ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אבן העזר · סימן ו
הלכות קידושין
קונטריס גדר קדושה. בהסכמת הקהלות בהפקעת הקידושין
שאלת ממני הידיד לחוות לך דעתי במה שהסכימה דעת הקהל ביום האסיפה כללית שהיתה בחוה"מ דחג הפסח התרס"א בבית מדרשינו ואנכי הייתי עמהם. להנהיג מכאן ולהבא בקהלותינו הפקעת הקידושין והפקרת כסף הקידושין באופן המועיל ע"פ דין תוה"ק. לכל בר ישראל אשר דר עתה במצרים ואשר יבואו ואח"ז לדור עמהם. אשר יקדש שום בת ישראל בלתי רשות המורה צדק אשר בעיר ובלתי רשות אביה ובלתי עשרה מישראל וכו'. כפי התנאים שהסכימו עליהם כל הקהל הנז"ל וכאשר תראה בנוסח ההסכמה אשר שם מבוארים תנאי הקידושין באיזה אופן יחולו ובאיזה אופן הם מופקעים. הנה היא לפניך בסוף הפסק:
והסיבה המכרחתם לבוא לידי כך כי רבות שבעה לה נפשינו ממפריצי הפרצה הנותנים עיניהם בבנות הארץ ולוכדים אותם ברשת ערמתם. ולחלל כבודם באופן משחת זר ומוזר. וזאת מודעת כי פה מצרים יש תקנה קדומה מדורות לפנים עשויה במשטח חרמים. שלא לקדש כי אם בשעת ז"ב. ותקנה זאת הזכירה הגאונים מהר"י בי רב סי' מ"ב ומהר"ם אלשקר ז"ל סי' מ"ח יעו"ש. אשר היו מנדים את המקדש והעדים יעו"ש. ובבואי לשרת בקדש פה העירה חזרנו לחדשה בש' התרנ"ג בפ' וארא בהסכמת ראשי הועד ונשיאי העדה העי"א והוכרז כרוז ביום שבת קדש בגזרת נח"ש לכל העובר על התקנה לקדש שלא בז"ב ועשרה מישראל והודעת ב"ד וכתובת אירוסין וכו'. והעובר על זאת מלבד שהוא נלכד בחרמו' עוד בה לא יותן לו רשות להכניסה לחופה כי אם ע"י שיתן לה ג"כ תחילה ויבטל מעשיו אשר לא טובים שעשה. ואח"כ יתירוהו מנידויו. ואח"כ אם ירצה להכניסה לחופה יסודר להם ע"י ב"ד חו"ק כדמו"י. וכל העם אשר בשער עירינו זאת עדים בדבר. שכמה טרחות עצומות וכמה כרכורים כרכרו בית דינינו הצדק דמצרים. להעמיד תקנה זו על מכונה. לבטל מעשה הזדים ופושעים העוברים על התקנה. ותלי"ת ה' את השופט ובכל פעם שאירע מקרה בלתי טהור מקידושין שאינם בשעת ז"ב ושלא ע"פ ידיעת ב"ד. הוכרחו בכל אופן לפטור ארוסתם בגט כריתות כדמו"י שלא יועילו מעשיהם וכל העם ישמעו ויראו. מהם אח"כ חזרו להכניס ארוסתם לחופה ע"י חידוש תנאים. ומהם שהתפרדו קשריהם והלכו להם. ותלי"ת הוקל המכשול מדרך העם. וכל זה ידוע ומפורסם לכל בני עירינו העי"א:
האמנם לדאבון לבבנו. עוד לא נסתם הפרץ ועדיין יש בו בקיעים שלא עלתה בידינו להעלות להם ארוכה. כי הפריצים המסיתים את בנות ישראל להתקדש יבטיחום כי אח"כ יכנסו עמהם לחופה בכל אופן ובנות פתיות וחסרון דעת. בראותם כי נתקדשו לבחור המסית. יחשבו עצמם. כי כבר הם קשורים בקשר הנישואין. וימסרו עצמם להם. ומהם שהשחיתו בתוליהם ומהם שנתעברו וילדו. והזדים האלה אחרי מלאת את תאותם הבהמית מהבנות שנלכדו ברשתם. הזניחום והלכו להם ומאסו בהם. וצועקים ואינם נענים. ואין ביד ב"ד לכופם לגרש. כי נמצאו שהם סודיטום חוסים בצל ממשלות אירופה. מי מהם אשר הגרושין אסורים מטעם הממשלה אשר הם חוסים בצלה. ובאשר מצד ממשלתם לא נוכל לכוף אותם לשמוע בקול הדת. יתנו כתף סוררת לקול מורים. ויש אשר הממשלות אינם נחשבים בעיניהם הקידושין לקשר נישואים. ואינם נטפלים לעזר ולא להועיל. ועוד יש מכשולות יותר גרועים אשר אי אפשר להעלותם על ספר וכבוד אלהים הסתר דבר. ועל כן אלה הבנות אשר נלכדו ברשת זו טמנו להם. הרי הם עגונות. וזאת פתח לצאתם לתרבות רעה רח"ל. ומה בידינו לעשות בדור הרע של החופש והדרור. ונוסף ע"כ אלה חילול ה' כי כותבי העתים ללשונות העמים אשר בארץ. לא יסתירו דבר כזה כאשר קרה לא פעם ולא שתים. ושם ישראל מתחלל עי"ז. כי אין לאוה"ע קשר הקידושין כידוע:
ועל כן לא מצאו גדולי ונשיאי ויחידי קהלתינו העי"א. שום תיקון החלטי לבער הרע מקרבנו זולת בגדור גדר החלטי הפוסק את כל מיני תועבות אנשי רשע כאלה. ע"י הפקרת כסף הקידושין והפקעתם באופן שלא יהיה להם שום חלות כלל. אם אין הקידושין עשוים כפי התנאים אשר סדרו בהסכמתם. כאשר יתבאר בעהי"ת. ובזה בעה"י תנוח הארץ ותשקוט. והרי ידינו עסוקות בסידור ההסכמה ותיקונה כדי לפרסמה אח"כ בכל בתי כנסיות שבעיר. כדי לקבל עליה הסכמת כל הקהלות אשר בעיר. ואח"כ בעהי"ת נקבל גם הסכמת כל הערים והכפרים החוסים תחת דגל העיר הזאת. וכבר ידענו שגם עוב"י נ"א יע"א בהסכמת רב אחאי גאון הרב הגדול המו"ץ תדב"א יצ"ו והסכמת כל נשיאי ויחידי הקהל. חפצים לעשות הפקעת הקידושין ואחריהם ימשכו גם הערים החוסים תחת דגלם. ואז תהיה הסכמה כללית לכל מלכות ערי מצרים יע"א ה' יעזרנו עדכ"ש:
ואתה הידיד שאלת ממני אם מצד הדין יש תיקון בהסכמה הזאת להפקיע הקידושין מעיקרן לבלתי יצטרך לגט כלל. ואם הקהל יכולים לעשות כזאת. כי אמרת בכתבך שראית בשו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א. שכתב רמ"א משם מהריק"ו שורש פ"ד. דאפי' אם הקהל עשו תקנה זאת והפקיעו הקידושין והפקירו ממונו חיישינן לקידושין וצריכה גט. יעו"ש. ויפה אמרת שאם עוד הפעם נצטרך לתת גט הרי בעיניו עמד הנגע ומה הועילו הצבור בתקנתם. ועוד כתבת שראית במהריק"ש ז"ל ס' הנז' שכתב שתקנה הקהלות בהפקעת הקידושין לא נשמע במצרים ולא נעשה בה מעשה לעולם יעו"ש. וכפי זה בתקנה החדשה הזאת אנחנו עושים נגד דעת רבותינו רבני מצרים הקדמונים זי"ע. עם שבאמת שונו הדורות וגם הטעמים עמהם. שהרי הם בדורותם לא היו מפקיעים הקידושין והיו מצריכים גט. יען כי היה דורם יפה. וכח ב"ד יפה לכוף לגרש. אכן אנן בדידן בדורנו זה בעוה"ר אין בידינו לכוף לגט. כי לולא היינו יכולים לכוף לגרש לא באנו לידי מדה זאת ולא היינו צריכים להפקיע הקידושין כל עיקר. האמנם עכ"פ חשש הוא. וכתבת שמאד ישמח לבך אם נמצא אופן להפקעת הקידושין שיהא מוסכם לכל הפוסקים או רוב הניכר וליישב דעתך במה שנתעוררת מדברי הגאון מהריק"ו ומהריק"ש ז"ל. אם ידעת כי ההסכמה הזאת היא כצרי גלעד לכל תחלואי הזמן בענין הלזה. כידוע. עכ"ד. השואל. חכם כמוך הי"ו:
תשובה. הנה בשמים עדי. כי תמיד הייתי מתרחק מלבוא לידי מדה זאת הגם כי לדאבון לבי ראיתי פרצת הדור הזה. ומיום בואי לשרת בקדש בקריה עליזה הזאת. בכל כחי עמדתי לגדור גדר בפני המפרצים ומלעיבים בבנות ישראל ונלכדים ברשת הרמאים ע"י עניותן ומעת אשר חדשתי התקנה בש' התרנ"ג לבל יקדש שום בר ישראל שום אשה כי אם בז"ב. ומי שהיה לו אונם מוחלט כדי לקדש מקודם החופה. בא לב"ד הצדק וכראות ב"ד שיש ממש באונס הדבר המכריחו לקדש. נותנים לו רשות לקדש ע"י עשרה מישראל וסופר ב"ד עמהם. ובכתובת אירוסין ובברכת אירוסין כדת וכל זה חוץ לחומת עיר אלקאהרא יע"א. ואח"כ יביאו הכתובה כו"ח למשמרת ביד ב"ד עד עת נישואיהם שיחליפו להם כתובת נישואין כדת. וכאשר כן מצאתי נוהג בב"ד שלפנינו. וכן נוהג עד היום. ובכל פעם שקרה מקרה בלתי טהור ממקדש שלא כפי האמור ועבר על התקנה. לא חסתי על כל עמל ויגיעה לשבר זרוע עולה ולהכריחו לתת גט כדמו"י. ואודה לה' מאד אשר עזרני ובכל פעם שאירע ענין כזה. לא נפטר מידי ב"ד בלתי שיתן גט כריתות לבטל מעשיו. כי לקונסו בממון לבד. ולהניח לו את טרפו אשר שלל. א"כ היה חוטא נשכר כי מכסף נדונייתה ישלם הקנס. והיה קלקול יותר ויותר כמובן. וע"כ תמיד עמדתי בכל עז ותערומות לקבל מידו ג"כ. אף אם אח"כ ישאנה. כדי לסתום הדרך בפני עושי עולה. וחסדי ה' גברו עלי כי לא נצחני איש. האמנם מקרים רעים ומרים הכאיבו לבי בהיות המקדש איש סודיטו ואינינו תחת ממשלת הארץ כי אז לשוא צרף צורף שאין בידינו במה לכופו ככל האמור. ובכ"ז הייתי מתרחק מענין הפקעת הקידושין בלתי גט. ולא נטה דעתי להסכמת הקהל בענין זה. מחומר איסור ערוה ומשאה הכבד מנשוא. וע"כ התלבטתי עם המקדש בכל כחי. לעשות כה וכה כדי לקבל גט. עד אשר באחרונה באו לפנינו מעשים מכוערים ביתר שאת מבני אדם אשר יתנו כתף סוררת בהיותם חוסים בצל הממשלות אירופה ובכל טרחתי ובעזרת יחידי הקהל והכל בדי ריק יגענו. והמתקדשות הפתוחות הרי הם עגינות ממש. וכמעט קט יצאו ח"ו לתרבות רעה אם לא מרצונם. וע"כ הוכרחתי לסגת אחור מדעתי ולשמוע בקול הקהל לתקן הסכמה החוסמת דרך בפני פריצי הדור. וביום האסיפה הכללית כל הקהל הנאספים אשר הם ראשי הקהל ומנהיגיו ואנשים של צורה של יחידי העדה. כולם פה אחד קבלו בשמחה לנהוג הדבר הזה בקרב קהלתינו הכללית הכוללת כל קהל ישראל הדרים בעירינו זאת ספרדים ואשכנזים יחד. ע"פ התנאים שדיברנו בהם בעת האסופה. וע"פ הנוסח אשר יסודר בע"ה מאת ב"ד אשר אח"כ ילמדו אותה בבתי כנסיות לקבל הסכמת כל תושבי העירה העי"א. והננו עוסקים בסידורה ובתיקונה. כדי להוציא הדבר לפעולה. ה' יעזרני עדכ"ש. ובעהי"ת אעתיק לך נוסח ההסכמה בסוף הפס"ד הלז ישמע חכם ויוסיף לקח:
והנני להשיבך על שאלתך ולהראות לך מדברי הפוסקים רוא"ח זיע"א אשר מימיהן אנחנו שותים אם יש כח ביד הקהל לעשות תקנה כזאת. ומדברי הפוסקים ההמה אשר אשמיעך את דבריהם. בע"ה. מהם תבין ותשכיל. כי טועה אתה ידידי. בפי' דברי מהריק"ו ובפי' דברי מהריק"ש ז"ל. אשר לא ירדת לסוף דבריהם. ולא לזאת כיוונו בדבריהם. וזאת גרם לך שלמדת דברי מהריק"ו ז"ל רק כפי מה שהעתיק רמ"א ז"ל מדבריו. ולא למדת דבריו במקורם וכן שורש דברי מהריק"ש ז"ל לא למדת מאין כתב דבריו. וע"כ יצא לך משפט מעוקל במחילת כבודך. והנני לבאר לך הדברים באר רחב. וזה החלי וה' יעזור לי. אמן:
הנה בעיקר השאלה אם הקהל יכולים לעשות הסכמה להפקיע הקידושין. אינה שאלה כי לא חדשה היא וכבר הדבר בא מפורש בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל מהם מאשרים את ההסכמה להפקיע קידושין. לבל תהיה צריכה גט כל עיקר. ומהם משום איסור ערוה החמורה מצריכים גט. הגם כי בעיקר התקנה לית מאן דפליג שיכולים לעשות הסכמה כזאת. אכן משום חומרא נגעו בה. והנני לסדר לפניך דברי הפוסקים המאשרים את התקנה הזאת של הפקעת הקידושין. וגם אסדר לפניך דברי הפוסקים המחמירים להיותה צריכה גט. מערכה לקראת מערכה. ואחרי זאת אראך ואשמיעך. כי נדון ואופן של ההסכמה שרצון קהלתינו לסדר לשיהיו הקידושין מופקרים ומופקעים. היא אליבא דכולהו. ולא באופן הפקעה כנדו"ד הצריכו הפוסקים ז"ל המחמירים גט. כלל. הסכת ושמע. עתה דברי הפוסקים המאשרים ומחזיקים בה:
א) הרשב"א ז"ל באלפיו סי' תקנ"א והביאה מרן אה"ע בסי' כ"ח וז"ל. ואלו רצה לתקן הקהלות. או כל קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו. יעשו תקנה במעמד כולם ויפקיעו מעתה ועד עולם או עד זמן שירצו. כל ממון שינתן לשום אשה מהקהלה. הפקעה גמורה והפקר גמור אא"כ תקבלם האשה מדעתה. ומדעת אביה או בפני פ' ופ' כמו שירצו וכן מצאתי לרב שרירא גאון ז"ל שכך נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחר לנהוג כן. וכן ילמד אדם לבני ביתו וכו' וכן הודעתי אני כמה פעמים לבנות עירינו עכ"ל:
ועוד חזר וביאר הדבר בתשו' אלף ר"ו וגם זו הזכירה מרן הב"י שם. וז"ל הרשב"א שאלת. קהל שעשו תקנה מחמת הפריצים שכל מי שיקדש אשה שלא במעמד עשרה שלא יהיו קדושיו קידושין. הודיעיני אם יש כח ביד הקהל לעשות כן. תשובה. שורת הדין נראה לי ברור שיכולים הקהל לעשות כן. ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר. ואם יש שם ת"ח ולא הסכים עמהם לא. והטעם בזה לפי שהצבור יכולים להפקיר ממונו של זה ונמצא כמקדש בממון שאינו שלו וכמו שאמרו בכמה מקומות בתלמוד אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. בפ' חזקת הבתים דמ"ח ע"ב וביבמות דק"י. דבכל מקום הפקר ב"ד הפקר. והצבור בב"ד של בני עירם יכולים להפקיר ממון. אם ראו בדבר תקנה לבני עירם והפקר ב"ד הפקר מדבר תורה. שכן אמרינן ביבמות דף פ"ט ב' ובגיטין דל"ו מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר כל אשר לא יבוא לשלשת ימים יחרם את כל רכושו. ומיהו איכא ת"ח צריך לעשות מדעתו. ומעשה היה בעירינו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרב ר' משה ן' נחמן הודה לדברי. ומ"מ עוד צריך להתיישב בדבר עכ"ל:
והנה ממה שמרן בבית יוסף סי' כ"ח הביא שתי תשובות הרשב"א הללו שלא כסדרן כי הקדים בראשונה ההיא דאלפר"ו ואח"כ ההיא דסי' תקנ"ה הוכיח הרב משפטי שמואל ז"ל שאלה פ"ג דף פ"ב ע"א תחילת העמוד. וז"ל ומדברי הב"י מוכח דתשובה זו (תקנ"א) היתה אחרונה מדהביאה לבסוף אחרי התשובה שהזכיר בה דברי רבו הרמב"ן ז"ל. וכוונתו לומר דבתשובה תקנ"א כבר נתיישב הרשב"א בדבר. ופסק דיכולים הקהל לעשות הפקעת הקידושין בבירור יעו"ש:
ומחוינא קיד"ה ת"ק כלפי יקר אורייתיה. ולא ידעתי למה לו להכריע כן הכרעה קלה מדהביאה מרן ב"י לאחרונה. מוכח דהויא אחרונה. אשר בזה יד הדוחה נטויה דאין זו הכרעה כ"כ. ולמה לא הכריע הכרעה חזקה דמוכח בהדייא דתשו' דסי' תקנ"א נאמרה לאחרונה בלתי ספק. שהרי בסי' תקנ"א הוכיח הדבר שכן דעת רב שרירא גאון ז"ל שכן נהג הוא ואבותיו וצוה לצבור שיעשו כן. וכתב הרשב"א שכל אדם ילמד לבני ביתו. לאסור הנאה ע"ד רבים. וכתב שהוא למד כן לבני עירו כמה פעמים. ואם באמת עדיין הרשב"א מסופק. הדבר קשה דהרי דעת הגאונים תכריע שעשה כן הוא ואבותיו. ומה יש להסתפק בדבר. וא"ת שעדיין לא נתיישב בדבר. קשה איך הורה הוא לאחרים לעשות כן בפסק דסי' תקנ"א. ואיך למד לבני עירו. הלכה למעשה. ומוכרח הדבר דתשו' אלפר"ו קדמה ועדיין הדבר לא היה ברור לו. ובסי' תקנ"א שמצא דעת רב שרירא גאון ואבותיו שעשו כן. פסק בפשיטות דיכולים הצבור לעשות הפקעת הקידושין. ונתן עצה לשואלו לעשות תקנה זאת לגדור גדר בפני הפריצים ובפני הקהלות. ודו"ק:
ואחרי זאת ראיתי בתשו' מהר"ם אלשקר ז"ל סי' מ"ח בנדון הפקעת קידושין. שכתב בדף ק"ט ע"א בסוף הדף וז"ל ואע"ג דכתב הרשב"א באותה תשובה מ"מ צריך להתיישב בדבר. הנה בתשובות אחרות הורה כן אחר הישוב וכמו שכתב בשמו בע"ס נתיבות אדם וחוה. וז"ל כל צבור וצבור יש להם כח לעשות תקנה והסכמה ביניהם דכל מי שיקדש אשה בלא עשרה שלא יהיו קידושיו קידושין וכן כל כיוצא בזה. דכל מאן דמקדש אדעתא דמאי דאתנו בני העיר מקדש. כן כתב הרשב"א ז"ל ודקדקה מההיא דגמרא דמציעא יעו"ש עכ"ל:
הנך רואה כי ב' הנביאים מתנבאים בסגנון אחד דההיא תשו' דאלפר"ו מוקדמת לתשו' דסי' תקנ"א וכ"ז לא סיימוה קמיה דרב אחאי גאון תדב"א יצ"ו בספרו תע"ל ח"א סי' י"ד בחלק אה"ע דהוקשה לו סיום דברי הרשב"א הללו. ונדחק לתרץ בתירוץ דחוק מאד יעו"ש ילפי דברי הרבנים משפטי שמואל ומהר"ם אלשקר זיע"א אין כאן קושי וכמ"ש המעיין
ולדידי לולא דמסתפינא לחוות דעתי הפעוטה נגד רבותי מוהר"ם אלשקר ז"ל שפירש כן דברי הרשב"א אמינא כי דברי הרשב"א ז"ל הם על כוונה אחרת לגמרי. ומה שסיים הרשב"א שדן לפני רבותיו והרמב"ן הודה לו ומ"מ צריך להתיישב עוד בדבר. לא קאי על הסכמת הפקעת הקידושין כלל וכלל. כי הדבר קשה שהרשב"א זיע"א ידבר בתשובה אחת דברים סותרים זא"ז. שהרי בתחי' התשובה פתח דבריו יאירו שורת הדין נראה לי בבירור שיכולין בני העיר לעשות כן. הרי שהרשב"א הדבר פשוט אצלו כביעתא בכותחא שהפקעת הקידושין שפיר דמי מדין הפקר. ובסו"ד יכתוב שדן לפני רבו והודה לו ועדיין צריך להתיישב ואחרי שהדבר לא ברירא ליה והוצרך לשאלת חכם רבו הרמב"ן. ועדין צריך ישוב הדבר. א"כ אינם נאים הדברים שכתב בראש אמי'ר שורת הדין נראה לי ברור ולא יאתה לשר התורה ונר ישראל לדבר כן. אלא דברור דהסכמת הפקעת הקידושין הא מילתא פשיטא ליה מדין הפקר ב"ד הפקר מן התורה. ושכן כתבו הגאונים כמש"ל. וסיום דבריו הם על ענין אחר. במה שהטיל תנאי בתקנת העיר שצריך שיהיה שם אדם חשוב אשר בעיר נמנה עמהם. ואם לא עשו מדעתו לא. וראיתו מהך עובדא דטבחי. דהתנו בהדי הדדי. והדבר נודע דאיכא בזה פלוגתא. שהרי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מכירה לא הצריך אדם חשוב רק בבני אומניות. לא בתקנות העיר. ועיין שם בכ"מ שהביא כן משם הריב"ש דבתקנות העיר אין צריך לאדם חשוב ושכן היא דעת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בס' חוט המשולש המחובר לתשב"ץ. בתשו' לכמהר"ש דוראן ז"ל סי' ט"ו הביא דברי הריב"ש ז"ל דכתב דבתקנות העיר א"צ לאדם חשוב. כדעת הרמב"ם וחלק עליו דגם בתקנות העיר צריך אדם חשוב. וראיתו מתשו' הרשב"א אחרת הדומה לזו דגם בתקנות העיר מצריך להיות עמהם האדם חשוב שבעיר. והביא ראיה מהנהו טבחי. אע"ג דהך עובדא בבני אומניות קאי. באופן דהרשב"א ז"ל ס"ל דגם בתקנות בני העיר צריך שיהיה מדעת החכם. וע"ז כתב הרשב"א ז"ל הדברים האלה בסיף התשובה שסיים בה ומיהו אי איכא ת"ח צריכים לעשות מדעתו. ואי לא לאו כל כמינייהו. וע"ז כתב ומעשה היה בעירנו ר"ל שהיתה הסכמת בני העיר ודן לפני רבותיו שצריך לעשותה מדעת החכם והרמב"ן הודה לו ר"ל בסברה זאת שאפי' בתקנות בני העיר צריך לעשות מדעת החכם. ושכן הוא בחידושי הרמב"ן. ואתה תחזה להגאון פתחי תשובה בח"מ סי' רל"א סעיף כ"ח אות ו' שהביא דברי הרב ושב הכהן סי' צ"ב דתמה על הריב"ש והר"מ אלשקר בתשו' סי' מ"ט דכתב דדעת הרמב"ם והרמב"ן דבתקנות העיר א"צ לאדם חשוב. וכתב דמדברי הרמב"ם לא מוכחא מדי. ומדברי הרמב"ן בחידושיו מוכחי להפך דצריך אדם חשוב. והביא ראיה מתשו' הרשב"א סי' אלף ר"ו שהודה לו הרמב"ן רבו שגם בתקנות העיר צריך אדם חשוב יעו"ש. הרי שהבין פשטות דברי הרשב"א ז"ל במ"ש שהודה לו רבו היינו על שהצריך גם בתקנות העיר לדעת אדם חשוב והוא הפשט הברור בעיני. דבהכי נחו שקטו כל הני תמהי דאיכא מתשובה לתשובה ואין צורך להקדים תשובה לתשובה. דהרשב"א בענין הפקעת הקידושין ע"י הפקר ממון אין לו במה להסתפק בדבר. שהרי כל כח ההסכמה נשען על הפקר ב"ד הפקר. והפקר ב"ד הרי תלמודין מלא ע"כ גדותיו במקומות רבים שהפקר ב"ד הפקר מן התורה. וע"כ כתב בבירור ששורת הדין נותנת כן. וכל תשובותיו בדין הפקעת הקידושין סלקי כחדא דהדבר פשוט אצלו ושכן מצא לרב שרירא גאון ואבותיו וכן הורה הוא ז"ל הלכה למעשה. ובזה אין ספק אין אומר ואין דברים. רק בזאת שהצריך גם בתקנות העיר לאדם חשוב שיהיה נמנה עמהם. וראיתו מההיא דטבחי. הוכרח בזה להודאת רבו הרמב"ן כי פשטא דסוגיין דתלמודין בהך עובדא דטבחי. מיירי רק בבני אומניות. ורק בשיקול הדעת מדמי הרשב"א כל הסכמות בני העיר לנדון אחד. וע"ז כתב שמ"מ צריך להתיישב בדבר. אחרי שאין בידינו ראיה מספקת מתלמודינו. ונכון הוא:
האמנם בשגם נראה בעינינו שכן פשטות דברי הרשב"א ז"ל. נכוף ראשינו כאגמון מול דעת מהר"מ אלשקר ז"ל דסבר גם על ההפקעת קידושין קאי הרשב"א ונבטל דעתינו מפני דעתו. בכ"ז לא נפקא לן מינה מדי. כי הר"מ אלשקר ז"ל גופיה ישב את הדבר שהרשב"א גופיה חזר ויישב דבריו ופסקא בסכינא חריפא. ושכן הביא גם רבינו ירוחם את דברי הרשב"א ז"ל וא"כ הרי זכינו בדין דדעת הרשב"א ההסכמה של הפקרת כסף הקידושין אימתני היא ותקיפא. וא"כ עלה בידינו דדעת רב שרירא גאון ורבותיו. והרשב"א ורבו הרמב"ן ורבינו ירוחם כולהו ס"ל דהסכמת הפקר הקידושין יציבה מילתא ועבדינן לה:
ב) הוא דעת הרא"ש בתשובותיו הביא דבריו מהר"מ אלשקר ז"ל בסי' מ"ח דק"ט ע"ב וז"ל כתב הרא"ש בשאלותיו שיכולים ב"ד לעשות תקנה שכל קדושין שיהיו נותנין בלתי דעת אביה ואמה וכיוצא בזה שיהיו מופקעין ולא יהיו קידושין ומוכח לה מההיא דפ"ק דכתובות מנין שהפקר ב"ד הפקר שנא' כל אשר לא יבוא וגו'. וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכן בכל דור ודור מקדשי אדעתא דתקנה שהתקינו חכמי הדור ואין הקידושין חלים אלא לפי תקנתם. ואפי' אם קידש בביאה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וכ"ש קדש בכספא דהפקר ב"ד הפקר והפקירו הממון הנתון לה ואין כאן קידושין ע"כ. ומן התימא שמר"ן בב"י סי' כ"ח לא הזכירה כאשר אסף וקיבץ שם סברות הפוסקים בענין הפקעת הקידושין ובתשו' הרא"ש שבידינו לא מצאתי התשובה הזאת. אכן נאמן עלינו הדין מהר"מ אלשקר ז"ל ודו"ק:
ג) היא דעת הריב"ש ז"ל בתשו' סי' שצ"ט אשר החזיק במעוז ההסכמה. והחזיק עמודיה והציב דלתיה. והרבה לכונן מוסדותיה. יעו"ש אמרי פי קדוש. ואביא לפניך קורא נעים רק תמצית דב"ק בכל המקצועית אשר הריב"ש ז"ל נגע בהם לדינא כי נפקא לן מינייהו כמה הלכתא גברוותא הצריכים לנדונינו וז"ל. הקהל יש בידם כח ורשות לעשות תקנות וגדרים ולקנוס העובר עליהם מדין תורה. ואין צורך לזה לא הורמנא דמלכא ולא דינא דמלכותא וכו' וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר. וחייבים לעשות כתקנתם. והרי הם כאלו קבלו עליהם בפירוש כל תקנות העיר בעת בואם כל שאין דעתם לחזור. ומאחר דקי"ל דהפקר ב"ד הפקר. ואחרי שהקהל יכולים להפקיע ממון העובר על תקנתם ולהפקירו. מעתה אם הסכימו שהמקדש אשה שלא בידיעת הנאמנים ושלא בפניהם שיהיו המעות ההם גזל בידו וביד האשה. לפי שהם מזכים אותם לפ' קודם נתינתם לאשה. מעתה הרי קידושיו אינם קידושין דהו"ל דקדשה בגזל וחמס דאסיקנא בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת יעו"ש. ואפי' תימא דלא משמע להו לאינשי דבכ"ג הוי גזל אפי"ה אינה מקודשת כיון דמדינא הוי גזל. דהפקר ב"ד או הקהל הוי הפקר. וכ"ש אם עשו כן בהסכמת החכם והזקן שבעיר. דאיכא תרתי הסכמת הקהל ובי דינא דאלים וכו' ואין אנחנו צריכים בזה לטעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. שאין אנחנו צריכים לטעם זה אלא בהיות הקידושין קידושין גמורין. ומפאת איזה ענין שאירע בגט והיה מן הראוי שיהיה הגט פסול וכו' כההיא דריש כתובות בתקנת עגונות ופרוצות וכו' בהנהו הוא דאמרינן שאעפ"י שהקידושין היו קידושין גמורים ראו חכמים להפקיעם למפרע וכו' אבל בנדו"ז שהקהל בפירוש הפקירו המעות הרי קדשה בגזל ואין קידושיו קידושין ועוד שאפי' אם היינו צריכים בכל הפקעת הקידושין לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. הנה יש לנו לומר ג"כ כל דמקדש אדעתא דקהל מקדש. וע"פ תקנתם הוא מקדש כמו שמצינו שהמקדש סתם מקדש על דעת מנהג העיר. והכי אמרינן במציעא פ' המקבל. ולפי זה עלה בידינו שיכולים הקהל לעשות תקנה זאת והמקדש כנגד תקנתם אין קידושיו קידושין ואינה צריכה גט. זהו מה שנראה לי בנדו"ז להלכה. אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי לחומר הענין אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלימטן שיבא מכשורה עכ"ל ותשו' זאת הזכירה מרן שם בב"י סי' כ"ח בקצר אמיץ. ואולם אנן הוכרחנו להעתיק ממנה כל הכתוב לעיל מפני כמה הלכתא דיש להתלמד מדב"ק לנדונינו:
ודע שאע"פ שהריב"ש ז"ל סיים בדב"ק שלמעשה היה חוכך להחמיר. כבר עמד על זה הרב מהר"מ אלשקר ז"ל בתשו' הנ"ל סי' מ"ת דק"ט ע"ב אחר שהביא תשובת הריב"ש הנ"ל כתב וז"ל ולפיכך אם נמנו וגמרו כל אותה מדינה ורבניה עם הסכמת כל הקהלות או רובן לסמוך אהני אשלי רברבי לגדור ולקנוס כל המקדש כנגד הסכמתם וכנגד תקנתם. ולהפקיע הקידושין ולהפקירם עד עולם או עד איזה זמן שירצו. גם אני אצא בעקבותיהם ואענה אמן אחריהם ואכנס בעובי הקורה ולא בשיבא מכשורה. אבל בהסכמת קהל אחד קדוש מקהלות המדינה לבדם לא תבוא נפשי בסודם יעו"ש. וכפי זה אם תהיה ההסכמה כללית מכל הקהלות יחד שפיר דמי וכמש"ל. וכפי זה הרי מצינו עוד פוסק גדול שמחזיק במעוזה יעו"ש. וא"כ יהי:
ד) תשובת מהר"ם אלשקר ז"ל בסי' מ"ח דסבר לה בשופי אם רק תהיה בהסכמת כל הקהלות ודו"ק:
ה) דעת הגאון התשב"ץ ז"ל בח"ב סי' ה' וז"ל. שאלת צבור שהסכימו שכל מי שיקדש אשה שלא מדעת חבר עירם וזקני הקהל שלא יהיו קידושיו קידושין. אם זה דומה למ"ש בגמ' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ויהיו יכולים מכח הסכמתם להפקיע הקידושין. וגם בהסכמה זו הטילו חרם לעובר עליה. תשובה. כל מקום שאמרו בגמ' אפקיענהו לקידושין מיניה. הפירוש הנכון הוא מפני שיש רשות ביד ב"ד להפקיע הממון ההוא. דקי"ל הפקר ב"ד הפקר. וכיון שהפקרן הפקר אינו ממון שלו. והרי לא קדשה בכסף שלו ואינה מקודשת כלל. וא"כ אנחנו יכולים להמשיך הענין הזה להסכמת הצבור. שהרי הצבור יכולים להפקיר ממון של כל אחד מבני קהלם ובכל דור ודור יש כח לכל ב"ד להפקיר הממון שיש לו בעלים. דיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכן הסכימו האחרונים ז"ל דלענין פרוזבול שתיקן הלל משום טעמא דהפקר ב"ד הפקר דלא בעינן ב"ד כבי דינא דסורא ונהרדעא דאלימי לאפקועי ממונא. אלא כל בי דינא רבא באתריה כותב פרוזבול ומפקיר ממונא ושכן כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל יש לו לדיין תמיד להפקיר ממון וכו' וא"כ הצבור שגזרו שכל מי שיקדש שלא מדעת גדוליהם שלא יהיו קידושיו קידושין הרי הפקירו ממון המקדש וזיכוהו לאשה ע"מ שלא יזכה בו המקדש כיון שאינו שלו לא נתן לה כלום משלו. ומה שנתן זכתה בו מן ההפקר. ויכולין הצבור לעשות כן מפני גדר ותקנה כדי שלא יקפוץ הדיוט אחד ויפתה נערה בת טובים ויקדשנה בצנעא ואם ההסכמה קדומה הרי כל אחד ואחד קבל על עצמו כן והדבר יותר פשוט. זה הוא הנראה משורש ההלכה אלא משום חומרא דעריות יש לחוש שמא בעינן ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא כר"א ור"א ואם לענין ממון אנחנו סומכין בהפקעה זו בכל ב"ד. אפי"ה בענין קידושין יש להחמיר כדאמרינן בפ' המדיר ובפ' המפלת ובפ' חזקת ובפ' התקבל ובפ' כל הגט. דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ולא מפני שאנחנו מדמין נוכל לעשות מעשה. ועוד שהרי לא אמרו בהסכמתם בפירוש שהם מפקירין הממון וכו' וכן שמענו שלא נעשה מעשה לעולם בדבר אעפ"י ששמענו שהרמב"ן נשאל ע"ז ע"פ והשיב כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וא"כ יש לדון מזה שצריך לחזור ולקדש ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם. ולענין החרם צריך להתירו אתר שינהוג נידוי. ואם לא פירשו בהסכמתם שאם עבר וקידש אין קידושיו קידושין בזה כתבתי בתשו' שיש להסתפק אם דעת הצבור להפקיע או לא. ואין הדבר יוצא מדי ספק. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שהצבור יכולים להפקיר כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה והפקר גמור. אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה ובפני פ' ופ' הכל כמו שירצו ובתקנה זו נתבטלו הקידושין לגמרי אם לא נעשו כמו שתקנו עכ"ל:
המתבאר מתשו' הגאון הרשב"ץ בתשובה הנ"ל שאם הקהל הפקירו הקידושין בפירוש בתקנתם אא"כ תקבלם בפני פו"פ כמו שתקנו. נתבטלו הקידושין לגמרי וכדעת הרשב"א ז"ל. ואין לחוש להם עוד. והוא ז"ל הקל בדבר יותר מהריב"ש ז"ל. דהריב"ש ז"ל אפי' בהסכמת ההפקרה בפירוש חוכך להחמיר למעשה אם לא בהסכמת כל הגלילות כמש"ל. אבל הרשב"ץ הסכים לתשו' הרשב"א בפשיטות. ואינינו רחוק לדעתי לומר דהריב"ש ז"ל לא היתה בידו תשו' הרשב"א דסי' תקנ"א ודאלף ר"ו שפסק הרשב"א בפשיטות דבהסכמת הקהל בפשיטות להפקיר ליכא למיחש למדי. ומופת חותך ע"ז שהרי הריב"ש ז"ל הביא דברי הרשב"א ז"ל בתשו' שכתב דלאו בכל דוכתא אמרינן אפקיענהו לקידושין מיניה כי אם במה שמצאנו מפורש בדברי רז"ל. ומטעם זה האריך הרשב"א ז"ל למקדש בפני פסולי עדות דרבנן שצריכה גט וחלק על הרי"ף ז"ל. והוכרח הריב"ש לחלק. דבנדו"ד אין אנחנו באים להפקיע הקידושין מטעם שהוא עשה שלא כהוגן ואפקיענהו רבנן לקידושיה מיניה. אלא כאן הטעם שהקהל בפירוש קנסו אותו והפקירו הממון ההם ואיבדו זכותו והו"ל כקדשה כנז"ל עכ"ל. ואלו היתה בידו תשו' הרשב"א דסי' תקנ"א ואלף ר"ו לא היה צריך לחלק בין נדון דידיה לנדון הרשב"א מסברא דנפשיה, שהרשב"א גופיה כתב בתשו' הנז' שכאשר תהיה ההסכמה של ההפקרה בפירוש בתקנת הקהל הרי הוא מקדשה בגזל ואינה מקודשת וכדכתב הריב"ש דברים אלו מדידיה. וטפי היה לו להסתייע לנדו"ד אשר הוא מבקש להפקיע הקידושין אם הקהל הפקירו בפירוש מדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל. אשר הוא פסק להלכה ולמעשה. וע"כ אני אומר שאם הריב"ש היה רואה דברי הרשב"א בשתי התשו' הנ"ל. לא היה חוכך להחמיר למעשה כלל. והיה די לו הסכמת הרשב"א מהסכמת רבני הגלילות. כנלע"ד:
הא מיהא דעת הרשב"ץ ברורה דבהסכמה שהזכירו בה ההפקרה מבוארת תו ליכא לאסתפוקי. ומ"ש הוא ז"ל דלמעשה היה חוכך להחמיר דאף דלענין ממון אנחנו סומכין על ההפקרה דב"ד אכן לענין קידושין לא. היינו היכא שלא הוזכרה בפירוש בתקנת הקהל שהפקירו. רק שלא יהיו קידושיו קדושין. זהו מה שתקנו הקהל. אלא שאנחנו רוצים לפרש דבריהם שכוונתם להפקיע הקדושין ע"פ תקנתם וחילייהו מכח הפקר ב"ד הפקר. אכן בהסכימו בפירוש להפקיר לא. וכן מה שנסתפק בפי' התקנה שמא אין כוונתם להפקיע הקידושין היא תשו' התשב"ץ גופיה בח"א סי' קל"ג יעו"ש. דמבואר משם בהדייא דכל ספקו הוא היכא שבהסכמה לא הוזכר בה ההפקרה ע"ז הוא מסתפק שמא הקהל לא היתה כוונתם להפקיע. ובאר שם לא שהוא מסתפק אם הקהל יכולים לעשות כן דודאי יפה כחם בזה רק כל ספקו שמא לא היתה כן כוונת הקהל להפקיע ואין הדבר יוצא מידי ספק. כמ"ש המעיין בתשו' סי' קל"ג. אבל היכא שהקהל הפקיעו בפירוש והפקירו כסף הקידושין בהפקר גמור לכל עובר על תקנתם. ליכא לאסתפוקי כלל. והיא היא תשובת הרשב"א שהביא בסו"ד והסכים עליה ובה סליק. והדברים ברורים:
ומינה תבין שגם מ"ש התשב"ץ בסי' קל"ג בתחילת התשובה וז"ל דע כל מה שאומר ואשא ואתן בדבר זה אינו אלא להלכה. לפי שכבר נשאלתי בענין זה הרבה פעמים ולא מצינו שעשו מעשה בזה. וגם שמעני ג"כ שהרמב"ן נשאל על ענין כמו זה. והשיב ג"כ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עכ"ל. כוונתו ברורה שאע"פ שנשאל על נדו"ז היכא שהקהל תקנו שלא יקדש שים אדם וכו' ואם יקדש אין קידושיו קידושין ואם יש כח בידם להפקיע קידושין מחמת תקנתם וע"ז השיב הוא ז"ל כמה פעמים שיכולת ביד הצבור לעשות תקנה זו ולהפקיע. ואפי"ה למעשה לא עשו. מאיזה טעם לא עשו להפקיעם. והדברים האלו עצמם חזרו ונשנו בתשו' דסי' ה' דהרי אחר שכתב דלענין מעשה היה חוכך להחמיר ושאני חומרא דאיסורא מממונא וכו' סיים ואמר ועוד שהרי לא אמרו בהסכמת הצבור בפירוש שהם מפקירין ממון. ושמענו שלא נעשה מעשה לעולם אע"פ ששמענו שהרמב"ן השיב על כל דמקדש. וכוונתו לומר שלא נעשה מעשה לתת כח ביד תקנת הקהל שתקנו שלא יקדש. להפקיע אנחנו הקידושין מחמת תקנתם כלל. חדא דאיסורא מממונא לא ילפינן. ושנית שהקהל לא הפקירו ממון בפירוש. ומעולם לא נעשה מעשה להפקיע הקידושין מחמת התקנה. ונמציא אנחנו הטעם משום הפקר ב"ד הפקר. כל שהם לא הפקירו בפירוש. אבל היכא שהקהל הפקירו בפירוש הקידושין ההם. על זה לא נשאל התשב"ץ מעיקרא כלל. ולא יפול ע"ז ולא עשו מעשה מעולם שהרי לא שאלו מעולם ענין ההפקרה. אשר המולידה והמצמיחה הוא הרשב"א ז"ל משם הגאונים ז"ל כדבר האמור. ותדע שהרי אחרי שהביא תשו' הרשב"א בהמצאת ההפקרה מהקהל. הוא ניהו כתב ע"ז ובאופן כזה נתבטלו הקידושין לגמרי. ואלו היתה כוונתו לומר דאפי' בהסכמת ההפקרה בפירוש בהסכמת הקהל. הגם שהדין דין אמת להלכה. אכן למעשה לא נעשה מעשה לעולם. וירצה התשב"ץ ז"ל למנוע אותנו ממעשה מצד החומרא. היל"ל דברים אלו לאחרונה אחר שהביא דברי הרשב"א. אלא מוכרח דבתקנת ההפקרה כדברי הרשב"א תו ליכא למיחש למדי והוא הכרח עצום בדברי התשב"ץ ז"ל לכל מעיין ישר הולך:
ודע דמרן ז"ל לא הביא הך תשו' התשב"ץ לא דסי' קל"ג ולא דסי' ה' בח"ב. ורק ציין לדברי הרשב"א מר בריה. בסי' כ"ח בב"י יעו"ש ותשובת הרשב"ש היא בסי' רי"א דמר בריה ציין לתשובת מר אביו דסי' קל"ג דכתב בשמו שמעולם לא נעשה מעשה. ואותם הדברים הם שהעתיק מרן בסי' כ"ח. אכן תשובתיו כמדומה שלא נמצאו בידו. באותו פרק. שהרי תשובתו בסי' ה' דאית בה אופן הפקרת הקדושין. והולך ומסכים עם הרשב"א לא הזכירה. מרן כלל. ולא על זה כתב התשב"ץ דמעולם לא נעשה מעשה בדבר. כדכתיבנא בהוכחה ברורה. ודו"ק:
עוד נ"ל להכריח מגוף דברי תשובת התשב"ץ דסי' ה' שכל מה שהיה חוכך להחמיר הוא דווקא באופן שהקהל לא הפקיעו והפקירו הממון בפירוש. בשגם לו לא הביא דברי הרשב"א לאחרונה. הדברים מוכיחים בהדייא דהכי ס"ל לנפשיה. ודברי הרשב"א הם סיוע לשיטתו הקודמת. והוא דהוא ז"ל אחר שכתב ששורש ההלכה הוא כן. אכן משום חומרא דעריות יש לחוש וכו' ואם לענין ממונא יש לסמוך בהפקעה זאת. אכן בענין קידושין יש להחמיר כדאמרינן בפ' המדיר ובפ' המפלת ובפ' חזקת ובפ' התקבל דתנא מספק"ל גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא ומפני שאנחנו מדמין אין אנחנו יכולים לעשות מעשה עכ"ל:
והנני לבאר מקורות ראיותיו ההיא דפ' המדיר היא בדף ע"ג ע"ב גבי מקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. ופריך כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. מאי שנה כתובה דאמר אי איפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי. ומשני רבא. תנא ספוקי מספקא ליה [פירש"י אם סתם אדם קפיד אאשה נדרנית או לא] גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. ובפ' המפלת דכ"ה ע"א המפלת שפיר שאינו מרוקם בפלוגתא דר"י ורבנן. דרבנן ס"ל דאינו ולד. ושם פליגי רשב"ל וריב"ל מחלוקת בעכור אבל בצלול וכו'. וגבי בהמה אמרינן סי' ולד בהמה דקה טינוף בהמה גסא שליא באשה שפיר ושליא. ופרכינן מ"ש בהמה וכו' ומשני ריב"ל ספוקי מספק"ל ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא. גבי בהמה דאיסורא. דאיכא גיזה ועבודה ס' איסורא לחומרא:
וההיא דפ' חזקת היא בדף נ"ז ע"ב גבי העמדת בהמה בחצר השותפין. ודכוותה בחצר השותפין שנדרו הנאה זה מזה. דאמרינן התם איכא דקפדי ואיכא דלא קפדי גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא. וההיא דפ' התקבל. היא בד' ס"ג ע"ב גבי הילך כזכי. דאמרינן למימרא דרב מספק"ל גבי גט אי הולך כזכי. והא אמ"ר הולך מנה לפ' שאני חייב ונאבד חייב באחריותו. ומשני התם ס' ממונא לקולא הכא ס' איסורא לחומרא:
והשתא דביארנו מקורות ראיותיו. יש לתמוה טובא כי לא זכינו להבין ראיותיו דהתם בכולהו דאמרינן ס' דממונא לקולא הס' דאיסורא לחומרא. הוא מפני שבשניהם התנא מסופק בעיקר הדין מה הוא דינו. כי ע"כ בבוא נדון ספקו במילתא דממונא ספקו להקל ובבוא אותו הנדון והספק באיסורא פוסק להחמיר. אבל בנדון דידן דהפקר ב"ד הפקר. אין התנא מסופק בזה כי הש"ס מלא ע"כ גדותיו מדין הפקר ב"ד הפקר. ומן התורה הוא כדילפינן מקרא דכל אשר לא יבא לשלשת ימים. ואין לנו שום ספק בזה כלל. גם הדין דמקדש בדבר שאינו שלו אינה מקודשת הוא הלכה פסוקה. ומשנה ערוכה. ואין חולק. ומאחר שבענין הממון אין אנחנו מסופקים כלל דהדין דין אמת דהפקר ב"ד הפקר. והמקדש בדבר שאינו שלו אינה מקודשת. מה ספק נשאר לנו בצד האיסור. הא הכא גבי קידושין. האיסור נמשך מחמת הממון דכסף הקידושין שנתקדשה בו ונעשית אשת איש והיינו איסורא. ואם אין קידושין אין כאן איסור מעיקרו. ואין זה דומה לאותן סוגיות דהאיסור הוא דין בפני עצמו והממון הוא ענין בפני עצמו. רק שדומים בנדון לבד. ואם כן כיון שבממון הדין ברור אצלנו דהפקר ב"ד הפקר. אין כאן עוד איסור ולא ספקו. ומה דמיון ויחס מצא הגאון התשב"ץ ז"ל נדון דידן עם הנך סוגיות. למימר דבממונא אמרינן לקולא ובאיסורא לא. דהכא הממון והאיסור חדא נינהו. וכל שבממון ברור לנו הדין פקע איסורא ממילא. והוא הרגש עצום על הגאון התשב"ץ שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ם שפסק שיש לכל דיין להפקיר הממון וכו' ומה מספק"ל תו:
כי ע"כ מוכרחים אנחנו לומר שגם הכא בנדו"ד איכא ספקא בממון. שהרי בעיקר ההסכמה שעשו הקהל שלא לקדש ואם קידש שלא יהיו קידושיו קידושין. ולא הפקירו והפקיעו הקידושין בפי' בהסכמתם. מסתפק הגאון התשב"ץ לומר שמא לא היתה כוונת ההסכמה להפקיר הקידושין מעיקרם. ואם הם לא הפקירו בפי' אנן מספקא לא עבדינן עובדא. ודברים אלו מבוארים היטב יותר באריכות בתשו' סי' קל"ג בח"א ופה רמזם בקיצור באומרו ועוד שהרי לא אמרו בהסכמתם בפי' שהם מפקירים ממון. יעו"ש. והדברים מעתה מבוארים כל הצורך דכל שאנחנו באים לחזק תקנתם ולהפקיר הקידושין עם שהתקנה וההסכמה לא הוזכר בה בפירוש ההפקעה וההפקרה. הרי נפלנו ברשת הספק שמא לא היתה כוונת המסכימים לזה. וספקא דאיסורא הוא. אבל היכא שהפקירו הממון בפירוש והדין דין אמת שיכולים הקהל להפקיר. אין כאן ספק בדבר שאין כאן איסור ופקעו הקידושין מעיקרן. ולזה כשמצא בנוסח הרשב"א ז"ל שההסכמה מפורש בה ההפקעה וההפקרה. כתב מעתה באופן כזה אין לחוש לקידושין כלל:
ומעתה הרי תלי"ת כי נתחוורו ונתלבנו דברי התשב"ץ בשתי התשובות וכולם סלקי בחדא מחתא בישובם של דברים וטעמם ונימוקם ומתוקים מדבש ונופת צופים זי"ע:
ו) היא דעת נכדו של התשב"ץ בתשו' יכין ובועז ח"ב סי' מ"ו דף פ"ה ע"ג שנשאל בנדון כזה שהקהל תקנו שלא יקדש בלא הסכמתם. והמקדש יהיו קידושיו בטלים. והשיב שאם באנו לידי מדה הזאת הקידושין קיימין משום דבעינן ב"ד דאלימי וכו'. ואם היה כתוב בהסכמתם של הקהל שהם מפקירין הממון היה אפשר לבטלם. ועכ"ז כתבו קצת המחברים ז"ל אפי' תהיה ההסכמה על אופן זה אין לעשות מעשה בדבר. והרשב"א שכתב דעתו בתשובה שהצבור יכולין להפקיע הממון זה אמת הוא. אלו היתה הסכמתם כמו שכתוב בתשובה. כי לשונם לחוד ולשון תשובתו לחוד. כי הוא כתב שהצבור יכולים להפקיע כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה והפקר גמור. אא"כ תקבלם האשה מדעת אביה או בפני פ' ופ' ע"כ. ובאמת בתקנה זו נתבטלו הקדושין לגמרי. הרי לדעתו ז"ל לא יועיל אלא אם הפקיעו הממון בלשון הסכמתם. אבל לשון הפקר לא הפקיע הקדושין. זה הוא מה שהדעת סומכת עליו. והאמת יורה דרכו עכ"ל:
הרי שהרב ז"ל דעתו בזה שאם תהיה ההסכמה בלשון הפקעה והפקרת הממון בפי' בנוסח ההסכמה נתבטלו הקדושין ואין לחוש כלל. ואולם מ"ש אבל לשון הפקר לא הפקיע וכו' לא הבינותי דב"ק. ואולי ט"ס יש וצ"ל אבל לשון אחר מהפקר לא הפקירו. ור"ל שכל לשון שיכתב בנוסח ההסכמה חוץ מלשון הפקרה לא יפקיע הקדושין והדברים ברורים:
הן אמת כי בתשובה לעיל סי' כ'. נראה ממש ההפך. שאחר שהוא ז"ל נתן הכח לצבור ככח ב"ד וכל יחיד דמקדש אדעתא דצבור מקדש. וא"כ הצבור שגזרו שכל מי שיקדש נגד הסכמתם שלא יהיו קידושיו קידושין הרי הפקירו ממון המקדש. וכיון שאינו שלו לא נתן לה ולא כלום. וכן היא דעת הרמב"ן וכו' והרשב"א כתב בתשובה שהצבור יכולים להפקיע כל ממון שינתן לשום אשה הפקעה גמורה. והפקר גמור. אע"פ שהצבור יש להם כח קדושין כאשר כתבנו מיהו כתבו קצת מפרשים שדבר זה אינו אלא להלכה אבל לא למעשה וכן הריב"ש כתב לענין מעשה אין לסמוך ע"ז וכתב שכן כתב הרשב"א וכן כתב א"ז התשב"ץ אין אנחנו יכולים לעשות מעשה בצבור שהפקיעו קידושין. וכן שמענו שלא נעשה מעולם עכ"ל. ודב"ק בתשובה הזאת הם נפלאים מאד. חדא שלא מצינו שום פוסק כלל שחלק על הרשב"א באופן שתהיה ההסכמה בלשון הפקרה והפקעה שלא תועיל להלכה ולמעשה. והרשב"א גופיה הורה לעשות כן בעירו כמפורש בסי' תקנ"א. ומי הם המפרשים שחלקו עליו. ומ"ש הריב"ש. את אדוני הס"ר כי הלא הריב"ש הרבה להחזיק עמודיה של ההסכמה זו. אלא דלמעשה היה הוא ז"ל חוכך להחמיר אם לא בהסכמת הרבנים של הגלילות. וענותנותיה דמר היא שהביאתו לומר כן. ובר מן דין הא כתיבנא לעיל בהוכחות ברורות שהריב"ש ז"ל לא ראה תשו' הרשב"א דאלף ר"ו שכתב דהסכמת הפקר הקדושין תועיל בבירור. וכמ"ש המעיין לעיל. ומ"ש שכן כתב הרשב"א וכוונתו לומר שגם הרשב"א כתב שאין לסמוך ע"ז להפקיע הקדושין. בי אדוני הרי הריב"ש לפנינו ולא חזינא כי האי סימנא ורק הריב"ש הביא תשובה אחרת (אלף קפ"ה) דלאו בכל דוכתא אמרינן אפקיענהו לרבנן לקידושין מיניה אלא היכא שהם אמרו כן. וע"ז מחלק הריב"ש בסי' שצ"ט דהכא בנדון ההפקרה שנא ושנא. שהרי אין אנחנו צריכים לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקיענהו לקדושין מיניה. שהרי כשהפקירו ממונו של המקדש הרי הוא מקדשה בדבר שאינו שלו כגזל וחמס שאינה מקודשת. אכן בנדון ההפקרה הרשב"א גופיה הוא אבי ההסכמה דהפקעה והפקרה. כמבואר בתשו' אלף ר"ו. ולדברי הרב יכין ובועז סי' כ' א"כ שתי תשובות הרשב"א סתרי אהדדי:
ומ"ש שכן כתב א"ז התשב"ץ לא מצאתי מקום ישוב לדברים אלו שהרי התשב"ץ גופיה בח"ב סי' ה' הסכים כדעת הרשב"א דבהפקרה נתבטלו הקידושין לגמרי. ומה שפקפק באותה תשובה וכן ההיא דלעיל דסי' קל"ג. הוא משום שהקהל לא הזכירו בהסכמתם ותקנתם שהם מפקירין ממון וכו' ובכגו"ד ע"ז כתב דלא עשו מעשה להפקיע קידושין ע"י תקנת הקהל. אכן בנדון שהקהל הפקירו ממון המקדש נגד הסכמתם לא דיבר מזה הגאון התשב"ץ ולא ע"ז נשאל מעיקרא. והרי לאחרונה פסק כהרשב"א דנתבטלו הקידושין:
ואם נפרש כוונת הרבנים יכין ובועז בסי' כ' דשקו"ט על נדונם שנשאלו עליו שאין שם רק הסכמה שלא יקדש לבד. וע"ז כתבו דעל תקנת הקהלות אין לעשות מעשה להפקיע. כנגד התקנה. קושטא קאי כי כמה מרבותינו הפוסקים מפקפקים להפקיע הקידושין מסיבת תקנת הקהלות. אכן הדבר קשה מאד. דלמה זה הכניסו בתוך דבריהם תשובת הרשב"א והריב"ש דשניהם קא משתעו בענין הסכמת הקידושין בהפקעה והפקרת ממון. מה שאין זה נדון תשובתו דידיה. ובהסכמת ההפקרה כדעת הרשב"א והריב"ש ז"ל לא נמצא מי שחלק עליהם כלל. ודברי התשובה דסי' כ' קשה לישבה עם מקורות הדברים של הרבנים בעלי ההוראה שהעתיקו מהם. ואולי יש להדחק דכוונתם ללמוד מדברי הריב"ש ז"ל במכ"ש בנדון דתקנת הקהלות לבד דיש צד להחמיר. ושכן כתב התשב"ץ דבתקנת הקהלות לבד לא נעשה מעשה. וזה קשט דברי אמת. אכן דברי הרשב"א בהסכמת הפקרת כסף המקדש שהכניסו בתוך פקפוקם להחמיר לא ידעתי לישבו כדבר האמור:
הא מיהא אחר אחרון אנחנו באים דהרי לאחרונה בתשו' סי' מ"ו הביא דברי הרשב"א בנוסח ההסכמה של ההפקרה. שנתבטלו הקידושין לגמרי. וכתב ע"ז שהדעת סומכת עליו והאמת יורה דרכו:
ז) תשובת מהר"י בי רב רבו דמרן ז"ל בתשו' סי' מ"ב שנשאל בנדונו והוא ז"ל אחד מטעמיו שלא חש לקידושין ההם מחמת תקנת הקהלות שתקנו שלא יקדש בלתי הסכמת הקהל וכתב אע"פ שלא הפקיעו הקידושין בפירוש בתקנתם. ודאי שכוונת המתקנים היתה להפקיע הקידושין שאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ואף שהריב"ש היה מצריך גט לחומרא כשיש תקנת הפקעת הקידושין. אינו מן הדין שכך הוא אומר בפירוש שאינו מן הדין רק מצד חומרא עכ"ל. הרי דדעת הרב ז"ל לבטל הקידושין רק מחמת תקנת הקהלות לבד אע"פ שלא הוזכרה הפקרה. מסתמא להפקיע כיוונו. דאל"כ מה תקנו:
הן אמת כי על תשובת מהר"י בי רב הנז"ל כתב אליו מהר"ם אלשקר ז"ל שהיה בזמנו תשובה ארוכה מאר"ש וסתר כל ראיותיו הלא היא בתשובותיו סי' נ"ט. והרבה להשיגו בכל פנה וזוית והעלה דהמתקדשת הנז' צריכה גט. כי המעשה הנז' היה במצרים אתריה דמהר"ם אלשקר ז"ל וסתר כל דבריו וגם מפאת התקנה הוכיחו כי לא כן הוא:
עכ"פ בנדון דההסכמה הכתוב בה שהפקירו ממון המקדש והפקיעו הקידושין וכו' אין ספק בדבר דמהר"י בי רב יחזק את ההסכמה הזאת. ומכ"ש הוא שהרי מהר"ם אלשקר ז"ל שהשיג על מהר"י בי רב בענין הפקעת הקדושין מכח התקנה. והצריכה גט הפך ס' מהר"י בי רב ז"ל הוא ניהו מאריה דעובדא שהחזיק במעוז הפקעת הקידושין ע"י הפקרת ממון שכתבו בהסכמתם ותהיה בהסכמת כל רבני הגלילות. וכתב שהוא יכנס בעובי הקורה ולא שיבא מכשורה. כאשר הבאתי דב"ק לעיל. וכתב דבאופן כזה אין צריכה גט. ומכ"ש מהר"י בי רב דמיקל יותר. ואין כאן מקום להאריך:
ח) תשובת הרדב"ז בישנות סי' נ"ו. אשר חלק על מהר"י בי רב ז"ל עם מהר"ש אלשקר ז"ל וראיותיו הם כדברי מהר"מ אלשקר ז"ל כי היו שניהם יחד מורי הוראה במצרים בזמן אחד. כידוע. והביא ראיה מדברי הרשב"א דאין בכח התקנה לבד להפקיע הקדושין. ואם אפי' בתקנה דהפקעה דהביא ממנה מהר"י בי רב ז"ל מדברי הריב"ש. הריב"ש עצמו היה חוכך להחמיר עאכו"כ במצרים שתקנה זו לא נזכר בה הפקעה כלל יעו"ש. ונראה מדבריו שבתקנת הקהל שהפקירו והפקיעו הממון שפיר דמי. וכן כתב הרב הכנה"ג באה"ע סי' כ"ח הגהב"י אות ל"ז שכן היא דעת הרדב"ז יעו"ש:
ט) תשובת המבי"ט בח"ב סי' ק"ה שכתב שחכם אחד גמגם על דברי רב שרירא גאון ז"ל שכתב הך תקנה דהפקרת ממון ובהפקעת ממון הקידושין והוא ז"ל הרבה להשיב על החכם ההוא. וישב כל סתירותיו והעמיד תקנתו של רב שרירא גאון. משופה ומנוקה יעו"ש. והזכירה הכנה"ג שם אות מ"ו יעו"ש:
י) תשובת הרב מהר"י אדרבי ז"ל בתשובותיו דברי ריבות שהסכים כדעת הרשב"א ז"ל והזכירה הרב הכנה"ג ז"ל ולא ציין מקומה. ומצאתיה בסוף סי' ש"ל דכתב בפשיטות כדעת הרשב"א ולא חש לקידושין דנדונו יעו"ש:
יא) תשובות מהר"א גאליקו כ"י. והזכירה הרב הכנה"ג שם יעו"ש:
יב) תשובת הרב מהר"ש יונה בתשו' שי למורא סי' כ' שנשאל בנדו"ד באחד שקידש ועבר על ההסכמה. וכנס. ואחר כמה חדשים קמו לערער על הקידושין מטעם החכם וכו'. והעלה הרב דאין לפקפק בקידושין כי ההסכמה נעשית לגדור גדר בפני עושי עולה שלא יזיד ושלא ירשיע לקדש נגד הסכמתם. והאיש הזה שקידש וכנס טוען שלא ידע מזאת התקנה וכו' ולא ערערו עליו בשעת קידושין. ותו דההסכמה הטילו בה תנאים אחדים. והמקדש לא עבר רק על אחת מהם. ודילמא דכוונת ההסכמה המפקעת את הקדושין דווקא אם עבר על כולם. אבל הכא לא. זהו טעם אחד. ושוב כתב ואף את"ל דאו כל התנאים קאמר. מ"מ יש לפקפק וכו' והטעם שמטעם הפקעת קידושין לדברי רוב הפו' האחרונים אינה בתורת פנויה ממש. אלא בתורת ס' וכמ"ש מהריב"ל. גם הריב"ש עם היותו מתיר מטעם ההפקעה היה חוכך להחמיר. והרשב"ץ כתב שלא נעשה מעשה לעולם. וכן נראה מתשו' מרן מהריק"א ז"ל ושם הביא תשובה אחת לכמה"ר יהודה ן' שלתיאל. דלא אמרינן אפקיענהו רבנן לקידושין אלא דאמרו הם. ומכיון שמטעם ההפקעה אין הקידושין בטלים לגמרי והרי הם כקידושי ספק. א"כ אף אם התקנה שרירא וקיימת כל ספק שיפול בה נראה דיש לומר לקולא ומקודשת וכו':
ואחר כל זאת חזר בו הרב מהר"ש יונה ז"ל וכתב וז"ל איברא שאין אני סומך על טעם זה. משום דאין זה ספק ספקא. דבשלמא אם היו כל הפוס' אומרים דבתקנת ההפקעה הוי ס' מקודשת. איכ"ל אם היו נמי הפו' מערכה לקראת מערכה הללו אומרים תועיל והללו אומרים לא תועיל באופן כזה היה ס"ס. אבל עתה שיש מן הפו' דס"ל דיש כח בתקנת ההפקעה להשוותה פנויה גמורה. אע"ג דיש אומרים דהוי ס' מקודשת נראה דהו"ל כספק ודאי. וכיון דאין הספק שקול אין לומר בהכי ס"ס. גם מ"ש משם מהר"י שלתיאל דאין ההפקעה כלום. לא ראיתי מי שהסכים עמו בזה. גם לא ראינו מי שעשה ההפקעה ספק גמור זולת מהריב"ל לבדו. אמנם מדברי שאר הפוסקים לא משמע בהדייא בדבריהם. דהוי ספק עד שנאמר שהוא ספק אחד לעשות מזה ס"ס. גם דעת הרב מהר"ש אלקלעי ז"ל להתיר. גם מדברי מהר"ש אלשקר נראה שאם הסכימו כל הקהלות להפקיר. גם הוא היה מסכים כי ע"כ אין לסמוך על טעם זה. יעו"ש. ולהיות שאין הספר מצוי ביד הכל העתקנו מדב"ק תמצית דברי קדשו. שהמתבאר מהם שבתקנת ההפקעה בפירוש כדעת הנך רבוואתא. גם הוא נמנה עמהם. שההפקעה תבטל הקידושין מעיקרן:
יג) תשובת מהר"א מונסון ז"ל שהסכים להסכמת הקידושין ולבטלם מחמת ההסכמה דהפקעה. ותשובתו הובאה במהרימ"ט ז"ל ח"ב אה"ע סי' מ'. ומהרימ"ט ז"ל חלק על דבריו של מהר"א מונסון ז"ל. ולקמן בע"ה אעמוד על הדבר במקומו בבואי לסדר המערכה השניה של החולקים על התר ההפקעה. כאשר סידרנו מערכת המאשרים והמקיימים אותה. עכ"פ דעת הרב מהר"א מונסון דידיה. הוא כדעת הרשב"א בהתר ההפקעה. וכן פסק הוא את הדין בנדו"ד וביטל הקידושין יעו"ש:
יד) תשובת הרב משפטי שמואל ז"ל בסי' פ"ג דף פ"א ע"ג בד"ה והטעם השני. שגם הוא ז"ל החזיק במעוז ההסכמת הפקעת קידושין מדברי הרשב"א והגאונים והריב"ש וכו' ובסו"ד כתב וז"ל. ואפי' שמצאתי למהריב"ל נר"ו בפסקיו שחשש להחמיר בטעם ההפקעה לא כן אנכי עמדי כי ראיות הריב"ש צדקו יחדיו ומעשה רב של הגאונים יכריע. וכו' ומה גם כי כולם יחדיו חולקים עמו בזה. יעו"ש. וכן כתב לעיל על דברי הריב"ש שראיותיו עצומות עליהם אין להרהר. ואף שלבסוף העלה שחוכך להחמיר עד שיסכימו עמו חכמי הגלילות. מ"מ כשנצרף עם דבריו מה שהעיד האשל הגדול הרשב"א ז"ל משם רב שרירא גאון שנהג הוא ואבותיו כן ואמר לצבור אחד לנהוג כך. פשיטא דגם הוא אלו ידע בדברי הגאון ואבותיו היה מסכים. דאנן סהדי דלא ימצא בכל חכמי הגלילות כאלו גאוני עולם יעו"ש. ואני עני כיוונתי וזכיתי לדעת קדשו בדברים אלו שכן כתבתי לעיל ע"ד הריב"ש ז"ל מדידי. שאלו ראה דברי הרשב"א לא היה נצרך להסכמת חכמים זולתו ודו"ק:
טו) תשובת הרב גבריאל מברוסא ז"ל שמסכים הילך עם הרב מהר"ש אלקלעי ז"ל בנדו"ד. ובענין ההסכמה כתב שם בדף פ"ה ע"ב ועל מה שבא בהסכמה שלא יקדש וכו'. לא מלאני לבי לסמוך ע"ז אם לא שיהיה מנהג פשוט ביניהם. ושיסכימו בהוראה זו כל גדולי הדור אשר סביבותיהם יעו"ש:
טז) תשובות שני האחים הרבנים תלמידי הרב משפטי שמואל ז"ל. כמוהר"ר יהודה ב' מנחם ז"ל וכמוהר"ר גבריאל ב' מנחם ז"ל יעו"ש. ובתשובת הרב כמוהר"י ב' מנחם ז"ל כתב שכל הך תלתא טעמי אין לחוש לקידושין הן מצד פיסול העדים. כ"ש בהצטרף לישנא דקידושין דגריעי. ובהצטרף הפקעת הקידושין כפי הסכמת תקנת הקהלות דפשיטא דבחד מינייהו סגי ואין כאן בית מיחוש לקידושין כאשר האריך. מורי הרב הגאון נר"ו עכ"ל:
טוב) דעת מהרש"ך בתשו' סי' קס"ה והביא דבריו הרב בני חיי בהגהותיו על הטור סי' כ"ת. וכתב שכן כתב גם הר"ן בתשובותיו. ותשובות הר"ן אינם בידי. אכן דעת מהרש"ך שם בפשיטות כדעת הרשב"א בענין הפקעת הקידושין. ע"י שתאסור הנאה וכו' כי אם מדעת פ' ופ' וכו':
ואת אחרונים. חי) הרב שמן המשחה סי' ס"ט שהביא דברי הרשב"א והריב"ש והתשב"ץ וכו'. ופלפל בחכמתו. ודעתו נוטה כשיש תקנת ההפקרה בפירוש בתוך ההסכמה דבטלי הקידושין יעו"ש. והגם שהוא ז"ל סיים ומ"מ ודאי דלא עבדינן עובדא להפקיע הקידושין כמבואר בפוסקים יעו"ש. היינו בנדון דידיה דאיכא רק תקנתא בחרם שלא יקדשו והעדים עברו על החרם וע"ז כתב דלא עבדינן עובדא להפקיע. כי לא נזכר בתקנתם שהפקיעו הקידושין ע"י הפקר ב"ד וכו' אכן לא יתכן שגם על תקנת ההפקעה וההפקרה כתב כן. שהרי לעיל הרב ז"ל ישב כל המקומות שנזכר בדברי הפוסקים שמעולם לא נעשה מעשה. היינו שלא נעשה מעשה להפקיע ע"י תקנת הקהלות לבד. אבל בתקנת ההפקר ודאי דשפיר דמי. והדברים מבוארים למעיין בהם במקורם. ודו"ק:
יט) להרב מופה"ד חיים ושלום ח"ב סי' כ"ו דהוא ניהו שעשה נוסח הפקעת הקידושין למקום שנשאל עליו. וחזק הדבר באורח חיים למעלה למשכיל לך נא ראה:
כ) למרן מלכה הגאון ח"ד בדרא בספרו נדיב לב ח"ב דל"א אשר שם פס"ד באריכות מאת רבנן תקיפי ארעא דישראל מוה"ר ראש"ל כמוהר"א אשכנזי ז"ל ולהרב הגדול המפ"א ז"ל בע"ס צדק ומשפט ושמו משה דהאריכו למעניתם בחיזוק ההסכמה. כאשר תהיה באופן ההפקרה כדעת הרשב"א והריב"ש וכלהו רבוואתא לך נא ראה ויבדל לחיים ארכה בחיים כשני אליהו. אחרון חביב וסימנו
אך) טוב לרב אחאי גאון תדב"א חזן יצ"ו בספרו תע"ל ח"א אה"ע סי' י"ד דהאריך הרחיב בנדו"ז והכי עבד עובדא בנוסח הפקעת הקידושין ע"י הפקרת כסף הקידושין. שתקן לעוב"י קצומטינא יע"א שתחת מלכות צרפת. והסכימו עמו רבני הדור ומכללם מוה"ר ראש"ל כמוהר"א אשכנזי ז"ל. ורבני תונס ורבני קצומטינא וכו' זכרם עדי עד. והוא יבדל לחיים גם עד זקנה ושיבה, אמן:
הנה נא קורא נעים אספתי באומר'ם מפי רבנן קמאי ובתראי אשר ספריהם נמצאו בידי יד כהה. והנך רואה כי כל הפוסקים הנז"ל כולם מאשרים את ההסכמה של הפקרת כסף הקידושין כאשר תעשה במתכונתה דאין לחוש לקדושין הניתנים נגד ההסכמה הנז"ל. ומינה תבין כי לא חדשה היא ענין הסכמה בהפקעת הקידושין וכבר נפתח בגדולים קמאי ובתראי והרי לפניך מספר גדול של רבותינו הפוס' המאשרים את עשית ההסכמה ואם בע"ה בדרך לימודי אמצא עוד איזה פוסק המאשר והמקיים אזכיר את שמו הלאה. כי עתה זה הוא מה שהשיגה ידי:
ומעתה אעביר לפניך גם דברי הפוסקים המחמירים ומצריכים גט. ומלבד שעיניך לנוכח יביטו כי רבו המתירים כפלי כפלים על האוסרים ר"ל המחמירים. ואחרי רבים להטות ובפרט במילתא דמיגדר להרים מכשול מדרך עם הקדש. לא זאת אלא תשוב ותראה כי בנדון ההפקעה ע"י הפקרת כסף הקידושין שיפקירו הקהל בפירוש בהסכמת תקנתם אין כמעט חולק בדבר. וכאשר אציע לפניך כל דברי תשובותיהם. וישמע חכם ויוסיף לקח:
ועתה תחלה עלי חובת הביאור דברי רמ"א ומהריק"ש אשר עוררת על זה בשאלתך כי לפי מה שהבנת מדבריהם כמעט נסתם כל חזון ואם הדבר יבוא לידי גט לא הועלנו כלום. כי ע"כ אשמיעך את דברי ואפתור שאלותיך בטוב טעם בעהי"ת והנני מסדר הדברים אחת לאחת מערכה מול מערכה כאשר יעדתי:
א) כתב רמ"א בשם מהריק"ו בשורש פ"ה שאפי' קהל שהסכימו שכל מי שיקדש וכו' צריכה גט אפי' שהקהל הפקירו ממונו בפירוש אפילו הכי יש להחמיר.
ועל זה אשיב דע כי אמינא ולא מסתפינה כי הגהה זו לאו רמ"א ז"ל חתים עלה. ואיזה תלמיד טועה הוסיף בה דברים מדעתו והכניסם תוך דברי רמ"א ז"ל כי הדבר לפלא נשגב ועצום שהוא כותב דברים אלו משם מהריק"ו בשורש פ"ד. ולא היו דברים מעולם שלא כתב מהריק"ו מעולם שאפי' הפקירו הקהל בפירוש את ממונו אפ"ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ולא עלתה על לבו לכתוב כן. ולא יתכן שיאמר כן במופת חותך כאשר אבאר. והרי מהריק"ו לפניך לך נא ראה. ודברי מהריק"ו הם על ענין אחר. כלפי מה שפסק מהר"ם קאפסאלי ז"ל בנדון שאחד קידש בת ישראל בתאנה אחת וקבלתה המתקדשת ואכלתה. והדבר בא בשאלה לפני מהר"ם ז"ל והתירה בלא גט. ואתי עלה מטעמא כי הוא ז"ל כבר החרים שלא לקדש בפחות מעשרה. ולדעת הרב המורה שכיון שעבר המקדש על החרם פקעו קידושיו. וע"ז השיגו מהריק"ו ז"ל דאין כח החרם מבטל הקידושין דלא עדיף האי חרם מחרם הרמ"ה ז"ל שהחרים שלא ישא איש שתי נשים. ואטו מי שעבר על חרם רגמ"ה מי פקעי קידושיו ולא שייך בזה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שאפי' באיסורי תורה כחייבי לאוין תופסין הקידושין יעו"ש:
וא"כ כל מ"ש מהריק"ו ז"ל דאין בכח תקנות הקהלות להפקיע הקידושין. איירי בקהלות שכל תקנתם היא שהחרימו שלא לקדש פחות מעשרה או שלא מדעת המורה וכיוצא בזה. דבכגו"ד העובר על תקנתם נהי דמתקרי עבריין ונלכד בחרמו. אכן הקדושין קידושין. דמאיזה טעם לא יהיו קידושין דאטו מנודה ומוחרם שקידש בפני עדים כשרים היעלה על לב לומר דמחמת רשעותו אין קידושיו תופסים. וכיון שכן מאיזה טעם נפקיע אנן הקידושין כל שמתקני ההסכמה לא גזרו רק על חלות החרם להעובר והרי חל. והם לא הפקיעו. והיאך נפקיע אנן:
אכן מה דמות נערוך לדברים אלו. עם קהל שתקנו שלא לקדש כי אם ע"י הסכמתם. והמקדש הפקירו ממונו בכח הפקר ב"ד הפקר ועי"ז פקעי הקידושין דהשתא המקדש מקדש בממון שאינו שלו. דתקנה זו אימתני ותקיפא מצד הדין כל שהקהלות הסכימו כן בפירוש. ואין צורך לחזקה בנדויים וחרמות כלל. והתורה נתנה רשות לב"ד להפקיר ממון. והפקר ב"ד הפקר. ומדינא הקידושין בטלים. ומעולם לא דיבר מהריק"ו ז"ל בענין הפקעת הקידושין ע"י הפקרת ממון המקדש בכל דברי תשו' ההיא. לאמר דתקנה זו תחול או לא. וא"כ אותם תוספת דברים שכתוב בדברי רמ"א ז"ל שאפי' הפקירו ממונו בפירוש צריכה גט ומטי בה משם מהריק"ו שורש פ"ד. הם מאיזה תלמיד טועה. כי אין זה אמת ולא היו דברים מעולם. והדברים ברורים. שהמוחש לא יוכחש. לך נא ראה כמ"ש:
והא לך אות ומופת חותך שלא יתכן להבין כן בדברי מהריק"ו. שהרי ראית מהריק"ו שאין בכח תקנת הקהלות לבד להפקיע החרם. היא מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תק"ן שכתב שקהל שעשו תקנה בחרם שלא לקדש אשה וכו' ועבר פ' על התקנה. ופסק הרשב"א ז"ל דקידושיו קידושין אע"פ שעבר על החרם יעו"ש. והשתא אי נימא דדעת מוהריק"ו ז"ל דאפי' בתקנת ההפקר ס"ל דאין בתקנת הקהל כלום קשה. דאטו מי לא שמיע ליה דהרשב"א גופיה בתשובה שאחריה ובתשו' אלף ר"ו הוא ניהו דקאמר לעשות הסכמת ההפקרה כדי לגדור גדר בפני פריצי הדור. ואם הוא חולק על הרשב"א היאך מביא ראיה מדבריו בסי' תק"ן. זאת ועוד א"כ הוו תרתי תשובות הרשב"א סמוכות זו לזו סתרן אהדדי. אם ענינם כאחת:
אלא דהדבר ברור כנכון היום. דתקנת הקהלות בחרם שלא לקדש הוא ענין לבד. ותקנת ההפקעה ע"י הפקרת כסף המקדש הוא ענין לבד. דבתקנת הקהלות שלא לקדש אין בה כי אם משום מגדר מילתא שלא יעברו על הנימוס המדיני. ואם הוסיפו על התקנה משטח חרמים. הרי לא נגעו בגוף מעשה הקידושין עצמם רק בגוף העושה אותם. ואה"נ דנלכד בחרמו וצריך התרה וכיוצא. אכן לא ביטלו את מעשיו וזו היא שכתב הרשב"א דסי' תק"ן דעבר על החרם אכן קידושיו קידושין. אכן בתקנת הפקרת כסף המקדש. העובר על הסכמתם. דתקנה זו אימתני ותקיפא מצד הדין דהפקר ב"ד הפקר מן התורה. אפי' אם אין בה לא חרמי ולא נידויי. א"כ מטרת המתקנים היא לבטל מעשה הקידושין עצמם. מבלי ענוש את גופו של העובר. וא"כ כיון דהפקר ב"ד הפקר הרי הוא מקדשה בדבר שאינו שלו וכמו שהאריך הרחיב הדברים הריב"ש ז"ל בתשובתו המלאה לה תקף ועז להסכמה זאת. והם הם דברי הרשב"א דבסי' תקנ"א ואלף ר"ו. וא"כ הראית לדעת שבמקצוע תקנת הפקרת כסף הקידושין. לא דיבר מזה מהריק"ו כלל. ואין ללמוד מדברי ההגהה זו ענין ההפקרה כלל וכלל:
ומהאמור תמהתי מאד על הרב כסא אליהו ישראל ז"ל בביאורו לש"ע אה"ע סי' כ"ח אות ז' דהקשה שתי תשו' הרשב"א דסי' תק"ן עם ס' אלף ר"ו הנ"ל דסתרי אהדדי והניחם בצ"ע. ואת אדוני הסליחה כי אין אפי' ריח קושיא כי ב' התשובות דהרשב"א הם שני ענינים נפרדים כאשר כתבתי. ולמטוניה דמר למה הרחיק קושיתו מסי' תק"ן לסי' אלף ר"ו למפריכנהו אהדדי. והרי בסי' תקנ"א ביאר הרשב"א הדבר יותר ויותר מההיא דאלף ר"ו. ושם הביא דברי רב שרירא גאון. ועובדא דעבד הרשב"א בענין הפקעת הקידושין בהפקרת כסף המקדש. וטפי הו"ל למפרך שתי תשובות זו אחר זו דסתרן אהדדי. מלהרחיק מסי' תק"ן עד אלף ר"ו:
תו ק"ל דאמאי לא נתעורר בקושיתו זאת על מרן הב"י גופיה בסי' כ"ח. דבתחילה הביא דברי הריב"ש והרשב"ץ והרשב"א בסי' תקנ"א דכתב בה הרשב"א כל תקנת ההפקרה. ושכן כתבו הגאונים. ומרן הב"י העתיק תשובת הרשב"א כולה כצורתה. ואח"כ הביא לאחרונה דברי מהריק"ו שהעובר על תקנת חרם הקהלות קידושיו קידושין וה"ה לעובר על חרם רגמ"ה. דאין בכח החרם להפקיע הקידושין. וסיים מרן ז"ל ע"ז וכן כתב בא"ח משם הרשב"א יעו"ש. והדבר פלא דלא יעיר מרן דשתי תשובות הרשב"א בנדון אחד סתרי אהדדי. והיאך מרן קבצם בנדון אחד ועל איזה מהם נסמוך. אלא דהדבר ברור כמ"ש דשתי נדונות הם. וכשדיבר מרן בענין הפקעת הקידושין בהפקרת כסף הביא דברי הרשב"א בזה. וכשאח"כ כתב דברי מהריק"ו בענין חרם הקהלות לבד דאינן מפקיעין הקידושין סייעו מדברי הרשב"ץ ומדברי הא"ח בשם הרשב"א מ"ש גם כן בענין זה הגם כי לא היה צורך למרן בזה. כי מהריק"ו ז"ל הביא דברי הרשב"א והיא דסי' תק"ן. ועל דברי הרשב"א ז"ל נשען. סו"ד דברי הרב כסא אליהו ז"ל נפלאו ממני:
נחזור לענין דידן. הרי ביררתי לך לשון ההגהה דמטי בה משם מהריק"ו דאין לה שורש בדברי מהריק"ו. ותבנא לדיננא דאין מהריק"ו חולק על אופן הפקרת כסף הקידושין וכאשר כן כתבו רבנן קמאי ובתראי המסודרים לפניך:
ובחפשי בספרי הפו' למצוא פירוש דברי ההגהה זאת. ראיתי בס' טיב קידושין לאחד מגאוני אשכנז ז"ל חיבור על ש"ע אה"ע מסי' כ"ז ואילך דעמד על דברי ההגה זאת ולאשר אין הס' מצוי ביד כל אדם אעתיק תמצית דבריו וז"ל והפקירו כסף וכו' אפ"ה יש להחמיר. נרשם בשם מהריק"ו וצ"ע דבתשו' מהריק"ו אינו מבואר רק בגזרת איסור שלא לקדש בפחות מיו"ד אע"פ שעבר מ"מ לא מפקעי קידושין. וע"ז נסתייע מדברי המרדכי דלא שייך כיון שעבר על תקנת הגאון שיפקיע הקידושין. דהא אשכחן חייבי לאוין דתפסי בהו. וגם נסתייע מדברי הרשב"א שאפי' עבר על האיסור מ"מ קידושיו קידושין. אבל בהפקירו בפירוש כסף הקידושין נראה מדברי הרשב"א גופיה בסי' תקנ"א שכן נהג רב שרירא גאון א"כ בזה י"ל אף למעשה סומכין על החזקה דלא יהיב לו מדי גם בזה"ז. ומה גם למיגדר מילתא שלא לעשות נבלה עם בנות ישראל. וע"ז אינו מבואר בתשו' מהרי"ק. ואפי' תימא דיש להחמיר גם בזה שלא לסמוך בזה"ז. מ"מ לאו בחדא מחתא הוא אם עבר על גזירת איסור דבזה מייתי המרדכי דמצינו דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין. אבל בזה לא מצינו חולק על הרשב"א והוא גדר גדול בפני המתעללים בעלילות ברשע לעגן בנות ישראל בתחבולות מרמה. וכפי הנראה מש"ס יבמות דק"י לפי הענין שעשה שלא כהוגן ואפקיענהו לקידושין. ובודאי מאן חכים למעבד הכי בדורות הללו. אבל בהך שיתקנו שיהיה הכסף הפקר כעת לא ראיתי מי שחולק ע"ז יעו"ש. ושש לבי דמצאתי לי אילן גדול לסמוך עליו דאין דברי ההגה הזאת מכוונים עם מקור הדברים. וזאת שנית מצאתי עוד פוסק המאשר והמקיים הסכמה זאת ושכן ראוי לעשות משום תקנת עגונות והרי בידינו כ"ב פוסקים המאשרים:
ב) פש גבן לבאר לך דברי מהריק"ש שכתב תקנת הקהלות בהפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם וריב"ל בסוף ח"א כתב דהוי ס' מקודשת עכ"ל. ומזה מצאת מקום לומר דבמצרים אין לעשות הפקעת קידושין נגד דעת רבנן רבני מצרים ז"ל. דמהריק"ש ז"ל מארי דאתרין היה ז"ל ועל כוונה זאת כתב כן בהגהותיו. כדי ללמוד מזה הלכה למעשה במצרים אתריה דמר ז"ל:
ועל זאת אשיבך כי במחילת כבודך טועה אתה בפירוש דבריו. כי ראית רק הדברים הכתובים לפניך מבלי חקור מקור מוצאם. וטעות כזאת מצויה הרבה ובפרט בדורותינו שמעתיקים דברי הפוסק שהעתיק גם הוא דבריו ממקורם. ולהקל הטורח מסתפק בהעתק האחרון. מבלי עיון בשורש הדברים המסודרים בפי הפוסק הראשון המולידם. ופעמים רבות לרגלי מרוץ העתקה ישונה הדבר תכלית שינוי:
ודע שנוסח הדברים שראית בדברי מהריק"ש הנ"ל לאו חדשה היא. וכבר כלשון הזה כתב הרשב"ץ והרב יכין ובועז וכו' והלשון הזה הביאו מרן הב"י משם התשב"ץ. והלשון הזה אמרו מהר"ם אלשקר ז"ל מגדולי רבני מצרים עצמה. ומצאת כי תדרשנו בסי' ס' בתשובתו על דברי מהר"י בי רב ז"ל על נדון הנערה שנתקדשה במצרים נגד התקנה שיש במצרים שלא לקדש כי אם ברשות ב"ד. ומכח זה הורה מהר"י בי רב ז"ל שהקידושין בטלים מכח התקנה דבודאי הפקיעו הקי' דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. וע"ז השיגו מהר"ם אלשקר ז"ל וז"ל, וזה אינו כי אנחנו וכל שלפנינו אם תקנו אותה. לא נתקנה אלא כדי שלא יורגלו העדים לקדש שלא ברשות ב"ד. ושיפרשו מלעשות כך מחמת ההסכמה. והנה בשנים שעברו מחמת שהותרה הרצועה והיו מקדשין בפרהסיא בלתי רשות ב"ד. הכרזנו בבתי כנסיות שכל המקדש בלי סופרי הקהל ורשות ב"ד מנדין אותו ואת העדים. ומעשים בכל יום שמנדין את העדים כשיוזמנו להעיד בלתי רשות ב"ד. אבל אין מי שיעלה על דעתו הפקעת הקידושין ולא יציאה בלא גט. ולא נשמע מעולם הפקעת הקידושין במצרים. ולא עוד אלא שהוא סותר א"ע דאפי' במקום שהפקיעו הקידושין בפירוש כתב שהריב"ש חושש להחמיר ומצריכה גט. והוא שלא במקום הפקעה אינו חושש ורוצה להתירה בלא גט וכו' יעו"ש:
הנך רואה כי מהר"מ אלשקר ז"ל הרחיב הדברים יותר כלפי מצרים בפי' איתמר. וכתב שמעולם לא נשמע הפקעת הקידושין במצרים. ועפי"ז דן את הדין באותה נערה בת מצרים דהוייא מקודשת וצריכה גט. ודלא כמוהר"י בי רב שדן אותה כפנויה. אבל הדבר ברור כי הפקעת הקידושין אמרו שהכוונה שבתקנה גופה שיש במצרים לא הזכירו מתקניה רק חרם על המקדש. ולא הזכירו הפקעה כלל. ורק אנחנו באים לדון מדידן ולהפקיע הקידושין משום חומר החרם וכו' ע"ז כתב מהר"ם אלשקר ז"ל שמעולם לא נשמע במצרים שהפקיעו הקידושין מחמת תקנת הקהלות. אכן בענין הפקעת ההפקרת כסף הקידושין הרי מהר"ם אלשקר ז"ל שהוא מרבני מצרים ז"ל איהו גופיה מארי דעובדא בסדר הסכמת הפקרת הקידושין כמבואר בסי' מ"ח. והרב ז"ל בכחו הגדול הכי אמר מר אכנס בעובי הקורה ולא שיבא מכשורא. וכן תמצא שכל אותם הפוס' דנקטו כהאי לישנא דלא נשמע שעשו מעשה מעולם כתקנת הקהלות הוא דוקא על תקנת הקהלות שלא הפקיעו והפקירו כסף. לא על תקנת ההפקרה חלילה כי לא נזכר כזאת בשום פוסק על תקנת ההפקרה דהיא אימתני ותקיפא. ואי לא תימא הכי א"כ כל אותם הפוסקים שכתבו שלא נעשה בה מעשה לעולם אשר הבאתי דבריהם לעיל. אי גם על ההפקרה מיירי א"כ הרשב"א ז"ל יכחישם. כי איך כתבו שלא נעשה בה מעשה מעולם. והרי הרשב"א ז"ל כתב שרב שרירא גאון ז"ל נהג הוא ואבותיו כן וציוה ג"כ לקהל אחד לעשות כן והרשב"א ז"ל לימד לבנות עירו לעשות כן והיש יותר מעשים מאלה. ואיך נאמר שלא נעשה בה מעשה מעולם. ועדים גדולים איתני עולם מכחישים אותנו על פנינו. האמנם בדבר תקנת הקהלות לבד. שלא הפקירו הם בהסכמתם. א"כ להפקיע אנן הקידושין מחמר חומר תקנתם כזאת לא נעשה מעולם יציבא מילתא ומיתבא דעתא והדברים ברורים:
ואחרי אשר ביארתי לך דברי מהריק"ש ז"ל במ"ש שהפקעת הקידושין בהסכמת הקהלות לא נעשה בה מעשה מעולם. דכוונתו הברורה והמוכרחת דקאי רק על התקנה הסתמית לבד. מעתה תראה שאין קישור דברי מהריק"ש ז"ל עולה יפה במ"ש אח"כ ומהריב"ל בח"א כתב דהוי ס' מקודשת דמה ענין רישא לסיפא דידוע דמהריב"ל הוא יחידי בדעה זאת דאפי' בתקנת ההפקרה צריכה גט. דלא כהרשב"א וכולהו רבנן קמאי. וא"כ דברי מהריב"ל הוא ענין בפ"ע. ואין לו שייכות עם ראש דבריו בתקנת הקהלות. וכבר כתבתי משם הרב משפטי שמואל ז"ל שכתב שכולם חולקים על מהריב"ל בזה ודו"ק. ועכ"פ הרי נתברר לך שעד כדון אין חולק על הסכמת ההפקרה שתיקן הרשב"א ז"ל כלל. זולת מהריב"ל והוא באחד ודו"ק:
ג) תשובת מר"ן ז"ל בח' אה"ע סי' ו' שנשאל על מורה שהורה לבטל הקידושין שנעשו נגד הסכמת הקהל שתקנו שלא לקדש רק בפני ב"ד. וחיליה של הרב המורה מתשו' הריב"ש. וע"ז השיב מרן קשות. שהרי מהריק"ו צווח ככרוכייא על מהר"מ קפסאלי שרצה לבטל הקידושין מטעם שהחרים שלא לקדש. והוכיח הדבר מתשו' הר"מ והרשב"א דאין בכח תקנת הקהלות להפקיע החרם ומה שהביא ראיה מדברי הריב"ש. המורה ההוא בחשיכה יתהלך דשאני תשו' הריב"ש דאיירי בקהל שהפקירו הקידושין ומטעמא דהפקר ב"ד הפקר. אבל בהסכמה שלא יקדש לבד. ישתקע הדבר ולא יאמר. ואם אפי' בהפקרת כסף הקידושין כתב הריב"ש דלמעשה היה חוכך להחמיר אם לא בהסכמת הקהלות וכו'. והרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל בתקנת הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם. ויש להתפלא הפלא ופלא אם הריב"ש לא רצה לסמוך על דעתו להקל אפי' בהסכמת הפקר הקידושין היאך יתלו בוקי סריקי להקל בהסכמה שלא לקדש בלא הפקר ואפי' פשט דברי הריב"ש אינו מבין ע"כ הבת הנז' היא מקודשת עכ"ל. ולכאורה נראה דדעת מר"ן ז"ל אינה מסכמת בהתר הפקרת הקידושין בפשיטות. ממה שראה שהריב"ש חוכך להחמיר גם בזה.
האמנם כל מעיין ישר הולך יראה ברור דכל חרדת מר"ן ז"ל על המורה ההוא אלא מפני שטעה בשיקול דעתו לדמות תקנת הקהלות לבד. עם הסכמת ההפקרה. ורצה ללמוד מדברי הריב"ש מה שאין זה נדון הריב"ש. ועשה מעשה בהוראתו להקל וע"ז דיבר אדוני הארץ אתו קשות חדא דאין הנדון דומה לראיה. וזאת שנית ממקום שבאת ממנו הרי הריב"ש דרב גובריה לא רצה לעשות מעשה כי אם בהסכמת רבני הגלילות. והמורה ההוא נשען על סברא דידיה לחודה. גם בדבר שלא נעשה בו מעולם כמ"ש הרשב"ץ ופשוט הוא:
אכן אין מכאן שום הוכחה דמרן ס"ל דגם בהסכמת ההפקרה אין להקל מטעם דהריב"ש היה חוכך דהדבר קשה דהרי הרשב"א והגאונים ז"ל כתבו הלכה למעשה בפשיטות. ובפרט דהא כתבתי לעיל בהוכחה מדברי הריב"ש שלא היתה בידו תשו' הרשב"א לא דסי' תקנ"א ולא דאלף ר"ו. וזיכני ה' לדעת עליון שכן כתב הרב משפטי שמואל ז"ל שם. שאם הריב"ש ראה דברי הרשב"א ורב שרירא גאון ואבותיו לא היה מבקש הסכמת רבני הגלילות דלא ימצא בכל חכמי הגלילות גאוני עולם כמותם. ואין דרכו של מרן ז"ל להניח סברת הרשב"א והגאונים דכתבו הדין בפשיטות ולילך אחר ס' הריב"ש דהוא עצמו פסק הדין להלכה כן ורק למעשה חפץ לצרף הסכמת רבנים אחרים כדי דתמטיה ליה שיבא מכשורא. והרי מהר"י בי רב ז"ל שסמכו למרן ז"ל כתב דהריב"ש משום חומרא בעלמא כתב כן ולא מדינא. וכולי האי נדחה מפני חומרת הריב"ש:
ועוד נראה לומר דדעת מר"ן מסכמת לתקנת ההפקרה. שהרי בב"י שם הזכיר לראשונה ס' רבינו ירוחם בשם הרשב"א. ואח"כ הביא דברי הריב"ש בקצרה. וכן ההיא דאלף ר"ו אשר בה כתב הרשב"א דעדיין צריך להתיישב בדבר. הביא רק ראשי פרקים בקצר אמיץ והתשובה דסי' תקנ"א שבה הרחיב הרשב"א אופן ההפקרה ומטי בה משם הגאונים ומעשה רב דעבד הרשב"א בעירו העתיקה כולה כתבניתה אות באות מה שלא עשה כן בתשו' אלף ר"ו וגם מרן ז"ל הפך הסדר והקדים באלף ר"ו קודם סי' תקנ"א לומר לך כי זאת היא משנה אחרונה ומיושבת הלכה למעשה וכמ"ש לעיל משם הרב משפטי שמואל ז"ל. ואין הכרע מדלא הזכיר תקנה זאת בש"ע ש"מ שחזר בו או דלא ס"ל כי מלבד שכתבו בעלי הכללים ז"ל שפעמים רבות כמה דיינים שהזכירם בב"י ולא הזכירם בש"ע ודינא הכי הוא כמ"ש בב"י עיין להרב יד מלאכי ז"ל בכללי מהריק"א ובש"ע אות ד' יעו"ש ואפי' לדעת הסוברים דמדלא הזכירו בש"פ הקצר חזר בו. טעמייהו מפני שמצא מר"ן חולקים על אותו ס' הפוסק שהזכיר בב"י וע"כ השמיטו. האמנם בדין ההפקרה שכתב הרשב"א ז"ל לא נמצא עליו חולק בדין זה כנ"ל:
ועכ"פ לכל האמירות הגם אם יתעקש המתעקש לדחות דברינו אלה. הא מיהא אין לך גם כן הכרע להפך דמרן לא ס"ל הפקרת כסף הקידושין אם גם תהיה עשוייה ע"פ תנאיה ובהסכמת הקהלות ודי לנו בזה:
ד) תשובת הגאון מהרימ"ט ז"ל באה"ע סי' ט"ל בנדון כזה שרצו לבטל הקידושין מחמת ההסכמה שנעשית בק"ק אינדירני משום המעשה. ונראה שהמורה אשר חפץ לבטל אלה הקידושין היא מחמת תשו' מהר"י בי רב ז"ל הידועה. וע"ז השיב מהרימ"ט בסי' ט"ל דף נו"ן ע"ד וז"ל עוד מבקשים לבטל הקידושין לפי שבעלי התקנה הפקיעו הקידושין ובידם להפקיע והביאו מ"ש מהר"י בי רב באותו פסק. ולא חשו למאי דמחו לה אמוחא הרבנים כמוהר"ל בן חביב וכמהר"ם אלשקר ז"ל ולא ישיבו אל לבם שכל רבים האחרונים לא שתו לב וכו' וטעמא דמה הועילו חכמים בתקנתם טעמא פריכא הוא וכו' וליתא דאנהו דקרו ליה עבריינא כ"ש דשמותי משמתינן ליה אמילתא ואין לך שמירה מזו דאריה דשמתא רביע עילוייהו וכו' ולא זו בלבד אמרו אלא אפי' בהפקעה מפורשת שתקנו הצבור וגדולי הדור להפקיע כל קידושין שנעשו שלא בעשרה אע"פ שיש כח בידם לעשות כן כמ"ש הרשב"א וכמ"ש הרב מהר"י בי רב בשם מהר"ש דוראן ז"ל אעפ"כ הרב ר' שלמה בחבורו כתב בתקנת הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם וכו' הרי שאפי' בהפקעה גמורה ובהפקר ב"ד לא סמכו לעשות מעשה. וכבר לגלג מהרי"ק ז"ל בתשובותיו על דבר זה והיינו חובה עכ"ל:
והנה בנדון השאלה גופה שלא היה בהסכמת ק"ק אינדירני רק הסכמה שלא לקדש. אם מחמת התקנה הזאת נרצה להפקיע הקידושין כס' מהר"י בי רב ז"ל בזה יפה השיג הגאון מהרימ"ט ז"ל על. המורה כי היא זאת חרדת מהריק"ו על מהר"ם קאפסאלי. דלא עדיף חרם דתקנת הקהלות מחרם דרגמ"ה ז"ל שאינו מפקיע הקידושין וכאשר תפסו מהר"ם אלשקר ומהרלב"ח והרדב"ז על מהר"י בי רב בזה וכאשר הארכנו כל זאת לעיל בדברינו ברחבה מבלי צורך לכפול ולשלש הדברים שנית:
האמנם במה שסיים שאפי' בהפקעה מפורשת אע"פ שהצבור יכולים לעשות וכמ"ש הרשב"א. אעפ"כ הרב ר' שלמה (הרשב"ש) כתב הפקעת הקידושין לא נעשה בה מעשה לעולם. וכן כתב א"א בתשו'. הרי אפי' בהפקיעו ובהפקר ב"ד לא סמכו לעשות מעשה וכו' וכן כתב מהרי"ק וכו'. וכונת הרב לומר דתקנת הקהלות ותקנת הפקרת כסף הקידושין מכח הפקר ב"ד הפקר כולם בהשוואה אחת. ועל שניהם אומר שלא נעשה מעשה בהם לעולם:
ולא זכיתי להבין אמרי קדוש. דהלא ממקור אשר ממנו חוצבו הדברים האלה. שהוא התשב"ץ ז"ל והרשב"ש מר בריה כתבם בשמו. משם הוכחה להפך ממש. שהרי נוסח הדברים האלה. שמעולם לא נעשה בהם מעשה. הם דברי התשב"ץ בח"א סי' קל"ג בריש התשו'. וחזרו ונשנו בח"ב סי' ה' והדבר נמנע לפרש בדבריו שאפי' על תקנת ההפקרה של כסף הקידושין קא מסהיד שלא נעשה מעשה לעולם. שהרי הרשב"א ז"ל קא מסהיד שרב שרירא גאון ואבותיו נהגו כן. וכן ציוה לקהל אחד לעשות כן. והרשב"א גופיה לימד לבנות עירו כן. להצילם מפח יקוש. והיאך הפה יכולה לומר שלא נעשה בהם מעשה לעולם? וזאת שנית שהתשב"ץ גופיה בח"ב סי' ה' אחר שפקפק בהפקעת הקידושין ע"י תקנת הקהלות. לאחרונה הביא דברי הרשב"א בהמצאת הפקרת הקידושין. וכתב שבתקנה כזו נתבטלו הקידושין והכי אסיק למילתא. ומוכרחים הדברים שעל תקנת הקהלות לבד בלתי הפקרה. כתב התשב"ץ שלהפקיע הקידושין ע"י תקנה זו נשאל ע"ז כמה פעמים ומעולם לא נעשה בהם מעשה. לא ע"י תקנת ההפקרה שלא נשאל עליה. ולא עליה דיבר בקדשו. וכאשר הארכתי לעיל בפירוש דברי התשב"ץ קחנו משם:
ועוד כתב מהרימ"ט ז"ל בתשובה שאחריה סי' מ"ם. בהשגותיו על מהר"א מונסון ז"ל שביטל הקידושין מטעם ההסכמה. והוא ז"ל השיגו ע"ז בדף נ"ג ע"א בד"ה השורש השלישי. וכתב עליו וז"ל. ובטעם ההפקר סמך על תשו' מהר"י בי רב באותה תשובה. וגם בזה לא הייתי צריך להשיב יותר ממה שהשבתי. דמאין הורגלנו לדון מעצמינו הפקעה. כל זמן שלא הפקיעו בפירוש. ולא זו בלבד אלא אף לעשות התקנה להפקיע להדייא. מאן ספין למעבר והתימה מהמורה נר"ו שהביא לשון הרשב"א. וקטע ראשה וסופה. שהרי סיים ומ"מ צריך להתיישב בדבר. שעדיין לבו נוקפו. וא"כ אם מאריה דשמעתתא כתב שעדיין צריך להתיישב וכו' היאך נלמוד ממנו וכו' וכן הריב"ש חוכך וכו'. הרי דאפי' בהפקעה גמורה היו רבותינו גדולי האחרונים סוברים שלא לעשות וכו' כ"ש היכא שלא הפקיעו בפירוש. אלא שהחרימו וכו' יעו"ש: