ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר
תמורה · דף ט.
בגמ' אי כתב הכי הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי, אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לילקי קמ"ל, ופרש"י ד"ה חילוף וז"ל והתם אע"ג דלא אהני מידי דהקדש אינו יוצא לחולין אפ"ה ללקי הואיל ונתכוון להוציא הקדש לחולין עכ"ל. א) משמע דלא יחליפנו היינו מתכוין לחלל בהמת קדש אבהמת חולין ולהוציא בהמת הקודש לחולין ע"י שמתפיס קדושתה בבהמת חולין, ולא ימיר היינו שמתפיס בהמת חולין בבהמת קודש ואינו מתכוון להוציא בהמת קודש לחולין וכן נר' בד"ה ע"ב דקאמר אביי אי לאו דאמר והיה הוא וכו' הו"א תצא זו ותכנס זו ע"ש א"ה מד"ה הנ"ל אינו מבו' דקאי אקרא דלא יחליפנו בלחוד דגם אקרא דלא ימיר קאמר אי לאו קרא דוהיה הוא וכו'. דאתרוייהו קאמר הו"א שר"ל תצא זו ותכנס זו וגם מההיא דד"ט נלע"ד דמ"ש הגמ' הו"א תצא זו ותכנס זו אין הכוונה דדוקא אם כ' לא יחליפנו לחוד הייתי אומר כן, אלא אפי' אם כ' ולא ימיר ולא כ' ולא יחליפנו הייתי אומר תצא זו וכו' דחילופין והמרה היינו הך ומה שנקט הגמרא ולכתוב ולא יחליפנו, משום דהוא רא' במקרא וגם דכיון דהוא משמע בשל אחרים הו"א דהיינו כדרך חילוף הרגיל דמחליף שלו בשל חבירו ומייתורא דלא ימיר שמעינן דהיינו אפי' באינו בדרך חילופין, ופי' לא יחליפנו למסקנא היינו ג"כ באינו דרך חילוף להוציא זו ותכנס זו ואה"נ דאם היה אומר לא ימיר לחוד ג"כ, הו"א דר"ל תצא זו וכו' כדמשמע מד"ה הנ"ל ומיתורא הוא דשמעינן תרוייהו, אך אי"ל דאם היה אומר לא ימיר הו"א דדוקא בשל עצמו ולא בשל אחרים דז"א דמה מקום לחלק, ושו"ר דכאשר דמיתי כן הוא בהשמטות משיטה מקובצת שבסוף הש"ס מה' המעילה וז"ל לכתוב לא יחליפנו לאו משום דפשיט טפי דהא ודאו כי הדדי נינהו דמ"ל בשלו מ"ל בשל אחרים אלא לפי שהוא רא' בפסוק וכו' ע"ש ודוק. ב) וצריך להבין דלפי משמעות הגמ' כאן ובד"ה הנ"ל דעיקר האיסור הוא משום דמתפיס קדושת הבהמה בבהמה אחרת א"כ קרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש אתא לומר דתרוייהו קדשי בין אם כוין להוציא הקדש לחולין דלא אהנו מעשיו בין אם כוין להתפיס שניהם דאהנו מעשיו, ועשה זה הוא חלק מהלאו דלא ימיר ולא יחליפנו. ומעתה אני תמה דלפי"ז איך לעיל בד' ד' ע"ב קורא אביי לתמורה לאו הניתק לעשה, דכל לאו הניתק לעשה, היינו דע"י העשה מתקן הלאו כמו לאו דלא תגזול, והשיב את הגזילה, לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח, משא"כ כאן בתמורה עשה דוהיה הוא ותמורתו אינו בא לתקן הלאו דלא ימירו אלא בא להוסיף על הלאו כאמור [עי' תוס' חולין (ד"פ ע"ב) ד"ה הנח וכו' שכ' כי ההיא דתמורה דל"ה ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קודש לאו עשייה הוא דמאליו קדוש וכו' ע"ש]. ג) ולכאורה היה נלע"ד דהא דקרא אותו ניתק לעשה היינו הלאו דלא יחליפנו דהיתה מחשבתו להוציא הקדש לחולין וע"י העשה שהוא ותמורתו קדשי מתקן את הלאו מה שחשב בתחי' להוציא את בהמת הקודש לחולין דלא אהנו מעשיו, [א"ה הנה ממה שדייקו התוס' חולין הנ"ל בזה"ל דמאליו קדוש וכו', א"כ גם בהיתה כוונתו להוציא לחולין לא מקרי ניתק לעשה כיון דהוא לא עושה שום מעשה בפועל רק מאליו הוא קדוש ודוק] אבל בלאו דלא ימיר דהיתה כוונתו דשניהם קדשי ל"ש ניתק לעשה כיון דאין כאן שום מעשה נוסף דמתחילה היתה כוונתו להקדיש שניהם וגם בסיף כך הוא דשניהם קדשו, וגם בד"ה הנ"ל שאמר הו"א תצא זו וכו' כוונת אביי הוא רק על קרא דלא יחליפנו וכו', אבל על לאו דלא ימיר דל"ש בו ניתק לעשה ואי עביד מהני לא אצטריך קרא דוהי' הוא וכו' דבלאי קרא ידיעינן שפיר דתרוייהו קדשי כיון דאי עביד מהני ולזה נתכוון רש"י ז"ל דבמתני' ד"ה וסופג את המ' וכו' כ' משום לאו דלא ימיר, ובד"ד ע"ב ד"ה והרי ממר דלאו שניתק לעשה כ' לאו דלא יחליפנו ע"ש משום דלא ימיר אינו ניתק לעשה רק לא יחליפנו ולזה לוקה מ' משום לאו דלא ימיר, ואין להק' דא"כ מ"פ אביי והרי מימר וכו' ולקי, כיון דמאי דניתק לעשה הוא לא יחליפנו ומאי דלקי היא אלאו דלא ימיר די"ל דזהו כוו' הגמ' באמת שתי' הו"ל תרי לאוי וחד עשה, ורש"י במתני' פי' אליבא דמסקנא הנ"ל, ואף דהלשון דתרי לאוי לא משמע הכי דהיה צ"ל דלקי אלא ימיר עי' מהר"ץ חיות בחולין ד"ב ע"א ברש"י ד"ה וסופג דפי' כן [א"ה נלע"ד דמהר"ץ חיות לא כוין בדוקא משום דלא ימיר ל"ש בו ניתק לעשה אלא משום דניתק לעשה לא דחי ב' לאוין ולא יחליפנו הוא קודם במקרא א"כ מסתמא מאי דדחי ניתק לעשה הוא הלאו הרא' הכתוב במקרא דהוא לא יחליפנו וממילא דלוקה אלא ימיר והוא ע"ד מ"ש המהרש"א שם בחולין ודוק]. ד) וזה נר' כוונת ריו"ח (ג' ב') שאמ"ל לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו עבוד מעשה דהיינו בלא ימיר כיון דמתכוין להקדיש התמורה ע"ו דיבורו ע"מ לעבור על הלאו, ל"כ בלא יחליפנו אף דמתכוין להוציא לחולין אך ל"ע מעשה בפועל כיון דלא אהנו מעשיו ואינה יוצאת לחולין ה) אלא דזו היא שקשה ע"ד התוס' בחולין שם ד"ה וסופג וכו' דהק' דילקה פ' ע"ש דאיך ילקי פ' והלא לאו דלא יחליפנו הוא ניתק לעשה ואין כאן אלא לאו דלא ימיר וכבר מהרש"א שם הניח התוס' בצ"ע משום דהעשה אינו מנתק אלא לאו א', אך לא הדגיש דהעשה ניתק את לאו דלא יחליפנו ע"ש. ו) והנה בדף ד' ע"ב הק' בגמ' לרבא דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ מתמורה דתנן אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, ולפי"ה יש להק' דאדרבה מלאו דלא יחליפנו איכא סייעתא לרבא ותיובתא לאביי דהרי הוא התכוון להוציא הקדש לחולין ולא אהנו מעשיו. ז) והנה להאמור דאף למ"ד ניל"ע לוקה על לא ימיר ק"ל דא"כ מ"פ הגמ' ולכתוב ולא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ופרש"י דמי גרע וכו', הלא אין עונשין מן הדין וכן ראיתי בשם הפני יהושע במ' ביצה ד"ז דהק' בגמ' ולכתוב רחמנא חמץ ולא לכתוב שאור דהק' כן להרמז"ל דפ' דלוקין על בל יראה יעו"ש [א"ה עי' להמשמרות כהונה ז"ל בחי' על תמורה שהעיר בזה וכ' דהקו' היא לאביי שאמר כאן בגמ' הא לאו דינא הוא מי גרע טוב ברע, ורבא דוקא הוא דסו' במי גרע וכו' שאין עונשין מן כדין ע"ש] והנה שם בחמץ יש ליישב קושיתו במ"ש המ"מ בפ"ב מה' מאכלות אסורות דכ' דהרמז"ל ס"ל דביש איסור עשה עונשין מן הדין וקרא כתוב תשביתו שאור לא כן הכא בתמורה מלבד דהעשה הוא ממילא, עוד בה דאינו ממלא מקום הלאו דלא ימיר בודאי דעשה כזה לא מחייב מלקות מן הדין. ח) ובאמת דסברה זו שכתבנו דניתק לעשה ל"ש אלא בלאו דלא יחליפנו יש לדחות מלשון הכתוב שכ' ואם המר ימיר ולא "ואם יחליף" (ועי' מהרש"א ב"מ דס"א ע"א ע"ד התוס' ד"ה לעבור וכו') ובכן צ"ל דגם על לאו דלא ימיר שייך ביה ניתל"ע משום דהוא רצה להקדיש ע"י התפסה שהיא גרועה ולא הקדיש ישר לשמים קרבן לה' (וכבוד רבינו הגדול מרן הרב הראשי לא"י הגאון מהרי"א הרצוג שליט"א הראה לי ס' זו בס' שו"ת מהרי"ל דיסקין ז"ל בדנ"ו) וע"ז בא העשה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש דהיינו קדושה מעולה וכמו ששנינו חומר בתמורה וכו' והיינו דקאמר הו"א תצא זו וכו' קמ"ל קרא דלא ימיר דאפילו דמקדיש שתיהן לוקה ולאו דלא ימיר גילה לנו דגם לא יחליפנו אינו במתכוין להוציא הקדש לחולין אלא דאיירי דמקדיש התמורה משום שהתפיסה בבהמת חבירו לוקה, ומעתה טעמא דלוקה בשתיהן הוי משום התפסה, ומכאן ק"ל על הרמז"ל בסוף הל' תמורה דכ' דעשה דוהיה הוא וכו' הוא מטעם קנס בכדי שלא יבא להחליף טוב ברע. ט) ולעיקר קו' התוס' במתני' דילקי פ' שהניח מהרש"א דבריהם בצ"ע נר' דהתוס' מפרשים בתי' הגמ' דהו"ל תרי לאוי וחד עשה וכו' ב' פי'. א) דכיון דב' האזהרות באות על דבר א' שהיא ההתפסה א"כ העשה אינו מנתק אפי' לאו א' וע"ז הק' דילקי פ' ותי' דאה"נ והתנא לא נחית למנין מלקיות, ב) מ"ש בתי' ב' דלעולם לא לקי אלא מ' וחד בשלו וחד בשל חבירו וכו' ר"ל כיון דהב' האזהרות הם מחולקות והעשה לא מנתק אלא א' מהם א"כ דין הוא שאינו לוקה אלא ארבעים י) והנה הרמז"ל בפ"א מה' תמורה ה"א תפס בביאור הב' של התוס' כמ"ש הלח"מ שם, ותמה הלח"מ על תי' הרא' דאיך ס"ד דילקי פ' ע"ש, ונלע"ד לדחוק בדבריהם דמ"ש וי"ל ועוי"ל דאין רצונם בזה לתרץ ב' תי', אלא דר"ל דמפשטא דמתני' אין לדיוק דרק מ' די"ל דהוא לא נחתא למניינא וס"ל דמ"ש תרי לאוי וחד עשה היינו דאינו ניתק אפי' א' מהם ולזה לוקה פ' ואמנם גם לפשטא דמתני' י"ל שאיצטריך חד לעצמו וחד לשל חבירו ולזה אינו לוקה אלא מ'. ובזה ניחא דאין כוו' בתי' רא' לפרש כן לפי האמת אלא דבדרך דחייה קאמרי ודוק. יא) ובזה ניחא דל"ק ג"כ על תי' רא' דתוס' מההיא דד"ז ע"א ואי בתמורה נמי ששה הויין וכו' ולדברי התוס' דלוקה פ' שבעה הויין, ולפי"ה ניחא דאין כוונתם בתי' רא' לקושטא דמלתא אלא בדרך דחייה וכאמור. יב) ועוד יש ליישב דריו"ח ס"ל דאם עובר בלאו בתמורה שהוא בהתפסה אינו עובר בבל תקדישו ונשארו רק ד' שמות וב' דתמורה והויין ששה, וזהו שדקדק באומרו "ואי בתמורה נמי" ר"ל דאפי' בתמורה דל"ש בזה לא תקדישו ובמקומו יבוא לאו בתמורה עכ"ז ששה הויין. יג) ואין להק' דא"כ בד"ז ע"ב דאיתותב אביי דסבר אין לוקין על לאו שבכללות מהך ברייתא דקתני עובר משום ה' שמות דאמאי לא תי' דהברייתא איירי בתמורה דחייב בב' לאוין דתמורה ואפיק בל תקדישו ובל תקטירו מקצתו ועייל ב' לאוין דתמורה די"ל דאין כח ביד אמורא לפרש דברי הברייתא בדברי דחוקים דגם ר"ל בע"א לא אמר כן אלא בדרך אצדודי בזה"ל "שמא" לא שנינו אלא בתמורה. יד) והנה לכל הדברות והאמירות ק"ל בעיקר הסוג' הנ"ל דפריך ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ותי' הגמ' אי כ' הכי הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דילקו ופירש"י והתם אע"ג דלא אהנו מידי דהקדש תם לא יוצא לחולין אפי"ה לילקי הואיל ונתכוון להוציא הקדש לחולין עכ"ל דאיך היה מתקיים המלקות בהמרה דממ"נ אם לא היה כותב והיה הוא ותמורתו הייתי אומר תצא זו ותכנס זו לאביי דס"ל או עבוד מהני ולרבא דס"ל או עביד לא מהני, הייתי אומר דהתמורה לא קדשה (כמ"ש בד"ד ע"ב) ואם היה כותב והיה הוא ותמורתו הו"ל נותק לעשה ובשלמא לנוסחא רא' דרש"י לא היה ניתק לעשה משום דאינו שוה בכל אך לנוסחתינו דהוו ב' לאוין היה הלאו ניתק לעשה. טו) וראיתי להי ימי שלמה על הרמז"ל בה' תמורה ה"א דכ' בתו"ד וז"ל דכיון דשינה הכתוב בלישני דלאוי לא יחליפנו ולא ימיר וכשבא העשה לנתקו נקט לשנא דתמורה ולא נקט נמי לישנא דחליפין למימרא דמלאו דלא ימיר הוא דמנתק ליה ולא מלאו דלא יחליפנו עכ"ל הצ"ל, ובזה שפיר מתיישבת קו' דאם היה כותב רק לא יחליפנו לא הוה אמרינן דוהיה הוא ותמורתו אתא לנתק העשה, אבל ק"ל דא"כ בד"ד ע"ב דהק' לאביי דס"ל אי עביד מהני ל"ל והיה הוא וכו' ותי' דהו"א תצא זו וכו' מאי ק"ל הלא קרא דוהיה הוא וכו' לא אתי ללאו דלא יחליפנו אלא אלאו דלא ימיר, ועוד קשה דאם הדבר פשוט כ"כ מכח הכתוב דואם המר ימיר דהוא לנתק רק הלאו דלא ימיר מאי הק' אביי מתמורה דהוי ניל"ע ולקי כיון דניל"ע הוא הלאו דלא ימיר ומאי דלוקה הוא אלאו דלא יחליפנו וצ"ו כעת. [א"ה לפי"ה לעיל דבתר דכתיב לא ימיר אמרינן דגילה אקרא דלא יחליפנו דהוא מתפיס שניהם ניחא אלא דעכ"ז כיון דהניתוק נקט ליה בל' תמורה מזה מבו' דהניתוק קאי רק על לא ימיר ולא גם אלא יחליפנו אף דפי' לא יחליפנו הוא כמו לא ימיר ולא תצא זו וכו' ודוק]. דף י"א ע"ב ברש"י ד"ה דהא אמר רבא וכו' ולהכי נקט רבא זכר דבעולה איירי רבא ונקבה לא חזיא לעולה וליכא למימר קדוש קה"ג ע"כ וראיתי להגאון מזל שעה, בה' ערכין די"ז ע"ב דהק' ע"ד רש"י אלו מסוג' לקמן די"ט ע"ב דאיתא התם במפריש נקבה לאשם מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף והניח בצ"ע, ואחרי המחי"ר מכפו"ר רש"י דקדק וכ' וליכא למימר קדוש קה"ג ולא כ' ולא נחתי לה קה"ג ומובן מאליו דכוונתו לומר דאינה קדושה קה"ג ליקרב היא עצמה, ומ"ש בדי"ט מגו וכו' היינו לענין שתרעה עד שתסתאב כמבו' שם בגמי, ורבא שאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג אתא לאשמעינן חידושא לענין שיקרב הוא עצמו ושפיר קאמר רש"י דלענין שיקרב הוא עצמו ל"ש לנקוט נקבה. עוד ראיתי לו שם שהרחיב הדבור להוכיח דמפריש נקבה לעולה לא גרע ממפריש נקבה לאשם ע"ש ופלא של"ז שר דברי התיו"ט דבעולה מלתא דפשיטה היא ועי' הרש"ש שהוכיח מפירש"י ותוס' שגרסי במתני' המפריש נקבה לעולה תרעה וכו' וגם בגמ' ד"כ ע"א אמרו אימור דאמר ר"ש גבי נקבה לאשם וכו' אבל גבי נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו אפי' רש"י מודה ע"ש: