אור ברסלב

ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר

תמורה

ערכין

דף ב:

גמ' ובין ר"מ ובין ר"י טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רביה קרא וכו' לא לקיא וכו' אבל הכא דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי לא לקיא קמ"ל, א) ק"ל לד' הרמז"ל בפ"א מהל' תמורה הל' א' דפסק בצבור ושו' שהמירו לוקין ואין התמורה קודש עי"ש מאי פריך הגמ' אריבוי אשה מדתנא דבי ר' ישמעאל דהשוה הכתוב וכו' כיון דאי לאו קרא הו"א דהגם דלוקה האשה שהמירה אבל אין תמורתה תמורה דומיא דצבור ושו' ולהכי אצטריך רבויא דקרא לאשמועינן דעושה תמורה ועוד ק"ל לד' הרמז"ל דסובר דלא תלי עשית תמורה במלקות מאי קאמר רמי בר חמא בקטן או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס, כיון דלא תלי התמורה בעונשין דהרי צבור ושו' לוקין אעפ"י שאין עושין תמורה. שוב ראיתי להרב לח"מ ז"ל שם על המקום שהאריך בזה. ב) והנה הרב תויו"ט פ"א דתמורה מ"ו ד"ה קרבנות כתב שדעת הרמז"ל בפ"א דתמורה הי"ב דהעתיק שם טעמא דר"ש במשנה ו' הנ"ל מבואר דס"ל דליכא פלוגתא במתניתין, וכתב עוד דבהא דתנן שנאמר לא ימיר וכו' פליג ודריש טעמא אחרינא אלא דבעיקר הדין אין מחלוקת כ"א משמעות דורשין וכו' ע"ש. וק"ל דכיון דבין לת"ק דממעט צבור ושו' מקרא דלא ימיר אותו ובין לר"ש דממעט להו מדכתוב גבי מעשר לא יבקר ולא ימיר וכו' סו"ס עיקר הלאו לא נאמר אלא ליחיד ולא לצבור ושו' א"כ מנ"ל להרמז"ל לפסוק בהא גבי צבור ושו' דאעפ"י שאין עושין תמורה כיון דהם מוזהרים שלא ימירו לוקין דהלא עיקר הלאו לא נאמר אלא ליחיד ולא לצבור ושו' ומרן הכ"מ שם בה"א כתב דמשמע ליה להרמב"ם כן מדלא קתני מותרים להמיר עי"ש ובודאי דכונתו לומר כד' התויו"ט דמאחר דאין בהן לאו אמאי לא תני במשנה בהו מותרים להמיר ומזה דקדק הרמז"ל דלוקין ואחרי נע"ר לא זכיתי להבין כוונתו מלבד מה שכבר העיר הגאון תוס' חדשים במשנה א' ד"ה וסופג וכו' דאין דרכו של הרמז"ל לפסוק דין על יסוד דקדוק קל כזה ומכ"ש לחייב מלקות ע"ש. עוד זאת לא ידעתי איך שייך לומר מותרים להמיר מאחר דאין כאן המרה דאינם תופסים בקדושה ולשון מותרים להמיר משמע דהם בסוג תמורה ולפי האמת הם חולין כמו שהיו. ג') עוד ק"ל דלד' הרמז"ל הנ"ל דהגם דאין עושין תמורה עכ"ז לוקין מדוע לא הקשו שם בגמ' בד"ד ע"ב לס' אביי דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבוד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לוקה, מהא דצבור ושו' דאף דלא מהני לוקין. ד) ולולא דמסתפינא אמינא דהרמז"ל סו' דר"ש חולק על ת"ק גם לענין דונא והוא דריש סו' דלא יחליפנו כולל גם צבור ושות' וכמ"ש הרש"ש ז"ל בד"ב ע"ב ד"ה ת"ל וכו' וז"ל דכמו דרבינן אשה לחיובא בתמורה אף דבהפסוק נכתבה בלשון זכר משום דמלת ואם המר דהוא מקור מרבה כל דבר, כ"כ מרבה ר"ש צבור ושות' ממלת ואם המר ימיר דהוא מקור אף דהלאו נאמר בלשון יחיד ומשו"ה הוצרך ר"ש למעט ק"ל ושות' ממעשר עכ"ל, ולפי"ז מלאו דלא יחליפנו גם צבור ושות' לוקין על התמורה ואלמלא מיעוטא דמעשר הו"א דתמורתם נתפסת כדין כל תמורה אלא דהמעשר הוציא אותם מן הכלל שלא תהיה נתפסת תמורתם, ואהני לן מעשר לענין זה שלא עושין תמורה אך הלאו נשאר בתוקפו דכולל גם צבור ושות', והרמז"ל פ' כר"ש משום דסתם לן תנא כוותיה לעיל במ"ג כמ"ש התויו"ט שם בד"ה און ממירין וכו'. ובזה ניחא מאי דלא הק' בגמ' ואביי מס' ר"ש משום דשפיר יכול לתרץ אביי דהוא סו' כס' ת"ק החולק על ר"ש וס"ל דאין עושים תמורה ולא לוקין אלא דק"ק דא"כ אביי ורבא פליגי בפלוגתא דתנאי דת"ק ור"ש וצ"ל דאין מקום קו' מעיקרא מר"ש די"ל דתמורה שאני דלא אהני מעשייהו משום דגלי קרא במעשר ואין ללמוד מזה אדעלמא דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ה) ומהאמור בזה נר' דיש ליישב גם קו' הלח"מ ז"ל בה"א שהק' דכיון דממעשר ממעטינן עכו"ם וקדשו בדה"ב דלא תפסי בתמורה נימא דכמו דאין לוקים עליהם, גם צבור ושות' לא לילקו דגם אינהו ממעשר ממעטינן להו ע"ש ולפי"ה ניחא די"ל דשאני צבור ושות' דהם נכללו בכלל הלאו כנ"ל ומיעוט המעשר אהני רק לענין דלא תפסי בתמורה, והלאו כדקאי קאי דכולל גם צבור ושות'. משא"כ עכו"ם וקדשי בדה"ב אף דנכלל במלת קרבן מ"מ מכיון דנתמעטו מהמעשר הרי כאילו מגלי לן קרא דקרבן האמור בתמורה לא מיירי בקרבן עכו"ם וקדשי בדה"ב, אלא קרבן ישראל וקדשי מזבח ולזה אין מקום לחייבם מלקות. ולא דמי לצבור ושות' דכיון דנכללו במלת מקור א"א להוציא הפסוק מפשוטו דא"כ לא הו"ל לכתבו בדרך זו שהוא מקור כנלע"ד ודו"ק. ו) ולעיקר קו' תוס' חדשים על הרמז"ל שפ' גבי צבור ושות' דלוקה נלע"ד דהוא מגזירת הכתוב ע"ד כהן אונס שגירש שהכתוב מנעו מלקיים העשה ועכ"ז לוקה כמו שפ' הרמז"ל בפ"א מה' נערה בתולה ה"א, וכ"ש בתמורה דאף בהיכא שהקדושה נתפסה בתמורה ושניהם קדשי דאין כאן זלזול בקדושה כ"כ עכ"ז לקי דודאי הוא דלקי בהיכא שאינו מתפיס בתמורה דעי"ז זילא בה מלתא לאותה התפסת הקדושה דודאי דלקי ועי' רש"י ד"ט ע"א ד"ה חילוף וכו' שכ' אע"ג דלא אהני מידי וכו' אפי"ה לילקי הואיל ונתכוון להוציא הקדש לחולין ע"ש הרי דמשום כוונה לחודה לקי אע"ג דלא אהנו מעשיו משום זילותא דהקדש, והוא הדין והוא הטעם כאן ודוק. ו') ואולם כשנתבונן בדברי הרש"ש ז"ל הנ"ל נראה דכל דבריו לא נאמרו אלא לר"י אבל לר"מ א"א לומר דהוא מרבי יורש ממלת המר דהוא מקור, דהרי אצטריך לרבות אשה מוי"ו דואם ולא ריבה אותו מהמקור. ועוד דממלת המר לא מרבי כ"א דברים שהיה אפשר למעטם מלשון הלאו כמו אשה וציבור אבל יורש לא הוה מתמעט מהלאו, ותדע דהרי מצינו לר"י דמרבי אשה ממלת המר ולא ריבה ג"כ יורש (ועי' תוס' ד"ה ור"מ) ומזה מבי' דאין לרבות מהמקור אלא דברים שהיו יכולים להתמעט מהלאו, ולר"מ צריכים אנו לפירש"י דכתב מדהוה מצי למיכתב ואם ימיר וכו' ע"ש, ולפי"ז הרמז"ל דפ' כר"מ דיורש ממיר בודאי דמפיק ליה מיתור הלשון ולא משום המקיר וכיון שכן אין מקום לרבות אשה וציבור וחזרה הקושיא למקומה דמנ"ל להרמז"ל בציבור ושות' דלוקין ואפשר דלעולם דהרמז"ל סו' כדברי הרש"ש דר"י וריש מרבים אשה ושות' מהמקור, ומטע"ז לא ממעט ר"ש ציבור ושות' מלשון לא יחליפינו, אלא דעכ"ז הוא פוסק כר"מ לענין יורש מיתור הלשון דסו"ס הרי איכא יתורא דכתוב ואם המר ימיר והוה סגי למכתב חדא בלי מקור ותו לא ומזה דייק לרבות יורש. אלא דבעיקר דברי הרש"ש שכ' דטעמא דר"י ור"ש משום המקור יש להעיר דהלא מסוגי' מוכח דהוא מיתור הלשון כמו שפירש"י ז"ל, דהכי איתא בגמ' ולר"י האי ואם המר ימיר מאי עביד ליה ותי' לרבות אשה, מבו' מזה דריבוי אשה יליף ליה מהיתור ולא משום מקור ואף אם נדחוק דכוו' הגמ' כך היא היינו מהמקור אכתי לא ידעתי מאי ק"ל להרש"ש את"ק דר"ש והניחו בצ"ע דהלא ת"ק דריש הוא ר"מ, והוא לא משמע ליה ריבוי דהמקור דהרי אצטריך לרבות אשה מהוי"ו ובזבחים ד' ו' ע"א מצינו לו אדרבא להפך דממעט שות' ממילת ואם המר יעיר ואם הוה משמ"ל דרשה דהמקור אדרבא היה צריך לרבות צבור ושות' ממלת המר דהיא מקור ולפקע"ד דבריו צ"י כעת:

דף ט.

בגמ' אי כתב הכי הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי, אבל מימר דתרוייהו קא מקדיש להו אימא לא לילקי קמ"ל, ופרש"י ד"ה חילוף וז"ל והתם אע"ג דלא אהני מידי דהקדש אינו יוצא לחולין אפ"ה ללקי הואיל ונתכוון להוציא הקדש לחולין עכ"ל. א) משמע דלא יחליפנו היינו מתכוין לחלל בהמת קדש אבהמת חולין ולהוציא בהמת הקודש לחולין ע"י שמתפיס קדושתה בבהמת חולין, ולא ימיר היינו שמתפיס בהמת חולין בבהמת קודש ואינו מתכוון להוציא בהמת קודש לחולין וכן נר' בד"ה ע"ב דקאמר אביי אי לאו דאמר והיה הוא וכו' הו"א תצא זו ותכנס זו ע"ש א"ה מד"ה הנ"ל אינו מבו' דקאי אקרא דלא יחליפנו בלחוד דגם אקרא דלא ימיר קאמר אי לאו קרא דוהיה הוא וכו'. דאתרוייהו קאמר הו"א שר"ל תצא זו ותכנס זו וגם מההיא דד"ט נלע"ד דמ"ש הגמ' הו"א תצא זו ותכנס זו אין הכוונה דדוקא אם כ' לא יחליפנו לחוד הייתי אומר כן, אלא אפי' אם כ' ולא ימיר ולא כ' ולא יחליפנו הייתי אומר תצא זו וכו' דחילופין והמרה היינו הך ומה שנקט הגמרא ולכתוב ולא יחליפנו, משום דהוא רא' במקרא וגם דכיון דהוא משמע בשל אחרים הו"א דהיינו כדרך חילוף הרגיל דמחליף שלו בשל חבירו ומייתורא דלא ימיר שמעינן דהיינו אפי' באינו בדרך חילופין, ופי' לא יחליפנו למסקנא היינו ג"כ באינו דרך חילוף להוציא זו ותכנס זו ואה"נ דאם היה אומר לא ימיר לחוד ג"כ, הו"א דר"ל תצא זו וכו' כדמשמע מד"ה הנ"ל ומיתורא הוא דשמעינן תרוייהו, אך אי"ל דאם היה אומר לא ימיר הו"א דדוקא בשל עצמו ולא בשל אחרים דז"א דמה מקום לחלק, ושו"ר דכאשר דמיתי כן הוא בהשמטות משיטה מקובצת שבסוף הש"ס מה' המעילה וז"ל לכתוב לא יחליפנו לאו משום דפשיט טפי דהא ודאו כי הדדי נינהו דמ"ל בשלו מ"ל בשל אחרים אלא לפי שהוא רא' בפסוק וכו' ע"ש ודוק. ב) וצריך להבין דלפי משמעות הגמ' כאן ובד"ה הנ"ל דעיקר האיסור הוא משום דמתפיס קדושת הבהמה בבהמה אחרת א"כ קרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש אתא לומר דתרוייהו קדשי בין אם כוין להוציא הקדש לחולין דלא אהנו מעשיו בין אם כוין להתפיס שניהם דאהנו מעשיו, ועשה זה הוא חלק מהלאו דלא ימיר ולא יחליפנו. ומעתה אני תמה דלפי"ז איך לעיל בד' ד' ע"ב קורא אביי לתמורה לאו הניתק לעשה, דכל לאו הניתק לעשה, היינו דע"י העשה מתקן הלאו כמו לאו דלא תגזול, והשיב את הגזילה, לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח, משא"כ כאן בתמורה עשה דוהיה הוא ותמורתו אינו בא לתקן הלאו דלא ימירו אלא בא להוסיף על הלאו כאמור [עי' תוס' חולין (ד"פ ע"ב) ד"ה הנח וכו' שכ' כי ההיא דתמורה דל"ה ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דוהיה קודש לאו עשייה הוא דמאליו קדוש וכו' ע"ש]. ג) ולכאורה היה נלע"ד דהא דקרא אותו ניתק לעשה היינו הלאו דלא יחליפנו דהיתה מחשבתו להוציא הקדש לחולין וע"י העשה שהוא ותמורתו קדשי מתקן את הלאו מה שחשב בתחי' להוציא את בהמת הקודש לחולין דלא אהנו מעשיו, [א"ה הנה ממה שדייקו התוס' חולין הנ"ל בזה"ל דמאליו קדוש וכו', א"כ גם בהיתה כוונתו להוציא לחולין לא מקרי ניתק לעשה כיון דהוא לא עושה שום מעשה בפועל רק מאליו הוא קדוש ודוק] אבל בלאו דלא ימיר דהיתה כוונתו דשניהם קדשי ל"ש ניתק לעשה כיון דאין כאן שום מעשה נוסף דמתחילה היתה כוונתו להקדיש שניהם וגם בסיף כך הוא דשניהם קדשו, וגם בד"ה הנ"ל שאמר הו"א תצא זו וכו' כוונת אביי הוא רק על קרא דלא יחליפנו וכו', אבל על לאו דלא ימיר דל"ש בו ניתק לעשה ואי עביד מהני לא אצטריך קרא דוהי' הוא וכו' דבלאי קרא ידיעינן שפיר דתרוייהו קדשי כיון דאי עביד מהני ולזה נתכוון רש"י ז"ל דבמתני' ד"ה וסופג את המ' וכו' כ' משום לאו דלא ימיר, ובד"ד ע"ב ד"ה והרי ממר דלאו שניתק לעשה כ' לאו דלא יחליפנו ע"ש משום דלא ימיר אינו ניתק לעשה רק לא יחליפנו ולזה לוקה מ' משום לאו דלא ימיר, ואין להק' דא"כ מ"פ אביי והרי מימר וכו' ולקי, כיון דמאי דניתק לעשה הוא לא יחליפנו ומאי דלקי היא אלאו דלא ימיר די"ל דזהו כוו' הגמ' באמת שתי' הו"ל תרי לאוי וחד עשה, ורש"י במתני' פי' אליבא דמסקנא הנ"ל, ואף דהלשון דתרי לאוי לא משמע הכי דהיה צ"ל דלקי אלא ימיר עי' מהר"ץ חיות בחולין ד"ב ע"א ברש"י ד"ה וסופג דפי' כן [א"ה נלע"ד דמהר"ץ חיות לא כוין בדוקא משום דלא ימיר ל"ש בו ניתק לעשה אלא משום דניתק לעשה לא דחי ב' לאוין ולא יחליפנו הוא קודם במקרא א"כ מסתמא מאי דדחי ניתק לעשה הוא הלאו הרא' הכתוב במקרא דהוא לא יחליפנו וממילא דלוקה אלא ימיר והוא ע"ד מ"ש המהרש"א שם בחולין ודוק]. ד) וזה נר' כוונת ריו"ח (ג' ב') שאמ"ל לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו עבוד מעשה דהיינו בלא ימיר כיון דמתכוין להקדיש התמורה ע"ו דיבורו ע"מ לעבור על הלאו, ל"כ בלא יחליפנו אף דמתכוין להוציא לחולין אך ל"ע מעשה בפועל כיון דלא אהנו מעשיו ואינה יוצאת לחולין ה) אלא דזו היא שקשה ע"ד התוס' בחולין שם ד"ה וסופג וכו' דהק' דילקה פ' ע"ש דאיך ילקי פ' והלא לאו דלא יחליפנו הוא ניתק לעשה ואין כאן אלא לאו דלא ימיר וכבר מהרש"א שם הניח התוס' בצ"ע משום דהעשה אינו מנתק אלא לאו א', אך לא הדגיש דהעשה ניתק את לאו דלא יחליפנו ע"ש. ו) והנה בדף ד' ע"ב הק' בגמ' לרבא דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ מתמורה דתנן אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, ולפי"ה יש להק' דאדרבה מלאו דלא יחליפנו איכא סייעתא לרבא ותיובתא לאביי דהרי הוא התכוון להוציא הקדש לחולין ולא אהנו מעשיו. ז) והנה להאמור דאף למ"ד ניל"ע לוקה על לא ימיר ק"ל דא"כ מ"פ הגמ' ולכתוב ולא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ופרש"י דמי גרע וכו', הלא אין עונשין מן הדין וכן ראיתי בשם הפני יהושע במ' ביצה ד"ז דהק' בגמ' ולכתוב רחמנא חמץ ולא לכתוב שאור דהק' כן להרמז"ל דפ' דלוקין על בל יראה יעו"ש [א"ה עי' להמשמרות כהונה ז"ל בחי' על תמורה שהעיר בזה וכ' דהקו' היא לאביי שאמר כאן בגמ' הא לאו דינא הוא מי גרע טוב ברע, ורבא דוקא הוא דסו' במי גרע וכו' שאין עונשין מן כדין ע"ש] והנה שם בחמץ יש ליישב קושיתו במ"ש המ"מ בפ"ב מה' מאכלות אסורות דכ' דהרמז"ל ס"ל דביש איסור עשה עונשין מן הדין וקרא כתוב תשביתו שאור לא כן הכא בתמורה מלבד דהעשה הוא ממילא, עוד בה דאינו ממלא מקום הלאו דלא ימיר בודאי דעשה כזה לא מחייב מלקות מן הדין. ח) ובאמת דסברה זו שכתבנו דניתק לעשה ל"ש אלא בלאו דלא יחליפנו יש לדחות מלשון הכתוב שכ' ואם המר ימיר ולא "ואם יחליף" (ועי' מהרש"א ב"מ דס"א ע"א ע"ד התוס' ד"ה לעבור וכו') ובכן צ"ל דגם על לאו דלא ימיר שייך ביה ניתל"ע משום דהוא רצה להקדיש ע"י התפסה שהיא גרועה ולא הקדיש ישר לשמים קרבן לה' (וכבוד רבינו הגדול מרן הרב הראשי לא"י הגאון מהרי"א הרצוג שליט"א הראה לי ס' זו בס' שו"ת מהרי"ל דיסקין ז"ל בדנ"ו) וע"ז בא העשה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש דהיינו קדושה מעולה וכמו ששנינו חומר בתמורה וכו' והיינו דקאמר הו"א תצא זו וכו' קמ"ל קרא דלא ימיר דאפילו דמקדיש שתיהן לוקה ולאו דלא ימיר גילה לנו דגם לא יחליפנו אינו במתכוין להוציא הקדש לחולין אלא דאיירי דמקדיש התמורה משום שהתפיסה בבהמת חבירו לוקה, ומעתה טעמא דלוקה בשתיהן הוי משום התפסה, ומכאן ק"ל על הרמז"ל בסוף הל' תמורה דכ' דעשה דוהיה הוא וכו' הוא מטעם קנס בכדי שלא יבא להחליף טוב ברע. ט) ולעיקר קו' התוס' במתני' דילקי פ' שהניח מהרש"א דבריהם בצ"ע נר' דהתוס' מפרשים בתי' הגמ' דהו"ל תרי לאוי וחד עשה וכו' ב' פי'. א) דכיון דב' האזהרות באות על דבר א' שהיא ההתפסה א"כ העשה אינו מנתק אפי' לאו א' וע"ז הק' דילקי פ' ותי' דאה"נ והתנא לא נחית למנין מלקיות, ב) מ"ש בתי' ב' דלעולם לא לקי אלא מ' וחד בשלו וחד בשל חבירו וכו' ר"ל כיון דהב' האזהרות הם מחולקות והעשה לא מנתק אלא א' מהם א"כ דין הוא שאינו לוקה אלא ארבעים י) והנה הרמז"ל בפ"א מה' תמורה ה"א תפס בביאור הב' של התוס' כמ"ש הלח"מ שם, ותמה הלח"מ על תי' הרא' דאיך ס"ד דילקי פ' ע"ש, ונלע"ד לדחוק בדבריהם דמ"ש וי"ל ועוי"ל דאין רצונם בזה לתרץ ב' תי', אלא דר"ל דמפשטא דמתני' אין לדיוק דרק מ' די"ל דהוא לא נחתא למניינא וס"ל דמ"ש תרי לאוי וחד עשה היינו דאינו ניתק אפי' א' מהם ולזה לוקה פ' ואמנם גם לפשטא דמתני' י"ל שאיצטריך חד לעצמו וחד לשל חבירו ולזה אינו לוקה אלא מ'. ובזה ניחא דאין כוו' בתי' רא' לפרש כן לפי האמת אלא דבדרך דחייה קאמרי ודוק. יא) ובזה ניחא דל"ק ג"כ על תי' רא' דתוס' מההיא דד"ז ע"א ואי בתמורה נמי ששה הויין וכו' ולדברי התוס' דלוקה פ' שבעה הויין, ולפי"ה ניחא דאין כוונתם בתי' רא' לקושטא דמלתא אלא בדרך דחייה וכאמור. יב) ועוד יש ליישב דריו"ח ס"ל דאם עובר בלאו בתמורה שהוא בהתפסה אינו עובר בבל תקדישו ונשארו רק ד' שמות וב' דתמורה והויין ששה, וזהו שדקדק באומרו "ואי בתמורה נמי" ר"ל דאפי' בתמורה דל"ש בזה לא תקדישו ובמקומו יבוא לאו בתמורה עכ"ז ששה הויין. יג) ואין להק' דא"כ בד"ז ע"ב דאיתותב אביי דסבר אין לוקין על לאו שבכללות מהך ברייתא דקתני עובר משום ה' שמות דאמאי לא תי' דהברייתא איירי בתמורה דחייב בב' לאוין דתמורה ואפיק בל תקדישו ובל תקטירו מקצתו ועייל ב' לאוין דתמורה די"ל דאין כח ביד אמורא לפרש דברי הברייתא בדברי דחוקים דגם ר"ל בע"א לא אמר כן אלא בדרך אצדודי בזה"ל "שמא" לא שנינו אלא בתמורה. יד) והנה לכל הדברות והאמירות ק"ל בעיקר הסוג' הנ"ל דפריך ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ותי' הגמ' אי כ' הכי הו"א תצא זו ותכנס זו הוא דילקו ופירש"י והתם אע"ג דלא אהנו מידי דהקדש תם לא יוצא לחולין אפי"ה לילקי הואיל ונתכוון להוציא הקדש לחולין עכ"ל דאיך היה מתקיים המלקות בהמרה דממ"נ אם לא היה כותב והיה הוא ותמורתו הייתי אומר תצא זו ותכנס זו לאביי דס"ל או עבוד מהני ולרבא דס"ל או עביד לא מהני, הייתי אומר דהתמורה לא קדשה (כמ"ש בד"ד ע"ב) ואם היה כותב והיה הוא ותמורתו הו"ל נותק לעשה ובשלמא לנוסחא רא' דרש"י לא היה ניתק לעשה משום דאינו שוה בכל אך לנוסחתינו דהוו ב' לאוין היה הלאו ניתק לעשה. טו) וראיתי להי ימי שלמה על הרמז"ל בה' תמורה ה"א דכ' בתו"ד וז"ל דכיון דשינה הכתוב בלישני דלאוי לא יחליפנו ולא ימיר וכשבא העשה לנתקו נקט לשנא דתמורה ולא נקט נמי לישנא דחליפין למימרא דמלאו דלא ימיר הוא דמנתק ליה ולא מלאו דלא יחליפנו עכ"ל הצ"ל, ובזה שפיר מתיישבת קו' דאם היה כותב רק לא יחליפנו לא הוה אמרינן דוהיה הוא ותמורתו אתא לנתק העשה, אבל ק"ל דא"כ בד"ד ע"ב דהק' לאביי דס"ל אי עביד מהני ל"ל והיה הוא וכו' ותי' דהו"א תצא זו וכו' מאי ק"ל הלא קרא דוהיה הוא וכו' לא אתי ללאו דלא יחליפנו אלא אלאו דלא ימיר, ועוד קשה דאם הדבר פשוט כ"כ מכח הכתוב דואם המר ימיר דהוא לנתק רק הלאו דלא ימיר מאי הק' אביי מתמורה דהוי ניל"ע ולקי כיון דניל"ע הוא הלאו דלא ימיר ומאי דלוקה הוא אלאו דלא יחליפנו וצ"ו כעת. [א"ה לפי"ה לעיל דבתר דכתיב לא ימיר אמרינן דגילה אקרא דלא יחליפנו דהוא מתפיס שניהם ניחא אלא דעכ"ז כיון דהניתוק נקט ליה בל' תמורה מזה מבו' דהניתוק קאי רק על לא ימיר ולא גם אלא יחליפנו אף דפי' לא יחליפנו הוא כמו לא ימיר ולא תצא זו וכו' ודוק]. דף י"א ע"ב ברש"י ד"ה דהא אמר רבא וכו' ולהכי נקט רבא זכר דבעולה איירי רבא ונקבה לא חזיא לעולה וליכא למימר קדוש קה"ג ע"כ וראיתי להגאון מזל שעה, בה' ערכין די"ז ע"ב דהק' ע"ד רש"י אלו מסוג' לקמן די"ט ע"ב דאיתא התם במפריש נקבה לאשם מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף והניח בצ"ע, ואחרי המחי"ר מכפו"ר רש"י דקדק וכ' וליכא למימר קדוש קה"ג ולא כ' ולא נחתי לה קה"ג ומובן מאליו דכוונתו לומר דאינה קדושה קה"ג ליקרב היא עצמה, ומ"ש בדי"ט מגו וכו' היינו לענין שתרעה עד שתסתאב כמבו' שם בגמי, ורבא שאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג אתא לאשמעינן חידושא לענין שיקרב הוא עצמו ושפיר קאמר רש"י דלענין שיקרב הוא עצמו ל"ש לנקוט נקבה. עוד ראיתי לו שם שהרחיב הדבור להוכיח דמפריש נקבה לעולה לא גרע ממפריש נקבה לאשם ע"ש ופלא של"ז שר דברי התיו"ט דבעולה מלתא דפשיטה היא ועי' הרש"ש שהוכיח מפירש"י ותוס' שגרסי במתני' המפריש נקבה לעולה תרעה וכו' וגם בגמ' ד"כ ע"א אמרו אימור דאמר ר"ש גבי נקבה לאשם וכו' אבל גבי נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו אפי' רש"י מודה ע"ש:

דף יב:

ברש"י ד"ה נאמר כאן וכו' עפר ע"ג וזו הוא הכשר מצותה לכתחילה ע"כ, וכ"כ התוס' שם ד"ה הא כיצד וכו' דלמצוה בעינן מים תחילה ואח"כ עפר וכו' ע"ש, והנה מזה מבו' דיש לחלק בין לכחחי' לדיעבד אפי' במצוה דאורייתא, ולכאורה זה היפך מדבריהם בגיטין ד"ג ע"ב ד"ה וכי לא בעי וכו' ששם כ' בפשי' דמדאורייתא אין חי' בין לכתחילה לדיעבד ע"ש, ואמנם נראה פשוט דדברי התוס' בגיטין אינו אלא בהיכא שאין שום גילוי בתורה לחלק בזה כההיא דגיטין דסתם קרא וכתב לה, משא"כ היכא דיש רמז בתורה לחלק כההיא דאפר פרה דכתיבי תרי קראי וסוטה דאית בה גז"ש כדאיתא בגמרא שם. לא דברו התוס' בזה דכיון דגלי גלי, וכן ראיתי להגאון נוב"י ז"ל בשיטתו על מס' גיטין שכ' ע"ד התוס' דגיטין הנ"ל וז"ל אע"ג דודאי אשכחן וכו' דגלי קרא מיהו מסתמא לא אמרינן הכי עכ"ל, ולע"ד יש להוסיף דאדרבא ממה שהוצרך לגלות על דיעבד דשרי מזה עצמו מוכח דבעלמא אין חילוק בזה. וראיתי להגאון אמר יוסף בליקוטים על הש"ס דהביא דברי התוס' דגיטין הנז' וכ' וז"ל ולכאורה יש להק' ממ"ש בקידושין דס"ז ע"ב ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחי' הא דיעבד יעו"ש וכן ק' להתוס' מינם ובם ממ"ש בסוטה דל"ז ע"א ד"ה מאי על וכו' דמשמע מדבריהם דמדאורייתא נמי מפלגינן בין לכתחי' לדיעבד והברכ"י בחיו"ד סי' א' הביא דכן משמע מתוס' דזבחים דט"ז ע"א, ונראה שהוא ממ"ש התוס' ד"ה מה ליושב יעו"ש, ועי' בסוג' דתמורה בפלוגתא דאביי ורבא בכ"מ דאמר רחמנא ל"ת דנראה מתנגדת לסוגיא דקידושין הלזו יעו"ש וכעת צ"ע עכ"ל ואחהמ"ר מכ"ג ז"ל איני רואה מקום קו' מכל המקומות שהביא ה' ז"ל חוץ מההוא דהברכ"י שהובאה גם בחה"מ סי' טו"ב דמה שהק' מדבריהם בסוטה הנ"ל. הנה שם כתב וז"ל ונר' לר"י דר' מודו נמי דכל על לכתחי' ולמצוה על ממש ושאני הכא דגזיה"כ היא וכדפרי' ובדיעבד מכשר על בסמוך וכו' ע"כ, מבו' מזה דפי' האמיתי של על הוא ממש אלא שע"ו הגילוי שיש לנו שהוא אפי' בסמוך אז אנו אומרים דפי' העיקרי בא להורות לנו על לכתחי' וההוכחה שהורית לנו דהוא בסמוך הוא על דיעבד והוו כההיא דאפר פרה וסוטה הנ"ל. ומה שהק' מההיא דקידושין דס"ז ע"ב הנ"ל הנה כבר רש"י ז"ל שם ביאר הענין וז"ל ודילמא הא לכתחי' וכו' כלומר לא יקח לאו שלא יהיה לו בהן קידושין דיעבד קאמר אלא אזהרה שלא ויקדשנה ומיהו אי קדיש ליהוו קידושיו, ואתא האי קרא אחרינא לומר דאין בה הוויה כלל וכו' ע"כ, מבו' מזה דבא להורות לנו רש"י ז"ל שפי' דיעבד ולכתחילה אינו כמו בדעלמא אלא ר"ל ע"ד ההיא פלוגתא דאביי ורבא גבי כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני דאי לאו קרא אחרינא הייתי אומר דלכתחי' לא יעביד ואי עביד מהני כס' אביי בכ"מ דא"ר לא תעביד לזה אתא קרא אחרינא לגלות דאי עבוד לא מהני ולישנא דלכתחי' ודיעבד דנקיט הוא בדרך מושאל, ואין זה דומה למ"ש בעלמא דבדאורי' אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, (א"ה עי' בס' ודבר שלום חח"מ סי' א' דפ"ד ע"א שכ' דאדרבה מסוג' זו מוכח ומשם ראי' לדעלמא בבנין אב דבדאורייתא ליכא לפלוגי ומינה ילפינן לכל דוכתא ע"ש, ועי' בהגה אות ה' מ"ש מהשד"ח מע' א' אות רט"ז ופאת השדה מע' ד' כלל כ"ח וע"ע בשד"ח מע' ד' כלל ק"ז ומשם באירה, וע"ע בספר ישכיל עבדי ח"ב או"ח סי' ה' די"ב ע"א אות י"ח-כ'). ומה שהק' עוד מההיא דתמורה עי' בהרש"ש בקידושין שם שכ' וז"ל ומפ' רש"י הנ"ל דסוג' זו אזלא אליבא דאביי בתמורה דס"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דלרבא פרכינן התם מאלמנה לכ"ג דכתיב בה לא יקח ואפי"ה תפסי בה קידושין אלמא דלדידיה מלא יקח משמע אפי' דיעבד עכ"ל ובזה מובן דאין עוד מקום לקו' הנ"ל דהסוג' אזלא אליבא דאביי ודוק. אלא שק"ל קצת בדברי הרש"ש דמדוע הוצרך להוכיח דהסוג' אזלא דלא כרבא ממה שפריך לתמורה לרבא מאלמנה לכ"ג והלא ממקומו הוא מוכרת דלרבא לא הוה צריך תרי קראו לאשמעינן על דיעבד דל"מ, דכיון דס"ל בכל דוכתא דכ"מ דאמר רחמנא ל"ת ל"מ אפי' בחד קרא הוה סגי דכיון דאמר רחמנא ל"ת מובן דאי עביד ל"מ ועפי"ז יש ליישב קושיית מהרש"א על תוס' פסחים דף קט"ו ע"א בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' דכתבו אליבא דהלל דהם מצריכים לכרכן ולאכלן בבת אחת, אבל בדיעבד אפי' בזה בפ"ע וזה בפ"ע יצא וע"ז הקשה הגאון מהרש"א מנ"ל להתוס' דלא ס"ל להלל דהוי לעיכובא והניח בקושיא עי"ש, אילם עפ"י דברי התוס' בסוטה הנ"ל ניחא דהם כתבו אפי' לרב דכ"מ שנאמר "על" הוי לכתחילה ולמצוה על ממש, אבל בדיעבד יצא אפי' בסמוך לבד במקום שגילה או דהסברא נותנת דהוא בסמוך דלא בעינן לכתחילה על ממש א"כ הכא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הוי לכתחילה ולמצוה, אבל בדיעבד יצא אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע ודוק:

דף טז:

בגמ' וכי דנין אפשר משאי אפשר, ר' שמעון בחד מקום גמיר להו, עיין להגאון שער המלך ז"ל בפ"ד מה' פסילי המוקדשי' ה"א שהוכיח מכאן דלא כהר"י מאורלייניש ז"ל שהביא הרא"ש בפירושו למ' קינין סופ"ב שכ' מפירש"י דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת בצבור מתה משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בצבור דאין הצבור ממרין והרי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי ל"ש ביה תמורה דמכאן מבו' שזה שאמרו בחד מקים גמירי להו אינו אלא אליבא דר"ש וכו' אמנם לר"י דס"ל דתמות ע"כ דס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו, וא"כ יגדל התימא על הר"י מאורלייניש ז"ל דכיון דסתם ספרא ר"י ור"י ס"ל דלאו בחד מקום גמירי להו א"כ לר"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע"ג דל"ש בכו ולד חטאת ושעברה שנתה מ"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה ע"כ. ואחרי המחי"ר לא ידעתי מדוע הרחיק עידיו דהלא סוג' ערוכה ביומא דף נ"ה ע"ב גבי הא דתנן ר"י אומר לא היו שופרות לקיני חובה אמרינן בגמ' גזירה משום חטאת שמתו בעליה ע"ש, והרי קיני חובה הם עופות ועכ"ז ר"י ס"ל דחטאת העוף שמתו בעליה תמות, וזה דלא כהר"י מאורלייניש הנ"ל שכ' אליבא דת"כ שסתמה כר"י דס"ל דחטאת העוף אינה מתה והרי מצינו לר"י גופיה דס"ל ביומא הנ"ל דחטאת העוף מתה, ואתמהה ע"כ הגאונים הנ"ל וה' יעיר קינו במ' קינים ועוד גאונים אחרים שלא זכרו שרים סוגיא הנ"ל שמפו' יוצא ממנה דלר"י אין חילוק בין חטאת בהמה לחטאת העוף כנ"ל. גם מה שהקשה השעה"מ מגיטין דף כ"ח ע"ב אדרבה משם ראיה דלא אמרינן דחטאת העוף למיתה אזלא מדאמרו שם אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה, ואם דין חטאת שמתו בעליה גם בעוף למיתה אזלא אמאי לא אמרו כיון דלמיתה אזלא לא תיקרב, וכשהרציתי דברי אלו לפני הגאון מוהרש"א פולאנסקי שליט"א כתב לי שזכיתי לד' הגאון חות"ס ז"ל בחי' על גיטין וז"ל מדלא קאמר לא ליתי חטאת המתה משמע כדמפרש בנזיר כ"ט ע"ב דס"ל דחטאת העוף אינה מתה אבל חולין בעזרה מיהא הוי ואח"ז מצאתי גם בס' התעוררות תשובה שו"ת להגאון חו"ס ז"ל תשובה כ' דכתב בסו"ד וז"ל משא"כ בגיטין הוי חולין גמורים אם מת כלשון הש"ס שם חולין בעזרה וכו' יעו"ש. וחזיתיה למני"ר רא"ג רב חביבא כמוהר"ר עבדוה הדאיה שליט"א בספרו היקר ס' "עבד המלך" הנד"מ על הרמב"ם ז"ל בהל' פסולי המוקדשים הנז' ששוק"ט טובא בדברי השע"ה ומהר"י אורלייניש ז"ל ואסיק ותני שם "באות ח." דלר"י מרה דתוספתא מצי אתי כר"א הקפר דלא גמרינן בחטאת העוף דמתה וההיא פלוגתא דר"י ור"ש בתמורה אינו אלא בחטאת בהמה עכ"ל עי"ש, וגם עליו יפול התימא דהלא מסוג' דיומא הנ"ל מבואר יוצא לד' ר"י דלא שני ליה בין חטאת בהמה לחטאת העוף דבמתו בעליה דלמיתה אזלא כנ"ל והוא פלא וצ"ע. [א"ה המעיין בדברי יעיר קינו שבמשניות הגדולות יראה דבתירוצו שם ע"ד מהר"י מאורלייניש ז"ל מההיא דפ' כ"ה דכ"ח ע"ב, יתורץ גם הקו' מיומא דנ"ה ע"ב הנ"ל דהוא כתב לחלק בין אם הביאה עולתה מחיים ללא הביאה דאם הביאה עולתה מחיים יביאו היורשים חטאתה דבזה הוא דגמירי דאינה מתה, ואם לא הביאה עולתה מחיים בזה לא גמירי דלא תמות, וההיא דבפכ"ה מיירי בלא הביאה עולתה מחיים, ועוד כתב לחלק דכשהפרישתה מחיים מאחר דנתפס בה קדושת חטאת מחיים לא מתה ובלא הפרישתה מחיים אלא ששלחה עוף של חולין לצורך חטאת דאז לא נתפס מחיים מתה ע"ש, ולפי"ז שפיר יש ליישב גם ההיא דיומא הנ"ל די"ל דמיירי בא' מב' האופנים הנ"ל דהיינו דלא הביאה עולתה מחיים, או שלא התפיסתה מחיים דבזה מתה אף להסו' דגמירי דאין חטאת העוף מתה דמה שגמירי הוא רק בהביאה עולתה מחיים או שהתפיסתה מחיים, ובזה הן מיושב גם מה שהשיג הרב המחבר נ"י על דברינו בס' "עבד המלך" הנ"ל דכל דברינו שם הם הם הנאמרים אליבא דר"א הקפר דקאי ר"י כוותיה לדברינו דכיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין, לא הו"ל כחטאת שמתו בעליה דלא הפרישה מחיים, ולזה צריכה להביאה, וע"ע בסו"ד השעה"מ מ"ש בשם תוס' חיצוניות שחי' בין מכשיר לכפרה, דבמכשיר מתה ובכפרה לא מתה ע"ש, ובזה יש ליישב ג"כ ההיא דיומא די"ל דמיירי במכשיר כמו בחטאת יולדת, אלא דבתוס' חיצוניות עצמו כבר דחה לחי' זה ע"ש, ועכ"פ לדברי היעיר קנו הנ"ל ניחא ודוק:

דף יט:

בגמ' א"ה אדמשמע לן דאין בנה קרב אשם וכו' עי' פירש"י שפי' א"ה דטעמיה משום שם אמו הוא וכו' ע"ש, ולא ידעתו מאי א"ה שייך כאן ואיזה איא"ב שייך לומר בזה כדרך א"ה דבכל תלמודא דהרי ה"ט דמשום שם אמו גם מעיקרא הוה ידע ליה בקושיתו פשיטא, וכשהק' פשיטא הי"ל להק' ג"כ קו' זו, גם בתי' הגמ' דתי' אי אשמעינן עולה הו"א וכו' ק"ל דא"כ דהו"א דכיון דאקדשיה לאמה לאשם דולד ג"כ קרב אשם, היל"ל זה עצמו אקו' פשיטא, דאין כ"כ פשוט הדבר דהו"א דכיון דאקדשיה לאמיה לאשם דגם הולד קרב אשם:

שם ד"ה והרי מחוסר זמן ואמר ר"ש דקדוש ופירש"י בד"ה מחו"ז וז"ל כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו דקתני שהיה ר"ש אומר כל הראוי לבא לאח"ז ושחטו בחוץ עובר בל"ת עכ"ל וכיוצא בזה כתבו התוס' בד"ה והרי מחו"ז וכו' עי"ש ותירץ ריו"ח שאני מחי"ז דחזי למחר והקשו אי הכי אשם בן שנה והביאו בן שתים נמי חזי לשנה יעי"ש וק"ל מאי א"ה שייך כאן כיון דתירוץ דריו"ח דאמר שאני מחו"ז דחזי למחר הם דברי ר"ש עצמו שאמר כל הראוי לבא לאח"ז וכו' וגם על המקשה עצמו קשה דקארי לה מאי קארי לה כיון דהוא בקושיתו סמך על מתני' דפרק אותו ואת בנו הרי ר"ש אמר כל הראוי לבא לאח"ז ומאי מקשה ונ"ל דהמתרץ דאמר ר"ש לטעמיה דכל דבר דלא חזי לגופיה היינו להקריבו בשעה שהקדישו לא נחתא עליו קדושת הגוף והביא מהברייתא דאפילו בן שתים והביא בן שנה לא קדיש לר"ש והיינו משום דבשעה שהקדישו לא חזי להקרבה וע"ז הקשה א"כ אמאי במחו"ז אמר ר"ש דקדוש הרי לא חזו להקרבה בשעה שהוקדש ותירץ שאני מחו"ז דחזי למחר וע"ז הקשה אי"ה אפי' בן שתים והביא בן שנה הרי חזי לשנה דבשלמא לתירוץ ראשון משום דלא חזי נהי דקשה אמאי במחו"ז דאותו ואת בנו קדוש אבל על הברייתא דאשם בן שתים לק"מ אבל לתירוץ הב' דתירץ שאני מחו"ז דחזי למחר קשה הא חזי לשנה כן נ"ל שיטת הגמ'. בהיותי לומד סוגיא זו בתל אביב הצעתי קושיתי זו להגאון כמוהר"ר משה אירירא שליט"א חבר משרד הרבנות בת"א ב"ה. וזו תשובתו לכבוד מע' ידי"נ הרב..... כמוהר"ר יוסף אלישר שליט"א ודודי הרב הנכבד נענתי בכל חפץ לבקשתו לבאר כוונת הש"ס תמורה די"ט ע"ב דאיתא שם ריש אומר תמכר שלא במום, הקשה ר"ח בר אבין לר"י ואמאי לא נימא דהואיל וחלה קדושת דמים לדידיה תיחול נמי קדושת הגוף מכח מגו, והשיב לו ור"ש סבר כיון דלא חזי לגופה כלו' להקריבו למאי, דהקדישו לא נחתא ליה קדושת הגוף וחיליה מדתניא אשם בן שנה וכו' ר"ש אומר כל עצמן אינם קדושים, והקשה עוד והא שמעינין ליה לר"ש במחוסר זמן דאמר דקדיש והיינו ההיא דבכורות דכ"א ודנ"ו דאמר ר"ש דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ואע"ג דלא חזי א"כ נימא נמי במי שהפריש נקבה לאשמו דתיקדש דמ"ש וקושיא זו חוזרת גם למשנה וגם לברייתא ותירץ דשאני מחו"ז דחזו למחר משא"כ בפיסול אחר כההיא דמתניתין דלא חזי עולמית ומשו"ה קאמר ר"ש תימכר בלא מום והשתא לפי ס"ז שעוד לא אסיק אדעתיה טעמו העקרי של ר"ש במ"ש דמחוסר זמן נכנס לדיר אין הבדל בין מחוסר זמן דמעשר לשאר קדשים אלא בכל מין מחו"ז חיילה קדושה מחמת דחזי למחר והיינו ההיא דחולין דאמר ר"ש בהדיא כל הראוי לבא לאח"ז וכו' וכמ"ש רש"י. וע"ז מקשי א"ה דטעמא דר"ש בההיא דמעשר משום דחזי למחר ומכאן דה"ה לשאר קדשים והא אמר ר"ש בהאי ברייתא גופא שאם הביא אשם בן שנה במקום בן שתים דלא קדיש, ומחמת קושיא זו חזר בו מכל מ"ש וקאמר אלא טעמא דר"ש האמיתי במחו"ז דמעשר לאו משום דחזי למחר אלא מגזרת הכתו' דגמיר העברה מבכור דמה בכור קדוש לפני זמנו אף מעשר קדוש במחו"ז והביא ברייתא שר"ש ס"ל לגבי מעשר דקדוש כבכור. א"כ לפי תי' זה לא ילפינן שאר קדשים ממעשר דלאו מסברא אמרינן הכי אלא מג"ש ודוקא במעשר אמרינן הכי אבל בכל הקדשים במחו"ז לא חיילא קדושה, וכדמפו' להדיא בבכו' דכ"א דהביא האי ברייתא גופא דקאמר והרי הוא כבכור ופירש"י כלו' ובדבר הזה יש לו דין בכור ע"כ והקשה בגמ' שם אדיליף מבכו' דחיילה קדושה לפני זמנו ניליף מקדשים וכלו' דבקדשים פשיטא לן דאינו קדוש ושגם במעשר לא תיקדש ואסיק שם דמבכורות דוקא יליף משום דגמיר ג"ש ועיי"ש בתו' דהבינו בפשי' דההיא דתמו' דאמר ר"ש דמחו"ז דקדיש היינו דוקא במעשר שכ' בד"ה אף וז"ל והא דאמרינן בתמורה הרי וכו' היינו במעשר בהמה אבל בשאר קדשים מודה אפילו ר"ש ע"כ. וכמ"ש קו' התו' בתמו' שם ד"ה אף ולא נצטרך לדחוקי אנפשין לחלוקי בין דיעבד לבין לכתחלה, ועפ"י דרכנו ג"כ מתו' מ"ש השיטא מקו' שם כפי מ"ש כת"ר דהקשה שם דלפי תי' בתרא חזרה הקו' לדוכתא ובמ"ש ניחא הכל בעהי"ת והנלע"ד כתבתי. המוקירו ומעריצו הק' משה א' אירירה ס"ט דבריו טובים ונכוחים דברי פי חכם ח"ן שפתים ישק, אלא דאחהמ"ר מכת"ר עיקר קושיתי יסודה על דברי רש"י דכתב דהמקשה דהקשה והרי מחו"ז וכו' סמך על מתניתין דפרק אותו ואת בנו דהתם מפו' בדברי ר"ש כל הראוי לבא לאח"ז וכו' דלפי"ז לא שייך א"ה כיון דחילוק זה דחזי למחר הם דברי ר"ש, וכת"ר שליט"א נד מפירש"י וכתב דהמקשה סמך על הברייתא וכו'. רש"י ד"ה תמכר שלא במום וכו' ואע"ג דגבי מפריש נקבה לעולה ל"פ ר"ש דודאי בעיא מום התם הוא וכו' אבל אשם נקבה לא מצינו וכו' ע"כ, וראיתי להגאון הגדול הראש"ל עט"ר הרמ"ז יש"א ברכה זצוק"ל בסה"ב איש אמונים דקי"ג ע"א שרמי ומק' ע"ד רש"י הללו מסוג' ערוכה לקמן דז"ך ע"ב דאמרינן התם אבל מפריש נקבה לעולה או לאשם בעיא מומא ואמר"י א"ר מתני' דלא כר"ש דתנן רש"א תמכר שלא במום ע"כ הרי מפו' להדיא דאפי' בעולה פליג ר"ש והניח בצ"י יעו"ש, ומקוצר המשיג לא ידעתי מדוע תלה קושיתו ע"ד רש"י ז"ל, דדברי רש"י ז"ל המה לקוחים מדברי הש"ס בכ"מ עי' בד"כ סוע"א דאמרי' אימור דאר"ש גבי נקבה לאשם וכו' ע"ש, וא"כ תיק"ל לתלמודא דידיה אדידיה, ולעיקר הקו' י"ל דללישנא קמא שם שפירש"י דלא כר"ש וכו' דאמר תמכר שלא במום: מ"ש דלא כר"ש משום דממתני' משמע אפי' במפריש נקבה לאשם בעיא מומא ולר"ש פליג במפריש נקבה לאשם, וללישנא אחרינא שם שפי' קדש גופא דבעיא לרעות דלא כר"ש דאמר אף לעולתו אינו עושה תמורה ע"ש היינו אליבא דר"ש בן יהודה שאמר כן אליבא דר"ש כמו שהגיה השי"מ ור"ג בסוגיא ע"ש, (א"ה מה שתלה קו' על רש"י ולא אגוף הסוג' עצמה נלע"ד משום דבגוף הסוג' שם בד"כ ע"ב אסיק סבר לה כאידך תנא אליבא דר"ש דתניא רשב"י אומר משום ר"ש אף לעולתו אין עושה תמורה ע"ש, דמזה מבו' דאם מודה ר"ש בעולה תליא בפלוגתא דתנאי, וא"כ י"ל בפשי' דההיא סוג' דדכ"ז הוא אליבא דרשב"י שאמר שר"ש פליג אף בעולה, וכמו שבאמת כן הגיהו בשי"מ וברגמ"ה ובלישנא אחרינא דרש"י משא"כ לרש"י כאן במשנה דנקט כן בפשי' אליבא דר"ש כאילו דב"ז מוחלט לר"ש אליבא דכ"ע, או דסתמא דתלמודא נקיט כן לר"ש כאותו התנא דסו' אליבא דר"ש דמודה בעולה, ק"ל טובא דהלא אדרבא מסוג' דדז"ך מבו' דנקטי אליבא דר"ש כדברי רשב"י דאמר אליבא דר"ש דפליג גם בעולה). בתוס' ד"ה זאת אומרת וכו' ותימא למורי הר"ר שמואל מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים וכו' ושמא י"ל דההיא דהתם אתיא כר"ש דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דל"ח לגופיה לא נחתא ביה קדושת הגוף ע"כ, וראיתי לעט"ר הגאון הרמ"ז זצוק"ל לאיש אמונים שם (בע"ב) שכ' ע"ד התוס' הללו דהם מרפסן איגרי דהרואה וראה דקושיתם היא קו' הש"ס בשבועות (די"א) דהתם אמר רבה תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכו' ופריך אביי לרבה והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג, ומשני ל"ק הא דאמר לדמי נסכים הא דאמר לדמי עולה, הרי דקושייתם [לרבה] היא קו' הש"ס, והח"ן ז"ל הגיה קי' התוס' הנז' דאינה לרבה כ"א לעול מיניה דאר"י מיגו דנחתא לה קדושת דמים נח"ל קה"ג וע"ז מק' שפיר מההיא דשבועות היכא דמקדיש לדמי נסכים דל"א מיגו הנז' ותי' דההיא דהתם אתיא כר"ש וכו' יעוש"ב, ואף שתי' זה הוא מעט דחוק אין נסתר מחמתו משום מקום עכ"ד ז"ל, ואחרי נע"ר הגהה זו דהח"ן ז"ל לא יגהה מזור לפע"ד דמה קו' זו אר"י מרבה בשבועות דגברא אגברא קרמית (א"ה הקו' לאו מגברא אגברא אלא מדיוקא דמתני' כאן דקתני המפריש נקבה לאשם תסתאב דמדלא קתני תמכר עכ"ל דהוא משום מיגו וכו' כדברי ר"י א"ר, ותיק"ל לרבה בשבועות דאמר בדמי נסכים דאינו קדוש קדושת הגוף דהרי כאן במתני' במפריש נקבה לאשם לא חזי לגופיה דומיא דדמי נסכים ועכ"ז מבו' ממתני' דנחתא לה קדושת הגוף דמטעם זה קתני תסתאב ולא תמכר וק"ל). ולענד"ן דלעולם דקו' התוס' היא ע"ד רבה בזאת אומרת וכו' דהרי עיקר מ"ש זאת אומרת הוא ממ"ש במפריש נקבה לאשם דתסתאב דמזה נראה דנחתא לה קה"ג ורק מפני שאינה קרבה נקבה לאשם תסתאב כפירש"י א"כ מזה מבואר דגם הוא אזיל ומודה בלא חזי לגופיה דנחית ליה קה"ג וא"כ תק"ל מדידיה בשבועות ששת בחלקות בין דמי עולה לדמי נסכים, דאף בדמי נסכים דל"ח לגופיה נחית ליה קה"ג וז"פ. אלא הא ק"ל על תירוצם שתי' ושמא י"ל דההיא אתיא כר"ש וכו' דאיך אפ"ל כן, והלא שם בשבועות מפו' שאמ"ל אביי לרבא והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו וכו', והיינו ממ"ש כאן בתמורה זאת אומרת וכו' דקאי אליבא דת"ק, וכיון שכן בע"כ לומר דגם התו' שתי' הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים הוא קאי לתרץ אליבא דת"ק שעליהם קאי רבה באומרו זאת אומרת. וכבר על מבוכה זו עמד הרב מזל שעה והניח בצ"ע, ועוד אני מוסיף על דבריו דהרי שם בשבועות בע"ב הק' הגמ' מר"ש ותי' ר"ש קאמרת ר"ש לי"ל לב ב"ד מתנה עליהם ע"ש, מבו' מזה דעד השתא לא קאי לס' ר"ש וצ"ע:

דף כ:

בגמ' ותפשוט ליה מדריוב"ח וכו' לא שמיע ליה, עי' בשי"מ שכ' כלומר לא ס"ל, וק"ק דא"כ מאי קמיבעיא ליה מהו שבנה יקרב עולה, הלא מכיון דלא ס"ל כריוב"ח ע"כ דס"ל דבנה קרב אשם אף דאימיה ולא דמיה אזלו לאשם וא"כ מכ"ש לעולה דאימיה לדמי עולא אזלא דודאי דבנה קרב לעולה, וי"ל דהוא סו' כדאסיק לעיל בדי"ט ע"ב דהו"א דעולה גריעא מאשם משום דלא אקדשה לאימיה לעולה משא"כ לאשם דאקדשה לאימיה לאשם עדיפא ולכך בההיא פשיט"ל דבנה קרב לאשם משא"כ בעולה ספוקי מספק"ל מטעם. הנ"ל דלא אקדשה לאימיה לעולה ופשוט:

דף כא.

ברש"י ד"ה מה בכור אינו נאכל וכו' כדמפורש לקמיה דבעו מתן דמים ואימורין למזבח עכ"ל, הנה מפירש"י הללו מבו' דמאי דדחי תלמודא אם אמרת בבכור שכן טעון מתן דמים, שניא היא משאר דוכתי בעלמא דפריך כה"ג אמה מצינו משום דהמלמד חמיר מהלמד ולא ילפינן קל מחמור להחמיר עליו, משא"כ כאן כוונת הפירכה אינו משום צד חומרא דאית ליה להמלמד אלא משום דאינו מתאים למציאות דכיון דטעון מתן דמים ואין כאן מזבח לזרוק עליו הדמים לזה אינו נאכל אלא בפני הבית, וכן מבואר מדברי התוס' בד"ה ה"ג רש"י וכו' שכ' והא דאמר דאין נאכלים דלא הי"ל הנחה לפני הבית והדברים מוכיחין מדפריך עלה מה לבכורים שכן טעונים הנחה ע"ש, דמבואר מזה דפשיט"ל כמ"ש שכן טעונים הנחה דהיינו דכיון דאין בית א"א במציאות לקיים בהם מצות הנחה ובודאי דהוא הדבר מבינים בכוו' שכן טעון מתן דמים וזה פשוט וברור. בתוס' ד"ה אי קסבר וכו' כ' וז"ל פירש"י בזבחים (דק"ז ע"ב) דלמ"ד קלעת"ל מקריבין אע"פ שאין בית וא"ת והא בעינן מזבח וליכא עכ"ל, והנה דברים אלו שהביאו מפירש"י זבחים דק"ז אינם שם בפירש"י אלא הם בגוף הסוג' עצמה דאייתי פלוגתא דר"א ור' יהושע בזה שאמר ר"י שמעתי שהיו מקריבין אע"פ שאין בית וכו' מפני, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל ע"ש, (א"ה לפעד"ן דמ"ש התוס' פירש"י בזבחים וכו' אינו ר"ל דבזבחים פירש"י כן. אלא דר"ל דכאן פירש"י אהא דאמר אי קסבר וכו' לעת"ל בכור נמי נייתי, דבזבחים איתא דלמ"ד וכו' דבא ליתן טעם על מאי דפריך הגמ' אי קסבר וכו' בכור נמי נייתי, דהוא כדאמרינן בזבחים וכו' ועם שלפנינו ברש"י ליתא אפשר דלפניהם הוה כתוב כן ברש"י כאשר מצינו במקומות רבים בש"ס דמעתיקים התוס' מפירש"י ואינו נמצא ברש"י שלפנינו), ולכאורה אין שום קו' משם דהתם איירי שהיה שם מזבח בנוי בעת שהיו בונים הבית, (א"ה להאמור עיקר קו' התוס' היא אסוגיין דהכא דפריך בכור נמי נייתי, דמאי פריך בכור נמי נייתי משום ההיא דזבחים:

דההיא דזבחים שאני דהוה שם מזבח בנוי והיו יכולים לזרוק דמים על המזבח וכאן אין המזבח בנוי), ונ"ל להגיה במקום ד' ק"ז, ד' ס' ע"ב דשם איתא כהך שקלא וטריא דסוגיין ובד"ה אפי' בכור נמי פירש"י דהא מאן דאי"ל קדשה לעתיד לבוא אי"ל שמקריבין אע"פ שאון בית ע"ש, וכנראה שלא הי"ל פי' רש"י שלפנינו שכ' תרוויהו בני הבאה נינהו ויקריבום הואיל והשתא קדושה היא ירושלים להקריב ע"כ, (א"ה גם אם היו לפניהם רש"י שלפנינו בזה לא הוזכר מענין ההוא דזבחים, וכל עיקר קושייתם היא אראיה מההיא דזבחים, דק"ל דמשם אין ראיה דהתם שאני שהיה מזבח בנוי וכאן אין מזבח בנוי). בא"ד וי"ל דפריך מבכור שנשחט ונזרק דמו קודם שחרב הבית וכו' עכ"ל וק"ל דא"כ דמיירי שכבר נשחט ונזרק דמו וכו', איך תתיישב הברייתא דקתני לא אם אמרת בבכור שכן טעון מתן דמים והלא בנזרק דמו איירינן ושפיר הוו דומיא דמעשר דאינו טעון דבר, ובשלמא במסקנה דאסיק כגון שנזרק דמו על בכור וכו' לק"מ דהרי סיים מילתא בטעמא משום כיון דאי איתיה לדם לאו בר זריקה הוא אתי בשר יליף מדם, אבל השתא דאכתי לא ידעינן הך סברה, מה פירכה הוא זו משום דטעון מתן דמים הלא בנזרק דמו איירינן ועוד לפי"ז איך ניח"ל הצד הב' דקאמר תלמודא, ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבוא בכור נמי תבעי, הלא כיון דאפי' בקדשה לעת"ל פשיט"ל דכל שלא נזרק דמו אינו נאכל משום דאין מזבח לזרוק עליו הדם וכל שכן למאן דאמר דלא קדשה לעת"ל דודאי דאין מקום ספק בבכור דודאי דלא מייתינן ליה:

ואף דבצד זה נמי מיירי בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם שחרב הבית וכמ"ש הח"ן ז"ל אכתי מאי האי דאסיק תלמודא הב"ע כגון שנזרק דמו בפני הבית וכו' כאילו מילתא חדתא קמ"ל והלא גם בקו' בהכי איירינן והוה סגי לומר בקצרה כיון דאי איתיה לדם וכו'. ונראה דודאי הברייתא איירי דוקא בבכור תם בזה"ז או צריך פני הבית או לא אלא דסתמא דתלמודא דקבעי מאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה וכו' בכור נמי נייתי כוונתו אבכור שנשחט ונזרק דמו בפני הבית ודומיא דידה במעשר נייתי ור"ל דנקוט מיהא פלגא בבכור כה"ג דנייתי ודומיא דידה במעשר ומדוע החליטה הברייתא במאמר מוסגר דבבכור אינו נאכל אלא בפני הבית ויליף מעשר מינה וכן בצד הב' אי לא קדשה וכו' בכור נמי תבעי היינו בבכור שנשחט ונזרק דמו דהוי דומיא דמעשר, ותי' הב"ע וכו' ר"ל דגם הברייתא לא מיירו אלא בהכי שנזרק דמו של בכור בפני הבית וכו' דהוו ממש דומיא דמעשר, אלא דעכ"ז אינו נאכל משום דאי איתיה לדם לאו בר זריקה הוא ודוק שם ע"ב תוס' ד"ה ולד חטאת ושאבדה ונמצאת בעלת מום פירש"י וכו' ולא נהירא וכו' ואדרבה סוג' דשמעתין משמע דריבוי ריעותות מביאים אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' אבידת לילה לא שמה אבידה פי' ואינה מתה אלא רועה וכו' עכ"ל, לכאורה דקושייתם זו היא עצמה קו' הגמ' לקמן (דכ"ב ע"א) ומי אמר רבא הכי והאמר רבא אבידת לילה לא שמה אבידה, ועי' פירש"י שפי' ומי אמר רבא הכי דהיכא דנפסלה קודם האיבוד מהני לה איבוד למות, והאמר רבא וכו' לאו שמה אבידה ורועה וכו' ע"ש, הרי דקו' זו דריבוי ריעותות מביאים אותה לידי רעייה היא עצמה קו' הגמ', ותי' לא דמי וכו' (א"ה כוו' קי' התוס' על רש"י היא דלקמן במסקנא נמי פסיק"ל הכי דדחי לא דמי אבידה דלילה ל"ח לא לגופה ולא לדמי אבל הא נהי דלגופה ל"ח לדמי חזיא, הרי מחי' זה מבו' דסו"ס אסיק במסקנא דהיכא דמתרבים הריעותות כההיא דאבידת לילה דל"ח לא לגופה ולא לדמו רועה ובעברה שנתה דחזיא לדמי מתה ואילו מפירש"י כאן נר' דאדרבה ריבוי הריעותות מביאים אותה למיתה כמ"ש הואיל ואיכא תרתי לריעותא. וזה לא כס"ד ולא כמסקנא). ועוד דלפי פירושם דריבוי ריעותות מביאים לידי רעייה היה צ"ל רבא אבידת לילה שמה אבידה בכדי שתהינה ב' ריעותות ויביאו אותה לידו רעייה, ומדברי רבא נר' דאי שמה אבידה היתה מתה היפך סברתם ז"ל, (א"ה התוס' משמ"ל דהא דלא שמה אבידה היא ריעותא טפי כדאסיק בגמ' לקמן משום דלא חזיא לא לגופה ולא לדמי משא"כ אי הוה שמה אבידה כגון היכא דהוה חזיא להקרבה, אף לא מקרייא ריעותא כ"כ כיון דהיתה חזיא להקרבה). ונראה דהכי ק"ל לתוס' על פירש"י דא"א דאי נק' אבודה הוה ריעותא טפי מאי פריך הגמ' לקמן והאמר רבא אבידת לילה לא שמה אבידה אדרבה היא הנותנת דכיון דלאו שמה אבידה וראויה להקריב למחר לזה רועה משא"כ אבידת יום דנדחית מהקרבה לגמרי כיון דהיא אבודה ואינה לפנינו לזה הוי ריעותא טפי ומתה, ומטע"ז הם גרסי בגמ' (כמו שהובא בהשמטות שי"מ) ואי תנא עברה שנתה התם הוא מהניא אבידה משום דחזי להקרבה בשאר קרבנות ומהניא אבודה למות (ע"ע בשי"מ שסיים) דל"ד לאבודת לילה דלא שמה אבודה משום דהתם האבודה ל"מ מידי דבלא"ה אין קריבה בלילה וכו', ומזה מבו' דאם היתה ריעותא חזקה היתה מצטרפת לאבודה להביאה לידי רעייה (וכן סיים בשי"מ שם בזה"ל ולפי הך גירסא משמע כפי' דפי' במתני' דריבוי ריעותות מביאים לרעייה ע"ש) ולפי"ז שפיר מבוארים דברי רבא בדרך זו דפי' לאו שמה אבודה ר"ל אותה האבודה שאמר עליה מתה, דאינה מתייחסת ביחס זו של אבודה להיות מתה דהלא יש בה ריעותא גדולה דהיא אבידת לילה וכיון דהוו ב' ריעותות דינא הוא דרועה, וע"ז פריך הגמ' דידיה אדידיה מעברה שנתה דהוי כאבידת לילה ותי' ל"ד דאבידת לילה ל"ח לא לגופא ולא לדמי והוי ריעותא טפי אבל עברה שנתה חזי להקרבה לדמי קודם שאבדה, ומזה נמי ק"ל לפירש"י ודוק:

דף כב.

בתוס' ד"ה ומי אמר רבא הכי וכו' וא"ת ליפרוך ממתני' וכו' עכ"ל, וקשה דהלא התוס' ביומא דל"ד ע"ב ד"ה הני מילי וכו' כתבו דניח"ל למיפרך דאביי אדאביי מליפרך ממתני' ע"ש, וי"ל דהא שכ' התוס' ביומא דלמיפרך מדידיה אדידיה עדיף מלמפרך ממתני' היינו כשהקו' היא על מימרא דקאי בה השתא דאז אף שיש להק' עליו ממתני' טפי עדיף למפרך מדידיה אדידיה, משא"כ כשהקו' אינה על מימרא דמיירי בה השתא אלא על מימרא אחריתי כה"ג דסוגיין דהקו' ממתני' הוא על מימרא אחריתי דרבא שאמר אבידה דלילה וכו' לא הו"ל לאנטורי מלמפרך עלה ממתני' עד שיגיד מימרא אחריתי דהיא הפכה, ולזה שפיר מק' התוס' דליפרוך ממתני' וכו' ר"ל דתכף שאמר רבא המימרא דאבידת לילה וכו' ליפרוך עלה ממתני' ולמה נטר עד הכא שאמר היפך דברי עצמו ודוק:

דף כד:

בתוס' ד"ה כיצד מערימין וכו' ותימא למורי הר"ר אמאי לא דחק לאוקמא מציעתא בבהמת חולין וכו' עי' להח"ן שהגיה אמאי דחק לאוקמה וכו' וצריך להגיה בדבריו לוקמה במקום לאוקמה:

דף כח:

בגמ' נפקא ליה מן הצאן מן הכבשים או מן העזים עי' בפי' רגמ"ה ז"ל שכ' מן הכבשים מן העזים וי"ו דמן העזים הרי אלו ג' מיעוטי ע"כ, ותמהנו דמי דחקו לזה הלא כבר מפו' בגמ' הג' מיעוטים והם מן הצאן מן הכבשים או מן העזים, ועוד הלא אין כאן וי"ו מעיקרא בפסוק מיותר דבפסוק כתוב או מן העזים ועם שבגי' שלפנינו כתוב ומן העזים אך הלא כבר הגיהו בגליון דצ"ל או מן ע"ש, ועוד דא"כ כדפריך התנא דבי ר' ישמעאל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן מאי דריש בהו מיבעי ליה פרט לחולה זקן ומזוהם תיק"ל והלא אית לן עוד מיעוט ד' דוי"ו דומן העזים ומאי דריש ביה וצ"ע. קנין בשבת משכי"מ מס' בתרא דף קנ"ו ע"ב אמר ר' לוי קונין קנין שכי"מ ואפי' בשבת ולא לחוש לר"א אלא שמא תטרוף דעתו עליו ע"כ. ופי' רשב"ם וז"ל קונין משכי"מ בין אם שייר לעצמו דצריך קנין בין אם נתן הכל ולא צריך קנין דבאמירה בעלמא סגי ואע"ג דקנין דמי למו"מ שהרי קונין בקנין של קונה שמקנה סידרו לקנות בו המקנה עכ"ל והתוס' בד"ה קונין משכי"מ כתבו וז"ל במצוה מח"מ או בכותב כל נכסיו אתי שפיר דשייך התם טי"ד כי אע"פ שהקנין אינו מעלה ומוריד מ"מ מצטער על הדבר וה"ה נמי בכותב מקצת אעפ"י שסבור הוא עדיין לחיות שהרי אינו יכול לחזור בו ומשייר לעצמו מ"מ שייך בו טי"ד כדפי' רשב"ם עכ"ל, והרא"ש ז"ל הביא דברי רשב"ם ז"ל וחלק עליו במקצת וכתב דבשייר לא שייך טי"ד כיון שסובר שאפי' שיחיה ויקום וכו' ומיהו מתנה בכולה קוני' ואפי' מפרש שלא יחזור בו אם יעמוד דאז מועיל הקנין מ"מ קונין דחיישינן לטי"ד וכו' ולא כדברי המפרש דבמקום שמועיל הקנין אסור לקנות בשבת אפי' משכי"מ וכו' עי"ש. והרמז"ל בהל' זו"מ פ"ח הל' ג' כתב וז"ל לפיכך אם אמר קנו ממני אפי' בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך עכ"ל, וראיתי להר' שלטי הגבורים בסוג' זו שכתב וז"ל רשב"ם כתב שקונין משכי"מ ואפי' בשבת שזה הקנין אי"צ משמע מדבריו אבל אם יש נפקותא בקנין כגון שכתב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד שאז מועיל הקנין אין קונין בשבת, אבל הרא"ש כתב דאפי"ה קונין ממנו בשבת וכו' יעי"ש, והוא פלא שברשב"ם עצמו מפורש יוצא להפך כנ"ל, ואח"ז ראיתי להטור חו"מ בסי' רנ"ב שהביא בשם רשב"ם וכתב הרב ב"י להגיה הרמב"ם במקום רשב"ם ואותו דבר צריך להגיה בשלטי הגבורים ובעמדי בזה ראיתי להרב המגיד בהל' הנז' בד"ה ולפיכך וכו' שכ' וז"ל מימרא דר' לוי ופירושה אם אמרו קנו קונים אין הטעם שנחוש לדברו ר"א דאמר דמתנת שכי"מ אינה קונה בלא קנין אלא אעפ"י שאין צריך קנין קונין שלא תטרו"ד ואפילו בשבת קונין שהרי אפי' בלא קנין היה מתקיים ואי"צ קנין וכן פי' רשב"ם עכ"ל. ובכדי להתאים פסק הרמז"ל לפירושו נר' לבאר דבריו והוא דהוא ז"ל מחלק דברי ר' לוי דבתחילה קונין משכי"מ היינו בחול אפי' דאין צריך דבאמירה בעלמא סגי כדו להפיס דעתו קונין ואפי' בשבת קונים משום דאינו צריך, אבל מ"ש וכן פי' רשב"ם קשה דכל הרואה וראה שיש מרחק רב בין רשב"ם להרמז"ל. ורציתי לומר דמ"ש וכן פי' רשב"ם לא על ההלכה אלא לאפוקי ממ"ש הנ"י דפי' קונין היינו באמירה:

והוא דוחק. ועוד ק"ל בדברי הרמז"ל שהוא התחיל בהל' ב' וז"ל כיצד שכי"מ שציוה ואמר ליתן לפ' כך וכך בין בחול בין בשבת וכו' הרי שהוא מדבר על שכי"מ שלא נתן כל נכסיו אלא ששייר לעצמו מדאמר לתת כו"כ וא"כ מהו זה שכתב שהרי זה הקנין אי"צ דבשייר לעצמו צריך קנין. ולולא דמסתפינא אמינא דמ"ש שהרי זה הקנין אינו צריך אין פירושו נתינת טעם למה שקונין אלא פירושו הוא למ"ש אפי' בשבת דמאי ריבותא דשבת ואמר שזה הקנין אי"צ והוי כמקנה סודרו בשבת לאין תכלית, ומילת שהרי סובבת אל אפי' וכאילו אמר ואפי' שזה הקנין אי"צ ולזה כיון הה"מ בפי' הרמז"ל וכמ"ש התוס' בעירובין ע"א ד"ה ומקני, ובאופן זה שוים הרמז"ל ורשב"ם ובזה סרה גם קושית הלח"מ מההיא גיטא דפ' הזורק. אלא דכל הגאונים ראשונים ואחרונים סברי מרנן בדברי הר"מ דדוקא משום דאי"צ קונים אבל אם צריך קנין אין קונין, והייתי מהסס הרבה מאד לפרש דברי הרמז"ל נגד כל הגאונים הראשונים כהטור והלח"מ והב"י וכל הבאים אחריהם. אלא שראיתי לגאון עוזינו בספרו "משפטי עוזיאל' ח"א דף רל"א שכתב וז"ל ולעיקר הדין מודה הרמז"ל שגם במקום שצריך קנין התירו בשבת בשכי"מ כדי שלא תטרו"ד עליו עי"ש, ובודאי שהוא מפרש דברי הרמז"ל כמ"ש בעניותין אלא שהמחבר שליט"א לא מטעמים שהזכרנו נגע בה אלא מטעמים אחרים. והואיל ואתא לידן רצוני לעמוד על דבריו שלפיקע"ד נתקשיתי בהם. א) ראשונה הביא לנו דברי רש"י במס' ביצה ד' כ"ז וכתב ונ"מ בין שני הטעמים דלטעמא קמא דאיסור מכירה הוא מדברי קבלה מקרא דעשות חפציך ודבר דבר נאסר גם הפקר שהוא בכלל עשות חפציך שהרי בהפקר עושה מעשה להוציא מרשותו ולהכניסו לרשות הזוכה מדין הפקר, אבל לטעמא דגזרה משום דאתי לכתוב לא נאסר ההפקר הואיל ואינו צריך לכתיבה עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על כונת דבריו דאדרבה איפכא מסתברא דלטעמא דגזרה גם הפקר אסור כמו הקדש והערכה דאף דאינו צריך לכתיבה אסור ועיין בס' מגילת ספר לאוין רמ"ב ד' קכ"ז דהביא ס' הפ"ח באו"ח סי' תל"ד הלכות חמץ דכתב אסור להפקיר בשבת וי"ט כדתנן אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין ביו"ט, והקשו עליו מדתנן פר' הדר מאימתי נותנין רשות, ב"ה אומרים משחשיכה ואמרו בגמ' ד' ע"א דסברי איסתלוקי רשותא בעלמא הוא וכו' ועי"ש במה שיצא לחלק בין ההיא להפקר הרי דהוא סובר דהפקר דומה לכל הדברים שנשנו במשנתינו דליכא למיגזר שמא יכתוב ומשו"ה אסור. ב) כתב עוד ובזה מתישבין דברי הרמז"ל שפסק אם אמר שכי"מ קנו ממני אפי' בשבת קונין ממנו שזה הקנין אי"צ, ולכאורה קשה ממ"ש בגמ' אמר ר' לוי קונין קנין משכי"מ ואפי' בשבת ולא משום שאינו צריך קנין וכו' עכ"ל בודאי דמ"ש ולא משום שאי"צ קנין טעות סופר הוא דלא כן היא הגירסא או דאישתמטיה לרגע נוסחת הגמ' אבל אעיקרא קושיא ליתא דטעמא דשמא תטרוף דעתו הוא טעמא גם לחול למה קונין אחר דבדיבורא בעלמא סגי, וכמ"ש בהל' ב' שמדבר בין בחול בין בשבת ונתן הטעם כדי שלא תטרוף דעתו. ג) כתב עוד ולפי"ז קשה למה שינה הרמב"ם וכתב בטעם ההתר משום שזה הקנין אי"צ וכן הקשה הלח"מ ממ"ש בגיטין ההיא גיטא וכו' ואחהמ"ר לא יכולתי להבין מלבד דאיזה קשר יש בין קושיתו לקושית הרב לח"מ דקושית הלח"מ הוא על הדין דפסק להתיר לקנות משכי"מ בשבת משום דאי"צ הקנין משמע אבל אם יש צורך בקנין אסור לקנות וע"ז הקשה מההיא גיטא, זאת ועוד דמאי מקשה להרמב"ם ממ"ש התוס' דגברא אגברא קא רמית. ד) עוד כתב ואין תירוצו מספיק לע"ד דמה בכך וכו' הא סו"ס איסורא קא עבדו להקנות ולקנות דבר הצריך קנין יעי"ש, ואחהמ"ר תירוצו מספיק כיון דלא היה התם דבר המראה שיש ענין של קנין כיון דהיא רגילה היתה לפתוח ולסגור הקנין בא מאליו כלאחר יד ובזה אין שום איסור אפי' לגבי הרואים. ה) כתב עוד ולפי מה שכתבנו מתפרשים שפיר דברי הר"מ שהוא לשיטתו אזיל דאיסור מכירה משום שמא יכתוב הילכך בהפקר או דבר שאינו צריך קנין ונגמר בדיבור שבע"פ אין מקום לגזרה זו ומותר והוא מפרש סוגיא דב"ב קונין משכי"מ ואפי' בשבת ולא לחוש לר"א דצריך קנין ואפי"ה התירו זה לקיים מעשיו דשכי"מ כמו שהתירו הקנאת מקום לגט מטע"ז וכו' יעי"ש. זאת אומרת שר' לוי הוקשה לו עובדא מההיא גיטא דהתירו במקום דצריך קנין ודחה באומרו לא לחוש לר"א דצריך קנין ואפי"ה התירו אלא אין צריך קנין ולזה התירו ובודאי דר"ל דאין הלכה כרבא דאמר בההיא גיטא להקנות מקום, דברים אלו קשים להולמם בכונת המימרא ו) כתב עוד ומילתא אגב אורחיה קמ"ל דכל דבר שאינו צריך מותר לעשותו בשבת אפי' בבריא הילכך מותר להפקיר בשבת ויו"ט מטע"ז עכ"ל. וקשה איך יפרנס מאמר ר' לוי דאמר לא לחוש לר"א אלא הדין הוא דאי"צ קנין ומה שהתירו משום שלא תטרו"ד עליו ולדבריו כשאין צריך קנין לא צריכים לשום טעם להתיר כיון דלא צריך קנין ממילא מותר אפי' בבריא, וטעמא שמא תטרו"ד הוא לדבר שצריך קנין ועוד איך סבר הר"מ דכשאי"צ קנין דמותר בלא טעמא דשמא תטרו"ד דסו"ס הלא מקנה הסודר לזולתו ויש בו כעין מו"מ, אלא ודאי דגם באי"צ קנין לא שרינן אלא לשכי"מ כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכן מבו' בדברי המ"מ שם ולפי"ז אחהמ"ר אין מקום הוכחה מדברי הרמז"ל לנדונו בדין ההפקר שמותר לבריא להפקיר בשבת ויו"ט. יוסף שאול אלישר דין הבחנת ג' חדשים א) יבמות דף ל"ה ע"א רש"י ד"ה הוא דאמר כריו"ס וז"ל דאפי' גיורת נשואה כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן עכ"ל ונ"ל דדין זה דגיורת נשואה א"צ להמתין יצא לרש"י ממ"ש אביי בשלמא גיורת מכי יהבא דעתה לאגיורי מנטרא נפשה וכו' ובודאי דאיירי בנשואה דאי בפנויה למ"ל טעמא אחרינא תיפוק ליה דכל מזנה מתהפכת ושומרת עצמה שלא תתעבר אלא ודאי דאיירי בנשואה דכל זמן שהיא נשואה משמשת כדרכה אבל מכי יהבא דעתה לאגיורי משמרת עצמה אפילו עם בעלה וכן נמי בשפחה כגון שיחדה לעבדו כנעני או לעבד עברי להוליד בנים אך כששמעה מאדונה משתמרת ובשבויה איירי שיחדה לעצמו, אלא דלפי"ז קשה מ"ש רש"י בד"ה מתהפכת וז"ל ואפי' יוצאת בשן ועין נמי ליכא השתא למיפרך דכיון דהפוך קל לה ואין בו טורח מתהפכת היא דכל אשה מזנה מתהפכת ואינה רוצה להתעבר עכ"ל, נראה מפורש דמפרש הא דאמרינן דעתא לאגיורי וגם הא דפריך מיוצאת בשן ועין היינו אפי' בזנות משום דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה, הלא"ה לא מנטרא נפשה משו"ה פריך מיוצאת בשן ועין דכיון דלא קדמה לה ידיעה לא מנטר נפשה אפילו בזנות, וע"ז משני ליה אביי אשה מזנה מתהפכת וכפירש"י דכיון דהיפוך קל מתהפכת וזה היפך מדברינו, וכן קשה לפי"ז ע"ד ה"ה בהלכות גירושין פי"א הלכה כ"א וז"ל פירוש דברי רבינו הם בשפחה וגיורת שהיו נשואות לבעליהן בגיותן ובעבדותן הלא"ה א"צ להמתין שאעפ"י שהן בחזקת מזנות אשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכריו"ס שאמר הכי וההכרח הוא שהוא סובר כן דכשאינן נשואות פלוגתא היא דר"י וריו"ס ע"ש, ולפי"ז למ"ל לאביי לומר מכי יהבא דעתה וכו' תיפוק ליה משום דכל אשה מזנה משמשת במוך, דבשלמא אם פלוגתייהו גם בנשואה הוכרח האי טעמא דדעתה לאגיורי משום נשואה דודאי הנשואות בגיותן לא משמרות עצמן מלהתעבר, אבל לפירוש ה"ה דדוקא בפנויה מה הוצרך אביי להאי טעמא תיפוק ליה דכל מזנה משתמרת וכדקאמר רבה, ובאמת דגם בלתי פירש"י שיטת הגמ' לא מובן לי דמה מקשה משו"ע דאם היוצאת בשו"ע היתה מיוחדת וכוונת הקושיא של אביו שאחרי שלא היתה לה ידיעה בודאי שלא נשמרה מלהתעבר ולא שמשה במוך וא"כ אמאי לא צריכה הבחנה א"כ מאי מתרץ דמתהפכת דמה תיקן בזה אחרי שלא היתה לה ידיעה למה תתהפך, ואם קושייתו על פנויה מזנה מאי איכא ביוצאת בשו"ע טפי מכל המזנות דאמרינן אשה מזנה משמשת במוך ואף יוצאת בשו"ע אם זנתה קודם שחרורה בודאי שמרה עצמה ושמשה במוך בשלמא מאנוסה איכא לאקשויי אבל יוצאת בשו"ע שזנתה מרצונה אינה דומה לאנוסה ואינה ממילא באופן דפשטא דסוגייא זו מוקשה. ובלמדי בזה ראיתי להרב"י על הטור אה"ע סי' י"ג הביא דברי ה"ה הנז' ודחה דבריו וכתב וז"ל לכן נ"ל שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כריו"ס באנוסה ומפותה מ"מ בגיורת ושפחה לא פסק כוותיה אלא כר"י דאמר צריכות להמתין וטעמא מדתניא בפרק החולץ גר וגיורת צריכין להמתין ג"ח וההוא כפשטא כר"י אתיא עכ"ל, והדרישה וכן הגאון מוהר"א רוזאנים במל"מ הקשו ע"ד הרב"י אלו דמה ראיה מייתי לפנויות מגר וגיורת דהתם איירי כשהם נשואין דאל"כ למה נקט גר, והדרישה כתב ראייתו סתירתו ע"ש ולפקע"ד אחרי אלפי מחילות ונע"ר לא זכיתי להבין קושייתם דהרי הרב"י לא כיון להביא ראיה אפנויות אלא כוונתו להקשות ע"ד ה"ה דהרמב"ם ס"ל לחלק בן נשואות לפנויות ומפרש פלוגתא דר"י וריו"ס ביבמות בזנות אבל בנשואות מודה ריו"ס דכ"ן משמע מברייתא דהחולץ דגר וגיורת צריכין להמתין מפני שהיתה נשואה "עיין בלח"מ שכן פירש דברי ה"ה" וע"ז כתב הרב"י לדחות דאין זה מוכרח דנוכל לומר דפליגי גם בנשואות וברייתא דהחולץ הויא כפשטא כר"י והרמב"ם פסק בגיורת ושפחה כר"י ובאנוסה ומפותה כריו"ס כנ"ל בכוונת הרב"י וכן ראיתי להתוס' יבמות ל"ה שתירצו לחד תירוצא דהך ברייתא אתיא כר"י ע"ש, ומה שנקט גר לאשמועינן דאף דאין להבחין בין זרע ראשון לשני כיון דהוא הוא הבעל אבל יש להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא בקדושה וראיה לדבר ביבמות דף מ"ב בגמ' וכן שאר כל הנשים יש להם, יבמה כדאמרן אלא שאר כל הנשים מאי א"ר נחמן אמר שמואל להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מתיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין ג"ח הכא מאי להבחין איכא הכא נמי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לנזרע שלא בקדושה עכ"ל הגמ' הא קמן דרבא אחר שתירץ לו רב נחמן דכל הנשים צריכות להמתין להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני הקשה לו מגר וגיורת הכא מאי להבחין איכא ולא אסיק אדעתיה הך סברא לחלק בין זרע וכו' וא"כ הברייתא משו"ה נקטא גר וגיורת לאשמועינן הך סברא ואי הוה נקט גיורת לחודא כדקשיא ליה להדרישה הו"א דגר וגיורת א"צ להמתין כדהוה ס"ד דרבא ונתיישב מ"ש הדרישה מקום ראייתו סתירתו. ותבט עיני בס' משפטי עוזיאל ח"ב אה"ע סי' כ"ו לגאון עוזינו החביב בן ציון עוזיאל שליט"א כתב וז"ל לענד"נ לתרץ דברי הרב"י ולומר שכוונתו היתה מ"ש רבא שטעם הבחנה הוא גזרה שמא ישא אחותו מאביו וייבם אשת אחיו מאמו (יבמות מ"ב) ומטעם זה נמי גר וגיורת צריכים הבחנה כדי לברר אם זה שנולד אחרי גרותם ונחשב לבנם הישראלי ומייבם אשת אחיו או שנחשב לבנם בגיותן ואינו מייבם אשת אחיו שנולד אחרי גרותם ואדרבה יהיה עליו באסור אשת אחיו מאמו הואיל ולאו אחיו הוא ליבום ולטעם זה גם בגיורת ומשוחררת צריכה המתנה כדי להבחין על בנה שנולד לה אחרי נשואיה עם ישראל אם הוא בן זנונים גוי או שהוא בנה של ישראל אחרי גרותה לענין יבום עכ"ל ולא ירדתי לעומק דעתו ועד כמה שהתעמקתי להבין דבריו לא יכלתי לירד לעומק כוונתו דהלא עיקר הקושיא על הרב ב"י הוא דההיא ברייתא מיירי דוקא בנשואה עם הגר אבל בפנויה אימא לך דא"צ הבחנה משום דמתהפכת ואינה מתעברת וא"כ מה תיקן בתירוצו דמי לא ידע בכל אלה שטעם הבחנה הוא כרבא אך אין זה אלא היכא דאיכא חשש עיבור משא"כ בפנויה דאין חשש עיבור אין מקום לחששת רבה כדי להצריכה הבחנה. ולעיקר קושיית הדרישה ע"ד הרב ב"י שסיים וכתב מקום ראייתו סתירתו אפשר לומר דנקט גר וגיורת עפ"י דברי הקרבן נתנאל ביבמות ס"פ ד"א בביאורו לדברי הרא"ש שכתב דגר וגיורת מילתא דלא שכיחא ע"ש ולפי"ז נקט גר וגיורת רבותא דהו"א מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא וכו' אפי"ה צריכין להמתין וכ"נ מדברי הרמב"ם ומרן בשו"ע סי' י"ג שכתבו הגיורת והשפחה שהיו נשואות צריכות להמתין אפילו גר וגיורת ע"כ ע"ש מדנקט אפילו משמע דהוי רבותא והיינו כמ"ש לעיל לאפוקי מדהוה ס"ד דרבא ואם נאמר דהגאון רב חביבי נר"ו נתכוון ע"ד שכתבתי דאי הוה נקט גיורת הו"א דוקא גיורת צריכה להמתין כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני אבל גר וגיורת כיון שזה בעלה לא שייך הבחנה דהו"א שא"צ להמתין קמ"ל דאפילו הכי צריכה להמתין כטעמיה של רבא שמא ישא אחותו מאביו וכו' וגבי גר וגיורת לחדא מנייהו איכא למיחש וכדפירש"י בד"ה לפטור יבמתו ע"ש אכתי יש להקשות על דבריו דהרמב"ם בהל' גירושין פי"א הי"ח כתב וז"ל כל אשה שנתגרשה צריכה להמתין צ' יום להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני ובהלכה כ"א כתב שפחה שנשתחררה ואפילו גר ואשתו מפרישין אותם צ' יום כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא בקדושה הרי מפורש דהרמב"ם לא פסק כוותיה דרבא אלא כתירוצא של רב נחמן וכן נראה מדברי מרן הכ"מ שהביא מימרת אמר רב נחמן אמר שמואל ע"ד הרמב"ם ולא הזכיר דברי רבא א"כ אי אפשר לתרץ דדעת הרמב"ם דנקטה הברייתא גר וגיורת משום שמא ייבם כתירוצו דרבא לכן דב"ק צריכים יישוב, ומעתה נחזור לדברי מרן הב"י שהביא פי' ה"ה סי' י"ג ותמה עליו דלפי' אמאי השמיט רבינו גיורת ומשוחררת שאינן נשואות שנחלקו בזה ר"י וריו"ס ע"ש ולכאורה אינו מובן מאי ק"ל דכיון שכתב הרמב"ם מזנה א"צ להמתין מטעם דמשמרת עצמה שלא תתעבר לאיזה צורך יכתוב גיורת ומשוחררת שאינן נשואות דכל החשש משום זנות וכבר למדנו מזנה א"צ להמתין וכמו שהכריח ה"ה פירושו בדברי הרמב"ם מכח קושיה זו וראיתי בדרישה שהביא, קו' הב"י וכתב דקושייתו תמוה ולא ביאר מאי דק"ל ונראה שלזה נתכוון, עוד יש להרגיש על תירוצו של מרן שכתב דלכן נראה שאפשר לומר דאע"ג דפסק הרמב"ם כריו"ס באנוסה ומפותה מ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק כוותיה אלא כר"י וההיא דהחולץ גר וגיורת צריכות להמתין כפשטא כר"י אתיא ע"כ, ולכאורה קשה לתירוצו דמאי טעמא אנוסה ומפותה א"צ להמתין משום דמשמרות עצמן, וגיורת ומשוחררת צריכות להמתין ולא אמרינן דמשמרות עצמן לכן נ"ל דס"ל למרן דאיכא לאפלוגי בין גויה לישראלית דבישראלית דמקפדת על הזנות ודאי שומרת עצמה שלא תתעבר משא"כ בגויה שאינה מקפדת על הזנות לא שייך לומר בה כ"כ משמרת עצמה ולהכי ק"ל למרן לפי' ה"ה אמאי השמיט רבינו דין גיורת ומשוחררת שאינן נשואות שא"צ להמתין ג"ח, אע"ג דכתב הרמב"ם דמזנה א"צ להמתין לא ילפינן גויה מינה וכאמור ואולי דמשו"ה הוצרך אביי לומר בשלמא גיורת כיון דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה דכיון דגויים אינן מקפידים על הזנות ע"כ הוצרך להאי טעמא משום דדעתה לאגיורי וכו' ורבא ג"כ דמשני אשה מזנה משמשת במוך כוונתו דכיון דישראלית המזנה משמשת במוך גם גיורת משמשת במוך דדעתה לאגיורי ואביי לא הניחו לרבא לגמור דבריו עד דאקשי ליה וקושייתו מאנוסה ומפותה משום דלא הוה לה מוך וכפירש"י ומסיק אביי אשה מזנה מתהפכת היינו בישראלית משום דמקפידים על הזנות וגיורת ומשוחררת אע"ג דגויים אינן מקפידים על הזנות משום דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה ויוצאת בשו"ע אה"נ דצריכים להמתין וכמ"ש התוס' ובהכי אתי שפיר תירוצא דמרן דהרמב"ם באנוסה ומפותה פסק כריו"ס משום דאשה מזנה מתהפכת ודוקא בישראלית אבל בגיורת ומשוחררת צריכים להמתין דעכו"ם אינן מקפידות על הזנות ולא אמרינן הך סברא משום דדעתה לאגיורי מנטרי נפשייהו וראייתו מההיא דהחולץ דגר וגיורת צריכות להמתין עד כאן. עוד חזיתיה לרב חביבי במשפטי עוזיאל בסי' הנז' שהביא דברי הריב"ש סי' רי"ז והקשה ע"ד וז"ל אולם בדברי ריב"ש אלו איכא למשדי נרגא שלענ"ד אין הנדון דומה לראיה דבהוחלפו נשותיהם כל אחד סבורה דמצוה עבדא ורוצה בהריון דאין אשה אלא לבנים אבל בפילגש כל אשה יודעת שהוא יושבת תחתיו באסור ובניה ממנה הם פגומים יש לומר בה שהיא מתהפכת ולא תצטרך הבחנה ואולם אעפ"י שאין ראייתו מכרעת נראה לקיים את דינו כוותיה ולא מטעמיה אלא מטעמא שכתבנו שכיון שהיא מיוחדת לו ובניה שממנו עליו מוטלים למזונם וטפולם אינה מתהפכת עכ"ל, נראה מדב"ק שהבין בכוו' הריב"ש שהביא ראיה מהוחלפו נשותיהם דכי היכי דהתם אינה מתהפכת משו"ה צריכה הבחנה הכי נמי בפילגש אינה מתהפכת וצריכה הבחנה וע"ז קשיא ליה למני"ר דאין הנדון דומה לראיה וכאמור ונוראות נפלאתי על דבריו שהרי הריב"ש דבריו מפורשים שכתב וז"ל דפילגש זו נראה שהיא אסורה וצריכה להמתין דכיון דהדבר ברור שאינה משמרת עצמה אפי' ריו"ס מודה דאסורה משום עצמה דהא לא פליג ריו"ס אמתני' דהתם שנים שקדשו וכו' והחליפו וכו' דקתני' סיפא מפרישין אותם ג"ח דהא הכא דזנות הואי כיון דאין זה בעלה של זו ולא זה בעלה של זו אעפ"י כן צריכות להמתין ולהפרישן מבעליהן ג"ח כיון שאינן מתהפכות שהרי כל אחת סבורה שבעלה הוא אצלה וכדאמרינן בגמ' שהוחלפו בשוגג וסיים בנדון זה זאת הפילגש וכו' ואין זה זנות בעיניה שתתהפך מבואר הוא שצריכה להמתין עכ"ל הרי מפורש דהריב"ש ז"ל ברור לו מצד הסברא דהפילגש הזו אינה משמרת עצמה כמ"ש שהדבר ברור שאינה משמרת עצמה וא"כ שפיר מייתי ראיה ממתני' דהוחלפו דשתיהן אינן מתהפכות וכי היכי דהתם מפרישין אותם ג"ח כיון שאינן מתהפכות ה"ל הפילגש הזו כיון שאינה מתהפכת צריכה להמתין ואי קשיא לך כיון דהריב"ש ברור לו הדבר שהפילגש הזו אינה מתהפכת מה צורך להביא ראיה דהא כל עיקר טעמו של ריו"ס משום דאשה מזנה מתהפכת וכיון דהפילגש הזו אינה מתהפכת פשיטא שצריכה להמתין ועוד שכתב הריב"ש ואף אם נאמר דריו"ס לא מודה בהא אלא דבכל זנות שרי ואריכות זו למה יש לומר דהצורך לזה משום דהו"א כיון דלריו"ס כל מזנה א"צ להמתין גם פילגש זו א"צ להמתין כיון דכל מזנות מתהפכות וא"צ להמתין גם זו אינה יוצאת מכללם ואעפ"י שאינה מתהפכת לא ישתנה דינה משאר מזנות דלא פלוג רבנן ובפרט דזנות לא שכיחא וכמ"ש הנמוק"י בס"פ ד"א משו"ה אייתי ראיה הריב"ש ממתני' דהוחלפו דגם היא זנות אפי"ה צריכות להמתין כיון שאינן מתהפכות ולא אזלינן בתר רובא ונימא דלא פלוג רבנן ולא תצטרך הבחנה ה"נ בפילגש זו כיון שאינה מתהפכת צריכה הבחנה ולכן דברי הרב צריכים יישוב. ומ"ש הריב"ש והדבר ברור שאינה מתהפכת נראה דפשיטא ליה למר מפני שראינו שנתעברה וילדה גם מפני שהפילגש יושבת עמו בהיתר וכן ראיתיו בתשובת הר"ן סי' ס"ח שנשאל על פילגש המיוחדת לאיש וילדה אם צריכה ג"ח והשיב שהפילגש אינה מתהפכת מפני שיושבת אצלו בהיתר לדעת גדולי ישראל ומגדלת בניו ע"ש מדברי הר"ן אלו יש לתמוה על מ"ש הגאון במשפטי עוזיאל דפילגש יושבת באסור ע"ש גם בכנה"ג כתב דפילגש יושבת בהיתר, עד כאן. ומ"ש במשפטי עוזיאל דהטעם דמתהפכת משום מזונות מלבד שנתבאר בדברי הר"ן לעיל שאין זה הטעם עוד העיר בני מר אלעזר שיחיה דלפי"ז אם היתה עשירה שלא היתה מצפה מבעלה כלום ויש לאל ידה לפרנס ילדים יהיה דינה משונה משאר מזנות שתצטרך להמתין ג"ח א"כ נתת דבריך לשיעורים והטעם פשוט והגיוני הוא שאין אשה בעולם שרוצה שיצביעו עליה שהיא מזנה אלא עושה מעשיה בסתר עדה"כ אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ואם תתעבר יתפרסם קלונה וכן האיש אם מייחד לו פילגש לא חפץ שתתעבר מאותו הטעם ואם היא מופקרת ג"כ משתמרת אבל אם ראינו אותה שנתעברה ודאי צריכה להמתין וכן יש לדייק מדברי הר"ן שיושבת אצלו בהיתר ומגדלת בניו משמע משום דאיכא תרתי גם הריב"ש משום דמיירי שנתעברה וכנדון השאלה ומעתה יפה כתב הגאון ח"מ במ"ש שנתעברה במקרה ונתיישב מה שהקשה עליו המשפטי עוזיאל ועפ"י הדברים האלה יש להבין דברי הירושלמי שהביאו הגאון נר"ו במשפטי עוזיאל שם בתשובה הנז' סמוך ונראה וז"ל רבי בא בשם רבי ירמיה אנוסה א"צ להמתין ג"ח והתנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן שאנו הכא משום תקון הולד ע"כ ועיין להרב פני משה שמפרש דרבי ירמיה בשיטת ריו"ס דמתני' (יבמות ל"ה) דאנוסה ומפותה א"צ להמתין משום דאשה מזנה מתהפכת וביאר בתירוץ הירושלמי מפני תקון הולד משום חשש ממזרות דחמיר טפי מחמירים אפילו בזנות ומודה ריו"ס ע"ש וע"ש במראה הפנים שהביא דברי הרי"ף בס"פ ד"א דמתני' דהוחלפו אפילו ריו"ס מידה בה דכיון דהוחלפו בשוגג כל אחת סבורה שהוא בעלה ואינה מתהפכת ע"ש וכתב שיש נפקא מינה בין תירוץ הירושלמי לתירוץ הרי"ף היכא שנאנסה תחת בעלה וידעה דלסברת הרי"ף א"צ להמתין דכיון שידעה ודאי מתהפכת ולתירוץ הירושלמי צריכה להמתין משום דכיון דאיכא למיחש לממזרות אימור לא נתהפכה יפה וכתב שם דהאור זרוע הביאו הדרכי משה באה"ע סי' י"ג דאשה שלא נבעלה לבעלה תחלה ונאנסה דצריכה להמתין למד דינו מהירושלמי הנז' ע"ש והן הן דברי הרב במשפטי עוזיאל אלא שהפ"מ לא הזכיר דברי הב"ש והח"מ ויש לתמוה עליו שלא הזכיר דברי הפ"מ הנז' ולכאורה לא הבנתי לפירוש הפ"מ דמעיקרא מאי קשיא ליה לירושלמי ממתני' דהוחלפו דהא לא ראי זה כראי זה דשאני מתני' דהוחלפו בשוגג וכל אחת סבורה שהוא בעלה ובודאי אינה מתהפכת וכמ"ש הרי"ף משא"כ באנוסה דאיירי בה רבי ירמיה ודאי דמתהפכת ודקארי לה מאי קארי לה וגם על התרצן אמאי הוצרך לשנויי שאני הכא מפני תקון הולד דהיינו משום חשש ממזרות דהוה ליה לשנויי כיון דהוא בשוגג ודאי אינה מתהפכת ונ"ל דמשום קושיא זו פירש הקרבן עדה באופן אחר דהירושלמי ס"ל דטעמא דאנוסה א"צ להמתין משום דזנות לא שכיחא ולא גזרו:. בה רבנן ופליג אתלמודין דפירש דטעמא דריו"ס משום דאשה מזנה מתהפכת משו"ה קשיא ליה ממתני' מפרישין אותן ג"ח דאוקימנא בתלמודין שהוחלפו בשוגג וחלוף לא שכיח (יבמות ל"ה) וע"ז משני שפיר שאני הכא מפני תקון הולד אבל לפירוש הפ"מ קשיא וליישב דבריו נראה דהירושלמי ס"ל דזנות שכיחא וטעמא דרבי ירמיה דאנוסה א"צ להמתין משום היפוך. והא דקשיא ליה ממתני' מפרישין איתם ג"ח אע"ג דהתם לא שייך טעמא דהפוך אפי"ה כיון דבכל זנות לא מצריכין להמתין ג"ח גם במתני' דהתם לא תצטרך להמתין אע"ג דהתם לא שייך טעמא דהיפוך משום דאזלינן בתר רובא דרובא וע"ז משני הירושלמי משים תקון הולד דכיון דאיכא חשש ממזרות מחמרינן וכמ"ש לעיל בכוונת הריב"ש אלא דאכתי לא נמלט מדוחק דהתרצן למה ליה לשנויי משום תקון הולד הו"ל לשנויי דמתני' כיון דאינה מתהפכת משו"ה צריכה הבחנה ואולי דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה קא משני שאני מתני' משום תקון הולד וכל היכא דאיכא חשש ממזרות צריכה הבחנה אפילו היכא דמתהפכת כגון דידעה אלא דאכתי קשה לפירוש הפ"מ על הרי"ף בס"פ ד"א למה לא תירץ תירוץ הירושלמי ולמה השמיטו וכי אפשר לומר שהירושלמי נעלם מעיני הרי"ף וכי תימא דהרי"ף דחאו מהלכה צריך טעם למה דחאו לכן נראה דהרי"ף היה מפרש הירושלמי כפירוש קרבן העדה וכיון שהירושלמי פליג על בבלי נקטינן כבבלי ולשיטת הבבלי אין חילוק בין היכא דאיכא חשש ממזרות בין היכא דליכא וכל היכא דמתהפכת אין צריכה להמתין. עוד כתב הרב משפטי עוזיאל נר"ו על דברי הב"ש והח"מ שכתבו על דברי רמ"א סי' י"ג דהיכא שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה תחילה צריכה להמתין דלדעת מרן ושאר פוסקים דמתירים בזנות ה"ה כאן א"צ להמתין וכתב עליהם דהלכה זו מוסכמת מכח הירושלמי הנז' היכא דאיכא חשש ממזרות מחמירים טפי ולפי מ"ש אין תפיסה עליהם מן הירושלמי דהירושלמי אתי דלא כהילכתא משום דפליג אבבלי דפירש טעמא דריו"ס משום דמתהפכת אלא דס"ל דאנוסה א"צ להמתין משום דזנות לא שכיחא ומשו"ה קשיא ליה ממתני' דהוחלפו והוצרך לתרץ משום תקון הולד דכל היכא דאיכא חשש ממזרות מחמרינן טפי וכפירוש הק"ע אבל לשיטת הבבלי דטעמא משום מתהפכת ממילא לא קשה ממתני' ואין צריך לתרץ כתירוץ הירושלמי משום תקון הולד דאין חלוק ביניהם ועוד דהרי"ף ראש הפוסקים המתירים במזנה מבואר בדבריו בס"פ ד"א דמודה ריו"ס במתני' דהוחלפו דמפרישין אותן ג"ח משום דסבורה שהוא בעלה מבואר שאם ידעה שנאנסה תחת בעלה שא"צ להמתין משום דמתהפכת וזה היפך דברי מור"ם וכן מוכח בדברי הריב"ש בתשובה הנז' שכתב דמודה ריו"ס במתני' דהוחלפו ולא העלה על דל שפתיו דברי הירושלמי הנז' ובפרט דלתירוץ הירושלמי משום תקון הולד אין ראיה לדינו דין הפילגש דפילגש אין שם ממזרות אלא ע"כ משום דס"ל להריב"ש דהירושלמי אתי דלא כהילכתא וכן מוכח קצת מדברי מור"ם הנז' שהרי הגיה על דברי מרן שהתיר מזנה י"א שכל אלו צריכות להמתין ואח"כ כתב אשה שנאנסה תחת בעלה ואי אמרת דהך דינא של אשה שנאנסה מוסכם גם לדעת מר"ן היה לו לכתוב ברישא אשה שנאנסה וכו' ואח"כ וי"א שכל אלו צריכות להמתין לאורויי דדין אשה שנאנסה גם מרן מודה בו אלא ודאי להכי כתביה אחר הי"א לאורויי דדין זה שייך לסברת הי"א, ואור זרוע עצמו מארי דהאי דינא לא מכח הירושלמי אלא משום דס"ל כהרא"ש והרז"ה דמחמירין במזנה וכן מצאתי בפירוש למרן חיד"א שכתב בשם היש"ש שפסק הא"ז כהרז"ה והרא"ש ע"ש האמנם מצאתי תנא דמסייע ליה הגר"א בביאוריו על הש"ע סי' י"ג אות מ' וז"ל אשה שנאנסה ממתני' דשם מפרישין אותן דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כריו"ס ממתני' הנ"ל ואף שי"ל ממתני' אין ראיה דשם אין לומר אשה מתהפכת כיון דסבורה דבעלה הוא מ"מ בירושלמי משמע אף בריו"ס שאמרו שם רבי בא בשם רבי ירמיה אנוסה א"צ להמתין ג"ח והתנן מפרישין אותן ג"ח ושניא הכא מפני תקון ולד ר"ל דדוקא חששא דלהבחין שהוא מדרבנן תלינן שמתהפכת משא"כ חשש ממזרות דאורייתא וז"ש שנאנסה תחת בעלה עכ"ל והם כדבריו ממש אלא שהגר"א הוסיף נופך שכתב בסוף דבריו וז"ש שנאנסה תחת בעלה כוונתו ז"ל להכריח דהלכה זו אף לדעת הרי"ף דמתיר במזנה כאן מחמיר טפי משום דאיכא חשש ממזרות דאלת"ה אלא משום דס"ל כדעת המחמירים במזנה א"כ אמאי נקט הא"ז בנאנסה תחת בעלה לשמועינן האי דינא בנאנסה אפילו פנויה וכן ראיתי למרן חיד"א בברכ"י אחרי שכתב בשם הרש"ל והא"ז פסק כהרז"ה והרא"ש הוקשה לו אמאי נקט נאנסה תחת בעלה הלא בכל אנוסה ס"ל דצריכה להמתין ע"ש ולא תירץ כלום ולענ"ד אחר נע"ר דמאי דנקט הא"ז תחת בעלה משום דאשמועינן שני דינים שאם נבעלה לבעלה תחילה ואח"כ נאנסה א"צ להמתין משום דתלינן רוב בעילות אחר הבעל ואח"כ כתב אם נאנסה תחת בעלה ולא נבעלה לבעלה תחילה צריכה להמתין וגם מור"ם שכתב בש"ע שנאנסה תחת בעלה לדיוקי שאם נבעלה לבעלה תחילה א"צ להמתין משום דתלינן וכו' עיין בדרכי משה שהביא דברי הא"ז באורך משו"ה נקט תחת בעלה משום הך דינא דאם נבעלה תחת בעלה א"צ להמתין, עוד יש לתרץ דאע"ג דא"ז ס"ל כהרז"ה והרא"ש באנוסה דצריכה אפי"ה אצטריך לאשמועינן האי דינא בנאנסה תחת בעלה דהוה אמינא דזנות דאשת איש לא שכיחא וכמ"ש התוס' בכתובות דף ט' בסוגיית פ"פ וכיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן דהא עיקר טעמא של הרא"ש והרז"ה משום דגזרו זנות אטו נשואין וכמ"ש הרא"ש בס"פ ד"א ודוקא בזנות דפנויה דשכיחא גזרו בה כדאמרינן יבמות דף ל"ה זנות דגדולה דשכיחא ליגזור משו"ה נקט האי דינא בנאנסה תחת בעלה דצריכה להמתין דאפילו בכה"ג דלא שכיחא גזרו, ועוד אפשר לומר משום דכשנאנסה תחת בעלה ולא נבעלה תחילה הוה אמינא דא"צ להמתין משום דודאי מתהפכת כיון דאיכא חשש ממזרות חוששת הרבה ומתהפכת בלי ספק קמ"ל דאפי"ה צריכה להמתין, וגם מור"ם אע"ג דכבר כתב קודם זה דכל המזנות צריכות להמתין איכפל תנא לאשמועינן בנאנסה תחת בעלה וק"ל. ובביאור דברי הירושלמי הנז' ראיתי למרן חיד"א בברכ"י שכתב דרבי ירמיה ס"ל סברה אמצעית היכא דליכא חשש ממזרות תלינן במתהפכת אבל היכא דאיכא חשש ממזרות מחמירין ע"ש ולכאורה קשה אמאי לא פורש דרבי ירמיה ס"ל כריו"ס וריו"ס גופיה מודה דהיכא דאיכא חשש ממזרות מחמרינן ולמה ליה למימר דרבי ירמיה אית ליה סברה ג' לא כמר ולא כמר ונראה משום דראה מרן החיד"א להרי"ף ס"פ ד"א לא הביא תירוץ הירושלמי הנז' אע"ג דאיכא נפקא מינה לדינא וכמ"ש לעיל בשם הפ"מ על הירושלמי ע"כ הוכרח לומר דרבי ירמיה אות ליה סברא ג' דכיון דהרי"ף פסק כריו"ס ממילא נדחו דברי רבי ירמיה מן ההלכה עוד נראה משום דבתלמודין משמע לריו"ס אשה מזנה מתהפכת בודאי ולית בה ספיקא רק ר"י חייש שמא לא נתהפכה יפה אבל לריו"ס ודאי מתהפכת יפה וכיון דהכי הוא אין לחלק בין היכא דאיכא חשש ממזרות בין היכא דליכא משו"ה הוכרח הברכ"י לומר שרבי ירמיה ס"ל סברה אמצעית, עוד ראיתי להזכיר לפירוש של הק"ע דטעמא דרבי ירמיה כיון דזנות לא שכיחא לא גזור בה רבנן דהירושלמי פליג אתלמודין בתרתי חדא דלית ליה טעמא דמתהפכת כמ"ש לעיל שנית דמתלמודין משמע דזנות שכיחא דאמרינן ביבמות ס"פ ד"א דף ל"ה זנות דקטנה לא שכיח משמע דזנות דגדולה שכיחא וכן איתא בגיטין דף י"ז ע"א בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין דר"ל ס"ל זנות לא שכיח משמע דלריו"ח זנות שכיחא וקיימ"ל כריו"ח ואף לר"ל דזנות לא שכיחא היינו בעדים והתראה וכמ"ש התוס' שם מיהו הירושלמי לשיטתיה דאיהו מהפך דריו"ח משום פירות ור"ל משום שמא יחפה וריו"ח ס"ל דזנות לא שכיחא ודרך אגב ראיתי להנמוק"י בס"פ ד"א שכתב שהאחרונים הסכימו לדעת הרי"ף דאנוסה ומפותה א"ל להמתין ג"ח ועוד דזנות דאנוסה ומפותה לא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולכאורה אינו מובן למה הוצרך לטעם זה ולא הסתפק בטעם התלמוד אשה מזנה מתהפכת וראיתי בחידושי אנשי שם דהוצרך לזה משום דהיה מקום לחוש ולהחמיר דילמא לא נתהפכה יפה יפה ודבריו דחוקים דהך סברה היא סברת ר"י דריו"ס לית ליה הך סברה כמבואר בש"ס והרי"ף פסק כריו"ס אמנם אחר ההתבוננות נראה ליישב עפ"י מ"ש הרא"ש בשם הרז"ה לדחות דברי הרי"ף דכיון דקיימ"ל כר"מ דגזרינן באילונית משום הבחנה כ"ש דאיכא למיגזר באנוסה ומפותה זנות אטו נשואין ולא קיימ"ל כריו"ס בזה משו"ה הוצרך הנמוק"י להוסיף הך טעמא ועוד וכו' דאע"ג דבקטנה גזרינן אטו גדולה אבל בזנות לא גזרינן זנות אטו נשואין משום דזנות הוי מילתא דלא שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומתרי טעמי יש להתיר באנוסה ומפותה דכיון דאשה מזנה מתהפכת אין לחוש לה משום עבור כדס"ל לריו"ס וכי תימא אכתי איכא למיגזר זנות אטו נשואין דקיימ"ל כר"מ דמחמיר בהבחנה וגזר קטנה אטו גדולה ע"כ הוצרך להוסיף משום דזנות לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ולא תקשי הלכתא אהלכתא דגבי קטנה פסקינן הילכתא כר"מ וגבי אנוסה ומפותה כריו"ס וק"ל, אלא דיש לתמוה על דברי הנמוק"י הנז' דאיך כתב דזנות לא שכיחא דהא מבואר בסוגיא הנז' דדוקא זנות קטנה לא שכיחא משמע הא דגדולה שכיחא וצ"ל דיש תרי מיני לא שכיחא זנות קטנה לא שכיחא לגמרי אבל זנות דגדולה שכיחא קצת אבל גם זה בסוג לא שכיחא וז"ש הנמוק"י משים דזנות לא שכיחא, ואע"ג דבגמרא פרכינן לשמואל זנות דגדולה דשכיחא ליגזור אין זה סותר דברי הנמוק"י משום דבגמרא השתא לא ס"ד דאשה מזנה משמרת עצמה שלא תתעבר וכיון דאיכא למיחש בה שתתעבר משו"ה פריך ליגזור וכפירש"י ותוס' שאין הכוונה ליגזור אטו אחרת אלא הכוונה משום עצמה ולהכי אע"ג דלא שכיחא כ"כ פריך ליגזור וקרי לה שכיחא לגבי קטנה דלא שכיחא כלל, אבל הנמוק"י לפי מסקנת הש"ס דאמרינן לריו"ס אשה מזנה מתהפכת וקיימ"ל כוותיה וליכא למיגזר בה משום עצמה אלא דקשה לנמוק"י דניגזור משום נשואין כדאשכחן דגזרינן קטנה אטו גדולה ע"ז יפה מתרץ ועוד דזנות לא שכיחא וק"ל. אלא דאכתי יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאמאי דחו דברי שמואל מהלכה דכיון דאשכחן דשמואל אוסר באנוסה ומפותה גדולה ופליג אריו"ס הוה להו למיפסק כוותיה דהא בכמה דוכתי אשכחן היכא דאמוראי פסקי הלכתא אפילו כיחידאה קיימ"ל כוותיה דאמורא ולא ראיתי מי שהרגיש בקושיה זו (ולחומר הנושא נ"ל לתרץ דהרי"ף והרמב"ם הוקשה להם בפשטא דשמעתא דמאי משני הוא דאמר כריו"ס דהא לא אתי כריו"ס וכמ"ש לעיל לכן פירוש דשמואל הוה מפרש טעמא דריו"ס דמתיר בגיורת ומשוחררת כדמשני רבה דאשה מזנה משמשת במוך והוה ס"ד דריו"ס מודה באנוסה ומפותה דצריכה להמתין משום דהוה ממילא ואפשר שלא היה לה מוך וכדפריך ליה אביי וכי תימא כל ממילא מודה ריו"ס אבל במסקנא דאייתי אביי הברייתא דריו"ס מתיר באנוסה ומפותה ומתרץ אביי אשה מזנה מתהפכת נדחו דברי שמואל ושמואל לא הוה שמיע ליה ברייתא דאנוסה ומפותה ולכן היה מחמיר באנוסה ומפותה). ובעיקר המחלוקת דתלמודין סבר דטעמא דריו"ס דמזנה מתהפכת והירושלמי ס"ל לפירוש הק"ע דכל זנות לא שכיחא נראה דפלוגתייהו תליא בעיקר טעם ההבחנה עיין יבמות מ"ב רב נחמן אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך ועיין בברכ"י בשם הרדב"ז שם כתב דהרמב"ם פסק כסברת שמואל הנז' דהבחנה דאורייתא אמנם רבא יהיב טעמא אחרינא גזירה שמא ייבם וכו' וזה מדרבנן ע"ש וא"כ סוגיין ביבמות כשמואל דס"ל הבחנה דאורייתא כנז"ל וע"כ לא מצי לפרושי טעמא דריו"ס משום דזנות לא שכיחא כיון דהבחנה דאורייתא אין לנו להקל בה ובפרט דשכיחא קצת אבל הירושלמי ס"ל טעם הבחנה כרבא גזירה וכו' והוא מדרבנן ומשו"ה פירש טעמא דריו"ס משום דזנות לא שכיחא, ודברי הרא"ש הנז' הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא וז"ל בס"פ ד"א והרז"ה כתב כיון דמחמרינן בהבחנה כולי האי וכו' אבל גיורת ומשוחררת אפילו גדולה לא החמירו בהבחנה דידה לגזור זנות אטו נשואין אבל בנשואין אפילו גר וגיורת צריכים להמתין כדתניא בפ' החולץ עכ"ל פשט דבריו שבגיורת ומשוחררת אם היתה נשואה ונתגיירה לבדה צריכה להמתין מדכתב לא החמירו לגזור זנות אטו נשואין משמע בנשואין מיהא החמירו ועוד שסיים וכתב אבל בנשואין אפילו גר וגיורת מדנקט אפילו משמע כל שכן כשנתגיירה לבדה אלא דלפי"ז קשה אמאי לא גזרינן בגיורת זנות אטו נשואין ומאיזה טעם לא החמירו לגזור וכבר עמד בזה הגאון מהרש"א ז"ל על הסוגיא דף ל"ה האמנם ראיתי להגאון קרבן נתנאל באות א' וז"ל עמ"ש הרא"ש לא החמירו לגזור זנות אטו נשואין כתב וז"ל דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לשלא בקדושה אע"ג דכשמתגיירת עם בעלה ס"ל לרבינו כיון שכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין כסברת ר"י בעל התוס' ולא גזר משום גר וגיורת הוא ואשתו משום דהוו מילתא דלא שכיחא ובזה נסתלקה תמיהת המהרש"א, עכ"ל נראה מדבריו דס"ל בדעת הרא"ש דגיורת שנתגיירה לבדה אפילו היתה נשואה א"צ להמתין דדוקא בגר וגיורת צריכה להמתין משום דאינה חוששת ופירושו דחוק דלשון הרא"ש שכתב לא החמירו למיגזר זנות אטו נשואין קשה להולמו וגם דהעיקר חסר מדברי הרא"ש דהוה ליה לסיים לא החמירו למגזר זנות אטו נשואין דבנשואין גופא מתהפכת וכמ"ש רש"י מזה מוכח דכוונתו כמ"ש לעיל וכמו שהבין הגאון מהרש"א גם לשון אפילו גר וגיורת קשה לפירושו דהוה ליה למימר אבל בנשואין כגון גר וגיורת, אמנם בלשון הטור משמע כפירושו של הקרבן נתנאל וז"ל בסי' י"ג הגיורת שנתגיירה והשפחה שנשתחררה אפילו גדולות א"צ להמתין אבל גר וגיורת שנתגיירו ביחד צריכות להמתין עכ"ל, ואם הוא כפירושנו היה לו לטור לכתוב אפילו גדולות בזנות א"צ להמתין אבל בנשואין אפילו גר וגיורת צריכות להמתין כלשון הרא"ש אלא ודאי מדלא הזכיר לפלוגי בין זנות לנשואין וגם השמיט תיבת אפילו שכתובה בהרא"ש משמע דוקא גר וגיורת שהם נשואין צריכים להמתין אבל גיורת שנתגיירה לבדה אפילו נשואה א"צ להמתין וכן נראה מדברי הפרישה באות ו' אפילו גדולות א"צ להמתין משום שכל שדעתן להתגייר משמרות עצמן שלא יתעברו שידעו ממי שנתעברו, משא"כ בגר וגיורת ושייך שם הבחנה בין זרע שנזרע בקדושה וכו' מוהר"ש עכ"ל, כוונת דבריו דבגיורת שנתגיירה לבדה משמרת עצמה שלא תתעבר לדעת העובר ממי, משא"כ בגר וגיורת דכיון שמתגיירת עם בעלה וכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין וכמ"ש התוס' בשה ר"י יבמות ל"ה בתירוץ הג' ולכן הצריכוה להבחין ג"ח הבחנה להבחין בין זרע וכו' וכתירוצא דגמרא דף מ"ב הנה מפורש שמפרש דברי הטור דוקא בגר וגיורת שנתגיירו יחד אבל בגיורת לבדה אף אם היתה נשואה א"צ להמתין דמשמרת עצמה לדעת העובר ממי, וכמ"ש הקרבן נתנאל, אבל ראיתי להב"ש שם ע"ד הש"ע באות ט' וז"ל אע"ג דזנות בנות ישראל גזרינן זנות אטו נשואין בגיורת שהוא נשואה צריכה להמתין מ"מ לא גזרו כ"כ זנות אטו נשואין בגיורת כן כתבו הרא"ש והתוס' בתירוץ אחרון ודלא כרש"י עכ"ל, מדכתב גיורת ואפילו נשואה משמע אפילו נתגיירה לבדה צריכה להמתין וכן נראה מדברי הקרני ראם על המהרש"א, ואין לפרש כוונתו על גר וגיורת שהיו נשואים דא"כ הכי הוה ליה למימר בגר וגיורת צריכות להמתין אלא נראה שכוונתו כמ"ש אלא דקשה לפי"ז שסיים כ"כ התוס' בתירוץ אחרון ובודאי כוונתו לתירוץ ר"י הנ"ל שהוא התירוץ אחרון בדברי התוס' דהא לתירוץ הנ"ל דוקא גר וגיורת צריכות להמתין משום שכל הזרע מאותו איש וכו' אבל בגיורת נשואה אם נתגיירה לבדה א"צ להמתין דכיון דדעתה לאגיורי מנטרא נפשה, והרב כתב דגיורת כשהיא נשואה צריכה להמתין אפילו נתגיירה לבדה ואיך כב"ש ייחס סברא זו לתוס' בתירוצם אחרון, ויש סיוע לפירוש זה ממה שמצינו למרן בש"ע ס"ה שפחה וגיורת שהיו נשואות לבעלים צריכות להמתין וכו' ומור"ם לא הגיה על דברי מרן כלום מזה מוכח דמודה למר"ן ואם איתא דלדעת הרא"ש והרז"ה אפילו גיורת שהיתה נשואה א"צ להמתין היה לו להגיה על דברי מרן בס"ה וי"א דשפחה וגיורת שהיו נשואות ונתגיירו לבדן א"ץ להמתין אלא ודאי משמע דדבר זה מוסכם לאפילו הרא"ש והרז"ה והטור מודים לדין זה ויש לדחות דמור"ם אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא דבס"ו והטור והרא"ש מחמירים הגיה וי"א דכל אלו צריכות להמתין משום דהוא אזיל לחומרא ולכן בס"ה לא הגיה כלום משום דדעתו להחמיר כדעת מרן איך שיהיה עכ"פ דעת כרא"ש לדינא מור"ם מסכים עם מרן דגיורת נשואה שנתגיירה לבדה צריכה להמתין וכ"ש גר וגיורת. עוד ראיתי להרב משפטי עוזיאל שביאר את הירושלמי אנוסה א"צ להמתין ג"ח היינו בנאנסה תחת בעלה משום דתלינן רוב בעילות אחר הבעל ע"ש, ולא יכולתי להולמו דלפי"ז מאי קשיא ליה ממתני' דמפרישין אותן ג"ס דמתני' עדין לא נבעלו ולא שייך לתלות רוב בעילות אחר הבעל אבל רבי ירמיה איירי בנבעלו, גם מי דחקו לפרש בנאנסה תחת בעלה ולא בפנויה שנאנסה כברייתא דיבמות אנוסה ומפותה א"צ להמתין דאיירי בפנויות, וכן מצאתי למרן החיד"א בברכ"י דפירש דרבי ירמיה בירושלמי הנז' איירי בפנויה והוכיח כן מדנקט אנוסה א"צ להמתין ולא נקט אנוסה א"צ להפרישה מבעלה זה מוכח דאיירי בפנויה ע"ש, עוד נ"ל להוכיח דאיירי בפנויה דהירושלמי שם בפ"ד הלכה י"א הביא דברי רבי ירמיה האמורים ואמר שם דרבי ירמיה מסייע לריו"ס ואם כפירושו דאיירי באנוסה תחת בעלה ומשום דתלינן רוב בעילות אחר הבעל א"כ אין שום סיוע לריו"ס דרבי יוסי איירו בפנויה. עוד ראיתי להרב משפטי עוזיאל בתשובה הנז' שהביא דברי הח"מ סי"ג סק"ו דדין פילגש מיירי כגון שנתעברה במקרה אולם כבר כתבנו שאין דבריו מחוורים דלדברי הח"מ העיקר חסר מן הספר דא"כ היל"ל מזנה שנתעברה ע"ש, אמת שהגאון כנה"ג בתשובה בעי חיי אבהע"ז סי' ו' כתב דאעפ"י שנתעברה פעם אחת אינה מוצאת מכלל מזנה מתהפכת וביאר בכוונת הריב"ש דלאו משום עבור אתי עלה אלא עיקר טעמו כיון שהפילגש היא בהיתר אינה מתהפכת וכן דעת החכמים ודלא כהרב השואל ע"ש, האמנם מצאנו להגאון הגדול הפ"מ ח"ג דף ע"ב שכתב היפך בדיוק ממש דכיון שראינו שנתעברה תו לא אמרינן בה אשה מזנה מתהפכת וכן הבין הגאון מ"ז ראש"ל יש"א ברכה ז"ל הא קמן סמכין תלתא הגאון ח"מ והגאון פ"מ והגאון יש"א ברכה דכולהו בשיטה אחת דכל שראינו שנתעברה לא אמרינן אשה מזנה מתהפכת, ומה שהקשה עליו דעיקר חסר מן הספר אחר המחכ"ת אין זה תפיסה דהריב"ש קאי על נדון השאלה שנתעברה וילדה והכי דייקי דבריו בתשובה שכתב אשה זו שכוספת להריון וכו' והיינו מפני שראינו שנתעברה וילדה. עוד הביא מ"ש מו"ז בכוונת דברי התוס' ביבמות דף ל"ה בתירוצם השני אי נמי כגון שידוע שלא נתהפכה וביאר בכוונתם דנודע לנו זה מפני שראינו שנתעברה, והרב משפטי עוזיאל דחה דבריו גם בזה וכתב וז"ל וגם בזה ראיתי להגאון ראש"ל שכתב לפוטרה מימי הבחנה מדאמרינן כיון דדעתה לאיגיורי מנטרה נפשה ואם ילדה בגיותה צריכה הבחנה ודבריו צל"ע שנראים סותרים את עצמן שאם נאמר מכי יהבא דעתה לאגיורי מנטרא נפשא גם בילדה נמי דינה הכו דאימא כשילדה לא היה דעתה לאגיורי והוא כתב דמשכחת לה ששניהם מודים בכך, ואחהמ"ר אם מפיהם אנו חיים לא היו כותבים התוס' בלשון זה שידוע שנראה שהדבר ידוע ונגלה לכל שלא נתהפכו, ואם כדברי הגאון משפטי עוזיאל היה להם לומר אם הודו שלא נתהפכו ובכן מוכרחים אנו לבאר דבריהם כמ"ש הגאון מו"ז ז"ל דהיינו שילדה ועי"ז נגלה לכל שלא נתהפכו. ואנכי הרואה להגאון פ"מ בתשובה הנז' שביאר כן בכוונת התוס' וז"ל ולדידי פשט דברי תוס' הנז' שכתבו היכא דידיע לן או שהודתה שלא נתהפכה או שידוע לנו מפי הנסיון כגון שפעמים אחרות נתעברה וכיון שכן ידוע לנו שלא נתהפכה מכל וכל או שאינה יודעת להתהפך ע"ש, גם קשייתו הא' ודילמא כשנתעברה לא היה דעתה להתגייר קושיא זו יש להקשות על הגאון פ"מ בביאור דברו התוס' הנז' ואמאי אם ראינו שנתעברה צריכה להמתין אפילו לריו"ס דילמא כשנתעברה לא הוה דעתה להתגייר דהא עיקר טעמא של ריו"ס שא"צ להמתין הוא מפני דדעתה לאגיורי וטעם זה קאי גם למסקנא דגמ' ומשו"ה כתבו התוס' שם בסוגיא דלמסקנת הש"ס יוצאת בשן ועין צריכה להמתין ודלא כפירש"י כאשר ביאר הגאון פ"מ שם וע"כ צריכין אנחנו למשכוני נפשין לדברי הגאונים ז"ל והוא בהניח הנחה דכל גר וגיורת שמתגיירים ודאי חשבו על זה זמן רב שאין אדם מניח דת אבותיו ואבות אבותיו ולפתע פתאום הולך ומתדבק בדת אחרת ולכן זאת שבאה להתגייר וראינו שילדה מזה זמן קרוב מכמה חודשים ודאי מסתמא היה דעתה להתגייר מקודם והגרות לא נתחדש אצלה וכיון שראינו שנתעברה ודאי לא ידעה להתהפך וכמ"ש הפ"מ. עוד כתב מו"ז הגאון יש"א ברכה ז"ל שם אחרי שכתב לחלק בין ילדה ללא ילדה כתב וז"ל דבזה הורווח לנו גם לתירוץ השלישי שכתבו התוס' שם וז"ל ועוד אור"י דיש לחלק דלא מנטרא נפשה כלל כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו איש אין חוששת להבחין וכו' עכ"ל. דאין כן נדון דידן שבעלה ישראל ולא דמי להתם דשניהם היו גויים ונתגיירו ביחד והכא בנדון דידן ודאי חוששת לעשות רצון בעלה ומשמרת את עצמה וא"צ הבחנה אם לא ילדה כלל עכ"ל. ולכאורה דבריו צריכים ביאור דכיון שיסוד חלוק התוס' דכיון שכל הזרע מאותו איש אינה חוששת להבחין מה יתן ומה יוסיף אם היה בעלה ישראל ומאי עדיפותא איכא בזה ואפשר דגר וגיורת כיון ששניהם היו גויים אין חוששין להבחין בין זרע קדושה לשלא בקדושה שאין יודעים להבחין ביניהם ומחסרון ידיעה אין חוששין להבחין משא"כ ישראל הנשוי עם הגויה כנדון השאלה מסתמא הישראל יודע לחלק בין זרע בקדושה וכו' וחושש להבחנה ומזהירה שתתהפך וגם היא חוששת לעשות רצון בעלה ומתהפכת, עוד יש להוסיף לבאר דבבעלה ישראל מסתמא אין רוצה שתתעבר ממנו הנכרית כיון דקיימ"ל דשפחה ונכרית ולדה כמוה ולכן כל זמן שלא ראינו שילדה א"צ הבחנה ג"ח דמסתמא היתה משמרת עצמה לעשות רצון בעלה שאין רוצה שיהיה לו ולד מן הגויה, משא"כ כשראינו שילדה הא קמן שאינו חושש שיהיה לו בנים מן הגויה ולכן כשבאה להתגייר צריכה להמתין ג"ח ובלא"ה תירוץ תוס' זה אינו עיקר להלכה ומו"ז ז"ל כתב זה לרווחא דמילתא שהרי כתב מרן ז"ל סי' י"ג דגיורת שהיתה נשואה אפילו נתגיירה לבדה צריכה להבחין ולתירוץ תוס' הזה דווקא גר וגיורת אבל גיורת לבדה אין צריכה להמתין ועיין לה"ה דעיקר חיליה דהרמב"ם דגיורת שהיתה נשואה צריכה להמתין מההיא דגר וגיורת עיין בלח"מ ומזה יש להעיר על דברי הרב משפטי עוזיאל בח"א ביו"ד סי' י"ד שכתב לתירוץ זה עיקר להלכה שהרי כתב מרן דגר וגיורת צריכה להמתין ועמו הס"ר. כתב עוד דהא דאצטריך אביי לטעמא דמכי יהבא דעתה וכו' וכן משום דשמעו ממרייהו וכו' היינו לסברת רבא דמשמשות במוך אבל לסברת אביי דמתהפכות לא צריכנא להאי וכו' עכ"ל, לא ידעתי מאין שאף החילוק הזה מלבד שאין שום סברא והגיון דמה לי משום דמשמשות במוך או דמתהפכות אם הוא בזנות ודאי שהיא מנטרא נפשה שלא תתעבר ובזה אין פלוגתא ואם הוא בנשואות כמו שלא משמרות עצמן כי אם מכו יהבא דעתן לאגיורי לשמש במוך כך לא מתהפכת כי אם מכי יהבא דעתן לאגיורי דלמה תמנע מלהתעבר מבעלה ועוד רש"י בד"ה הוא דאמר כר"י כתב וז"ל דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן עכ"ל, הרי דתפס טעמו של אביי וכתב כיון דדעתה לאגיורי וכו' וכן כתבו כל המפרשים והפוסקים איך שיהיה את כל זה כתבתי לא לענין דינא כי מי אנכי אשר אבא אחרי פוסקים ראשונים או אחרונים להסכים או לחלוק חלילה על דבריהם ורק כונתי לגול מעל כבוד הרמ"ז ז"ל אי הבנה בדברי הריב"ש ז"ל. והנני מעתיק לפני הקורא דברי הריב"ש בתשוב' אשר מהם יבין כל מעין כי צדק עט"ר הגאון מו"ז זצוק"ל בעיקר סמוכותיו על תשובת הריב"ש ובכדי לקצר בהוכחות על כל דבור מדבריו הנני מותח קו תחת כל דבור להדגיש כוונתו שהוא מסתמך רק משום שילדה והילך לשון התשובה בסו' רי"ז אות באות תיבה בתיבה. שאלה ראובן ופילגשו בלא קידושין ובלא כתובה נתייחדו ועמדו יחדיו כמה שנים לעיני כל רואה וילדה לו בן והניקתו גמלתו והיא יושבת תחתיו ואח"כ הוציאה מביתו והיא רוצה להנשא אם צריכה להמתין ג' חו' להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני אם לא לפי שלא אמרו ז"ל אלא אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכן הר"ם ז"ל כתב שהמזנה א"צ להמתין מפני שהוא שומרת עצמה שלא תתעבר וכן אנוסה ומפותה א"צ להמתין עכ"ל, אעפ"י שזו אינה שומרת עצמה שלא תתעבר אדרבה כוספת ומתאוה להריון. תשובה מ"ש הרמב"ם ז"ל אינו מוסכם מן הכל כי הוא פסק כריו"ס שמתיר אנוסה ומפותה לינשא תוך ג' חו' משום דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר כדאיתא במס' יבמות דף ל"ה וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וקצת מן האחרונים ז"ל אבל הרבה מן הגאונים ז"ל ומן האחרונים ז"ל והרא"ש ז"ל מכללם פסקו כרבי יאודה באנוסה ומפותה דאסר משום דמשמע מסוגיא דהתם דשמואל ס"ל הכי דלא שרי אלא בזנות דקטנה משום דקטנה גופא בנשואין גזרה ובזנות דקטנה דלא שכיח לא גזרינן אבל בגדולה שכיח וגזרינן גדולה בזנות אטו גדולה בנשואין אף אם נאמר דמשום היא גופא לא אסירא משום דמתהפכת כטעמא דריו"ס, ולדבריהם של אלו הפוסקים ז"ל הדבר ברור בזאת הפילגש שצריכה להמתין וכ"ש הוא שהרי גם משום גופא איכא למיסר שהרי זאת אינה משמרת עצמה שלא תתעבר ומ"מ אף לפי פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שפוסקים כריו"ס להתיר במזנה אפילו גדולה דמשום גופא לא אסירא משום דמתהפכת ולא גזרינן בה נמי אטו גדולה בנשואין בפילגש זו נראה שאסורה וצריכה להמתין דכיון שהדבר ברור שאינה משמרת עצמה אפילו ריו"ס מודה דאסירא משום עצמה דהא לא פליג ר"י אמתניתין דהתם דתנן שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה וכו' וקתני סיפא מפרישין אותן ג' חו' שמא מעוברות הן והא הכא דזנות הואי כיון שאין זה בעלה של זו ולא זה בעלה של זו ואפעי"כ צריכות להמתין ולהפרישן מבעליהן ג' חו' כיון שאינן מתהפכות שהרי כל אחת סבורה שבעלה הוא זה שאצלה כדאמרינן בגמ' שהוחלפו תנן במתני' דהיינו בטעות ולא שהחליפו דמשמע בכוונה דלאו ברשיעי עסקינן ועוד דאי בכוונה ובמזיד לא היו מותרות לבעליהן לעולם אלמא מודה ריו"ס בזנות כל שאינה מתהפכת בו דצריכה להמתין וכ"כ הרב אלפסי ז"ל בהלכות ואף אם נאמר דריו"ס לא מודה בהא אלא דבכל זנות שרי אנן לא שבקינן סתמא דהך מתני' דאפילו בזנות אסר כל שהיא אינה סבורה לזנות שאינה משמרת עצמה כנדון זה גם זאת הפילגש היושבת עם תשוקה כאשה היושבת תחת בעלה ואין זה זנות בעיניה שתתהפך ואדרבה חפצה היא בעבור שיהיו לה בנים שתלד ממנו לכסות עינים, מבואר הוא שצריכה להמתין שלשה חודשים עכ"ל תשובת הריב"ש ז"ל, ומעתה שים עיניך וראה בכל המילים המתוח קו עליהם שכל דבריו הם המדברים רק על עיקר נדונו בילדה וכדברי עט"ר הגאון מו"ז זצוק"ל ודבריו נאמנו מאד. ולבסוף רוצה אני להעתיק בזה מה שהוקשה לי על סוגית יבמות מ"ב א' דהתם הקשו היכא דקי"ל דמעוברת היא תנשא אלמא תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו וכו' ותירצו שמא תעשה עוברה סנדל אי"ה דידיה נמי וכו' אלא משום דחסא וכו' וק"ל מהא דאיתא בנידה ל"א ע"א תשמיש ג' חודשים ראשונים קשא לאשה וגם קשה לולד, אמצעים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים ופה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז ע"כ וכן בברכות ד' ס' מארבעים יום ועד ג' חודשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל וכו' זאת אומרת שאחרי ג' חודשים שבהן ניכר עוברה שוב לא רק שאין סכנה שיהא סנדל אלא אדרבא יפה לולד, וכ"כ קשה לעיל ד' י"ב ע"ב תני רב ביבי ג' נשים משמשות במוך, קטנה, מעוברת ומניקה, וכו' מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל וכו' דאחרי שניכר עוברה דעברו ג"ח אין לחשוש שיהא סנדל וצ"ע. יוסף שאול אלישר הנה הגאון הגדול מעוז ומגדול המפורסם בחכמתו ובקיאותו בעומק עיונו וישרת סברתו גבור בתורה כשמשון ורודף שלום כאהרן. כמוהר"ר שמשון אהרן פולנסקי שליט"א הוא כבדני במכתבו המצורף לחידושי תורתו לסדרם בתוך ספרי ומרוב ענותנותו כתב אלי שלא רק שלא ינקוט בלבו אלא גם בקשני לצבור על דבריו ולהעיר הערות, ואני בתוך לבי צחקתי ונפשי עגמה באשר הרגשתי כי כלועג לרש הוא לי, ביודעי ומכירי את ערכי ודלותי בדעת. ודי לי אם אזכה להבין דבריו הנאמרים בחכמה ודעת, ואני לא אהיה כאחד תלמידיו, ומצד אחר חטפתי ושמחתי כי מעתה לא יהיה ספרי כולו תכן בלא בר אשר כל קורא בו לי ילעג הגם שאול במחברים הולך ומקשה על רבנים וגאונים אכל ימצא בזה דברים מחוכמים נכונים וישרים, והנני ברצון מעטיר בהם את ספרי, ובזכותו ותפילתו אזכה להמשיך ולהבין ולכוין בלימודי את הדרך הישר. יוסף שאול אלישר ב"ה יום ה' ל' לחדש מרחשון תש"ג כבוד ידידי עוז הרה"ג חוטר מגזע תרשישים אוהב תורה ולומדיה וכו' וכו' מוהר"ר יוסף שאול אלישר שליט"א הנה ידוע למעכ"ת כי עד הנח לא היה בדעתי להדפיס את חידושי בספר, וכעת נעתרתי לבקשתו לכתוב קצת מחידושי אשר חידשתי בעזהי"ת, ומחמת חולשת יד-ימיני שתקפה אותי בזמן האחרון ל"ע, נכתבו החדו"ת בידים שניות ושונות ע"י ת"ח באי ביתי. והנני מחזיק לו טובה על הדפסת החידושים בתוך ספרו החשוב. ואני מבקשו שישים עין עיונו על דברי, ואם ימצא מעכ"ת מקום להעיר ולעורר יכול להדפיס את הערותיו ויגדיל תורה ויאדיר. והשי"ת יחזקנו ויאמצנו ונזכה לאריכות ימים ונוכל לעסוק בתורה ולחדש חדושים לאמיתה של תורה. ובזה אשאר ידידו שמשון אהרן פולנסקי רב דשכונת בית ישראל בעזה"י. מחידושי הגאון ר' שמשון אהרן פולנסקי שליט"א בענין אין מבטלין איסור לכתחילה א. בשו"ע יו"ד סי' קל"ח סעיף י"א:

תוכן העניינים

ויוסף שאול (אלישר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה