ומצור דבש· רבי רפאל אהרן בן דוד
חלק אבן העזר · סימן ג
הלכות עיגונא דאיתתא אל ידיד נפשי, אח'י טוב ואח'י נועם, הרב הכולל, רב ספר"א נה'ר דבית דינינו פה עוב"י מצרים יע"א. כמוהר"ר מסעוד חי בן שמעון יצ"ו, אתה ה' תשמרהו כיר"א.
הטיבה ברצונך. לעיין בדין השאלה והקב"ע אשר אני מציג היום לפניך ולחפש בספרי הפוס' ז"ל אשר אתנו אולי יעלה מזור למשפחה זאת ויען כי הדבר נחוץ. ואתה ידעת אחי את העבודה המוטלת עלי בימים האלה ימי החורף אשר עסקי בית דינינו רבים. וגם כי טרוד הנני בטרדת מצוה להכניס את בני דוד יצ"ו לחופה בע"ה שתהיה למז"ט בתחלת חדש טבת הב"ק. ואפס לי גם מקום לשבת לעיין בספרים. כי ע"כ אוחילה כי תהיה לי מעי'ר לעזור בדין הזה. ותקותי חזקה כי חפץ ה' בידך יצלח. כי חכם לבב אתה בפ"י וה' יעזרך עדכ"ש. והנני מציע לפניך את השאלה. ונוסח הקב"ע אשר אני מעתיק לך מגוף הקב"ע אשר נכתבה בפנקס ומזכרת ב"ד בדף... נומירו... כאשר ידעת כל הענין כי מידך נכתבו הקב"ע במזכרת ב"ד כידוע. וזאת היא השאלה:
שאלה. עובדא הוה פה עוב"י מצרים יע"א. בשנת התרמ"ג. ששני אנשים מתושבי העירה. האחד שמו יעקב אל סנכרי בן אברהם. והשני סג'ן שמו שמואל הכהן בן מרדכי הכהן. אשר מלאכתם צורפי כסף וזהב. וזה דרכם לסבב בכפרי הערביים למכור מלאכתם וסחורתם ושבים לבתיהם. ונודעים בשמם ובמלאכתם ומעשיהם לכל תושבי מצרים יע"א. ובפעם האחרונה בש' התרמ"ג יצאו ולא חזרו עוד. וכאשר איחרו מן המועד לשוב לבתיהם. קול הקריה הומה. ופחדו כל העם פן קראם אסון להאומללים האלה. ונסעו ממצרים האשה מ' סוקאר אשת יעקב בן אברהם אל סנכרי הנעלם. ומורדוך הכהן בן שמואל הכהן הנעלם. זו לבקש את בעלה. וזה לבקש את אביו. והלכו וסבבו בכפרים ולא עלתה בידם להביא דבר ברור אם מתו או אם הם עודם בחיים. ושבו מצרימה בפחי נפש וזאת עשו האשה הישראלית ואיש הישראלי הנזכרים. בדרך סיבובם תחת אשר לא עלתה בידם לברר ולמצוא את הנעלמים. עשו לעצמם ונתקשרו בקשר רשעים זע"ז. ובזה מצאו עצמם מנוחמים וישבו זע"ז שלא כדת ושלא כהלכה. ובו בפרק כאשר נודע הדבר למע' הרב המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"ר יו"ט ישראל זצוק"ל שהיה יושב אז על כסא ההוראה במצרים כידוע. שלח וקרא אותם לפניו והוכיחם על רשעותם ופריצותם לשבת יחדיו כאיש עם אשתו. בעוד שהאשה עדיין לא יצאה מחזקת אשת איש כלל. כי אין עדות וחצי עדות ממיתת בעלה כלל והתרה בהם שיתרחקו זה מזה פיזור לרשעים. ואם לא ישמעו לקול מורים. ידעו כי בניהם אשר יולידו הם ממזרים ולא יבואו בקהל ה' עד עולם. והם ישאו את עונם. ובהיות שהנבל מורדוך הנז' הוא סודיטו. נתן כתף סוררת. וישב עם האשה הנז' באיסור והולידו בנים ובנות. ולהבדיל בין המתים והחיים בשנת התרנ"א אשר ישבתי על כסא ההוראה פה מצרים. נתודע לי ענין הרע הזה. עמדתי בכל כחי להפרישם ועזרו על ידי גדולי ועיני העדה העי"א. אכן ככלב שב על קיאו שבו שנית להתחבר כי קשתה עליהם הפרידה בסבת בניהם אשר ילדו. ובארץ החופש והדרור אין מה לעשות יותר מזה כי החזקנו את האיש והאשה שלא זכו למפירי דת. ומובדלים מעדת ה' ואת בניהם אנחנו מחזיקים אותם באיסור ממזרות כי באו מאשת איש שלא הותרה עדיין. וכן בעיניו עמד הנגע עד שנתינו זאת התרס"ו ליצי':
ובימים האלה. הדבר הזה הורעש ונזדעזע מאד. ביען שאחת מן הבנות שהוליד מורדוך הכהן הנז' מן האשה סוקאר הנז' הגיעה לפרק הנשואין ואנן ב"ד הצדק את המוטל עלינו עשינו להודיע לכל חתן הרוצה להתקרב אל הבית המנוגע הזה שלא נתן רשות לשום בר ישראל לישא את שום אחת מבנות כהן און הזה. משום חשש ממזרות וספק ממזרות שיש בהם כי עד ועד בכלל אין בידינו שום עדות כלל שמת בעלה של מרה זו סוקאר הנז"ל. והיאך נתיר את בניהם להנשא עם בר ישראל הכשרים. ואשריהם ישראל כל השומע יתן צדק לפועל ב"ד ויתרחק מן הכיעור. ומתוך צרה רווחה. כי בימים האלה בא לפני ב"ד איש אחד מתושבי העירה מוחזק בכשרות ויראת ה'. וזה דרכו תמיד לסבב בכפרים לעסקיו. ואמ"ל שהוא יודע עדות מה בדבר הנעלמים האלה מזה זמן כביר אם רצונינו לקבל עדותו. ותו"מ נתקבצנו מותב תלתא כחדא ביום הרביעי כ"ב לחדש כסלו דשנתינו זאת התרס"ו ליצי' וקבלנו עדותו הכתובה בפנקס מזכרת ב"ד הנז"ל. וזה נוסחה בלשון ערבי אות באות כאשר העד העד הנז' ככתבה וכלשונה ממש:
במותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתמין לתתא. ברביעי בשבת בכ"ב יום לחדש כסלו התרס"ו. כד אתא קדמנא הר' אליהו בן יעקב מלול נ"י מתושבי מצרים יע"א אשר ימי חייו שלש וששים שנה. ואמר לנו בזה הלשון אנא כונת מסתכ'דם ענד סי' כ'ליפ'ה לוי גונים יצ"ו פ"י סוואקן פ'י סנת 1894 וכונת ענדו מכ'זנגי. וכאן ענדו ייאחד גוי סאק'א מן אל נאס אל מחבוסין פ"י ללומ'אן איסמו עלי אל מעצראני. וכאן כול מא יגיב מוייא ללמכ'זן יבו'ץ פ'ייא פ'י אל טלוע ואל כ'רוג. וקעד מודת אשהר עלה האד'ה אל חאל יום מן דון מסכתו פ"י דוכאן דוד דיין אל תאגר פ"י סוואקן פ"י סוק אל ערב ואל גוי ד'אתהו פ'את עלינא וקולתלו אנא ליה בתט'ול עלייא כל ווקת? אנתא לך עלייה חאנה? קאלי אנא בנשאבה עליך וקולתלו. שבהך מוש בד'אתהו קאלי לא. הווא שבהי בד'אתהו קאלי. מוש אנתי אל מעלם נצ'ר אלד'י כהנת דוכאנך פ"י שבין אל כוס קוצאד אל ט'בטייה? קולתלו איווא. קולתלו מן אין תערפ'ני. קאלי למה נשתרי חאגאת מן אלסוק כ'ופ'ת אשופ'ך קולתלו איש גאבך הנה? קאלי אנא גית הנה מט'לום ט'ולם אל חסן ואל חוסין. קולתלו אנא ליה? קאלי. אנא גית הנה מט'לום פ"י קצ'יית יעקב אלקוצייר וסלימאן אל עאגז. מנשאן קולת אל חק ווקעת פ"י אל מושכל דה ואנא דלווקת נקולך אל חק. חיס מא נכ'אפש. בחיס אלד'י אתחכם עלייה אתחכם. קולתלו. אנתי כונת מן אל נאס אלד'י קטלוהוס. קאלי לא. אל נאס דון אנא כונת נערפיהום. כאנו כל יום סוק יגו יאכלו ענדי. פ'וק אל סאקיה וסירנה מערפ'ה פ"י יום אל יוקעה שיפ'תהום קאעדין יאכלו פ'וק אל סאקיה. פ'ול אכ'צ'ר ועיש וגבנה. ואנא בעוד ענהום. וואנא קאעד שופ'ת תלאת אנפ'אר בידוסו פ"י אל זרע בתאעי. קולתלהום ליה תדעסו פ"י זרע אל נאס ותכ'סרוה. קאלולי נחן קאצדין אל אתנין יהוד דול. קולת להום חראם עליכום. וואחד עאגז ואבנו ואיה אלי ווייאהום. מנשאן תאזוהום עומרהום מא ענדהום עשרה אוו עשרין גנה. חראם עליכום. פ'צ'לת נהאדד פ'יהום אתא וואן רגעו מן אל סכה. ומן בעד רובע סאעה סמעת זעקה. גרית עלה אל סאקייה. ווגדת אל אתנין מייתין. ואל קאטלין קודאמהום. וואחד איסמו עלי אל שיהי. וואחד איסמו אל בלטגי. קולתלהום איש כסבתו מנהום ואיה לאקיתו ווייאהום? מוש חראם עליכום די? קלולי וואנתא עאייוז איה? וכ'ופ'ת מנהום וקולתלהום אנא מוש עאייז מנכום תאגה פ'קט קימו אל רמ'מה מן ארצ'י. קאלולי אשתגל ווייאנא, מוגיד ענדי חתת שבאכ'ה. פ'חתו פ'יהא ואווצ'עו אל רמ'תין ורדמו אל תראב עליהום. וראח כל מן כאן לחאלו. מן בעדו למ"ה חצ'רו נסוואן אל מתוופ'יין ואולאדהום וקאמו אל עייאט מן אל חכומה. פ'אל חכומה בחסת ען אל פ'אעלין ומסכת עלי אל שיהי ואל בלטגי. לאמה אכ'דהום פ'י אל חכומה וקררוהום. ואננו פ"י אל באלהום אלד'י לם יכון יפ'תן עליהום אילא אנא [עלי אל מעצראני] וקאלו הומא פ"י אל חכומה אלד'י כאן מעאנה ראגל תאלת אסמו עלי אל מעצראני. וענד מא גאבתני אל חכומה וסא'לתני. קולת אל חק אלד'י גרא עלא ידי. והומא אל אתנין מדפ'ונין פ'י אל שבאכה. וענד מא פ'תשת אל חכומה פ"י אל שבאכה כאנו עלי אל שיהי ואל בלטגי. ארסלו אהאליהום ושאלו אל מייתין ורמוהום פ'י אל בחר. ואכ'דו עלי אל שיהי ואל בלטגי כיס אל פ'לום וגוואתו אל מחך בתאע אל פ'צ'ה וחדפ'וה פ'י ביתי. ועלא כדה חכמת אל חכומה עליהום וקאעד גנבי דוד דיין וקאלי כ'ללי באלך פ"י אל עדות די לאן די שהאדת עגונות. ודוד דיין תוופ'ה. ע"כ באה עדותו של האיש אליהו בן יעקב מלול שהעיד בפני ב"ד אחר האיום והגיזום באם לא יגיד וכו' ונכתבה התעודה הזאת במזכרת ב"ד הצדק וחתומים עליה:
רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט אברהם פריסקו ס"ט אהרן מענדיל בהר"ן הכהן ס"ט
ועתה אחרי הצעת השאלה וגם הקב"ע הנז"ל. אקוה כי תמצא ידך בע"ה לעיין בדברי הפוסקים ולהוציא משפטם לאור וה' ישלח עזרך מקדש להוציא דבר אמת וישמח לבי גם אני:
כ"ד אחיך הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט
וזאת תשובתי אליו למעלת עט"ר אחי ורא"ש הרה"ג ר"מ ור"מ דפה עוב"י מצרים יע"א כמוהר"ר רפאל אהרן ן' שמעון נ"י ויחי הו'ד לנצח. כיר"א.
דברי קדשו ושפיר גזרתו קבלתי. והאמנתי כי אדברה. כי כל עצמותי אחזו רעד. כי מה זאת עשה לי עט"ר האח שי'. האם בתחלת דבר אשר פקד עלי לסדר בס"ד ולדעת אם יצלח דברי במילי דאורייתא. מסר לי פס"ד ענין ערוה החמורה. ובפרט בנדו"ד אשר נאחזו בסבך האשה. וילדיה. ואם תהיה לאדוניה? ובדבר ערוה החמורה. גם לב האריה ימס. עאכו"כ לאיש צעי'ר הח'י. אשר לא בינת אדם לי. ומכיר אני את מקומי וערכי עלי. בן קטי'ן. ואיככה ארביץ להתרת כל הדברים היגעים שבנדו"ז. ולולי ידעתי שבריא בחיובא עלי לשמוע בקול דברו לא אחפוץ להכנס לתגר זה ולא להתפל בו כי יראתי. האמנם זאת אשיב אל לבי כי לא מפי תצא תורה לקרב או לרחק. ורק לאדונ'י ר"ם אשר לו העוז והמשרה. ורק שליחותיה דמר קא עבידנא להקל מעליו הטורח. ולחפש בספרי הפוסקים עד מקום שידי יד כהה מגעת. ואכתוב על הספר ובדיו מה שתעלה מצודת עיוני. ואערוך אותם לפניו לא להלכה ולא למעשה. ואם עזרני ה' וכיוונתי אל האמת ודברי ימצאו חן בעיני"ק אגיל ואשמח גילה אחר גילה. וזה החלי. וד' יעזור לי!:
והנה טרם אחל לעיין בעיקר הדין ראיתי ונתון אל לבי כאשר התחלתי בחקר הדבר כי הלא רז"ל למדונו דעת באמרם "אתתא דייקא ומתסבא" ועל זאת נשתוממתי כי על מה סמכה בדעתה האשה הנז' להנשא עם איש זר. ומה עלה בדעתה הן האשה הזאת אינינה פרוצה חלילה. ורק טועה בדמיונה. וע"כ אמרתי אני אל לבי עתה אשר הענין נמסר בידי אני הצעיר. יקל לי לשמוע דבר מפי הבעל והאשה הנז' אם הם כפי ידיעתם שהאנשים יעקב אל סנכרי ושמואל הכהן מתו ודאי. אף כי לענין דינא לא יועילו ולא יצילו דבריהם וידיעתם בדבר. אם אין עד בדברי אכן יועיל לי הודעתם בספור כל גלגולי הדברים שעברו ביניהם עם הממשלה הרוממה אשר תפסה את הרוצחים ונחבשו במאסר. לעזר מה בסעיף מן הסעיפים כי לא יתכן להם לבא לב"ד ולהכנס בשעריו. מחמת בושתם ואימתם מב"ד. ובפרט היותם מובדלים מקהל ה' זה כמה וכמה שנים. ועתה זאת עשיתי וקבלתי עדות הבעל והאשה בספיר המאורע ומה שנתחדש להם פטם שנית בשובם לסבוב בכפרים על יד עזר הממשלה הרוממה יר"ה וזה נוסח הקב"ע שעשיתי עפ"י מה שהגידו לנו:
במותב תלתא כחדא הוינא נחנא בי דינא דחתמין לתתא כד אתו קדמנא ה"ר מרדכי בן שמואל הכהן והאשה סוקאר בת סעד סוקאר ושאלנו מהם שיודיעו לנו פרטי הדברים ממה שקרה להם בעת נסיעתם לחפש על שתי הנעלמים הנז"ל והודיעו אותנו כי יש ליעקב אל סנכרי ושמואל הכהן הנעלמים כזה שלש ועשרים שנה ויותר. כי הענין הזה היה אחר מלחמת עראבי באשה בשש חדשים. ושהם [האשה סוקאר ומרדוך כהן הנז"ל] הלכו לחפש אחריהם אחר עבור שמנה ימים מזמנם הנהוג לשובתם מצרימה. כי מנהגם היה לנסוע ליל ראשון ולשוב לעשות שב"ק בבתיהם. וכי בלכתם לחפש עליהם בפעם הראשונה לא נודע להם מאומה ושבו בפחי נפש. ואחר עבור זמן מועט בא ערל אחד אצל האשה סוקאר הנ"ל ושמו צאלח. והודיע אותה כי בעלה הר' יעקב סנכרי ושמואל הכהן נרצחו בידי הגויים. עפ'יפ'י אל שיהי. ומחמד בלילה. ובנו חסן. וכשומעם הדברים האלה הודיעו הדבר להקונסול ונסעו היא ומרדוך בן שמואל הכהן שנית לכפרים ובידם כתבים מהממשלה להמודרייה שבמחוזה אירע הענין הזה. ושמקום הריגת שתי האנשים האלה היתה באל סאקיה. (עין המים) אבו שערה פ'וק בלד אשמון. וכי הרוצחים נתפסו ויצא פסק דינם ידוע להממשלה. ונחרץ משפטם לעבודת פרך חמש עשרה שנה. ושראו בעיניהם את הכלי מלאכה שהיו של הנרצחים. והם. אל מחכאת ואל מבאר'ץ והכירו אותם כי הכלים הנז' בעצמם הם שייכים להנרצחים ואחר זה שבו מצרימה. ובאה האשה סוקאר לפני מע' הרב כמוהר"ר יו"ט ישראל ז"ל והודיעה כי ענין בעלה ושותפו הנרצחים הנהו כעת בבית המשפט בהממשלה הרוממה ושכלי מלאכת הנהרגים הלא הם שמורים בבית המשפט. ושסבת ביאתה לפניו היא בעבור כי איזה בני אדם הודיעוה שאם לא תודיע הענין לבדה"ץ אזי תשאר עגונה כל ימיה. ושהרב הנז' ז"ל לא רצה ליטפל לדבריה וגער בה וגירשה מעל פניו. ושהאהבה שקשרו הם [האשה סוקאר עם מרדוך הכהן הנ"ל] היתה אחר עבור ארבע שנים לענין הנעלמים. ושהיא אח"ז נתקדשה בקידושין גמורים ממרדוך הכהן הנז' בפני ב' עדי"כ וזה שמם יאודה בונאן וראובן סונסינו. ומאז ועד עתה יושבים הם כדרך איש ואשתו. ושהיא טובלת בכל פעם אחרי נדתה ע"כ באו דבריהם ונכתב קבלת עדות בזה וחתומים עליה:
אהרן מענדל בהר"ן הכהן ס"ט אברהם פריסקו ס"ט מסעוד חי ן' שמעון ס"ט
ומעתה אלכה לי לעמוד על הדבר. אם יש בקב"ע של העד אליהו מלול הנ"ז נ"י כדי להתיר אשה זו וילדיה. ולרווחה דמילתא אביא כל הספיקות וס"ס שיש בענין דנא. ובשגם אולי יהיה איזה מהם שלא לצורך. בכ"ז לאהבת התורה והרחבת משפטיה אביא עמודי שש ספקות עומדים לי בדבר הזה כאשר אבארם אחת לאחת בע"ה:
הספק הראשון כי הישראלי המעיד הנ"ז בא לב"ד להעיד על מה ששמע מפי הגוי הנז"ל ועלינו לדעת אם נחשוב עדות הישראלי הנ"ז כמו גוי מפי גוי דמסתמא תלינן להקל שהיה מסל"ת. ונאמר שאף בעדות ישראל מפי גוי דינא הכי. או שנאמר כי ישראל מפי גוי עדיף טפי מגוי מפי גוי. או גרע ממנה:
הספק השני. אם עדות הגוי שהעיד בפני היהודי הזה אם נקרא מסיח לפי תומו. כיון שלא מאליו התחיל הגוי הזה לדבר שהרי מקדמת דנא ראהו כמה פעמים ולא דיבר אתו מאומה. רק הפעם האחרונה על ידי שהסתכל בו עוד הפעם כנהוג. ואמר לו היהודי מה אתה מסתכל בי בכל פעם. האם אני חייב לך דבר. ואז התחיל הגוי לדבר דבריו. האם נקרא זה מל"ת. או לא. וכיון שהדבר תלוי בספק אם הוא מל"ת אז חיישינן לפ' מור"ם ז"ל בהגהה סי' י"ז סעיף ט' דבכל דבר שהוא ספק אם הסיח לפי תומו או לא אזלינן לחומרא:
הספק השלישי. שבאמור הגוי להיהודי. גית פי' קציי"ת יעקב אל קיצייר וסלימאן אל עאגז. שאל אותו היהודי באומרו. "ואנתה כונת ווייא אלי קטלוהום" ואז התחיל הגוי להגיד ענין הריגת שתי האנשים האלה. ונמצא כי דברי הגוי באו לתשובה על שאלת הישראלי. וידוע כמה נתחבטו הפוס' ז"ל באופן כזה שבאו דברי הגוי על שאלה. שהרי הגוי עדיין לא הזכיר לא מהריגתם ולא ממיתתם. או חיישינן שמא נודע זאת להיהודי עפ"י קול הברה דאז אין משגיחין בבת קול ואולי מזה בא הגוי להעיד אח"כ ולא מיקרי מל"ת:
הספק הרביעי. אם הדברים שעברו בין הגוי ובין היהודי קודם שיודיענו מענין הנהרגים אם נקראים קשר דברים לדעת הפוס' ז"ל דס"ל בעינן קש"ד עם מסל"ת. או אין הדברים ההם נקראים קש"ד:
הספק החמישי. כי הגוי שהעיד בפני היהודי בהזכרת הנהרגים אמר את שמותם רק בשלילה. יעקב אל קוצייר (הקצר) וסלימאן אל עאגז (הסומא) ולא זכר לא שם אביהם ולא שם עירם. וכן לא זכר באיזה מקום (עיר) היתה הריגתם ובכן לענין דינא אי בעינן שיזכיר שמו וש"א וש"ע או סגי באופן זה. והיותר רעה חולה כי שם סלימאן הזה מהיכן יצא. באשר אחד מהנעלמים שהוא סומה שמו שמואל ולא סלימאן שפירושו שלמה ומאין נדע כי עדות הגוי באמירת סלימאן אל עאגז כונתו על שמואל האחד מהנעלמים הנ"ז ולא על איש אחר שבאמת שמו סלימאן והוא ג"כ סומא:
הספק הששי. כי הנבל מרדוך הכהן הנז' שבא על האשה סוקאר הנז' באיסור והוליד ממנה בנים ובנות כאשר נתבאר בהשאלה הנהו כהן בן כהן. ובכן נאמר שכיון שבא עליה בעודנה בחזקת אשת איש נאסרה עליו. או נאמר שאף אם תהיה האשה מותרת לינשא לבועל. כ"ז הוא אם הבועל ישראל. אכן הכא כיון שהוא כהן אין מקום להתירה אליו ומה דין הבנים שיצאו מהם אם הם כשרים לכהונה או נתחללו מהכהונה ע"י מעשי הוריהם:
והנה עתה הבא נבא לישב הספיקות הנ"ל כסדרן על ראשון ראשון. אם יעזור ה' בידינו. דהנה ידוע כי בעדות עיגונא דאתתא התירו עפ"י עדות גוי אחד וכן פשטה ההוראה להקל. ועיין להרב ישרי לב ולהרב כפי אהרן סי' ג'. וכן בגוי מפי גוי פשטה ההוראה להקל. האמנם בישראל המעיד מפי גוי. הנה הרב משאת בנימין סי' מ"ו וס"ג הביא דגוי מפי גוי הוא עדיף מישראל מפי גוי. האמנם רבו החולקים עליו והביא הדברים הרב שער אשר ז"ל משם מהר"ם אלשיך סי' מ"ד ומהרשד"ם אה"ע סי' ז"ך שכתבו דאם אמרו בגוי מפי גוי דתלינן להקל. כ"ש בישראל מפי גוי. ומכל מקים גם אם נאמר דלא עדיף. הא מיהא לא נמצא מי שיאמר דגרע הישראל מגוי והם חולקים על הרב משאת בנימין ז"ל, ולבסוף העלה הרב ז"ל דעכשיו שפשטה הוראה להקל בגוי מפי גוי. ודאי דגם בישראל דינא הכי וכהסכמת כל האחרונים. א"כ אף הכא נמי שהישראל מעיד מה ששמע מפי הגוי תלינן להקל רק דלכאורה נראה שיש הפרש. דהא שפשטה ההוראה להקל בגוי מפי גוי. הוא בגוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת כפ' מרן ז"ל באה"ע סי' י"ז סעיף ט"ז. אכן בנדון דידן שהיא עדות ישראל מפי גוי. דבישראל לא שייך ביה מסיח לפי תומו. אולי נאמר דלא סגי בהכי. אכן אשכחנא לה פתרין מדברי הרב באה"ט שם סי' י"ז ס"ק נ"ה שאם הישראל אומר מה ששמע מהגוי באופן שהגוי הראשון היה מסל"ת. הביא משם הט"ז דאפי' בישראל נמי מהני. ואנו אין לנו אלא פסק הרמב"ם ומרן ז"ל סי' י"ז סעיף י"ד וז"ל. וישראל ששמע מגוי המסל"ת מעיד מה ששמע ממנו ותנשא על פיו. ובכן היוצא לנו מזה כי בעדות הגוי שהעיד בפני היהודי הרי אשה יוצאה מאיסור דאורייתא:
ועתה נסורה נא ונראה הספק השני. אם דברי הגוי שהם העמוד הראשי לענין דנא. אם נקראים מסל"ת. כיון שלא מאליו התחיל הגוי לדבר רק על ידי שהיה מסתכל ביהודי והוכרח לומר לו מה אתה מסתכל בי ואז התחיל לדבר דבריו. הנה הרב הכנה"ג בהגהתו על הטור סעיף נ"ט העלה לנו דבר נאה ומתקבל. דהיכא דאיכא הוכחה דקושטא קאמר הגוי אזי אף אם לא הוי מל"ת משיאין על פיו. ונסתייע לדבריו מתשובת מהר"י קולון סי' קכ"א ותשו' מהר"ם מלובלין סי' ק"י וק"ל ופני משה ח"ב סי' ח' וכן הריב"ש ז"ל והביא דבריו מור"ם ז"ל בהגהה סי' י"ז ס"ד. ובבית יוסף משם מהר"י טאייטאצאק. ורמב"ם ז"ל בתשובותיו סי' קנ"ג שכל שהתחיל הגוי לדבר בעדו בלא שאלה אף שמתכוין להודיע הדבר והמקרה שהיא המיתה. מסל"ת מיקרי. דהמובן מהדברים "בלא שאלה" היינו מענין המאורע בעצמו או לשאול אותו בפירוש אם הוא יודע דבר מפ' ופ' שנהרגו אשר בודאי כי אז באופן זה לא מיקרי מסל"ת כיון שקדמה השאלה. אכן בנדון דידן אשר היהודי לא דיבר אתו כלום מענין המיתה ולא בא בדעתו כלל כי זה הגוי יודע כלום מענין זה. ובפרט כי מעדות הישראל בעצמו במה שעבר בינו לבין הגוי ניכרים דברי אמת כי היהודי לא היה מכיר להגוי בתחילת דברי הגוי. אם כן לא תבא שאלת היהודי להגוי באמירת מה אתה מסתכל בי להפקיע הגוי מדין מסל"ת. דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. והרי הם כדברים יוצאים מן הנדון לגמרי. באשר בענין העדות שהתחיל הגוי להעיד על הריגת האנשים הרי הוא מסיח לפי תומו ומגיד לו מה שקרהו בעבור שני הנהרגים הנ"ל. ובכן שפיר מיקרי מסל"ת. ואי משום שתכף שהכיר הגוי להיהודי ונתן לו סימניו שהוא פ' שהיתה חניתו בעיר פ' במקום פ' שאל אותו היהודי "איש גאבך הנא" ואולי כי בזה נקרא היהודי פותח פתח לדברי הגוי הרי בהדיא מצינו למהרשד"ם אה"ע סי' ר"ד והביא דבריו הרב הכנה"ג סי' י"ז סעיף ס"ד שאף אם שאלו לגוי אי מזה באת והשיב על ענין מיתת היהודי. מיקרי מסל"ת. וכן להרב משפטי שמואל סי' כ"ז. דאפי' אם נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה מיקרי מל"ת:
וכן ראיתי להרב שער אשר בתשובותיו סי' מ"ה שהעלה דכל שלא היה שאלת הישראל על גוף הנאבד אם חי אם מת אפי' אם באמת כונת השואל היתה למען דעת אם חי או מת. כל זמן שהגוי לא הבין כונתו, הוי מסל"ת. וכמ"ש הריב"ש ז"ל סימן שע"ז וש"ף דכל שלא באו דברי הגוי בתשובת שאלה. שפיר מקרי מל"ת. א"כ כ"ש וק"ו הכא שדברי ישראל הראשונים עם הגוי לא היה מענין המיתה. ולא מענין הנהרגים כו"ע! ויותר גדולה מזאת מצאנו ראינו להרב הט"ז והב"ד הרב באה"ט סי' י"ז ס"ק נ"ד דאם יש ספק אם אמר העכו"ם מסל"ת או ע"י שאלה ויש לנו אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקולא ואמרינן שהיה מסל"ת אפי' לכתחילה. כ"ש וק"ו הכא דאין כאן לא ספק ולא שאלה. ודברי הגוי בענין הריגת היהודים הנ"ז באו לפי תומם וכל האומדנות מוכיחות כי אין שקר בפיו. בודאי כי לא נמצא כאן שום חולק לומר כי אין זה נקרא מסיח לפי תומו:
וביודענו נאמנה את כל הדברים האמורים בישוב הספק השני. ועלה בידינו כי לגוי הזה יש דין מסל"ת אפי' אם הוא ע"י שאלה א"כ מאליו יוסר הספק השלישי במה שבתוך הדברים אמר לו הישראל "ואנתא כונת ווייא אלי קטלוהום" דאין באמירה הזאת שום כח להרע לעדות הגוי מכמה טעמים. הא' שהישראל לא התחיל בשאלה הזאת כ"א עד שכבר הודיעו הגוי כי הוא בא או הובא בענין יעקב אל קוצייר וסילמאן אל עאגז וזה לא מיקרי שאלה. כי השאלה היא אם תבא מהשואל בתחילת הדברים. היינו בתחילת הענין לא כן אם הדברים הראשונים היו בלתי שאלה כו"ע כאשר נתבאר. ושנית שהישראלי השומע באה שאלתו בדברים הנ"ל מתוך דברי הגוי בעצמם שכאשר אמר לו הגוי "גית הנא מט'לום ט'ולם אל חסן ואל חוסין פ"י קצ'יית יעקב אל קוצייר וסילמאן אל עאגז" שהרי זכר לו מאורע האנשים האלה ובשגללם הובא הנה עם היותו חף מפשע. ואז שאל אותו הישראל. אם אף הוא נמנה מההורגים. וזה לא מקרי שאלה שתתן כח להרע להעדות. שהרי גדולה מזו פסק מר"ן ז"ל בסי' י"ז סעיף ט"ו. דעכו"ם שהסיח לפי תומו תחילה אעפ"י ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע ה"ז נאמן ומשיאין על פיו. ושלישית שאף אם באמת נחשוב את דברי הישראל לשאלה. הלא רבו הפוס' ז"ל שהעלו דאף אם נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה אין בכך כלום:
ואם משום פן ואולי נודע זאת להיהודי. טרם שמעו דברי הגוי באותו זמן. על ידי הברה. ונאמר כי מזה בא הגוי להעיד אח"כ. גם לזה אין לחוש כלל דהרי אף אם נאמר שהגוי הגיד ע"י הברה. הלא אף הפוס' המחמירים ע"י הברה היינו דוקא בטביעה דיש נטבעים ואינם מתים. אבל בהריגה לא דודאי אינו מעיד רק עפ"י הברה אם לא שנודע לו בבירור שנהרג וכן הביא הרב שא"ש ז"ל בתשובותיו דף נ"א ע"א משם מהרשד"ם ומהריק"א יעו"ש. ותו עוד אחרת דאם ציין מקום ההריגה תו לא חיישינן לקול הברה. וטעמא רבא איכא בדבר. באשר כי בהריגה אי איפשר לדעת מקור הדברים אם לא כי יקדים לזה איזה קול הברה. כי כאשר נעלם איזה איש רח"ל ויצאו בני ביתו לחפש עליו ויש רגלים לדבר כי הנעלם ההוא נהרג. הלא בשגם לא נודע אם נהרג ובאיזה מקום וזמן נהרג. הלא מחוייבים אנשיו לתת ידיעה להממשלה. והממשלה תחפש לדעת איפוא נעלם האיש ההוא ויבוררו הדברים לדעת דבר אמת. ואם באמת כי אפי' זאת תקרא הברה וחיישינן לה. א"כ לא שבקת חיי כי אי איפשר לדעת אופן הריגה אם לא יקדים לזה איזה קיל הברה. לכן הפוס' ז"ל שינו בין טביעה להריגה כי הפרש גדול יש ביניהם. והנה הכא בנדו"ד הגוי הנז' הגיד כל פרטי המקרה מראש ועד סוף. וציין מקום ההריגה. ומלבד מה שהעיד שהרגום ההורגים דקדק לומר שראה גם את ההורגים וקדמה לו הידיעה קידם לכן. והוסיף לומר שזאת עשה לבקש מאתם שיסירו גויות הנהרגים מתוך ארצו ישדהו. א"כ הא ודאי דידע שפיר דברים על בוריין. והראיה לזה שהממשלה חשבה אותו לאחד ההורגים היותו בין פושעים נמנה. ונחרץ משפטו אף הוא לעבודת פרך. כי היה לו להודיע להממשלה תכף מה שקרהו בענין זה ולא לחשות עד אשר נודע הדבר להממשלה מפי זולתו. כי אז יענש כמוהם. והיוצא לנו מזה כי הגוי המעיד הנז'. על ידו וידיעתו היה ענין שני הנהרגים האלה והריגתם. ובאופן כזה הביא מהרשד"ם באה"ע סי' מ"ז דכיון דדקדק לומר הרגו ושחטו אותם בודאי דידע שפיר ועדותו מועלת. ועוד טיבותא אחרת איכא בעדות דנא שמלבד שהזכיר הריגתם סיים לומר "וקברנום במקום פ'" אשר באופן מת וקברתיו לית מאן דחייש לקול הברה. ועוד כי אפי' הפוס' דחיישי לקול הברה היינו דוקא כשהגוי משנה דבריו מקול ההברה. וכן מפורש בתשובת מהר"ם מלובלין ז"ל סי' קכ"ח אפי' בההיא דנטבע. ובכן בנדון דידן דברי הגוי יתנו עידיהן ויצדקו כי בפיו נכונה שהרי הוא הגיד את כל הענין מה שקרה לו ובאו דבריו מפורשים ומכוונים אל האמת באשר כל האומדנות מוכיחות דקושטא קאמר:
וכל שכן אי בעינא תו לצרופי עם כל הני טעמי ההיא דרבינו משולם והרא"ש ז"ל ודעימיה הסוברים דמתירין את האשה אפי' עפ"י קול הברה בעלמא. ובזה דן הרב מהר"ם אלשקר ז"ל בתשובה סי' קי"ג להתיר אפי' בקול הברה בעלמא. באופן דבהצטרפות כל הני טעמי הרי אשכחנא הרבה צדדים ולא חיישינן לקול הברה:
עתה נשים עין לראות ולדעת אם הדברים שעברו בין הגוי ובין היהודי קידם שיודיענו מענין ההריגה אם נקראים קשר דברים או לא. דהנה ידוע דלדעת הר"ן ז"ל בתשובי' סי' ג' והביאה הב"י באה"ע סי' י"ז סבירה ליה דלא חשיב מסל"ת כ"א בקש"ד לפניו או לאחריו. אכן רבו הפוס' האומרים דלא בעינן קש"ד. וכך פשטה ההוראה. והנה בנדון דידן מלבד כי אף הר"ן יודה דכשבאו דברי הגוי כמתאונן על צערו על אשר נגזר עליו לשבת בבית האסורים בעבודת פרך וכאשר בא מבואר בדבריו דזה הוי קש"ד לפניו היינו טרם התחיל לדבר דבריו בענין המיתה. ותו דהכא איכא קש"ד גם לאחריו במה שאמר שהלך לראות מה קול הצעקה הבאה אליו ובלכתו ראה את ההורגים והנהרגים. והוסיף לומר להם מה הרוחתם מהם. והוכרח אף הוא לעזור עמהם ולהוליכם לשבכה לקוברם. ובכן הרי ברור הדברים שאין לך קש"ד יותר מזה. דהרי איכא קש"ד לפניו ולאחריו. וכמ"ש הרב הכנה"ג והרב עדות ביהוסף ח"א סי' י"ד והביא דבריו הרב שא"ש ז"ל אה"ע סי' יו"ד דאם אמר הגוי הרגו אותו והשליכו איתי לנהר גם הר"ן ז"ל יודה דהוי קשר דברים. כ"ש הכא אשר הגוי הביא כל פרשת העיבור במה שאירע לו מראש וע"ס הרי אין לך קש"ד יותר גדול מזה. וגדולה מזאת מצאתי מפורש דאם באו דברי הגוי כמתאונן על צערו אין צריך קש"ד כו"ע. ובכן נאמר. כי אי בעינן קשר דברים לצאת ידי חובת סברת הר"ן ז"ל ודעימיה. הא איכא קש"ד לפניו ולאחריו וגם אם נחשוב שלדעת הר"ן ז"ל אין כל זה נחשב קש"ד. הא כשבאו דברי הגוי כמתאונן אפי' הר"ן ז"ל יודה דאין צריך. והדברים פשוטים.
האמנם פש גבן מאי דקיימא באנפין כי הגוי הזכיר רק בשלילה. השמות יעקב אל קוצייר וסלימאן אל עאגז בלתי שיזכיר שם אביהם ושם עירם וכבר נודע כי לענין דינא בעינן שמו וש"א וש"ע. ולדעת כל הפוס' ז"ל דבבציר מתרתי מנייהו לא סגי. והכא בנדו"ד ליכא רק חדא שהיא שמותם וכן לא הזכיר באיזה עיר היתה הריגתם האם סגי בהכי או בעינן שלשתן יחד או לפחות תרתי מנייהו. ועוד הכא איכא גריעותא אחרת בשם האחד הנעלמים שהזכיר שמו בשם סלימאן שפירושו שלמה. והאמת איני כן אלא שמו שמואל. ומאין יצא שם סלימאן ואולי עדות הגוי באה על איש אחר שבאמת שמו סלימאן. ולא על שמואל קא משתעי:
הן אמת כי בנדון דומה לזה הביא הרב שא"ש בתשובותיו סי' יו"ד ראיה להתירא מההיא דפ' האשה בתרא דאמרינן התם מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא גוי אחד ואמר חבל על קולר שהיו מהלכים לאנטוכיא שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. ושוב מעשה בששים בנ"א שהיו מהלכין לביתר ובא גוי אחד ואמר חבל על ששים בנ"א שהיו מהלכים בדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. והנה לפי דברי הרא"ש ז"ל בתשובו' דהיתירא דהתם היתה משום שהזכיר הגוי מנין האנשים ומקום הליכתם. ובכן אף בנדו"ד דבשגם נאמר כי גדולה מזאת איכא הכא שהזכיר שם פ' ופ' ומתו וקברתים במקום פ' בצירוף שני ההורגים והשלכתי עליהם עפר. אכן כלפי זה יש גריעותא אחרת בנדון דידן. דאלו בנדון הגמ' הרי הזכיר שהיו מהלכים לאנטוכיא וביתר וכן אמר בעדותו. א"כ הרי הזכיר מספרם ושם עירם והרי איכא תרתי הנותנים ידיים להיתר וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. אכן בנדון דידן לא הזכיר רק יעקב אל קוצייר וסלימאן אל עאגז בלתי הזכרת ש"ע וש"א ומאין נודע אם אלו הם הנהרגים והרי כמה יעקב וסלימאן איכא בשוקא. אשר בזה מצינו למר"ן ז"ל בתשובו' מחמיר בזה הרבה. וכן ידוע הסכמת הפוס' ז"ל להחמיר בזה. ובקונטריס עגונות רמ"ז קכ"ט דארבעה גאוני עולם מחמירין בזה ומי יקל ראשו כנגדם! אלא דאי משום הא כבר כתב מהרשד"ש ז"ל והביא דבריי הרב דרכי נועם סי' כ"ט והרב משפטים ישרים הנד"מ סי' ר"ב וז"ל. מה שצריך שמו וש"א וש"ע שלשתן יחד כפי דעת מהפוס' ז"ל או תרתי מינייהו כל זה פשיטא דלאו מילתא בלא טעמא הוא דנימא דבר זה הוא חק. אלא טעמא רבא איכא. והוא כי היכי דנדע על איזה איש מדבר. וכל שידענו בבירור על מי מדבר די בזה. עוד כתב וז"ל ועוד דהכא לא צריכנא להאי דבשלמא היכא שהעד אינו מכיר האיש אשר הוא מעיד עליו אשר אז איכא לספוקי על איזה אדם מעיד. אבל בנדו"ד שהגוי היה מדבר ומבשר על איש ידוע לו. גם ידוע להאיש אשר הוא מודיע לו. אין כאן שום ערעור עכ"ל והרב מהרשד"ם ז"ל התיר על עדות גוי שא"ל לישראל "סופיטיס סי' אקיל אמיגו מורייו" פי' ידעת אדון אותו החבר מת. ופסק הרב ז"ל דכיון שלא היה עסק בין הגוי ההיא ובין הישראלי כ"א על אותו היהודי. אשתו מותרת. וכן פסקו רוב הפוס' דאם מדברי הגוי ניכר שעל אותו האיש מדבר עדיף משלשתן וכן אם יש הוכחות ברורות שעל אותו האיש קא מסהיד אין צריך הני תלת וכן העלה הרב הון רב בתשו' דף ל"ח וט"ל בההיא דהרוג שלא הזכיר אף שמו והעלה דכיון שמספר בעיר המבוקש ועליו הוא אומר הגוי הנז' ואין נפקד מהעיר אלא הוא מהני אף שלא הזכיר את שמו. וכן פסק הרב מהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' סי' ס"ג דכשהגוי מדבר על איש ידוע לו ויודעים אנו על מי מדבר די בזה. ובכן גם בנדון דידן שדיבר הגוי כמו שהוא פשוט אליו שהישראלי הר' אליהו מלול הנ"ז מכיר את אלו הנהרגים בהיותם כולם מעיר אחת ואין השמות האלה אנשים אחרים ידועים לשניהם אלא אלו הנעדרים נראה בשופי להתיר אעפ"י שלא הזכיר לא ש"א ולא ש"ע. וכן העלה מהרשד"ם ז"ל בח' אה"ע סי' נ"ג והביאו הכנה"ג סי' י"ז סי' רכ"ב דכשאמר הגוי ליהודי שהיה מעיר פ' היהודי פ' נהרג הוי כמזכיר שם עירו. והיינו כי לא הזכיר רק שמו. ואתייא זאת לחשבה כשם עירו כדי שיהיו בה תרתי. שמו וש"ע. אף שלא הזכיר שם אביו. וכן מה שהביא הכנה"ג בסעיף רט"ו משם הרב משפטי צדק ח"ב סי' ס"ג שאעפ"י שהמעיד לא העיד בעיר הנהרג אלא שתפסוהו בעבור הנהרג מעיר אחרת והודה שהרגו הרי הוא כמזכיר ש"ע והיוצא לנו מזה בנדו"ד דכיון שהגוי מכיר את היהודים הנהרגים מקדמת דנא ומספר ליהודי בן עירם של הנהרגים היודעם ומכירם ואין השמות הללו נעדרים מהעיר אלא הם בעצמם אין צורך להני תלת. וכמו שהביא הרא"ש ז"ל בתשו' סי' ל"ה משם הרמב"ם ז"ל שהוא אחד מהד' אופנים שביאר שם. וז"ל כשיחפשו העיר שיצא משם לדעת אם לא יצא משם אלא הוא אעפ"י שאותו המת או הנהרג הוא אחד לבדו ואעפ"י שלא היה לא שמו ולא שם אביו ולא שם הליכתו ידוע סגי בהכי. וכן בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קל"ב דאם מתוך העדות מוכיח שהמעיד או המל"ת היה מכירו שנהרג. בהזכרת שמו לבד סגי. והכא הא איכא שמו וש"ע בצירוף סברות הפוס' ז"ל שהבאנו מעלה לחשבו כשם עירו. ובר מין דין טיבותא אחרת איכא הכא כי הנהרגים הם שנים. וכל שעדות הגוי באה על נהרגים או מתים שהיו יותר מאחד אעפ"י שלא היה לא שמם ולא שם אבותיהם מהני. וזה הוא ג"כ אופן שני מהד' אופנים שהביא הרא"ש משם הרמב"ם ז"ל:
ועוד אחרת איכא טיבותא בנדון דידן בהעדות שהעיד הגוי בפני הישראלי. שהגוי לא הסתפק באמירת השמות של הנהרגים יעקב וסלימאן. רק הוסיף והיה נותן בהם סימנים בעצם גופם. באומרו יעקב הקצר וסלימאן הסומא. והרי זאת עולה יפה משיזכיר שם עירם או ש"א. כי טעם ההכרח להם הוא רק לברורי מילתא כי היכי דלא ליחלפו באחרים. והנה בנדו"ד שהוא נותן סימני הנהרגים באומרו פ' הקצר ופ' הסומא הניכרים לכל יושבי העיר הא ודאי דליכא שום ספק שיוחלפו באחרים. דאנן ידעינן שאין שום יעקב קצר וסלימאן סומא שהיו שותפים והלכו לכפרים לרגלי מלאכתם ולא שבו. אלא אלו. ובודאי דטפי עדיף מזכירת ש"א וש"ע. וכן מצינו להרב גו"ר בתשו' סי' ח"י וכן להרב הין רב אה"ע סי' ד' שאסף וקבץ סברות הפוס' ראשונים ואחרונים דאם הזכיר שמו ושם אומנותו לכ"ע מהני עם דבההיא באמת איכא למיחש שמא החליף אומנותו אח"כ. כ"ש וק"ו הכא דנתינת סימנים בעצם הנהרגים ודאי דעדיף טפי משם אומנותם. והגם שמר"ן ז"ל ומור"ם ז"ל באה"ע סי' י"ז הבחנה עשו בין סימנים המועילים לשאינם מועילים. ושם מבו' כי ארוך וקצר אינו סימן מובהק וגם בסומא לא הוזכר כלל. ומשהביאו שם כל הסימנים התלוים במומי העין כמו העדשה ע"ג העין שהביא הבאה"ט סי' י"ז ס"ק ק' ועין אחת זולפת שהביא משם הרא"ש. ולא הוזכר הסומא להיותו נמנה מבעלי הסימנים. יובן מזה דסומא לא הוי סימן. אכן הני מילי בההיא דמצאוהו הרוג או מת דבעינן שיהיו פדחתו ופרצוף פניו קיימים שפסק מר"ן ז"ל בסי' י"ז סעיף כ"ד דאם ניטלו אלו אין הסימנים מועילים לכלום. והיינו כי בההיא ליכא לא אומדנות ולא הזכרת שמו ולא שום דבר בהא ודאי דיש סימנים המועילים ויש שאינם מועילים אכן בנדון דידן שאין העיקר הוא הסימנים כמו שאין אנו צריכים להם מכל וכל כיון שקדם לזה כל הדברים המועילים להיתר עיגונא דאתתא. ורק הסימנים אלו הם צירוף למה שקדם הא ודאי כי כל סימן וסימן שיהיה. יהיה נחשב לסימן מובהק. ותו דבנדון דידן נוכל לצרף עם הסימנים גם את אומנותם שהרי העיד הגוי שהיה להם כים מעות ומחך פ'צ'ה שיובן מזה שהיתה מלאכתם בכסף ושברי כסף. וכן בעדות האשה סוקאר ומרדוך כהן שראו בעיניהם לפני כסא השופטים את כלי מלאכת הנרצחים שהם "אל מחכאת ואל מבאר"ץ" השייכים למלאכת צורפי זהב וכסף. ובכן אם נצרף יחד סימנים המובהקים שהם בעצם גופם עם סימני אומנותם בודאי שברור הדבר כי אינם נחלפים באחרים. וכן פסק הרב הכנה"ג סי' י"ז סעיף ר"ז דאפי' לדעת המחמירים דמצריכין שם עירו היינו היכא דלא קאמר אלא פ' בן פ'. אבל אם אמר פ' שיש בו דבר פ' והוא דבר מסויים בו דידעינן בודאי שהוא בזה ביחוד אתתיה שריא. והביא סיוע לדבריו ממהר"ם אלשקר ז"ל ומהר"ם אלשיך ז"ל. יעויי"ש דהרי משמע מדבריו פ' שיש בו דבר פ' וכו' ודבר מסויים וכו' היינו סימן יהיה מה שיהיה לחיזוק הזכרת השם. וכן הכא נמי יעקב שהיה קצר וסלימאן שהיה סומא. פשוט הדבר כי יש בירור גדול בדבריו:
ואי משום שהגוי אמר בעדותו שם סלימאן אל עאגז. והאמת שהיה שמו שמואל. הנה טרם כל אנו באים להתיר את האשה סוקאר אשת הנעלם השני שהוא יעקב אל סנכרי. ולא לאשת שמואל כי ההיא כבר נלב"ע וחלי"ש ונתפרדה חבילתה בלתי שום פס"ד. אכן גם אם באמת היתה אשת שמואל עודנה בחיים ורוצה אשה היתר לעצמה. לא חיישינן בשביל שהחליף הגוי שם שמואל בסלימאן. מתרי טעמי. חדא דאנן ידעי כי משפט הגויים קוראים סלימאן למי ששמו שמואל וכן עינינו הרואות בבני הכפרים קוראים גם לשם שמואל בשם סלימאן. כי שם שמואל לא מרגלא בפומייהו דהגויים. ועדות נכונה לזה. מזכרת הגיטין דבית דינינו פה מצרים באיזה אחד הבא מהכפרים לגרש את אשתו ושמו שמואל מעריסה ונקרא בפי הכל סלימאן וכותבים בגט שמואל דמתקרי סלימאן. ובנדו"ד כבר נתברר שהגויים בכפרים היו קוראים אותו בשם סלימאן. והנה ידוע דבעדות עיגונא דאתתא הקילו רז"ל כי כל היכא שאנו יכולים לתרץ דברי הגוי לא מיקרי הכחשה ושנית. בנתינתו סימן שהיה סומא הלא אף אם לא הזכיר שמו כלל שפיר מהני. שהרי בהדיא מצינו להרב הכנה"ג שהביא משם מהריב"ל שם בסעיף ר"ו דאם נתן בו סימן בינוני כגון שעינו אחת זולפת וכו' דלדעת הרא"ש ז"ל לא חשיב לה סימן ובכ"ז הרי הוא כהזכיר את שמי. וכן הרב שא"ש בתשובו' דף ע' משם הרב דכ"מ ח"א אה"ע סי' יו"ד דסימן בינוני ממלא את שמו. והיותר גדולה מזו דבאשר בעדות הגוי אהני לן להיתירא דאשת יעקב הנעלם השני. הלא בודאי דאהניא לן גם לאשת שמואל הנעלם. דאנן ידעינן כי זה הוא שהיה עמו ולא נעדר מהעיר אלא הוא וחבירו הזה השני. ובכן אין שינוי השם הזה מעלה ומוריד לענין דנא:
ובכן אחר שכבר יצאנו ידי חובת כל הספיקות. ובודאי כי אתתא דא שריא להתנסבא מכל הטעמים שכתבנו עוד נוכל להסתייע לדברינו בהיתר האשה הזאת מתשובת הרב מהר"י בירב ז"ל שהביא הרב המבי"ט בתשו' בח"א סי' קפ"ח בנדון מי שאבד זכרו שעברו שתי שנים ויותר וכתב כי האשה מותרת לינשא לכתחילה. והרב צל הכסף סי' ד' ציין כמה מהפוסקים דס"ל הכי והתיר בנדון כזה אפי' במים שאין להם סוף שהוא מדאורייתא. כ"ש ביבשה שהוא ספיקא דרבנן. ועם כי הגאון הרב חק"ל ז"ל סי' י"ב הביא דברי הרב המבי"ט ז"ל והביא כמה מהפוס' שדחו דבריו. מ"מ כתב הרב ז"ל דדברי הרב המבי"ט ז"ל הם סניף גדול להתיר בענין עיגונא דאתתא וכן הרב גו"ר בתשו' באה"ע סי' ז' דבנטבע ועבר יב"ח ולא נודע זכרו סגי להוציאה מאיסור דאורייתא. א"כ הכא בנדו"ד כי הוא ביבשה דהויא איסורא דרבנן וכבר עבר שלש ועשרים שנה מאת העלמתם ואבד זכרם ונשתקע לגמרי. פשיטא דנשיהן מותרות לינשא לכתחילה:
עתה נסורה נא ונראה לקשר רשעים האיש מרדוך בן שמואל הכהן עם האשה סוקאר אשת יעקב אל הנכרי הנהרג. מה דינם אם יש מקום להתיר נישואיהם. או לעשות פיזור לרשעים באולי היא אסורה עליו. והנה האמת כי מן הראוי היא למחות להו מאה עוכלי בעוכלא על זדונם ורשעתם להורות היתר לעצמם ודימו בדעתם כי לית דינא ולית דיינא ח"ו ויתבי באיסורא זה רבות בשנים בכל עוד שלא נתברר לב"ד מיתת הבעל. ועדין לא הופקע ממנה זיקת אשת איש. וכונתם להרבות ממזרים בישראל ח"ו. אשר גם אם יצאו מסוג ממזרים. לא הוטהרו מסוג בני זנונים ונדות רח"ל. והיה להם ללכת ולבא לב"ד ולהציע לפניהם כל העדיות והראיות שידעו מהמקרה הנז' מראש וע"ס ואז היה יוצא כנוגה צדקם אם לקרב או לרחק ולפי דברי האשה בעדותה שבא אליה העכו"ם צאלח והודיע אותה מהריגת בעלה. מדוע לא השכימה להודיע העדות הזאת לפני ב"ד הצדק. ובדה"ץ היה נטפל לברר וללבן הענין עד יצא דבר המשפט. וחלילה לאיש צדיק ר"מ ור"מ כהמנוח הרה"ג ר' יו"ט ישראל ז"ל שתבא אליו בת ישראל שכבלי עיגון רחבים צפויים לרגליה להחשיך ימי עלומיה. לגרשה מעל פניו ולצעוק עליה. אם היא כדת אומרת לו דינא קא בעינא. אלא בודאי כי עובדא הוה הכי. כי בשובם מרדוך הכהן וסוקאר הנ"ל מהכפרים בפעם ראשונה או בפעם שניה לדבריהם כבר קשרו אהבה זע"ז והיה רגיל אצלה יומם ולילה ובהודע הדבר להרב מארי דאתרא בזמן ההוא שלח והתרה בהם להתרחק זה מזה כי עדין האשה הקושית בכ"ז שלא נתברר לב"ד ממיתת בעלה הרי היא עדין בחזקת א"א. והם לא הטו אוזן לקול מורים. ואולי כי לפי דעתם היה הדבר מבורר ממיתת שני הנעלמים האלו ולכן הורו היתר לעצמם. ומזה חרה אפו להרה"ג ר' יו"ט ז"ל וזאת היא המסורה האמתית ונכונה שיש לב"ד בדבר הזה. וגם לפי דבריהם שאחר ד' שנים נתקדשו זה לזה. נאמר שכן הדבר וכן עשו להשקיט פיות ההמון היודעים כל הענין ושהם יושבים זע"ז באיסור. ונתחכמו לעשות הקידושין. שלפי דעתם כי מעתה ישיבתם זה ע"ז הרי היא בהיתר ולא באיסור בנחת ולא בצער וזה הוא טעמו ונימוקו של הרב ז"ל שלא רצה ליטפל בדינם וגער בהאשה הנז' להוציאה מעל פניו. ומן הראוי היה גם עתה שלא ליטפל בהם. ודי לנו אם נשיג זאת ונציל את האשה מחזקת א"א ואח"כ תחול אשמתם על ראשם. ועדת ישראל נקיה מכל רע. ולא לתת להם יד לינשא זה עם זה. למטן כל העם ישמעו וייראו וידעו כי יש אלהים שופטים בישראל אכן לדאבון לבב אין דורנו עולה יפה ואין בכח ב"ד להעמיד דגל הדת על תלה. כאשר הנסיון הוכיח בחברת פועלי עון הללו. גם מכ"ג שנה ויותר אשר הדור ההוא היה יותר מוכשר וירא חטא מדורינו זה. והרבה טרחו ויגעו להפריד קשר בוגדים ותקותם נשארה מעל. עוד זאת רעה חולה כי במשך השנים הרבות האלו כבר הולידו בנים ובנות לרוב ומצוה רבה היא לחפש צד זכות על הבנים האלו אשר בשגם הוריהם חטאו הם לא חטאו. וחיישינן פן כאשר יגדלו ויכירו לדעת כי הוריהם יושבים באיסור בלתי שום היתר מב"ד ואין פוצה פה. פן יצאו לתרבות רעה ואז יהיה יפה כח הבנים מכח האבות ומי יודע מה תהא אחריתם ומה תקלה תצא מהם ועוד אחרת כי המשפחה הזאת שוררים בה עוני ומחסור עד זיבולא בתרייתא. ואם נרחיקם לבא בקהל ה'. אזי יש ח"ו חששה להמרת דת ועניות מעברת אדם וכו' וע"כ רז"ל ראשונים ואחרונים בענינים כאלו הקלו הרבה. ואמרו שעיגון פסול לבא בקהל. אין לך עיגון יותר גדול מזה. כמבואר מסוף תשובת הרב פתחי תשובה סי' י"ז שהביא משם תשובות רע"ק איגר ז"ל ומתשובות הרב חתם סופר סי' ל' ול"א ול"ה יעוי"ש:
והנה מצד להתיר להאשה הזאת שתנשא עם הבועל בעצמו. מלבד כי בזה אין הסברא נותנת שתחול עליהם ההלכה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שפסק מר"ן באה"ע סי' י"א סעיף א' דההיא קא משתעי באופן אשה שזינתה תחת בעלה ובעלה קיים שמוציאין אותה מתחת הבעל בגט אפי' היו לה כמה בנים. אזי בודאי שכשם שנאסרה על הבעל כך נאסרה לבועל. האמנם בנדון כזה שבאמת נתברר כי לא בא עליה רק אחר מיתת בעלה אין מקום לאמירה זאת ובסור הסבה יוסר המסובב:
וכעין זה ממש הובא בתשובת הרב ברכי יוסף אות ה' שהביא בשם הרב מוצל מאש סי' מ"ו שנסתפק על מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת א"א ובעלה הלך למדינת הים ושניהם לדבר עבירה נתכוונו ברצון. ואח"ז נתברר שבזמן שזינתה כבר היה מת בעלה אי שריא לבועל או לא כיון דכיונו לדבר עבירה והעלה הרב להתירה לבועל מדינא. והרב ישועות יעקב סי' ק"ו הזכיר ג"כ ספק זה בשם רבנים אחרונים והוא ז"ל כתב דמה ספק יש בכאן? דבודאי מותרת. כי מה בכך שכונתם היתה לאיסור הואיל ובאמת לא זינתה. וגם הביא ראיה מההיא דכתובות כל היוצא למלתמת ב"ד ג"כ כותב לאשתו אף דבשעת מעשה ספק היה יעויי"ש. ועיין להרב פ"ת סי' י"א ס"ק ג' וכן ראיתי להרב ישרי לב ז"ל ח' אה"ע אות א' שהביא ג"כ דברי הרב מוצל מאש הנז' ודברי ג"ע הרב חיד"א ז"ל על הברכים אה"ע סי' י"א דפשיטא ליה דמותרת ומעלת נכדו האי תנא דידן הא"ח נפשינו הרה"ג ר"מ ור"מ תנא דבי אליהו שי' ציין לזה תשובות רבות הלא בספרתם ז"ל שהעלו להתירה לכתחילה בלי שום פקפוק והנה בנדון דידן בשגם כי אם לא נאמין לעדותם של האיש והאשה הנז' על אומרם שלא קשרו האהבה רק אחר עבור ד' שנים ונתקדשה ממנו ואחר שבאו לפני הרב ומו"ץ ולא רצה ליטפל בדינם. הנה זאת נוכל לדעת דבר אמת גלוי לכל כי לא הכירו האיש את האשה רק אחר שנתברר להם כי הנעלמים הללו אינם עוד בחיים. והורצחו בידי הגויים. והממשלה שפטה את הרוצחים לעבודת פרך וראו בעיניהם את כלי מלאכת הנרצחים. אשר בשגם אין עדותם מעלה ומורדת לענין דינא. עכ"פ באו דבריהם מכוונים אל האמת למה שהעיד הגוי כמבואר בעדות שהעיד הגוי בפני הישראל. ובעדות האיש והאשה הנז' שהרואה יראה כי כולם נוטים למטרה אחת ואין שום הכחשה ביניהם. ונראים הדברים כי אמת בפיהם. באופן דבצירוף כל האמור הרי יש לנו כח גמור וידים מספיקות להתירה לינשא עמו לכתחילה:
ומצד הבנים להכשירם לבא בקהל ה'. עם כי האי מילתא דפשיטא היא. ולא בעיא קרא. שכיון שהאם יצתה מזיקת אשת איש והותרה לינשא לבועל לכתחילה. פשיטא שהבנים כשרים לבא בקהל. אלא דעוד ראיתי מבואר ענין דומה לזה מתשו' רע"ק איגר ז"ל סי' קכ"ג שנשאל מאיש אחד להזדקק בדינו אודות המערערים עליו ועל אחותו לפסול אותם ואת בניהם מלבא בקהל ישראל מחמת שאמם נשאת לאביהם מבלי גבית עדות בב"ד שבעלה הראשון מת. והנה עתה מעיד עד אחד ששמע מפי אחי בעלה הראשון קודם שנשאת לשני. שמתאבל על אחיו ע"י מה שנודע לו בכתב כי אחיו מת. וכתב הרב ז"ל דלכאורה עדות זו מספקת להתיר לאשתו לינשא. אך כ"ז אם היה זה העד בא להעיד כן להתיר את האשה לינשא. דהאמינו רז"ל לעד אחד ולעד מפי עד משום עיגונא דאתתא כאשר האריכו רבותינו ז"ל. משא"כ כשמעיד העד אחר מיתת האשה דעיקר העדות היא על הבנים שהולידה. אולי יש לומר דבכי האי גוונא לא האמינוהו ואוקמיה אדינא דבמקום חזקת א"א אין עד אחד נאמן. ופלפל הרב בזה ולבסוף העלה הרב ז"ל להתיר ולהקל אף במעיד אחר מיתתה כדי להכשיר את הבנים דכמו שמקילים בעיגונא דאתתא. הכי נמי מקילין במקום עיגון פסול משפחה ופסול לבא בקהל עכ"ל. וכן הביא הרב ז"ל בסי' קכ"ד וקכ"ה כמה צדדים להקל והתירם לבא בקהל יעוי"ש. הרי לך בהדיא כי בענין האשה פשיטא ליה. ומה שהוצרך לפלפל הוא רק עבור הבנים וטעמו הוא משום שבאה העדות אחר מיתת האשה ורק כדי להכשיר את הבנים. הא לאו הכי לו היתה האשה עודנה בחיים ובאה האשה לבקש היתר עבורה ועל בניה כי אז לא היה אפי' ספק להתירה. עם שהעדות העיקרית שעליה סמך הרב ז"ל יש הפרש הרבה בינה לבין נדו"ד כאשר יראה הרואה במקור תשובת הרב ז"ל מכל הצדדים:
והנה בנדו"ד עדיף טפי שהרי עיקר העדות לא באה אלא עבור האשה. והעדות היא חזקה כראי מוצק לדעת כל הפוס' ז"ל וענין הבנים הוא רק ענין מסתעף ממנה כי הא בהא תליא. וכאשר נתברר כי בעת שזינתה לא היתה כו"ע בחזקת א"א והבנים שנולדו ממנה נולדו אחר זמן גדול. בודאי דהבנים כשרים לבא בקהל:
ובכן אחרי הודיע אלהים אותנו. כי האשה הזאת הוסרה מכבלי עיגונה מעת שנהרג בעלה ומאותו רגע הופקע ממנה זיקת א"א והרי היא כפנויה ממש. ומרדוך בן שמואל הכהן שבא עליה בא עליה בחזקת פנויה. והבנים שנולדו מהם הרי הם כשרים לבא בקהל ה'. דון מינה דבשגם הבועל הנז' הוא כהן אינה אסורה לינשא לו. כפסק מר"ן באה"ע הלכות פו"ר סי' ו' ס"ז שכתב. וכן כהן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לזנות שהיא במלקות. לא נעשית זונה ולא נפסלה מהכהונה שהרי אינה אסורה לינשא לו ע"כ. ובפרט בנדו"ד שלא היתה בזה קדשה רק ממנו נתעברה ושניהם מודים בזה. וגם הבנים לא נפסלו מהכהונה והרי הם כהנים לכל דבר. וכן פסק מור"ם ז"ל בהגה"ה באה"ע הל' פי"ר סי' ג' משם תשובות הרא"ש ז"ל וז"ל. כהן הבא על הפנויה ומידה שהוא בני. הבן כהן ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים. ואולי תאמר משום שבא עליה בנדתה. או מטעם כלה בלא ברכה וכו'. הנה האשה הזאת בסוף דבריה. בלתי שנשאל את פיה בזה העידה כי היא טובלת בכל פעם אחרי נדתה. ואם לא נאמין לדבריה בזה או לטעם כלה בלא ברכה וכו'. עכ"פ הרי פסק מר"ן ז"ל בסי' ד'. דעם דאיקרי בן הנדה ופגום. חלל לא הוי. יעוי"ש:
כל זה כתבתי לעניות דעתי. במעט הספרים אשר אתי. להלכה ולא למעשה. עד אשר יסכים מארי דאתרא הדין. עט"ר רב אחאי הרה"ג ר"מ ור"מ אהרן קדוש ה'. אשר לו נוגע דבר המשפט. כאשר קדמה הידיעה בתחי' דברי. ואם שגיתי את"מ. כ"ד המתאבק בעפר התורה ולומדיה. הכותב פה עוב"י מצרים יע"א בש"א לחדש אדר ה"ן סדר למקרא יערוך אותו אהרן. הצעיר מסעוד חי ן' שמעון ס"ט