ויוסף שאול (אלישר)· הרב יוסף שאול אלישר
עבודה זרה
דף ב.
אסור לשאת ולתת וכו'. עיין הרא"ש שדקדק ברש"י דהוא סובר דבכל מו"מ איירי ממ"ש בדף ו' ע"א משום הרווחה דאזיל ומודה ועבר משום לא ישמע על פיך, ועיין מהרש"א דכתב דעיקר ראייתו ממ"ש ועבר משום לא ישמע על פיך עיי"ש, ואחרי נשיקת עפ"ר לא אדע מדוע לא דקדקו כן ממ"ש בד"ה ולפני עור דזבין בהמה וכו' דמשמע דלטעם משום הרווחה לא צריכינן לומר דזבין בהמה דוקא ואפילו זבין כל מילי דלא הוו לתקרובת ע"ז. והרא"ש הביא מר"ת כמה קושיות על פירש"י ומהן אחת דרש"י נקט הטעם דאזיל ומודה וטעם זה הוא בעיא דלא איפשיטא, שנית דאמאי לא אמרו נפקא מינה להיכא דמכר מידי דלא חזו לתקרובת ע"ז עיי"ש. והנראה לי בכוונת רש"י ז"ל שהוא לא רצה לפרש צדדי הבעיא משום הרווחה או משום לפני עור כמ"ש ר"ת והר"ן ז"ל דאי משום לפני עור היינו דוקא כשמוכר תקרובת ע"ז אבל בשאר מו"מ שרי דלא שייך אזיל ומודה עיי"ש, משום דקשה ליה דא"כ מאי קאמר אחר זה ולמאי נפקא מינה וכו' כיון דהנפקותא מפורשת בצדדי הבעיא דהוי נפקותא לענין דינא אי שרי מו"מ או אסור ולמה לנו נפקותא אחרת, ב. איך אפשר דבעיא כזאת תשאר בלי התעניונות לפשוט אותה כיון שיש נפקותא רבה לדינא, ג. מדברי הגמ' (דף ו' ע"ב) דקאמרה וצריכא דאי תנא לשאת ולתת משום דמרווח ואזיל ומודה וגם רבא דאמר בכלהו טעמא משום דאזיל ומודה נראה דשיטת הגמ' אזלא כאלו הדבר פשוט דטעמא משום דאזיל ומודה, ואי לא איפשיטא הבעיא מנין להו הפשיטות, ד. דלפירוש ר"ת בכוונת הבעיא אי משום הרווחא וכו' לא היה לו לומר ולמאי נפקא מינה כי אם ונפקא מינה שהוא סיום הבעיא, ולכן רש"י ז"ל מפרש דאדרבא הש"ס מפשט פשיט"ל דאפי' במו"מ אסור משום דאזיל ומודה לע"ז ולא מספק"ל כלל וצדדי הבעיא לאו לענין דינא הוא אלא באיזה לאו הוא עובר, והיינו דאי משים הרווחה ושייך בכל מו"מ דכיון דרווח ואזיל ומודה עובר בלא ישמע על פיך, או דילמא דאם בתקרובת ע"ז דהוא יותר חמור שעוזר להקריב לע"ז עובר בלפני עור שהוא יותר חמור, ועל זה קאמר ולמאי נפקא מינא ר"ל דודאי במו"מ שייך לאו דלא ישמע על פיך, ובתקרובת ע"ז ודאי דעובר בלפני עור ומאי נפקא מינה, וקאמר דיש אופן דאף בתקרובת ע"ז אין שייך לפני עור אבל לא ישמע על פיך שייך כיון דאזיל ומודה אבל אין שום נפקותא לדינא וזה הוא מ"ש רש"י במתני' בד"ה שאינן מעוטרות (דף י"ב ע"ב) ה"מ לזבוני להו דילמא מזמן ליה בהמה ואזיל ומקריב אותה לע"ז אי נמי דאזיל ומודה וכו' בדבריו אלו הדגיש רש"י צדדי הספק שבמכירת בהמה או שהוא מסייע להקרבה או משום דאזיל ומודה ועיון תוס' בד"ה מאי בינייהו דף י"ט ע"ב ועוד יש לפרש וכו' ולפי זה נסתלקו כל הקושיות של ר"ת על רש"י שהובאו בהרא"ש ותוס' ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל כפירש"י זה ולזה לא הזכירו הבעייא זאת ופסקו בפשיטות משום דאזיל ומודה: ומהרש"א ז"ל כתב וז"ל דהאי טעמא דלא ישמע על פיך שייך בכל מו"מ, ר"ל דהוא קאי לשיטת הרא"ש בעד ר"ת דלקנות מהם דבר שאינו מתקיים אסור משום דשמת ואזיל ומודה ובודאי דאיסורו הוא משום לא ישמע על פיך, אבל לרש"י טעמא דלא ישמע שייך בכל מו"מ, ועפי"ז אין מקום לדברי הרב קרני רא"ם בהשגתו דכתב וכמ"ש התוס' וכו' כיון דמהרש"א איירי על הרא"ש כמ"ש. וראיתי להרב פרשת הכסף על הרמב"ם הלכות ע"ז פרק ט' הלכה א' דהביא לשון רש"י על המשנה דכתב וז"ל וכולהו משום דאזיל ומודה וכו' והקשה עליו דאיך פשיטא ליה הטעם הזה והוא בעייא דלא אפשיטא ועוד הקשה עליו ממ"ש לקמן דף י"ב על מתני' עיר שיש בה ע"ז וכו' דכתב וז"ל ה"מ לזבוני להו וכו' דהוו איפכא ממ"ש כאן, והוא פלא דלא זכר שר דקושייתו הראשונה היא קושיית ר"ת הובאה בהרא"ש כמו שמבואר לעיל, וקושייתו השנית כבר הרגישו בה התוס' שם בד"ה עיר שיש בה וכו' עיי"ש:
דף ג.
תוס' בד"ה שאפילו עכו"ם וכו' ראיתי בספר אמרי צבי שכתב וז"ל במד"ר פרשת נשא פ' י"ג אצל דרשה דקרבנות נשיא יששכר הגירסא מלמד שאפי' עכו"ם המתגייר העוסק בתורה וכו' ולפי גירסא זו מיושב קושיית התוס' ד"ה שאפילו שהקשו מסנהדרין עכ"ל ופלא גדול איך אשטמטיתיה מניה דמר שקושיא זו של התוס' היא בעצמה קושיית הגמ' שם. על מימרא דריו"ח דאמר עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה מהא דאמר ר"מ מנין שאפילו עכו"ם וכו' ותירצה כתירוץ התוס' כאן. תוס' בד"ה הרי הוא ככהן גדול וכו' וז"ל להכי נקט כהן גדול משום דכתיב וכו' ודרשינן מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים גבי ממזר ת"ס שקודם לכהן גדול ע"ה אבל עכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול עכ"ל והיינו ככהן גדול ע"ה והדמיון הוא לגריעותא דממזר ת"ס הוא יותר גדול מכהן גדול ע"ה אבל עכו"ם הוא ככהן גדול ע"ה, וקשה דאיך מתיישב מלת אפילו דמשמע לא מבעיא ישראל העוסק בתורה דהוא גרוע ככהן גדול אלא אפילו עכו"ם ואם נפרש דהישראל ג"כ לא עוסק בתורה כי אם בשבע מצות בני נח וכמ"ש התוס' בדבור שלפני זה איך ידמה וישראל שעוזב כל התורה ולא עוסק כי אם בשבע מצות לכהן גדול שנכנס לפני ולפנים בשלמא בהוריות נקט לכהן גדול משום חשיבות דת"ח ממזר קודם אפילו לכהן גדול דנכנס לפני ולפנים, אבל לגריעותא הוה יכול למצוא דמיון אחר ולא כהן גדול, ועוד איזה אסמכתא יש לדמותם לכהן גדול:
דף ה.
תוספות ד"ה וצריכא וכו' עיין במהר"ם מה שכתב בכוונת דבריהם, ולפי פירושו איזה ראיה מביא מהמקראות, ועוד לשון הגמ' "ולמה עשו" לא שייך לפירושם והאחרון הכביד דאותה קושייא דהקשו לפירש"י יקשה גם להם וכי ממעשה העגל שנכתב בתורה ועד שחטא דוד ונתפרסם קבלת תשובתו היאך ידע היחיד לשוב בתשובה, ואגב ראיתי להגאון פורת יוסף שכתב וז"ל עיין מהר"ם שנדחק וי"ל דקשה להתוס' דאם על המעשה א"כ אין צריך אלא חדא ולמאי מבעיא תרתי עכ"ל ודבריו סתומים וחתומים ונ"ל בכוונת דבריו דשיטת הצריכותא הוא דאחד מהם מיותר דאחד מהם ודאי דצריך להכתב וע"ז באה הצריכותא איזה מהם יכתוב (וזה שייך כששניהם נכתבו בזמן אחד) לא כן אם הצריכותא היא על המעשים היה מספיק להצריך למה בא גם מעשה דוד לומר כלך אצל יחיד, אבל אין שייך לומר א"כ למה לי מעשה דישראל שקדם לו כל כך שנים ולעשות צריכותא ולפיע"ד נראה דגם התוס' מפרשי כפי' רש"י ובודאי דלא היה מספיק בזה שנגזר עליהם שחטאו אלא העיקר הוא מה שנתפרסם חטאם וגם קבלת תשובתם שבשביל זה נגזר עליהם שיחטאו ועיקר הצריכותא בודאי שהיא על פרסום חטאם בכדי להודיע על קבלת תשובתם אלא בכל זאת לשון הגמ' דאי אשמועינן וכו' ואי אשמועינן קשה גם לדברי התוס' דאיך שייך לעשות צריכותא בדברים שנכתבו בהפרש זמן של שמונה מאות שנה ולומר ולכתוב של דוד ולא לכתוב של ישראל ועיין להגאון שער אפרים שאלה נ' דהק' כקושיית מהר"ם ז"ל וכתב וז"ל ר"ל שקשה דל"ל להפסוקים למכתב חטאם כי הלא דוד וישראל לא היו ראויים לאותו מעשה אלא כדי ללמוד דרכי התשובה א"כ הו"ל למכתב רק החטא של ישראל וקבלת תשובתם וכ"כ גבי דוד ולמה לא חס הקב"ה על כבודם של ישראל ודוד ולא הו"ל למכתב שחטאו חטאים חמורים כאלו ישראל בע"א ודוד בא"א שהמה מחייבי מיתות וע"ז מתרץ הגמ' וצריכא למכתב חטאם שחטאו חטא חמור כזה וקבלת תשובתם שאפי"ה קבל הקב"ה תשובתם דאי אשמועינן יחיד וכו' הו"א דוקא יחיד מקבל הקב"ה שבים בחטא חמור כזה וכו' ואי אשמועינן צבור וכו' לאפוקי אי לא אשמועינן שחטאו חטא חמור הו"א דוקא חטא קל הקב"ה מקבל שבים ולא בחטא חמור לכן הוצרך למכתב חטאם וקבלת תשובתם עכ"ל ואחהמ"ר מע"ר הק' לא זכיתי להבין איך נתישבה קושייתו דמ"ל דהצריכותא היא על פירסום החטא הקל או על פירסום החטא החמור סו"ס איך ס"ד לומר דלשמועינן חטא חמור דדוד ולא אצטריך לפרט החטא החמור של ישראל דמאותו זמן עד ימי דוד מאין ידע היחיד שמתקבלת תשובתו על עון חמור וכו' ע"ב גמ' ומי בעינן כולי האי וכו' עיין למהר"ם דכתב שנתחלפו הפירושים שהפירוש שלפנינו ברש"י הוא שייך להתוס' ופירוש רש"י הובא בתוס' בד"ה ומי בעינן והנה לפירש"י שיטת הגמ' מבוארת דלאכילה אין לו טרדה וביום אחד סגי לא כן להקרבה טרוד הרבה לעסקי הקרבה וצריך ג' ימים וע"ז מקשה ומי סגי והתניא שואלים ודורשים וכו' דבכדי לדעת דיני הקרבן צריך ל' יום, אבל לפי' התוס' המובא ברש"י דלהקרבה לא זבין הבהמה עד שיחזור אחריה ג' ימים מאי מקשה משואלים ודורשים דהתם לא מדבר על קנין הבהמה, ועוד דקארי לה מאי קארי לה דהוא ידע דמשנתינו איירי בהקרבה דעל זה מקשה ומי בעינן כולי האי וכמו שהובא ברש"י "דחיישינן דזבין לה עכו"ם להאי בהמה לצורך אידו ג' ימים קודם לכן" וא"כ מאי מקשה ממתני' דד' פרקים דאיירי באכילה והיה לו להקשות תיכף ומיד ומי סגי בג' ימים להקרבה, ולא להמתין לתירוץ הגמ' הכא דלהקרבה וכו' כאילו היא אוקימתא חדשה מיהו לזה נראה ליישב דמעיקרא סבר דגם ההקרבה שלהם כיון שהיא לאכילה כמה דכתוב וקרא לך ואכלת מזבחו אשר חלב זבחימו יאכלו הרי היא כאכילה אבל כשתירץ התם דלאכילה וכו' הכא להקרבה ר"ל דאפי"ה אין לה דין אכילה אלא דין הקרבה, מקשה ומי סגי בג' ימים ולכל הפירושים ק"ל מאי מקשה משואלים ודורשים דפסח וכי כל הקרבנות הקרבים על גבי המזבח צריכים ל' יום בכדי שנדמה תקרובת ע"ז לקרבן פסח ואיך יתואר דכל הקרבנו' לא דמו לקרבן פסח רק תקרובת ע"ז מדמה אותה לקרבן פסח ואולי דמשום חומרא דע"ז אזלינן לחומרא וכיון דדין ג' ימים לא מצינו בשום קרבן והתנא ירד לתת זמן של ג' ימים א"כ נדמה אותו לפסח שצריך ל' יום וניזיל לחומרא ומתרץ דהטעם הוא משום בקור המומים. וראיתי לר"ח שכתב וז"ל בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו הנה יום אחד די לנו להכנת המועד ופרקינן גבי יו"ט שלנו דאכילת שלמים לעצמו הוא דקא זבין סגי ליה בחד יומא עכ"ל ולא זכיתי להבין מה ענין שלמים בכאן וכי ערב ר"ה ויוה"כ יש בו שלמים דף ו' ע"א גמ' והשתא דנפקא ליה מאתך להחיות זרע למה לו ממלת והשתא דקאמר מראה דקושיית הגמ' היא גם על מ"ד טרפה אינה יולדת והיינו דתיפוק ליה מאתך בדומין לך וכמ"ש התוס' דהכי דרשינן ליה במשה ולמ"ד יולדת גם בלא אתך קשה אליביה להחיות זרע למה לי כיון דאינו ממעט כלום ובכן אין מקום לקושיות התוס' אתך למה לי אלא דקושיית התוס' היא על תירוץ הגמ' ואפילו זקן וכו' דהכל ימעט מלהחיות זרע ואפילו זקן וסריס ואתך למה לי:
דף ז.
תוס' בד"ה הנשאל לחכם וכו' והא דאמרינן בירושלמי וכו' דלא שנוי בשום מקום הנשאל לחכם וכו' דלא אסרו אלא להתיר אחר אוסר וכו' עיון להרא"ש דהביא לשון ירושלמי חכם שטיהר אין חברו רשאי לטמא התיר אין חברו רשאי לאסור:
דף יא.
רש"י בד"ה ולא מדרכי האמורי אינה מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם עכ"ל קשה אמאי שבק מקרא שבגמ' ובחוקותיהם לא תלכו. תוס' בד"ה עוקרין וז"ל דבשלמא משום בל תשחית ליכא, עיין להרב לחם סתרים דהקשה וז"ל היכי אסיקו אדעתייהו לחלק ולומר דבשלמא בל תשחית התירו משום כבוד המלך אבל צער בעלי חיים אמאי ומאי אולמיה כיון דהאי לאו והאי לאו וכי היכי דניחא להו משום כבוד המלך לגבי בל תשחית ה"נ לגבי צער בעלי חיים יעו"ש אחהמ"ר אין מקום לקושייתו שדברי התוס' מפורשים שלא משום שנדחה הלאו של בל תשחית מפני כבוד המלך אלא שזה לא נקרא השחתה והביא דומיה דתכריכין לא כן בלאו צער בעלי חיים הוא עובר בלאו, ועיין בתירוצו שהוא דחוק מאד ע"ב בזמן שהדרך וכו' עיין רש"י דמפרש כשאין דרך יוצאה מאותה העיר שיש בה ע"ז לעיר אחרת זה הוא דרך מיוחדת וכו' וקשה מה יענה להברייתא לקמן (י"ב ע"א) ולא מתוכה לעיר אחרת וחכ"א בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור אם כבר יש יציאה מאותה העור לעיר אחרת איך יכול להיות דרך מיוחדת לאותו מקים דבריהם סותרים ועיין להר"מ שפירש שאם יש דרך אחרת ללכת לאותה העיר מלבד הדרך הזאת:
דף יב:
גמ' פרצופות למה לי וכו' וא"ת דנימא דפרצופות אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו דאינו נראה אסור מדנקטא הברייתא דין דאם אינו נראה בכולהו ובפרצופות לא נקטא זה ונ"ל דדין זה הוא פשוט דפרצופות הם רק שהמים עוברים מפיהם ומקלחים החוצה ובנקל יכול להתרחק איזה צעדים ולשתות או שיקבל המים בידו וישתה באופן דדין פרצופות לא אצטריך לא לענין איסורא משום דאין בו סכנה דאי לא שתי מיית ולא להתירא דלמה לו להראות דאין נראה מכיון דיכול לשתות בהיתר גמור כמ"ש, וראיתי להמרש"א שכתב ובהכי ניחא נמי משום התירא דאינו נראה קתני מעין ולא סגי ליה בהא דקתני פרצופות עכ"ל עיי"ש דדבריו תמוהים דלאו סיפיה רישיה דאחר שכתב דואינו נראה דמעין נקטיה איידי דנקט ברישא וכו' איזה קשר יש בהרגש שהרגיש שעליו כתב ובהכי ניחא, ועיין להרב קרני ראם דהצריך דבריו בצ"ע מטעם קושיא דסוף סוף לא ניחא, ולפי האמור אחהמ"ר אין מקום לקושייתם דשאני טובא דין מעין דיש בו סכנה מדין פרצופות שיש לו דרכים בהיתר גמור דהיינו שיתרחק וישתה או שיקבל המים בידיו וראיתי לשלטי הגבורים דכתב וז"ל וגבי ישב לו קוץ כתב הטור ואם אינו נראה כמשתחוה לה כגון שמצדד עצמו מותר, מעין המושך מים בפני עכו"ם לא ישחה וישתה ואפילו אי מיית אי לא שתי, פרצוף המקלח מים בכרכים לא יניח פיו על פיו וישתה מתני שנראה כמנשק לעכו"ם, מיימוני השמיט דין המעין משום דדין פרצופות והמעין חד הוא כדמוכח התם בגמ' בפ"ק דמס' ע"ז י"ב ונקט מנשק ושבק לה משתחוה משום רבותא דאיכא רבותא טפי במנשק שאינו כ"כ אסור כמו משתחוה וצ"ע בטור שהביא דין המעין וגם דין הפרצופות ובמעין פירש דאפילו מות אי לא שתי לא ישתה ובפרצופיט השמיטו, ועוד דגבי קוץ ומעות כתב דאם אינו נראה כמשתחוה מותר וגבי מעין השמיטו ובשלמא לגבי פרצופין בדין השמיטו דגם הברייתא השמיטה והטעם לדעתו הוא משום דבפרצופות אי אפשר שלא יהא נראה כמנשק, אבל גבי מעין דבברייתא שם איתא דאם אינו נראה כמשתחוה מותר למה השמיטו הטור עכ"ל ובאמת אחהמ"ר מכבוד גאונו דבריו נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם. ראשונה במ"ש דדין פרציפות ומעין חד הוא כדמוכח בגמ' דאין שום הוכחה מהגמרא שהם חד ואדרבה הוא פחות ממעין ולזה הקשו פרצופות למה לי דאפילו במעין שיש סכנה אסור כ"ש פרצופות והטעם דהרמב"ם לא פסק דין מעין הוא כמ"ש ה"ה דלא היה בנוסחתו. ב' ומה שהצריך צ"ע על דברי הטור דבמעין נקט אפילו אי מיית אי לא שתי ובפרצופות השמיטו הוא סייעתא למה שאמרנו דבפרצופות אין שום סכנה משום שיכול לשתות מחוץ לפיהם לכן אין צורך למצוא היתר באם אינו נראה ומטעם זה השמיטתו הברייתא ולא כמ"ש דאי אפשר שלא יראה כמנשק. ג' ועל קושייתו דהשמיט במעין דין דאם אינו נראה הוא פשוט שכיון דנקטיה בדין קוץ וממון דאפילו דלית בהו סכנה כ"ש במעין וכמ"ש מהרש"א, ועיין להרב פלפולא חריפתא על דברי הרא"ש שגם על דבריו יש לפלפל דף י"ג ע"א תוס' בד"ה אבל מהנה שרי וכו' ור"ת פירש דודאי כל מהנה אסור לבד מהכא וכו' וקשה דא"כ מאי כ"ש דקאמר ריו"ח נהנה אסור מהנה לא כ"ש כיון שבאותה הנאה יש בזיון לעכו"ם ונראה דריו"ח סובר כיון דמהנאה זאת עושין צרכי ע"ז כמ"ש התוס' ד"ה נהנין (דף מ"ד ע"ב) לא חשיבי בזיון. ע"ב רש"י בד"ה אלמלא וכו' עיין הגהות ב"ח שהגיה והשתא דשקלי מבעלי בתים קשיא לן מר' ירמיה ע"כ, ולא אדע אמאי מקשה רק מר' ירמיה ולא גם מר' יעקב והגמ' אמרה אלא הינהו היכי זבון והיה לו להגיה גם על ר' יעקב: דף י"ד ע"ב: עיין רש"י בד"ה בהמה גסה וז"ל מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת עכ"ל, והיינו להס"ד דהגמ' ובד"ה עגלים וסייחים כתב ואיכא למיחש לשאלה ולשכירות ולנסיוני והיינו להמסקנא ולא הבינותי ההכרח לשנות מדבור לדבור. תוס' בד"ה אמר רב וכו' ולמאי דהדר ביה רב ניחא עיי"ש, נראה לי בכוונת דבריהם למאי דהדר ביה רב מן הדין מותר למכור להם בהמה דאין לחשוד לרביעה כיון דחס על בהמתו אבל עכ"ז אם יש מקום שנוהגים שלא למכור משום חשד שמא שכנו או חברו ירבעה אסור וגם לגבי כותים אפילו דאין לחושדם ברביעה עכ"ז אם יש מקום שנהגו איסור משום דמוכרים אותה לעכו"ם, כמ"ש לקמן אסור ואין צורך למ"ש מהר"ם באריכות דף ט"ו ע"ב תוס' בד"ה והרי כלים וכו' ושמא י"ל דהוה ס"ד דמקשה דהכא נמי יש צד לתלות שלצורך שנה אחרת הוא קונה ואפי"ה אסור עכ"ל, וקשה דא"כ רב אשי אמאי לא הקשה מהמשניות שב"ה התירו וכי סתם לן תנא כב"ש. ונראה לי דרב אשי סבר כדברי רבה שחילק בין מצווה ואינו מצווה דבאינו מצווה אפילו שהתליה היא בדבר קל כגון לשחיטה זבנה דלמה ליה לקנות פרה חורשת דדמיה יקרים לשחיטה אבל כיון דאינו מצווה תלינן ביה, אבל במצווה כגון שבת צריך לתלותו בדבר יותר חזק וע"ז מתקיף רב אשי מכלים דהוי תליה בדבר קל דמה לו לקנות כלים לשנה האחרת, אבל כיון שאינו מצווה היה לו להתיר ולזה כיוונו התוס' באומרם שלצורך שנה האחרת הוא קונה, אבל רב אשי סבר דתליה בשחיטה הוי חזקה כמו בהוברה דאין אדם יכול בכל שעה למצוא קרקע כחפצו וגם פרה כזאת לא ימצא בכל עת והוי תליה בדבר חזק ולא תלוי במצווה ולא מצווה, וע"ז תירץ כל היכא דאיכא למתלי וכו' אבל כלים הוי תליה בדבר קל ובזה סרה קושיית מהר"ם מעל התוס' את זה למדתי מתוס' רבינו אלחנן:
דף טז:
תוס' בד"ה רב אשי וכו' דאי ס"ד דארי חיה דקה וחיה דקה אסורה וכו' עיי"ש דבריהם צריכים ביאור ועיין מהרש"א דהצריך דבריהם בצ"ע ועיין בס' לחם סתרים שהקשה ערימה של קושיות על דבריהם ואני אוסיף עוד להקשות על מ"ש וחיה דקה נמי אסורה וכי היה ס"ד דמותרת והלא בפירוש קתני במתני' וכל דבר שיש בו נזק אסור וחיה דקה בכלל כי ע"כ נ"ל לפרש דבריהם דהיא גופא קשיא להו דבשלמא אי ארי חיה גסה ואשמועינן ברישא דחיה גסה דיש בו נזק אסורה ואתא וכל דבר שיש בו נזק לאתויי חיה דקה שפיר אבל אי ארי חיה דקה ושמעינן מינה דחיה דקה נמי אסורה א"כ למה לי הסיפא וכל דבר שיש בו נזק נימא סתם כל חיה וכו' והייתי אומר שיש בו נזק אסור אבל שאין בו נזק יש חילוק אם הוא חיה דקה מותר לכ"ע ואם הוא חיה גסה למר כדאית ליה אסור משום מלאכה ולמר כדאית ליה מותר משום מלאכה אבל אסור במקום שנהגו שלא למכור דף י"ט ע"א אמר ר' אבדימי בר חמא כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו וכו' ועיין בח"א דכתב דאפילו בזולת מעשה וקשה דהוי היפך מה דאמר רב הונא דף י"ז ע"ב כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שעל זה דאג רבי חנינא בן תרדיון שלא ינצל. וי"ל דדברי הגמ' לעיל י"ז ע"ב קאי אמעשי דגמ"ח ודברי מהרש"א קאי על מעשה דמלאכה דוגמת וכל אשר יעשה יצליח דהיינו עניני עשיית מלאכה דף כ' ע"א מסייע ליה לרב דאמר רב אסור לאדם שיאמר מה נאה עובדת כוכבים זו מיתיבי מעשה ברשב"ג וכו' ולאסתכולי מי שרי מתיבי וכו' ותירצו קרן זוית הואי, הנה מהתירוץ נראה דהתיובתא היא דוקא לרשב"ג ולכאורה גם לרב דתלה האיסור באמירה נראה דראיה מותר דאם לא כן איך יחנם אם לא שראה, ואם נאמר דרב איירי שבמקרא ראה עובדת כוכבים גם על רשב"ג נאמר כזה, ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דרב איירי במקרה שראה, אבל רשב"ג שאמרו עליו וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר זאת אומרת שהסתכל בה וע"ז איתיביה שאסור להסתכל ובערכין דף י"ד הגירסא שם מה נאה כנעני זה. ועוי"ל דלפי תי' הגמ' ורב אודויי וכו' א"כ גם רב מודה בעובדא דרשב"ג דשרי לאיסתכולי כדי להודות לה' וע"ז פריך לתרויהו ולאסתכולי מי שרי:
דף כג.
ממאי דלמא דכ"ע לא חיישינן לרביעה וכו' לא ס"ד דקתני סיפא וכן הים ר"א פוסל וכו' ודלמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בפרה דדמיה יקריה וכו' אלא הא דתניא לוקחין מהם בהמה מני לא ר"א ולא רבנן וכו' עיי"ש והנה בסוגיא זו נתעוררו לי איזה דקדוקים, א' כשהקשו ודילמא דכ"ע לא חיישינן לרביעא וטעמא דר"א משום כדרב יאודה אמר רב, אמאי לא תירצו א"כ משנתינו דאין מעמידין דקתני משום דחשודין על הרביעה מני, ב' אמאי לא דחו סברא זו מטעם הסיפא וכן היה ר"א פוסל וכוי. ג' כשהקשו ודלמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא בפרה דדמיה יקרים אמאי לא דחו זאת מטעם הסיפא דדוקא ר"א פוסל בכל הקרבנות אבל רבנן מכשירים ולמה לו להביא ברייתא דלוקחים ולא מאותה משנה עצמה דקתני ולא זאת אלא אף כל קרבנות הצבור והיחיד וכו' ופירושו דפליגי. ע"ב וכי תימא הכי נמי והאמר רב יאודה אמר שמואל שאלו את ר"א וכו' ועוד קתני סיפא לשנה האחרת נולדה לו פרה בעדרו וכו' ופירש"י בד"ה ועוד לשנה הבאה וכו' אלמא לית ליה קיחא לר"א ק"ל אמאי לא מקשה ישר מר"א דידיה אדידיה דהוא אסר לקנות פרה מעכו"ם ואיך נכנסו חכמי ישראל אצלו לקנותה ולמה תלו קושייתם על ר' שילא וי"ל דהמקשן כבר ידע הסיפא דקתני אמ"ל ר"א משם ראיה ישראל היו משמרים אותה וכו' ור"א דאסר במקום דאין משמרים אותם ולא מק' אלא לר' שילא דתלי טעמא דר"א משום קיחה תחי' הק' לו מן הרישא ושוב הק' לו מן הסיפא דאפילו אם משמרים אותה סו"ס היא נקחית מן העכו"ם:
דף כז.
גמ' וסבר ר' יהודה וכו' לכאורה קושיה זו שייכה ישר להברייתא דר' יהודה מתיר בכותי ואיזה קשר יש עם התירוץ ברופא מומחה ונראה לו דלהברייתא לא היה קשה דר' יאודה סובר דכותי קודם לעכו"ם דאם אין מוהלים כי אם עכו"ם וכותי מבכרים את הכותי משום דעכו"ם יש חשש שפיכות דמים וחמירא סכנתא מאיסורא, וברייתא דאוסר בכותי איירי שיש ישראל אבל אינו מומחה כמו הכותי, וראיה דהברייתא נקטא עיר שאין בה ישראל ובברייתא השניה לא נקטה כן אבל לתירוץ הגמ' ברופא מומחה שאין בו סכנת שפיכות דמים אלא אולי גזרה אטו רופא עכו"ם שאינו מומחה ועכ"ז התיר ר' יאודה בכותי אם כן קשיא:
דף כח.
תוס' בד"ה מכה של חלל פירש הקונטרס שכנגד חלל הגוף וכו' וברש"י שלפנינו הגירסא בחלל גופו והיינו כהירושלמי ולגירסת התוס' קשה איך מיישב שיטת הגמ' מהיכן מכה של חלל מן השפה ולפנים וכו':
דף כט:
תוס' בד"ה יין מנלן בסו"ד כתבו ומרבה להו לקמן בפרק ר' ישמעאל דף נ"א ע"א מזבח כל כעין זביחה ומניסוך זריקה המשתברת כגון שבר מקל לפניה ע"כ ולא מצאתי ילפותא זאת שצריך משתברת מניסוך כ"א דבעינן כעין פנים והיינו זריקה משתברת והילפותא היא מזריקה ולא מניסוך ונראה שסמכו על מ"ש במס' סנהדרין דף ס' ע"ב דפריך בגמ' ולתני זורק אמר אביי זורק היינו מנסך שנאמר בל אסיך וכו':
דף לא:
תוס' בד"ה מפני מה אסרו וכו' ושמא בימי האמוראים אסרוהו ע"כ. נ"ל דבזה מתרצים קי' הר"ן דאם איסורו משום חתנות הרי הוא כמו פת וא"כ אמאי נהגו בו רב פפא ורב אחאי היתר מחוץ לחנות העכו"ם והר"ן תירץ משום דפת רוב סידורו ומלאכתו הוא ע"י נשים יש בו חשש חתנות יותר, והתוס' מחלקים דאיסור פת הוא מימי התנאים לא כן איסור שכר הוא מימי האמוראים:
דף ל"ה ע"א: גזרה חדשה היא וכו' וכדעולא וכו' ק"ל א"כ לא היה לו לר' יאושע לומר לו טעם מוטעה שמעמידין אותו בקיבת נבלה שמזה באמת היה יכול להטעותו וכמו שהקשה מקיבת עולה ועוד ק"ל דבשלמא לגזרה משום ניקור היא גזרה חדשה ולא רצה לגלות לו אבל לשאר התירוצים שבגמ' משום עור נבלה ושומן חזיר וכו' הרי אלו אינן גזרות חדשות ולמה לא גילה לו הטעם וי"ל דסו"ס איסור הגבינה הוא גזרה חדשה ויש מקום שיפקפקו בטעמו שאינו ודאי שמעמידין אותה בעור קבת נבילה או שמושחין אותה בשומן חזיר. ע"ב רש"י בד"ה וכבשין וכו' ורגלים של בהמה בחומץ, נראה דהאי דדילג על יין דקדם במתני' משום דבא להודיענו שלא תאמר דמלת וחומץ היא נפרדת והיא בכלל הדברים האסורים, ועיין תוס' יו"ט:
דף ל"ו ע"א: תוס' בד"ה בשלמא וכו' לכך נראה לר"י וכו' והנה מלבד דקשה דעיקר הטעם דר' יאודה דהתיר הוא משום דלא פשט וכו' חסר בדברי שמואל, אלא דהוא תלה טעם ההיתר משום דקסבר נותן טעם לפגם מותר דבר דגם האוסרים עצמם ס"ל כן, ועוד לס"ד דהמקשה דלא ידע דשמן לא פשט וכו' תקשה ליה מה הבין בדברי שמואל דאמר בשלמא לדידי וכו' אלא לדידיך וכו' כיון דיסוד דבריו בנויים על זה שמדניאל פשיטא דפשט לא כן מתלמידי ב"ש והלל לא פשט, עוד ק"ל על תירוץ הגמ' דשמן לא פשט איסורו אמאי לא הקשו ומה יענה רב על דברי שמואל דאמר אלא לדידך וכו' ופשיטא דמדניאל פשט איסורו וכו' דהוא רב ס"ל דעל לבו שם ולכל ישראל הורה ומה שהשיב לשמואל שמלאי לודאה קא אמרת אין בזה שום תשובה דסוף סוף ר' שמלאי לא אמרה מדיליה אלא סיפר עובדא דר' יאודה נשיאה התיר והיכי מצי מתיר איסור שאסר דניאל ושפשיטא דפשט איסורו והא ראיה דעד תלמידי ב"ש והלל היה נוהג איסורו בעיר והם הוסיפו בשדה, ובתוס' ד"ה ור"י הנשיא וכו' כתבו משם רשב"ם דפריך בין לרב בין לשמואל ובודאי דהוא לא מפרש כפי' ר"י דתירוץ דלא פשט איסורו נכלל כבר בדבריו בשלמא לדידי וכו':
דף מ.
תוס' בד"ה כאן בפתוחות וכו' לכך היה מפרש הר"ר אפרים להפך עיי"ש, והנה לסברת הר"ר אפרים קשה למצוא טעם דבסתומות צריך שתים דבודאי הוא לא חולק על רש"י דבציר טמא לא מתהוה כילבית אפילו אחת א"כ סתומות יהא מספיק אחת להכשיר ואולי דלזה גם הרא"ש הרי"ף והרמב"ם לא פסקו כסברתו אבל הר"ן לא פירש כפירש"י דכתב וז"ל וציר שאין בה דגה כילבית, ציר דגים והיה דרכן לתת בתוך הציר דג אחד או שנים מאותו המין לראיה שממנו נעשה ציר זה וכו' (ועל מתני' ציר שיש בה דגה כתב מפרש בגמ' ובגמ' השתא אחת אמרת שרי תרי מבעיא לא פירש כי אם לפירש"י) ואחהמ"ר לא יכולתי לכוין לפירושו הקושיא השתא וכו' נימא דהכל תלוי במנהג אם המנהג הוא לשום אחת שרי באחת ואם המנהג לשים שתים צריך שתים ומה ענין פתוחות וסתומות או נימא דשתים הוי חידוש דלא ניחוש דמשקר העכו"ם ובכוונה שם שתום דאם תמות האחת תשאר השניה. תוס' בד"ה נמצאת כילבית וכו' לא ידעתי אמאי לא כתבו דבריהם על מתני' וציר שאין בה דגה כילבית וכו' דלרש"י אם היא פתוחה אי אפשר לומר שאין בה אפילו כילבית אחת דמכלל דאם היה אחת כשרה והא בעינן שתים וצריכים לומר הכשר כילבית ואם היא סתומה ר"ל אפילו כילבית אחת דאם היה בה אחת היתה כשרה ולהר"ר אפרים להפך. ע"ב גמ' וכן יין תפוחים של עכו"ם הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה צ"ל ומן הספינה, וכן באמר רב ששת וכן לכהן וכו' ומן הסלולה צריך להגיה ומן הספינה. אמר רב יאודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים וכו' ראיתי להר"ן ז"ל שפירש דרב יהודה אמר שמואל בא לתרוצי תירוץ אחר עיי"ש מלבד דלשון אמר רב יהודה דנקט איננו לפי שיטת הגמ' דהול"ל רב יהודה אמר שמואל אמר וכאשר ראיתי להמש"ל ז"ל בפרק ז' הלכה ו' שהרגיש בזה עיי"ש עוד יש לדקדק דעיקר התירוץ חסר מן הספר כיון דקושיות הגמ' הוא על יסוד דמשמע להו דמשום שהן נעבדים היינו שידוע שנעבדין וע"ז הוה צריך לתרץ דלאו דוקא נעבדין אלא חששא, ועוד דפעם בשנה דנקט ר"מ הוא מיותר דבשלמא לפירש"י היינו דבמקומו של ר"מ עובדים אותו פעם בשנה אבל לפירושו דהוי החששא שמא איש אחד במקרה עבד אותו אין שייך לומר בשנה, וגם לשון שהם נעבדים משמע בבירור ולא חששא, ועוד דללישנא קמא דאמר מחלוקת בשל כפרים אבל בשל כרכים ד"ה מותר מאי טעמא לנוי עבדי להו קשה דמה בכך אף דעבדי להו לנוי עכ"ז יוכל להיות שאיש אחד יטעה ויקבל אותו לאלוה. דף מ"א ע"ב ואבע"א ספק וספק הוא וכתב רש"י ז"ל בד"ה כדי שתהא בהמתו וכו' וז"ל אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע וכו' ונראה דבזה מתרץ גם דקדוק אחר דלמה אמר ספק וספק דהרי הוא ספק ספקא ספק אם טבלו ואם תמצא לומר טבלו חזקה על חבר וכו' אבל לאכול קבע לא הוי ספק ספקא:
דף מב.
ובא כהן וכו' ראה זה פלא שרש"י כתב שהכהן היה חכם ומורה הוראה והתוס' כתבו שאותו כהן שוטה היה וכו' וראיתי להרב אמרי צבי שכתב שפלוגתייהו תלוי בגרסייהו דרש"י דגרס מציק אם כן הביא בחזקת היד את הכהן החכם ומורה הוראה שיורה לה ישיבת ימי הטומאה אבל התוס' דגרסי מוסק בודאי שכהן זה הוה שיטה דמי שמך לבא לשפת הבור להטמא. ע"ב תוס' בד"ה המוצא כלים וכו' ה"ה דאפילו צורת דרקין לבדה וכו' אלא נקט כלים לרבותא וכו' נ"ל דהתוס' הרגישו מ"ש מהר"ם על תוס' בד"ה ולית ליה (דף מ"ג ע"א) דדרקון לבד הוא יותר חידוש דאפילו שאין בו סימנים לא מייאש אבל על כלים כיון דיש לו סימנים בכלים ודאי דלא מייאש וע"ז כתבו ה"ה וכו' אלא נקט כלים לרבותא וכו' אך את זה ק"ל דאמאי לא תירצו דנקט כלים לאשמועינן שריותא דרשב"ג על כלים מבוזין, ונ"ל דזהו כוונת תירוצם דנקט כלים לרבותא דאף על גבי כלים פלחי להו דלא תימא דדוקא דעל תכשיטים פלחי להו אבל אלו שעל כלים דמשתמשים בהם לא לזה נקט כלים ורשב"ג חולק על זה דף מ"ה ע"א תוס' בד"ה אמר ר"ע וכו' ונראה דתלמיד חבר היה לו ר' יוסי הגלילי לר"ע וכו' והנה קושייתו מברוריא אשת ר"מ שהיה מתלמידי בתראי דר"ע ואמרה לו גלילי שיטה לא מתרצא ויוכל להיות שאחרי ר"מ נכנס ר' יוסי הגלילי תלמיד לר"ע ונעשה לו תלמיד חבר:
שם תוס' בד"ה ת"ק סבר וכו' עיין מהרש"א דכתב וז"ל ונ"ל לפי"ז דנוי דהר שרי וכו' דאם לא כן הדרא קושיא לדוכתא וכו' עיי"ש ולא זכיתי להבין מה הוסיף על דבריהם דדבריו אלו מבוארים די בדברי התוס':
דף מח:
תוס' בד"ה לא ישב בצילה וכו' אבל אשרה עשויה לצל אי נמי חומרא דע"ז שאני עכ"ל וקשה מאי מקשה בגמ' פשיטא דהרי הוא חידוש דלא דמי לצל היכל שאמרו שם על ריב"ז שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו: שם גמ' לא ישב בצילה פשיטא וכו' נראה דהאי דלא משני אגב דבעי למתני ואם ישב טהור תני נמי לא ישב וכן למאן דמתני לה אסיפא לישני ליה אגב דתני לא ישב נקט נמי ואם ישב טהור כדרך שיטת הגמי, די"ל משום דהטעמים שונים דטעם דלא ישב משום דמתהני וטעם דאם ישב טהור משום דאין שום טומאה שמאהיל עליו:
דף נ.
גמ' וסבר ר' ישמעאל שתים מותרות וכו' ופירש"י בתוך ארבע אמות מותרות עכ"ל נראה כאלו הקושיא שייכה על ר' יצחק בר יוסף והלא בלא רב יצחק בר יוסף כ"ש דקשה דבמתני' קתני שלש בצד מרקוליס אסורות ובברייתא קתני אפילו מרוחקות ובשתים קתני מותרות אפילו שהם בצד מרקוליס ובברייתא קתני שאפילו בתפיסה לו אסורות והתוס' בד"ה וסבר ר' ישמעאל וכו' כתבו וז"ל פירוש בתוך ד' אמות ונ"ל דה"ה דהוה מצי לאקשויי וסבר ר' ישמעאל חוץ לארבע אמות מותרות וכו' כאלו הקושיא היא דוקא על רב יצחק דביאר מתני' בצד ד' אמות והלא כ"ש דהיה קשה כאמור. תוס' בד"ה ה"ג בנן של קדושים וכו' וא"ת מה חסידות יש בזה וכו' ושמא בצורתא דזוזא דרגיל לראות בה תדיר לא שייך בה הפנאה ואפי"ה לא מסתכל עיי"ש ונ"ל דכתבו ושמא משום דבלי חילוק זה יש בו רבותא וכמ"ש התוס' בד"ה שלא יהרהר (דף כ' ע"ב) דמ"מ רבותא היא ממה שהיה מציל עצמו מהרהור וכו' עיי"ש וכאן ג"כ כיון שרגיל לראות בה תדיר והוא נזהר איכא חסידות אלא שיוכל להיות ג"כ שמותר מצד דלא שייך בה הפנאה אפי"ה לא היה מסתכל:
דף נ"ח ע"א: תוס' בד"ה איקלע וכו' וז"ל ועוד דבר תימא הוא שיאמר רבא טרוק גלי שלא יבא רב הונא וכו' ועוד קשיא לשון דלא ליתו אינשי וכו' יעו"ש ולא אדע מדוע לא יפרשו דרבא פקד על השמש שכשיבא רב הונא אצלו בכדי להתווכח עמו שיסגור הדלת אחריו בכדי שלא יכנסו אנשים ויטרידו אותו בשעת הויכוח ולזה כיון רש"י שכתב שמתיירא מרב הונא שלא יקפחנו בהלכות וכו' ורצה שלא יהיו עוד אנשים בחדרו:
דף ס:
בגמ' טעמא דאין מניחו הא מניחו שרי ש"מ וכו' עיין רש"י בד"ה זה היה מעשה וכו' דדקדק מהרישא דמתני' דכשכתב התקבלתי הרי אין לו מלוה על היין אבל יש לו חוב עליו וכמו כן כתבו התוס' בד"ה דייקא נמי עיי"ש וקשה ממה נפשך אי איכא ראיה מהרישא אמאי לא נקט סתמא דתלמודא ראיה מהרישא ואי אין ראיה כמ"ש הר"ן ז"ל שזה מראה ערמה או כמ"ש הרש"ש דכיון שכתב התקבלתי הרי לא נשאר לו שום חוב על הישראל א"כ אמאי נקטו הם ראייתם מהרישא:
דף סה:
תוס' בד"ה ואם היו מבוקעות וכו' נ"ל שיש טעות סופר וצריך להגיה בד"ה ידיחם וכו' ועיין תוס' יו"ט:
דף סח:
תוס' בד"ה אמר רבא וכו' וקי"ל כרבא דאמר נותן טעם לפגם מותר אף בשרצים ונפקא מינה דכשאינו בן יומו וכיוצא בו מותר אף בשרצים עכ"ל דבריהם אלו צריכים ביאור וראיתי צורך לבארם לפיענ"ד והיינו דבאומרם וכיוצא בו רצונם לומר דכמו דכלי שאינו בן יומו דהוא ודאי נותן טעם לפגם ומותר כיוצא בו בשרצים כשהוא ודאי נותן טעם לפגם הוי מותר לאפוקי כשנפל לשיכרא ולחלא דמשבח דהוא אסור, זה נ"ל בכוונת דבריהם עכ"ז מלת ונפקא מינה מיותרת. וע"ז פניתי להגאון ר' עזרא עטייא שליט"א ראש ישיבת פורת יוסף יכב"ץ, וזו היא תשובתו לכבוד ידידי הרב..... כמוהר"ר יוסף שאול אלישר שליט"א ש"ר האלף על דברת דברי התוס' בע"ז ס"ח ע"א בד"ה רבה אמר בסו"ד וקי"ל כרבא דאמר נוט"ל מותר וכו' ונפקא מינה וכו' הנה מעכ"ת לא ביאר מאי דקשיא ליה, ואנכי אבאר דבריהם דלכאורה הה תמוהים דלכאורה נראה דלסברת רבא דקי"ל כוותיה דווקא בשכרא וחלא העכבר אוסר משום דמסתפקא לו דילמא אשבותי אשבח אבל בשאר משקין ודאי פוגם וא"כ למה הוצרכו לומר ונ"מ כשאב"י והלא יש נפקותא גדולה בשאר משקין ועוד קשה טובא דזה שכתבו התוס' ונפקא מינה כשאב"י דר"ל אם בשלו שרצים בכלי ואחר כ"ד שעות בשלו בו וע"ז כתבו התוס' דשרי משום דהוי נוט"ל ממה נפשך מה הדבר שבישלו אם בישלו שאר משקין שהעכבר פוגם בהם מאי איריא אינו ב"ו אפי' ב"י נמי ואם בשלו בו שכר אמאי שרי משום שאינו ב"י כיון דעכברא בשכרא אשבוחי משבח מה יתן ומה יוסיף כשאב"י ואין לומר דכשאב"י פוגם יותר ואפי' בשכר פוגם דהא אשכחן בפ' אין מעמידין גבי קורט של חלתית ד' ל"ט דאיתא התם מ"ט משום דמסתפקא ליה בסכינא אע"ג דאמר מר ניט"ל מותר אגב חורפיה דחלתיתא מסליא ליה שמנוניתא ע"ש ונראה ליישב קושיא זו דודאי התי' כוונתם שנתנו בו שכר דאף ע"ג דעכברא בשכרא אשבוחי משבח עם כל זה הכא שרי משום דאיכא תרי נותן טעם לפגם העכברא נתן טעם בקדירה והוא פגום אפי' בן יומו וכשעבר כ"ד שעות הוי פגם שני דכיון דאיכא תרי פגמי אפי' בשיכרא שרי ועל קושיא א' מצאתי בב"י יו"ד סי' ק"ג שהביא מחלוקת יש מי שסובר דוקא בחלא ושיכרא אוסר אבל בשאר משקים שרי כמ"ש לעיל ויש מי שסובר דאפי' בשאר משקים אוסר חוץ מן היין ויש סברא ג' דעת הרא"ש בתשובה דאפי' ביין אוסר ואפשר דעת התו' כסברא האמצעית ומה שלא נקטו דנפקא מינה ביין דזה נכלל כדבריהם דנקטו וכיוצא בו והכוונה על היין א"נ דהוה מצו למנקט נ"מ בשאר משקין והאי דנקטו נ"מ שאינו בן יומו היא גופא אתא לאשמועינן דאפי' בשיכרא שרי כשאינו בן יומו וכמ"ש לעיל ומ"ש התו' ונ"מ כוונתם לומר דאנן קיי"ל כרבא דנ"ט לפגם מותר אף בשרצים לאפוקי מסברת ר"ש דסבירא ליה דעכבר אף נ"ט לפגם אסור משום דחדוש הוא וכו תימא מה נפקא מינה אם הלכה כר"ש או כרבא דהא אפי' לרבא עכברא בשיכרא אשבוחי קא משבח ע"ז כתבו נ"מ כשאינו בן יומו דלר"ש אסיר כיון דחדוש הוא אין חלוק בין לפגם בין לשבח אבל לסברת רבא שרי וכיוצא בו היינו או שאר משקים או על היין וכמ"ש לעיל וק"ל. בכבוד רב נאם ידידו הצעיר עזרא עטייא ס"ט דף ס"ט ע"א תוס' בד"ה מ"ש רישא וכו' וא"ת לישני ליה דרישא איירי בשלא הודיעו שהפליג כדתניא אם היה בחזקת המשתמר מותר והיינו כשלא הודיעו שהפליג עכ"ל והרואה דבריהם ירגיש דהם בניגוד למה שכתבו בדיבור שלפני זה ועיין מהרש"א מה שרצה לישב דבריהם ולקוע"ד לא זכיתי להבין ולהתאים דבריהם לפירושו ועל הכל דסתמא דתלמודא רצה להביא הבריתא בכדי לבאר היכי דמי בחזקת המשתמר דקתני מתניתין ולבסוף יוצא דהוא מבאר הבריתא מכח משנתינו ומה דחקם להביא ראיה זו ממתניתין:
דף סט:
זונה עכו"ם וישראל אצלה חמרא שרי נהי וכו' עיין להר' לחם סתרים ז"ל דהקשה דאמאי לא קאמר הטעם דזילא עליהו כמ"ש בזונה ישראלית יע"ש ואהמ"ר ויקרה לא זכיתי להבינו דנהי אמנם צריכים אנו לטעמא דזילה בעניהו אבל טרם כל צריכים אנו לדעת מה הוא עמדת הנואפום בענין הניסוך דבעכו"ם אנן סהדי שברצונם דוקא לנסך וא"כ כיון דהיא זילה בעיניהו אסור, אבל בישראלים סד"א כיון דיצר דעבירה תקיפו עליהו לא איכפת להו גם לתת לזונה לנסך וכמו דאיתא באותו מעשה דאמר מאן דעביד הא אכיל הא אבל כיון דאשמועינן נהי דיצר דעבירא תקיף עליהו אבל לא יצר דיין נסך מועיל הטעם דזילא בעיניהו, והר"מ כלל בתוך דבריו את ב' הטעמים כמ"ש אי מחן עליה וכו' זנ"ל פשוט:
שם ע"ב בד"ה ורשב"ג וכו' וא"ת ולימא ר"י דפליג בשל טיט וכו' יעו"ש ונ"ל לתרץ דאם פליגי בשל טיט מה יענו רבנן ע"ד רשב"ג ומ"ש ורבנן וכו' הוא סיום תירוץ ר"י דאל"כ מאי האי דקאמר ורבנן וכו' ע"ד ר"י כאילו דלדברי האומר דפליגי בטיט לא קשיא ורבנן וכו' הלא כ"ש דהוה קשיא ואין להם תירוץ:
דף עב:
רש"י בד"ה ומשני לא שפחסתו צלוחיתו וכו' וז"ל והיא גופא איצטריכא לאשמועינן דלא תימא הא נמי דמיא לניצוק ולא תתסר וכו', לכאורה מדבריו אלו הרי נפשטה הבעיא דאם ר"ח איצטריך ליה לאסור בפחסתו צלוחיתו בכדי שלא נטעה לדמותו לניצוק ונתיר אותה הרי דפשי"ל דניצוק לא הוי חיבור ונ"ל דמילת תבעי, היא מדברי ר"ח עצמו דהוא מס"ל ואיצטריך לאשמועינן דלצד דניצוק מותר לא דמי זה לניצוק ועיין הרש"ש על הגמ':
דף עג.
רש"י בד"ה ה"ג לא חמרא דהתירא וכו' עיין מהרש"א דכתב וז"ל מיהו לא מצו למימר כסברת המקשה וכו' דכיון דלא נפלה בב"א וכו' קמא קמא בטיל כמו במשהו מב"מ וכו' עי"ש ולא זכיתי להבינו לפע"ד דאם מיירו בנפל איסורא לגו התירא מאי מיתי ראיה ממשהו דאוקמא דנפל היתירא לגו איסורא א"כ לי"ל קמא קמא בטיל והי"ל לדמותו לדין רב דימי אמר ריו"ח המערה וכו' דאמרינן ק"ק בטיל, והרב ק"נ הקשה על מהרש"א וכתב וז"ל מ"מ היכא דמעיקרא נפל בנו"ט הס"ד דמ"ד שיתבטל וכו' גם דבריו אלו לא זכיתי להבינם כיון דהמקשה לא חשב דנפל בנו"ט בב"א כ"א טיפה טיפה וע"ז מקשה דהרי נאסר בנו"ט ולא אמרינן ק"ק בטיל והמתרץ תירץ דנפל היתירא וכגון דנפל בב"א:
דף עו.
כל יום הוי גיעול לחבירו וכו' וק"ל דמה יענה למוצאי שבת דאין בשבת שלמים והוי נותר א"כ לבעי ליבון, והרציתי קושיתי זאת לפני שני גאונים הרבנים ר' ש. פילאנסקי שליט"א ור' עובדיה הדאיה שליט"א ושניהם כתבי לי לעיין בס' חותם סופר יו"ד סי' קי"ב ושם באמת ירוה צמאון המעין בכמה דקדוקים אחרים שירגיש המעין בסוגיתינו. אמר המחבר בדרך לימודי במ' ע"ז עברתי גם ע"ד הרמז"ל השייכים למסכת, ובאיזהו מקומן נתקשיתי באיזה דברים ואמרתי להציגם פה בסוף הספר. הרמב"ם הלכות ע"ז פרק ב' הלכה ט' מגדף שחזר בו תוך כדי דבור וכו' כתב הכ"מ וז"ל וצ"ע בפרק הנשרפים גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה עכ"ל לא זכיתי להבין קושייתו דשם נאמר על החבישה ולא על התראה, ואם נפרש כוונתו דזה שנהרג בלא התראה היתה הוראת שעה ואין ללמוד משם לא שייך לזה לשון וצ"ע דנקט דנראה שיש סתירה לדברי רבינו, אבל נ"ל בכוונת קושייתו דמשם יש ללמוד דצריך התראה דהרי אמרו דחבישה הוראת שעה היתה דאם באמת כמו שפסק הרמב"ם דאין צורך בהתראה א"כ שפיר חבשו אותו שאם יצא דינו ליהרג יהרגו אותו כיון שאין צורך בהתראה אבל אם צריך התראה למה חבשו אותו שאפילו שדינו ליהרג הרי חסרה התראה וע"ז אמרו הוראת שעה שאפילו שהיה צורך בהתראה עכ"ז הוראת שעה היתה מזה נראה דבעלמא צריך התראה. בפרק ג' הלכה ט' העושה ע"ז לעצמו וכו' וכן העושה ע"ז לאחרים, מקיר הלכה זו עיון בהרא"ם פרשת יתרו שהביא מהמכילתא וכתב הלח"מ והעושה ע"ז לעצמו וכו' וז"ל קשה היכא דאחרים עשו לו אמאי לוקה והא הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' ולי קשה דאם עושה הע"ז הוא ישראל אין שליח לדבר עברה ואם הוא עכו"ם אין שליחות לעכו"ם שילקה על ידו ועיין בספר חקרי לב ח"ב יו"ד סי' י"ב שהאריך בזה דאין שליח לדבר עברה ועל השגת הראב"ד ז"ל דהוי לאו שבכללות וכו' אין שום דמיון דלא תעבדם הוי לאו שבכללות כמו לאו דלא תאכלו על הדם וכמו שדקדק רבינו וכתב (בהלכה ו') ואינו לוקה על אחד מהם לפי שאינן בפירושו אבל לאו דוכל תמונה הוי כמו לאו דלא תעשה כל מלאכה דכלל כל מין מלאכה. פרק ד' הלכה ו' ובין שהודחה כולה וכו כתב הכ"מ וז"ל ומ"ש בפרק שאחר זא ואם הודחו רוב העור אחריו נסקל היינו לומר דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעכו"ם ודבריו אלו צריכים ביאור דמאי ק"ל הלא בתחילת דבריו הוקשה לו מדברי הרמב"ם אלו ויצא לחלק בין נעשות כוונתו ללא נעשית כוונתו, ואם כוונתו דבנביא לא שייך נעשית כוונתו א"כ אמאי צריך עד שיודחו רוב העיר. לא היה לו לכלול בקושייתו גם דברי הרמב"ם אלו אחר שלא יתיישבו בתירוצו. ועוד דאם כמ"ש דנסקל דוקא משום מתנבא לע"ז למה תלה הרמב"ם הסקילה באם הודחו רוב העיר דמשמע מזה דאם לא, הוא נסקל והיה לו לתלות הסקילה בכיון שנתנבא נסקל, ועוד שלא היה לו להרמב"ם להשמיט דין זה דגם אם הודחו איזה אנשים דנסקל ועל הכל מה שכבר הקשה הלח"מ דדין מתנבא לע"ז אינו בסקילה כי אם בחנק (עי' בס' עבד המלך בה' עכו"ם פנה ה"א תוך אות ג'). פרק ו' הלכה אי העושה אוב או ידעוני וכו' היה שוגג מביא חטאת קבועה עיין להרב לח"מ שהקשה על הרמב"ם דכאן פסק כריו"ח אליבא דר"ע ובפרק א' מהלכות שגגות פסק כרבנן ועוד הקשה עליו עיי"ש וליישב דברי הרמב"ם ז"ל כתב דסובר דיש ידעוני במעשה ויש בלא מעשה ובידעוני שאין בו מעשה כ"ע סברי דפטור וביש בו מעשה בין ר"ל ובין ריו"ח ס"ל דחייב אלא דפליגי באם עשה אוב וידעוני דריו"ח מחייב אחת משום דבלאו אחד נכללו ור"ל סבר דחייב שתים משום דמיתתן מחלקתן ומאי דלא מנה התנא ידעוני בכלל החטאות משום דיש ידעוני שאין בו מעשה ולא פסיקא ליה עיי"ש, וק"ל דלפי"ז איך יבאר שיטת הגמ' דקאמרה וריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל וכו' דמאי בעי דיסבור כר"ל מאחר דריו"ח טעמו ונמוקו עמו דסבר דאפילו במעשה אינו חייב אלא אחת משום דהקרבן תלוי בהלאו ואיך יסבור כר"ל היפך סברתו:
ועוד ק"ל על ישובו בעד תירוץ ר"ל דאין בו מעשה והיינו דלא פסיקא ליה וכו' דמה בכך היה לו להתנא לשנות בפירוש ידעוני במעשה והנה על זה י"ל דסתם ידעוני הוו בלא מעשה וכמ"ש בעצמו בהלכות שגגות פרק א' ה"א, ואין להקשות לר"ל מהתורה דחייבה על סתם ידעוני דכיון דס"ל דתלוי במיתתן בודאי דהוא ביש בו מעשה, הן אמת דגם לשיטת רש"י ג"כ קשה מאי בעי ור"ל מ"ט לא אמר כריו"ח דהלא משום דהוא סובר דמשום דהוי אין בו מעשה אין חייבים קרבן ואיך יסבור נגד סברתו, ואין לפרש דכוון דנכללו בלאו אחד בכדי שלא לחייב שתי חטאות ממילא דעל אחת חייב דא"כ מאי בעי וריו"ח מ"ט לא אמר כר"ל דהרי הוא פירש טעמו כנז' והיה נראה לי לפרש כוונת המקשה ור"ל מ"ט לא אמר כריו"ח דהרי אפילו ריו"ח דסבר בלאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו עכ"ז הוא סובר בקרבן דחייב כ"ש ר"ל דסבר דכן לוקין על לאו שאין בו מעשה שיתחייב קרבן וטעמא דלא מנה מתני' ידעוני בודאי משום דנכללו בלאו אחד ועל זה תירץ דכללא דלאו לאו כללא וכו' אלא דאעיקרא אין חיוב קרבן משום דאין בו מעשה אלא דעיקר התירוץ חסר, וביאור אחר לא מצאתי אבל לפי פירוש הרב לח"מ אין כוונת המקשה מובנת כלל. פרק ז' הלכה ה' הלוקח גרוטאות וכו' וכתב הכ"מ דפסק כרבא וכו' וכ"ש היכא שלא משך אעפ"י שנתן מעות דיחזיר עיי"ש מ"ש כ"ש לא מובן וצ"ע:
שם הלכה ט' ע"ז וכל משמשיה וכו' כתב הלח"מ ונראה דיש לחלק בין יין נסך לע"ז דיין נסך דהוא קיל משום דאיסורו אינו אלא מדברי קבלה כמ"ש התוס' פרק הערל דף פ"א. בד"ה ריו"ח עכ"ל וכמו כן כתבו התוס' במס' זבחים דף ע"ב ע"א בד"ה אלא למ"ד וכו' דיין נסך הוא מדברי קבלה ולא כתיב איסורא באורייתא ועיין תוס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה יין מנלן ודף ס"ב ע"א ד"ה מ"ט שכרו אסור דכתבו דיין נסך אסור מן התורה ובדף נ"ב ע"א בד"ה תנהו ענין לכלים וכו' כתבו דאף דקרא דויאכלו זבחי מתים הוא מקבלה עד דאתא דוד גמרא גמירי לה ואתא דוד ואסמכיה אקרא והנה בעד התוס' עצמם יש לתרץ דהתוס' של מס' ע"ז הוא מיוחס לרבינו פרץ כמ"ש בשם הגדולים אות ח' והובא בגליון הש"ס בדף ב' ע"א, והרמב"ן ז"ל בשיטתו למס' ע"ז דף ל"ו ע"ב ד"ה ועל יינם כתב וז"ל אבל יין שנתנסך ממש לע"ז מדאורייתא אסור כמפורש לעיל מאשר חלב זבחימו יאכלו. פרק ח' הלכה ג' אילן שהיו העכו"ם משמרים פירותיו ואומרים וכו' כתב הכ"מ שמקור דין זה בע"ז דף מ"ח ע"א ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי לבי נצרפי אסור וכו' והנה לכאורה דשמואל דאמר אפילו ר"ל דאין צריך שיהיו יושבים וכו' אלא אם רק שמענו איתם דאמרי וכו' אסור ואיך כתב דפסק כשמואל והיה לו להביא את הגירסא שבעירובין ושמואל אמר כגון דאמרי וכו' והיינו דהוסיף על דברי רב ונראה שר"ח גריס גם בע"ז כן, וגירסא זאת מתאימה לפסק הרמב"ם כשמואל: שם הלכה ט' וטעונה לגניזה וכו' עיין להכ"מ דציין מקור הדין בפרק ר' ישמעאל דף נ"ב ועל זה כתב ומ"מ איני יודע גניזה זו למה הו"ל לשורפה או לאבדה וצ"ע ונראה דתמיהתו זאת היא על הגמ' עצמה וכאלו ח"ו נעלם מעיני גאונו דברי התוס' בד"ה מ"ה מזבח טעון גניזה אף אשירה טעונה גניזה וכו' וז"ל פירוש ביעור בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו וכו' עיי"ש:
שם ותקרובת ע"ז אינה בטלה לעולם כתב הכ"מ דמקור דין זה בפרק ר' ישמעאל דף נ' וכתב וז"ל כתב הרמ"ך תומה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עכו"ם דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אעפ"י שעבודתה בכך ש"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ"ל, ודבריו אחהמ"ר לא זכיתי להבינם דסוגיא ערוכה היא שם דף נ"א ע"א אמר רב נחמן אמר רבה. בר אבוה אמר רב עכו"ם שעובדים אותה במקל שבר לפניה מקל חייב ונאסרת זרק מקל לפניה חיוב ואינה נאסרת אמר ליה רבא לרב נחמן מאי שנא שבר משום דהויא ליה כעין זביחה זרק נמי הויא ליה כעין זריקה אמר ליה בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבנו מרקוליס במה יאסרו אמר ליה כל אחת ואחת נעשית ע"ז ותקרובת לחברתה וכו' יעו"ש הרי דמה שנאסרות הוא משום דנעשות עכו"ם ולעכו"ם יש ביטול והיינו טעמא דהסייעה שפירשה מאותם הדרכים שחיפו בהם הדרכים משום דסברי דלא בעינן כעין פנים והוו תקרובת ע"ז ואין לה ביטול והסייעה שלא פירשה משום דסברי בעינן כעין פנים וליכא ונאסרות משום דנעשות עכו"ם וכבר ביטלום וכמו כן כתבו התוס' (דף נ' ע"א) בד"ה בעינן כעין פנים וליכא וז"ל דעכ"ז בעי ביטול משום דהם עצמם נעשות עכו"ם ועיין הרמב"ן בשיטתו לע"ז וא"כ הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ג מהלכות ע"ז דבעינן זריקה כעין פנים ואם לאו אינה נאסרת וגם בפרק זה כתב דבאבני מרקוליס מועיל ביטול משום דהן עצמם נעשות עכו"ם א"כ לא נשאר מקום לקושיות הרמ"ך דזה לא נקרא תקרובת אלא עכו"ם ולעכו"ם מועיל ביטול וצ"ע. פרק ט' הלכה א' עבר ונשא וכו' כתב הלח"מ וז"ל והנושא ונותן ביום אידם וכו' שם דף ו' מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש ואע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש דאפילו באידיהן נשא ונתן מותר מ"מ פסק כר' יוחנן דנשא ונתן אסור ביום אידם משום ההיא דהחולץ עיי"ש ודבריו אחהמ"ר מוקשים מתחילתם ועד סופם כאשר כל מעיין ירגיש ורק אציין מה שהמרכבת המשנה ציין להרב פני הארץ דף פ"ז ושם מצאתו ככל מה שיש להקשות על דבריו ולא מצא ישוב:
שם הלכה ח' כשם שאין מוכרים לעכו"ם וכו' כתב הלח"מ וז"ל וא"כ קשה איך פסק רבינו כהך מתני' ושם פסק כרבנן עיי"ש, ואחהמ"ר מעפר רגליו כאילו נעלם מעיני גאונו דברי התוס' בד"ה ארי שבור וכו' שכתבו וז"ל ור"י אומר דאפילו כרבנן נמי אתיא דעד כאן לא אסרו רבנן אלא משום דאתי למימר שלימה מכרה לו אבל בארי לא שייך האי טעמא דלעולם ארי שבור הוא אצל מלאכה עכ"ל ונוכל לומר דרבינו ז"ל מפרש כסברת ר"י ואין מקום לקושייתו שם הלכה ט' עיר שיש בה ע"ז וכו' כתב הכ"מ ומפרש רבינו שעיר שיש בה ע"ז אסור ליכנס בה ומהו לילך שם היינו לעבור דרך שם וכו' עיי"ש ונראה דלא רצה בפירש"י דפירש דאיירי בלשאת ולתת משום דקשיא ליה לרבינו מאחר דבברייתא (י"ב ע"א) בין ר"מ בין חכמים שוים דאפילו להיכנס לתוכה אסיר מכ"ש לשאת ולתת דאם לא יכנס איך ישא ויתן. אבל קשה לי על פירושו של רבינו דבשלמא לפירש"י דאיירי בלשאת ולתת דהאיסור כבר ידוע א"כ באה משנתינו להורות לנו ההיתר שבדבר והיינו אם הע"ז בתוכה חוצה לה מותר ואם היא חוצה לה תוכה מותר אבל לפירוש הרמב"ם היה מן הצורך שמשנתינו תורה לנו קודם האיסור ליכנס במקום הע"ז ואחר זה ההיתר:
שם ה"י בד"ה בזמן שהדרך וכו' עיין להכ"מ שהביא השגת הראב"ד וכתב ואני אומר שגם רבינו סובר שמותר לכתחלה וכו' אלא אורחא דמילתא נקט ועיין להרב לחם משנה שפירש בשני ביאורים דברי הרמב"ם האחד משים דנהנה מהדרך והשני משום חשד וכו' יעו"ש ואחהמ"ר ונשיקת עפר רגליהם מה יתוקן לשין הרמב"ם שכתב ונקרה והלך בזו מותר מה שייך לפסוק מותר אחר שהוא הלך וחשדו בו או שנהנה כבר מהדרך ואם היה אסיר מה היה עליו לעשות [א"ה עי' בעבד המלך בה' אלו בהלכה זו ד' ח"י עא"ב]:
שם הלכה י"ג המוכר ביתו וכו' כתב הכ"מ דאם לא כן היו דמיו אסורים כדפירש"י, נ"ל דצריך להגיה דלא כפירש"י:
שם כתב הלחם משנה ופירש"י שהוא לעכו"ם נ"ל דצריך להגיה ופירש רבינו במקום ופירש"י: