ויקרא אברהם· רבי אברהם חיים אדאדי
חשן המשפט · סימן לא
ויאמר אברהם ממ"ש בתחלת דבריהם דיפה טען ראובן אם איתא דפרע להמורשה הוה ליה להחזיר את השטר בזה לבד סגי ומסגי ואע"ג דבשטר שותפות כתב הרדב"ז ח"ב סימן קל"א כיון דאינו עומד אלא לקיום השותפות ולא להיות ראובן מוציא משמעון ועיין בכנ"הג סימן ק"א הג"הט אות ח' מ"מ כשיצא מתחת ידו ליד המורשת ועתה הוא בידו שנא ושנא אע"ג דקי"ל כל היכא דהמלוה מודה שזה שלוחו אם יש כפירה בין השליח והלוה דינא הוא שישבעו זה בפני זה ויפסיד המלוה ואפילו בשליח גוי כמ"ש הטור סקכ"א מבע"הת ופסקו שם מרן ואע"ג דלא כתב לו שלח ע"מ לפטור כמ"ש הסמ"ע והש"ך אלא דבשליח גוי אין לו על הלוה אלא ח"ס דטענתו דנכרי אינה טענת בריא וכמ"ש כנ"הג סע"ה ובאם אין השליח ישראל לפנינו אין לו על זה רק ח"ס כמ"ש מרן בסימן קכ"ב בשלוחו של לוה וה"ה בשלוחו של מלוה לאידך גיסא שיקבל ח"ס הלוה שפרע לו ויפטר וכתב הש"ך שם דכל אותם החלוקים הנז' שם אפילו כמלוה בשטר וכ"כ כנ"הג שם אות ל' ממהרא"ש אבל זהו דוקא אם המרשה לא מסר השטר ביד המורשה דמאי אית ליה להלוה למעבד כיון דאין השטר ביד המורשה משא"כ אם מסרו בידו הרי לא האמינו המלוה להשליח ואם פרעו הנתבע צריך ללקחו מידו וכמ"ש בס' משפט האורים סימן נ"ח מש"ות הרא"ש וכ"כ בס' ברית אבות הנד"מ דצ"א ע"ד וחזר ושנאו בדק"י ע"ב על דברי הש"ך הנ"ל ונוסף גם הוא ההרשאה שנמצאת בכליו של המורשה ואם איתא בפרעיה הו"ל ליקחנה מידו וראיה גדולה שפרע וכמ"ש בפ"ו מה' שלוחין ופסקו מרן סימן קכ"ב ואע"ג דלא אמרוה אלא שאין יכול לטעון הנתבע להשליח שמא ביטל שליחותך מ"מ שמעת מינה כשההרשאה ביד הנתבע אין עוד לתובע עליו כלום ומכלל הן אתה שומע לאו וכן מבואר יוצא מתוך ש"ות מהרי"א ספ"ז דמחלק בין כתב יד שהורשה עליו ובין שטר כמו שכן הבין בו הרב תקפו של יוסף ח"ב סק"ד ובהכרח מכח החזרת השטר ליד המלוה אתי עלה ואע"ג דלעיל מזה ספ"ו על שטר נמי קאמר היינו לפי הצדדים שצידד שם שזהו הנתבע יצא בהחבא ולא הספיק לו לקחת ממנו השטר או כתב יד שקיבל ממנו ועוד שהסוחר ההוא הראה היתר לעצמו וכו' ואע"ג דמשתעי בכ"י כאשר כתב אח"ך בספ"ז והוא נדון אחד מ"מ לפי האומדנות וכן עדות העדים כנז' שם סספ"ז ששם דעתו גם בשטר מהני ולכן כתב שטר כמה פעמים אבל אם ליתנהו לאומדנות ההם חזר הדין דבשטר צריך לשלם ולא כן בכ"י כיון דבעלמא יכול לומר פרעתי ועיין למהריט"ץ סי"ט דהשטר הניחו התובע אצלו ושלח לו שישלח לו את שלו ושלח לו על ידו ולקח ממנו כתב קבלה אף שתתקיים חתימתו אינו כלום והטעם שלא ייחד אותו לשליח מינה שאם יחדו לשליח אף דהשטר נשאר בידו אין בו מועיל דמאי הו"ל לנתבע לעשות איברא דאם יחדו לשליח ויוצא מתחת ידי הנתבע ה"נ דפטור כמ"ש הטור וש"ע ריש סקכ"א אבל מ"ש מטעם דלא הו"ל לתובע לידע ולא חשיב זה בריא ושמא בריא עדיף ולא דמי למ"ש הטור וש"ע סנ"ט שהלוה אומר פרעתי והמלוה אומר איני יודע והוי דומיא דיורשין דהוציאו שטר ואומר הלוה פרוע שגובין בו כמבואר בפוסקים ובסק"ח ודקדקו כן מדברי הטור ורמזו עוד ממ"ש המבי"ט ח"א סרי"ג ומהש"ך וממ"ש עליו הש"ך סקכ"ב וא"כ ישבע המלוה שאינו יודע שפרע להמורשה כדין שבועת היורשין ויטול ע"כ:
הן אמת דהמט"ש סע"ה הג"הט אות נ"ח דקדק כן מלשון הטור ששם דגם בבעל דבר דלא הו"ל לידע לא חשיב בריא ושמא בריא עדיף וה"נ מה דקי"ל בריא בחיובא וספק בחזרה שחייב ה"ד בדהוה ליה לידע אבל בדלא הול"ל פטור דהא תליא בהא וכמ"ש הרב קמ"ר ח"ב סי"ט וס"ך מהש"ך אף הדבר במחלוקת הוא שנוי וכמ"ש הרב מט"ש ושם הביא מהרב עדות ביעקב דלכ"ע דבבעל דבר ליתא להאי ודוקא גבי יורשים דלא פשעו ולא איבעו להו למידע ומרן אע"ג דבס"נ כתב הדין ההוא בסתם הנה בתשובתו בתוך דבריו כתב דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דוקא בבעל דבר לא ביורשין ואלו הטור כתב בסע"ה סי"ט ממהר"י אברצלוני בז"הל אע"פ שהמלוה עצמו כה"ג הו"ל משי"ל משלם דוקא בבעל דבר שהיה לו לידע ע"כ מוכח דבבעל דבר עצמו בדהוה ליה לידע דוקא לא כן מרן דהשמיט הא דהוה ליה לידע וכתב בבעל דבר סתם ולא ביורשים וה"נ נראה דעת הלבוש דהתם בסנ"ט כתב להדיא מטעם בריא ושמא וסתמא משמע גם בדלא הו"ל למידע וכיון דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא בבעל דבר דלא הו"ל למידע אם ישבע ויטול או לא כנדון זה דהתובע אינו לא הו"ל למידע אם פרע הנתבע או לא אדרבא הול"ל דלא ישבע ולא יטול כמאן דאמר דבבעל דבר אף דלא הו"ל למידע הוי בריא ושמא והטעם כל היכא דאיכא מחלוקת אם ישבע או לא קי"ל דלא ישבע וכמ"ש כנ"הג סכ"ה בכללי הקי"ל סע"ד וסע"ה וספ"ו והמט"ש סכ"ה אות ס"ד ס"ה ס"ו והיינו משום שהוא מוחזק לא יצטרך לישבע כדי ליפטר מטעם שיאמר קי"ל כמי שפוטרני מהשבועה ואני מוחזק בממוני אבל בבא ליטול ומחוסר גוביינא אין יכול לומר קי"ל כמאן דמחייבני שבועה ויטול דבזה לא אמרה שום אדם כמ"ש כנ"הג בתשו' בעי חיי סק"ג והוכיח במישור דלא כמי שסבור לומר כן גם בבא ליטול בדעת רבו מהרימ"ט וכיון דהא דלא הו"ל היא מחלוקת אי אמרינן בהוא עצמו כן או לאו ודאי דלא ישבע ולא יטול והו"ל כדעלמא בריא דלוה ושמא דמלוה בריא עדיף ומ"ש מהמבי"ט ח"א סרי"ג הרואה יראה דהמבי"ט לא ביאר דעתו אם השליח אינו לפנינו מה דינו והאמת שהש"ך הבין כדבריהם אך שנייא ההיא דלאו שלוחו של המלוה לבד אלא גם שלוחו של לוה שממה שהחזירם לו מפקדון למלוה ודאי בהפצרת הלוה הוא דרצה להרויח בהם לו לעצמו אע"ג שאז יהיה הכל באחריותו ונתרצה עמו המורשה בזה אלא שעכשיו שהמורשה חי ולא ידענו מה בפיו והלוה כופר שאומר שהוא מזוייף אע"ג שצידד מה שצידד מסיק דיונח הענין עד שידעו מה יאמר המורשה והמורשה הוא כשליש ונאמן כבי תרי וכמו שסיים שם כן ובודאי שאני שליש דהוא שליח משניהם משלוחו דמלוה דייקא וכאשר אכתוב בזה לקמן בע"ה והוי יודע דמפקדון למלוה גם בדיבורא בעלמא וכמ"ש הש"ך סספ"א ממהרש"ל בפ"ח דקמא ס"ע והביאו כנ"הג סקע"ו הגב"י אות ר"י יותר בביאור וכ"כ בסשמ"א הג"הט מש"ות מהרי"ל משא"כ ממלוה לפקדון לא משתני בדיבור בעלמא וכמ"ש מור"ם סי' ק"ך וריש סי' קע"ו ורמז כן בס' שמ"ו סי"ז והוא מהמרדכי בס"פ החובל מהש"ס ששם ובתוס' שם וכ"מ מש"ות הרא"ש כלל ס"ו ס"י ופסקו מרן ס"סי פ"א ראובן שאמר לשמעון אמרת ליתן לי ריוח מהחוב שיש לי אצלך מכמה שנים ושמעון כופר ופסק שם שהוא פטור כיון שלא היה תנאי זה בשעה שנתחייב ויכול לחזור בו ומה שהרגיש המט"ש סקע"ו הגב"י אות קצ"ה ממ"ש מרן באבקת רוכל סי' קס"ח בשמירה בבעלים שהוא פטור דלא נפיק מידי פיטורו באמירה בעלמא אם אמרו נבוא ונחלק השותפות דאז הו"ל כשומר שכר הרי מקולא לחומרא לא נפיק בדיבורא בעלמא והניח בצ"ע ואיהו כתב שאין בידו הספרים לראות ושם שני המלכים מהרש"ל ומהרי"ל האריכו להוכיחו דלא משום דהוא דיבורא בעלמא דבכמה דברים מצינו דמהני דיבור אלא מטעם פטומי מילי ועוד כתבו שם אבל בשבא להחמיר עליו וזה מקבל עליו שיהיה עליו באחריותו והכל באחריותו ובכל הרווחה שלו הא כל תנאי שבממון קיום ע"כ מבואר טעם הדבר שכן נהנה בחומרא זו שיהיה כל הריוח משא"ך בשמירה בבעלים בשבא להחמיר עליו בדיבור הוא מפסיד ואין לו שום ריוח כמו הנפקד דקיבלו במלוה אע"ג דמפסיד דחייב בכל האחריות הרי הוא מרויח כל הריוח לו לעצמו:
הנה הסמ"ע סספ"א הקשה לו משם על מ"ש מור"ם סי' רצ"ב ולחלק יצא בין הגיע זמן הפרעון או לא א"נ אם תבעו או לא והביא דבריו הש"ך שם ומני"ר חילק בין מלוה לפקדון וקלסיה הרב התומים וראיתי בספר משכנות הרועים דשל"ד ע"ג שהקשה כקושית הסמ"ע ותירץ כמ"ש הש"ך ואין כל חדש ושם הביא דברי הסמ"ע וכתב עליו דברי מרן מכחישו שכתב החוב שהיה עליו מכמה שנים ומאי נ"מ כיון דלא מטא זמניה כך לי בקרב ימים כמו ברוב שנים ועוד דמרן לא אתי עלה אלא מטעם דלא היה תנאי זה בשעה שנתחייב מוכח דעיקר הטעם הוא זה ע"כ:
אחר המח"ר לא נכון לומר כן בלשון הכחשה עליו דלגבי דידן חשוב הסמ"ע מהראשונים ומרן גופיה לא חידש דבר ולשונו לשון הרא"ש ממש ודברי הסמ"ע נכוחים למבין איברא דעכשיו שתובעו ראובן תובעו אחר הזמן אבל לא הריוח דמכאן ואילך משעת התביעה שהוא אחר עבור הזמן אבל על מה שעבר כבר שכן אמר לו שמעון עצמו אותה שעה הוא תובעו בזה ובזה ודאי פטור וכן אפי' בהגיע זמן אם לא תבעו המלוה פטור ולפי שמלשון השואל שם מבואר ששמעון הלוה הוא מעצמו אמר כן לראובן המלוה ובזה לא נ"מ אם לא הגיע הזמן או הגיע כיון דלא תבעו ולכן השיב בקצר אמיץ דהוא פטור כיון דלא היה תנאי בזה בשעת החיוב נהי אם היה בשעת החיוב מ"ל שיאמר כן הלוה או המלוה אבל כיון שזה היה אח"ך בדיבורא בעלמא יכול לחזור בו זולתי אם היה בשטר ועדים איברא מה שהרגיש שם על הסמ"ע דשמעת מניה בהגעת הזמן גם בדיבורא בעלמא מהני הגם שהוא מחומרא לקולא והוא הפך דברי מור"ם הנז"ל מפ' החובל הוא דקדוק נכון אכן י"ל במ"ש הרב משפט האורים סקע"ו דהכריח הדבר דע"כ לא קאמר מור"ם כן אלא כשהתחיל בעסק וכ"ש אם עדין הם מעות בעין אבל כל שנשא ונתן וכבר הרויח נקנים בדיבורא בעלמא ובזה הוא נדון הרא"ש שממה שתבעו בריוח מוכח שכבר נתעסק:
וראיתי להרב החותם ראשון לצי"ון בספרו ער"הש סנ"ט אות ג' עודנו מוחזק בזה דכל דלא הו"ל למידע לא חשיב בריא ושמא בריא עדיף דומיא דיורשין ומביא מדברי המבי"ט הנז"ל וממ"ש עליו הש"ך ומייתי זה על דברי מהרי"א ספ"ו שהזכרנו לעיל והוא שכתב כיון שאינו יטעון המרשה כן כי אם ע"פ הנכרי הסוחר וכיון דאינו יכול לישבע אינו נוטל דקי"ל משיל"מ כ"ש שאינו נוטל ומוקמינן ממונא אחזקתיה ואע"ג דלא אמרינן כן אלא בשבועה דאורייתא ליתא מדברי הרי"ף שכתב וכו' ומני"ר השיבו דזהו בשבועת ב"ד שחייב לו הלוה בלא טענה אבל בטוען בשטר פרעתיך שאינו חייב לישבע אם לא שיטעון הנתבע שישבע שמא לא החמירו בכה"ג וכה"ג כתב מהר"י בן מיגאש והט"ז ספ"ב הנה ספרים שהזכיר אין לנו לראות בשורשם כי שמא שאני הכא דהמלוה אינו יודע אם פרעו לוה זה או לאו משא"כ בטוען פרעתי לידך והתובע עומד בשטרו בבריא שלא פרעו וסיים עוד הרב שם ועוד דהכא לא הו"ל למידע וכו' וכמ"ש המבי"ט והש"ך וע"ז כבר השבנו דהדבר במחלוקת וכיון שבא ליטול לאו כל כמיניה לומר קי"ל ליטול וסיים הרב הנז' גם מהראנ"ח כתב אם ראובן אמר שטר זה פרעתיו לפלוני אפוטרופוס יבוא וישבע לי אין שומעין לו כיון שהשטר בידו וכו' ואפי' למ"ד במוכר ש"ח לחבירו ואמר המלוה פרוע אם לא ישבע המוכר לא יטול הלוקח שאני התם שהשטר הוא מכחו והוא שלו אבל אפוטרופוס אין לו חלק ונחלה בחוב וכ"כ מהרימ"ט ח"א סצ"א והביאו כנ"הג ס"סו הגב"י אות ז"ך וכ"כ מהריק"ש בתשובה סס"ט אפילו שיאמר אפוטרופוס שהוא פרוע הרי הוא בחזקתו ולא יפסיד היתום וכ"ש בנדון מהרי"א דהוא נכרי אשר פיהם דבר שוא ואפי' שיאמר פרוע אינו נאמן ע"כ:
והנה דברי מהרי"א דבשטר קאמר אינו כן וכמבואר לו בס"סי שאחריו ומ"ש בספ"ו לשון שטר משום האומדנות ששם מוכיחות טובא וכן העדים שהזכיר בספ"ז הא לאו הכי דין אמת בשטר הנמסר ביד המורשה ועכשיו הוא ביד המרשה חייב לפרעו וכמש"ל וממילא אין כאן שום קושיא מהרבנים שכתב דבשטר קאמרי וכמו שכן הבין דבריו בספר תקפו של יוסף ח"ב אלא שלא ביאר כל הצורך כמו שביארנו דאמאי הזכיר בספ"ו שטר ואע"פ שהכתב יד ששם יש בו עדים על ההודאה הרי ביאר בסוף ספ"ז כללא דמלתא דאין כאן מציאות העתק שטר הודאה שהרי לא נתקיימו חתימות החותמים עליה דודאי דנאמן ר"י הנזכר לומר פרעתי במגו דמזוייף ולהד"מ ולא הונח שיתקיימו אותם החתימות מ"מ כיון דאינם מעידים ואינם מקיימים חתימות העדים החתומים על שטר ההודאה כי אם לבד על כתי' ההודאה שהיא חתימת ר"י נמצא שאין כאן שטר כי אם כתיבת ידו ועיין לו מ"ש בס"ק בג' החותמים על כתב יד פ' סהיד פ' סהיד פ' סהיד דאינו נאמן לומר פרעתי ולשונו סתום מה בין לשון ההוא דכתבו סהיד סתם ללשון הנזכר בספ"ו ופ"ז ואיך שיהיה נדונו בספ"ו ופ"ז בכתב יד גמור דנאמן לומר פרעתי איירי והתימה עליו איך לא נזכר מדברי מהרי"א סמוך ונראה בספ"ז והגם דיהבינא ליה כל דיליה דבשטר איירי מהרי"א מה שאין האמת כן אינו ענין מורשה שלו לאפוטרופוס דמהרימ"ט שם מחשיבו כאיניש דעלמא וכן מחשיבו לשלוחו דלוה יעו"ש בדבריו וכן מהריק"ש שם קראו שליש ושאני שלוחו ואם הוא נכרי מאי הוי דהוא הימניה וכמש"ל מהרב בע"הת וצוה להלוה לתת בידו וידענא דטענת נכרי אפי' טענת ספק אינה וכמ"ש מהרי"א גופיה סצ"א והביאו כנ"הג סע"ה אבל הכא שאני והלוה צוח ככרוכיא שפרעו ואם השליח הנכרי מכחיש שלא פרעו לא יהא כחו עדיף משליח ישראל דדינא הוא אחר שישבעו שניהם יפסיד המלוה וכ"ש אם הנכרי אומר שפרע דמסייעו לנתבע שכן טוען ובהא שמסכים עמו הנתבע אין לומר אשר פיהם וכו' להפסיד הלוה ואם משקר הגוי הרי התובע האמין בו אבל עיקר הטעם אם נמסר שטר גמור ביד המורשה יהודי או ארמאי והוחזר אליו וליכא אותם אומדנות והעדים שהזכיר מהרי"א שם בריא בחיובא להלוה לפרוע: