ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אבן העזר · סימן ד
וזאת תשובת עט"ר הרב ש"י על הפס"ד הנז"ל
אחי נועם. יעמד חי לנצח. חזה הוית טסקא דדינא אשר שלחת אלי. אשר העלית בכחך בכחא דהיתירא להאשה וילדיה. צללת במים אדירים והעלית בידך מרגלית משובצת בפניני העיון. ואבני חן הסברה הישרה. וידך רב לך לחפש בדברי הפוסקים ולמשקו"ט בדב"ק עדי הוצאת לאור משפט. שמחתני בפעלך הגיתי בכל לב בדבריך הנעימים. אשר הקיפה חקירתך כל הסעיפים והסניפים הראוים להתבקר מפני הספקות אשר יש בנדון שלפנינו. ועל כולם מתחת קו עיונך. והתרת אותם כפי מה שחננך ה' ואני תפילה יפוצו מעיינותיך חוצה. וה' אלהיך ירצך. ויהיה בעזרך תמיד ללמוד וללמד לשמור ולעשות. כיר"א:
ואולם. אח עצמי. בכל אהבתי התקועה בלבי עמוק אליך לא אכסה להעיר אזנך שבכמה מקומות דבריך תמוהים למבין ויש מקומות אשר בהם באת גם לכלל שגיאה. וזה גרם לך אחי טוב ריבוי ההסתבך במציאות ספקות והתרתם ללא צורך. ואני לא הייתי משים לב לדקדק אחריך בדברים כאלה. ורק הייתי נטפל לראות אסוף דינא אם הדין דין אמת שהותרה אשה זאת או לא לולי אשר בקשת ממני לשית לבי לכל אשר כתבת בדין זה עם שבזה תעמיס עלי עבודה כפולה. אכן לא אוכל להשיב פניך ריקם חלילה. ותחת אשר גם אני העמסתי עליך עבודת הפס"ד הלזה. ואולם לא צדקת בתלונתך אשר התלוננת כי תחילת כניסתך לדרך הפסק מסרתי לך ענין עיגונא דאתתא וערוה החמורה וכו'. לא כן אחי. נהפוך הוא כי חומרו קולו. דע לך כי בכל מקצעות דיני התורה הרחבים מני ים לא תמצא מקצוע דין אשר שדהו נעבד בידי רבותינו הפוסקים זי"ע כדין עיגונא דאתתא. אשר כל סעיף וסניף ממה שיוכל שכל המעין לחשוב. וממה שיתכן להיות במציאות הענין. הכל נמצא בספרי הפוס' ז"ל ראשונים ואחרונים ועד האחרון בדברי התייר הגדול עטר'ת החיי'ם הרב כנה"ג זיע"א בסי' י"ז בהגה"ט ובהגה"ב דבר נפלא. יען לדאבון לב המיתה שכיחא. ותוצאותיה אין להם מספר. וכמעט אין ספר מספרי הפוס' בעלי ההוראה ויושבי על מדין אשר לא תמצא בו שו"ת בדין עיגונא דאתתא רח"ל. וגם דע כי בכל דיני התורה שת"ת החמורים מצד גודל איסורם לא תמצא דין אשר תוה"ק החסידה והרחמניה. הטתה אליו חסד להקל בו בכל אופני הקולות כדין עיגונא דאתתא. וכל ספרי הפוס' מלאים מזה ובכל כחם יטו לצד ההיתר אם רק יהיה נעזר מצד הדין. עד גדר שמנעו מאתנו החקירה והדרישה בעדות אשה עגונה. כמ"ש מר"ן סעיף כ"א יעויי"ש. ואמרו שהחוקר ודורש אין רוח חכמים נוחה הימנו. (הרמב"ם בתשו' והזכירה מהרשד"ם אה"ע סי' נ"ד ושאר דוכתי. וכן הזכירה מר"ן בתשו' לדיני גוי מסל"ת סי' ה' ושאר דוכתי) ברוך אלהינו שנתן לנו תורה קדושה וטהורה ונעימה כזאת. וע"כ לדעתי פס"ד בעיגונא דאתתא. וקל הוא ממקצוע זולתו. אם רק תהיה הקב"ע אשר עליה יסוב נקודת מרכז הפסק. תהיה עדות ברורה ונכונה. אין בה חלקי הסותר או בנין השערות ואומדנות בלי יסוד נכון ובסיס קיים שאל"כ לשוא צרף צורף. ואם בינה שמעה זאת, ואין כונתי בזה להקל ערך יגיעך ועמלך בדבר המשפט הלזה. זאת לא זאת. רק להציל עצמי מתלונתך. ואולם פעלך ירצה. כקרבן אשה. ואחריתך ישגא מאד בחכמה ותושיה בעזרת הבורא. והנני חוזר לאשר הבטחתיך לעיין בכל דבריך. ואעירך רק בהיותר מורגש בהם התימה. ואקצר כל מה דאיפשר. וזה החלי. וה' יעזור לי:
(א) בספק הראשון כתבת שבנדו"ד בהקב"ע המוצגת לפנינו שענינה שהישראל אליהו מלול שמע מפי הגוי המסל"ת כל העדות יש להסתפק ולומר דישראל ששמע מפי הגוי. גרע מגוי מפי גוי מסל"ת. והיא סברת הרב משאת בנימין סי' מ"ו. ושוב כתבת דכל הפוסקים דחו דבריו. והבאת את הדברים משם הרב שער אשר ז"ל. (עם כי לא הראיתנו איה מקום כבוד דבריו. אכן הנהו בח' אה"ע סי' יו"ד דנ"ג ע"ב) וזו הלכה העלית דלא קי"ל הכי וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל. ויפה כתבת אחי דס' הרב מ"ב יחידית היא וכל הפוס' שהביאו דבריו פסקו דלא כוותיה הלא בספרתם:
האמנם בנדון דידן. תמהתי מראות. מה לך אחי כי נזעקת ותר'ב משאת בנימין חנם. שאין דבריו נוגעים לנדו"ד. ולא כאשר הבנת אחי פשטות דבריו. שהדבר זר ומוזר לדבר כן שעדות גוי מפי גוי עדיף מעדות ישראל מפי גוי. ומי זה יוציא מפיו דברים כאלה הס מלהזכיר. ולמטונך שכן תפסת בפשט המאמר דגוי מפי גוי עדיף מישראל מפי גוי. ועדות הישראלי גריעא טובא. א"כ יתחייב מזה דעדות ישראל מפי גוי אין בה כח להתיר את האשה. ולמה זה לא נתעוררת עליו דדבריו הם הפך הש"ס וכל הפוס' שהרי הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין הל' י"ב פסק דישראל ששמע מפי גוי מל"ת מעיד ששמע מפיו ותנשא אשתו. ודבריו הם מימרא בש"ס יבמות דקכ"א כמ"ש הרב המגיד ז"ל שם ופסקו רבינו הטור בסי' י"ז ומר"ן בשולחנו הטהור סעיף י"ד. והיתכן שהרב משאת בנימין ז"ל יחלוק על רבותינו ורבותיו ז"ל, זאת לא תעלה על לב:
ותו קל"ט דכפי פירושך בדברי הרב מ"ב ז"ל דישראל מפי גוי גרע מגוי מפי גוי. א"כ לא נשאר מציאות להתיר האשה ע"י עדות גוי מל"ת כי אנה יגיד עדותו במל"ת. ולמי יגיד. שאם יבא הגוי לב"ד ויספר מה שיודע אינו נאמן אפי' במל"ת שהרי מתכוין להעיד הוא. וכמ"ש מהרח"ש בקונטרים עיגונא דף יו"ד ע"ב. וכאשר תראה מזה באריכות בדברי הכנה"ג אה"ע סי' י"ז בהגה"ב סעיף ס"ב ושאר דוכתי שם. ואין אופן רק שהגוי יהיה מספר דבריו לפי תומו בפני איש ישראל. והישראלי יבא לפני ב"ד ויעיד. ועפ"י עדותו יתירו ב"ד את האשה וזה ברור. ולמטונך שישראל מפי גוי גרע טובא. א"כ לא נשאר לפנינו אופן כ"א גוי מפי גוי. והגוי האחרון מי יביא אותו לנו? ואנה יגיד דבריו.? והדברים האלה הם זרים ומוזרים קשים לשומעם. אף כי לא לכותבם:
ונדונו של הרב מ"ב ז"ל הוא נדון אחר לגמרי. וענין דבריו הוא על מה שפסק מר"ן בסעיף ט"ז שגוי השומע מפי גוי אחר מסל"ת משיאין את האשה על פיו. והם דברי מהריק"ו בשורש קכ"א ורמ"א ז"ל הוסיף לבאר שאפי' אם הגוי הב' המסל"ת לא הגיד לן שגם הגוי הראשון שהגיד לו גם הוא היה מסל"ת. עכ"ז תלינן להקל כמ"ש המעיין בדברי רמ"א. והרב מ"ב ז"ל כתב בדין זה. שבישראל ששמע מפי גוי ובא להעיד צריך שיבאר בעדותו שהגוי שסיפר לו היה מסל"ת. אכן מסתמא לא תלינן להקל כדין גוי מפי גוי. דבנדון זה הישראל גרע מהגוי. וסבת גרעונו לפי שישראל רחמנים הם זע"ז. ואחד בהול על חבירו. וחייש שמא מתוך בהלתו על אחיו הישראלי. שאל את הגוי אודותיו והשיב לו וא"כ באו דברי הגוי ע"י שאלה. ולא מיקרי תו מסל"ת. זו היא סברת הרב משאת בנימין ז"ל. והפוסקים רבו עליה ולא פסקו כוותיה. וכאשר רשמת דבריהם הכי אחי אתה. ואולם כל זאת הוא בנדון שהיהודי מעיד עדות מצומצמת דברים. ר"ל שעדות הישראלי היא זאת. שמעתי מפי הגוי. שאיש פ' הישראלי. מת או נהרג וכיוצא באופן שמפי היהודי המעיד אין אנחנו שומעין רק דברים של מיתת פ' שעי"ז נתיר את האשה. וע"ז הוא מחלוקת הפוס' על סברת הרב מ"ב ז"ל שגם בזה תלינן להקל ואמרינן שמסתמא הגוי שסיפר להיהודי היה מסל"ת. ודלא כהרב מ"ב ז"ל אכן בנדו"ד בקב"ע של אליהו מלול המוצגת לפנינו. אליהו הנ"ז סיפר לפני ב"ד כל פרטי פרטות הדברים. מע"ת ראית פני הגוי עלי למעצראני. וכיצד התחיל הגוי מאליו לספר לו ענין יעקב לקוצייר ושמואל אל עאגז. מבלי שום שאלה על זה. ועוד הוסיף לספר מפי הגוי כל מאורעות ההרוגים אלה בחייהם ובמותם ובקבורתם. ומה שאירע להגוי בעבורם. וכל הדברים האלה וגלגוליהם שם אותם לפנינו בעדותו המוצגת לפנינו. ובנדון דידן מה צורך לנו באליהו הזה שיבא ויעיד שהגוי מסל"ת היה. הלא אנן נובין ונדון בדבר. ואנחנו נדע. בלתי שיודיענו הוא. כי הכל מוצג לפנינו מראש וע"ס. ועינינו הרואות ואזנינו שומעות שאין כאן שאלה אין כאן בהלה. כי היהודי אליהו מלול לא נכנס בשאלה עם הגוי מתחלת הדברים כלל כי לא ידע מעיקרא אם הגוי הזה עלי למעצראני ידע דבר מה מההרוגים האלה כלל. כי לא נביא הוא. ואין זה ענין לנדונו של הרב מ"ב ז"ל. והדברים פשוטים וברורים. וכפי"ז כל הספק הראשון והתרתו. הוא לא צורך בנדו"ד. כי אין כאן ספק מעיקרו. ורק משום יגדיל תורה. יקובל באהבה:
(ב) בענין הספק השני והשלישי. לא ידעתי נפשי. למה חילקת אותם לשנים ועניינם אחד שאתה מברר אם עדות הגוי הזה תקרא מסל"ת או לא. והנה בספק השני שנסתפקת אם אותם הראיות שהיה הגוי רואה את אליהו מלול וכו' מוציא אותו מדין מסל"ת איניני רואה בדבר גם ריח ספק להטריח קולמוסך בהתרתו. כי הלא רז"ל הכריחו שיהיה הגוי מסל"ת. דהיינו שידבר ויספר דבריו לפי תומו בלתי שאלה קודמת. ואתה אחי חדשות אתה מבקש שיהיה הגוי גם רואה לפי תומו? ואיניני יודע אם הגוי ראה את היהודי אלף ראיות ביום אחד. ואח"ך התחיל לספר בלתי שום שאלה. מי הכנים זה בספק שראית הגוי תוציא דבריו הבאים אחרי הראיה מכלל מסל"ת. כי הדבר ברור. כי הגוי היה מסתכל באליהו העד להכירו אם הוא היהודי הנודע אליו אז יגלה אליו סודו כי הוא חבוש במאסר הלומאן באסוואן אעפ"י שהוא רשאי ללכת בשווקים וברחובות. אכן מן המבצר לא יצא החוצה. ואם אינו זה לא ידבר מאומה ועתה שהכירו כי זה הוא כצ'ר היהודי. אשר מכירו מקודל"ז. אז מצא הגוי מקים ליכנס עמו בדברים. וכאשר התחיל היהודי לשואלו ולמה באת הנה. אז התחיל הגוי לספר לפי תומו דבר מחודש שהוא עשוק משפט בענין יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז וכל הספור:
ואם חששת שמא אותם הראיות של הגוי ביהודי אליהו מלול. הוא שהגוי עושה כל טצדקי כדי להגיד להיהודי מענין הנהרגים הנ"ל. ואותה הוא מבקש הגוי. וחששת שמא בזה הגוי מתכוין להעיד. ואז לא מיקרי מסל"ת. אין זו חששא של כלום. דעדיפא מזה טובא ראיתי למהרח"ש בתשו' סי' ה'. בנדון עדות גוי שאמר ליהודי אני מבקש אותך ולא מצאתיך בביתך. ואמ"ל היהודי מה תבקש ממני. ואמ"ל הגוי אלך עמך לביתך ואגיד לך את אשר אני רוצה. ובא הערל לבית היהודי והגיד לו בלי שאלה איך ביום פ' וכל עדות הגוי בענין יהודי הנהרג יעויי"ש והשיב ע"ז מהרח"ש ז"ל בתשו' הנז' דק"ט ע"א וז"ל בענין הג' שהיה הגוי מבקש אחר היהודי להודיעו ממיתתו של פ' הנהרג שנראה לכאורה שאין זה מסל"ת. אי מהא לא אירייא שהרי הפוסקים קמאי ובתראי לא הוציאו הגוי מכלל מסל"ת. רק בחד מתלתא גווני. א' שיזכיר שם האשה בעדותו שזה מתכוין להתירה ב' שיבא לב"ד ויאמר פ' מת שזה מתכוין להעיד בפני ב"ד. ג'. אם באו דבריו ע"י שאלה ששאלוהו מקודם אבל כל שאמר מעצמו אעפ"י שהוא מתכוין להודיעו ליכא בית מיחוש דהא כל גוי מסל"ת שאומר לאחרים פ' מת. ודאי בא להודיע מה שאינן יודעים. וראיה מהנהו עובדי מאן איכא בי חיוואי שכיב חיוואי וכ"כ הריב"ש יעויי"ש דב"ק. הרי דעדיפא מינה בנדון מהרח"ש. שהגוי היה מבקשו בפועל. ואמ"ל לילך עמו לבית. והלך ושם הגיד לו מאליו בלתי שאלה. חשיב ליה מהרח"ש והריב"ש ז"ל מסל"ת. צא ולמד בק"ו לנדו"ד שאין כאן לא אמירה ולא דיבור רק ראות עין. אין כאן קול מראה ולא ריח ספק דברור דהוי מסל"ת, במה שסיפר אח"כ:
ועל החששה שחששת בשאלת היהודי "ואיש גאבך הנא" ואשכחת לה פתרי מדברי מהרשד"ם בסי' ר"ד. דאין בכך כלום. יפה כיוונת אחי בדבר. אך נדו"ד עדיף טפי מנדון מהרשד"ם ז"ל דהתם התחלת הדיבור בין היהודי והגוי. באה מצד היהודי שהוא המתחיל בשעלה להגוי "מאין באת" ואעפ"י שי"ל שהיהודי ששאל תחלה מאין באת. רצונו להמשיכו בדברים ולחקרו בדעת ומזמה על פ' היהודי הנהרג או הנטבע. שאותה הוא מבקש היהודי השואל ההוא מאת הגוי. עכ"ז כיין שהיהודי באמירתו זאת אין בה שאלה על מת ולא על שום יהודי אחר חשיב לה מהרשד"ם ז"ל מסל"ת בלי ערעור מה שסיפר הגוי אח"ז מענין ההרוג כ"ש וק"ו בנדו"ד שהיהודי אליהו מלול לא עלתה על לבו לחקור על ההרוגים יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז כי מה לו ולהם ושנית מאין ידע כי זה הגוי עלי למעצראני יודע דבר מזה עד שתעלה בדעתו לשאול דבר בפיו. ולולי שהגוי הסתכל בו פעמים רבות עד שהיהודי נרגז מזה. ואמ"ל מה אתה מביט בי בכל פעם. האם יש לך דבר בידי. והגוי השיבו כי רק אני מתחקה אם אתה היהודי שאני מכיר וראינו זא"ז במקום פ' בזאבטייה וכו'. וכשהכירו זה את זה. אז שאלת היא שאלה אנושית. ר"ל כיון שאתה מכיר אותי במקום אחר. מה עסקך פה במקום הזה ולמה באת בעיר אסוואן. אז התחיל הגוי להתאונן וכו' ופשיטא ופשיטא דאין בשאלה זאת של מי הביאך הלום. שום שאלה וסיבה למה שסיפר אח"ז הגוי מענין ההרוגים הנז' אשר לא עלתה על לב מעולם שהגוי הזה טמון בחובו כל פרשת המאורע. והדברים מבוארים מאליהן. ואין צורך לאורך:
(ג) ספק השלישי. יפה נסתפקת אחי בדבר שאלת היהודי. "ואנתא כונת מן אלנאס אלד'י קטלוהום" אשר היהודי התחיל בשאלה בענין ההריגה הוא תחילה. וא"כ הוי שאלה ששאל היהודי. ואם כן תשובת הגוי ע"ז לא תקרא מסל"ת ואתה אחי. אשכחת להא פתרי מדברי הפוסקים אשר זכרת בדבריך.! האמנם בסעיף הזה אשר הוא רוח החיה באופני ההיתר. קצרת מאד ולא הרויח הצמאון מהספקות אשר יש להסתפק עוד בדבר הזה. ראשונה כי רואה אני בהקב"ע שהגוי בתחלת דבריו. שאני עשוק ועלוב בקצי'ת יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז ולא הזכיר שם מיתה והריגה כלל. כי מלת "קציית" בערבי תתפרש לכמה ענינים כי קציי'ת עניינו משפט ותביעה. ויתכן לפרשו קציי'ת מלשון משא ומתן. של יעקב ושמואל הנז' או שותפותם או מאסרם וכיוצא. ועכ"פ אין מלת קציי'ת מיוחדת למשפט המות. וא"כ הגוי עוד לא זכר על פיו ענין מיתתם או הריגתם כלל. עד שבא אליהו מלול וזכר שם ההריגה תחילה בשאלתו "ואנתא כונת מן אל נאס אלד'י קטלוהוס" וא"כ מה שסיפר הגוי אח"כ מענין הריגתם. הרי קדמה לי שאלת היהודי על ענין ההריגה. ותשובת הגוי ע"ז תקרא תשובת שאלה. ולא מיקרי לפי"ז מסל"ת כמ"ש הפוסקים:
עוד יש להסתפק בדבר שהנה הגוי עלי למעצראני המספר לאליהו מלול. הוא חבוש ביד הממשלה שכבר הממשלה ידעה את הרוצחים ההם ותפסה אותם. ואף כי נאמין לדבריו שלא היה הוא מן הרוצחים. עכ"פ הוא מודה שתפוס הוא ביד המלכות על פיו על משפט רצח והריגה. והרי כתב הכנה"ג בסי' י"ז בהגהב"י אות קכ"א וז"ל. גוי מסל"ת אחר שנתפס הרוצח החמיר משפט צדק ח"ב סי' ס"ב. מהריב"ל ח"א סי' נ"ח. מהר"ש הלוי חלק אה"ע סי' ג'. וא"כ הכא אף דנימא דהגוי מסל"ת הוא עכ"פ הוא מעיד אחר שנתפס הרוצח. וא"כ לפי"ז נהרס ח"ו כל עמוד ההיתר בנדו"ד. כי ע"כ ראיתי ונתון אל לבי להתיר ספקות אלו וה' יעזור לי:
הנה מה שנסתפקנו בענין. שהגוי לא זכר שם ההריגה ומיתה עד אחר השאלה של אליהו מלול. אין לזה בית מיחוש כלל וכלל כאשר אבאר בעהי"ת. דע כי בנוסח הקב"ע שלפנינו כתוב לאמר שהגוי עלי למעצראני אחרי שהסיח לפי תומו. והגיד צערו להיהודי אליהו מלול שהיא עשוק משפט בענין יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. שבשביל שאמרתי האמת נתפשתי. תו"מ אמר הגוי. עתה מה שנגזר עליו נגזר ומאי דהוה הוה ולא אירא ולא אפחד עוד והנני להגיד לך הכל. הנה כל הדברים האלה אמר הגוי במסל"ת ואח"ז אז שאל אליהו מלול להגוי. ואם היית גם אתה מן האנשים שהרגי אותם. ואמ"ל הגוי לא והגוי דיבר כאשר אמר בתחילה לספר כל המאורע כולו וכן היה שסיפר כל המאורע מתחילה ועד סוף מחייהם ומיתתם וקבורתם. שקברם וכל הענין מקושר היטב ככתוב בהקב"ע:
ומובן הדבר כנכון היום שהגוי המסל"ת הזה. מתחילת דבריו היה דעתו לספר כל הענין מתחלתו ועד סופו. וכאשר נשמע את דבריו עד תומם הלא נדע ונשמע מפיו שההרוגים אלו מתו מיתה יפה ונקברו. ואין לנו במה להסתפק בדדמי שמתו ואלו המתין עד הסוף לא היה צורך לאליהו מלול לשאול שום שאלה ושום דבר. אלא שאליהו הנז' היה מבוהל ונכנס בתוך דברי הגוי ללא צורך. באופן שאין שאלת אליהו הנז' היא הגורמת הסיפור עד תומו כלל. וא"כ אף אם נחשוב ששאלת אליהו מלול היא שנתנה ביאור הדבר אח"כ. אין בכך כלום כיון שתחילת דברי הגוי היו במסל"ת. שכן פסק מר"ן בסעיף י"ד גוי שהסיח לפי תומו תחילה אעפ"י ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע הר"ז נאמן ומשיאין ע"פ יעוי"ש! ומינה נדון בנדו"ד כיון שהגוי התחיל לספר לפי תומו ענין קציי'ת יעקב אל קצייר ושמואל אל עאגז. אפי' אם נחשוב שאלת אליהו מלול שאלה כדי שהגוי יברר דבריו ויפרש המאורע אין בכך כלום. וכמ"ש מר"ן ז"ל:
אלא דעדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר. דמ"ש מר"ן דגוי שהסיח לפי תומו תחילה. אעפ"י שנבדק אח"כ נאמן. היינו עכ"פ שבמה שהסיח לפי תומו תחילה. הזכיר בה מיתת פ' שמת. אלא שלא נתבאר בדבריו כיצד מת ואופן מיתתו. ומי הרגו וכיוצא אז אעפ"י שנבדק אח"כ וביאר כל המאורע נאמן. האמנם בנדו"ד שעדיין לא שמענו מפיו רק קציי'ת יעקב ושמואל. ושם מיתה והריגה לא נשא על שפתיו ורק היהודי הוא שהזכיר ההריגה והמיתה. עדיין יש מקום לומר דתשובת הגוי שנהרגו היא כעין תשובה לשאלת היהודי ולא מיקרי מל"ת אפי' לדעת מר"ן ז"ל:
האמנם אחר ההתבוננות נראה דכ"ז ליתיה בכלל. וראיתינו היא משורש הדין הזה עצמו שכתב מר"ן ז"ל דאי הוי מסל"ת תחילה אעפ"י שאח"כ נבדק ובאר וכו' ה"ז נאמן כי שורש דין זה נלמד מעובדא דבני לוי המובא בסוף יבמות דקכ"ב דאמרינן פונדקית נכרית היתה מסיחה לפי תומה. זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו. ופריך הש"ס והא איה חבירינו אמרי לה ל כיון דחזיתנהו בכייה אמרי לה איה חברינו אמרה להם מת וקברתיו. ע"כ. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל וז"ל מהכא שמעינן דכל היכא שמסיח הגוי לפי תומו. ואע"ג דהדרנא ומגלינא למילתא מיניה שפיר. לא נפיק מתורת מסל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גירושין הי"ד ומדבריהם פסק מר"ן בסעיף י"ד הנז"ל. והרי הכא בנדון דבני לוי חשבינן לה מסל"ת בבכיה לחוד אע"ג דלא קאמרה מת עד לבסוף שאמרה מת וקברתיו ובתחילת דבריה דחשבינן להו מסל"ת לא הזכירה מיתה כלל עכ"ז אמרינן כיון דהגוי המסל"ת רוצה להודיענו שפ' מת. בכל אופן שיתחיל להורות לנו מהות הענין שהוא רוצה לספר לנו בענין מיתת המת. אע"ג דלא יזכיר מיתת המת בראשונה והזכירה באחרונה שפיר דמי. ואעפ"י שמה שהודיע באחרונה ביאור דבריו היו ע"י שאלה שהיתה באמצע לית לן בה כיון שתחילת דבריו היו מסל"ת בלתי שאלה קודמת. דומיא דאיה חבירינו דשאלו לה. וא"כ הכא בנדו"ד שהגוי מסל"ת שנעשק משפטו בענין יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. ולאחרונה הודיענו ביאור דבריו הראשונים שאלו ההרוגים שזכר שמם בתחילת דבריו נהרגו והוא קבר אותם נאמן. אע"ג דהביאור האחרון בא ע"י שאלת היהודים ששאל. אם אתה היית מההורגים לית לן בה. כיון שתחילת דבריו היו מסל"ת דאין שום סברה לומר דאמירת הגוי קצ'יית יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. גרע מבכיה דפונדקית. דאדרבא בכיה דפונדקית ביחס עצמה אין בה הוראה שעל המת ההוא היא בוכה. דאיפשר שבכתה על רוע מזלה. או ענין רע שקרה לה ע"י האיש החולה שהניח אחיו אצלה. אלא ע"י הוצאת מקלו ותרמילו. וזה קבר שקברתיו בו. נתברר לן שהבכיה שבכתה בתחילה היתה על מיתת המת בטרם שאלוה איה חברינו. ונקראת הבכיה מסל"ת. ואחריה נמשך הכשר כל העדות. ומכ"ש הכא בנדו"ד שהזכיר שמות הנהרגים וכינויים והתאוננו על עצמו מה שאירע לו בסיבתם דודאי מסל"ת הוא כמו שכתבנו ואע"ג דלא הזכיר הריגתם עדיין אין בכך כלום. דפשיטא הוא שאם לא ענין מיתה שאירע להם. אין סבה אחרת שבעבורה בא למאסר הלומאן במקום הזה:
ושו"ר בתשו' מרן באה"ע בענין מסל"ת סי' י"ז. מה שפירש בדרך השני בההיא דפונדקית מסל"ת דאמרינן בה כיון דחזיתנהו בכייה. דפי' מרן דהבכיה לחודה היא הוראה להיותה מסל"ת. והבאת מקלו ותרמילו לא היתה צריכה להם. אלא מעשה שהיה כך היה. ומר"ן אשר וקיים הפירוש השני הזה יעויי"ש וא"כ לפי דברי מר"ן שהבכיה מצד עצמה היא מסל"ת אעפ"י שלא אמרה על מי היא בוכה. ולא זכרה אם מת האיש שעליו היא בוכה. א"כ בנדו"ד נילף במכ"ש כיון שהתחיל להתאונן ולהצטער על פ' ופ' דודאי מסל"ת הוא ואפי' אם אח"כ שאלנו את הגוי שיברר דבריו אין בכך כלום ודו"ק:
ועוד אני אומר בנדו"ד דיפה הוא שלא אמר בתחילת דבריו שפ' ופ' נהרגו או מתו. לפי דעת הר"ן ודעימיה שהביא מרן הב"י בסי' י"ז דאם הגוי מסל"ת אמר פ' מת או נהרג לא הוי מסל"ת כיון שאין קשר דברים לפניו ולאחריו. וסברת הר"ן הלזו הזכירוה כל הפוס' ז"ל ולא פסקו כוותיה. יעויין בדבריהם ורמז דבריהם הרב הכנה"ג ז"ל בהגהב"י אות ק"א שאסף וקבץ סייעא גדולה של פוסקים החולקים על הר"ן ז"ל. ועכ"פ בנדו"ד יצאנו ידי חובתינו גם לס' הר"ן ודעימיה ז"ל דהגוי בתחילת דבריו הזכיר רק התאוננתו על מזלו שאירע לו במשפט פ' ופ' ולא הזכיר הריגתם ומיתתם עד אשר סיפר כל הקורות אותם בעודם ובחייהם והיאך נתגלגל סדר מיתתם וקבורתם. דאין לך קשר דברים יפה מזה. ועל שאלת היהודי ששאל "ואנתא כונת מן נאס אלד'י קטלוהום" כבר כתבנו דזה אינו כי אם בירור דברים אחר שתחלת הדברים היו במסל"ת ודו"ק:
ושוב האיר ה' את עיני וראיתי שזכיתי לדעת מהרימ"ט ז"ל בחלק אה"ע סי' ל"ב דף ט"ל ע"א שכתב כדברים האלה בנדונו וז"ל. עוד יש להתיר אשה זו מכח עדות החכם כמוהר"ר חיים. שאמ"ל התוגר מה היה לו לאותו בחור האיסטאנבולי וכו' שאעפ"י שמה שאמר שבודאי נהרג היה ע"י שאלה. מ"מ מתחילת דבריו ניכר שהיתה כוונתו להגיד על הריגתו שאמר מה היה לו לאותו הבחור האיסטאנבולי. ואעפ"י שהוא היה יודע מה היה לו נכנס עמו בדברים כמו שאמרו אצל קין ששאל לו אי הבל אחיך וכפירש"י בחומש וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך. אף כאן התחיל בדברים כדרך בני אדם שרוצים להודיע דבר של חידוש וכשהחכם השיב לו שבק לך חיי. אמ"ל הגוי גם אתה ידעת מהריגתו. הורה בזה שהוא היודע ועד ולזה אמ"ל החכם ומה ידעת מהריגתו. ומי הרג אותו וכ"פ הרב אלפאסי ז"ל בההיא עובדא דשלהי יבמות כיון דחזיתנהו בכייה. אמ"ל איה חברינו. אמרה להם מת וקברתיו. שמעינן מהכא דהיכא דהתחיל הגוי בעצמו כגון זו שבכתה אע"ג דמהדרינן ומגלינן למילתא מיניה שפיר דמי ולא נפיק מדין מסל"ת. יעויי"ש וכ"ש בנדון דידן דעדיף טובא שלא קדמה שום שאלה. ושום דיבור להגוי מענין יעקב ושמואל הנז'. כי אם הגוי מעצמו דיבר הכל במסל"ת. פשיטא דשאלת היהודי אח"ך. הויא כאומר לו פרש דבריך. וכמ"ש מהרימ"ט בסו"ד ודו"ק:
אלא שבנדון דידן רואה אני לענ"ד שאין כאן לא שאלה ולא תשובה. בדברי הגוי המסל"ת. כי השאלה בנדון כזה. גדרה הוא שהשואל ישאל לברר הדברים מה שבאו סתומים בדברי המספר. וע"י שאלתו יתבררו הדברים מה שלא נתבררו בדברים הקודמים שסיפר המסל"ת עד הנה. לא ההפך ממה שנאמר. ואם כן אם השאלה היא הפך מה שסיפר עד הנה אין זו שאלה כי אם חסרון הבנה בדברי המספר. וכן התשובה שתקרא תשובת השאלה, היא אם בדברי התשובה. ימצא פתרון להשאלה. אכן אם התשובה אין בה התרת השאלה אינינה תשובה:
ומעתה עמוד והתבונן בדברי הקב"ע שלפנינו. ששם נאמר שהגוי עלי למעצראני. גונח מלבו על העושק אשר נעשק במשפט היהודים יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. והדברים ברורים למבין. שכוונתו לומר שידיו לא שפכו את הדם הזה. ועכ"ז נלכד במאסר. וא"כ שאלת אליהו מלול הנז' להגוי המסל"ת. ואנתא כונת מן נאס אלד'י קטלוהום. זו היא שאלת בורות או טפשות ותמימות שאם באמת הוא היה מהאנשים הרוצחים. על מה הוא מתאונן. על עיוות משפטו שאם באמת הרג את הנפש עם הרוצחים האחרים למה יפטר הוא לבדו ושארית הרוצחים הושת עליהם עונש משפט. ולא תעלה על לב שהגוי הנז' יתלונן על עושק משפטו. אם ידו במעל. וא"כ שאלת היהודי אליהו מלול אינינה ברור דברים כי אם חסרון הבנתו שלא הבין דברי הגוי המספר. ואין זו שאלה. שנית. שאין כאן תשובה על השאלה. שהלא לוא הגוי השיב על השאלה הנזכרת היה צריך לומר לא אני הרגתי אותם כי אם פ' ופ'. אז תהיה תשובה. אכן הגוי לא השיב כי אם מלת "לא" והתחיל לספר עוד שביום שמתו אכלו אצלו על עין המים. פולים לחים ופת וגבינה וכו' ונראה מזה שכוונת הגוי היום ברורה. שלא רצה להפסיק סיפורו בתשו' על שאלת היהודי התפלה מבלי מלח. ואמ"ל לא. והמשיך סיפורו לספר לו כל המאורע. מתחילתו ועד סופו. ולא היתה באמת תשובה על שאלת היהודי ובירור דבריו. איך יתכן שעל שאלת. אם היית מהרוצחים את נפש היהודים תהיה התשובה שביום מיתתן אכלו על המעיין פת וגבינה ופולים לחים? אם לא שהגוי לא חש להשיבו כי אם מילת "לא" להשתיקו. וחזר לסיפורו שהתחיל שאמר אני אגיד לך הכל. מתחילה ועד סוף. וממרוצת הדברים תבין מי הם הרוצחים. וזה ברור לכל מבין. וא"כ כפי"ז הובררו הדברים שהגוי הוא מסל"ת מתחילה ועד סוף בלתי שום ספק. והרי בעהי"ת הותר הספק הראשון בטוב טעם ודעת. ברוך אלהים:
ומעתה אשיב ידי להתיר את הספק השני שנסתפקנו שיען שהגוי המסל"ת היה אחרי שנתפסו הרוצחים ע"י הממשלה. לא מיקרי מל"ת לדעת הרב מ"ץ ומהריב"ל ומהר"ש הלוי ז"ל וכמ"ש הכנה"ג בשמם. כמש"ל:
דע אחי כי בעת קראי הדברים האלה בדברי הרב הכנה"ג ז"ל. פחד קראני ורעדה. שמעתה נפל כל ההיתר למשואות כי הלא הגוי עלי למעצראני הגיד זאת אחרי שהרוצחים נתפסו ביד הממשלה, וכאשר נודע זאת גם מעדות הערל צאלח כפי מה שכתוב בהקב"ע שקבלת שנית מפי האשה ובן ההרוג שמואל וגם שם כתוב כי נתפסו הרוצחים ביד הממשלה ויצא משפטם ט"ו שנה במאסר הלומאן. והגוי בעצמו המספר במסל"ת שהוא עלי למעצראני הרי הוא חבוש ביד הממשלה. ואם עי"ז לא יקרא הגוי מסל"ת. נפל פיתא בבירא. ומה בידינו עוד לעשות להאשה צואר'ה הזאת. ואולם מחזיקנא טיבותא לרבותי אשר למדוני מנעורי. לבלתי השען ולסמוך בדין הלכה למעשה על דברי הפוס' המועתקים ביד פוסק אחר אם לא בלימוד הדברים במקורן הראשון. כי דבר נמנע הוא שהפוסק המביא דברי פוסק אחר שיעתיק כל דבריו. ובפרט אם מלאכת הספר היא אסיפה והוראת ספר הפוסקים כמלאכת האסיפה הנפלאה שעשה התייר הגדול עטר"ת החיים הרב הכנה"ג זיע"א אשר לא בא להעתיק כל דברי הפוסקים שראתה עין קדשו. לא יכילון מגילות. וימים אף לילות. ובלמדי הדברים במקורן ראיתי כי לשוא פחדתי שאין נדונם נדון דידן כלל וכלל, וכאשר אבאר בעהי"ת:
כי נדון מהריב"ל בח"א סי' נ"ח מיירי בנדון אחר וז"ל השאלה. עובדא הוה שראובן נהרג ושלטון העיר תפס אנשי בני בליעל באמרו שהם הרגו את ראובן הנז'. וקודם שעשה להם נגישות וטורמינטוש הנהוגים להעשות. אחד מהם הודה כי הוא הרג ליהודי ההוא ושאל השואל אם אשת ראובן מותרת לינשא. זו היא השאלה. ושקו"ט מהריב"ל ז"ל בדין זה והעלה להחמיר כי אולי הגוי נתפחד מהנגישות וטורמינטוש שדרכם להכותם עד שתצא נפשם. ושמא הגוי בחר מית מחיים מפחד ההכאות כמ"ש רז"ל אלמלא נגדוה לחמו"ע הוו פלחי לצלמא. וספקא הוי. וספקא דאורייתא לחומרא ואפי' אם איכא קצת אומדנא מ"מ הגוי הזה הוא בחזקת שאינו מסל"ת. דהא ע"י שאלה הוא דאמר יעויי"ש וע"כ החמיר מהריב"ל בנדונו:
אכן בנדו"ד אין יחס ואין דמיון לנדון מהריב"ל שהתם ע"י התפיסה הוא שהודה. אכן בנדו"ד הגוי עלי למעצראני כבר הוא תפוס זה כעשרה שנים שהרי בהקב"ע כתוב שהעד אליהו מלול העיד שבשנת 1849 למספרם הגיד הגוי אליו כל המאורע. וההרוגים האלו מתו בשנת התרמ"ג אשר היא 1883 והממשלה תפסה את הרוצחים בזמן מועט אחרי ההריגה. ע"י שעשתה חיפוש במקום שנקברו. וכו' ושום אחד לא ידע שהגוי עלי למעצראני הזה הוא תפוס ביד הממשלה ע"ע יעקב אל קוצייר ושמואל הכהן כי אם מפיו עצמו. והוא שהגיד שהוא תפוס ומאי דהוה הוה. ומי הכריחו לגלות סודו שהוא ג"כ נתפס ביד המלכות וכבר עברו עליו עשרה שנים במאסרו אם לא שהאמת הוא מגיד. כי עתה אין אימת שופט עליו ולא נגישות ולא פחד. וא"כ כל דבריו מתחלתם ועד סופם אך מפיו שמענום. בלתי שאלה קודמת ובלתי חקירה. כי מאין נדע שהגוי הזה טמון בחובו כל פרשת העיבור של האומללים האלה והוא מסל"ת גמור לכל פרטיו. ופשיטא דנאמן:
ונדונו של הרב מהר"ש הלוי ז"ל אותה שאלה עצמה כלשונה היא תשו' הרב מהרח"ש בתשובה סי' ל"ה. ותורף הקב"ע הוא שנהרגו ב' אנשים וב' נשים. ואנשי עוב"י סאלוניקי השתדלו עם המלכות עד שהרוצח האחד נתלה על העץ. ושאר הרוצחים עדיין. וקבלו העדות להתיר נשותיהם. והקב"ע הראשונה היא עדות הר' יהודה קמחי אשר העיד שהלך לתפוס את החמר ותפסו וענה ואמר אני לא הרגתים כי אם חבירי שברחו הם שהרגו וכו' ומהרח"ש ז"ל שקו"ט בדבר והעלה דהגוי הזה מיקרי מסל"ת ורמז דבריו הכנה"ג בסי' י"ז בהגהב"י אות ק"ו יעויי"ש. ומהר"ש הלוי בסי' ג' חלק עליו וסבר הרב ז"ל דתפיסת יהודה להחמר לא חשיב מסל"ת כיון דבא ע"י שאלה יעויי"ש ובנדו"ד אין כאן בית מיחוש ואפי' מהר"ש הלוי ז"ל יודה דהוי מסל"ת גמור נדו"ד דהא אין כאן תפיסה להגוי ואין כאן שאלה. ורק הגוי הוא המתחיל לספר כל המאורע. במסל"ת. ועל שאלת היהודי להגוי ואנתא כונת מן אלנאס אלד'י קטלוהום. כבר השבנו ע"ז בארוכה בסעיף הקודם. ואכמ"ל:
ונדונו של הרב משפט צדק סי' ס"ב. היה ג"כ באופן הנ"ל שהעיד היהודי משה ששמע מפי התוגר האודה באשי שהגיד כי המשנה תפס ליוני אחד באומרו שהוא הרג את היהודי ויסרוהו על כן. והאודה באשי אמ"ל למשה. אמת הוא כי היון הרג להיהודי. ושאל היהודי משה להתוגר אודה באשי איך ידע המעשה. והשיב התוגר כי אחר שהלכתם מאצלינו בתפיסה הודה היון מעצמו בלתי יסורים איך היה המעשה יעויי"ש והרב ז"ל שקו"ט בדבר והעלה דענין מסל"ת הוי כמ"ש המעיין בדב"ק שהאריך אלא שהרב לא רצה לסמוך להתיר מפני ספקות אחרים כי לא הזכיר הגוי שם עירו ולא אמר וקברתיו. וחייש הרב דהגוי אמר בדדמי ועכ"ז לא החליט הרב לאסור ולא להתיר כי אם בהסכמת רבני הדור יעויי"ש בדב"ק:
עכ"פ כל נדונם של שלשת הרבנים הגדולים ז"ל אשר הזכיר הרב הכנה"ג ז"ל שהחמירו ענין כולם אחד שבעת התפיסה היתה הודאת הרוצח וחיישי דילמא מחמת הפחד. או מחמת בע"י שאלה הגיד הרוצח ולא הוי מסל"ת. אכן בנדו"ד אין כאן שום חשש מאלה כו"ע שהגוי המסל"ת הוא המגיד על הריגת יעקב לקוצייר ושמואל הכהן והוא המגיד שהוא תפוס והוא המעיד ע"ע שכן הודה כל הענין בפני השופטים של הממשלה ובעת הזאת לא שאל ממנו איש ולא היה לו הכרח לגלות סודו שהוא חבוש ובעת הזאת אין לו יסורים ולא נגישות ולא יראה מהמשפט. ואין ספק בדבר דמסל"ת. הוי לכל פרטיו:
ועוד אפי' אם הגוי עלי למעצראני המסל"ת היה מודה שהוא היה מההורגים. או שהוא הרג אותם היה נאמן. וכמ"ש מרן סעיף ז' יעיי"ש כיון שהוא מסל"ת. וכן כתב מהרשד"ם ז"ל סי' קס"ה משם להקת הפוס' יעויי"ש בדף קנ"ג ע"ג. ומהרשד"ם שם באותה תשובה כתב בנדונו שהדיין הגוי אשר הגיד שהרוצחים הודו לפניו שהרג את פ' ופ' והעיד זאת מחמת שראה היהודים הלכו אצלו לפקח על הנהרגים והו"ל כאלו שאלו את פיו עכ"ז חשיב ליה מסל"ת. והביא דברי מהריק"ו בשורש קכ"א דכתב שכל מקום שהדבר מוכיח שהגוי אינו מתכוין לא להתיר ולא להעיד ודאי מיקרי מסל"ת. ואתתא שריא אע"ג דנדון הרב ז"ל איירי שהגוי העיד אחר שנתפס הרוצח כמ"ש מר"ן. ועיין מ"ש מרן ז"ל בתשובות אה"ע בדין גוי מסל"ת בסי' ז' ובסי' ח' ותמצא רב נחת:
המורם מהאמור דבנדו"ד שהגוי מסל"ת בלי שאלה. והוא המגיד ע"ע ההרוגים במסל"ת. והוא המגיד שהוא חבוש במאסר שלא במשפט והוא המגיד שמתו וקברם בשדהו. והוא המגיד שהרוצחים הודו לפני הממשלה ונענשו במאסר. והוא המגיד שבדברים האלה הגיד לפני השופטים. וכ"ז בלי יראת עונש. או נגישה ויסורין כלל בעת סיפורו זה. פשיטא דמל"ת כזה נאמן הוא ואין להאריך ללא צורך ודו"ק:
עוד אני אומר בנדו"ד דאפי' לוא היתה עדות הגוי עלי למעצראני מסל"ת המועלת לפו"ד היתה עכ"פ עדותו מועלת לגלויי מילתא שהרוצחים נתפסו ביד המלכות והודו על פשעם ונענשו במאסר. ואז היה נקל להתחקות מפי המלכות איך הרוצחים הודו על פשעיהם. והרי כתב מהריק"ו הביא דבריו מרן בתשובותיו לגוי מסל"ת סי' ח"י דסמכינן אדברי הרוצח שהודה לשופט יעויי"ש ובמלכות הזאת אין דרכם ליסר את הפושעים עד שיודו. וכתב שם מר"ן אב"י דאפי' את"ל שהודו ביסורין. כל שמייסרין אותם שיודו על מה שעשו. נאמן הגוי יעויי"ש. ובנדו"ד הא איכא תרי רוצחים ככתוב בשתי הקב"ע. ובשני רוצחים שכיוונו דבריהם זע"ז מהימני אפי' אם הודו ע"י יסורין כמ"ש מר"ן שם בתשו' יעויי"ש. וכן כתב מהרשד"ם בסי' קס"ה בדין החוקר שאמר שהגוים הרוצחים הודו שהרגו פ' היהודי חשיב ליה מסל"ת. והא מילתא לא דמייא לדין הערכאות דקי"ל שמעו מפי הערכאות שנהרג פ' אל ישיאו את אשתו מפני שעשויים לאחזוקי שקרייהו או להתפאר. או להטיל אימה וכמ"ש מר"ן בסעיף י"ד דלמ"ד חילוקא רבא בין היכא שאומרים הרוגו את פלוני בדין שהם מתפארים בזה. לנדו"ד שהערכאות דרשו וחקרו את הרוצחים. והענישום דליכא בזה שום התפארות שהרי הם לא דנו את הרוצחים. וגם הרוצחים עצמם לא קבלו עליהם את הדין אלא אחר הודאתם מרצונם שכן עשו. דהערכאות שאינן נאמנים היינו מטעמא שמחזיקים עצמם בכזב ושקר. אבל הערכאות דידן אדרבא הם שומרי משפט וכל משפטיהם בדרישה וחקירה. כראוי ודאי דנאמנין ובפרט דהאידנא אין הדיינים עונשין אלא עפ"י הודאת הרוצחים. וא"כ אין הם המעידים על ההריגה. רק מעידים על מה ששמעו מפי הרוצחים. והו"ל עדות גוי מפי גוי. וסבור הייתי להאריך בזה ולטייל בו ארוכות וקצרות. אלא שלא ראיתי צורך בדבר כי הגוי המסל"ת דנדו"ד אין בה שום ספק המוציאתו מדין מסל"ת ולמה לי לעשות אוקמתות שאינן במציאות ודי בזה:
(ד) כתבתי עוד אחי שאין לחוש לקול הברה וכיוצא ופלפלת בדבר להוציאה מידי ספק שמא מחמת הברה נודע להיהודי ואשכחת לה פתרי כמ"ש בדבריך וכו'. האח נפשי. כל מה שכתבת בזה הוא להג הרבה ויגיעת חנם. כי איזה קול הברה יתכן בענין זה אם מצד הר' אליהו מלול היהודי. הלא בן מצרים הוא. וכל העם אשר בשער יודעים שיעקב הנכרי ושמואל הכהן שותפים שניהם נעלמו ונאבדו מן העולם זה יותר מעשר שנים לפני הקב"ע הזאת וכ"ע ידעי שהרוצחים נתפשו ע"י הממשלה המצרית במודריית בני סווף המושלת על עיר אשמון מקום שנהרגו שם על עין המים. אלא שלא היה לנו עדות עד עתה אשר תועיל להתיר את נשותיהן עפ"י הדין. ומצד הגוי עלי למעצראני המסל"ת לה תצוייר שיהיה כאן רק קול הברה אחרי שהוא מעיד שהוא תפוס במאסר בפועל פ"י קציי'ת יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. וע"י קול הברה לא נחבש. ושנית שהוא מגיד איך מתו לפניו ונקברו באחוזת נחלת שדהו ומי הכניס קול הברה בנדו"ד וד"ב:
(ה) כתבת עוד בספק הרביעי. אם הדברים שעברו בין הגוי ובין היהודי קודם שיודיענו מענין ההרוגים אם נקראים קשר דברים לדעת הפוסקים וכו' והיא ס' הר"ן והרד"ך ואשכחת לה פתרי כי כל הפוס' חלקו על הר"ן וכו':
אח עצמי. לא ידעתי מי הכניס לך ענין קשר דברים וספקותיו בנדון קב"ע דידן. כי הלא הר"ן גופיה שהוא בעל סברה זו והוא המולידה והמצמיחה כמ"ש מרן הב"י בשמו. לא כתב להצריך קש"ד אלא באופן שהגוי מעיד רק זאת "פלוני מת" ובדברים האלה לבד שאומר הגוי המסל"ת חשש לה הר"ן שמא הגוי מתכוין להעיד או להתיר האשה שהדבר מוסבר מאליו שאיש אשר ראה ענין המיתה ובא לספר מה שראה לא יבצר שיאמר בדבריו איזה דברים קודמים או מאוחרים לגוף המאורע שעליו הוא מספר. שיאמר למשל כך אירע לו וכיצד היתה סדר מיתתו וכיוצא אשר כ"ז יאמת ענין המסופר שכן קרה וכן אירע אכן לומר רק דברים מצומצמים ובודדים "פלוני מת" ותו לא לפניהם ולא לאחריהם כאלו הוא המלאך המות שנטל נפשו יש לחשוב שכוונתו להעיד. או כי אחרים למדוהו לומר כן וע"כ אין המסל"ת באופן כזה נאמן לדעת הר"ן ודעימיה ואולם כל הפוס' חלקו על הר"ן בזה וכמו שכתבתי לעיל האמנם בנדו"ד של הגוי הלזה המסל"ת הלא התחיל לספר כל המאורע מראשיתו מה שאירע להם בעודם אצלו וזכר גם מה שאכלו אצלו סעודה המפסקת חייהם פת וגבינה ופולים ועד שהגיע לומר שמתו ונקברו כבר סיפר שלשלת ארוכה ואחריה עוד אחרת יותר ארוכה. והאיכא מאה קשרים מלפניו ואלף לאחריו. ומה נבקש עוד. האם קב"ע ארוכה בכתיבתה ובקריאתה כקב"ע הזאת אינה מספקת לקשר דברים. ואפי' הר"ן ז"ל יודה דנדון כזה עבר גבול הקשר דברים אשר הוא מבקש ביתר שאת. ועם שידעתי אחי כי גם אתה כן הורית לדעת שגם בדידן איכא אלו קשרים. רק צר לי כי אתה עושה ספק במה שאינו ותחזור להתירו. ומה צורך להסתבכות הזאת לעשות המצאות ספקות שאינן ספק מעיקרן. ולטרוח להתירם כמו שעשית בההיא דהברה. וזו יגיעה ללא צורך וד"ב:
(ו) בספק החמישי שהגוי הזכיר בשלילה יעקב אל קוצייר וסילמאן אל עאגז ולא הזכיר לא שם אביהם ולא שם עירם וכו' וכו'. ובזה יפה כתבת אח'י טו'ב ובמקצוע זה נאה ויאה למשקו"ט. כי מקצוע זה הוא רוח החיה באופני ההיתר עיגונא דאתתא ואשכחת לה פתרי לפו"ד:
ואולם בכ"ז אשר כתבת יפה. שכחת כי יש לנו שני עמודים חזקים יכין ובועז. בנדו"ד אשר הם עמודי מבצר לבנות עליהם חומת ההיתר לרווחה. ולא אתלונן עליך בזה כי באמת ענין עיגונא דאתתא הוא מים שאין להם סוף כאשר המקצוע הלזה אחד ממקוצעותיו וכן עניניו רחבו ונפבו. ואיננו פלא אם לא הקיפה ידיעתך עדיין בכל סעיפי הענין הנשגב של עיגונא. וחן חן לך על מה שהשתדלת בדבר וכתבת בו דברים נאותים. ה' אלהיך ירצך. והשני עמודים הם. ראשון. כי הגוי הזה היה מכיר את הנהרגים ואוהב אותם והיה בעל אכסנייתם בכל יום השוק שהיו באים על עין המים אשר בשדהו ושם ינוחו ושם יאכלו לחם. וככתוב כ"ז בהקב"ע צא ולמד כח אהבתו אליהם כי מסר נפשו להצילם מיד אויב בפעם ראשונה. והשיבם את האוייבים אחור. עם כי הוא אחד והרוצחים שלשה. ואפי' אחר שמצאם הרוגים אח"כ על עין המים. רב את ריבם. ומיראתו מהם אח"ז שתק כאשר כ"ז מפורש בהקב"ע. השני. שהגוי מסל"ת שמתו וקברם בשדהו. ואעפ"י שהוא והרוצחים קברו אותם אין בכך כלום. וכמ"ש הריב"ש הביא דבריו מר"ן בד"מ סוף הלכות גירושין. וא"כ הגוי הזה מעיד שמת וקברתיו. מעתה עמוד נא עמדי ואראך את התועליות היוצאים מהשני דברים שזכרנו לפתוח פתחי היתר לרווחה בשגם לא הזכיר שם אביהם ושם עירם וכו' ולעזור על ידך אבא לבאר לך תועליותיהם לענין דינא בעהי"ת:
דע. דעל סברת הרמב"ם שהצריך בגוי מסל"ת שאומר שהיהודי שיצא עמי מת. צריך שיאמר וקברתיו תמהו עליו כל הפוס' ורבינו הטור בראשם כמ"ש בסי' י"ז. והרב המגיד תירץ דהטעם שהצריך הרמב"ם מת וקברתיו מפני שלא הזכיר הגוי שם היהודי ואינו מכירו אבל היכא שהגוי מכירו אצ"ל וקברתיו. ועיין במרן הכ"מ שם בהלכה זו (פרק י"ג מהל' גירושין הל' כ"ה) כתב שדברי ה"ה בחילוקו זה כ"כ הר"ן והריב"ש בתשובותיהם שכשהגוי מכירו אצ"ל כי אם מת. ובאר שם הטעם דבמכירו לא חיישינן בדדמי יעויי"ש:
הראת לדעת שכאשר יעיד הגוי מת וקברתיו א"צ להזכיר שמו והכא בנדו"ד תרתי איתנהו למעליותא שהגוי מכירו היטב בלי ספק והזכיר שמו שאמר יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. וגם אמר מת וקברתיו. וכאשר העיד שמת וקברתיו תו לא צריכנא לשום אחד משלשתן שהוא שמו וש"א וש"ע דהא ליכא לספוקי בדדמי. כמ"ש מרן ז"ל כמש"ל. וכ"ש הכא דקאמר שמו. ומת וקברתיו דלא בעינן תו מידי:
וכן ראיתי למר"ן ז"ל בתשובותיו לאה"ע בדיני גוי מסל"ת תשובה ב' דק"ז ע"ג. בנדון שלמה כרוב שאעפ"י שלא אמר שם עירו ולא אמר וקברתיו וכתב שם מר"ן דא"צ להזכיר שם עירו כיון ששלמה כרוב היה ידוע להם ונודע שעליו היו מדברים והוא הנודע להם באותם המקומות דהו"ל כמזכיר שם עירו יעויי"ש. וכ"ש בנדו"ד דמכירו ואיכא גם מת וקברתיו והזכרת שמו דלא בעינן תו מידי יותר מזה:
עוד אני אומר דבנדו"ד הרי כמזכיר שם עירו. ולא רק כמזכיר. רק הזכיר כמעט. מתרי טעמי תריצי ראשונה כיון שהגוי אמר במסל"ת שבכל יום השוק היו באים אצלו ואוכלים ע"ע המים "וסירנה מערפ'א" וא"כ היה הגוי הזה בעל אכסנייתם בשדהו כל יום השוק. וכיון שזה דרכם של ההרוגים הנז' שהיו מסתחרים ומסבבים בכפרים וחוזרים לשבות בבתיהם בכל שבוע ושבוע דבר נמנע הוא שגוי כזה אשר בכל יום השוק הולכים אצלו. אשר לא ידע מקומם איה הוא. ובאשר כי הגוי המסל"ת מספר כ"ז להעד אליהו מלול אשר הוא מתושבי מצרים אשר כבר נודעו זל"ז ובדבריו עם היהודי הנז' הוא מדבר על דבר ידוע. קצ'יית יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז. ודאי שעל אלו שהם מבני מצרים הנודעים לאליהו מלול שהוא מבני מצרים ונודע לו מאורע שלהם הוא מדבר. דאל"כ הו"ל לומר להגוי. קצ'יית ב' יהודים אשר האחד שמו פ' והשני פ' אני תפוס. וכו' אכן לדבר על דבר ידוע. ודאי שבדעת הגוי שהיהודי מכירם. ויודע עניניהם. באשר הוא מעיר הנהרגים. ושכן כתב מהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' נ"ג בנדונו. ביו"ט הנהרג שהגוי המסל"ת לא הגיד. לא שם עירו ולא שם אבותיו. וכתב הרב ז"ל דאין צורך דהא כשמדבר הגוי עם העד היהודי הנודע שהוא מסאלוניקי. בלי ספק שעל יו"ט הנהרג שהוא מסאלוניקי הוא מדבר. דאל"כ הול"ל יהודי אחד ששמו יו"ט אירע לו כו"ך לא לומר היהודי יו"ט בה"א הידיעה יעויי"ש וכן כתב עוד מהרשד"ם בסי' נ"ז כדברים האלה בנדון אחר יעויי"ש ומצאת כי תדרשנו בדף ס"ח בתחילת ע"א בשם מרדכי. וגדולה מזאת כתב מהרשד"ם ז"ל עוד בסי' קס"ה בנדון הרוגי הספינה שנהרגו ע"י יוונים ובתוכם היה יהודי אחד סופר הספינה ונקרא יאמג'י ר"ל סופר הספינה והתיר הרב את אשתו ע"י גוי מסל"ת שזכר בעדותו שם יאמג'י. והעדיף אותה הרב משמו ושם אביו יעו"ש:
וכן כתב הרב שער אשר בתשובה סי' ט"ז בסוף התשובה בד"ה תו איכא טעמא לשריותא. וכתב שכן כתב מהר"ם מלובלין שכיון שהגוים מכירין להעדים שהם מעיר ב'אר לפי שהיו רגילים עמהם. וכן מכירים לההרוגים שהיו רגילים עמהם א"כ מסתמא כשדברו הגויים עם היהודים דרך התאוננות על הריגת היהודים פשיטא שלא כיוונו אלא על אותם אנשים שהם מיושבי עירם של העדים. ושפיר הו"ל כמזכיר שם עירו יעויי"ש. וכ"כ הרב משפט צדק ח"ב סי' ס"ג הבי"ד הרב כנה"ג בהגה"ט אות רט"ו וכאשר נזכר גם בדבריך אחי:
וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דהכא נמי בנדו"ד כיון שהגוי מדבר על הידוע עם אליהו מלול הנודע לתושב במצרים ומסל"ת על ההרוגים אשר הם מבני מצרים שפיר הו"ל כמזכיר שם עירו:
שנית והיא יותר חזקה מהראשונה שכאן בנדו"ד הרי מוזכר שם עירם. שהרי בתוך קב"ע הגוי המסל"ת ספר בדבריו שאחר שקברו ההרוגים הוא והרוצחים וכל אחד הלך לדרכו. אח"כ כאשר באו נשותיהן של ההרוגים ובניהם והקימו הזעקה מצד הממשלה. הממשלה חפשה אחרי הרוצחים ונמצאו וכו' והדבר ידוע שנשותיהם של ההרוגים באו ממצרים וע"י כתב הממשלה ממצרים שלקחו בידם למושל המחוז ההוא. ועי"ז ממשלת המחוז ההוא חפשו אח"כ בגיא ההריגה כמוזכר בהקב"ע וא"כ הרי הגוי מזכיר עירם של ההרוגים. כיון שהזכיר שבאו נשי ההרוגים לחפש אחרי המתים וידוע שהנשים באו ממצרימה וא"כ מוכרח הוא שגם בעליהם שנהרגו ממצרים הנה וזה ברור. ועיין מהרשד"ם סי' ד"ן בנדונו שהמת היה שמו מרדכי והגוי לא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו ורק אמר אם יתבע דניאל אחיו את דמו כנראה בפירוש לפי שהוא בן עירו שהיא אישקופייא. והו"ל כאלו אמר מרדכי אחי דניאל מאישקופייא יעוי"ש:
עוד נלע"ד לומר דהכא בנדו"ד שהגוי יודע בשמם יעקב לקוצייר ושמואל אל עאגז דזה הוי ככינויו שאעפ"י שסימן קטן או ארוך אינן סימנים מובהקים וכמ"ש רמ"א בהג"ה לסעיף כ"ד יש לחלק ולומר דהאי דקאמרינן שארוך וגוץ אינו סימן. היינו אם הגוי נותן סימנים אלו לגוף המת אחר מיתתו ר"ל שאם חקרנו את הגוי מה היו סימניו של מת זה אם אומר שסימנו שהיה קצר או ארוך אינו סימן. אבל כל שהגוי מזכיר בשם ליווי את שם העצם תמיד עם קוצר קומתו כאחת. כהכא בנדו"ד שהוא קורא אותם כן יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז נראה דשם קוצייר הוא בפי הגוי לכינויו. ובשם הכינוי הוא מכירו בחייו ובמותו ומדבר בו כאלו מדבר על הידוע. א"כ הו"ל כינויו אצלו. והרי כתבו הפוס' דשמו וכינוייו עדיף משמו ושם עירו וכמ"ש הרב הכנה"ג בהגה"ט סי' רמ"א ורמ"ז יעויי"ש. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א בתשו' אחרונה שכתב משם אחד קדוש שאם אמר שהמת היה יפה תואר קצר הקומה הוי סימן להתיר את אשתו. ורמזם הרב הכנה"ג בסי' י"ז בהגה"ט סי' רמ"ז יעויי"ש וה"ה בנדו"ד:
וגדולה מזאת מצאתי בתשובת מהר"ם די בוטון ז"ל בתשובה סי' א' בגוי מסל"ת על מת אחד שנטבע שהיה שמו יוסף בן עמנואל הכהן והגויים היו קורין לו יוסף איל סישקו. והעיד הגוי במסל"ת שראה את יוסף איל סישקו הנ"ז מת על שפת הים ולא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו ועכ"ז כתב הרב דאין צורך. כי אין ספק בדבר שעל אותו יוסף הניכר להם בשם איל סישקו הם מדברים. וגם העד הישראל מכירים שקוראים אותו כן ואנחנו יודעים שלא היה בעירו שם אחר שהיה נקרא אצל הגוים בשם איל סישקו כי אם זה. ואין לפקפק בדבר יעויי"ש הרי התם שם סישקו שם גנאי הוא בלעז ועכ"ז מאחר שברור הדבר שעל יוסף הזה הם מעידים אין לספק עוד בדבר וא"צ לשם אביו ושם עירו. דון מינה לנדו"ד שהגוי הזה בעל אכסנייתם הוא מכיר את יעקב אל סנכרי בשם אל קוצייר וזה הוא כינוייו בפיו א"כ ברור הוא שעליו הוא מעיד. ובפרט שהגוי מכירו הרבה ורגיל עמו והו"ל כמזכיר שם עירו יעויי"ש:
ומדברי הרב מהר"ם די בוטון ז"ל בתשובה הנז' למדתי עוד מילתא אחריתי למעליותא. דהכא בנדו"ד הגוי עלי למעצראני מעיד על שניהם כאחד היינו על יעקב לקוצייר ושמואל אל עאגז וא"כ כשמזכיר שם יעקב לקוצייר הרי מזכיר שם שמואל אל עאגז עמו. וכן כשמזכיר שמואל מזכיר שם יעקב לקוצייר עמו. א"כ הו"ל כמזכיר שם אביו ומה לי שם אביו ומה לי שם יהודי אחר שהעיד שהיה עמו. וכ"כ הרב ז"ל בנדונו יעוי"ש:
ועוד אני אומר דבנדו"ד מבואר בהקב"ע שהגוי עלי למעצראני המסל"ת היה תמיד בדמיונו ששמואל אל עאגז הוא אביו של יעקב לקוצייר שכן אמר להרוצחים שהיו מבקשים את נפשם חראם עליכום וואחד פאגז ואבנו. וואיה אלי ווייאהום. וכו' וא"כ לדעת הגוי שהוא מכירם דזה האב וזה בנו והעיד שמתו שניהם וקבר אותם. א"כ הרי הזכיר שם אביו וא"כ עלה בידינו בנדו"ד דכולהו איתנהו למעליותא. שהרי הזכיר שמם ושם אביהם ושם עירם. כמש"ל מדברי הקב"ע ומכירם בחייהם ובמותם. ומתו וקברם. דליכא לספוקי תו במידי!:
זאת תורת העולה מכל מאי דכתיבנא דאתתא זאת
סוקאר אשת המת יעקב לקוצייר. שריא להתנסבא לכל גבר די תיצביי ולית דימחא בידה ואף ידי תכון עמך אחי להתיר אשה זו לשוק בלתי ספק. מכל הטעמים שכתבת. וממה שכתבתי לעזרך ככל הכתוב לעיל. ודברי אלה להלכה. אכן למעשה עד שיסכימו עמנו עוד שני רבנים בעלי הוראה כי היכי דתמטי לן שיבא מכשורה. וצויי"מ ויראנו מתורתו:
ומעתה נתנה ראש לדין השני שבמאורע הזה אם אשת יעקב אל קוצייר הזאת אם היא מותרת למרדוך בן שמואל אל עאגז הנ"ל אשר נשא אותה בלתי רשות ב"ד וחו"ק ובלי כתובה. והוליד ממנה בנים ובנות או היא מותרת לשוק דווקא ולבועל הזה אסורה. או את"ל דמדינא שריא. עכ"פ נקנסיה על רוע מעשיו:
וע"ז אני אומר בעהי"ת. דע כי דבר נמנע הוא לעשות ב' הפכים בנושא אחד. וא"כ אם האשה הזאת אל' יעקב לקוצייר נתיר אותה לשוק בלי ספק היום כפי מה שהעלינו בפס"ד הזה מכח הקב"ע של הגוי המסל"ת המבוררת מכל חלקיה. הנה המתבאר ממנה עפ"י עדות הגוי הזה שמיום הראשון אשר נעלמו השני שותפים האלה יעקב אל קוצייר ושמואל אל עאגז שהלכו לעיר אשמון כדרכם בכל יום השוק ולא חזרו כבר מתו. באותה שבוע שלא חזרו עוד לביתם. ובאשמני'ס כמתים מי מנה עפר יעקב ושמואל מת וזה דבר שאין מה להסתפק בו. ולמפרע השתי נשים של ההרוגים האלה הן מותרות לשוק מיום ההוא שמתו בו זה כ"ג שנים. אלא שלא נודע לנו זאת עד היום שקבלנו עדותו של אליהו מלול. וכפי"ז אם היא מותרת לשוק תהיה מותרת גם למרדוך שלמפרע חלו בה קידושיו אם קדשה כדמו"י כאשר הם אומרים. ואי אפשר לעשות ב' הפכים להתירה לשוק ולאוסרה על מרדוך שגם הוא מן השוק שאין בהיתר תחומים וגבולות. וא"כ מדינא שריא לכולם היום בלי ספק והדברים ברורים אם לא שגבא מטעם קנם וגדר מילתא כאשר נבאר הלאה.!
וא"כ היום הזה אחרי אשר העלית בע"ה כחא דהתירא להאשה הזאת כמו מה שכתבת בפסק דינך אח'י טוב. א"כ לא ידעתי אחי. מה ענין ספקך היום שנסתפקת אם אסורה לבועל כשם שאסורה לבעל. והתרת אותו כמ"ש בכתבך וזה להג חנם. שאין כאן בעל כי כבר מת מזה כ"ג שנים וא"כ איך יאמר שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ולא היה לך לכתוב בזה רק אם נסתפק שמא אסורה למרדוך כהן אעפ"י שאין כאן בעל. אבל עכ"פ איהו בדידיה לעבירה נתכוון וניקסיה. אבל לבא עליו מצד שנאסרה על בעלה הוא יגיעת בשר שהלא גם בהקב"ע השני אשר קבלת כתוב שהאשה הנ"ז היא ומרדוך יצאו פעמים לבקש אחר ההרוגים ובפעם השנית שנתגלו הרוצחים והונחו במאסר ונודע להם כ"ז עדין לא נשאו זע"ז כי אם אחר עבור ארבע שנים. וא"כ הרי אתה יודע שמעולם לא קרבו זה אל זה בחיי בעלה ומי הכניס אסורה לבעל ולבועל בנדו"ד:
וראיה שהבאת מדברי הרב ג"ע הברכ"י להתירה למרדוך הלזה. יפה כיוונת בכחא דהתירא. האמנם צר לי כי לא ראית אחי את הדברים במקורם ורק סמכת על העתקת הדברים מהגאון פתחי תשובה ז"ל שהביא דברי ג"ע הברכ"י בקצרה כי בדברי הרב ברכ"י ז"ל נראה שאין שערי ההיתר פתוחים לרווחה. שהרי שם הביא דברי הרב מוצל מאש שהתיר. אכן הרב ז"ל עצמו הראה פנים לאיסור ולהיתר ומה שהתיר עתה חזר וסתרו הלאה. וסו"ד העלה להתיר. וג"ע ברכ"י ז"ל שהרואה דבריו יראה שאין מכל ראיותיו ראיה לא להתיר ולא לאסור והוא העלה להתירה מדינא. וראיות שהביא לאיסור העלים עין מהם ולא דחה אותם. וגם הביא דברי הרב פרי הארץ שאסר. וג"ע דחה דבריו. וכ"כ הביא דברי הרב משאת משה שהתיר וחלק עליו. אלא שלסוף דינא ג"ע. דידיה הביא ראיה להתיר. וא"כ רצוני לומר שמבוכה יש בדבר הזה ואין ההיתר פתחו פתוח כאשר חשבת אחי. וצריך להתיישב בדבר:
האמנם אחר התבוננות קצת נראה לענ"ד בנדו"ד עדיף טפי מנדון הרב מוצל מאש, ובנדו"ד אין מה לצדד באיסור וכ"ע יודו דבנדו"ד שריא שהדבר מבואר שנדון אשר נסתפק עליו הרב מוצל מאש. הייני באיש שבא על אשת איש בזנות והוא והיא שניהם לדבר עבירה נתכוונו בשאט ונפש. אלא שאח"ך נתברר שבעת שזינתה כבר מת בעלה. וע"ז נסתפק הרב ז"ל אי אמרינן דמותרת לבועל כיון שאין כאן בעל בשעת מעשה. והיתה פנוייה. או"ד אסורה עליו כיון דשניהם מיהא לדבר עבירה נתכוונו. וע"ז שקו"ט ואסו"ד העלה להתיר כמש"ל דב"ק:
האמנם בנדו"ד לא כן הוא כי ח"ו שניהם לא נתכוונו לעבירה. ומעולם לא נזדקקו זה לזה בעוד זיקת הבעל על האשה סוקאר הזאת כלל ולפי הקב"ע המוצגים לפנינו נראה בעליל כי בפעם הראשונה יצאו שניהם לבקש על ההרוגים ולא מצאו מאומה. ובפעם השנית אחר עבור זמן מה יצאו שנית ולקחו בידם כתב מהממשלה דמצרים למושל המחוז ההוא באשמון מקום הריגתם. ובפעם הזאת הצליחו כי נתפסו הרוצחים והודו על פשעיהם והושמו במאסר ושם ראו את כלי מלאכת ההרוגים שהם המחכאת ואל מבאר'ץ ושבו מצרימה. ובחזרתם למצרים לפי דברי האשה שהודיעה כל זאת להרב המנוח הרב המופלא כמוהר"ר יו"ט ישראל ז"ל ולא רצה להטפל בה כמ"ש בהקב"ע. ולפי מה שביארנו בקב"ע הגוי המסל"ת שביום שנעלמו ולא חזרו למצרים לעשות את השבת כבר ההרוגים האלה היו ישיני עפר מיום הראשון. וכל זמן החיפוש בראשונה ובשניה כבר היו המתים נחו על משכבותם זה זמן רב וזה דבר ברור כשמש. כי כ"ז החיפוש בראשונה ובשניה עדין לא ניכר ביניהם אותות אהבתם. להנשא זה ע"ז. והגם אם לא נאמין להם שעד עבור ארבע שנים ממיתת ההרוגים אז קשרו ברית ביניהם להנשא זה לזה. ונעמיד את האמת למחצה. או לשליש או לרביע ור"ל אחר עבור שנה אחת. הרי הדבר ברור שההרוגים האלה כבר מתו. ביום הראשון להעלמתם מן העין ולא חזרו וא"כ מעולם לא נגעו זה בזה באיסור א"א חלילה. וזה ברור:
ורק זאת היתה טעותם. וטעות האשה יותר קלה כי הלא רז"ל אמרו אשה דייקא ומינסבה. וע"כ אם אמרה מת בעלי נאמנת כמ"ש מר"ן סעיף מ"ג ובאשר כי נתאמת לה בבירור שמת בעלה מהליכתה פעמים למקום ההריגה. ובאחרונה נתאמת לה הדבר יותר ויותר ע"י משפט הממשלה שתפסה את הרוצחים ככל האמור סמכה על דעתה להורות היתר לעצמה ולהחזיק נפשה לפנוייה מבלי שתקח מעב"ד מאת ב"ד הצדק שיתירוה כדת או איפשר דאנוסה היא בדעתה כי צעקה לפני ב"ד ואין מושיע לה כי לא רצו להטפל בעסק זה לפי דבריה היא. ואנחנו לא נדע טעם ב"ד שלפנינו שלא נטפלו לה. ואין לנו עסק בנסתרות ממנו. כי אולי טעמם ונימוקם עמם. וממנו נתעלם. עכ"פ אם כה ואם כה הרבה ילדות עושה. והרבה שכנים הרעים עושה. ועל הכל עניות מנוולת עושה. וע"כ החזיקה בהאיש מרדוך שיהיה לה למחסה ולמשען לחם. וסמכה על ידיעתה שבאמת מת בעלה. כאשר נתברר האמת עתה. לא שח"ו נתכונה לאיסורה בעוד זיקת הבעל עליה. חלילה כי אינינה בחזקת פרוצה ח"ו והדברים ברורים. וטעות הבעל מרדוך שישב עמה בלי מעב"ד שהתירוה סמך על דעתו כי באשר אביו הוא שמואל אל עאגז שאנחנו עסוקים בהספדו. שותפו של יעקב אל קוצייר, שאלמנתו היא סוקאר הזאת. ובאשר כי הוא ג"כ יצוא יצא לבקש את אביו בראשונה ובשניה. ונתברר לו האמת שאביו מת ונקבר ויעש לאביו אבל כדת. וא"כ מאחר שאביו ברור לו מיתתו. הוברר לו ג"כ שמת יעקב אל קוצייר כי רוצחים אחדים המה שהרגו את אביו ואת שותפו. ואין ספק שהמיתו את אביו והניחו את שותפו. וכאשר נתגלה האמת היום שהוא כן. וכאשר לא מצא מי שיטפל מצד ב"ד בהיתר האשה הנז' טפל הוא לה והתירה לעצמה. אכן לא שח"ו נתכוון לשכב את אשה בעודה באיסור אשת איש. וזה ג"כ נראה ברור:
ומאחר ששניהם לא לדבר עבירה נתכוונו. חלילה ורק עשו זה מעשיהם ואכלוה פגא. ולא המתינו עד שתמצא עדות המתירתם כאשר נמצאת. נלע"ד שמותרת לינשא לו. ולפי"ד שקדשה בפני עדים. הא ודאי שקידושיו קידושין גמורים למפרע. ושכן מצאתי להרדב"ז בתשו' הישנות סי' רע"א. שנשאל אודות עגונה שמדין לא הותרה. ובא ירבעם וקדשה והיה חשוד עמה. והשיב הרב תוך דברי התשובה וז"ל. וקודשי ירבעם מתלא תלוי ועומד שאם יבואו עדים קודם הקידושין חלו הקידושין למפרע. ועויי"ש בדב"ק. וה"ה בנדו"ד דנלענ"ד דשריא וכאשר העלה ג"כ בברכ"י והרב מוצל מאש וס' ישועות יעקב וד"ב:
והיה ראוי לקנוס אותם למיגדר מילתא בפני מפריצי הפרצה שבדור הפרוץ הלזה שלא ישאנה מרדוך לעולם. ולהתירה לשוק. לולי כי יראתי שמא יוציאו לעז על בניו שח"ו הם באיסור ממזרות. ואז תהיה תבוסתם שלימה ח"ו. וכאשר כתבת אחי בטוב טעם ודעת. אלהים יחנך:
ואולם בכל זאת לא נשלחהו ריקם כי סו"ס נייסרהו למשפט על זר מעשיהו לשבת עם פנוייה בלי חו"ק וכתובה כדש"ת. שעכ"פ כלה בלא ברכה אסורה לבעלה. ונקנוס אותו כפי כחו על זאת. וקודם שנודיע לו ההיתר לו ולבניו יתחייב לכתוב לאשתו כתובה כדש"ת ולחזור ולקדש בפני עדים ולברך בירכת ארוסין וז"ב כדש"ת. כי בודאי לא בורך בשעת אירוסין והיה במחשך מעשיהם. וכמנהג עירנו במצרים לברך אם לא בירכו בשעת אירוסין. עפ"י דעת מהריק"ש ז"ל כידוע. ואח"ז נודיע ברבים שהבנים כשרים לבא בקהל ה' ולענין הכהונה הדברים פשוטים כאשר כתבת וכן כתב מר"ן ז"ל לקמן בסי' ו' סעיף ח' ולא ראיתי צורך להאריך בזה:
כ"ז כתבתי להלכה. ולמעשה עד אשר יסכימו אתנו שני הרבנים מבעלי הוראה כי היכי דתמטי לן שיבה מכשורא. בעהי"ת ולהיות אמת וצדק ח"ש פה ק"ק מצרים יע"א:
הצעיר
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט (מקום החותם בית דין הצדק יכב"ץ דק"ק ברוך עמי מצרים יע"א)