אור ברסלב

ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר

ערכין

עבודה זרה

דף ב.

בגמ' ור"י לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה פירש"י בד"ה לית ליה דס"ל אחד סומך לכולם וכו' וכ"כ התוס' כאן בד"ה לית ליה. ובתמורה דף ב' ע"א הלשון שם ור"י בעלי חוברין לסמיכה לית ליה מ"ט דהא לא מיחד קרבן דידהו ופירש"י בד"ה לית ליה דודאי אינו טעון סמיכה כיון דלא מייחד קרבן דידהו וכו' עיין תוס' מנחות דף צ"ג בד"ה לרבות וכו' שם תוס' בד"ה כל שישנו בדמים וכו' לאו דוקא דהא איכא דיקלא וארעא אלא כל אדם שישנו בדמים קאמר עכ"ל, לכאורה היינו יכולים לומר דאין בכוונת הגמ' בהיקש הזה להשוות למי שישנו בדמים שיהא גם בערכין אלא ההיקש הוא לענין השלילה שמי שאינו בדמים איננו בערכין דאי לאו הכי הרי עכו"ם לר"י וגם פחות מבן חודש וטומטום ואנדרוגינוס דישנן בדמים ואינם בערכין, אבל לא כן לקמן דף ד' ע"ב מקשה הגמ' ולטעמיך תיקשי לך עבד דאיתיה בערכין ואין נידון בכבדו, ועיין הרש"ש דהניח התוס' בקושיא. ועוד ק"ל לפי תירוצם מאי מקשה הגמ' לקמן דף ד' ע"ב לרבנן טומטום ואנדרוגינוס לדמים למה לי קרא לא יהא אלא דיקלא וארעא וכו' דהלא קרא איצטריך כמ"ש הברייתא דסד"א מי שישנו בערכין וכו' וטומטום ואנדרוגינוס דהם בכלל כל אדם הו"א דמתמעטים ואינם ענין לדיקלא וארעא דאינם מתמעטים מהיקש הזה ולזה איצטריך ריבוי ודו"ק שם תוס' בד"ה קרבנו וכו' וי"ל דאי לאו קראי דקידושין דאשמועינן דשלוחו כמותו הוי מוקמינן להני תלתא קראי לדרשא אחריתי ע"כ וקשה דאדרבה כיון דקיימ"ל דשלוחו של אדם כמותו למה לנו למעט שליח היפך הדין המקובל, ואת התלתא קראי נדרוש לדרשות אחרות וצ"ל דגם אותם הדרשות האחרות היו מיעוטים נגד הדין [א"ה ועוי"ל דעיקר מאי דקי"ל ששא"כ הוא מהנך קראי דקידושין ולזה אי לאו הנך קראי הו"א דאין ששא"כ ולא הוו צריכי הנך מיעוטי דסמיכה וכו' לומר דאין ששא"כ ולזה הוה מוקמינן להו לדרשא אחריתי]: שם ע"ב בגמ' ולרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה לאתויי חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני וכו' וקשה אמאי לא אוקמא בחציו עבד וחציו בן חורין דאיירי ביה וכגון ששחררו רבו שני ביום שני דבשלמא בכולו עבד לא מצי לאוקמא משום דעובר המשחררו בעשה אבל בחציו עבד וחציו בן חורין אדרבה מצוה עביד וי"ל דרצה לאוקמא בדבר שאין בו פלוגתא:

שם תוס' בד"ה אביו לוקח לו תפלין וז"ל וגבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו אי נמי משום דתפלין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה עכ"ל והנה מרן הב"י בהל' לולב סי' תרנ"ז כתב קטן היודע לנענע כדינו אביו חייב לקנות לו לולב וכתב הט"ז וז"ל רש"ל כתב על זה ולא נהירא דהא בהדיא שנינו חייב בלולב ולא נאמר שם שצריך לקנות לו לולב כמ"ש גבי תפלין וכו' והטעם פשוט שאין צריך לקנות לו לולב בפני עצמו כי לאחר שיצא בו אביו יתננו לבנו לברך עליו מה שאין כן בתפלין עכ"ל, וכתב עוד ואינו יודע מאי ק"ל דזה מיירי במי שידו משגת לקנות לבנו לולב אחר יעשה כן בכדי שגם בנו יוכל לברך בשעה שהצבור אומרים הלל וכו' יעו"ש ואחהמ"ר מהגאונים הנז' כאילו נעלם מהם דברי התוס' הנז' ומלבד דדברי הט"ז דחוקים לאוקמי דברי מר"ן ז"ל באופן מיוחד שלא נזכר חילוק זה בדבריו, הנה נוכל לומר דס"ל למר"ן ב"י ז"ל כתירוץ ב' של התוס' דכתבו אי נמי וכו' ור"ל אם הבן לא ירצה לצאת בלולבו של אביו או אם אביו לא רוצה להקנותו לבנו הקטן בכדי שיוכל לצאת ידו חובתו גם ביום שני חייב לקנות לו לולב בפני עצמו אלא דמשום דאין דמיהן יקרים כמו תפלין לא שייך בהו לקיחה וע"ז סמך הב"י וכתב חייב לקנות לבנו לולב. וכשהרציתי הדברים אלו להגאון המפורסם כמוהר"ר שמעון פולנסקי שליט"א חפש ומצא בספר אליאו רבה שעמד ע"ז וכתב דאשתמיט מהם דברי התוס' הנז' והצריך עיון. ואח"כ ראיתי בס' בית השואבה ד' ק"ב שהביא קושיא זאת מהרב חקרי לב א"ח ח"א סי' קכ"ח:

דף ג:

תוס' בד"ה והצרוע וכו' וי"ל דסד"א מדאיצטריך קרא לרבות אשה בנגעי זקן מכלל דשאר נגעים ליכא לטמאות אשה אם לא מן הפסוק עכ"ל ר"ל דאף דמלת אדם הוא רבוי לאשה אבל כיון דמרבינן ממנו גם קטן לא נקרא רבוי מפורט לאשה וע"ז מקשים דהו"ל לרבויי אשה מאדם וכו' והצרוע לרבות קנון:

דף ד.

תוס' בד"ה ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך וא"ת והא בפ"ב דחולין אמרינן שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת דהויא בכלל העמדה והערכה וי"ל דבהמה אית בה חיות טפי ויכולה לעמוד עכ"ל וכתב בספר אמר יוסף בליקוטים על הש"ס וז"ל שמעתי מקשים ומטו לה משמיה דגברא רבה המלי"ץ ז"ל דדבריהם הם היפך סוגיות הש"ס בגיטין דף ע' ע"ב שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו וכו' הרי מבואר דגם לגבי אדם ששחטו בו רוב שנים יוכל לעמוד, וכעת דבריהם צ"ע עכ"ל. ואחהמ"ר מכבוד תורתם, גברא רבה קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דבבהמה אמרו דכל בהמה מפרכסת היא בכלל העמדה והערכה אבל באדם אם קרה מקרה שפעם אחת ברח אחר שנשחט לא נוכל לדון מן הפרט אל הכלל. אך על עיקר קושיית התוס' יש לחלק בין פרכוס דהוא מחמת השחיטה דכל דהוא מחמת השחיטה עדין הכוחות בכל הגוף חזקים והדם רץ בגופו ויש בו חיות לא כן בגוסס שכוחותיו עזבוהו ותשש כוחו וגופו ואבריו מתדלדלים, ואל תשיבנו ממ"ש התוס' בקידושין דף ע"ח ע"ב בד"ה לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דכתבו על שחט בו רוב שנים דאין גוסס גדול מזה דודאי ימות וכו' דתשובתו בצדו דלענין מיתה בטוח הוא הרבה יותר מגוסס דגוסס לפעמים חוזר ומתרפא אבל לענין העמדה בכוחותיו וצלות דעת הנשחט הוא יותר קרוב לחיים מגוסס. ובוחן לבות יודע שאחר כתבי זה ראיתי בש"מ על הגליון שהביא חילוק זה משם הרא"ש, ומשנה לא זזה ממקומה:

שם ע"ב בגמ' והיה ערכך וכו' כתב רגמ"ה דמוהיה מרבה ליה לדמים שיהא בדמים ומן ערכך הזכר וכו' ולא ידעתי מי הכריחו לפרש נגד לשון הגמ' דכתוב והיה ערכך וכו' וכן לקמן והיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים: שם בגמ' שנידון בכבודו פירש רגמ"ה שאם אמר נמי דמי אבר אחד עלי וכו' אם הוא אבר שהנשמה תלויה בו נידון לפי דמי כולו ואם לאו לא אמר כלום עכ"ד וכתב הגאון מעשה חושב וז"ל וסוף דבריו צ"ע דאם ואם לאו כוונתו אם הוא דבר שאין הנשמה תלויה בו הא בהדיא תנא לקמן דף ו"ט ע"ב דמי ידי עלי נותן דמי ידו עכ"ל ולי נראה דסוף דבריו סובבים אל מ"ש בתחלה דנותן לפי חשיבות האבר ואם לאו ר"ל דאין חשיבות לא אמר כלום, עוד תמה הגאון מעשה חושב על רגמ"ה בהא דבסמוך דהוא והקדש שותפים בו דכתב וז"ל ואינן יכולים למוכרו ולחלוק דמיו מפני חלק ההקדש שהרי יש בו מעילה וכתב עליו הגאון הנ"ל וז"ל והוא פלא הא כשימכור הגזבר חלק ההקדש חלה הקדושה על הדמים ותו לא ימעול המשתמש בחמור עכ"ל ובאמת שדבריו הפלא ופלא שהרי רגמ"ה לא דבר על קונה החמור אלא על המקדיש ראש החמור שהדמים שיקבל ממכירת החמור לא יכול להשתמש בהם משום דכל פרוטה חציה הקדש דאין ברירא ונמצא מועל (א"ה כוו' רגמ"ה פשוטה דהמעילה היא במכירה שמוציאה לחולין עי"ז דוגמת מ"ש במעילה (כ' א') נתנה לחבירו הוא מעל וכו' משום שהוציאה לחולין עי"ז כ' דא"י למכור דאם ימכרו הרי מועלים במכירה והגם דיכולים להשתמש במעות סו"ס הרי מעל ע"י המכירה ודוק):

דף ה.

בגמ' והא מר הוא דאמר המקדיש זכר לדמיו וכו' ופירש"י ה"נ כי אמר ראש פרה לדמי עולה תיקדש לגופה הואיל והיא חזיא וכו' עכ"ל אין כוונתו שתיקדש לגופה לקרבן עולה דהא נקבה לא חזיא לעולה אלא כוונת דבריו שתיקדש למזבח למה שהיא חזיא והיינו לשלמים ותמכר לשלמים ויביא בדמיה עולה כסברת ר' יאושע במקדיש נכסיו והיו בהם נקבות הובא בתמורה דף כ' ע"א ובשקלים דף ז' ועיין תוס' בכורות דף י"ד ע"ב בד"ה הקדיש וכו' אי נמי י"ל כדאיתא בתמורה המקדי' נקבה לעולה וגרס רש"י תרעה וכו' כלשונו בד' כ' ע"א בד"ה מכח קדושה דחויה וכו' ועיין הרש"ש שכך היתה גירסת רש"י במשנה ואפי' ר"ש מודה דמצינו שם עולה על אמו וע"ז כתב כאן דתיקדש דמי כולה לעולה שתרעה ותמכר ויביא בדמיה עולה:

שם תוס' בד"ה דבעו רבה דמי ראשי וכו' תיקו כתבו וז"ל היינו מקמי דלשמעינן מתני דלעיל כדמסקינן עכ"ל לכאורה לא חידשו על תירוץ הגמ' כלום אבל רצו בזה לתרץ נהי דרבה לא שמע הברייתא וע"ז איבעי ליה אבל על חכמי הישיבה שהניחו בתיקו אמאי לא פשטו מהברייתא הנז' וע"ז כתבו דגם הם לא ידעו:

שם תוס' בד"ה בעי רבה וכו' צ"ע אמאי לא נקט ערך ראשי לגבי מזבח וכו' נ"ב כוונת דבריהם דאמאי לא נקט נמי בעיא בערך ראשי ובאופן כזה י"ל אם תמצא לומר והוינו מ"ש בדבור שאח"ז "כדלעיל" וראיתי לעט"ר הרמ"ז ז"ל בספרו הק' "שמחה לאיש" בגירסא דינקותא דכתב וז"ל לא ידעתי לפרש כוונת דבריהם דהא לעיל בד"ה הא לא קשיא פירש רש"י ותוס' דכי כתיב נפשות בערכין כתיב דקדשי בדק הבית ניניהו וכו' וא"כ איך אפשר דמבע"ל לרבא בערך ראשו לגבי מזבח וכו' דהרי אף שהזכיר לגבי מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דנידון בכבודו מ"מ כיון שהזכיר ערך ובערכין כתוב נפשות פשיטא דנידון בכבודו דגזירת הכתוב הוא דנידון בכבודו וכו' עיי"ש ואחהמ"ר מכפו"ר לא זכיתי להבין דבריו ומהיכן הביא פשיטות כזו דבפירוש כתבו רש"י ותוס' דכי כתוב נפשות בערכין כתיב "דקדשי בדק הבית נינהו", ועוד דבעיית רבה היא קודם שישמע הברייתא וא"כ גם התירוץ הזה לא ידע:

שם ע"ב מתני' עכו"ם ר"מ אומר נערך אבל לא מעריך כתב רש"י בד"ה אבל לא נערך כתב שאם אמר ערכי עלי אין לו ערך, מעריך דאם אמר העכו"ם ערכי עלי לא אמר כלום ובד"ה ור"י אומר אבל לא נערך עכ"ל, הרי דאומר ערכי עלי מתייחס בנערך כמו במעריך ולא ידעתי מדוע במשנתינו ויחס רש"י לומר ערכי עלי במלת נערכים:

דף ז.

בגמ' האשה שנהרגה וכו' עיין להרשב"א ז"ל בתשובה סי' ש"ל דכתב דרב ורנב"י לא פליגי בעיקר הדין אלא באוקימתא דמתני' דרב דייק לשון המשנה שנהרגה ולכן לא מצא לה היתר אלא באומרת ובפאה נכרית ורנב"י דייק לשון שערה ולכן צ"ל שגזזה אותו קודם מיתתה, וכתב עוד וז"ל אח"כ בדקתי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שלו ומצאתיו שאסר וכו' ואעפ"י שאף שם נ"ל שלא כיון להלכה מפני שהוא תפס שתי הלשונות של רב ור"נ יעוי"ש. ואם כי אני יודע ערכו עלי בקוע"ד ומיעוט שכלי וחוסר השגתי בכדי לבא להרהר אחר דבריו הק' אך אין כוונתו חס וחלילה להשיג על דבריו אלא שלא זכיתי להבינם ולא הביישן למד והנני רושם הדברים שלא זכיתי להבינם בכדי שעליהם יבואו הישובים מרבותי. א) השגתו על פירוש המשניות שתפס ב' הלשונות וכו' הנני להביא בזה ביאור ר"ג דכתב דגם לרנב"י שער אשה שמתה אסור בהנאה אלא אם אמרה תנו וכו' דמותר יעי"ש, ונ"ל לתת טעם לפירושו והוא דלא היה גורס באוקימתא ראשונה באומרת תנו וכו' אמר רב אלא כגירסת הרב לח"מ בסוף הלכות אבל הלכה כ"א דאוקימתא זו סתמא דתלמודא תירצה ואוקימתא השנית בפאה נכרית בשם רב או כגירסת הב"ח ביו"ד סי' שמ"ט דתירוץ באומרת תנו בשם רב ותירוץ בפאה נכרית בשם רבה, ולכן רנב"י הוקשה לו רק על האוקימתא בפאה נכרית דלא דמי לבהמה וכו' ולא על אוקימתא ראשונה באומרת וכו' דגם הוא סובר דרק באומרת נהנים, ובזה סרה השגתו על פירוש המשניות דלא תפס שתי הלשונות בפרט לפי גרסתו של הרשב"א עצמו דתירוץ בפאה נכרית רב פפא אמרה ולא רב. ב) כתב עוד וז"ל ומתה דקתני ולא קתני יוצאה ליהרג משום דמיתה אוסרתה ולא גמר דין עכ"ל ולא זכיתי להבין דאדרבה אם היה תני יוצאה ליהרג מותר ממילא הוה ידעינן דאין גמר דין אוסרתה אבל השתא דתנו נהרגה נוכל לטעות דאף לאחר מיתה מותר, ועוד תינח משנתינו דתני נהרגה נוכל לומר פירושה יוצאה ליהרג וקמ"ל דאין גמר דין אוסרתה, אבל מה נענה על הברייתא דנקט באשה מתה ובבהמה נהרגה דמשמע דבאשה אפילו מתה מותה טבעית נהנים בשערה ועוד לפי פירושו שגזזה אותם קודם פשיטא וכי יאסרו כל שערות נשים שבעולם משום דלמחר ימותו ויהיו אסורים ג) כתב עוד וז"ל ועוד שאילו חלק רנב"י לומר ששער המת מותר א"כ מאי זו וזו דקאמר וכי היתה עיקר הקושיא מאשה לבהמה עד שיבא ר"נ לפרש מה בין בהמה לאשה והלא עיקר הקושיא לא היתה אלא דשער המת אסור משום איסור הנאה ואילו היה ר"נ חולק על זה לא היה לו לומר אלא שער המת מותר עכ"ל, אחהמ"ר גם לפירושו קשה דלא היה לו לומר אלא דמשנתינו איירי שגזזה את שערה קודם מיתה ולמה לו לומר אלא שזו וזו כאילו רב חולק בזה וסובר דגמר דין אוסר גם באשה עד שהוצרך ר"נ לחלק הלא לפי פירושו גם רב מודה בזה אלא ודאי דהוקשה לר"נ דמה הפרש בין אשה לבהמה דאפילו בהמה שמותרת בהנאה לאחר מיתה גמר דין אוסרתה אשה דאסורה בהנאה אחר מיתה כ"ש דגמר דין יהא אוסרתה ואותו דבר נוכל לומר לפרש"י דעיקר תירוץ ר"נ הוא שאשה מיתתה אוסרתה ושער דלא משתנה מותר אפילו אחר מיתה אלא דבמשנתינו נקט בשניהם נהרגה דכאילו האיסור תלוי בהריגה ע"ז בא לומר דבאשה אין גמר דין אוסרתה אלא רק בבהמה, ועוד ק' דעיקר תירוץ רב נחמן דגזזה חסר מן הספר כתב עוד וז"ל תדע לך שזה דבר פשוט שלא נחלק בו אדם מדתניא מתה אין נהנים בשערה מפני שהמת אסור בהנאה עכ"ל ולא זכיתי להבין מה ראיה היא זו דברי ברייתא זו תני אותה לוי כוותיה דרב והוא מפרש מתה ולא אמרה תנו אין נהנים דסבר דשערה הוי כגופה והמת אסור בהנאה וכנגד זה יש לנו הברייתא דתנו כוותיה דר"נ מתה נהנים בשערה ויכולתו לבאר כוונתו דבשלמא לפירושו שתי הברייתות לא חולקות כמו שרב ורנב"י לא חולקים בעיקר הדין אבל לפי פירוש רש"י ז"ל מוכרחים לחלוק אף על עיקר הדין אם נחשב השער כגוף המת אם לא, אבל זה לא דוחק כמו שרב ורב נחמן חולקים בזה גם הברייתות חולקות. ועל עיקר פירושו דאין חילוקי דינים בין רב לרנב"י אלא באוקימתא של המשנה וכו' קשה לי דיותר כדאי היה לו לרב לוותר על לשון שנהרגה ולבארה יוצאה ליהרג כמו נהרגה בבהמה דפירושה יוצאה ליהרג ולא לפרש שערה דהוא פאה נכרית וגם באומרת תנו וכו' שאין לזה רמז. ועל פירוש רבינו גרשום ז"ל קשה לי דא"כ דרב נחמן נמי מצריך שתאמר תנו וכו' מה זו הלשון דקאמר ומה הפרש בין זו לזו וכו' הלא ההפרש בולט דאשה אמרה תנו ובהמה לא אמרה אולי דגם לפירוש רש"י ז"ל יקשה דאמאי לא הוקשה לו לרב נחמן גם על אוקימתת באומרת דלא דמו לבהמה וכו' אלא די"ל דעיקר קושייתו היא על על המשפט בעצמו שדאינו דומה דבאשה איירי בפאה נכרית ובהמה בשערה ממש. אבל ענין שהאשה אמרה זה לא נכלל בהמשפט אלא תנאי חיצוני:

שם בגמ' תני לוי כוותיה דרב האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו וכו' נותנים מתה אין נותנים עיין לשיטה מקובצת דכתב דהוה מצו למימר או כולו בהריגה או כולו במיתה ולי נראה לומר דלהתיר יוצאה ליהרג הוא יותר חידוש דאף לאחר גמר דין אם אמרה תנו נותנים, ולאסור הוה מיתה יותר חידוש:

דף יא.

תוס' בד"ה השיר מעכב וכו' וז"ל ונראה לפרש שיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך עכ"ל לכאורה משמע דר"ל מעכב את הניסוך שבא בפני עצמו, ודבר זה הוא בעיא לקמן דף י"ב ע"א אי נסכים הבאים בפני עצמם טעונים שירה או לא ואולי דלזה נתכוון הגאון שדה יאושע על הירושלמי שכתב וצ"ע בדברי התוס' אלו דמאי קאמרי וכו' עי"ש, ולי נראה דכוונתם על נסוך הבא עם הקרבן והייתי רוצה להגיה בדבריהם היינו עם ניסוך ועיין לש"מ שפירש כן:

שם תוס' בד"ה אל תקרי וכו' כתבו וז"ל וי"ל דבעי לאשכוחי דשירה מן התורה לכך דייק ליה מהך קרא דכתיב ישור במשא וכתיב עבודת משא עכ"ל ובד"ה מהכא וכו' כתבו ובקרא כתיב ותקעתם בחצוצרות אלמא איכא שירה מן התורה עכ"ל (ואין להקשות לרנב"י ור' יצחק איזה סמכות יש להם מן התורה די"ל דמלת ישאו עם מלת משא הויא סמיכות להורות דמשא הויא שירה ותנא מייתי לה מהכא דמצא בתורה מלת ישאו ומיותרת ולרב אשי הוצרכו למצא סמיכות ותקעתם בחצוצרות) ובשיטת מים קדושים כתב וז"ל ואין לדקדק דא"כ ר"י ורנב"י דמייתו דקרא מתהלים אמאי לא מייתו קרא מדברי הימים דכתיב בהדיא וי"ל דלא הקפידו התוס' להקשות אלא לחזקיה דמייתי קרא מדברי הימים אמאי לא מייתי האי קרא דבדברי הימים דכתוב בהדיא אבל לאינך אמוראי דלא מייתו קרא מדברי הימים לא קשה ולכך כתבו בד"ה מהכא וכו' דהאי קרא בדברי הימים כתיב דחקו עצמם לאשכוחי סמך מן התורה עכ"ל ורא"ג כמוהרר"י הכהן שאקו יצ"ו השיב שאין מקום לדקדוקו כיון דקושיית התוס' על חזקיה היא למה ליה לדחוקי ולומר אל תקרי ישור אלא ישיר וכו' כיון דיש כתובים בהדיא בני פלוני משוררים וע"ז תרצו משום דרצה להביא סמך מן התורה שיש בו מלת משא אבל לר"י ולרנב"י אין מקום להקשות כיון דבכתובים שהביאו מפורש זמרה ורנה ומכ"ש דלרב אשי דהביא מקרא דכתוב בו בהדיא משוררים דאין מקום להקשות אלא דרצו למצוא סמך מן התורה ולא משום שהרגישו איזה קושיא (שייך לע"ב) ב"ח. ירושלים יום ו' י' לחו' אלול תרצ"ט אל כבוד ידידי עוז הרה"ג וכו' מוה"ר יוסף שאול אלישר שליט"א. היום נתכבדתי וקבלתי את מכתבו עם תשובתו וכאשר בעת שפגשתיו אמרתי לו כי בהקדמת תפארת ישראל על משניות קדשים הנקרא חומר בקודש בפ"ו אות י"א כותב בזה הלשון בר"ח אמרו בנסכי מוסף שיר מיוחד כדמוכח בסוכה נ"ד ולא נזכר בש"ס איזו היה ונשכח בעוונינו עכ"ל ובתשו' רמ"ע מפאנו סי' כ"ה מביא בשם הזוהר כי אמרו בלא נסכים אבל מביא ממס' סופרים פרק י"ח שאמרו וישב עליהם את אונם וכוי אשר זה באמת פליאה נשגבה כי הפירוש למה אמרו בכל חודש היינו שיר בלא קרבן ובלא נסכים יע"ש ויראה את הפליאה הנשגבה כ"ק המחבר ויע"ש בנחלת יעקב העתיק לשון הירושלמי ובסוף השמיט שורה ר' יוחנן אמר שירו של יום ור' שמעון בן לקיש אמר שירו של אתמול וכל המפרשים לא ירדו לכוונת הירושלמי ולדעתי הפירוש פשוט רבי יוחנן פושט מזה שאמרו בשעת החורבן וישב עליהם וכו' ואם היו זה מחמת הנסכים שמקודם אז צריך שיר של יום הבאת הנסכים שהיו ביום א' אלא מדאמרו שיר וישב מוכח דאומרים שיר בלא נסכים ור"ל סובר דאומרים השיר של יום הבאת הקרבן אשר בשבילו מביאים את הנסכים א"כ אפשר הביאו אז את הנסכים מאיזה יום ד' מקודם י"ז בתמוז שמאז בטל התמיד ועיין בתוס' ערכין דף י"ב ע"א דיה ותסברא. קצרתי מאד מחמת טרדת עש"ק ולחכם שכמותו יספיק הקיצור. ידידו עוז שמשון אהרן פולונסקי וזאת תשובתי אליו בימי הרחמים יכתב לאורך ימים ושנים ובחו' הסליחות יחתם לשובע שמחות הגאון הגדול מעוז ומגדול רוח ד' מפעמו גדול מרבן שפו מהרש"א פולונסקי שליט"א אחרי השלום כדין וכהלכה נתכבדתי ביקרת מכתבו במילי דאורייתא מה שחידש בחכמתו ופנה אל האזוב מרוב ענותנותו ירבו כמותו תרב גדולתו. קראתי בכל לב פליאתו הנשגבה על הגאון הרמ"ע מפאנו ז"ל שהביא מס' סופרים שאמרו וישב עליהם את אונם וכו' ומזה נמשך כת"ר שליט"א לבאר כונת הירוש' תענית פ"ד ה"ה והאמת שקצר בלשונו, והנני להרחיב מעט ביאורו, דר"י סבר דלא היו נסכים דאם היו נסכים היה להם לומר שיר של יום שהביאו הנסכים כיון שהם באים להשלים את הקרבן וכאילו היום נקרב הקרבן, אבל אם אין נסכים אומרים השיר של יום הבאת הקרבן ומדאמרו שיר של יום ד' מוכח דלא היו נסכים והיינו משום דאומרים שיר שלא על הקרבן, ור"ל סבר דגם אם היו נסכים אומרים השיר שהיה שייך ליום הקרבת הקרבן ויוכ"ל שהיו נסכים ובשביל זה אמרו שיר של יום ד' אבל אם לא היו נסכים לא היו אומרים שיר, זה נראה לי ברור בכונתו, וצריכים אנו לפיע"ד לדברי הגאון יפה עינים במס' תענית כ"ט ע"א דגם הוא כתב כמ"ש כת"ר דאין במפרשים פי' נכון ע"ז והוצרך להפוך הסברות בירוש' מר"י לר"ל ומדאמרו בסוגיין דערכין כדר"ל דאומרים שירה בלא על הקרבן שהם לפי הירוש' דברי ר"י נראה דצריך להפוך הסברות גם לפי ביאורו של כת"ר או דאין קשר לת"ד עם הירוש', וכת"ר לא נגע בסוג' דערכין רק ציין בסו"ד להתוס' ד"ה ותסברא וכו' דכתבו וז"ל ואי נמי נסכים הבאים בפ"ע טעונים שירה היינו שיר של יום הנסכים שמביאים אותם ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת הקרבן עכ"ל, ולפי ביאורו רבא דאמר ותסברא וכו' היינו לסברת ריו"ח דבירוש' ולפי"ז קשים דברי רבא דאמר ותסברא וכו' כאילו דבר זה מוסכם לכ"ע שאין מי שיחלוק עליו והלא ר"ל פליג ע"ז וסבר דאומרים שיר של יום הבאת הקרבן אף ביום שהביאו הנסכים וראיתי להגאון חשק שלמה ז"ל בשי' על ערכין שהוא פירש לשון הירוש' משם אחיו ז"ל כמ"ש כת"ר שליט"א אלא שהוא עצמו ביאר כונת סוגיתינו דאמרו כר"ל היינו כת"ק דר' אבהו דבירוש' דאמר דר"י ור"ל לא נחלקו כ"א ר"ל בעא מר"י והוא פשט לו דאומרין שירה בלא נסכים מהברייתא דאמרו וישב וכו' ור"ל קבלה מר"י ומאי דאמרו כדר"ל משום דהוא היה בעל הבעיא וכיון שקבלה מריו"ח נקרא על שמו עי"ש, וע"ז באו דברי רבא ותסברא וכו' כיון שאין חולק בזה, ולפי"ז אין צורך להחליף גרסאות דשניהם סוברים דאומרים שירה שלא על הקרבן היינו אם הקרבן קרב קודם ואח"ז כמה ימים אומרים שירה, אבל אין לפרש שלא על הקרבן שלא היה שום קרבן דזה לא מצינו מי שיסבור כן, אך את זה ק"ל דמה יענה על מס' סופרים שהביא כת"ר דאמרו למה אמרו בכל חודש ר"ל כיון שאין קרבן ותירצו כדר"ל אף דהלשון מראה כמ"ש החשק שלמה מ"מ זהו דוקא כשקרב הקרבן אבל בלי הקרבת קרבן אין מי שיסבור שאומרים שירה, ועוד לפירושו דת"ד סמך על הירוש' וכמו שרוב המפרשים פירשו כן מאי הקשו בגמ' אי הכי בעולת נדבה נמי לימא וכו' כיון דר"י ור"ל דס"ל דכן אומרים שיר היינו דוקא על עולת חובה שנקרב וכ"כ ק' לקמן דהקשו אי"ה נסכים נמי לימא וכו' אבל מדברי אחיו ז"ל שהביא החשק שלמה נראה דהוא חולק עליו וסבר דת"ד חולק על הירוש' ואינו סומך עליון ולא ידעתי באיזה מקום אמר ר"ל דאומרים שירה וכו' דאמרו כדר"ל. ועיין להשי"מ ערכין ד' י"א ע"ב אות ט' דכתב וז"ל ויש להסתפק כשאין מביאים נסכים עם הזבח אם היום אומרים שיר של יום הקרבת הקרבן או שיר של יום הבאת הנסכים וכו' ובסו"ד אלא שהשיר של יום הבאת הנסכים צריך לאומרו עכ"ל, והוא פלא שלא זכרו את הירוש' הנז'. ועיין להגאון כמוהרי"ב בס' שדה יהושע על הירוש' דהצריך עיון בדברי ריו"ח דאמר נשמעיניה מן הדא וכו' דבערכין אמרו דאליא נפל וכו', ואחה"ר לא זכיתי להבין דבריו די"ל דר"י סמך ע"ז דדייקו שם והא עומדים על הדוכן קתני, ועוד בדיבור שאח"ז כתב דר"י גרס דיום ד' היה או שלא גרס וברעתם יצמיתם וכו' יעי"ש דדבריו צ"ע מלבד דצריך למחוק כל הספרים, וגם קרבן העדה הסתבך בפי' הירוש' ואח"ז חזר מפי' יעו"ש. והננו מבקש סליחתו אם לא כונתי לדעתו ובידו לתקן את אשר העויתי. כ"ד מוקירו ומכבדו באמת וישר יוסף שאול אלישר דף י"ד ע"א בגמ' אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות וכו' ראיתי להרב אמר יוסף בליקוטים על מס' ערכין דכתב וז"ל וק"ל טובא דהא מדברי רב הונא מבואר דמשום הכי פודה האילנות בשויין כיון דבשעת הקדש הקרקע היו נטועים בו האילנות הקדיש גם האילנות מצד עצמם ולא דיחול קדושה אגב ארעייהו וזה הוא דדייק הש"ס אלמא ס"ל לרב הונא מקדיש בעין יפה מקדיש דהדבר תלוי בשעת הקדש ולפי זה מאי פריך בגמ' מברייתא דאין לי אלא בית זרע שדה גפנים ושדה אילנות מנין ת"ל וכו' לימא דהך ברייתא איירי דבשעת הקדש לא היו בו גפנים ואילנות ואח"כ נטעו דבזה מודה רב הונא דלא תל הקדש על האילנות מצד עצמם דלא שייך לומר בעין יפה מקדיש וכו' וכעת צריך הדבר תלמוד עכ"ל, ולא זכיתי להבין דבריו א' דאם ההקדש נטע האילנות איך אפשר לומר שיפדה אותם אגב קרקע ויפסיד ההקדש ב' דאין רשות להקדש להשתמש בקרקע אפילו ליפותה כמו שמצינו במשנה דאמרו אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואם בנכסים השייכים כבר להקדש אמרו כ"ש בשדה אחוזה שבכל רגע יוכלו הבעלים לגאול אותה שאין להם רשות לגבאי ההקדש להשתמש בה ולנטעה ועדיפא מינה משני דהברייתא לא דברה על האילנות אלא על הקרקע אבל האילנות אין הכי נמי דפודה וחוזר ופודה: שם בגמ' הכא נמי פודה וחוזר ופודה עיין בפירוש רגמ"ה שכתב ע"ז וז"ל כלומר שלאחר שפדה השדה פודה את האילנות עכ"ל וצ"ע אמאי פירש היפך המימרא של רב הונא דאמר פודה אילנות בשווין וחוזר ופודה קרקע וכל הסוגיא חזרה כמה פעמים על הסדר הזה והוא בעצמו הגיה ככה בלשון הגמ'. רש"י בד"ה בעין יפה מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע עכ"ל, הוצרך רש"י לפרש כן אף דבכל הש"ס פירש בעין יפה מקדיש היינו שבשעה שהקדיש הקדיש אף דבר שלא פירש היינו משום דשיטת הש"ס כשאומר אלמא וכו' מקשה על אותו הדין המחודש מסברא וכאן לא מצינו בהתיובתא שאותיבו לר"ה היפך דין זה היינו שלא הקדיש אילנות והתיובתא מהברייתות היא רק על זה דאמר פודה האילנות בשוויהן, ועוד דרב הונא לא בא לאשמועינן דאם לא הקדיש האילנות עם הקרקע דאמרינן דקדשו משום דמקדיש בעין יפה מקדיש דהוא נקט הקדוש שדה מלאה אילנות משמע דהוא הקדיש השדה כמות שהיא מלאה אילנות והעיקר דהשמיענו דפודה האילנות בשווין וע"ז תלו הטעם משום דבעין יפה מקדיש, ועוד אולי הוקשה לרש"י ז"ל אמאי דיוקא הגמרא לומר אלמא קסבר רב הונא וכו' דמבלי זה היה יכול להקשות על עיקר הדין מהברייתות דמצינו דאין צורך לפדות האילנות בשווין אלא דהוצרך לזה משום דבעו לאוקמא כר"ש דסבר בעין רעה הוא מקדיש ובשביל זה אינו פודה האילנות בשווין נמצא דכשאמרינן פודה בשווין תלוי במקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכמו כן להיפך ועל זה מקשה מהברייתות ודו"ק:

שם ע"ב תוס' בד"ה יאמרו וכו' ומאי שנא דהכא מזכיר בגמ' בת מלכים ובמשנה תנא גדולה שבכהונה עכ"ל והנה יש לדקדק בגמ' דבעי ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי מאי מתרץ יאמרו וכו' כיון דהוי גזרת הכתוב וכדאמרו במשנה בעל בת גדולה שבכהונה וכו' אלא דהמתרץ ידע דיש הפרש בין חמשים דאונס דהוא משלם בעד הנאת שכיבה דבזה אין הפרש בין גדולה שבכהונה שהוא היותר קדישה והוא חלל וטמא אותה לבין קטנה שבישראל אבל הבושת שהוא לפי המתבייש בודאי שיש הפרש בין בת מלכים לבת כהן ולזה נקט במשנה באונס ומוציא שם רע גדולה שבכהונה מטעם דחלל קדושתה וכמ"ש לעיל דף י"ד ע"א מקדש הוא דקדישי כהנים טפי ובענין בושת נקט בת מלכים:

דף יז:

בגמ' ר"ש סבר דבר המכפר מאי ניהו חטאת ור"י סבר דבר המכשיר ומאי ניהו אשם יעו"ש וקשה דבמס' שבועות דף ח' ע"א איתא ואימא מצורע ותירצו התם נגעי הוא דאיכפר ליה וקרבן לאשתרויי בקהל וכו' ולכאורה י"ל דתירוץ זה אינו לר"ש דהוא סבר התם ממקומו הוא מוכרע ולשיטתו אזיל דחטאת מצורע מכפרת על חטא אבל קשה ממס' סוטה דף ט"ו ע"א דאיתא התם תניא אמר ר"ש בדין הוא וכו' אבל חטאתו של מצורע ואשמו טעונים נסכים לפי שאין באין על חטא והאמר רב שמואל בר נחמני וכו' התם מנגעיה הוא דאיכפר ליה כי מייתי קרבן לאשתרויי בקדשים הוא ומייתי הרי דר"ש בעצמו סבר דאין בא על חטא, והייתי רוצה לומר דמאי דקאמר ר"ש דבר שמכפר אין כוונתו דמצורע מתכפר בחטאתו אלא דהחטאת בכל מקום הוא מכפר והלשון מורה כן דקאמר דבר המכפר, אלא שעמד לנגדי לשון הגמ' במס' כריתות דף ט' ע"ב הובא שם סוגיא זאת דערכין ואמרו לר"ש דבר המכפרו ועיין פרש"י שם, וגם במס' מנחות דף צ"א ע"ב אמרו הני מילי היכא דחטאת ואשם כהדדי נינהו אבל במצורע החטאת לכפר והאשם להכשיר א"כ מסוגיא זאת קשה לכל הסוגייאות שהזכרנו דמצורע מנגעיה איכפר ליה וכן כתוב בכריתות דף כ"ו עיי"ש. וראיתי בספר אמר יוסף בליקוטים על הש"ס דהקשה מהכא על מס' שבועות ואחר זה כתב וז"ל וכבר ראותי להרב ח"נ בחי' על מנחות שישב על מדוכה זאת בסתירת הסוגייאות, ומן התימה עליו איך לא זכר שר הך סוגיא דערכין ומה מאד אני תמיה על הרב חיים שאל ח"א דף קי"ח ע"ג עמד בזה ומטי לה משמיה דגברא רבה הרב כמוהר"י אלישר ז"ל [הוא זקנו של מר זקנו הרב יש"א ברכ"ה ז"ל שנסע עם הרב חיד"א יחד לשליחות מצוה] דנתקשה מסוגיא דמנחות לסוגיא דסוטה והוא ז"ל הביא מן החדש סגווית שבועות וכריתות ולא זכר שר מדברי הרב ח"נ ולא מסוגיא זאת דערכין עכ"ל, ואחהמ"ר מכ"ת אינני רואה שום תימה על הגאונים ז"ל וחלילה לחשוב על גאונים אדירים שנעלם מעיניהם סוגיא זאת דערכין אלא דאו מהא לא אירייא דהיינו יכולים לתרץ כמ"ש לעיל דסברה זו היא לר"ש לא כן במנחות דהש"ס הוא דמתרץ כן וגם דבערכין נוכל לומר דדבר המכפר לא על חטאת מצורע נאמר אלא על סתם חטאת לא כן במנחות ודו"ק:

שם תוס' בד"ה אבל בקרבנות אינו כן וכו' מדבריהם נראה דקושיות פשיטא היא על תירוץ בגוסס, וכנראה שלא היה להם גירסא כגירסתינו אמר ר' אבהו אימא מניח לו וכו' אלא גירסתם לא צריכא שהיה אביו גוסס פשיטא מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמל"ן. אלא דזה קשה לי לדבריהם ומפרשי אפילו מת אביו וכו' דמיירי בקרבנות וע"ז מקשה בגמ' ותיפוק ליה משום ספינה ומתרץ הא מני ר"א הוא דתנן ר"א אומר אם היה איכר נותן לו צמדו וכו' והלא מילתיה דר"א מיירי בערכין ולא בקרבנות:

דף יח:

ברש"י ד"ה מעת לעת וכו' עיין להכ"מ ז"ל בהל' ערכין פ"א ה"ד דהקשה על דבריו דפתח במעת לעת וסיים במנין עולם דלא אזלינן בתר תשרי וכו' ויש לתרץ כמ"ש התוס' בד"ה שנתו דלגופיה דלא אזלינן בתר מנין עולם לא איצטריך כיון דמתמידים נפקא לן ואיצטריך קרא דשנתו למעת לעת וזה נכלל בפירש"י באומרו מעת לעת ולא אזלינן בתר מנין עולם כידוע לנו מתמידים ובודאי דהכתוב בא להצריך מעת לעת, ועל הכ"מ קשה לי למה הביא לנו התוס' דבדף ל"א כיון דהתוס' בדבור זה ד"ה שנתו כתבו הטעם דצריך מעת לעת כנז' ונראה דהוא רצה לתרץ גם בעד השנים הנזכרים בברייתא דילפינן מבתי ערי חומה:

דף כ.

תוס' בד"ה דמי עלי וכו' גזרת הכתוב היא וכו' עכ"ל ורש"י ז"ל פירש משום דמשעה שהזיק נתחייב לשלם דמי ההיזק וכו' יש לתת טעם לרש"י ולהתוס' בזה דפלוגתייהו תלוי במה שנחלקו לעיל בדף י"ח ע"א דרש"י כתב הטעם דנודר כשעת נתינה הוא מסברה והתוס' כתבו דבודאי שום קרא יש בו, ולכן רש"י דתלה הטעם מסברה ולכן בניזק הסברה נותנת שישומו אותו כמה היה שוה בשעה שהזיקו אבל התוס' שתלו הטעם בקרא א"כ בניזק הוא גזירת הכתוב:

שם ע"ב במשנה שור זה עולה וכו' עיין כאן בפיה"מ להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל לפיכך הודיעך שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם בלבד עכ"ל לפי דעתי כוונתי של הרמב"ם בביאור המשנה שאין דמים למתים היינו שאין לו שווי דמים משום שאין בהעמדה והערכה וכמ"ש בפ"א הל' י"ג הגוסס אינו נערך משום שהוא כמת ואין לו דמים ובגמ' אמרו משום דאינו בכלל והעמיד והעריך ואין לומר דהוא מפרש דאין דמים למתים משום שאסור בהנאה דהא פסק בהלכות אבל דשער המת מותר בהנאה, ולכן מ"ש כאן משערים את השור כשהוא מת ר"ל ששמין אותו כמה היה שוה בחייו והיינו דבכדי לשלם דמיו אין צורך שיהא בכלל העמדה והערכה כמו באדם ודוקא לפדותו צריך העמדה והערכה, ולא כן הבין המפרש אור גדול (שבגיליון משניות הגדולים) דהוא כתב דמשלם דמי נבלה כמה היא שוה, ומלבד דכל דבריו צריכים ביאור כמו שאכתוב לקמן, אבל על עיקר הדין יש להקשות דא"כ בחולין דף קל"ט דמקשה לרשב"ל דאמר הפריש מנה לבדק הבית ונאבד פטור משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ממתני' שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ולא אמרינן כל היכא דאיתיה וכו' דמאי מקשה והא האי חיוב לשלם דמתני' היינו דמי נבלה שהיא בעין, ועוד יותר קשה תירוץ הגמ' הני מילי היכא דמת השור ונפל הבית חייב לשלם דליתנהו וכו' והא הנבלה והבית איתנהו בעין. עוד כתב ומ"ש הרע"ב ונפל הבית קודם שהחזיק הגזבר קאי על הרישא וכו' ולפי"ד היל"ל אפילו קודם שהחזיק הגזבר ועוד במ"ש דאם החזיק הגזבר אפילו אמר עלי פטור קשה דזה נאמר רק בקדשי בדק הבית לא כן בשור אפילו דמסרו לכהן כל זמן שלא נקרב הוא חייב וזה פשוט. ועוד קשה במאי דקאמר ר' חייא בר רב לא שנו אלא וכו' אבל אמר שור זה עלי עולה, כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו זאת אומרת דאם היה כוונת הסיפא בלא אמר דמי אלא שור זה וכו' היה פטור והיינו באותו אופן דמיירי הרישא בדלא החזיק ולפירושו אם לא החזיק הוא חייב. כתב עוד והא דאיתא בגמ' דבדמי שור זה עלי מת או נגנב חייב הא בנגנב הוי כליתא לגמרי דאי אפשר לשומו וכמו גבי אדם דאין דמים למתים נראה דאחריות שאני וכו' יעו"ש יוצא מדבריו דבנגנב חייב באחריותו לשלם דמי שור חי ובמת חייב רק בדמי נבלה והברייתא נקטא על שניהם חייב באחריותו והא לא דמי חייב באחריות דנגנב לחייב באחריותו דמת. כתב עוד ובזה אפשר לפרש כוונת התוס' ד"ה והא מדסיפא וכו' דכתבו ועוד י"ל דר' חייא בר רב מיירי דאמר יקדש השור לדמיו דלכאורה אינו מובן דלמה הוכרחו לזה וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבין קושייתו דהלא התוס' רצו לחזור בזה מסברתם הקודמת דהשור קדוש וכתבו דלעולם השור חולין ור' חייא בר רב מיירי באמר יקדש השור לדמיו. כתב עוד ולהנ"ל י"ל משום דסוברים כסברת הרמב"ם הנ"ל דלולא זאת לא היה חייב באחריות כי אם בדמי שור מת והפירוש במתני' מפרשי אחריות כרישא לכך ע"כ מיירו באמר יקדש השור לדמיו וחייב באחריות וכנ"ל עכ"ל לכאורה דבריו סותרים למ"ש בתחילה דכשקבל עליו רק אחריות דמים והיינו היכא דאמר יקדש השור לדמיו דאז בעינן שומת בית דין לכך אינו חייב רק בדמי שור מת. אמנם מהרמב"ם ז"ל בהיד החזקה הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ד מראה כפירוש "האור הגדול' דבהלכה ד' כתב דמי בהמה זו עלי וכו' אבד או נגנב חיוב באחריותו ובהלכה ו' כתב מת חיוב לשלם השנוי הזה דבאבד ונגנב נקט חייב באחריותו ובמת חייב לשלם מראה דיש חילוק אבל עכ"ז היה לו לבאר דחייב לשלם דמי הנבלה ולא היה לו לסתום דבריו:

שם תוס' בד"ה והא מדסיפא וכו' אבל קשיא מהא דאיתא בפרק בתרא דחולין וכו' דהא אוקימנא דהשור גופיה חולין וכו' והשתא ניחא דפריך בפרק בתרא דחולין מהאי מתני' ארשב"ל דכיון דגוף השור קדוש וכו' ובסוף דבריהם ופריך ממתני' דהכא ארשב"ל דכיון דגוף השור קדוש הוי כאילו הפריש ודמי למקדיש מנה לבדק הבית עכ"ל עיי"ש מדבריהם נראה כאילו קושיית הש"ס על רשב"ל הוא משור והלא כבר תרצו שם דרשב"ל מודה בקדשי מזבח כיון דמחוסר הקרבה והקושיא היא רק מבית דהיא קדשי בדק הבית ולא משור דדמיו למזבח וכן כתבו שם התוס' בד"ה דוקא מת עיי"ש:

בעד הענין הזה עד הסוף פניתי אל כבוד רב אחאי גאון המפורסם בכל קצוי תבל כמוהר"ר ש. י. זווין שליט"א. וזאת תשובתו אלי:

ב"ה. יום ג' י"ב אייר ת"ש, ירושלם:

שלום וברכה לכבוד ידידי הרה"ג הנכבד ומאד נעלה מופלא ומופלג חריף ובקי סוע"ה מיקירי ירושלם וטוביה. שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"ר יוסף שאול אלישר שליט"א:

קבלתי באיחור זמן את מכתבו בדת"ו והנני משיבו בזה ברצון רב: אדוני במכתבו מתווכח עם "האור הגדול" להגר"י ממינסק ז"ל בדבר כוונת פיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בערכין פ"ה מ"ה בשור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן שחייב:

"לפיכך הודיעך שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם לבד", והאור הגדול מפרש שר"ל שמשלם רק דמי שווי של נבלה בלבד, ויבדל לחיים כת"ר מפרש שר"ל כשהוא מת שמין אותו כמה היה שוה בעודנו חי, והקשה על פירוש "האור גדול" מחולין קל"ט א' שאם כדבריו מה מקשה בגמ' ממשנה זו על רשב"ל דאמר בקדשי בדק הבית כל היכא דאיתיה בי גזא וכו' ופטור מאחריות הלא גם כאן אינו משלם רק מה ששוה עתה בעין, וגם תירוץ הגמ' אינו מובן באמרם הני מילי היכא דאיתנהו וכו' הרי גם כאן איתנהו. וראיתי בספר "נזר הקודש" על ערכין הנדמ"ח (נויארק תרצ"ז) שגם הוא השיג על האור הגדול מסוגיא דחולין הנ"ל ואף הוא פירש את פיהמ"ש להרמב"ם כדרך שכתב כת"ר. ולדידי חזי לי שצדק האור הגדול. ומריש אמינא שמצאתי לו רב להאור הגדול שסובר להדיא שבדמי שור זה עלי ומת משלם רק כפי שיווי הנבלה, הוא הר"י בשמ"ק לערכין (דף י"ח ע"א) שעל מש"ש רש"י בטעם שבנדר דמים נותן כשעת נתינה שהוא מפני שאינו יודע כמה היה שוה קודם הקשה בשמ"ק דא"כ למה אמרו בתוספתא חומר בבהמה מבאדם שאם אמר דמי בהמה עלי ומתה חיוב דמי אדם עלי ומת פטור ואם הטעם שאינו יודע כמה היה שוה גם בבהמה נימא הכי ותירץ הר"י "מצינו למימר דטעמא לפי שיש דמים לנבלה ואין דמים למת דאסור בהנאה" הרי מפורש כדעת האור הגדול (כבר הקדמתי שהרמב"ם סובר דשער המת מותר וע"כ אינו מפרש אין דמים למתים כמו השמ"ק, המחבר.) ואם אמנם הרא"ש שם חולק מחמת קושיא זו על רש"י, ונראה שסובר שכשמת השיר משלם כפי מה שהיה שוה בחיים אבל מכיון שראינו שאחד מהראשונים הר"י סובר שמשלם דמי נבלה, א"כ שוב אין לנו להוציא את דברי הרמב"ם מפשוטם והמשמעות הפשוטה של המשפט "שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת" ודאי מורה "שכשהוא מת" מוסב על "כמה הוא שוה" (ויראה מר מחלוקת זו שוב בשמ"ק שם באות י"ד ויש שם טעות הדפוס שמצויין האות י"ד על תוס' סוף ד"ה "לא צריכא" הוא ט"ס וצ"ל מצויין על סוף ד"ה "שיתן" ובא הטעות מחמת ששני הדבורים מסוימים במלה "בו"). ונ"ל לדקדק קצת מלשון התוספתא כדעת הר"י והרמב"ם. דהנה בתוספתא פ"ג בדין שהביא השמ"ק הנ"ל כתוב "דמי בהמה זו עלי ומתה חייב" וכן לעיל מיניה כתוב שם בתוספתא "דמי בהמה זו עלי ומתה בהמה הנודר חייב", ואילו באותו פרק שם כתוב "שור זה עלי עולה השור עולה ומועלין בו וחייבין באחריותו" וישאל אפוא למה נשתנה הלשון שמקודם כתוב "מתה חייב" ואח"כ כתוב "חייבין באחריותו", ומזה משמע דברישא באמת אין שום חיוב אחריות כלל שאינו חייב אלא כשעת שומא וכשמתה קידם השומא חייב לשלם רק מה ששוה עכשיו, אבל אחריות על ההפסד אין כאן, ואילו בדין "שור זה עלי עולה" שפירשו בגמ' שאמר יקדש השור לדמיו וגוף השור קדוש א"ז שומת בית דין וחייב באחריות וכדהסביר לה באור גדול שם שבאופן זה חייב באמת באחריות אם משום קושיית כת"ר ובעל נזה"ק מסוגיא דחולין קל"ט נראה לפרש לשיטת הר"י והרמב"ם שאין קושיית הגמ' מהמשנה דערכין כ' ע"ב, אלא מהתוספתא שהובאה בגמ' דערכין שם ופירשוה בגמ' שאמר יקדש השור לדמיו, ודכוותה ודאי בבית המוזכר בתוספתא שם מיירי ג"כ שאמר יקדש בית זה לדמיו שהבית קדוש וחייב באחריותו לשלם כמו שהיה שוה בעודו על תלו בנוי, וע"ז בא תי' הגמ' שפיר הני מילי היכא דאיתנהו וכו' ומה שכתוב בחולין שם "והתנן" וכו' יש לגרוס לשיטתם "והתניא" והרבה יש כאלה בש"ס, ואעפ"י שבתוס' ערכין שם בד"ה "והא מדסיפא" מבואר שפירשו שקושיית הגמ' בחולין היא מהמשנה דערכין, פשוט שאין הר"י והרמב"ם משועבדים לפירוש התוס', והם יפרשו שהקושיא היא מהתוספת' ואעפ"י שהובא בחולין שם כתוב בסיפא "מת השור ונפל הבית חיוב לשלם" ובתוספתא כתוב "חייבין באחריותו" הלא נגד זה ברישא כתוב שם הלשון "אינו חייב באחריותן" ובמשנה כתוב "פטור מלשלם" ונמצא שבין כך ובין כך אין הלשון מדוקדק. ורואה אני שכת"ר תלה בוקי סריקי בה"אור הגדול' שמחלק בין יקדש השור לדמיו בין נגנב למת, שבנגנב חייב באחריות ובמת משלם רק דמי נבלה, ומתוך כך הוקשה לו מה שהוקשה ותמה מה שתמה אבל כל מעיין יראה ברור שיש כאן השמטת תיבות אחדות בדפוס בדברי האור הגדול. וכל חילוקו הוא לא בין נגנב למת אלא בין "דמי שור זה עלי" ל"יקדש השור לדמיו" שבאופן הראשון אין כאן חיוב אחריות וצריך שומת בית דין, ובנגנב פטור לגמרי ובמת חייב דמי נבלה, ובאופן השני מכיון שחלה הקדושה על גוף השור יש כאן חיוב אחריות, ובין בנגנב ובין במת חייב לשלם שוויו בעת שהיה חי, ואחרי המלים "וא"כ בברייתא דתני השור הקדש דמיירי ע"כ דאמר יקדש השור לדמיו דהשור בעצמו קדוש" צ"ל בערך כך, "לכן חייב באחריות אבל במשנה דמיירי בדמי שור זה עלי" וליכא עליו חיוב רק ליתן דמיו וכו', ופשוט. ומה שכתב מר על דברי הרע"ב "קודם שהחזיק הגזבר" יעיין בחידושי מהר"י חסיד ז"ל שבמשניות הגדולים. ושלום, רב שלום! ידידו המכבדו ומוקירו כרום ערכו ודוש"ט בלונ"ח. שלמה יוסף זוין:

וזאת תשובתי אליו:

ב"ה. ירושלם יום ט"ז אייר תרנ"ץ. אלפי שלומים מגובהי מרומים לכבוד רב אחאי גאון מעוז ומגדול תפארת החכמים המאיר לארץ ולדרים שמו נודע בשערים סוע"ח כשלמה בחכמתו וכיוסף בצדקתו כמוהר"ר שלמה יוסף זווין שליט"א אדוני הרב! נתכבדתי בתשובתו הרמתה למן י"ב לח"ז חודש זיו ושו"ש שכת"ר שיחל"א מצא לי רב דסברתי כוותיה וזהו ספר נזה"ק הנד"מ, הדבר הזה אמץ את לבי לעמוד על דעתו ושיטתי להשיב על דברי כת"ר שליט"א וטרם כל רוצה אני להעיר במאי דקיימ"ל דבערכין נידון בכבודו ולפי שאני מעריך את ערכי אינני ראוי לכל אותם התוארים המופרזים שהכתירנו בהם שהם למעלה מכבודי. והנה בראש ובראשונה רוצה אנכי להשיב על מה שרצה ליישב דקושיות הש"ס בחולין קל"ט על ריש לקיש היא מהתוספתא דפ"ג דערכין ולא מהמשנה והוכרח להגיה והתניא במקום והתנן וזה משום שמצא דבין כך ובין כך הלשון אינו מדוקדק וכתב וז"ל: ואעפ"י שהובא בחולין שם כתוב בסיפא מת השור ונפל הבית חייב לשלם ובתוספתא כתוב חייבים באחריותו הלא נגד זה ברישא כתוב שם הלשון אינו חיוב באחריותן ובמשנה כתוב פטור לשלם ונמצא דבין כך ובין כך הלשון אינו מדוקדק עכ"ל ע"ז אענה דלא דמי והוא דפטור ואינו חיוב באחריותו היינו הך ואין שום חילוק ביניהם וראיה ממ"ש בערכין ר' חייא בר רב לא שנו אלא "דחייב" דאמר דמי שור וכו' אבל אמר שור זה עלי וכו' אינו חייב באחריותו הרי דבמקום לומר פטור כלשון המשנה נקט אינו חייב באחריותו משום דהיינו הך לא כן בין חייב לשלם לבין חייב באחריותו יש חילוק גדול והוא דחייב לשלם שייך רק במת השור או נפל הבית משום דתיכף ומיד דמת השור חייב לשלם לא כן בנגנב או אבד דיש עליו להשתדל למצוא אותו או להצילו מיד הגנב ואינו חייב לשלם מיד התם שייך לומר חייב באחריותו וכמו גבי שומר דאמרו חייב באחריותו ובזה יתיישב מה שיצא לדקדק כת"ר שליט"א בלשון התוספתא דברישא נקט חייב לשלם ובסיפא חיוב באחריותו והיינו משום דברישא מיירי במת לא כן בסיפא דאפילו בנגנב איירי שייך לומר דוקא חייב באחריותו, וגם לשון הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מעה"ק שציינתי לעיל יתישב עפ"י זה, וא"כ לא היה לו להש"ס בחולין להחליש קושייתו ולהקשות רק ממת השור דאדרבה הוה לו להקשות יותר בחוזק ממאי דאמרו חייב באחריותו דהיינו בנגנב דאיתיה בעולם ובפרט למאי דבסוגיין בערכין הנוסחה בתוספתא היא מת או נגנב חייב באחריותו ואיך מתרץ הני מילי מת השור ונפל הבית דליתנהו ואין לומר כיון דעיקר הקושיא היא מבית ובבית לא שייך כי אם נפל וע"ז בא תירוץ הש"ס בחולין, זה אינו משום דגם בבית שייך דבר אחר וראיה ממ"ש ר' חייא בר רב כיון דאמר זה ומת אינו חיוב באחריותו עלי להביאו קאמר ופירש"י עלי לטרוח להביאו עד שיתקרב וזה תינח בשור אבל בבית מה שייך לטרוח וכו' וצ"ל דגם בבית יש לפעמים מערער שרוצה להוציאו מיד המקדיש וע"ז שייך שפיר לומר חייב באחריותו דהיינו לטרוח לסלק המערער, ועוד דלפי דברי כת"ר העיקר חסר דהיל"ל ואוקימנא דאמר יקדש השור לדמיו דבשביל זה הביא גם הבבא של שור, אלא ודאי דהקושיא היא רק מהמשנה והלשון כפי שהובא בחולין מת השור ונפל הבית בבבא אחת דהוא ממש לשון המשנה מאמת זאת. אלא שמעתה תיקשה לן מה יענה ריש לקיש לדברי התוספתא ואף אם נאמר דמ"ש בסוגיין דערכין דלשון התוספתא מת או נגנב אין ר"ל דכך הגירסא בלשון התוספתא אלא דמתוך שאמרה חייב באחריותו יוצא מזה דגם בנגנב איירי עכ"ז קשה על ריש לקיש ולזה י"ל דהוא יתרץ דבבית אינו חייב אלא כשנפל דליתיה בעולם ומן הדין היל"ל חייב לשלם אלא איידי דבכל הבבות נקט אינו חייב באחריותו וחייב באחריותו נקט גם בבית שנפל חיוב באחריותו. כתב עוד שתליתי בוקי סריקי בהאור הגדול בזמן שכל מעיין וראה ברור שיש כאן השמטת תיבות וכו' וכת"ר שליט"א מלא את החסרון שורה שלמה כיד חכמתו הטובה עליו, והלא משום זה ורק משום זה פניתי אל כת"ר שליט"א שבידו העוז להוסיף ולגרוע לסידור הדברים, ולו היה בידי עוז הייתי מגיה בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל במקום כמה הוא שוה כמה היה שוה ובמקום כשהוא מת כשלא מת תיקון כל כך קטן, אבל יסלח לי כת"ר אם אשוב לומר שעוד לא נתיישבו לי הדברים במה שהוסיף וכתב שהחילוק הוא בין דמי שור זה עלי ליקדש השור דבאופן השני כיון שחלה הקדושה על השור יש כאן אחריות וכו' אחר שהרמב"ם ז"ל פסק בדמי בהמה זו עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תיקרב וכמו שכן כתב האור הגדול בהקדמת דבריו א"כ אין צורך שיאמר יקדש השור בכדי שהשור יהיה קדוש ועיין בשמ"ק בשם הרא"ש על גיליון הש"ס ואם ביקדש השור חל עליו אחריות משום דהשור קדוש מדוע שלא יחול עליו אחריות גם בדמי שור זה כיון דהשור קדוש ועתה אעלה אל תחילת דבריו שכתב שמצא לו רב להאור הגדול והוא הר"י ז"ל הובא בשמ"ק על הגליון בדף ח"י ע"א, גם לזה יסלח לי אם אומר דהר"י ז"ל לא איירי אלא על בהמה שאינה ראויה למזבח שהקדישה לבדק הבית דומיא דדמי פלוני עלי דהוו לבדק הבית דהתם אמרינן כשעת נתינה אבל לא על ראוי לקדושת הגוף למזבח ונ"ל לפרש דברי פיהמ"ש להרמב"ם ז"ל מבלי להגיה בדבריו והוא דלכאורה מריהוט הלשון נראה דדבריו מוסבים על סיפא דמתני' דקתני חייב לשלם וקשה במאי דקאמר הענין מובן מאליו דהלא רבותא אשמועינן דאפילו דאמר זה כיון דאמר זה עלי חייב לשלם או לפי אוקימתא דר' חייא בר רב דאמר לא שנו אלא דאמר דמי וכו' א"כ יש בו חידוש גדול לזה צ"ל דדבריו מוסבים אל רישא דמתני' דקתני שור זה עולה והיינו לפי האוקימתא דאמר דמי שור זה ולא אמר עלי כפי' התוס' דפטור ע"ז כתב דהענין מובן מאליו כיון דאמר זה ודאי דפטור ותירץ דסד"א דהאי דקיימ"ל דפטור היינו לגמרי מטעם דאין דמים למתים לזה הודיעך במאי דקאמר "פטור לשלם" ר"ל מכיסו אינו משלם דמי השור אבל הנבלה משערין אותה כמה שוה כשהוא מת דאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם וכו', אבל הסיפא דקתני חייב לשלם, היינו דמי השור חי. ותמיהתי על דברי האור הגדול במ"ש על תוס' ד"ה והא מדסיפא וכו' למה הוכרחו לזה ותקותי למצוא ביאור בדברי התוס' ד"ה והא מדסיפא וכו' במה שהעירותי במכתבי נשארה. והנני דוב"ש הטוב ומעתיר לאל בעד בריאותו. כ"ד מוקירו ומכבדו כערכו הרם. יוסף שאול אלישר דף כ"א ע"ב גמ' אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה וכו' עיין להגאון חשק שלמה ז"ל דהקשה דמודעה מאן דכר שמה והביא להגאון מחנה אפרים עיין שם דנראה מדבריהם דרב ששת סבר דמשנתינו איירי כשמסר מודעא וכן כתב התשב"ץ בשאלה א' דמדכתב עד שיאמר ולא עד שיתן מוכיח רב ששת דצריך לבטל המודעה עיי"ש והנה מלבד דלשון רב ששת לא משמע הכי דאומרו האי מאן דמסר מודעה מראה דין אחר שלא הוזכר במשנתינו דאם כדבריהם היל"ל לא שנו אלא דמסר מודעה וכו' עוד זאת קשה לי דמי הכריחו לרב ששת לאוקמי מתני' דמסר מודעה דהלא עיקר הדין תנן לענין קרבן דלא שייך בו מודעה ועליו קתני צריך שיאמר רוצה אני ואמרו וכן לענין גיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ולקושייתו על הגאון מחנה אפרים דא"כ נימא דגם משנתינו עד שיאמר רוצה אני לאו דוקא קשה דהיכי ס"ד לומר הכי, דא"כ גם בקרבן יהא לאו דוקא שיאמר רוצה אני ולמה לי קרא דלרצונו דאפילו מקריב אותו בע"כ כיון דעושה המעשה הרי הוא כמו שאומר, ועל קושייתי על הרמב"ם ז"ל לא אבין מה לו על הרמב"ם ז"ל אחרי שכן הוא לישנא דתלמודא וכמו שכתב הוא בעצמו וכן משמע מלישנא דגמ' כאן עד דמבטל ליה למודעיה וא"כ תיקשי ליה היכי שמעינן ה ממתני' הא במתני' לא קאמר אלא שיאמר רוצה אני, אבל נראה לפי קוע"ד אחר אלפי פעמים מחילה מכבוד הגאונים ז"ל ונשיקת עפ"ר לפרש כוונת הגמ' דרב ששת סבר דמתני' איירי בסתם אונס וע"ז הצריכוהו לומר רוצה אני ולא הסתפקו במעשה שעשה שהביא הקרבן או שנתן הגט בשתיקה משום די"ל דזה נמשך מכח הכפיה אבל כשאומר רוצה אני דהוא מבטל את דבורו הקודם של סירובו ומיאונו אזי מועיל המעשה ונקרא לרצונו ומזה הוכיח רב ששת במי שמסר מודעה שצריך ג"כ לבטל המודעה ולא מספיק שיאמר רוצה אני כ"א בביטול המודעה בפירוש וע"ז סמך הרמב"ם ז"ל במה שפסק בדין מודעה דלא סגי שיאמר רוצה אני "ועיין הרמב"ם בהל' גירושין בפ"ב ה"כ מ"ש שם", ובזה אין מקום מסוגייא זו סיוע להרב מחנה אפרים ז"ל וראיתי להר"ן ז"ל בראש פרק השולח דכתב וז"ל עד דמבטל ליה למודעיה וכו' מלישנא יתירא דייקינן הכי ע"כ, ואולי דעכ"ז יש לפרש דבריו על דרך שכתבתי דמיתורא דלישנא דייקינן היינו דהיה לו לומר וכן לענין גטין עד שיתן והיינו מבינים דצריך שיאמר רוצה אנו אלא דא"כ היותי יכול לומר דאין צורך שיאמר בפירוש רוצה אני וגם אם נתן בשתיקה שפיר דמי אבל מלישנא יתירא ילפינן דצריך דוקא שיאמר רוצה אני והיינו בכדי לבטל מאונו הקידם ומינה במודעה צריך שיבטל בפירוש המודעה ולא סגי שיאמר רוצה אני אבל התוי"ט ז"ל כתב וז"ל עד שיאמר ולא עד שיתן דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדילמא מסר מודעה ובנתינה בעלמא אין זה ביטול ולכך צריך שיאמר עכ"ל. וגם על התשב"ץ ועל התוי"ט קשה קושיות הגאון חשק שלמה ז"ל דהיכי שמעינן ממתני' דצריך ביטול דבאומר רוצה אני סגי וגם קושייתנו מי הכריח את רב ששת לאוקמי מתני' דמסר מודעה והלא דומיא דקרבן קתני ובקרבן אין שייכות מודעה וכמו דבקרבן בעינן לרצונו גם בגט בעינן כמ"ש רשב"ם בב"ב דף מ"ח משום דכתיב ונתן עיי"ש, והייתי רועד להעלות פירוש זה על ספר נגד כל הגאונים הנז' אלא שראיתי אח"ז בספר "מעשה חושב" שיטה על ערכין ששלח אלי רב אחאי גאון כמוהר"ר ש"י זווין שליט"א ומצאתי אילן גדול לסמוך עליו וששתי ושמחתי כעל כל הון. דף כ"ב ע"א גמ' כשחייב מודה עיין לרגמ"ה דכתב וצוה לתת ע"כ ולפי"ז בהא דשלחו מתם דכתב אבל בעלמא אפילו כשחייב מודה לא מזדקקינן דאיכא למימר מודה דחייב לו אבל איכא למיחש דמשכון אתפסיה עכ"ל קשה דאם אמר תנו אפילו במתנה נותנים כדלקמן כ"ש כשחייב מודה:

שם תוס' בד"ה תנן וכו' וא"ת למה ליה לאותובי לרב אסי ממתניתין ממילתיה דרב אסי גופיה הוה מצי למיפרך וכו' ע"ש ונראה לו דמדברי רב אסי אין שום פירכא דיש לפרש דבריו לצדדין אין נזקקין לנכסי יתומים אם הוא ישראל אלא א"כ הוא בעל חוב עכו"ם שרבית אוכלת בהם אבל במתני' אין לפרש כזאת:

דף כג.

גמ' ואלא הא דאמר אמימר נדר וכו' על דעת רבים אין לו הפרה לימא כתנאי וכו' כתב בספר אמר יוסף בליקוטים על הש"ס וז"ל וק"ק דבאיכא דאמרי קמא נמי אמאי לא מקשה הש"ס נמי לימא כתנאי עכ"ל, ולא זכיתי להבין קושייתו כיון דתיכף ומיד אמר ואיבעית אימא וכו' דהוכרח לזה דכיון דפלגותייהו בנדר ברבים משמע אבל בנדר על דעת רבים כ"ע ס"ל דאין לו הפרה א"כ ידירו אותו על דעת רבים ולזה הוכרח לומר ואיבעית אימא וא"כ כבר ממילא נדחית קושיית לימא כתנאי כיון דכ"ע ס"ל כאמימר דיש לו הפרה:

שם בגמ' בשאלה דהקדש וכו' רגמ"ה כתב דלר"א שואלין על ההקדש ולכן יש חשש שאם האשה תגבה כתובתה יהא זה פתח לבעלה המקדיש לבטל ההקדש שיאמר על דעת זה שהיא תגבה כתובתה לא הקדשתי ור"י סבר דאין שואלין ולכן אין לחשוש וקשה דלר"א מה תועלת בהדירה סו"ס האשה תקבל כתובתה ועי"ז הוא יבטל ההקדש נהי דאם הכתובה מרובה לא יגרשנה דמה תועלת יהא לו אבל אם הכתובה מועטת וההקדש מרובה יגרשנה בכדי ליהנות בביטול ההקדש. ולר"י יש לחוש אם הכתובה מרובה שיחזירנה בכדי ליהנות מכתובתה, וי"ל לר"א כיון דאין קינוניא ומגרש לחלוטין כדין הוא מבטל ההקדש כיון דבאמת היה בטעות ולר"י נמי כיון דאין חשש לביטול ההקדש ע"י קינוניא לא איכפת לן אם מחזירה, שם בד"ה תוס' לכי יגרשנה וכו' תימה לרבי למה ידור הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שגובה מן ההקדש עיי"ש דבריהם אלו אין להם ביאור וכי לא ידעינן דטעם ההדירה הוא משום חשש קינוניא וא"כ הוא רוצה שתגבה מן ההקדש בכדי להחזירה אלא דעיקר קושייתם היא דלאשה היה להם לחכמים לקונסה וע"ז בא תירוצם שם תוס' בד"ה דחזקה וכו' וכיון דלא חיישינן שעשה קינוניא להודות כמה חייב כמו כן אין לחוש כאן שמגרש אשתו ולחזור ולישאנה וכו' דבריהם צריכים ביאור דהא לתירוץ הגמ' דבשכיב מרע אין אדם חוטא ולא לו ר"ל דלא כן בגירושין עושה קינוניא וזה היפך דבריהם אבל הנ"ל דהתוס' הרגישו דא"כ רב הונא דנקט דינו בשכיב מרע דנאמן משמע אבל בבריא פסיק ליה דאינו נאמן וחזרה קושיית הגמ' לימא כתנאי אמרה למילתיה וע"ז תירצו התוס' דדין גירושין בבריא שהוא קנוניא רבתי דומה לדון הקדש בשכיב מרע לענין שבועה ודו"ק ועיין בח"נ ולענ"ד דבריו דחוקים:

שם תוס' בד"ה בשאלה וכו' ותימה קצת דקי"ל כב"ה דהקדש בטעות לא הוו הקדש וא"כ יש שאלה וא"כ היאך קאמר רב הונא וכו' יעו"ש וקשה לו דאמאי לא מקשים כזאת על ר' יאושע דהרי אמרו דבבריא כ"ע לא פליגי דאדם עושה קינוניא על ההקדש ולמה יעשה קינוניא כיון שיכול לישאל על ההקדש ויתרצו כתי' שם ע"ב במשנה והיתה עליו כתובת אשה פירש"י ז"ל דקדמו גירושין להקדש דליכא קינוניא ע"כ הוצרך רש"י לזה כי היכי דלהוי דומיא דבעל חוב דבחדא מחתא מחתינהו כתובת אשה ובעל חוב והיינו דקדם להקדש שם תוס' בד"ה הפודה פודה וכו' ולא אמרינן שיצא הקדש בלא פדיון וכו' יעו"ש ולפי"ז קשה מה מקשה בגמ' למה לי למימר הפודה פודה וכו' כיון דידע כוונת המשנה משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ונ"ל דכונת המקשה הוא דהאשה בעצמה היא תפדה את ההקדש ותשלם את ההפרש להקדש ולמה צריך שאחר יפדה ותירצו משום דר' אבהו וכו' וכן ראיתי להרב לחם משנה בכוונת הגמ' אליבא דהרמב"ם בפ"ז מהל' ערכין. ולפי"ז ניחא יותר לישנא דגמ' דקאמר למה לי למימר הפודה פודה וכו' אבל לפירש"י דכוונת הגמ' הוא דלמה לא תקבל האשה ישר מן ההקדש בלא פדיון לא היה לו להקשות מהפודה פודה למה לי היה לו להקשות אמאי אמרו במתני' אין האשה יכולה לגבות כתובתה וכו' תגבה כתובתה מן ההקדש:

דף כד:

תוס' בד"ה אי כרבי וכו' וי"ל דמזה הוה מצי לשנויי ההיא כרבנן וכו' יעו"ש, ועיין להרש"ש דכתב דבמשנה בדף כ"ה, צ"ל רבי אומר, אומר אני כמו שהביא הש"ס כאן, ולפי"ז אין מקום לדברי התוס' לא בקושייתם ולא בתירוצם:

דף כה:

תוס' בד"ה מה וכו' עיין להרש"ש דכתב וז"ל והיה בצאתו ביובל קודש לה' לכהן תהיה כצ"ל, ודע דבת"כ איתא מדכתיב השדה בצאתו מגיד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקודש וזה סתירה למה שהבין הש"ך בפי' הכתוב זרע רב תוציא השדה וכו' יעו"ש והרואה בדברי הש"ך במקומם בח"מ סי' שי"ו סק"ה יראה דאין שום סתירה ואדרבה הוא הביא את הסמ"ע דכתב דשדה הוא לשון נקבה והשיב עליו דמקרא מלא הוא לשון זכר ויקם את השדה והמערה אשר בו אלא דהוקשה לו דברי התוס' שכתבו בב"ק דף נ"ח ובפרק השואל דהוא לשון נקבה וכתב דנקרא גם לשון נקבה והוא כמו מחנה וכו' ועל זה הביא מקרא זרע רב תוציא השדה וכו' יעו"ש. אלא דעל הש"ך יש לתמוה דהביא על חצר שנקרא לשון נקבה מהש"ס ולא הביא ממקרא מלא שבתורה בפרשת ויקהל י"ז את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה ופירש"י וז"ל הרי חצר כאן לשון זכר ולשון נקבה:

דף כז.

תוס' בד"ה אמר רבי יוסי וכו' א"נ אפילו שלא בזמן הבית וכו' דבריהם הם סותרים למ"ש בדיבור הקודם בד"ה המקדיש שדהו דלכ"ע דבזמן הזה אפי' לכתחילה מחללים על שוה פרוטה כשמואל והאמת הוא דפליגי ת"ק ור"י אם מחללין על דבר שאין בחומשו שוה פרוטה או לאו וראיתי בשיטה "מים קדושים" שרצה לתרץ דטעמא דת"ק משים פרסומי, ואין הדעת סובלתו, א) דרב חסדא אמר שקול ארבעה זוזי דאפילו דהיה יכול לחללו על שוה פרוטה אבל ארבעה זוזי הוא פרסום וכדכתב רש"י שם אבל על ארבעה פרוטות אין זה פרסום, ב) שלא היה לו לתלות הטעם דבעינן שיהא בחומשו שוה פרוטה, ג) כיון דדבר זה הוא מחלוקת תנאים לא היה להגמ' לקמן (דף כ"ט.) לומר כשמואל ולחלק דמ"ש שמואל בדיעבד בזמן שבית המקדש קיים וכו' כיון שדבר זה הוא פלוגתא דת"ק ור"י היה לה לומר כמאן כר"י וכעת צ"ע: שם במשנה ואחד אומר בחמשים עיין לרגמ"ה שכתב דהוא שומה של תורה דכתוב בחמשים שקל כסף עכ"ל והא ודאי דקיימינן בזמן שאין היובל נוהג ועוד דחמשים שקל כסף הוא על כל זרע חומר שעורים והכא איירי על כל השדה מדממשכנים לכל אחד עד עשר אלא דהוא הרגיש למה עלה התנא עד חמשים ולא עד ארבעים או ששים לזה כתב דסכום זה הוא שומת התורה, שם במשנה הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חומש עיין להרב "יקר הערך" דהקשה וז"ל ולפום ריהטא יש להעיר דכיון דבעלים אומרים ברישא בעשרים א"כ מהיכא תיתי דיהא קודם האחר דאמר בעשרים בלי שום תוספת ולמה תלו הטעם משום שהבעלים מוסיפים חומש תיפוק ליה דהבעלים פתחו ברישא בעשרים ואפילו באיש זר הדין כן מאחר דקדם ונתן עשרים זכה אלא א"כ הוסיפו עליו עיי"ש והרב מעשה חושב הקשה הקושיא הנ"ל וכתב כבר קדמני הרב יקר הערך והוא יצא לתרץ דנפקא מינה דאם תפס השני עיי"ש ואחהמ"ר מכבוד הגאונים ז"ל דגם מלת קודמים פירושו ע"י כפיה וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה דאמור בעלים ברישא דינר וכו' הלכך הדרינן אבעלים על כרחייהו וגם בד"ה בעלים קודמים (דף כ"ח ע"א) וז"ל הלכך הדרו אבעלים על כרחייהו ע"כ הרי דביאור קודמים ר"ל כופין אותם אלא דהחילוק בין רישא דנקט קודמים לסיפא דנקט לשון נותנים הוא דברישא הבעלים נתחייבו בעצמם מרצונם לתת כ"ה עם החומש לא שייך לומר כופין אותם כיון שאין מוסיפים דבר, לא כן בסיפא דכופין אותם להוסיף על מה שהתחייבו נקט לשון נותנים דהיינו כופין אותם להוסיף. ועל תירוץ הרב יקר הערך דכתב וז"ל ולענד"נ דע"כ צ"ל דמתני' איירי באופן זה דהבעלים פתחו ברישא דכן הדין כאמור ונתנו הבעלים דרך משל עשרה ואח"כ נתנו אחרים עשרים והבעלים ג"כ נתנו עשרים ולא הוסיפו כלל דאפי"ה הבעלים קודמים מפני החומש עכ"ל. וקשה דמה יענה להסיפא אמר אחד הרי שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמים, ועוד לתירוץ רבא דאמרו בעלים פרוטה ופירש"י דאמרו ברישא פרוטה ר"ל דאמרו מתחילה עשרים ופרוטה הרי דהבעלים הוסיפו על אחרים פרוטה ועכ"ז נקט קודמים, הן אמת שגם על רבא קשיא דאם כן אמאי תלו במתני' דין קדימת הבעלים משום שמוסיפים חומש תיפוק ליה דהם הוסיפו פרוטה על כל אדם אבל נוכל לומר דטעם זה דחומש נקט גם בעד שאר הבבות דאחרים הוסיפו עשרים ואחד עשרים ושתים וכו' דכופין את הבעלים להוסיף משום החומש והרמב"ם בהלכות ערכין, פ"ח הלכה ה' כתב וז"ל בא אחד ואמר הרי הוא שלי באחד ועשרים אם שתקו הבעלים ולא הוסיפו כלום מוכרין אותה להם בחמש ועשרים ואם הוסיפו הבעלים על עשרים ואחד אפילו פרוטה אחת הרי אלו נותנים ששה ועשרים ופרוטה אחת עיי"ש, והיינו דהוא מפרש דאמרו בעלים פרוטה דהוסיפו פרוטה על אחרים ולזה כופין אותם לשלם ההוספה עם החומש שלהם ואם לא הוסיפו משלמים העשרים עם החומש ואין כופין אותם להוסיף וקשה לפי"ז דנדחה תירוץ הגמ' לעיל כשהקשו על משנתינו למימרא דחומש עדיף ורמינהי וכו' ותירצו הכא דחומשא רווחא דהקדש הוא חומש עדיף וכתבו התוס' בד"ה למימרא וכו' דקושיית הגמ' היא אמאי דכופין אותם להוסיף יעו"ש והשתא לפי אוקימתא זו אעיקרא לא קשיא דשאני הכא דהוסיף על אחרים פרוטה בשביל זה כופין אותם לא כן במשנה דמעשר שני שהקשו ממנה דאיירי מתני' בלא הוסיפו הבעלים לכך נותנים אותם לאחרים שהוסיפו על הקר וא"כ מאין לו להרמב"ם לפסוק דאם אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ואחד והבעלים לא הוסיפו דנותנים אותם לבעלים בחמש ועשרים, והרב כ"מ בד"ה הבעלים וכו' כתב וז"ל ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמ' דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ"א אמרו הבעלים בכ"א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא כ"ו יעו"ש ונ"ל דטעות סופר נפל בדבריו דאם שתקו הבעלים ולא הוסיפו אין נותנים כי אם עשרים וחמש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. ועל רש"י ז"ל בד"ה ואם לאו אומר לו הגעתיך דכתב וז"ל דאמרו בעלים אתא גברא בחריקן עכ"ל קשה לי למה לו הטעם הזה כיון דבלאו הכי דהאחר נותן כ"ו והבעלים נותנים רק כ"ה אין לנו ליתנו לבעלים דאיכא פסידא סלע להקדש וכ"כ קשה על הרב לח"מ בהלכות ערכין פ"ח הלכה ה' דכתב וז"ל מיהו לזה י"ל דסיפא דאמרה אמר אחד הרי עלי בכ"ו לא קאי ארישא דקאמר בעשרים וחמש דאיירי דהבעלים הוסיפו פרוטה ואמרו כ"ה ופרוטה אלא ארישא דרישא דאמרו הבעלים כ' ולזה אמר שאם בא אחר ואמר הרי עלי בכ"ו והם לא אמרו מתחילה אלא עשרים מצו למימר אתא גברא בחריקין עכ"ל וקשה דאם לא אמרו פרוטה אפילו שהאחר אמר כ"ה יכולים לומר אתא גברא בחריקין ולמה לי דאמר כ"ו, ועוד דאם לא רצו למה לו לומר אתא גברא וכו' תיפוק ליה דבלאו הכי האחר קודם כיון שנותן יותר על הבעלים סלע, והרע"ב בפירוש המשנה כתב וז"ל לא רצו הבעלים שלא פתחו תחילה אלא בעשרים וזה אמר בכ"ה אומרים לזה הגעתיך ולא מהדרינן אבעלים משום דאמרי הבעלים בא אחר במקומנו שנותן כ"ה ונראה שנשמר מהקושיא הנז', אבל רש"י לא משמע דפי' כן, ורגמ"ה כתב בפירוש ואם לאו אומר לזה תן אתה כ"ו שקלים והגיעתך ע"כ:

שם ע"ב בגמ' תניא נמי הכי חזרו כולם כאחד משלשין ביניהם והא אנן תנן ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו' איכא דרמי להו מירמא תנן חזר בו של עשר וכו' ויש לדקדק אמאי לסייעתא הביא מהרישא ממשכנים ביניהם ובמירמא הביא הסיפא חזר בו של עשר וכו' וי"ל דבסיעתא הקושיא היא ממתני' על הברייתא תיכף מרישא דמתני' מקשה לא כן במירמא דהקושיא הוא מהברייתא על המשנה יותר חזקה היא על הסיפא דאף דחזרו כולם אין משלשים, ועוד י"ל דהסייעתא היא על עיקר המימרא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשים ביניהם לזה מביא מהרישא דממשכנים עד עשר והברייתא קתני משלשים ביניהם ש"מ כדרב חסדא והיינו דמשנתינו כשבן ארבעים עומד במקומו, אבל איכא דרמי מירמא הוא להוכיח כתירוץ רב חסדא דאמר כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ע"ז מביא מהסיפא דאף דכולם חזרו בהם עד כן עשר אין משלשים ומוכרחים לתרץ כדרב חסדא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה דף כ"ח ע"א במתני' ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר"א קשה לו דבדף כ"ג ע"א תנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה וכו' ואם לא חל ההקדש למה לו להדירה וי"ל דשאני הכא דאמר כל והתם הקדיש נכסיו סתם והאי דקאמר התם ואלא הא דאמר רב הונה שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן נימא כתנאי אמרה למילתיה אפילו דבלאו הכי ודאי דהאי כתנאי כיון דאמר כל ס"ל לר"א דלא חל ההקדש היינו דוקא על דין חזקה דאין אדם עושה קינונויא הוא דקאמר אי הוי כתנאי ודו"ק:

שם בגמ' בהמה למה לי לכדתניא יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו תלמוד לומר בהמה וכו' כתב הרב אמר יוסף בליקוטים על הש"ס וז"ל קשה לי טובה למה לי בהמה למעוטי הך הא מדכתוב שדה אחוזתו ילפינן לה דהוה מצי למכתב משדה וכתב אחוזתו למילף הא דוקא דבר שיש לו רשות למוכרו כשדה אחוזתו ולמה לי בהמה וצ"ע עכ"ל. ואהחמ"ר נעלם מכ"ת דיבור התוס' ד"ה ת"ל בהמה וכו' וז"ל וא"ת אדילפינן מבהמה נילף משדה אחוזה שהרי אם מכרה חוזרת לבעלים ביובל יעו"ש הרי דמשדה אחוזתו הוה ילפינן להיפך דאפילו שאין לו רשות למוכרה יכול להחרים ובאמת שדבריו צ"ע:

דף כט.

תוס' בד"ה שקול ד' זוזי וכו' והכי נמי איתא בסמוך דאמר והא מעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה עכ"ל ועיין בשמ"ק שעל הגליון דהביא משם הרא"ש שני ישובים על מאי דאיתא בגמ' מקרקעי נמי היה, וכמה זה הוא דוחק דמביאים ראיה לדבריהם רק ע"י שנדחק לבאר מלת נמי מחוץ לפשט ונ"ל דלא היה להם גירסא מקרקעי נמי כמו שנראה מדבריהם שכתבו מקרקעי הוה בלא נמי, וכן ראיתי להרב לח"מ בפרק ח' הלכה ח' דכתב כן:

דף לד.

בגמ' שנפלו להן הן ומגרשיהן עיין לרגמ"ה שפירש שנפלו להם ערים בירושה מוקפות חומה מאבי אמו ישראל עכ"ל והוא היפך אפילו מחכמים דאמרו אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים ואף אם נאמר דהוא מבאר כמ"ש לעיל הגליון וז"ל אבל עד שיהא לוי וערי הלוים לא אמרינן דלא בעינן תרווייהו ע"כ ור"ל אלא או לוי שירש מאבי אמו ישראל או ישראל בערי הלוים עכ"ז קשה מה מקשה בגמ' והא למיסתרינהו קיימי דהלא לא נכללה ירושתו זאת בין ערי הלוים שצריך לסותרה ואולי כמ"ש לעיל כיון דהיא שלהם נחשבת לערי הלוים אך עדין קשה איך יתורץ קושיית הגמ' דבעינן דיקיפו אותה העכו"ם קודם לכן ובנפלו לו ירושה לא מתרץ מידי ומוכרחים לומר דכן היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון והיתה לישראל והלוי ירש אותה, ולמה לו כל זה היה לו לומר פשוט שנפלו ישר מימות יהושע בן נון ללוים. פסקי תוס' בפ' המוכר שדהו סי' ע"ו כתבו וז"ל הנושא בחבירו ועשה לו שדהו מכר עד זמן פלוני מוכר אוכל פירות אף שזהו יותר ואם הלוקח אוכל פירות אסור שאם לא יפדה אכל בשכר המתנה, ואפי' רבית ע"מ להחזיר אסור מדאורייתא ומדרבנן אף דרך מכר עכ"ל, ודבריהם סתומים כחידה בלא פתרון ופניתי לאיזה רבנים גאונים ואף אחד לא זכיני בביאור דבריהם. הרמב"ם הלכות ערכין וחרמין איזה הערות שהערתי בדברי הרמז"ל על ה' ערכין וחרמין בדרך לימודי במ' ערכין ואמרתי להציגם פה בסוף המסכת. פרק א' הלכה ג' הכ"מ כתב בד"ה היה מבן אחד ושלשים וכו' וז"ל לשון התורה ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה שקלים וכו' ע"כ ול"ן כיון שהטעות בולט כל כך לא טרחו להגיהו:

שם הלכה י"ג הגוסס אין לו לא ערך ולא דמים הואיל ורוב הגוססין למיתה הרי הוא כמת, וקשה דהלא בגמ' דף ו' ע"ב אמרו בשלמא לא נידר דאין לו דמים ולא נערך דבעינן העמדה והערכה וכו' הרי דטעם דלא נערך אינו משום דחשוב כמת ואין לו דמים אלא משום דאינו בכלל העמדה והערכה ועוד לפי"ז דכיון דאין לו דמים אינו נערך מאו מקשה בגמ' על היוצא ליהרג אלא לא נערך אמאי דכמו דאינו נידר משום דאין לו דמים כמו כן לא נערך, דומיא דגוסס ואמאי איצטריך קרא וע"ז י"ל דקרא אתא לאשמועינן דחשוב כמת, אבל הגוסס אם היה בכלל העמדה והערכה היה נערך כיון דדמיו קצובים וכמ"ש רש"י בד"ה אלא לא נערך אמאי לא וז"ל הרי דמיו קצובים עכ"ל, ואפי' דאינו בר דמים וכמ"ש התוס' בד"ה מנין וכו' וז"ל ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין עכ"ל וצ"י:

שם הלכה כ"א האומר ערכי עלי ומת וכו' עיין השגת הראב"ד ז"ל ולי נראה לומר דרבינו ז"ל מפרש כשעמד בדין היינו שעמד בתור מעריך שעי"ז נעשה מלוה בשטר אלא שאחר זה מקשה בגמי כיון שעמד בדין הרי עמד בדין גם להיותו נערך א"כ דכוותא בנודר נמי דאמר דמי עלי שעמד בדין ואמאי לא יתנו היורשים ופרש"י וז"ל הרי אמדוהו ב"ד ותירצו בשלמא נערך לא מחוסר אומדנא וכיון שחייבוהו לשלם ודמיו קצובים הוי כאילו אמדוהו לא כן בנידר שאמר דמי עלי אעפ"י שעמד בדין חסר אומדנא ושומה ולזה לא יתנו היורשים ומזה יצא לרבינו ז"ל שצריך שיעמוד הנערך בדין ועיין להלח"מ מה שהאריך ולפי קוצע"ד שזו היא כוונת רש"י וגם רבינו ז"ל מבאר כן:

שם פרק ד' הלכה ח' לפי שאין מחשבין חודשים להקדש שנאמר וכו' וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו לפי שאין מחשבין חודשים להקדש ארישא דמלתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבנשאר בינו ובין היובל שנה איך שייך לומר לפי שאין מחשבין חודשים והלא אין שם חודשין, ועוד הלא מלשון רבינו בפיה"מ שהביא הכ"מ לעול מבואר יוצא דדבריו סובבים על אם הקדיש שדהו בתוך שנת מ"ח דכתב אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחודשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים וכו' ואם הוקשה להכ"מ לשון רבינו דכתב מותר לפי שאין מחשבין דאינו מתאים וצריכים לפרש דנרגש רבינו מדוע משלם בעד החו' סלע ופונדיון ולזה תירץ דאין מחשבין וכו' הא גם לרישא דמילתא מוכרחים לפרש ג"כ דנרגש רבינו למה צריך להיות שתי שנים קודם היובל ולמה לא אפילו שנה וחודש ולזה יבא התירוץ לפי שאין מחשבין:

שם הלכה י"ג וי"ד עיין להתוי"ט (ערכין פ"ז משנה א') בד"ה היו שם נקעים וכו' דכתב וז"ל איברא דהרמב"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים הרי היא מתקדשת בפני עצמה ואעפ"י שאינה נמדדת על כלל הקרקע הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה וכמו כן כתב בחיבורו שם אבל ביאר שם ומחשבין להם מה שראוי להן והיינו שישומם כפי שויין כדאשכחן במקדיש טרשין והני לאו בני זריעה נינהו יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו מלבד דק"ל מאין הבין בדברי הרמב"ם ז"ל דהיינו שישומו אותן בשוויין דאדרבה מדכתב ומחשבין להם מה שראוי להם מראה דר"ל דיחשבו לפי זרע חומר שעורים וכבר ראיתי שעמד ע"ז הרב בי"ד הובא בליקוטים על המשניות הגדולים, עוד קשה לי דבריו שכתב כדאשכחן במקדיש טרשין וכו' והני לאו בני זריעה נינהו אחהמ"ר. א') דהרמב"ם בהלכות אישות בפרק ז' הלכה ה' כתב ואם אינן מלאים מים נמדדין עמו מפני שהם ראויים לזריעה ועיין שם בלח"מ ואף לשון רבינו בזה מורה כן דכתב אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו' אבל אינם מלאים מים נמדדין בפני עצמם והיינו משום דראויים לזריעה. ב') מאי מקשה בגמ' וכי תימא כיון דלא הוו בית כור לא קדשי והתניא וכו' דהברייתא מיירי בראויים לזריעה, לא כן נקעים, ויותר היה לו להקשות מטרשין. ג') למה ליה לאוקמא במלאים מים כיון דאף באינן מלאים אינן ראויים לזריעה והיה לו לתרץ אין הכי נמי דטעם דאינן נמדדין עמה משום דשמין אותם בשוויין, ובשלמא לפרש"י לא קשה דלישני ליה אין הכי נמי דנפדים בפני עצמם כדין שדה אחוזה ונקט אינם נמדדין עמה משום המדרון כדפירש במס' קידושין דף ס"א דא"כ היה לו לתנא דמתני' למתני ונמדדין בפני עצמם. ד') כתב עוד והכ"מ פירש בעד הרמב"ם דהכי פריך דאין נמדדין עמה משמע דלא קדשי כלל וע"ז פריך וליקדשו באנפי נפשייהו וישומו אותן בשוויין עכ"ל. אחהמ"ר איך יפרנס סוגיות הגמ' דקאמרה וכי תימא כיון דלא הוו בית כור לא קדשי והתניא וכו' וכמו שכן הקשה הלח"מ בהלכות אישות עיי"ש ועוד איך לא חש הכ"מ לקושיית התוס' בב"ב דק"ג בד"ה אין נמדדין, ועוד דאם הקושייא ולקדשו באנפי נפשייהו היא שישומו אותם בשוויין היה לו לשנויי דמאי דקתני אינן נמדדין עמה היינו דשמין אותם בשוויין דהא גם כדאוקמא במלאין מים אינן נמדדין עמה היינו משום דשמין אותן בשוויין, ועיין בליקוטים שהביא משם הרב בי"ד שהכ"מ לא כיון לפירושו כלל ואני מוסיף דאם כוונת הכ"מ הוא כפירושו למה לו למצא נפקותא בין נמדדין עמה לנמדדין בפני עצמם מטעם דאינם שוויין כשאר שדה תיפוק ליה דנשומין בשוויין ונ"ל דנפקותא זו רצה לכוללה בדברי רבינו במ"ש ומחשבין להם מה שראוי להם והיינו דמודדין כל נקע לפי שטח קרקעיתו דלולא זאת היה עוד נפקותא כמ"ש שם רשב"ם דאם ירצה לגאול כל נקע לבד יכול, ואף דהתוס' דחו סברה זאת משום דהוקשה להם ממאי דקיימ"ל דגואל לחצאין י"ל דהיינו דוקא לחצאין אבל לא לשליש ולרביע והיינו דדקדק רבינו בפרק ה' הלכה ב' וכתב דגואל חציה וגם הרע"ב כתב וז"ל אם אינו מספיק לגאול כולה גואל חציה אבל לקטעים ס"ל דלא התירו אלא דהכ"מ ביאר הנפקותא זו בדברי רבינו כנ"ל:

שם הלכה ט"ו כתב הרמב"ם וז"ל היתה מלאה אילנות אעפ"י שלא פירש הרי הקדיש גם האילנות שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש וכו' וכתב הלח"מ בד"ה הקדיש גם האילנות בא לאשמועינן שהקדישן בכדי שיפדה אותם בשוויין ומשום הכי תלי טעמא משום דכל מקדיש וכו' אבל אין לומר דהודיענו דלא תימא דלא הקדיש כלל האילנות דאי הכי איך תלי טעמא משום דכל מקדיש בעין יפה מקדוש דאפילו מי שסובר בעין רעה מקדיש סובר שהקדיש האילנות ג"כ אלא שאומר שפודה אותם על גבי קרקע עכ"ל. והנה רש"י ז"ל בד"ה ר"ש אומר לא הקדיש אלא חרוב המורכב וכו' כתב לא הקדיש אילנות שבה אלא חרוב וכו' ולפי"ז קשה איך מתוקמא רישא דברייתא דקתני הקדיש שלש אילנות וכו' הרי זה הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם כר"ש, וצ"ל דאילנות קטנים אלו נחשבים כמו תבואה זרועה כדתנן בפרק מכר את הבית, דמכר שדה מכר תבואה זרועה אבל אילנות גדולים ס"ל לר"ש דלא הקדיש משום דבעין רעה מקדיש הרי מבואר לרש"י דלר"ש דסבר בעין רעה מקדיש אם הקדיש קרקע לא הקדוש אילנות היפך מ"ש הלח"מ, הן אמת דרשב"ם ז"ל בב"ב דף ע"א ע"ב כתב וז"ל אלא חרוב ושקמה אבל שאר אילנות ממילא קדושים הם בכלל שדה כמו שמכורים בכלל שדה עכ"ל, והיינו כמ"ש בדף ס"ח ע"ב על מתני' את הקנים שבכרם שהם לצרכו כתב וז"ל בגמ' מפרש, וממילא שמעינן דהמוכר את השדה מכר את הכרם שכל אילנות בכלל, אחד גפנים ואחד כל אילן וכו' יע"ש ואולי גם על רש"י היינו יכולים להשוותו לרשב"ם ולפרש מ"ש לא הקדיש אילנות חוץ מחרוב ר"ל דאין צורך להקדישם משום דממילא הם קדושים כמ"ש רשב"ם שם, אבל הרגמ"ה ז"ל בד"ה ר"ש אומר וכו' כתב וז"ל אבל לא שאר האילנות משום דמקדיש בעין רעה מקדיש וא"כ א) אין הכרח דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כרגמ"ה ז"ל דאי אמרינן בעין רעה מקדיש דאז לא הקדיש אילנות, ב) לפי' הלח"מ למה נקט הרמב"ם אעפ"י שלא פירש כיון דלא זה הוא תכלית הדין, ג) דהטעם שכ המקדיש בעין יפה מקדיש היה לו לאומרו בסוף ההלכה ולא קודם. ולפי לשונו דהרמב"ם ז"ל נראה לי דהשמיענו שני דברים האחד דאפילו אם לא פירש קדשו האילנות משום דמקדיש בעין יפה מקדיש דאם בעין רעה האילנות לא קדשי, ושנית אחרי שבעין יפה מקדיש פודה האילנות בשווין:

שם הלכה כ"ו כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו' עיין להמשל"מ דפלפל בזה הרבה ובסו"ד כתב דסברת רש"י הלזו שכתב גבי שדה מקנה דגואל לפי דמים הקצובים לשדה אחוזה לא ידעתו היכא רמיזא וכעת הדבר צריך אצלו תלמוד עכ"ל. ולא זכר שר משנה ערוכה מחלוקת ת"ק ור"א ועיין להרש"ש דהעיר ע"ז בדף י"ד ע"א בד"ה ובשדה מקנה נותן את שוויו והביא דברי המשל"מ וכתב דאשתמיט מיניה ומהכ"מ משנה זו וגם מהרש"א בב"ב דף ע"ב ע"ב על פירשב"ם בד"ה שהוא שדה וכו' כתב ולשדה מקנה פודין בשוויו רש"י בחומש לא פירש כן ופלוגתא היא במס' ערכין עיי"ש:

תוכן העניינים

ויוסף שאול (אלישר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה