אור ברסלב
ויקרא אברהם חשן המשפט › סימן מד

ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי

חשן המשפט · סימן מד

סימן מג

שאלה צוואת ש"מ במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דח"ל כד אתו קדמנא תרי סהדי והעידו בתורת ע"ג שנכנסו אצל החולה פלוני ב"פ ומצאוהו שהיה מוטל על ערש דוי והוא מיושב בדעתו כאחד הבריאים וכך אמר להם בזה הלשון אנ'א קאצ'ר ולח'ייא ולמו'ת בידו יתברך פלוני ב"פ יסאל'ני כך וכך אנ'א נס'אל לפ' כ"וכ למר'א סאמח'תהא פל'י עוד'הא תח'ת יד'הא כא'ן מש'את לארץ ישראל וכ'אן תזוו'זת מ'א איל'הא כא'ן כתוב'תהא עט'ית ליוסף וול'די נפ'ץ לח'וש ונפ'ץ אדוכ'אן במתנה גמורה כלי'פא ולד'י שנים ושמונים אוק'ייא כסף אל'י נסא'לו יז'כא ביה'ום וכא'ן אנ'א חא'י מ'א יז'כא ל'א הא'דה ול'א האד'ה בהא'ד למתנות ע"כ (ופירוש הדברים אני נתקצרו ימי והחיים והמות בידו יתברך אני חייב לפלוני כך וכך פ' חייב לי כ"וכ אשתי מחלתי לה במה שיש לה תחת ידה אם הלכה לא"י ואם נשאת אינה נוטלת כי אם כתובתה נתתי ליוסף בני חצי החצר וחצי החנות במתנה גמורה כ'ליפ'ה בני שנים ושמונים אוק'ייא כסף שהוא חייב לי הוא זוכה בהם ואם אני חי אינו זוכה לא זה ולא זה באלו המתנות ע"כ) ואחד מן העדים הוציא לנו פנקס קטן מחיקו והראהו לנו והיה כתוב בדף אחד ממנו ככל האמור ומפורש מפיהם ושאלנום מה ענין כתיבה זו וענה בעל הפנקס כי כשנכנסו אצל החולה הנזכר והתחיל לדבר הבינו ממנו שרצונו לצוות ואז אמר לו בעל הפנקס רצונך לילך ולהביא קולמוס ודיו ונייר לכתוב מה שרצונך לצוות אותנו כדי שלא ישתכח הענין ממנו ואמר להם אה"נ והלך והביא הקולמוס והדיו והפנקס ששם כתוב חשבונותיו ושרטט וכתב כל הנז"ל מה שאמר להם ולא חתמו על אותה כתיבה רק ידעו בבירור שאותם הדברים הן הם שאמר להם בלי תוספת ומגרעת וכל זה היה אחר שעברו שלשה ימים מחלייו ולא עברו מזה שלשה או ד' ימים עד שנלב"ע וגם ידעו בבירור שמאותו חולי נלב"ע וחלי"ש יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה הני מלי מחי'ים בשגם ידענו בצוואת ש"מ אין צריך לומר אתם עדי. כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' זכיה וגם שלא הוזכר לא מפיו ולא מפי העדים אין לחוש כל שהדברים ממשמשים ובאים שכן הוא וכמ"ש הכנ"הג סי' ר"ן הג"הט אות ח' ובתשובתו בס' בעי חיי סי' קפ"ו קפ"ח רק שלא יהא שיחה וסיפור דברים בעלמא כמ"ש שם אות ס"ד ובס' יכין ובועז ח"ב סי' ל"ו דף פ"א ובס' דבר משה ח"ב סי' ע"ה ומהרד"ף בספר מכתם לדוד ח"מ סי' ל"ו דף רמ"א ממהר"ש יונה ומהר"ש הלוי ומהרח"ש ופרח מטה אהרן ומספר נאמן שמואל וה' גו"ר וע"ע בס' שפת הים סי' מ"א דק"ן ע"ג ורמז מדברי הרב דבר משה הנ"ל דף ע"ט ודף פ' וקיצר בדבריו שכתב. דאין בצוואה זו ממש כיון שלא נעשית בלשון צוואה ועיין בכל זה בש"ות דבר משה וכו' ואם אינה בלשון צוואה מאי הוי כל שהדברים מוכיחים כך הוי צוואה אלא משום דנראה דהתכוון להפיס דעת בנו כשאמרו לו שעשה רצון אביו ששידך האשה אשר רצה אביו שמיאן בה מקודם וקרא אותו ואמר לו מה שאמר דכוותה בהרב דבר משה שנתכוון להפיס דעת אשתו במה שאמרה לו נ'ו מ"י דיזי"ש נא'דה ואמר לה הרי היא אדונית והתחילה לבכות עד שא"ל הרי הבית במתנה לה וזה שלא בפני עדים רק אחר שמע שאמר לה כן ועיין עוד בס' מר ואהלות סי' כ"ח דף קכ"ב שמדבר עם בנו בכורו עיין בכל הנדונים. הנז' בחון בהם וחקור בהם שאינם משלנו וגם אין כאן דרך צחוק והתול וכמו שרמז הכנ"הג סי' רנ"א הג"הט אות י"ד:

אך את שיש בה ידיעה שסתם מתנת ש"מ לא יבצר בה מעקולי ופשורי להיותה עיקרה מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו אם אינם מקימים דבריו לכן אבוא לפרט ספיקות הנופלים ומה' מענה לשון:

ראשון לציון צריכין אנו לדעת אם מתנה זו מתנת ש"מ או מצווה מחמת מיתה ונפקא מינה טובא כנודע כיון שזו מתנה במקצת כיון שלא אמר כל נכסיו אם מתנת ש"מ צריכה קנין ואם לאו אינה כלום ואם מצווה מחמת מיתה עיקרה בדיבור בעלמא. ספק שני באומרו נתתי לשון עבר וכן במ"ש במתנה גמורה לכאורה בבריא הוא נותן וכיון דאין בה קנין אינה כלום. ספק שלישי בכתיבה זו בפנקס דקי"ל באומר כתבו ותנו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכן פסקו כל הפוסקים זולתי במיפה כחו. ספק רביעי במתנתו לאשתו בלשון מחילה ולבנו כליפה בלשון מתנה ואיפכא הו"ל למימר. ספק חמישי במתנתו ליוסף בנו חצי החצר וחצי החנות שהוא דבר שאינו מבורר שהם בשותפות עם אשת אחיו כליפה שהיא יורשת אביה שהוא אחי המצווה הנז'. ועתה אבוא על ראשון ראשון נראה דצוואה חשיבא מצווה מחמת מיתה דלא גרע אומרו אנ'א קאצ'ר וכו' ממי שמתאונן על מיתתו. שפירוש אנ'א קאצ'ר וכו' שימיו נתקצרו ולא נשאר לו חיים עוד והרא"ש הובא בב"י סי' ר"ן אע"ג דלא הזכיר מיתה ממש בגלוי מלתא בעלמא סגי וכן ממ"ש ולח'ייא ולמ'ות בידו יתברך מוכח שהוא מצווה מ"מ יען כי לא ידע האדם את עתו דאל"כ מה בא לומר בזה ומקרא מלא הוא אני אמית ואחיה וכאלה רבים אם לא שכוונתו שלא נשאר לו זמן ושמא בפתע פתאום ימות ולכן הוא מצווה עכשיו ולית דין צריך בושש וגם מהזכרת הכתובה הכי מוכח כמ"ש הרב ד"מ ח"ב סימן ע"א ובספר משחא דרבותא ח"ב דף קע"ט וכן הזכרת נישואיה וכמ"ש הרב ב"ד. סי' קל"ג ובספר אדמת קדש ח"ב וס' נאות יעקב שרמזם הרב מטה שמעון סי' ר"ן אות נ"ג וכן מוכח גם מסיום דבריו וכ'אן אנ'א ח'י ומכלל לאו אתה שומע הן דרצונו לתת דווקא אם ימות כדרך כל מתנת ש"מ בכולה או במקצתה דאל"כ מה בא לומר ולאפוקי שאינה סתם מתנת ש"מ שיצטרך קנין במקצת. ודע דהרמב"ן סי' ו' הביאו הרב ב"י ריש סימן ר"ן מהריב"ש דש"מ שאמר שרצונו לתת גם כשיתרפא אינו כלום ואם נתרפא חוזר וכ"כ הלבוש וכן הגיה מהריק"ש שם וכן נרא' ממהר"ם מפאדווה סי' נ"ו והתימה על הרב כנ"הג סי' רנ"ט הג"הט אות י"ב שרמז ממהרשד"ם אב"העז להפך וכן הרב בני חיי סי' ר"ן ואיך לא הזכירו מתשובת הריב"ש משם הרמב"ן שרמז הרב ב"י שהוא לאידך גיסא וחפשתי בתו'כות חכמה למהרשד"ם ולא מצאתי ואחר החיפוש ראיתי להרב פ"הא ח"ב דף נ"ט שהעיר על הכנה"ג הנ"ל מדברי הריב"ש הנ"ל אך לא חיפש למצוא במהרשד"ם ואולי ט"ס נפל והוא איזה גדול אחר ומה שהוצרך. ש"מ זה לזה אע"ג שכן הוא האמת. שאם עמד חזרה מתנתו ממילא כיון שהוא מחמת מיתה כיון דתחילת דיבורו אנ'א קא'צר וכו' וכן מהזכרת נישואי אשתו והזכרת כתובתה שמא סבר שלפי דבריו הראשונים יכול לחזור בו שכן הוא האמת משא"כ עכשיו דבאומרו אם לא ימות אין כאן מקנה מכלל שאם מת מתנתו מתנה ואע"ג שאין האמת כן שגם בזה יוכל לחזור ועל דרך זה כתב מהריב"ל ח"א סי' ס' באומרו מתנה גמורה ואע"פ שבזה נמי אין דבריו קימים:

ואין לערער בנ"ד ממ"ש מהרי"ע בספרו בית יהודה סי' ק"ב במצווה שאמר באע'ד מ'א ימ'ות יעמ'לו וצאיי'תי (ופירוש שאמר אחר שאמות יעשו צוואתי וכו') שהסכים דלא חשיב מצווה מחמת מיתה אלא במתנת ש"מ דצריכה קנין אם היא במקצת משום דדרך הבריאים לומר כן דמצווה מ"מ הוא שמזכיר שמא ימות או שמתאונן על מיתתו שיראה שמכח המיתה הוא מצווה משא"כ נוסח זה שלא יקיימו את דבריו אלא לאחר מיתתו ולא בעודנו חי ואפילו בריא בצוואתו שייך לומר כן דלא לישתמע כמו מהיום ולאחר מיתה ע"כ דשאני הכא דאין כאן דיבור זה להדיא אם ימות יקיימו דבריו אלא דמכללא אתמר ואם נפשך לומר היינו הך שאני הכא דכבר גילה דעתו בתחילת דבריו שאמר אנ'א קאצ'ר וגם נישואי אשתו וכתובתה דמכלל זה משמע דמצווה מ"מ הוא דאין נישואי האשה וכתובתה ממנו אלא לאחר מיתה ומלבד זה כבר תמה עליו הרב משחא דרבותא ח"ב דף קע"ח דכיון דאינו רוצה בקיומה עד אחר מיתה אינה כמתנת סתם ש"מ דבעיא קנין דאילו במתנת ש"מ במקצת אם עמד אינו חוזר דהויא כמתנת בריא משא"כ בנדונו דהזכיר מיתה אם עמד חוזר דהא בהא תליא ע"כ ויש לישב דדעת מהרי"ע אע"ג דהזכיר מיתה לא חשיב לה מצווה מ"מ הואיל ודרך הבריאים לומר כן לא חשיב לה אלא כסתם מתנת ש"מ במקצת דלא הזכיר מיתה דהויא כמתנת בריא ובעיא קנין וכיון דבנדונו אין כאן קנין המתנה בטילה אבל הא איכא לאקשויי על היסוד הזה שבנה כל שדרך הבריאים לומר כן לא חשיב מצווה מ"מ ולא הביא סמך לזה אנן הכי קאמרינן כל שהוא חולה והזכיר אף רמז מיתה נקרא מצווה מ"מ ובמקצת נכסיו נמי מקנה בדבורא בעלמא ואם עמד בין בזה בין בכל נכסיו חוזר ואם אין כאן גם רמז מיתה בדבריו חשיבא מתנת ש"מ ובמקצת צריך קנין ואם עמד אינו חוזר דהויא כמתנת בריא וכמו שהוא פשוט וברור לרבנן קדישי מאריה דאתריה הרשב"ש סימן מ' ויכין ובועז ח"ב סימן קי"ו ואדרבה כך היא דרכה של מתנת ש"מ דלא יקויים דבריו עד אחר מיתה מלבד סתם מתנת ש"מ במקצת. וז"ל המרדכי הובא בב"י סי' רמ"ז הבריא שאמר אם ימות ינתן כך וכך היינו מצווה מ"מ וכ"כ ממהר"ם בפרק מי שמת וכן הובא משמו ספ"ק דמציעא ובפרק יש נוחלין ורמזם הב"י סי' ר"ן ס"י ובמחו' ט"ו וכ"כ בס"סי רנ"ג ממ"ש המרדכי ממהר"ם בפ' הזהב. אלא דמאי דסבר דגם בבריא מהני כתב הב"י דהרשב"א חולק עליו ומהרי"קו כתב שרוב הפוסקים חולקים על מהר"ם ושגם מהר"ם עצמו כתב אם אין כתוב זמן בשטר אינו מועיל ומהריב"ל ח"א סי' ל"ו פלפל בחכמה בש"ות מהר"ם דסתראי נינהו ודרך אגב ראיתי בספר עיקרי הד"ט ח"א דע"ב שרצה ליישב תשו' מהר"ם והם דברים דחוקים ומ"ש שם על מהריט"ץ סי' ל"ב שלא ראה לתשו' מהר"ם הנזכר לא ידעתי היאך לא ראה דמהריט"ץ שם הביא ממהריק"ו שעמד על תשובת מהר"ם הנז' ומסתמא גם הוא חיפש וראה שכן הוא איך שיהיה נמצא מי שמזכיר שאחר מיתתו יקיימו דבריו בבריא דוקא הוא דאינו מועיל דלא כמהר"ם דאינו מחלק בין בריא לש"מ ואם איתא לדברי מהרי"ע הנז' כיון דדרך הבריאים נמי דרכם לומר כן ולכך בבריא שאמר כן אינו מועיל אמאי אחר האמת כש"מ אם אמר כן מועיל שזה הוא מוסכם ועיין לכנ"הג סי' רנ"א הג"הט אות י"ד אבל אי ידעינן בבירור שהוא ש"מ אפילו שכתוב בה לשונות המורים שהיה ברי מילי דברי נינהו שאנו רואים שמתנת ש"מ היתה לולי אם גילה דעתו שאפי' שנתן כשהיה ש"מ רוצה הוא שיהיה לה דין מתנת בריא ע"כ וכ"כ ג"כ בתשובת בעי חיי סי' קפ"ח דף זכ"ר ע"ב הרי מבואר דלא כדבריו דכל שהוא ש"מ ונתן סתם לא דיינינן כמתנת בריא אע"ג דמלשונות מוכח כן וה"ה במצוה מחמת מיתה אע"ג דהלשון מוכח בסתם מתנת ש"מ ובעיא קנין אין לך אלא מה שמבואר שהוא מצווה מחמת מיתה ולא בעי קנין דמאי שנא ומ"ש הוצרך לומר כי היכי דלא לישתמע דמתנתו היא מהיום ולאחר מיתה כל שלא ביאר כך מהיכא תיתי לומר כך ותו דבנדונו אמר כתחילת דבריו בע'ד מ'א נתווצ'ה באלל'ה בור'חי וג'ש'מי לתרא'ב הרי דהזכיר קבר ואין קבר אלא לאחר מיתה וכיון דהקדים הקדמה זו לא גרע זה ממתאונן על מיתתו ואם אח"ך אמר כדרך הבריאים בע'ד מ'א ימו'ת מאי הוי והוי כהאיך דהכנ"הג כל שידעינן גוף הענין בבירור אין להשגיח בלשון שהוא מורה בהפך ואיך שיהיה מתנתא הוא מצווה מחמת מיתה היא ובמקצת נמי קנו בדבורא והקנין מגרע גרע וכמ"ש הר"ם פ"ח מה' זכיה דין יו"ד וי"ז ובסמ"ג עשין דקס"ג וכן מסתמות תשו' המכונות סי' פ"ג וכ"כ הרב הנמק"י בפ' מי שמת באחתיה דרב דימי בר יוסף וכ"כ המרדכי שם סי' תר"ל וכ"כ מרן סי' ר"ן ס"ט והלבוש שם ואע"ג דבעובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף הנז' בבתרא דף קנ"א בפסיקא דפרדסא דהוה לה דשיירא וקנו אמר ר"נ כיון דהעדים אמרו וי דקא מייתא הך אתתא הויא מצווה מ"מ ומצווה מחמת מיתה חוזר דמשמע הא אם מתה קנה בהך קנין וכן משמע ממ"ש עוד שם והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמת מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמת עמד חוזר ואע"ג דקנו מניה ע"כ משמע אם מת קנה בקנין ההוא מ"מ ממה דאיתא התם עוד בדף קנ"ב מתנת ש"מ בקנין דאפליגו בה רב ושמואל דרב סבר ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר לא ידענא מה אידון ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין וכו' ופי' רשב"ם שטר או קנין ופריך ממה ששלח ר"א לגולה משם רבינו ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר וכו' ושמואל אמר כותבין ונותנין ורמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל מואל ומשני דרב אדרב לא קשיא הא דקנו מניה הא דלא קנו מניה דשמואל אדשמואל במיפה כחו ע"כ וידוע דהלכתא כשמואל בהא דפליג עם רב וכיון שכן בהכרח הא דאמרי' במתנת ש"מ במקצת מ"מ הא דאם מת קנה דוקא במיפה את כחו ואף על גב דההיא פלוגתא דרב ושמואל בכל נכסיו היא ובכל נכסיו ל"ש סתם ש"מ למצווה מחמת מיתה והא הא דש"מ דאמר כתבו ותנו בהכי איירי וכמ"ש הרב הנמק"י בפרק יש נוחלין משום דבמקצת במתנת ש"מ אינה אלא בקנין וכמ"ש רשב"ם שם בעיקר פלוגתא הנ"ל דרב ושמואל מ"מ מינה גמרינן כיון דבכל נכסיו הקנין מגרעות נתן ולא קנה אם לא במיפה את כחו ה"נ במקצת נכסיו במצווה מ"מ דהקנין מגרע גרע וליתיה אלא במיפה את כחו וצריך לומר כן בדברי ר"נ דאמר א"כ הויא הך איתתא מצווה מ"מ חוזר אבל אם מתה נמי לא קני אם לא יפה את כחו וכן בההלכתא הנאמרה שם וכ"כ הרב תורת חסד סי' רמ"ג אלא דהרי"ף והרא"ש באו דבריהם סתומים דבפ' יש נוחלין הביאו מימרא דרב ושמואל באומר כתבו ותנו מנה לפ' וסיימו ואוקימנא לה בפ' מי שמת במיפה את כחו ובפרק מי שמת הביאו עובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף כלשונה וכן והלכתא הנז' כתבוה בסתם והביא הרי"ף גם מימרא דרב ושמואל שכתוב בה קנין וסיים והא דגרסינן בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי הא דאמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פי שקנו מידו חוזר וכו' דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קנה אוקימנא במיפה את כחו ע"כ וכיוצא בזה כתב הרא"ש הא דאמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פי שקנו מידו חוזר וכו' דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קנה אוקימנא במיפה את כחו מוכח לכאורה מדבריהם שכל זה דהקנין מגרע גרע אם לא ביפוי כח ה"ד במתנת ש"מ בכולה דווקא ומ"ש בפ' יש נוחלין במימרא דרב ושמואל בש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ואוקמה במיפה את כחו היינו בכל נכסיו וכמו שפירשה רשב"ם שם משום דבמצווה מ"מ סתמא אמרו צריכה קנין אלא דבסתם ש"מ שאינו מזכיר מיתה אם עמד אינו חוזר ואם הזכיר מיתה חוזר בידוע שלא נתן אלא מ"מ וכן נראה דעת הטור סי' ר"ן סכ"ח שכתב מתנת ש"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישית ואם בקנין ל"ש אם כתב לו שטר וכו' וכתב הר"א אב"ד דה"ה נמי מצווה מחמת מיתה בקנין הוי דינא הכי וכו' ע"כ והא ודאי כוונתו במתנה בקנין במקצת נכסיו וכ"כ הרשב"א בחידושיו משמו כן משום דבכל נכסיו אין בזה הפרש בקנין או בלא קנין דעשאוה רז"ל לסתם נמי כאלו מצווה מ"מ דאין לך אדם שנותן כל נכסיו וישאר הוא ניעור וריק אם לא שחשב שימות דאז אינו צריך לנכסים עוד וכן הבין מהר"ם מפאדווה סי' נ"ו אלא דהשוה דעת הטור לדעתו ואינו נראה לדעתי המעט ממ"ש בתחילת דבריו בסתם ואח"ך מייתי לדברי הר"א אב"ד נראה דלא כמ"ש הטור מתחילה או הול"ל כן הוא ואח"ך יאמר וכ"כ הר"א אב"ד. ואם בנים אנחנו בזה בדעת הטור מ"ש שם הטור סי"ד כתב הרמב"ם ז"ל הא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ונותן הכל אינו צריך קנין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש כמתנת ש"מ שאינה קונה עד לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת ואף אם יש בה קנין אינו קונה אלא במיפה את כחו ע"כ דלהרמב"ם קאמר ואיהו לא ס"ל כן אלא שיקשה ע"ז ששם בסי' כ"ח כשהביא דברי הר"א אב"ד הול"ל וכן סבר הרמב"ם אם לא שנאמר לא היה צריך לאומרו אלא שעל מרן בש"ע יקשה יותר שבסי"ז הביא דברי הר"א אב"ד בשם יש מי שאומר והוא פסק לדברי הרמב"ם הנ"ל ס"ט והן הם דברי הר"א אב"ד הנ"ל ופשיטא דבמיפה את כחו אין מי שיחלוק אלא דהסמ"ע סי' רנ"א סבור שגם הטור סבר כן כהרמב"ם והר"א אב"ד הנ"ל ומה שהקשה הכנה"ג שם על הסמ"ע שדבריו תמוהים כאשר עמד עליו הרב מט"ש שם ובס' דברי מרדכי להר"ם קרישפין י"ל דהוא סבור בדעת הטור כמש"ל ומה שחילקו בש"ס במיפה כחו ה"ד בכל נכסיו וז"ש שם כנה"ג וכמ"ש בעל הטורים שם והיינו מ"ש סי' ר"ן סכ"ח הנ"ל דבמתנת ש"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישית ואם היה בו קנין ל"ש וכו' והר"א אב"ד וכו' ואם פירש שלא הקנה אלא ליפות כחו וכו' קנה ע"כ משמע בכל נכסיו דוקא הוא דבעינן יפוי כח בקנין אבל לא במקצת נכסיו דבקנין סתמא נמי קנה ומה שלא דקדק כן גם ממ"ש הטור שם סי"א אבל אם פירש בשעת מיתה וכו' אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם עמד חוזר אפי' אם יש בה קנין משמע הא אם מת קנה באותו קנין סתמא וכמו שכן דקדק מהר"ם מפאדווה שם י"ל דאין זו הוכחה דבתחילה כ' לשון הש"ס דקאמר והלכתא וכו' הנ"ל ואח"ך הביא דברי הרמב"ם בסי"ד דמשמע מניה דגם במקצת אם הוא מצווה מ"מ לא קנה בקנין אם לא במיפה כחו וא"כ י"ל גם מ"ש לעיל מזה בסי"א איירי בקנין במיפה כחו ומרן דפסק בבירור כהרמב"ם כתב בס"ז כלשון הש"ס והלכתא וכו' כמו שכתב הטור ומ"ש הכנ"הג סי' רנ"א לתרץ על הסמ"ע וז"ל סבר הרב דמ"ש בגמרא והוא דקנו מניה פירושו הוא וביפוי כח ולפ"ז אף במתנה במקצת במצווה מ"מ בעי יפוי כח ר"ל לדעת הטור סבר כן הסמ"ע דגם הטור שיש לצדד בדבריו עכ"ז סבר הסמ"ע דהאמת הוא דגם הטור סובר כהרמב"ם ודעמיה ומה שסיים אח"ז גם דברי הרמב"ם בפ"ח מתפרשים כן דאע"פי וכו' אדלעיל קאי שכתב שם שלכאורה נראה שפירוש הרמב"ם עם פירוש המפרשי' אינו מסכים ראיתי לבאר שאין חילוק ביניהם וכו' אבל להרמב"ם במתנה במקצת במצווה מ"מ אין כאן ספק בדעתו דבודאי הא דקנו מניה דהש"ס במיפה כחו היא דוקא:

והואיל ואסיקנא דהא מתנתא הויא מצווה מ"מ אינו מן ההכרח לומר גילו את המתנה וכן בצוואה מ"מ אין צריך לכתוב בפרהסיא וכמ"ש הב"י סי' רמ"ב מהרי"ף והרא"ש בפ' חזק"ה מרבינו האיי גאון והרמב"ם בפ"ח מה' זכייה וכתבו הטור סי' רנ"ג ס"ז משא"כ במתנת ש"מ שאינו מ"מ ומ"ש הטור שם סי' ח' מאביו בתשובה ראובן שנתן קרקע במתנת ש"מ ובאו היורשים לבטלה מחמת שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וכו' תשובה אין המתנה בטילה בכך וכו' היינו נמי במצווה מ"מ קאמר כמ"ש הרב פרישה שם דאל"כ סותר דבריו ממ"ש איהו גופיה בפסקיו ועוד ממה שהטור סמך דבריו עם דברי הרמב"ם מוכח דלא פלגן דאל"כ הול"ל אבל א"א הרא"ש וכו' דמשמע דפליג:

ספק שני באומרו עט'ית (שפירושו נתתי) לשון עבר הא נמי כיון דמצווה מ"מ ש"ד וכמו שהראה לנו הרב דבר משה סימן ע"ה דף ע"ט ע"ד ורמזו הרב מטה שמעון סי' רנ"ג הג"הט אות כ"ב ממ"ש בפרק השולח דף מ' ת"ר האומר נתתי שדה פ' לפ' נתתיה לפ' הרי היא שלו א"ר יוחנן וכולן בשטר וקודם לזה האומר עשיתי פ' עבדי ב"ח עשוי הוא ב"ח הרי הוא ב"ח הרי הוא ב"ח וכו' אר"י וכולן בשטר ופירש רש"י ז"ל ה"ג האומר עשיתי עבדי ב"ח וכו' כלומר באחד מלשונות הללו הרי הוא ב"ח וכו' אמר ר"י וכולן בשטר האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי ב"ח א"נ בש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמו וכולן בשטר ושדה נמי הכי מפרשינן דאלו בדיבורא לא מקניא ארעא ע"כ נמצא דבבריא שנותן בלשונות הללו הוא דבעי שטר אבל בש"מ באמירה בעלמא קנה כמ"ש רש"י וכ"כ הרמ"ה הובא בטור י"ד במשחרר עבדו וה"ה בנותן ומהרש"ך בח"א סי' קצ"ג פקפק בזה וז"ל ודבריו צ"ע דבש"מ קי"ל דבריו ככתובים וכו' וכ"כ מהריק"ש סימן רנ"ג ומהרשד"ם ח"מ סי' שכ"ח וכן מצא בתשו' מהרב אנג'יל שהעיר על דברי מהרש"ך ע"כ ומ"מ גם מהרש"ך שיש לתמוה עליו כנז' דמני"ר הביא סוגיית הש"ס דהשולח בלבד ופקפק ממנה ואיך לא נזכר מפירש"י ששם מ"מ הסכים שקנה אם מחמת שאין כאן מערער וכמ"ש כן הרמ"ה הובא בש"הג בפרק השולח וכ"כ מור"ם בתשו' סי' צ"ב וכתב עוד כ"ש שלפי האמת יש לו טענות רבות וחזקות לבטל פקפוק זה ע"כ וכן סבר המבי"ט ח"א סי' שכ"ב רמזו הכנ"הג סי' רמ"ה אלא דבאותו נדון לא הסכים בו מרן באבקת רוכל סימן כ"א מטעם אחר שלא נזכר שם באותו נדון לשון מתנה כלל ובדברי רש"י הנ"ל כתב גם הר"ן שם בהלכות והוסיף לומר וכ"ת בין בעבד ובין בשדה אמאי לא מהני אפילו בע"פ באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בע"ד י"ל דכי אמר בלשון הודאה ה"נ אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות הללו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחילה אמרינן דלא מהני אפי' לענין מעשה ידיו אלא בשטר ומיהו בשטר הוי משוחרר גמור וה"ט דמשמע ליה לר"י דתנא לאו מדין הודאה קאמר חדא דלא הוי ב"ח גמור דאכתי מחוסר גט שחרור וכו' דאמרינן דיצא לחירות מדין הודאה ואפ"ה צריך גט שחרור ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו מה אעשנו כשבא לעשותו עכשיו אף עשיתי נמי והאי דשדה נמי כה"ג מפרשא ע"כ ויש להבין מדבריו דהא דנתתי בשטר הוא דווקא אם מוכח מדבריו שנותן עכשיו אבל בסתמא אמרינן דהודאה היא ולא בעי שטר וכ"כ מור"ם בתשובה סי' צ"ב ומהר"עי שרמז כנ"הג ס"ס הג"הט אות מ"א וכ"כ הרב בני יעקב הובא בס' ברכות המים סימן רמ"ח דף רל"א וכ"כ הרב מח"א דף נ"ט והוא כדי ליישב דעת הראב"ד המובא בטור שם דנתתי הודאה היא ולשעבר משמע ואין בודקין אחריו היאך נתן משא"כ להרי"ף דנתתי להבא משמע וכדי שלא יקשה להראב"ד מסוגיא זו דהשולח צ"ל דמבאר דבריו דעכשיו הוא שנותן וכן הבין מהריב"ל בח"ב סי' ס"ה ובחידושיו לגטין בדברי הר"ן ותו י"ל בכוונת הר"ן דלאו דגלי שנותן עכשיו כי אם בסתמא נמי אמרינן דהקנאה היא עד שיגלה להדיא דהודאה היא ולשעבר נתן וכדעת הרי"ף והרי"ף ודאי יודה דאם היא הודא' בבירור אין בודקין אחריו היאך נתן וכן הכריח הרב אדרת אליהו למהר"א קובו סי' כ"ג דף מ"ז ע"ד בדעת הר"ן ממ"ש איהו גופיה בפ"ק דקידושין ושטר ראיה שאינו מועיל לקנין וכו' אבל בשטרי כהני שטרי דידן אע"ג שכתב מכרתי וכו' לשון עבר לשון קנין הם וראיה לזה ממ"ש בהשולח נתתי שדה פ' לפ' וכו' אר"י וכולן בשטר ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא"כ באמירה ליסגי וכ"ד הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל ע"כ הרי כל דבסתמא הוי הקנאה ועיין להרב חשק שלמה ס"ס הגה"ט אות ל"ג מ"ש עליו ולדעתי כן הוא דעת מרן בדברי הר"ן ממה שרמז דבריו אלו דבפ"ק דקידושין בסימן ק"ץ בסתמא וכן בסי' רמ"ה רמז דבריו שבפרק השולח וכוותיה פסק בש"ע סי' קצ"א דשטרי דידן שטרי קנין הם ובהאי לשון דנתתי פסק בס"ס כהרי"ף דסתם נתתי הקנאה היא ובסס"ו סי"ד כתב וכתבו לו שטר לראיה וכו' משמע דוקא שמבואר יוצא דלראיה כתוב דאל"כ לא דאין מי שיכחיש בשטר שמבואר בו דלראיה הוא ואין בודקין אחריו וכמ"ש גם הכנה"ג סס"ו הג"בי אות נ"ז וכן רמז הרב מט"ש ס"ס בזה הג"הט אות מ"ב וכן מבואר מש"ות הריט"בא שהביא הב"י ס"ס סס"ו דנתתי שתי לשונות משמע יעו"ש וכ"נ דעת מור"ם ממ"ש בסימן קצ"א דברי הר"ן דבפ"ק דקידושין בסתם וא"כ הוא מנגד למ"ש בתשובתו שם בדעת הר"ן וכיוצא בזה הקשה עליו בתומים ס"ס על מ"ש מור"ם שם ס"ז כל זה הוא לדעת הריף וקצת רבוותא אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דכל האומר נתתי הוי הודאת בע"ד וכו' ואין מדקדקין כיצד נתן ע"כ ואלו בסי' ק"ץ לא הגיה כלום ע"כ ויותר היה לו לדקדק דבסי' קצ"א הביא דברי הר"ן דקידושין הנ"ל דשמעת מנייהו דסתמ' הויא הקנאה וראיתי מה שכתב עליו הרב נתיבות המשפט ודברים דחוקים הם כיון דתלינן בהודאה כל מה דאנו יכולין לתלות אמאי הגיה דברי הר"ן ואם כתב לו בפירוש שלא מכר לו בשטר ואינו אלא לראיה בעלמא וכו' משמע הא בסתמא הקנאה היא והא דכתב רש"י והר"ן דהא כותב בשטר נתתי שדה פלונית לפ' באמירה בעלמא ובש"מ איירי דדבריו ככתובים וכמסורים דמו לא הוצרכנו לזה אלא בנותן עכשיו בלשון הקנאה דבעלמא בעי שטר הכא לא משא"כ אם הוא בלשון הודאה דלא בעי שטר בבריא כ"ש בש"מ וכמ"ש הר"ן אי בהודאה ה"נ ונפקא מינה דאין בידו לחזור אם עמד לבד אם אמר להדיא שאני נותן עכשיו דמתנת בריא הויא והויא הקנאה ובעי קנין ואם לאו אינה כלום כמ"ש הרב חשק שלמה שם אות מ"ב מהרב כרם שלמה וממהא"רץ וממהר"י באסן ודלא כהרב משאת משה ס"ז ודחה לו ראייתו שכתב ממהרשד"ם ומ"ש הרב בנו במטה שמעון אות מ"ט שכן סבר הרב מגן גבורים סימן כ"ו כמ"ש הרב משאת משה אחר המח"ר ויקירא אינו דשם סיים בלשון הצוואה ומתנה זו נעשית ע"פ הדין בכל הקניינים והחזוקים ע"כ שזה מורה ובא שכבר נתן באופן המועיל וכבר למדנו להועיל מור"ם בתשובתו ששם אע"ג דאמר בתחילה נותן דמשמע עכשיו כיון דאח"ך אמר נתתי לשעבר משמע ותפוס לשון אחרון והודאה הויא וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' צ"ה שרמז שם אע"ג דאמר נותן מתחילה כיון דאח"ך אמר שיקנה סתם תפוס לשון אחרון וכמ"ש מור"ם בתשובה והרב המחבר שם סי' צ"ב חלק עליו מטעם דאין ענין נותן ללשון נתתי דפליגי בה רבוותא ועוד מ"ש אח"ך שיקנה משמעותו להבא ואין מטבע נקנה בחליפין וכ"כ שם בסימן פ"ח בהודאה במתנת ש"מ מ"מ נקנית שפיר אך לא הבנתי מ"ש שם לחוש לדעת הרי"ף דהקנאה משמע ולא מתקנינן לישנא בשלמא אם היה מטבע ונתנו במתנת בריא אין ה"נ וכהאיך דסימן צ"א אבל הא איירי במטלטלי ובמצווה מ"מ גם אי הוי הקנאה מאי הוי ואיך לא נזכר מסוגיא דהשולח ומ"ש עלה רש"י והר"ן ומ"ש בשם רבוותא הנ"ל ומצאתי להרשב"א ח"ב סי' קס"ג במצווה בלשון נתתי שטרי חובות דדחאה מכח האשה שהיא קודמת דווקא אלמא דלשון נתתי ש"ד בש"מ שמצווה מ"מ וכן במהרשד"ם סימן של"ז במצווה מ"מ בלשון נתתי הכל לאמי שלא דחאה רק מכח שאמר מעכשיו א"כ מתנת בריא היא וכיון דאין בה קנין אינה כלום וכן בא נוסח זה בש"ות מרן סימן ע' דאתי עלה שהוא לשון הודאה וכ"ה בהרשב"ץ בחוט המשולש ח"ב סימן ז' במי שאמר נתתי שטר עסק שיש לי על שמעון שהוא בארצות המזרח וזיכהו למקבל המתנה אע"פי שלא בא לידו ע"כ וכ"ה בספר ברכות המים סי' רמ"ח דכתב דממה נפשך קנה בלשון נתתי וכל זה הוא ודלא כהרב כנסת יחזקאל דכתב בלשון נתתי בצוואת ש"מ מ"מ אינו כלום דמשמע דהקנאה היא להרי"ף דהרי הרשב"א מכת הסוברים כוותיה דהרי"ף כמ"ש כנ"הג ס"ס אות מ"ה וכ"פ מרן שם בקצר ושניהם כתבו דשפיר דמי בלשון נתתי וכן מ"ש דלהרי"ף לא אמרי' בודאי נתן בלשון המועיל ע"כ היינו משום דנתתי להבא משמע ליה ולא לשעבר ולכך בבריא שנתן מטבע ודבר שאינו ברשותו אינו כלום וא"כ בנדונו שהוא מצווה מ"מ א"ש בלשון נתתי שהוא להבא ודברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי ותו דבמצווה דלא חשו לה למתנת בריא ואין בה קנין דאינו כלום רק באומר מהיום כמ"ש הרב הנמק"י בפרק מי שמת והרשב"א בחידושיו שם וכ"כ רבינו ירוחם שהביא הב"י בסימן רנ"א וכן אם אמר מעכשיו וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א שרמז הב"י מחו' י"א י"ב וכן הרשב"ץ ח"ג סי' ק"ן אלא דמסגנון דבריו שהביא הב"י סי' נז"ר אינו כן כמו שהעיר מהרי"ע בספרו בני יהודה דף קצ"ז ובספר משחא דרבותא ח"ב דף קפ"ו וכ"כ הרב הרשב"ש סי' שכ"ז וביכין ובועז ח"א סי' קי"ו ומהריב"ל ח"א סי' ס"ב וח"ד סי' כ"ו ומהרשד"ם סי' רס"ה ושי"ו ושל"ז ומהרש"ך ח"א סימן ק"ח וסימן קמ"ו וח"ב סי' ץ' והראד"ב סי' ר"א ומהרי"א סי' תי"ד שרמזם כנה"ג סי' רנ"א אבל באומר בש"מ נתתי בלבד לא מצאתי מי שיאמר דהויא מתנת בריא ואם אין בה קנין אינה כלום:

ואגב ריהטא ראיתי בספר חשק שלמה סי' ס' הג"הט אות ל"ה שמביא מתשובת כ"י צוואה שכתוב בה שכל נכסיה נתנה במתנה ג"וש דבלשון נתנה ליכא שום משמעות להבא אלא הודאה על מה שעבר וכיון דבלשון הודאה לא קני בבריא דאין קנין לאחר מיתה בש"מ נמי לא קני ואפי' הראב"ד יודה דלא קני אלא התם דאיכא חילות הקנין ע"י זכוי ע"י אחר ושמא עשאו ואין בודקין אחריו אבל הכא דליכא שום חילות קנין בהודאתו בבריא שנותן לאחר מיתה דאין קנין לאחר מיתה ואפי' הראב"ד יודה וכו' וסיים הרב המחבר ועיין בספר מטה יוסף ח"א סי' ה' דף פ"ט ע"ב ודף ץ' ע"א ע"כ ומריהטא דלישניה מוכח דחולק בעיקר הדין זה ואעיקרא לא יכולתי להבין מה בין נתן או נתנה לנתתי וכי היכי דבנתתי משמע כן ומשמע כן ה"נ בנתן או נתנה אלא שזה שלא לנוכח ונתתי לנוכח וקראי טובא בנתן דמשמע הכי והכי וכן בנתנה לך נא ראה ואם ממה שכתוב לאחר מיתה משא"כ הודאה דלשעבר משמע הרי כתבנו דלהראב"ד נמי אם הוא נותן עכשיו הקנאה היא ולא הודאה וכמ"ש גם מהרשד"ם סי' ש"ט ורמזו הכנ"הג סי' ס' והאמת דבבריא שנותן בז"הל אינו כלום דהא ודאי הקנאה היא ולא הודאה ובהקנאה זאת לא מקניא בבריא בדיבורא בעלמא וכמ"ש הרשב"א שרמז בב"י סי' ר"ן מחו' ט"ו ועיין להרב משאת משה ח"א ח"מ סי' א' שהאריך בפרט זה אבל בש"מ כה"ג הקנאה מעליא שנותן לאחר מיתה אע"ג דאמר בלשון נתן או נתתי דדבריו ככתובים וכמסורים דמו כמ"ש רש"י והר"ן בסוגיא דפרק השולח הנ"ל ולא זכיתי להבין זה שכתב כיון דבבריא כה"ג לא מקניא ה"נ בש"מ דדוקא בבריא אינו כלום משא"כ בש"מ דתקנת רז"ל כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא שייך בזה לומר מילתא דאיתא בבריא איתא בש"מ ודליתה בבריא ליתה בש"מ דהכא הכי תיקנו רז"ל דבש"מ שנתן לאחר מיתה בדיבורא בעלמא אע"ג דבבריא האומר כן אינו כלום אם לא שמוכח שמחיים הקנה לו וא"כ אפוא בנדון דידן אע"ג דאמר וכ'אן אנ'א ח'י שמשמעותו אינו נותן אלא אם ימות ואמרו בלשון נתתי ש"ד וגם לשון מתנה גמורה אין בה בית מיחוש וכמ"ש כנ"הג סי' רנ"א הגב"י אות י"ד ממהריב"ל וכתב שכן ראה בכמה צוואות והכוונה שאינו כמצחק וכמהתל וכמ"ש שם מהריב"ל וכ"כ בתשובות בעי חיי סימן קפ"ח וכן מצאתי באבקת רוכל שם וס"סט וסי' צ"ב וכן מהרש"ך ח"ב סי' ץ' לא ערער אלא על מעכשיו הכתוב שם וכ"ה במהרשד"ם סי' ר"ג וסי' שכ"ו וכן בספר לב שלמה סי' ע"ו וכן ראיתי באחרונים בס' משאת משה ח"א ח"מ סימן ט' והרב ב"ד סי' קכ"ו ובספר אשדות הפסגה סימן כ"ב ובס' אדמת קדש ח"ב ס"א וס"ט ולא עוד אלא אף אם פירוש מתנה גמורה מעכשיו לדעת מהריב"ל כיון דבסיום דבריו אמר וכא'ן אנ'א ח'י דפירושו מצווה מ"מ דהכל הולך אחר התחתון משא"כ אם הוא בהפך ובשגם מהרשד"ם חלק עליו והסכים עמו מהר"ם אלמושנינו וכן מהרש"ך ומהרי"א ומהראד"ב שרמז כנ"הג מ"מ שאני כשהזכיר מצווה מ"מ תחילה וסוף שהרי בריש דבריו אמר אנ'א קאצ'ר וכו' וכן הזכרת נישואי וכתובת אשתו כנ"ל וכמ"ש כנ"הג שם מהרב מש"ץ אלא דמר ניהו רבא קרא ערער על חילוק זה והתימה על חכמי טיטואן הובאו דבריהם בספר תקפו של יוסף ח"ב סי' ק"ב בנדונם שאמר בתחילה מעכשיו וסיים בדבריו אם ימות יקויים כל זה אבל אם לא ימות לא שקיימוה מכח דברי מהריב"ל הנ"ל דהכל הולך אחר התחתון דאיך לא זכרו מאמבוהא דרבנן החולקים עליו ובפרט דלמהרשד"ם הריטב"א סובר כן והוא אחד מהראשונים ויותר תימה גם על הרב המחבר שם שכתב שגם מהרש"ך סבר כמהריב"ל והוא בח"ב סי' ץ' ואיך לא זכר שר מדבריו בח"א סי' קמ"ו דסותר למ"ש בח"ב שם וכמ"ש שם כנ"הג ממהרח"ש וכתב מני"ר שלא ראה מקום סתירה ולא הודיענו היאך דבשלמא מ"ש שם בח"א סי' ק"ח כדברי מהריב"ל הלך אחר התחתון משום דאיירי בכתובה דאוזולי הוא דמוזיל גבה שוה מאתים במנה וכמ"ש הוא שם אבל בח"ב סי' ץ' במתנה לאיש שכתב ממש כדברי מהריב"ל והוא הפך ממש ממה שכתב בח"א סי' קמ"ו דלא כמהריב"ל והיא התשובה שחלק עליו מהרשד"ם ושם הביא דברי הריטב"א שכתבם מהרשד"ם לקיים את דבריו והרב תורת חסד סי' רג"ל לא הרגיש מדברי מהרש"ך כי אם ממ"ש בח"א סי' ק"ח וקמ"ו ומההיא דסי' ק"ח דבכתובה איירי לא קשה משא"כ הך דח"ב ס"ץ דבנותן לאיש איירי וכתב כבר כתבתי למעלה לבטל לשון מעכשיו הכתוב בצוואה צריך שיכתוב למטה כל הדברים הנ"ל צוה מחמת מיתה ובהכי אהני לבטל לשון מעכשיו הכתוב למעלה ע"כ וזה מנגד למ"ש בח"א סי' קמ"ו אכן הרב משאת משה ח"מ סי' י"ב דף ט"ל והב"ד סי' קכ"ח דף קל"ז והרב דבר משה ח"ב סי' ע"ח דף פ"ו הרגישו משני תשובות מהרש"ך הנ"ל ומלבד שהרב תקפו של יוסף לא הרגיש ז"ל מסתירת דברי מהרש"ך עוד בה דהו"ל לאתויי עלייהו ממה שרבים ועצומים פלגן על מהריב"ל ודעתו דעת יחיד היא וזה יותר מרווח ממה שנכנס בפרצה דחוקה שכתב שגם מהריב"ל יודה בנדונו דהלשון ההוא מורדף כמו בגט דכתב מרן בא"העז סי' קמ"ה שאם אמר הרי זה גיטך מעכשיו אם מתי ה"ז גט ולכשימות תהיה מגורשת למפרע מאותה שעה שנתן לה הגט דלשון אם מתי אינו אלא תנאי אם ימות יתקיימו הגירושין מעכשיו ואינו ר"ל כשימות תהיה מגורשת דאז אינו כלום דאין גט לאחר מיתה ואינו אפילו ספק אלא לשון ברור המורדף שמגרשה מעכשיו אם ימות וכשמת מגורשת למפרע וה"נ בנדונו שמפרש שנותן לו מעכשיו שיזכה מחיים בתנאי אם ימות ולכשימות זכה בו מחיים והויא מתנת בריא דבעי קנין ואם לא קנו אינו כלום אע"פי שתלה בתנאי אם ימות אין זה כמתנת ש"מ דקי"ל דבריו ככתובים וכמסורים דמו כיון דהמתנה מעכשיו ומחיים וכמ"ש הנ"י ומיהו הא דאמרינן דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו וכו' היינו דווקא היכא דלא כתב בשטר מהיום או מהיום ולאח"מ דאז בעי קנין דכל דמחיים לא. קני בדיבור הרי בהדיא אע"ג דהמתנה אינה מתקיימת עד לאחר מיתה וכמ"ש בהדיא שאם ימות דוקא המתנה קיימת ואם עמד חוזר ואעפ"כ שאם מחיים הקנה לו לכשימות הו"ל כמתנת בריא דבעיא קנין ואעפ"כ אינה מתקיימת עד שימות אבל אם עמד חוזר ע"כ והרואה יראה דמהריב"ל בח"א הביא דברי הנ"י הנ"ל וסיים וכד מעיינינן שפיר אשכחן דהצוואה קיימת וכו' כיון שכתוב בסוף הצוואה וכו' והכל הולך אחר התחתון ע"כ וכן בח"ד שם וז"ל ונהי דאמרינן דהיכא דאפשר לקיים שניהם מקיימים ואפילו במשמעות רחוק וגבי גט הוא דאמרינן במהיום ולאח"מ דהוי ספיקא וכו' מ"מ בנ"ד דחזרה היא כיון דמתחילה אמר שהוא מצווה מ"מ וכו'. והנה בגט צ"ל המעכשיו בתנאי ולא במעשה כנדונו שאמר במתנה גמורה מעכשיו כמ"ש כנ"הג אב"העז סי' קמ"ג הג"הט אות מ"ד מהרב משפטים ישרים סי' קמ"ב וקמ"ה מהריב"ש גט על תנאי במעכשיו שהקדים מלת מעכשיו לתנאי הגט בטל וא"כ כיון דבזה הגט בטל משום דהוי גט לאחר מיתה מינה דבמתנה של ש"מ המתנה מתנה דהוי דבר והופכו וכמ"ש הוא עצמו לפי דרכו. איברא דאני הצעיר חפשתי בספר הנ"ל ולה מצאתי שכתב כן כי אם בסי' קמ"ב כתב כן מדעת עצמו ומדברי הכנ"הג הנ"ל השיג הרב יד אהרן שם אות כ"א ברמז על מהרי"ע בבית יהודה סי' נ"ד ואפי' בנדון מהרי"ע ששם אחר ההן אמר הרי זה גט ובנדון הרב הנז' היה צ"ל אם מת מחולי זה המתנה היא מתנה לא כמי שלא אמר שם בנדון ההוא רק כל זה אם מת מאותו חולי אבל במה שהקדים בנדון הנז' המעשה קודם לתנאי ואנן איפכא בעינן במשפטי התנאים שיהא התנאי קודם למעשה עיין מה שפלפל בזה הכנ"הג שם אות ל"ז בכוונת דברי מרן בש"ע בסי' קמ"ה ס"ה ובסי' קנ"ד בסדר הגט ס"ק ומה שרמז שם הרב יד אהרן אות י"ד ועיין להמש"ל פ"ו מה' אישות כ"ש הוא בנדון הרב הנז' דאם התנאי אינו כהלכתו המעשה קיים והתנאי בטל כיון דאין התנאי כהלכתו והו"ל מתנת בריא מחיים בלי שום תנאי וכיון דליכא קנין אינה כלום ותו דבש"מ בממון לא בעינן משפטי התנאים כמו שרמז הכנ"הג סימן ר"ז הגב"י אות ל"א ובסימן ר"ן הג"הט אות ך' מהרמב"ן ומהרמ"א ומהרימ"ט דלא כהרב מש"ץ והרמ"ע מפאנו ויש להרגיש על הרב ברכות המים סי' רמ"ח דף רל"ח דמצריך משפטי התנאים ומסתמיך ואזיל על דעת הרמ"ע מפאנו והרב משפטים ישרים סימן ל"ד איך לא זכר שר מכת החולקים ומה גם הרמב"ן אחד מהראשונים אשר משאתו יגורו אילים ובכנ"הג סי' רמ"ו הגב"י אות כ"ו מביא מדברי הרב משפטים ישרים בסי' הנז' ולא זכר מדבריו ששם אשר כתב במשפטי התנאים נראה משום שמביא ממנו מכתיבת יד ועל הרוב לא היה כתוב לפניו מ"ש במשפטי התנאים אבל הרב משאת משה ח"א ח"מ ס"ה דף נ"ב ע"ד לא הביא אלא מדברי מהר"מא וממהרימ"ט בלבד נראה דלא חשש לכת החולקים האמת שראיתי בספר אמרות טהורות להר"א ישראל סי' ל"ח שמביא מהרשב"א דסבר כהרמ"ע מפאנו והרב מש"ץ וא"כ המוחזק יכול לומר קי"ל בשגם הרמב"ן סבר להפך והוא רבו של הרשב"א מ"מ גם הרשב"א אחד מהראשונים הוא וגדול כחו ומ"מ גם לדעת הרב הנ"ל בנ"ד אין חשש דאין כאן לשון מעכשיו זולתי נתתי במתנה גמורה ואין זה לשון מעכשיו כמש"ל:

ספק שלישי בכתיבה זו שבפנקס ואע"פי שהוא לא אמר להם לכתוב רב שהעדים אמרו לו כן מ"מ כיון שהסכים לדבריהם הו"ל כאילו הוא אמר להם וכמו שרמז המט"ש הג"הט אות ע"ח ממה"רש חסון וידוע כי היכי דקי"ל במתנת ש"מ בקנין דאינה כלום כשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ה"נ באומרו כתבו בלבד דינא הכי ששם במסכת ב"ב פריך מינה מדרב אדרב ומדשמואל אדשמואל ובמסקנא לשמואל דקי"ל בין בקנין בין האומר כתבו לא קנה כי אם במיפה כחו כמבואר גם בפרק יש נוחלין דף קל"ה וכתב הרב"י מהריטב"א שרש"י בכתובות דף נ"ה נראה מדבריו שאם נמסר לו השטר בחיי הנותן קנה המקבל ושכן דעת הרמב"ם ורשב"ם ואינו נכון עד שיקנה ויאמר מעכשיו ע"כ והנ"י כתב שר"ת חלק על רש"י וכן הסמ"ג כתב בין אם הגיע לידו או לא אלא שלא כ"כ כי אם במתנת ש"מ בקנין שעלה כתב וכתב ר"י שאין חילוק בדין זה אם הגיע שטר ביד המקבל המתנה או לא הגיעו אבל בכתבו ותנו כתב דאין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אם לא במיפה כחו אבל הרמב"ם במתנת ש"מ בקנין כתבה בסתם חוששין שמא לא גמר להקנותו וכו' והרי המתנה בטילה ואילו בכתבו ותנו כתב בנוסח זה ומת קודם שיכתבו השטר ויתנו לו אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו וכו' משמע דאם כתבו ונתנו לו מחיים קנה ונראה דגם הסמ"ג הכי סבר בכתבו ותנו דדווקא לאחר מיתה הוא דאין כותבין ונותנין מדלא כתב בין אם הגיע לידו או לאו רק במתנה בקנין וצ"ל מ"ש הריטב"א דהרמב"ם נמי סבר כרש"י ורשב"ם אינו ממש כדבריהם דאינהו כתבו כן בשטר בקנין דאם נמסר לידו מחיים קנה ובודאי מכ"ש בכתבו ותנו אבל הרמב"ם לא כתב כן אלא בכתבו ותנו בלבד ועיין להרב קמ"ר ח"א סי' ב' דף ה' ע"ג טעם בדבר והרא"ש בפרק מי שמת הביא הא דשמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"ג שקנו מידו אם עמד חוזר וכו' דשמעת מינה טעמא דעמד הא אם לא עמד קנה אוקימנא במיפה את כחו וכו' ואי לא לא קני כיון דקנו מניה חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאח"מ וה"ד היכא דלא מטא שטרא לידיה בחיים אבל אם מסר לו השטר מחיים לא בעי יפוי כח אם נכתב בלשון צוואה כדרך ש"מ שמצווה לביתו דאינו עומד אלא לראיה בעלמא דאיכא למימר משנמסר לו השטר היינו דעתו שתתקיים צוואתו ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו וכו' אלא כשלא בא לידו השטר מחיים אע"פי שגם עתה נוכל לומר שציוה לכתוב לראיה בעלמא וגמר להקנותו בלא שטר מ"מ יש לחוש אחר שאמר כתבו ותנו לא רצה שתתקיים הצוואה עד שיבוא לידו כתב ראייתו אבל אם לא נכתב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתב שדי נתונה לך ומסר השטר לידו מסירת השטר הוי כמו קנין דקרקע נקנה בשטר והוי כמתנת ש"מ שכתוב בה קנין ובעי יפוי כח ובלא יפוי כח לא קנה מידי דהוי הקנין אע"ג שנעשה הקנין מחיים לא אמרינן שיחול למפרע כיון דאחר גמר מיתה אינו ראוי להקנות והיינו טעמא דשמואל וכו' והאי טעמא. נמי שייך אם השטר כתוב בלשון מתנה ומסרו לידו מחיים הילכך בעי יפוי כח ע"כ ועיין בפרישה ובספר משפטים ישרים סי' ל"ה טעם לחילוק הנ"ל מה שלא בא לזולתו והרב"י הקשה עליו דמה יושיענו זה אם הוא שטר צוואה איך מוציא מידי חשש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' וכן מ"ש כשהשטר בלשון מתנה דאז הוי מסירתו כקנין ואם במתנה בקנין מה צורך למסירת השטר ועיין מה שרמז הכנ"הג אות ע"ט מכמה רבוותא דסברי דבמתנת ש"מ בקנין אינו כלום בין אם הוא בלשון צוואה או בלשון מתנה ומהם מהרימ"ט ח"ב סי' נ' דהוצרך להגיה בדברי הרא"ש הנ"ל דלא קאי אלא אמימרא דכתבו ותנו דאז אם הוא שטר צוואה אם הגיע לידו קנה משא"כ במתנת ש"מ בקנין אין לחלק בזה דאף אם הגיע לידו אינו כלום ומרן בש"ע אזיל בשיטה זו ששינה מלשון הטור דהטור בסימן כ"ח כתב הא דשמואל מתנת ש"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישית ואם היה בה קנין ל"ש כתב לו שטר ופירש בו הקנין ל"ש נתן לו ע"פי גרע ולא קנה ואפילו אם מת ואפילו מסר לו השטר מחיים לא קנה דשמא לא גמר להקנותו וכו' ומיהו הא דאמרינן אפי' הגיע שטר ליד המקבל לא קנה אלא במיפה כחו היינו כשאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה וכו'. אבל אם כתוב בלשון צוואה כדרך שמצווה אל ביתו דאז אינו עומד אלא לראיה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה דאיכא למימר שהיה בדעתו שתתקיים צוואתו במסירת השטר וכו' והוא כדעת אביו דבקנין נמי יש לחלק בין שטר מתנה לשטר צוואה ובש"ע סי"ז כתב הא דשמואל במתנת ש"מ בקנין לא קנה אפי' מת ואפי' אם נכתבה המתנה בשטר ומסר לו השטר מחיים לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' ואם פירש שלא הקנה אלא ליפות כחו קנה וכו' ובסמוך סי"ח כתב וכן אם צוה ש"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה ומת אין כותבין וכו' אא"כ ייפה כחו בכתיבה וכו' ואפילו נכתב השטר מחיים אין נותנין לאחר מיתה וסיים בסי"ט הא דא דאמרינן דאפי' הגיע השטר ליד המקבל לא קנה אא"כ ייפה כחו דווקא כשאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה וכו' אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה כדרך שמצווה אל ביתו וכו' אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה ע"כ הרי החילוק בין שטר מתנה לצוואה אינו אלא באומר כתבו ותנו ודלא כהסמ"ע סי' נ"ז דכתב דדברי מרן הנ"ל קאי על מ"ש לעיל סי"ז דהשתא פירש ה"ד בשטר מתנה ולא צוואה דלפי דבריו מרן הדר ביה ממה שהק' בב"י על הרא"ש דבקנין מה יושיענו אם נכתב בלשון צוואה ואיך בזה נפיק מחששת שמא לא גמר להקנותו וכו' ואף שיש להשיב ע"ז דבכמה זימני מקשה בב"י ובקצר לא סמך על קושיתו מ"מ הכא ממה ששינה לשונו מלשון הטור מוכח דלא קאי אלא לדסמיך ליה שאמר ש"מ שיכתבו שטר עם הנתינה שהיא המימרא האומר כתבו ותנו ואלו הטור כתב חילוק זה בין שטר מתנה לשטר צוואה אמתנת ש"מ בקנין ותו דאורח לצדיק מרן הב"י הולך בעקבות הרמב"ם ומהרמב"ם מוכח דבמתנה בקנין בש"מ אין מועיל בה שום שטר גם אם הגיעו לידו מחיים ממה שסתם הדברים ולא ביאר רק בכתבו ותנו ובשגם בכתבו ותנו לא חילק הרמב"ם בדבר נ"ל למרן לקרב הדיעות עם הרא"ש דדוקא בשטר צוואה קאמר בשגם דעת מרן בדברי הרא"ש במתנת ש"מ בקנין איירי ולא כמו שהגיה מהרימ"ט וגם הלבוש נקט סגנון דבריו כדברי מרן בש"ע:

ודע דמהריק"ש בהגהותיו הגיה על מרן בסי"ט שאז אינו עומד אלא לראיה וכתב עליו א"צ יפוי כח ומ"מ אם הגיע לידו וכו' וכ"ה דעת רוב הפוסקים והמחבר נמשך אחר לשון מוטעה של רבינו ירוחם שהוא הפך עצמו והפך כל הפוסקים ועיין באורך והדבר ידוע דש"מ באמירה לחוד קנה ואין צריך שיגיע הצוואה ליד המקבל וכ"ז הוא באומר שיתנו שטר לבד ע"כ וט"ס הוא וצ"ל שאין צריך שיגיע הצוואה וכ"כ בספר פרי האדמה ח"ב דף ס' ולא זכינו להבין דבריו דמרן בסעיף י"ט באומר כתבו ותנו קאמר והוא מדברי הרא"ש כפי מה שהבין מהרימ"ט בדברי הרא"ש וכפי מה שהקשה מני"ר בב"י כנז"ל ומה ענין זה לצוואת ש"מ דקני באמירה בעלמא וא"צ שתגיע הצוואה ליד המקבל משום דהנותן לא אמר כתבו ותנו וכן הוא לשון רבינו ירוחם שרמז מרן בב"י ואין זה ענין למ"ש שם מרן מרבינו ירוחם ופסקו מני"ר וגם הטור שם סי' ל"ה ודווקא שאומר כתבו ותנו או כיוצא בזה וכו' אבל ש"מ שמסדר עניינו וגומר צוואתו ומצווה לכותבה אינו מצווה לכותבה אלא זכרון דברים בעלמא וגמר להקנותו מיד ואין צריך יפוי כח ע"כ ורבינו ירוחם הוסיף לזכרון בעלמא להיות לראיה כמה הניח לכל אחד וכו' והראיה שבכאן אינו ענין לראיה דלעיל באומר כתבו ותנו דהתם פירוש הראיה שיקנה מחיים וראיה דהכא כמה הניח כדי שלא ישכח הענין:

מבואר יוצא בנ"ד דאין שום חשש בכתיבה זו שכל זה שאנו חוששין באומר כתבו ותנו דווקא לא באומר כתבו לבד וגם לדעת מ"ד כתבו נמי חיישינן לה כאשר יבא לפנים בס"ד הכא הוי כנדון רבינו ירוחם ממש שפסקו הטור ומרן שאינו אלא לזכרון דהרי העדים קאמרי שהוא התחיל בע"פ ואמרו לו אם נראה בעיניך להביא דיו וקולמוס ונייר לכתוב מה שרצונך לומר לנו כדי שלא ישתכח הענין ממנו והוא הסכים וכן עשו ודאי שאין לכתיבה זו שום שטר ושום כתיבה לומר שלא נתכוון להקנותו אלא בשטר או לומר אפי' צוואה צריך שתגיע לידו מחיים דכל דלזכרון קאתי לא בעינן שתגיע לידו כלל וכמדוקדק מלשון רבינו ירוחם שממנו מקור זה שכתב שאין לאותה כתיבה דין שטר כלל וכן הוא לשון הרשב"א שרמז הב"י שם סימן אלף מ"ד ובלשונו במכונות סימן פ"ג שרמז הרב"י שם מבואר יותר שכתב וז"ל שאם היה דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום כלל דברי הש"מ לאחר מותו וכו' אלא ודאי מה שהן רשאים לכתוב היינו מפני שאין לכתיבה דין שטר שיהא כמלוה בשטר וכו' אלא כעין זכרון דברים בעלמא ע"כ וכ"כ הסמ"ע בפירוש וכתב עוד שהגהת מור"ם שם אדלעיל קאי יעו"ש. אך מ"ש שאפי' באומר כתבו ותנו נמי איירי אי אפשר כמו שכן הקשה הרב ב"ד דף קל"ט וכן ראיתי להרב נתיבות המשפט שכתב שט"ס נפל בדבריו של הסמ"ע ותדע דמרן בתשובתו סי' ס"ט באבקת רוכל באומר כתבו וחתמו דכתב דאין הכוונה אלא לזכרון בעלמא ושם סמוך ונראה בסמ"ע באמר כתבו ותנו פלפל בחכמה להעמיד המתנה בצדדים אחרים והא דלזכרון קאתי לא בא בפיו כלל ואדרבה צידד דחשיב הגיע לידו מחיים ואי לזכרון לא בעינן הגיע לידו מחיים אם לא שמוכרח באומר תנו ג"כ ליתה להא לזכרון בעלמא אלא צוואה מיהא דאמר הנותן כתבו ותנו דבעינן שיגיע לידו מיהא מחיים ולכן מצדד שם דלרשב"ם והרמב"ם קנה ומה שצידד לבסוף דלא צריך יפוי כח אלא באומר כתבו ותנו שטר הקנאה אבל באומר כתבו ותנו שטר ראיה דלא שייך למימר ביה לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' ואע"ג דה"המ והג"מיי כתבו דנראה עיקר בדברי האומרי' דשטרי דידן הוי שפיר שטרי הקנאה וכ"כ הר"ן וכו' מ"מ יש לנו לומר כיון דהשתא לא משמע להו לאינשי דשטרי אינן הוו אלא לראיה בעלמא וכו' ע"כ והוא הפך ממ"ש בסימן ק"ץ בב"י ובסי' קצ"א בש"ע אם לא שיש לחלק בצוואה שאינה ענין לשטר בריא וזה מרווח יותר ממ"ש החק"ל שרמזנו לעיל שכתב דההוא לישנא משמע ליה הכי שהוא לשון הודאה אלא שיש להרגיש עליו על מ"ש בפשוט דבאומר כתבו וחתמו אינו אלא לזכרון בעלמא וכן סבר מהריב"ל ח"א סימן נ"ח והמבי"ט ח"א סי' נ"ח וכ"נ סברת מהרשד"ם בי"ד סי' קע"ג ובח"מ סי' ש"ח דהא מלשון תשובת הרשב"א שרמז הב"י שם מחו' ח' במנוי אפוטרופסות שכתב או שכתוב בה כתבו וחתמו לא ידענא מאי אידון בה ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' וכן הקשה הקמ"ר ח"א בתשובה ס"ב על המבי"ט מדברי תשובת המכונות שם וכן מתשובת הרשב"א שרמז הב"י שם מחו' י"ב והיא בח"א סי' תש"ד על ש"מ שעשה צוואתו בגופם של נכרים וכתבו שישומו הדברים בצוואתו ע"פ פלוני ופ' שיועילו בלשון עברי ולאטי"ן שכתב ובלבד שיאמר להם בפירוש אף כתבו וחתמו והבו ליה הא לאו הכי חיישינן וכו' ומ"ש הרב פ"הא שם מספר זר"א דהא דאמרינן ש"מ שמסדר עניינו לזכרון בעלמא קאמר ה"ד כשאמרו כתבו אח"ך כי כן נראה מתשו' מהריב"ל שם ומהרשד"ם בי"ד שם ע"כ וא"צ לזה אכן מוכח מלשון רבינו ירוחם עצמו ומסגנון דברי הטור והש"ע אך מלשון תשובת הרשב"א ובמכונות סימן פ"ג אינו כן וכן מתשו' מרן הנ"ל ומתשו' המבי"ט ח"א סי' נ"ט ובהכרח לומר דלאו דוקא נקט רבינו ירוחם בהאי לישנא אלא כל שאמר כתבו שאז ניכר שאינו אלא לזכרון בעלמא אין חשש בזה לומר שלא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' וגרע מצוואה דאמר כתבו ותנו דצריך שתגיע לידו מחיים לא כן באומר כתבו לבד ולא כמ"ש הרב משאת משה ח"א ח"מ ס"ה דף כ"ב וז"ל איברא היכא דשטרא דיהב ליה נותן הוי לראיה בעלמא אי מטא לידייהו ודאי דזכו לנפשייהו אע"ג דליתה במיפה כחו כיון דזכרון קאתי כנודע דלא אתמר אינו אלא כשכותב בלשון מתנה וכו' דלזכרון דכתב אישגרת לשון הוא דלזכרון מלתא אחריתי היא באומר כתבו לבד ולא בעינן שטר לידו מחיים משא"כ באומר כתבו ותנו ועיין לו עוד שם דט"ל ע"ד שרמז מדברי המבי"ט הנז"ל לנדונו ולא זכר שר מש"ות הרשב"א הנ"ל שגם בכתבו וחתמו חוששים לה ולא עוד אלא הרב קמ"ר שם מייתי ממ"ש רשב"ם בפרק יש נוחלין גבי מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו וכו' דמכללות דבריו מוכח גם בכתבו לחוד חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכן ראיתי להרשב"ץ ח"ג סימן קס"ז ומוכרחים אנו לומר כי היכי דלא ליהוי הפך מדברי רבינו ירוחם שפסקו הטור ומרן היינו משום דסידר דבריו תחילה ואח"ך שאמר כתבו דניכר מגוף העניין דלא נתכוון לזכותו ע"י כתיבה וכמ"ש הרב זרע אברהם בשגם שנראה מאמבוהא דרבנן שכתבנו לעיל שאינו כן וא"כ בנ"ד לכ"ע אין בה שום חשש בשגם לא באה הכתיבה ליד המקבלים מחיים ועיין מ"ש מרן בתשובה שם בפרט זה כשהיא כבר ביד העדים חשיבא כבאה לידו והכא כבר כתבוה בחיים אע"פ שאמר כתבו ותנו:

ספק רביעי במתנתו לאשתו במה שישנו תחת ידה בלשון מחילה ולבנו כליפה בחוב שחייב לאביו בלשון מתנה במה שאמר יזכ"א ביהו"ם (ופי' יזכה בהם) כמ"ש מרן ריש סימן רנ"ג ואיפכא הול"ל ממ"ש הרא"ש ופסקו בנו הטור ומרן סי' ע"ג הבא לפדות משכונו שביד שמעון ואמר לו כבר מחלת לי אין בדבריו כלום משום דבחוב שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה ע"כ. ומהרי"קו הוכיח כן מלשון הרמב"ם הביאו הב"י סימן רמ"א וכבר הכנ"הג שם תמה עליו ועל הרב המבי"ט איך לא הזכירו מתשו' הרא"ש הנז' וכן יש להרגיש על מהרשד"ם ח"מ סי' שכ"ח שכתב דאין סברת מהרי"קו מוכרחת ולא נזכר שדבריו דברי הרא"ש וכמ"ש הוא עצמו שם סימן רכ"ח ואפשר זהו מה שנתכוון הכנ"הג סי' ע"ג הג"הט אות ט"ל אחר שכתב וכ"כ מהרי"קו וכו' והמבי"ט ומהרשד"ם וסיים ועיין בסימן שכ"ח ואין חילוק בזה בין מתנת בריא למתנת ש"מ שהרי מהרי"קו שם שורש צ"ד במונח שהיא מתנת ש"מ ועלה שקיל וטרי שאין מועיל מחילה במטלטלי שהם בעין ואיך יעלה על דעתו להוציא מחזקת היורשים וא"כ דל מהכא מה שנתן לאשתו בלשון מחילה אבל במתנתו לבנו כליפה בלשון מתנה יש לצדד דהרב בני אהרן דף קכ"א נסתפק בזה דדילמא דוקא בחפץ בעין שאין בו לשון מחילה אלא לשון מתנה דבהכי משתעי הראשון אבל בחוב אע"פ שאינו בעין מועיל בו גם לשון מתנה והרב מטה שמעון שם סי' רמ"א מייתי מהגו"ר שצידד בדבר גם הוא אך מייתי ממהר"י בן מיגאש שכתב בפשוט דמהני בחוב לשון מתנה וכן הכנ"הג סימן קנ"ג הגב"י אות ע"ח רמז ממ"ש מהר"ם מפאדווה סי' נ"ז במי שמקצת נכסיו ביד המקבל כי היו חייבים אליו סך מה וכו' שלש חלוקות בדבר במתנה זאת מה שהיו האחים מקבלי המתנות חייבים אליו פשוט שזכו בו אפילו היה הדבר במתנת בריא שלא יוכל לומר בבריא הלויתי לפלוני מ"מ בדבר שהוא ביד המקבל והוא ביד החייב זכה בו מדין מחילה או מדין מתנה ועדיף הוא ממעמד שלשתן דמועיל בהלואה וכו' וכ"כ בס' פרי צדיק ס"ד בפשוט בבריא שנתן במתנה השטר חוב ללוה שהוא חייב לו ויש לתמוה על מהרי"ע בבית יהודה אב"העז סי' כ"ח דפסק דינו בסכינא חריפא במי שנתן לחורגו הש"ח אשר הוא חייב לו שצריך ליכתב בלשון מחילה ודעת הרמב"ם והש"ע סי' רמ"א משמע דמעכב שהרי כתבו בחוב לשון מחילה ובפקדון שהוא בעין לשון מתנה ומשמע כי היכי דבפקדון לא מהני אם שינה כמ"ש מהרי"קו ה"נ בחוב אם שינה ודלא כהלבוש שכתב דלשון מתנה מועיל בחוב ע"כ והתימה עליו איך לא הזכיר מדברי רבו בפרטות ובהגלות נגלות דברי מהר"י בן מיגאש ודברי מהר"ם מפאדווה ועמהם הלבוש ורבו הרב פרי צדיק לא נשאר מה לגמגם דלמאי דאתשיל הרא"ש אתשיל דכל עיקר דבריו שביטל הנדון ההוא דאיירי במשכון שאינו בעין דבלשון מחילה אינו כלום ואין ה"נ דשמעת מינה אם במה שאינו בעין שייך בו לשון מחילה אבל אינו מפורש יוצא דאם אמר לשון מתנה אינו מועיל וי"ל דבשלמא בדבר שבעין כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה לכן לא יפול בו לשון מחילה משא"כ בחוב אע"ג דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין מ"מ חייב הלוה לפרוע להמלוה יוצדק בו גם לשון מתנה דאותו ממון שרוצה לפורעו הרי המלוה נותנו לו במתנה ונפטר הלוה מלפורעו:

ספק חמישי במתנתו ליוסף בנו חצי החצר וחצי החנות שהחצר והחנות הם בשותפות עם המצווה ובת אחיו הנשואה לכליפה בנו שאחי המצווה הנז' לא הניח יורש זולת הבת הנז' והחצר והחנות שבשיתוף המצווה עם אחיו שבתו הנז' יורשתו ועדיין לא חלק המצווה הנז' החצר והחנות עם בת אחיו הנז' והמצווה הנז' עשה זה בחכמה כיון שכליפה בנו יש לו כבר החצאין הנז' מצד אשתו ואם הניח הענין בסתם היו מתחלקין החצאין שלו בין כליפה ויוסף בניו ואז יהיה לכליפה הנז' בהם שלשה חלקים שנים שמצד אשתו והאחד מצד אביו ויוסף אין לו רק רביע אחד בהם מאביו ולכן להיותם שוים נתן החצאין שלו ליוסף בנו להיותו בהשואה עם אחיו כליפה בהם ומ"מ לא הוציאו לכליפה חלק ירושתו שכנגד זה נתן לו לבדו אותם השנים ושמנים אוקיו"ת של כסף שחייב הוא לאביו וא"כ יש ספק בענין אם יש ברירה וזה ראיתי להכנ"הג סי' ר"ט האריך בפרט זה בפשוט שיכול למכור או ליתן קודם חלוקה ודלא כמו שסובר להפך והוכיח כן מלשון הרמב"ם ואף לחכמי הדורות והראב"ד שנחלקו על הרמב"ם יודו בזה וכמ"ש הרב מש"ץ והר"א ששון ויישב דברי הרא"ש שהביא הטור דלכאורה סתראי נינהו וכן יישב לדברי מהרש"ך ומהר"א ששון וכן מצא להרשב"א בתשובה ובמה שנראה דמהרשד"ם חולק היינו דוקא כשמכר או נתן חלקו כשיפול לחלקו אבל אם אמר חלקי שיש לי בבית זה קנה עכת"ד וכ"כ בתשובתו בעי חיי סי' קמ"ה וסי' ר"ט שרמז המ"ש שם אבל רשב"ם הובא בטור סי' רע"ח חולק בזה וכתב עליו שם הטור ולא נהירא והב"י שם כתב שהתוס' והראב"ד והג"מיי והר"ן חולקים על רשב"ם וכנ"הג עצמו סימן רי"א הביא זה שהתוס' והר"ן דחו סברת רשב"ם וכ"כ בהג"מיי וכ"כ הרב המבי"ט אבל מור"ם כתב בתשובה שאינו יכול למכור ע"כ ויש להפליא עליה דמר דאמאי שם בסימן ר"ט לא הזכיר מזה וכמו שתמה עליו הרב מט"ש שם ומ"ש הרב זרע יעקב סי' ז"ך דהתם בשותפין איירי ולא באחין מלבד דאין סברא לחלק וכמ"ש הוא עצמו וכן מבואר בתשו' הרשב"א שהביא שם כנ"הג דבשותפין איירי ואלו הוא עצמו בח"ב שרמז שם הרב זרע יעקב מבואר יוצא דבחלוקה יש ברירה באח מן האחין קאמר שכתב שם שאחיהם היה קטן מוכח דבמה שירשו מאביהם קאמר אלמא שותפין ואחין חדא נינהו וכן בח"ג סי' קצ"ה שרמז הב"י בח"מ סי' קמ"ו כמ"ש שם הרב המגיה דמשתעי התם בקרקעות שקנו הם וגם במה שירשו מאביהם וקאמר אע"ג דלא היה ניכר חלק אביהם בשעת מכירה איזה מחצית אם אותו שדר בו או אחר מ"מ יכול הוא למכור המחצית שיש לו בהן שאין צורך להיות חלקו מבורר ע"כ וכן בח"ב סי' פ"ב כתב בסתמות באומר בית מביתי אני מוכר לך שאין ענין זה לברירה הואיל ואין אנו צריכים לברירה דדוקא בדבר שאינו מתקיים כי אם ע"י ברירה ואם אין ברירה אוכל טבלים וכו' הרי דלהרשב"א אין לחלק לשותפים ולא יחלוק בזה הכנ"הג דאם איתא דפליג הו"ל לפרושי ולא לסתום ותו דאדרבה הכנ"הג גופיה שם סי' ר"ט פתח דבריו יאיר בפשוט אם יכול למכור קודם חלוקה וע"ז הוא שקיל וטרי אע"ג דהמקומות שהביא להוכיח דינו בשותפין קאמרי לא איכפת משום דדא ודא חדא היא ותו יש להרגיש עליה שם איך לא הזכיר דעת רבו מהרימ"ט בח"א סי' כ"ב תנא דמסייע ליה והביאו בסי' רנ"ג הג"הט אות נ"ח ואם כה יאמר דיש לחלק בין נותן למי שאינו מבורר לנותן דבר שאינו מבורר וכמו שכן סבר הרב דבר משה ח"ב סי' ע"ה הו"ל להביא דבריו ולחלק כאמור:

והנה הרב דבר משה שם הביא דברי רשב"ם הנז' ומצא שכן כתב הש"ג והמוחזק יכול לומר קי"ל ובסו"ד הביא דברי הכנ"הג הנ"ל וסיים וצריך תלמוד להוציא מיד המוחזק והמגיה שם רמז ממ"ש הרב מח"א ריש הל' זכייה שכן הסכים באותו נדון וזוגא דרבנן אתו עמו שם והרואה יראה בעיקר דברי הרב מח"א שם שהסכים עמו שעיקר טעמו שלא מצא כי אם עד שני אברהם פיי'רו והוא באחד ולכן הוצרך להאמנתו של היורש אם הוא מאמין לע"א ודלא כהרב דבר משה שם דאינה עדות כלל גם את הראשון גם את השני ודחה לו הרב מח"א שם להרב דבר משה מה שרצה להוכיח מסוגייא דסנהדרין ראו אביהם שהיה מטמין מעות בתיבה אם כמוסר דבריו דבריו קיימים מוכח כל שלא אמר בלשון צוואה אינו כלום דדילמא בבריא הוא שאמרו כן אי נמי אפילו דש"מ מ"מ דוקא כדהתם דראוהו מטמין אבל לא בענין אחר ומ"מ כל דפשיטא לן דהוא דרך שיחה בעלמא כעדות משה חיים ונתנאל יעקב אין זה עדות של כלום ולכן הסכים עמו לבטל המתנה מזה הצד דאף דלדעתו אברהם פייר"ו אינו דרך שיחה ועדות מעליא מ"מ עד אחד הוא אבל מה שרצה הרב דבר משה שם לבטלה מטעם דהחלק שנתן אינו מבורר כמ"ש מהרימ"ט ממ"ש מעשר שני שיש בבית זה מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה"ז לא חולין משום דאין ברירה השיבו ע"ז הרב מח"א שם יפה דלפי דבריו תקשי ליה מתניתין דשור שחור דפליגי ב"ש וב"ה אי הוי הקדש אם לא דמטעם ברירה לא נגעו בה ולכ"ע אם יצא שחור הוי הקדש ולא אמרינן אין ברירה וע"כ לחלק וכמו שכתב הרשב"א ח"ב סימן פ"ב דכי אמרינן דין ברירה ה"מ בדבר שאין לו קיום אם לא שנאמר דיש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ נמצא דאכל טבל אבל במוכר או מקדיש דבר מנכסיו שאינו מסויים כל שבידו אח"ך אחד מהם ה"ז קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכין לברירה שהרי מהשתא יתקיים שוב אין אנו צריכין לברירה ואין זה ענין לדבר שאינו מסויים וכו' והוסיף להוכיח עוד הרב מח"א שם ממ"ש הטור סי' קע"ה וכן מש"ות הגאון שהביא הטור סי' קע"א ומש"ות הרא"ש שהביא הטור סי' קמ"ט וכן כתב הג"א בפ' המוכר את הבית ומייתי לה ממ"ש שם בש"ס פלגא דאית לי בארעא וכו' וכ"כ רשב"ם שם שדה שיש להם בשותפות וכו' ומ"ש רשב"ם בפ' יש נוחלין שאין הפשוט יכול למכור חלקו שותפין שאני וכו' וע"כ לדעתו צ"ל כן דהא כתב שם גבי מת הפשוט בנו יורשו משום דלא גרע היכא דמת האב ואח"ך מת הבן מהיכא שמת הבן ואח"ך מת האב דבנו יורשו משום דכתיב וכן אין לו עיין עליו וא"כ האי טעמא לא שייך לאומרו בשותף הבן שמת ואפ"ה הבן יורש חלק אביו ע"כ הרי ברור בדבריו דאי מה"ט לחוד מדין ברירה היה מזכהו למקבל המתנה גם לדעת רשב"ם דרשב"ם לא אמרה כי אם באחין בירושת אביהם משא"כ בשותפין ונראה דהבית דאיירי בה הרב דבר משה של שותפין היתה אע"ג שכתוב הבית של ב' אחין דאימור דקנאוה ביחד ונשתתפו ולא מירושת אביהם אלא דבאמת עיקר הוכחת הרב מחנה אפרים מדברי הרשב"א גופיה שהוא מחלק בין אחים לשותפין ממ"ש גבי מת הפשוט בנו יורשו וכו' הוא מגומגם דאמאי לא שייך טעם זה גם בשותף שמת אביו נמי ול"ש אם מת האב שהוא השותף תחילה ואח"ך בנו או שמת בנו ואח"ך אביו דבן בנו יורשו דגם בזה אין לו עיין עליו וכמו שעמד עליו הרב מהרד"ף במכתם לדוד ח"מ סי' כ"ה דף רכ"ד וכן עמד על החילוק שחילק בין שותפין לאחים ואדרבה איפכא מסתברא דירושה ממילא אתיא ובכל דהו מקניא משא"כ בשותפין דכל אחד קנה בדמים ועיין למהרשד"ם ח"מ סי' רט"ו דאחים הרי הם כשותפין אע"ג דאפשר לחלק דשאני אחין דמחלי אהדדי הרי דהסברא נותנת דשותפין עדיפי וכדברי מהרד"ף בשגם שיש לחלק בזה ועל מ"ש מהרשד"ם שם דהשותפין הם המלמד והאחין הם הלמד עיין לה' חק"ל ח"א ח"מ סי' קכ"ז דף ר"ח מ"ש להשיב עליו ומ"ש הרב מח"א מהג"א במ"ש שם בש"ס פלגא דאית לי בארעא וכו' האמת דהג"א כך דעתו אבל כבר כתב הכנ"הג סי' ר"ט הג"הט אות ך' שאין ראיה משם שכל כוונת הש"ס אינו כי אם לחלק בין אומרו פלגא דאית לי בארעא או פלגו בארעא דאית לי ורצונם לקיים המקח וחולקים כמה מכר לו או כל חלקו או חצי חלקו שיש לו א"נ שהיה לו חלקו בשדה לראובן עם שמעון וכבר חלקו ביניהם והיה חלקו של המוכר מבורר ולפ"ז גם מ"ש הרב מח"א ממ"ש רשב"ם על. ההיא פלגו דאית לי בארעא שדה שיש להם בשותפות וכו' בהכי איירי ואין כאן מקום סתירה ממ"ש הוא עצמו בפרק יש נוחלין שאין הפשוט יכול למכור קודם חלוקה ומינה דה"ה בשותפין דעלמא נמי סבר הכי וכמ"ש הב"י סי' רע"ח מהר"ן וז"ל ואין זה מחוור דע"כ לא נחלקו אלא בחלק הבכורה וכו' אבל בחלק הפשוט כ"ע מודו שיכול למכור שהרי שותף רשאי למכור חלקו כדאמר בפ' המוכר את הבית פלגא דאית לי בארעא וכו' הרי דפשיטא ליה דרשב"ם בשותפין נמי אמרה משום דאין סברא לחלק בדבר והנה דעת רשב"ם הנז' והש"ג שהביא הרב דבר משה וכן ההג"א שהביא הרב כנ"הג יחידאי נינהו כנגד התוס' והראב"ד והר"ן והג"מיי שהביא הרב ב"י וכן הרשב"א הנ"ל ודעת הרא"ש והטור שהביא הרב מח"א וכ"ד רש"י והרמב"ם והרב נמק"י והמרדכי מר"י בכ"ר אברהם ור"י מפארי"ש ומהר"ם שהביא הרב ב"ד סי' קי"ז ומהר"ם כתב שם שכן עמא דבר וכן ס' האגודה כתב כן משם ר"י הנ"ל אלא דמ"ש שם דדעת רשב"ם יחיד הוא בדבר זה אינו כן. ואיברא דמרן בקצר וכן מור"ם לא ביארו מזה כלל וכמו שהרגיש הרב הנ"ל אך מרן בתשובתו אבקת רוכל סי' צ"ח במתנת בריא שנתנה האשה לידסיי"א לבתה גאמיל"ה שליש מהבתים שיש לה וקרא ערער על הלשון ההוא ולבסוף קיים המתנה מטעם דאע"ג דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה ה"מ בדבר שאין השטר מתבטל לגמרי יעו"ש בנועם שיח שלו ששם וערעור זה שנתנה שליש מהבתים לא בא בפיו כלל מוכח דאין בזה ספק כלל ומסתמא משמע דאין ניכר וברור השליש ההוא שנתנה וכיון שכן אנן בדידן דבתר מרן גרירנא אין לומר קי"ל כנודע אף בדבריו שבתשו' כמו שכתב הרב חיד"א בח"ש סי' ע"ד אות י"א דף ל"א ע"ג מרבו ומהרב משאת משה ח"מ סי' י"ב והוא הוסיף ודבריו שבתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף מהש"ע ע"כ. איברא ששם בהשמטות כתב ולא אכחד דיש לצדד דדוקא דיניו שבש"ע קיבלו ע"כ ועיין להרב המפורסם בחק"ל מ"ב ח"מ סי' ד' דף קע"ד ע"ד שהביא דברי הרב חיד"א הנ"ל וחלק עליו בטוב טעם ודעת והביא מהרשב"ץ ושאר פוסקים דכי קבלו לדון כרב פלוני אינו אלא שעשאוהו כרבם וא"כ מה מקום לחלק בין דבריו שבש"ע לדבריו שבש"ות דלא כהרב השואל ממנו וגם דלא כמ"ש ספר שער המים דסבר לחלק בין הש"ע לתשובות אלא דמהרד"ף שם חלק עלינו את השוין שכתב שם על תשו' הרשב"א בח"ב סימן פ"ב שהביא הרב מח"א כנ"ל שכתב דתשובות הרשב"א הנ"ל דלא כמ"ש הרב דבר משה והשיב ע"ז מני"ר דאין להקשות עליו מתשובות הרשב"א הנ"ל דהרשב"א איירי במתנת בריא דמה בכך אם לא נתקיימה מעיקרא תתקיים עכשיו אכן אין זה ענין למתנת ש"מ שהוא נדון הרב דבר משה שכיון שמת הנותן עדיין לא חלקו ולא אתבריר א"כ תכף שמת הש"מ נפלו זוזי קמי יתמי וירושה אין לה הפסק ואיך תחול אח"ך ה"ז דומה למתנת ש"מ שנותן אדעתא שלא תחול אלא אחר זמן שאין בה ממש ומהאי טעמא דאמרן א"כ אי אפשר לחול בכה"ג אלא א"כ חלה למפרע וזה אי אפשר מטעם שכתב הרב דאין ברירה ע"כ. ואחר המח"ר איברא דהטור כתב ריש סי' ר"ן דמתנת ש"מ קונה כשימות למפרע אבל מ"מ הרי אמרו דבריו ככתובים וכמסורים דמו דמאי דצריך הברירא כתיבה וקנין כאילו נכתב והקנה לו ומה שצריך מסירה בבריא כאילו מסר לו ונצטרך לזה כי היכי דלא נימא כיון דלאחר מיתה הוא שקונה הרי קי"ל אין קנין לאחר מיתה כמ"ש הב"ח ריש סי' ר"ן ליישב מה שהקשה מרן הב"י להטור על מ"ש דמתנת ש"מ קונה למפרע משעת נתינה דהרי קי"ל דמתנת ש"מ עד לאחר מיתה וכן הסכימו האחרונים ביישוב דברי הטור כאמור ה"נ בנותן דבר. שאינו ברור במתנת ש"מ דיודה הרב דבבריא נקנה בקנין ה"נ בש"מ קנה המקבל באותו דבור כאילו נעשה הקנין בבריא ואף דיהיבנא ליה כל דיליה דש"מ שנותן דבר שאינו מבורר הו"ל כש"מ דנותן מתנה לאחר זמן ותכף כשמת נפלי זוזי קמי יתמי וירושה אין לה הפסק לא ידעתי איך לא זכר שר מתשו' הרשב"א גופיה בח"ג סי' קכ"ה ורמזה הב"י סס"י רמ"א ופסקה ריש סי' ר"ן בש"מ שנתן מתנה על תנאי או לאחר שנה לא אמרינן שזכו היורשים בירושתן וירושה אין לה הפסק דאי אמרינן כן בטלת כל מתנת ש"מ דירושת היורש חלה עד גמר מיתה ומתנת ש"מ עד אחר מיתה ואם אתה אומר כן כבר קדמה ירושה ואין לה הפסק אלא כך הוא לא אמרו ירושה אין לה הפסק ה"ד כשהוריד היורש בנכסים בכח דאומר הנכסים לבני אבל במניח הנכסים בסתם ליורשים ואומר תנו מנה לפ' קנה ותדע דהא אמרינן במסכת י"ט ההוא דאמר הבו ארבע מאה זוזי לפ' ולינסב ברתי ועוד אמרינן בפ' מי שמת האומר אם ילדה אשתי וכו' וכ"כ גם בח"ב סי' קכ"ב ובשיטתו בפ' מי שמת. וכ"ד רבו הרמב"ן הובא בנ"י בפ' יש נוחלין דף רט"ו ושם כתב דהריטב"א כתב שאין נכון כן והובאו דברי הרמב"ם גם במהרימ"ט ח"ב ח"מ סי' ע"ד וכ"כ בס' אדרת אליהו למהר"א קובו סי' כ"ב דף כ"ו משם הר"ן וביכין ובועז ח"ב סי' ל"ג דף פ"א כתב כן למהר"י קרקוס ולא זכר שר מכת הראשונים ועיין בפרט זה להרב בצלאל בש"ות סי' ל"ג ובספר כרם שלמה סי' נ"ג ומר בריה הרב דבר משה שם והב"ד סי' קל"ב ובס' גבעות עולם סימן ל"ו וגם לדעת גדולי המפרשים שכתב הנ"י שם דסברי אע"ג דלא החזיק לנחלה ליורשים אמרינן ירושה אין לה הפסק הואיל ומדעתו יורדים זכו בנכסים וההוא עובדא דמסכת י"ט מתנה בתנאי שאני כיון דאין עכבת ירידת האחר מחמת שרצה זה שירדו לנכסיו אלא מחמת קיום התנאי כשיקיים התנאי זכה זה למפרע משעת מיתתו דלגבי ש"מ אפילו שלא אמר מעכשיו כיון דבתנאי בעלמא תלה ליה למלתיה מעכשיו משמע ע"כ מינה אם הענין מוכיח שאינו כן גם דהוי לאחר זמן המתנה מתנה כמ"ש הרב דבר משה ח"ב סימן ע"ב ממהרח"ש ואף דלדידיה לא ברירא ליה האי מילתא מ"מ אם היה הזמן להדיא אין ה"נ לא כן בנדון זה שהרב מפרשו בכך ואם כה יאמר מהרד"ף דשאני בדבר שאינו מבורר כאלו אמר שלא תחול עד זמן פ' משא"כ מתנה בסתם לזמן פלוני ולכן מני"ר נתחכם לומר בהאי לישנא מלבד דלא ידענא דמנליה הא עוד בה במתנה לזמן פ' סתמו כפירושו שלא תחול עד זמן פ' דבודאי קודם הזמן שקבע הנותן למקבל אין יכול המקבל לתבוע ליורשים ותו אם איתא להאי גם במתנת בריא שלא חלק עם היורשים עד לאחר מיתת אביהן אין המתנה כלום ואע"ג שזכה המקבל בשטר או בקנין או בחזקה מ"מ כיון דלא הוברר חלק המקבל עד לאחר מיתת הנותן הרי קדמו היורשים אלא מאי אית לך למימר כיון שכבר זכה באחד מדרכי הקנייה אין החלוקה מעכבת ה"נ אם זכה בדיבור הש"מ דחשובא כקניה בבריא אין כאן עיכוב אם לא חלקו אע"ג דאינו זוכה בה עד גמר מיתה ה"ד להעדיף כח הש"מ שאם רצה לחזור בו חוזר ליתנה לאחר או אם עמד חוזר אבל לא בשביל זה יורע כח המקבל שיבטלו היורשים כח דיבור הש"מ אבל זהו לפי שיטתו והבנתו אבל המסתכל בדברי הרשב"א גופיה שם בח"ב סי' פ"ב יראה דאינו כן ואין לחלק בין מתנת בריא למתנת ש"מ דהרי כתב וז"ל אבל בדבריו שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בנדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתן לו ממכרו אפילו למ"ד אין ברירה אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלי ברירה ע"כ והמובן מדבריו הוא שאפשר להם שיעמדו כן בלי חלוקה לעולם כאשר יהיה האופן ע"י זמן או שכל אחד ימכור או ישכור חלקו לחבירו וכיוצא וכן הבין בדבריו הרב נאמן שמואל סי' קי"ג דף קע"ה דבש"מ איירי שכתב וז"ל ומשום דמביא השאלה נסתפק בדבר אחד שלא עלתה על דעתי ראיתי להשיב גם ע"ז דנסתפק כיון דבשעה שנתן המתנה עדיין לא נתברר חלקו בנכסי אביו וכיון דקי"ל אין מר א ברירה הו"ל כנותן דבר שאינו מסויים לכן אמרתי אגלה את אזנו בדברי הרשב"א ח"ב סי' פ"ב שכתב וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שא"א וכו' אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בנדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתן לו ממכרו אפילו למ"ד אין ברירה אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלי ברירה וכו' וה"נ בנ"ד אין מעכב דין ברירה למתנה שהרי אפשר להתקיים בלי ברירה לקום במקומו לזכות באותו חלק שהוא שלו ועיין בש"ות הרשב"א שהביא הב"י בי"ד סימן רכ"ו ואע"ג דלא חלקו עדיין מזמן שמת מורישן זכה כ"א בחלקו וכמ"ש המבי"ט ח"א סימן כ"ה ע"כ והרב נקט שמקנה חלקו לחבירו משום דבתשובת הרשב"א שרמז מהב"י י"ד בהכי איירי וה"ה שכירות וכן דירה לזמנים דבהכי נמי אפשר להם לעמוד מבלי חלוקה ומביא ראיה לנדונו דאיירי בש"מ אע"ג דהמבי"ט שרמז במתנת בריא איירי משום דהוא סבר דלפי טעם זה שכתב הרשב"א דאפשר להתקיים מבלי חלוקה אין טעם לחלק בין מתנת בריא למתנת ש"מ וכן ראיתי להרשב"ש סי' תק"ח בנתן דבר המשותף שעדיין לא חלקו עד אחר מיתת הנותן שכתב שכיון שלא מצר לא למזרח ולא למערב שאם במשל מצר שבמזרח נפל חלקו למערב או מצר שבמערב ונפל חלקו למזרח ונמצא שלא נתן לו כלום שמה שנתן לו נמצא עכשיו שאינו שלו והוברר הדבר שלא נתן אלא של חבירו והדברים עתיקים אי אמרינן יש ברירה או לא אבל זה לא מצר לה לא למזרח ולא למערב ולא לצפון ולא לדרום וכדאמר רב בפ"ק דמציעא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ומוכח התם דאפילו בנותן אמרינן הכי וכו' והתם במתנת ש"מ והוא ממ"ש שם וטענתו ג"כ במ"ש במתנת בריא ולא במתנת ש"מ אינה טענה שלא כתב כן אלא ליפות כחו וכו' ודבריו הם קרובים לדברי הכנ"הג ריש סימן ר"ט בדברי מהרשד"ם סי' רפ"ה שלא הורע כח המתנה אלא כשאמר חלק פ' כשיפול לחלקו אבל אם אמר בפירוש חלקי שיש לי בבית זה קנה ע"כ וכן מצאתי בספר מגן גבורים למהר"ד אישטרוש"א סי' ס"א דנשאל בכיוצא בזה ולא נכנס בספק זה כלל וקיים המתנה ההיא שהיתה מתנת ש"מ:

ומשמיא אנהרינהו לעיינין שבא לידי ספר שעות דרבנן ופתחתי בו שלא במתכוון ובא לפני מ"ש בדף ט"ל ע"ד שרמז מהרב חק"ל לנדרים וממהר"י מאיו בשרשי הים ח"ב בדין ברירה סי' כ"ב שכתבו על תשו' מהרימ"ט הנ"ל בנתן למי שאינו מבורר דלא זכו שכתבו ע"ז דהא דהרשב"א ח"ב סימן פ"ב חס לן לומר דלא כמהרימ"ט ורבים שעמו דהרשב"א רב גובריה ורב חיליה ע"כ. והנה החק"ל שהביא לא נמצא אתנו אכן הרב שרשי הים ראיתי לו שם דף ק' ע"ג דכתב דהא דמהרימ"ט דמשתעי בנותן למי שאינו מבורר דוקא אבל הנותן דבר שאינו מבורר אזיל ומודה דאין זה ענין לברירה וכדברי הרשב"א הנז' ושכ"כ הרב מח"א הרי דשני המלכים האלה החק"ל ומהר"י מאיו תפסו במושלם דתשובת הרשב"א בש"מ נמי איירי ממה שהביאו ע"ז תשובת מהרימ"ט להסכים בניהם ומהרימ"ט בש"מ איירי וא"כ לא צייתינן ליה להרב מהרד"ף בחילוקו זה אחר שלא נמצא לזולתו ואדרבה נמצא הפך מדבריו דהבינו דהרשב"א איירי גם בש"מ הם המה הרב נאמן שמואל והרב מחנה אפרים והחק"ל ומהרי"מ והרב שעות דרבנן דרמז דבריהם:

עוד תמהני למהרד"ף דכתב שם וז"ל נקוט מיהא בנ"ד וכו' והא ודאי מתנתו בטלה תבטל וכו' ואפילו לדעת הרב מח"א הא אמרן בש"מ מודה מוכרח שיודה ע"כ אחרי בקשת המח"ר ויקירא לא ידעתו מאי קאמר דנדון הרב מח"א הוא עצמו נדון הרב דבר משה וביה קעסיק ולצד שרצה הרב דבר משה לבטל המתנה מכח נתן דבר שאינו ברור דחה לו הרב מח"א שאינו כן דאם מצד זה המתנה מתנה ועיקר מה שהסכים לבטלה מחמת העדאת העדים דהוו סיפור דברים כמו שכ"כ הרב דבר משה אך לא כוותיה לגמרי אלא שעל כל פנים יש עד אחד והוא אברהם פיי"רו ובזה נצטרך האמנתו של היורש ומצד הזה הוא שבטלה כאשר יראה הרואה בדבריו:

ומעתה מתנת הנ"ל היא קיימת ונתפשטו . כל הקמטים והערעורים של ספיקות הנופלים בזה כאמור ומפורש וה' יזכנו לנחותינו בדרך הטובה והישרה לכוין לאמתה של תור' ויקיים בנו מקרא שכתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כיר"א:

תוכן העניינים

ויקרא אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה