אם תחזור הבת וכו' ע"כ יע"ש:
והני ספרי דבי רב שהביא הכנה"ג אינם מצוים אצלינו לראות הענין במקורן של דברים. דאם הרבנים הנז' קיימי בחיוב גמור עה"ד הנ"ל. מצינן למימר דע"כ לא חייבו היכא דפי' אף אם תמאן הבת אלא מטעמא דהיה דרך חיוב גמור ותלה המחי' בבת ואם לא נתרצית נשאר החיוב במקומו. וכמש"ל לד' מהרימ"ט ז"ל:
גם הרב יד אהרן ז"ל הביא ההיא דהרב מהרימ"ט ז"ל וכתב שהרב חסן ישועות כתב שמהרימ"ט חילק ע"ד אביו שכתב בח"א סי' ס"ה שפטר את אביה מטעם זה שבתו לא נתרצתה. וכתב ה' יד"א ז"ל בשם ה' משאת משה דלא פליגי אהדדי ה' מהרימ"ט והמבי"ט ז"ל דהמבי"ט ז"ל מיירי שלא נתחייב אפי' אם יבא העכוב מצד הבת וכו' ובחי' הכנה"ג ז"ל ותמה ה' יד"א ז"ל על הכנה"ג איך לא הביא דברי המבי"ט ודמהרימ"ט ז"ל. וכתב עוד וז"ל גם מה שחילק כן בדעת מהרש"ך ליתא. דמהרש"ך ז"ל בח"ד סי' ל"ז כתב דאפי' שהחיוב היה אם לא יתרצה בנו אפי' הכי אינו מחויב האב בקנס ע"כ. איך שיהיה לסברת הרב חסן ישועות דלא מחלק בהכי מוכח דס"ל דל"ה המבי"ט ז"ל אף אם התנה בפי' אם יבא העיכוב מצד הבת ושוב אח"ך לא נתרצית דפטור הפוסק. וכן דעת הרב מהרש"ך לפ"ד הרב יד"א ז"ל. וא"כ נראה דכיון דמידי פלוגתא לא נפקא. ומרן ומורם לא גלו דעתם בזה. אין בכח בידינו להוציא ממון מיד המוחזק:
שוב מצינו לרב אחרון מפורסם מעוב"י תונס יע"א בספרו הבהיר משכנות הרועים שכתב וז"ל ראובן שדך יתומה א' כבת שש כבת שבע וחיי"ע בקנס אם תמאן הבת וכשגדלה עמדה ומיאנה וכו' שוה"ד שאם היה הדבר על ידי שבועה חייב לשלם לקיים שבועתו. אבל אם לא היה הענין אלא ע"י קנין סודר פטור מלשלם דליכא טעמא לחייבו משום בושת דהא לא ביישו אלא היתו' ומשום טעמא דנהגו בכך וכו' היי' דוקא באב שמשדך את בתו הוא דנהגו כך ולא המשדך את בת זולתו וכו' ואנן דבתר מרן ז"ל בש"ע גרירנא ובתר מורם ז"ל היכא דלא פליג אסברת מרן ז"ל שלא כתבו אלא טעמא דבושת א"כ אפי' בשדך את בתו פטור אלא שצריך לחקור ולדרוש בדבר היטב אם האב מלמד את בתו. וכמ"ש ה' ב"ד ז"ל שם:
ובזה נעשה מעשה לפני מי שגדול עט"ר ר' אבהו ז"ל. ומאותו זמן הנהיג לכתוב בשטר השדוכין בביטול טענת לא ידעתי שבתי תמאן וכו' ע"כ:
מבואר יוצא מדבריו ז"ל שאף באב המשדך את בתו ונתחייב בפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת דפטור האב. שהרי השאלה כן היתה שראובן נתחייב אם תמאן הבת. וע"ז כתב דלדידן דבתר מרן ז"ל גרירנא אפי' בשדך את בתו פטור. וע"ז הנהיג לכתוב בביטול טענת לא ידעתי וכו' דמשמע הא לא"ה אף שכתוב בפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת פטור. ובזה נעשה מעשה וכו':
ואף שכתב הרב ז"ל שאם היה הדבר בשבועה חייב לקיים שבועתו. מ"מ נר' דאם פייסה ולא נתרצית דפטור משבועתו דמה לו עוד לעשות. וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל וז"ל אבל לענין שבועה יש לנו לומר שכל שפיים במה שבידו לפייס ובמה דאומדין אותו שהוא ראוי לפייס ולא נתפייסה אינו עובר על שבועתו דודאי לא עלתה עד שיתן תרקבנא דדינרי. אלא שיוכל להתנות לה שאם לא תנשא לזה שהוא הגון לא יתן לה משלו כלום. ואם תנשא לו יוסף לה כפי יכולתו. ואם עכ"ז לא נתפייסה פטור ע"כ. והכא בנד"ד ידענו נאמנה שכבר טרח ויגע שמעון בכמה מיני הפצרות בבת ולא עלתה בידו. ומעתה הרי האב הנז' פטור ועטיר מן הקנס ומן השבועה הנז' וצויי"מ וימ"ן התו"ף טאנג'אר יע"א בחשון דהאי שתא רנ"י ושמח"י בת לפ"ק ע"כ נמ"ך וחתום ע"ז הח' הש' הדו"מ כמה"ר
מרדכי ן' ג'ו נר"ו. ע"כ העתק הפס"ד של הנ"ל יצ"ו
ועתה נפן בשאלה יותר בהרחבה עם העתק שטר השידוכין בתוך השאלה וזה עניינה:
ראובן היה משודך עם בת שמעון ובעת השידוכין קבעו זמן וכו' ונתחייב חוגו"ש המשודך בקוש"ח כנהוג שאם יתחרט וכו' יפרע קנס כו"כ לזכות המשודכת וגם שמעון אבי המשודכת נתחייב חו"ג גם הוא בקוש"ח כנהוג שאם יתחרט וכו' הן בא העיכוב מצדו הן מצד בתו יפרע קנס כו"כ לזכות המשודך:
וזה נוסח השטר. בס"ט והצלחה בשני בשבת בי"ג לח' טבת מש'
ברכ"ת לפ"ק הע"ע בקש"מ מדל"ב וש"ח הבחור ונחמד כה"ר שמואל טולידאנו בכהה"ר פנחס ובכח הקוש"ח הנז' ההו"ג ונתחו"ג שלא שדך ושלא ישדך ולא קדש ולא יקדש לשום בת ישראל זולת להבתולה זהרה מב"ת בת כה"ר יוסף טולידאנו בכהה"ר אברהם ז"ל שיקדשנה ויכנס עמה לחופה מהיום וע"ס שנה תמימה וקודם ישלח לה סבלנות לפ"ך ויודה לה שטר כתובה כמנהג העיר הזאת טאנגאר ואם ח"ו יתחרט בשום פרט מכל האמור או אם יעבור המועד הנז' הן בא העיכוב מצדו או מצד הזולת הנה מו"מ ההו"ג ונתחייב חו"ג בכח הקוש"ח הנז' לתו"ל לזכות המשודכת הנז' סך חמש מאות דורוס מב"ט בתו' קנס גמור בלי שיפטר מהם בשום דו"ת שבעולם ולא יש"ב. ובאותו מצב רוע"ע בקש"מ בדל"ב בש"ח כה"ר יוסף הנז' אבי המשודכת הנז' ובכח הקוש"ח הנז' ההו"ג ונתחו"ג להכין ולהזמין לבתו המשודכת הנז' להכניסה לחופה בעה"י עם המשודך הנז' בזמן הנז' ולהעניק לו עמה נדונייא לפ"ך ואם ח"ו יתחרט בשום פרט מכל האמור ויבא שום עיכוב מצדו או מצד המשודכת הנז' או מצד הזולת או אם יעבור המועד הנז' הנה מו"מ ההו"ג ונתחו"ג בכח הקוש"ח הנז' לתת ולפרוע למשודך הנז' סך חמש מאות דורוס מב"ט בתו' קנס גמור מבלי שיפטר מהם בשום דו"ת שבעולם ולא יש"ב והוע"ב ששט"ז מומ"ק עליו ועי"א בכחז"ו סבדי"ץ וכו' ובאח"נ עליהם ועי"א ועב"ן קואג"ט שו"ש כתחז"ל דלא באס' ודלא בט"ד ונג"ה בקוש"ח מיד המשודך הנז' ומיד אבי המשודכת הנז' כל אחד כפי חיובו והיה זה ביום ובח' שנה הנז' פה טאנגאר יע"א והשוב וקיים וחתומים ע"ז ה"ר מסעוד הכהן הי"ו וה"ר משה צרפתי הי"ו:
ואח"כ הלך אבי המשודכת הנז' ושידך את בתו לאיש אחר וחזר בו מהשדוכין הנז' ויען ויאמר שבתו אינה חפצה במשודך ועשה כמה מיני פיוסים ולא נתרצית בתו להנשא למשודך והמשודך הנז' צועק ועונה ע"מ וע"מ יבוזו זרים יגיעו וילך אביה לשדכה לאיש אחר שאדרבא היא חפצה בו והוא חפץ בה והשדוכין ששדך את בתו הוא מצדו ולא מצדה והטענה שטען שפייס את בתו הכל שקר ולא היו דברים מעולם ואם ירצה אביה לשדכה כנז' יפרע לו הקנס כמו שחיי"ע כאמו"ל וכשעמדו לדין ע"ע הקנס פסק להם הרב המורה הי"ו שפטור אביה מכל וכל ולעת עתה יורינו מו"ץ אם אביה פטור כמ"ש הרב הפו' או לא ויבא שכמ"ה ע"כ:
תשובה. ידעתי בני ידעתי' מיעוט ערכי ומצבי. וריח ניר לא עדת בי. ובפרט חבילי טרדי'ן עלי אדמה אשר לא יתנוני השב רוחי כידוע ועכ"ז להפקת רצון השואל כי רב הוא אבוא בקצירת האומ"ר הנוגע לענין דינא כפי מה שהשיגה ידי יד כהה וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי:
ואען ואומר כי לע"ד נר' שאפי' אם היה נדון דידן כנדון הרשב"א סי' תשע"א שנתחייב הפסקן לפייס דוקא שהורה שהפסקן פטור מטעם אונם וכל מקום שיש אונם אין קנס יעויין בדבריו היה נר' שאין אבי הבת פטיר ועטיר מכל וכל כמו שפסק הרב המורה הי"ו אחר המחי"ר שהרי על תשובתו של הרשב"א כתב הגאון חתם סופר בסי' קי"ד וז"ל דכל עצמו של הרשב"א בנוי על שהאב אונס דיטעון עשיתי כל מה שביכולתי ולא נתפייסה ומה לי לעשות עוד ותרקבא דדינרי אין ביכולתי וכן פירש"י בגטין ד"ל ע"א וז"ל אטו תרקבא דדינרי וכו' והרי אין לו ואונס הוא והרי פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסה ע"כ. נמצא אי ידעינן דהוה ביכולתו לפייסה ולא עביד הרי חייב בקנס ונניח שיטעון שפייסה בכל יכולתו ולא אפשר יותר ונאמין לו זה עכ"פ אסור לו ליתן הנדן למשודך השני ונסייע כלל בשום סיוע של נישואין שהרי זה בידו עכ"פ ובתשו' הרשב"א וכו' לא נזכר כלל מהפרזת נדן ושם הוה עובדא בבת הבת והיתה יתומה ויש לה נדונייא וכל צרכי נישואיה מירושת אביה והזקן זה אינינו אלא כאפוטרופוס וכו' וכיון דטוען שלא נתפייסה מה לעשות יותר אבל היכא שהנדן משל האב לא ידעתי איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בשום צרה שידוכין להשני אם לא שתברר מה שנולד לה אחר שהיו אהובים זל"ז וכמו שבתשו' הרמ"ע שנודע לה שאינו בריא אולם ולא גרע מאחר נישואין אם טוענת מאיס עלי ומתבררת טענתה בב"ד ואז מחויב האב ליתן לה נדן כדכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ולא להשיאה למי שמאוס לה אבל כנדון שלפנינו שהאב משדכה לאחר הרי לפנינו שאיננו אונס כי מי מכריחו לתת לה נדן ע"כ ראוי להחרים עליו שלא ליתן לה נדן ולא להתעסק בשום צרכי נישואין עד תעמוד למשפט ותברר טעם מיאוסה בראשון ויתנו לו ב"ד רשות לשדכה לאחר או לפייס הראשון וימחול וכו' אבל לא זולת זה וכו' ובכן ראוי להורות לגדור בפני פריצים הפורצים גדר עולם עכ"ת דב"ק:
וא"כ בנ"ד אפי' היה מחויב כי אם לפייס דוקא הרי עמד ושדכה לאיש אחר ומאין הידים לפוטרו מכל וכל כמ"ש הרב הפוסק הי"ו ועוד אני אומר דאפי' אם היה הנדון שלנו כנדון הרשב"א בסי' הנז' היה נראה שחייב האב שיתן הקנס אם לא התנה שהרי היה טעמו דאונסה דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס ע"כ ומנהג העיר הזאת ידוע הוא שהוא כמנהג ערי פראנקואה שהאב אינו יכול לעשות קטנה או גדולה עד שמקודם הארוס והארוסה אוהבים זל"ז וכרתו ברית אומר גזרו ואח"כ עושים השידוכין ואם הבת לא תתרצה אין מעשה האב כלום כידוע כל זה. והן אמת דיש מקומות שהאב הוא העיקר בזה והבת מתרצית לכל מעשה האב או הקרובים משא"כ מנהג ערי פראנקואה כידוע. וא"כ כשנתחייב האב על בתו בנדון הנז' אין זה מיקרי אונס דלא שכיח שהרי אסיק אדעתיה שאם הבת לא תרצה אין במעשיו כלום. וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה:
ומצאתי און לי להרב ג"ע בס' חיים שאל סי' י"א שכתב תוך התשובה לנדונו וז"ל ועוד אני אומר דהגם דנאמר דכונת הרשב"א דחשיב דלא שכיח וכמ"ש הרמ"ע אנן בדידן בזמנינו לא חשיב לא שכיח ודבר פלא סירוב הבנות דעין רואה ואזן שומעת רבות בנות מיאנו ונתנו כתף סוררת ואבע"א קרא בספרי אחרונים וגברא דשפיר חזי וקרא זה ישר יחזה בנדון האחרונים כמה בנות לא עשו כאשר דבר אליהם אביהם ע"כ והוא כמ"ש קצת ועדיפא מינה כתב הרב דבזמנינו לא חשיב לא שכיח. ועיין להרב כרם שלמה חאה"ע סי' נו"ן מ"ש בשם הרב מר דרור יעו"ש ומשם בארה:
כל זה אם היה כנדון הרשב"א ז"ל שנתחייב לפייס את בתו ולהזמינה לחופה לזמן המוגבל. ברם בנ"ד שנתחייב אפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת אפי' לא היה כי אם בקנין לבד היה נר' שחייב לשלם הקנס כמבואר מדברי מהרשד"ם ז"ל סי' כ"ו שנשאל על ראובן שחיי"ע לנפתלי שנשתדך עם לאה בת שמעין ואם יחזור בו שמעון או לאה בתו שחייב בקנס בקוש"ח ולקצת ימים הטו את לב לאה שלא תתרצה לנפתלי ונתפרדה החבילה ועי"ש מ"ש בענין השבועה ולענין הקנס כתב הרב וז"ל לענין הקנס בלי בחינת השבועה הייתי אומר שאפע"פ שמן הדין היה ראוי להגבות הקנס של שידוכין כיון שרבותינו בעלי התוס' סוברים כן וכו' מ"מ היינו כשאב המשיא את בתו מתחייב בקנס כי הוא המבייש לחתנו או חתנו לו אבל ראובן נר' בעיני דלעולם הוי אסמכתא ולא קנה נפתלי כי היה יכול לומר אנוס אני כי חשבתי שתרצה היא ותתפייס לנפתלי וגדולה מזו כתב הרשב"א וכו' א"כ גם בנ"ד ראובן יכול לומר כן במכ"ש ואעפ"י שכבר ביאר זה נפתלי ועל כל זה נתחייב ראובן מ"מ כ"ז מענין האסמכתא שכן הוא יכול לומר שהוא חשב וכו' והטעם כי מ"ש שקנס השידוכין אין בו משום אסמכ' היינו מתרי טעמי חדא כיון שנוהגים בו כל העולם מידי דהוה אסטומותא דקמא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו כן כתבו התוס' בפ' איזהו נשך ובנ"ד ליכא חד מהני טעמי כי לא מצינו זה שינהגו שיתחייב פ' שאינו אב הבת בשביל אחר בזה אין מנהג גם טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש את נפתלי א"כ ודאי מחמת הקנס נר' בעיני שאין ראובן חייב לפרוע וסוף סוף הוי אסמכתא אבל מחמת השבועה נר' בעיני שחייב ראובן לשלם לנפתלי או לפייסו ע"כ:
הנה נתבאר מדברי מוהרשד"ם ז"ל שבאב המשיא את בתו אפי' בלא שבועה נתחייב בקנס כמ"ש בתחלת דברי פיהו חכמה כי הוא המבייש לחתנו או חתנו לו אעפ"י שמסוף דבריו שכתב גם טעם הביוש ליכא כי ראובן לא בייש לנפתלי והאי טעמא שייך אפי' באב המשיא את בתו מ"מ מתחלת דבריו הנז' מוכח שהכונה הוא שראובן לא בייש את נפתלי לפי שאינה בתו משא"כ באב המשיא את בתו דלעולם שייך טעמא דביוש וכדברי הרב מוהרשד"ם הללו כתב הרב בית דוד בסי' ל"ב יעו"ש שנשאל ביתומה ששדכה דודה שמעון בקנס ושבועה וכשגדלה היתו' מיאנה והשיב הרב שאם היה תנאי מפו' שאם יתחרט שמעון או לא תרצה היתו' שיפרע שמעון הקנס הנה בזה פשיטא שהוא חייב כי אעפ"י שמצד הקנין יש פנים לפוטרו מדין אסמכתא מ"מ מצד השבועה חייב וכו' יעו"ש:
הרי מבואר מכל מ"ש שבאב המשיא את בתו ונתחייב שאם יביא העיכוב מצד הבת שחייב בקנס באין או"ד וכ"ש שאם היה הענין בשבועה בנ"ד שחייב:
וכן ראיתי כתב הרב משכנות הרועים כש"כ וז"ל בענין ראובן ששידך יתו' א' וחייב עצמו בקנס אם תמאן הבת וכשגדלה עמדה ומיאנה ותובע המשודך סך הקנס מראובן שורת הדין שאם היה הדבר ע"י שבועה חייב לשלם שבועתו אבל אם לא היה הענין אלא ע"י קנס פטור מלשלם דליכא טעמא לחייב משום בושת דהוא לא ביישו אלא היתו' ומשום טעמא דנהגו בכך וכו' והיי' דוקא באב המשדך את בתו דנהגו כך ואנן בדידן דבתר מר"ן ז"ל גרירנא שלא כתבו אלא טעמא דבושת א"כ אפי' בשידך את בתו פטור יעו"ש:
ומדברי מוהרשד"ם ז"ל שהבאתי מבואר דבאב ששידך את בתו נמי שייך טעם דבושת ואיך שיהיה כשיש שבועה כל אפיה שוין שחייב בקנס:
וכן כתב הרב ארץ צבי בסי' נו"ן אההיא דתשו' הרשב"א שהביא מור"ם דהפוסק פטור מהקנס דזה מיקרי אונס וכו' דהיכא דהיה מתחייב שבועה חייב מחמת שבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון:
וראיתי להרב מוהרש"ך ח"ד סי' ל"ז שכתב תוך התשו' וז"ל שאפי' אם היה נשבע הר' יעקב שאם לא יתרצה בנו בשידוכין שיהא מחויב לפרוע הקנס להקדש אפ"ה אם עשה כל השתדלותו עם בנו שיתרצה ויתפייס בשידוכין והבן לא רצה להתפייס ולא חשש לדברי אביו אין להר' יעקב אשם שיספיק לחייבו כי הנה הוא בטוח על בנו שלא יחל דברו ולכן נשבע מה שנשבע לפי שבטוח לבנו בבנו ואם אח"ך אירע אונס דלא שכיח דהיי' שלא רצה הבן לעשות מה שהיה האב בטוח ממנו מה מקום יש שלא לפוטרו כי הנה בין בשעה שנשבע בין במה שאירע אח"כ הכל היה באונס ע"כ:
ולענ"ד נר' שגם הרב מוהרש"ך יודה בנ"ד דחייב דמידי הוא טעמא משום מלתא דלא שכיחא שהבן לא יחל דברו ובזמנינו זה הוי מלתא דשכיחא כמש"ל וכ"ש במנהג העיר הנז' שהכל הוא עפ"י רצון הבת וא"כ אדעתא דהכי נתחייב:
ומעתה נתנה ראש לדברי הרב הפוסק הי"ו ראשונה הביא ההיא דהרשב"א סי' תשע"א וכתב שלכאורה היה נר' לפוטרו מתשו' הנז' וסיים בה דאין משם ראיה לנ"ד דבנדון הרשב"א זלה"ה לא נתחיי' כי אם לפייסה דוקא ואם לא נתפייסה לא בעי למיהב תרקבא דדינרי אבל בנ"ד שהחיוב היה אם בא העיכוב מצד הבת ושוב אח"כ לא נתרצית הבת אפשר לומר דחייב הפוסק דאדעתא דהכי נתחייב ע"כ:
אמת הוא שכ"כ מרן החביב סי' נו"ן בהגהת הב"י אות י"ט בשם מהר"א גאליקו ז"ל דמוקי תשו' דהרשב"א במתחייב לפייס יעו"ש. אמנם כבר כתבתי דאפי' בנתחייב לפייס חייב האב ליתן הקנס מטעמא דכתיבנא:
עוד ראיתי להרב הפוסק הי"ו שהביא דברי מוהרימ"ט ח' ח"מ סי' קל"א שנשאל ראובן ששידך את בת שמעון וכו' ועשו ביניהם שטר שידוכין וחיי"ע על הקנס באופן זה דהיי' שראובן הודה איך שחייב לשמעון מאתים פרחים מהלואת חו"ח ואם בעה"י יבא הזיווג לידי גמר ולא יבא שום עיכוב מראובן מעתה מוחל שמעון וכמו כן נתחייב שמעון ואם ח"ו יבא שום עיכוב משמעון או מבתו החוב הנז' במקומו עומד והשיב הרב מה שטען שמעון שהבת אינה מתרצית ומה בידו לעשות בטענה זו לא יגהה מזור לבלתי תת המאתים זהובים שחייב עצמו שהרי זה לא מחל אלא כשתתרצה בתו להנשא לו ומאחר שאינו נתרצית החוב במקומו ע"כ. וכתב ע"ז הרב הפוסק הי"ו דנוכל לומר דע"כ לא חייב הרב ז"ל אלא בנדון דידיה שחיוב הקנס בדרך חו"ג ואם תתרצה בתו מוחל לו וכו' אבל כאשר יהיה האופן בנ"ד שאינו על הדרך הנז' אלא שחיי"ע להכין את בתו לזמן המוגבל וכו' בן אם יבוא העיכוב מצד בתו יתן קנס כו"כ אפשר לומר דבזה ידין יורה הרב ז"ל דפטור הפוסק דאנוס הוא דכיון דלא עלה על דעתו שלא תתרצה בתו יען שכל הבנות מתרצות אמטו להכי נתחייב אפי' אם יבוא העיכוב מצד הבת וכשלא נתרצית איכא למימר דפטור ע"כ:
ולענ"ד אחר המחי"ר דאין לחלק בהכי דהא מה שעושים בדרך חוב הוא מטעמא דלא להוי אסמכתא כידוע כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה ובטור סי' ר"ז וכמ"ש מוהרימ"ט ז"ל באותה תשובה וז"ל להוציא הדבר מידי אסמכתא הוצרכו לכתוב כך לתקן בכך שיהיו המעות חוב וזקפום במלוה יעו"ש:
ודון מינה דכל היכא דנעשה הקנס בדינו בלי אסמכתא כנ"ד שהוא מעכשיו ובש"ח וכו' הוי כאלו זקפום במלוה וכיון שנתחי' בפי' אם יבא העיכוב מצד בתו א"כ הוא מחויב ועומד באין אומר וא"ד. גם מאי דסיים דכיון דלא עלה על דעתו שלא תתרצה בתו וכו' כבר הוכחתי מלתא בטעמא דבזה"ז עולה דעת קרינן ביה. גם מה שנסתייע מהרב חלקת מחוקק שחלק בין נתחייב דרך חיוב או לאו שכתב ע"ד מור"ם שם ז"ל דהפוסק פטור מהקנס דמיקרי אונס כתב וז"ל לכאורה נראה דוקא אם חיי"ע ליתן לו וכו' ואם לא יקיים יתן קנס מצד האונס יכול לפטור עצמו אבל אם חיי"ע כדרך שנתחייב לפני זה שחייב עצמו ליתן לחתן בלי שום תנאי והחתן נתחייב ליתן יהיה החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס ע"ז במה פטר מחיובו וכו' ע"כ כל זה כתב עפ"י דברי הרשב"א שנתחייב לפייס דוקא וע"ז חלק שמצד האונס יכול לפטור עצמו אם נתחייב בלי שום תנאי אפי' שהאב אנוס מ"מ במה נתפטר מהחיוב משא"כ בנ"ד שנתחייב אם יבא העיכוב מצד הבת כיון שנעשה החיוב כדינו מה לי נתחייב בדרך חו"ג מ"ל לא נתחייב בדרך חוב כי אם מעכשיו ובש"ח וכיוצא הכל כמו דרך חוב מיקרי:
עוד ראיתי להרב הפוסק הי"ו שהביא דברי מרן החביב בסי' הנז' שכתב משם הרמ"ע מפאנו שאפי' באב ששידך את בתו בקנס לחוזר ובקנין ושוב הבת לא רצתה בבחור דהאב פטור מהקנס וכדבריו נראה מתשו' הרשב"א ואפשר לומר דהכל מודים בדין הרמ"ע מפאנו ומה שנר' מדברי מוהרשד"ם ומוהרשד"ך שחייבים לשלם האב או אחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היינו במתנים בפירוש שמתחייב לתת לו קנס אם תחזור הבת ע"כ:
וכתב ע"ז הרב הפוסק הי"ו וז"ל. והני ספרי דבי רב שהביא הכנה"ג אינם מצויים אצלינו לראות הענין במקורן של דברים דאם הרבנים הנז' קיימי בחיג"ו מ"ד הנז' מצינא למימר דע"כ לא חייבו היכא דפירשו אפי' אם תמאן הבת אלא מטעמא דהיה דרך חיוב גמור ותלה המחילה בבת ואם לא תתרצה נשאר החיוב במקומו ע"כ:
וכבר כתבתי לעיל תשו' מוהרשד"ם הנז' שכתוב שהחיוב היה שנתחייב ראובן על הקנס אם יחזור בו שמעון או לאה בתו בקנין וש"ח נראה שאינו על הדרך הנז' שכתב הרב הפוסק הי"ו ובר מן דין לענ"ד נר' דאין לחלק כל מה שנעשה הדבר בש"ח:
עוד ראיתי להרב הפוס' הי"ו שכתב משם הרב יד אהרן שהביא ההיא דמהרימ"ט ז"ל וכתב שהרב חסן ישועות כתב שמהרימ"ט חולק על דברי אביו שכתב בח"א סי' ס"ה שפטר את אביה מטעם זה שבתו לא נתרצית וכתב היד אהרן ז"ל בשם משאת משה דלא פליגי אהדדי דהמביט ז"ל מיירי שלא נתחייב האב אפי' אם יביא העיכוב מצד הבת וכחילוק הכנה"ג ז"ל. וכתב עוד גם מה שחילק כן בדעת מוהרש"ך ליתא דמוהרש"ך ז"ל בח"ד סי' ל"ז כתב שאפי' החיוב היה אם לא יתרצה בנו אפ"ה אינו מחויב האב בקנס ע"כ. וכתב ע"ז הרב הפו' הי"ו וז"ל איך שיהיה לסברת הרב חסן ישועות דלא מחלק בהכי מוכח דס"ל דלהרב המבי"ט ז"ל אפי' אם התנה בפי' אם יבא העיכוב מצד הבת ושוב לא נתרצית אח"ך דפטור הפוסק וכן דעת הרב מוהרש"ך לפי דעת הרב יד אהרן ז"ל וא"כ נר' כיון דמידי פלוגתא לא נפקא ומר"ן ומור"ם לא גלו דעתם בזה אין כח בידינו להוציא ממון מיד המוחזק:
ולענ"ד אחר המחי"ר דברים אלו אין להם שחר במ"ש להרב חסן ישועות דלא מחלק בהכי דאם ראינו דהרב חסן ישועות הביא האי חלוקה והקשה עליו שייך לומר דלא מחלק בהכי משא"כ עתה שראינו שהרב חסן ישועות כתב בפשיטות שהם חלוקים ומאן לימא לן דאי אסיק אדעתיה האי חלוקה דהרב משאת משה הוה נמי אזיל ומודה שאינם חולקים.
גם מ"ש וכן דעת הרב מוהרש"ך לפי דעת הרב יד אהרן ז"ל כבר הוכחתי דאפי' הרב מוהרש"ך מודה בנ"ד כיון דכל חיליה דמר משום דלא אסיק אדעתיה שהבן לא יתרצה ובזמנינו זה מלתא דשכיחה היא כמ"ש:
עוד ראיתי להרב הפו' הי"ו שהביא דברי הרב משכנות הרועים הנז' שאף באב המשדך את בתו ונתחייב בפי' אם יבא העיכוב מצד הבת דפטור האב ואף שכתב הרב ז"ל שאם היה הדבר בשבועה חייב לקיים שבועתו מ"מ נר' דאם פייסה ולא נתרצית דפטור משבועתו דמה לו עוד לעשות וכמ"ש הרב מוהרימ"ט ז"ל וז"ל אבל לענין שבועה יש לנו לומר שכל שפיים במה שבידו לעשות וכמו שאומדין אותו שהוא ראוי לפייס ולא נתפייסה אינו עובר על שבועתו דודאי לא עלתה על דעתו שיתן לה תרקבה דדינרי אלא שיוכל להתנות לה שאם לא תנשא לזה שהוא הגון לה לא יתן לה משלו כלום ואם תנשא לו יוסף לה כפי יכולתו ואם עכ"ז לא נתפייסה פטור ע"כ:
ובמחילה מכבודו כי רב הוא קיוהא קא חזינא דנדון מוהרימ"ט שם הוא דצד החוזר זולתו היותו עובר על השבועה יתן הקנס וע"ז פסק הרב שם דלענין הקנס מחויב כיון שבא העיכוב מצד בתו ולענין השבועה אם יעבור אפי' פרע הקנס פסק הרב שאנוס הוא בשבועתו אבל עכ"פ הקנס מחויב ליתן וא"כ בנ"ד שנתחייב ליתן הקנס בשבועה א"כ מחויב ליתן הקנס מכח השבועה שאפי' אם הי' פטור מצד הקנין בלבד מצד השבועה חייב כמש"ל משם הרב מוהרשד"ם והרב בית דוד והרב משכנות הרועים ומאי מייתי הרב לדברי הרב משכנות הרועים מדברי הרב מוהרימ"ט דהתם נדון אחר הוא כאשר יראה הרואה:
גם נר' שדברי הרב הפו' הי"ו באו סתומים שכתב בסוף דבריו ידענו נאמנה שכבר טרח ויגע שמעון בכמה מיני הפצרות בבת ולא עלתה בידו ואם מר ניהו מסתייע מדברי הרב מוהרימ"ט ז"ל א"כ כל מיני הפצרות לא יועלו אם לא באופן הנז' שיתנה עליה שאם לא תנשה לזה לא יתן לה משלו כלום וכו' ואם כ"ז עשה בפי' ולא הועיל הו"ל לפרש בהדיא:
גם נראה שהרב הפו' הי"ו לא זכ"ר ש"ר דברי הרב יד אהרן שם בשם עבודת הגרשוני וז"ל אם התקלה תלויה במשודכת שהי' ממאנת להנשא אחר שהיתה מרוצה וקבלה המתנה ששלח המשדך לבשה רוח אחרת היא חייבת לשלם דמי הבושת ואם אין לה לשלם יעשה לה כמשפט הבנות המתפרשות לנדותה ולפרסם קלונה ברבים הגם שלגבי דידה אין שייך כל כך מ"מ למען יוסרו אחרות ולא יעשו כמעשיה יש לעשות גדר לפרצה הזאת ע"כ יעו"ש:
כי ע"כ נראה מאחר שלא נעשה לבת מזה וכיוצא בזה שהאב חייב בקנס וכ"ש שלשון השטר כתוב לאמר ולא יפטר מהם משום דו"ת שבעולם וכל זה כתבתי על מה שבא בשאלה בסתם מבלי ידיעה אם עבר זמן המוגבל או לאו אמנם אם אחר שעבר הזמן חזרה בה המשודכת עיין בזה בתשו' מוהריק"ש סי' קכ"ח שנשאל בשטר שידוכין בכמה תנאים ובתוכו זמן כניסה לחופה ובסוף השטר כתב וכל העובר יפרע כו"כ לחבירו בחו"ג ומ"ז. ועבר זמן כניסה לחופה וראובן אומר לא התניתי אלא ע"ד שיהיה זמן החופה ככתוב בשטר אם השטר והתנאים במקומם או דילמא אזדו להו כיון שעבר זמן כניסה לחופה והשיב מתשו' הרשב"א דהנשבע לפרוע לחבירו ולהזמין בתו לזמן פ' ולא עשה עובר בכל יום ויום על שבועתו א"כ בנ"ד שכתב בשטר החופה לזמן פ' ולא עשה עובר בכל יום ויום על שבועתו ועדיין השבועה במקומה עומדת ע"כ יע"ש:
ושוב ראיתי למוה"ר חקל תפוחין קדישין ח' אה"ע סי' ל' שצידד בענין עיין ש"ב ובהיות כן טוב הדבר לפרש ביניהם כל זה נראה לענ"ד אם יסכימו חו"ר ההוראה הי"ו וצויי"מ ויראנו מתורתו נפלאות כיר"א:
הצב"י מעט דב"ש עינינו ראו הפסק אשר שדר לן מאורי אור. אור יקרות פנים מאירות רחימה דנפשינו נהירו דעיינין חמיד לבנו מעלת הרב המופלג וכבוד ה' מלא כמוהר"ר דוד ן' שמעון יצ"ו שעמד ברוח מבינתו על השאלה ששלחו לו מעי"ת טאנג'ה יע"א בענין פריעת הקנס מביטול השידוכין מכח הבת. וע"ז הורה גבר מע' הח' הש' והכולל הדו"מ ר"מ עי"ת הנז' גדול מרדכי נר"ו וכתב ושרטט דפטור האב כי אנוס הוא בדבר ומע' הרב מגן דוד נר"ו הנז' חלק עליו כמבואר בפסק דינו שלו כיד ה' הטובה עליו. ולפי רוב הענוה כי רבה בקש מאתנו לגלות דעתינו בנדון הנז'. ורצונינו היתה להשתעשע בדבריו הנעימים מהרב הפוסק עליון בסדר ובדברי הרב חסדי דוד הנאמנים נר"ו ואולם אין הפנאי מסכים עמנו מקורות הזמן בלתי נאמן זולת לפי אשר ראינו שני פסקי דינים. דעתינו מכרעת עם הרב מגן דוד נר"ו מכמה טעמי תרצי שהביא מהרב הגאון חתם סופר. והרב חיים שאל. זאת ועוד הדבר מפו' בתורתן של ראשונים דברי דוד הנדפס מקרב שנים עם ס' הון יוסף והוא מהנשר הגדול הגאון הרדב"ז ז"ל הספק בעצמי בדמותו בצלמו בסי' ס"א וז"ל שאלת ממנו על מ"ש הרשב"א בסי' תשע"א במי ששדך את בת בתו וכי עד תרקבה דדנרי וכו' והקשה עליו בשלמא בשבועה פטור דהוי אנוס אבל הקנס יפרע כיון דאית ליה. וכי תימא לא מגבינן קנם בבבל ואנן בתר בני בבל גרירנא כבר כתב הרא"ש ז"ל דמי בושתו הוא נוטל וע"ז אנו סומכים לגבות קנסות החתנים:
תשובה בכל הדברים טענין טענת אונם בר מגיטין. שאין אונס בגיטין כיון שהוא אנוס לענין שבועה כן הוא אנוס לענין ממון ופטור דמאי הוה ליה למעבד וכו' אדרבא ממקום שבאת יש ראיה גמורה לזה דהא מטעם בושת אתה בא למידן וקי"ל דאין חייב בבושת עד שיכוין לבייש ואפי' דקי"ל אדם מועד לעולם וכו' וחייב בארבע דברים כשהזיק מ"מ בבושת פטור מפני שלא מתכוין וכן ב' שחבלו זה בזה אם אחד מתכוין וא' אינו מתכוין זה שאינו מתכוין פטור וזה מוסכם. הלכך בנ"ד נמי זה לא נתכוין שהאב רוצה והבת אינו רוצה ויפה פטר הרשב"א מכל וכל מטעם אנוס. וא"ת הוה ליה להתנויי בהדייא תי' הוא ז"ל דהוא אונסא דלא שכיח דכל הבנות מתרצות למעשה אביהם ואפי' שכיח ולא שכיח אין טענת אונס. ומיהו אם התנה בהדייא בין שיהיה עכבה מצדו או מצד הבת שיתחייב לתת כו"כ בתו' קנס ונשבע הכל לפי תנאו וכופין אותו לקיים שבועתו או אם זקף הקנס בתו' הלואה חייב לקיים תנאו אבל אם לא הי' שם שבועה ולא זקף עליו במלוה אלא קנס לבד אין גובין קנסות בבבל ואי משום דמי בושתו הא לא נתכוין לביישו כיון שהעכבה מצדה היא ביישתו ולא הוא ואי תפס לא מפקינן מניה כדין כל שאר קנסות כנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא:
והוצרכנו להביאו רוב השאלה פן הספר אינו מצוי אצלם נמצינו למדין שאפי' העכבה מצדה מטעם השבועה או משום שזקף במלוה משלם א"כ בנ"ד דאיכא קנין בחיגו"ש ושבועה בין מצדו בין מצדה שלא יפטר מהחיוב וכו' הדת ניתנה כפסק הגאון לחייב לאביו הן בפרט כי רוב הבנות בזמן הזה מתחרטות כמ"ש הרב חיים שאל והו"ל להתנות ואיהו דאפסיד אנפשיה והברב"א ז"ל מודה בבנות כאלו מערי פרנקיה דרובם מתחרטות והויא אונסא דשכיח ועליו להתנות. מה גם דידים מוכיחות מאביה שהוא המתחרט ומסבב הדבר שהלך ושדכה לאחר קודם העמדת לדין וחקירה ודרישה בשל מי הרעה ומי עשה פתח לחרטה כי הרשב"א בעצמו בסוף התשו' כתב ומיהו אין דברינו אלא במי שהוא כן ודאי לא במסבב וגורם אונס והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות עכ"ל. ולפי נ"ד שהלך אביה ושדכה וכו' קודם עמדת בדין ובקש לה מנו'ח וגם נתן לה נדונייא דבר שהוא בידו לעכב נר' כשמש שהוא המסבב והסכים למעשיה דאם היה מעכב לתת לה הנדוניא ולא לבקש לה מנו'ח היתה כופה ראשה כאגמון והיתה מתרצית לו וכ"פ שכותב השטר תפס בלשונו לישנא דח"ס ז"ל אפעפ"י שלא עשאה באופן ח"ס ז"ל ולא הזכיר בשטר לדעת ח"ס ז"ל נראה שהיה תנאי זה ביניהם ואם כנים אנחנו בזה מנהג עהק"ד ירושלים ת"ו בכל בתי דינים בכל יום שאפי' בכל אונסים שבעולם חייב בקנס מטעם שעושין אותו לדעת ח"ס ז"ל והקשו כל הפוס' למה להו לח"ס ז"ל להוציא האס' ע"י חיוב ומחילה תפ"ל שיש בתקנת ח"ס ז"ל מעכשיו ולדעת הרמב"ם מעכשיו מסלק האס' ותירץ מוהר"א רוזאניס ז"ל הובא במש"ל בפי"א מה' מכי' ד' י"ח דמהני תקנת ח"ס דהוי כלשון חיוב ומחילה שאפי' אם יארע אונס גמור וכו' וכמ"ש בהדיא בדברי הרב זכ"ל אביגדור. וכן הסכמנו לחייב כמעשה הבא לידינו בכל יום בכל בתי דינין אפי' באונס גמור אם כחו' לדעת ח"ס ז"ל. ובנ"ד שהשאלה היה בל' חיוב בחגו"ש ובקגו"ש מעכשיו ובש"ח וכ"ש אם כונת המסדר השטר בכותבו ולא יפטר וכו' לעשותו כדין ח"ס ז"ל שכך היה תנאי ביניהם אלא שלא סדרו כהוגן וכמש"ל וע"כ אילין דהוו בנ"ד נר' בעינינו דאין מקום פטור לאבי הנערה ואפי' אם לפי הדין היה פטור היה לו לקנוס לו איזה דבר הראוי לפרסם קלון הבת ברבים למען יוסרו אחרות ולא יעשו כמעשיה ולעשות גדר לפרצה הזאת. באופן שהדין דין אמת כמו שהורה הרב מגן דוד יצ"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק ואם יבא הדבר לפשר פשרה יותר קרובה לדין מה טוב ומה נעים שלא נעמיד על דין תורה כי מצוה לבצוע אפי' שיודע להיכן הדין נוטה כ"ד החותמים לאהבת ה' אנן ב"ד דח"ל אשר פעה"ק ירושלים ת"ו בס"ד זאת חקת התורה בש"א לח' תמוז מש' תרכ"ד ליצי' בא סי' ו'מ'ש'פ'טי'ם ל'כ'ל ע'שוקים לפ"ג וה' יצילינו משיגיאות כיר"א. ע"כ נמ"ך וחתומים עליו הרב כמוהר"ר משה ן' נחמיאס הי"ו והרב כמוהר"ר משה ויניסטי הי"ו והרב כמוהר"ר יצחק פיזאנטי הי"ו