וידבר דוד· רבי דוד ועקנין
חלק יורה דעה · סימן ד
שאלה ע"ע מקבלי מתנות שנשתהו בעל כרחם מלקבל מתנותיהם כמה שנים ובהמשך הזמן עלה על המעות ריוח מן הגוים ברבית ומקבלי המתנות תובעים קרנא ופירי יען שמיום שנלב"ע הנותן זכו במתנותיהם והו"ל כשנים שהטילו לכיס זה מאה וזה מאתים שחולקים לפי מעותיהם והללו משיבים שאם היו בעלי דינים האחרים זוכים בדין לא היה נשאר ליורשים כ"א דבר מועט ובעלי המתנות לא היו מפסידים כלום והיו נוטלים מתנותיהם ע"ס פ"א ואיך עתה שזכו בדין היורשים שיטלו בעלי המתנות ג"כ מן הריוח א"כ הו"ל קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד ולכן אין להם לקבל מן הריוח ע"כ לשון השאלה
תשובה ידעתי בני ידעתי כי קצור קצרה ידי אני עניתי מאד ולא בינת אדם לי להבין ולהורות בדבר הלכה אמנם מצות הרבנים היו על שוויוה חובה ולכן אמרתי אלקטה נא ואספתי באומרים מפי סופרים ומפי ספרים ומה שתעלה מצודתי הקלה כמות שהיא ארשום בכתב אולי יישר בעיני הרבנים גדולי ישראל הע"י וזה החלי בס"ד וה' יעזור לי וינחני במעגלי צדק למען שמו כיר"א:
תחילת דבר אשורה נא ואראה אם האמת אתם במה שטוענים שאם היו מפסידים לא היה מגיע ההפסד גם לבעלי המתנות והוא דאיתא בגמרא גטין, דס"ו גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה נפיק אמר הבו ד' מאה זוזי לרבי אבינה מחמרא דנהר פניה וכו' ומסיק רבי אבא הכי קא קשיא ליה חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך מחמרא כדי ליפות כחו שלחו מתם מחמרא כדי ליפות כחו ע"כ. ופרש"י ז"ל כדי ליפות את כחו לכך לא פירש לא זו ולא זו כדי ליפות את כחו שיהיה לו כל היין שלו אחריות שאם אמר תנו לו יין בארבע מאה זוז אם החמיץ מן היין מאה חביות הוו היורשים אומרים לו שלך החמיץ, ואם אמר מדמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו ע"כ. וכתבו התוס' בד"ה כדי ליפות כחו פי' הקונטרי' שיהיה כל היין שלו באחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיצה חבית אחת מן היין היו היורשים אומרים לו שלך החמיץ ע"כ ונראה שלא רצה לומר שיהיה כל ההפסד שלו דמן הדין אין לו להפסיד אלא לפי החשבון אבל השתא דהכל באחריות אינו מפסיד כלל. וכן כתב הרא"ש וז"ל' ונראה דלא פירש כן בשביל שיהיה כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי החשבון אבל השתא הכל באחריות היין והמעות ואינו מפסיד כלל ע"כ. והביא דברי הריצב"א ז"ל שכתב שכל ההפסד על המקבל כפשט דברי רש"י ז"ל ודחה אותם עי' בב"י סי' רנ"ג והר"ן ז"ל פירש דברי התוס' הנז' וכה אמר מר פי' לפירושם דאע"ג דאמרינן בית בביתי אני מוכר לך שור משוורי אני מוכר לך וכו' מראהו נפול מראהו מת כדאי' במנחות דק"ח התם לפי שכל בית וכל שור עומדים בפני עצמם משום הכי מראהו מת או מראהו נפול אבל הכא שלא זיכה לו חביות כ"כ אלא חמרא הרי היין כולו מעורב ואיך יאמרו לו שלך החמיץ ע"כ וכתב מר"ן ז"ל דדעת הרשב"א ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל וכן כתב הרב המגיד פרק י"א מהל' זכייה ומתנה, ודעת הרמב"ן ז"ל כדעת הריצב"א ז"ל דכל ההפסד על המקבל, ורבינו הטור ז"ל פסק דההפסד לפי החשבון כמ"ש התוספות והרא"ש והר"ן והרשב"א ז"ל וכן פסק מר"ן בש"ע סי' רנ"ג סעי' י"ג דההפסד לפי החשבון, ובסי' רי"ד סי"ב פסק באומר בית מביתי אני מוכר לך וכו' דכל ההפסד על המקבל ומוכרח דס"ל כחילוק הרא"ש והר"ן ז"ל כנז':
ועוד כתב מר"ן ז"ל התם משם הר"ן ז"ל דהיכא שאין לו מנה מיוחד ואמר מנה לפלוני ואפי' אמר מנכסי ונאבד א' מהם לא הפסיד המקבל זה כ"א לפי החשבון כדתניא בתוספתא דמציעא ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים נגנב או נאבד מהם חולקין לפי החשבון ומה שאמר מנכסי אין זה יפוי כח וכן כתב מר"ן ז"ל שם משם הרשב"א מחו' ג' דאפי' אמר מנכסי אין זה יפוי כח וכן פסק בש"ע סי' הנז' סי"ט וכן העלה הרב חותם סופר ז"ל סי' קל"ה כעין נד"ד דההפסד לפי החשבון עש"ב גם ביאר הרב חותם סופר הנז"ל טעם פלוגתייהו דרבנן דפליגי באמר מדמי חמרא אי סליק כוליה פסידא על המקבל לבד כמ"ש הריצב"א והרמב"ן ז"ל או כפי החשבון כמ"ש תליה אם יש ליורש דין שותף עם מקבלי המתנות או לא ונמצא כפ"ז אנן דקי"ל כפי החשבון כמש"ל דין שותפין יש להם וכמו שביאר הר"ן ז"ל מהתוספתא א כנז' וכ"כ הרב פ"ת סי' הנז' ס"ק י"ג דבשעת מיתת הנותן ממש זכה היורש בירושתו והמקבל מתנה במתנתו והו"ל כשנים שהטילו לכיס ואם הפסידו לאמצע כפי החשבון ועיין עוד במור"ם סי' רצ"ב סעיף י' באופן נקטינן מכל האמור דאפי' אמר מנכסי אין זה יפוי כח אלא כאומר משלי וכן הגיה הרב מהריק"ש ז"ל על סי"ט וז"ל מנכסי ולא דמי לאומר תנו מאתים זוז מייני שייחד לו היין מתוך נכסיו אבל אומרו מנכסי הוי כאילו אמר משלי ולא יפה כחו בזה ע"כ:
אלא מעתה מה שטוענים היורשים שאם היו מפסידים לא היו מקבלי המתנות מפסידים כלום לא צדקו בטענתם כנז' דכל ההפסד הוא לאמצע כפי החשבון כמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א ורבינו הטור ומר"ן ז"ל דכיון דלא דמי מנכסי למחמרא ולא יפה כחו הוי ההפסד לפי החשבון ולא הוי קרוב לשכר וכו' כמו שטענו אלא קרוב לזה ולזה וספרי הפוסקים מלאים מזה דההפסד לפי החשבון ואין צריך להאריך בזה:
ועוד דבלאה"נ ליכא הכא שום רבית כלל והוא ממ"ש מר"ן הש"ע יו"ד סי' קפ"ז סעי' י"ט במי שהפקיד אצל חבירו ונתנם לגוי ברבית אם הנפקד רוצה לתת למפקיד מן הריוח אין בו משום רבית ע"כ וכתב הט"ז ס"ק כ"ה אין בו משום רבית כיון שלא נתנם לו בתורת הלואה ולא בתורת מקח ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד אלא היכא שהתנה עמו להיות כן כ"כ ב"י בשם המרדכי סוף פרק המפקיד וכ"כ כל מפרשי הש"ע ע"ע וחזרה ונשנית בח"מ סי' רצ"ב סעי' ז' בהגה שכתב מור"ם שאם הרויח במעות אין צריך לתת מן הריוח לבעל המעות וכתב הסמ"ע דקדק וכתב א"צ הא אם רוצה לתת לו הרשות בידו כיון שלא באו לידו בתורת הלואה ע"כ:
הרי לך בהדיא דבנד"ד שלא באו המעות לידם בתורת הלואה אין בהם משום קרוב לשכר וכו' אפי' שיהיה במונח כדברי הטוענים שלא היו מפסידים מקבלי המתנות כלום ואפי' היו היורשים בעצמם מתעסקים במעות והרויחו בהם עכ"ז יכולים הם לתת ריוח לבעלי המעות ואין בזה שום רבית וכ"ש בנד"ד שהוכחנו לעיל שגם הם נכנסים בכלל ההפסד וגם הריוח מעלמא אתי אין כאן שום חשש רבית כלל, וכל זה הוא למקבלי מתנות אבל בהקדשות עיין לקמן:
ונראה דהא דכתב מר"ן ומור"ם ז"ל דתלוי בדעת הנפקד אם ירצה מדעתו לתת הריוח לבעל המעות אין בו משום רבית ואם אינו רוצה ליתן הרשות בידו היינו דוקא שהנפקד בעצמו הוא היה מתעסק וע"י טרחתו הוא דאתי הריוח אזי תלוי בדעתו אבל אם הריוח ממילא אתי כגון נד"ד שהוא רבית דאתי מן הגוים ממילא ע"י עיכוב המעות של המפקיד ביד הגוים בזה אמרינן דהריוח כולו לבעל המעות, ואמינא לה מהא דכתב רבינו הטור ז"ל בסי' שס"ג בשם הרמ"ה ז"ל גבי ספינה דאם השכירה הגזלן לאחרים השכר לבעלים והגם שהרב"י ז"ל תמה על פסק זה של הרמ"ה עיין בד"מ שמיישבו ועוד מייתי ליה ראיה מסי' ש"ז השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה או נאנסה וכו' תחזור לבעלים הראשונים והא התם דאילו עשה בה מלאכה הוא בעצמו ומתה פטור ואילו השאילה לאחר התשלומין חוזרים לבעלים הרא' משום דהו"ל הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ה"נ ל"ש ע"כ וכן פסק בהגה סי' הנז':
והרב שלטי הגבורים תרץ בפרק איזהו נשך דהרמ"ה מיירי בענין שעדיין לא הגיע השכר ליד הגזלן בשעה שהנגזל מוציא מידו הגזלה דכיון שלא בא לידו עדיין לא שייך ביה תקנת השבים, והסמ"ע ז"ל תרץ דשכי' דמי לשבח דהוקרה דהוא לנגזל כיון דלא בא ע"י הוצאת הגזלן ולא ע"י טרחתו ולכך הוי דנגזל ועיין סי' שס"ב:
והב"ח ז"ל כתב על תמיהת הרב"י ז"ל וז"ל שרי ליה מאריה דהא המרדכי בר"פ הגוזל בתרא כתב ע"ז דהר"ם ממיץ ז"ל היה דן כן והסכימו עמו כל הגדולים שכל ממון שלא נקנה ביד מי שהוא הרי הוא ברשות בעליו ונמצא השכי' שלו כאילו השכי' הבעלים עצמם ע"כ:
ומזה דן הרב מחנה אפרים ז"ל במי שנתן מעות אחרים ברבית לגוי דכל הרבית לבעל המעות וכמ"ש לקמן בע"ה
נקטינן מן האמור דבנד"ד כ"ע יודו דהריוח לבע"ה דכל הני חילוקי איתנהו ביה דלא טרחו בו היורשים ולא ע"י הוצאתם כמ"ש הסמ"ע, וגם לא בא עדיין לידם כמ"ש הרב שלה"ג וכיון דאיגלאי מלתא שממון זה לא נקנה ביד מי שהוא הרי הוא ברשות בעליו והריוח לבעליו אפי' שיהיה ברשותם וכמ"ש המרדכי בשם מהרמ"מ ז"ל וכ"ש הכא שהוא ברשות אחרים, ואפשר דגם מר"ן ז"ל מודה בנד"ד דלא תמה מר"ן ז"ל ע"ד הרמ"ה כ"א בגזלן משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה משא"כ בנד"ד דאין כאן גזלה ח"ו אלא שואלים מי הוא שיזכה בריוח נכסים אמינא ולא מסתפינא דגם מר"ן ז"ל מודה דהריוח לבעלי המעות וק"ל:
ועוד יש להביא ראיה לנד"ד מהא דכתב המרדכי ס"פ המפקיד וז"ל והיכא שהלוה לכותי באמנה וכו' וה"נ אם כשחזר ראובן המפקיד ותבע מעותיו מן הנפקד אם קדם ושילם זכה הנפקד ברבית כדין שואל דכל הנאה שלו הואיל ונעשה שואל עלייהו דקימ"ל כרב זביד בפרק המפקיד דאמר שואל עד שישלם מ"ט הואיל וכל ההנאה שלו בדיבור בעלמא שאומר הריני משלם לא אקני ליה כפילא ותניא כוותיה, ורבית הוא שבחא דאתי ממילא כמו כפל ע"כ, והביאו הסמ"ע סי' רצ"ב סעיף ז' ע"ש והשתא אפילו התם שטרח הנפקד ונתן המעות לגוי ברבית עכ"ז אם תבע המפקיד פקדונו ולא שילם לו כמ"ש זכה בעל המעות כ"ש וק"ו בנד"ד שלא עמל בו ולא גידלו דשבחא דאתי ממילא לבע"ה הוא ואפי' יוקרא שבחא דאתי ממילא הוא כמו כפילה כמ"ש רבינו הטור סי' רצ"ה ע"ש, והכא בנד"ד כמה טרחו ויגעו מקבלי המתנות לקבל מתנותיהם ולא עלה בידם א"כ מה"ד זכו בריוח מתנותיהם דהיאך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו:
ועוד נראה מדברי הגמרא והפוסקים דהכא בנד"ד חשיבי שותפים וכל הריוח ההפסד כפי החשבון חדא מהא דאיתא פרק איזהו נשך אמר רבא הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מינייהו לכולהו זבן וכו' וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל זבן לכולהו והוא שנתנו לו בפני זה דהו"ל כאילו שנשתתפו ולאו כל כמיניה לקנות לא' דאעפ"י שהוא חזר בו ולא רצה לקנות לאחרים על כרחו קנו כולם במה שקנה לחבירו דשותפים הם ע"כ:
ורבינו הטור דקדק מלשון הרמב"ם ז"ל דאין זה תלוי במה שנתנו לו הם מעות מעורבים או כל א' לבדו אלא בשליח תלוי אם הוא קנה בהם מעורבים או בשל כל א' וא' וכן פרש"י ז"ל וכתב מר"ן הב"י ז"ל סי' קפ"ד על דברי רבינו הטור ז"ל וז"ל ודקדק רבי' כן מדבריו שכתב אם היו המעות מעורבות ולא כתב אם נתנו לוי המעות מעורבות וכו' אבל לענין הדין נ"ל דאפילו נתנו לו כ"א וא' צרור כספו אם עירבן השליח וקנה במקצתן לכ"ע הוי המקח לכולם על כרחו אעפ"י שפירש לפני עדים שאינו קונה אלא לא' ועיין פרישה וכ"פ בש"ע סי' קפ"ד שהביא לשון הרמב"ם וכתב אם היו המעות מעורבים וכ"כ הסמ"ע ע"ד הש"ע ועיין במח"א הל' שלוחין סי' י"ז דמסיק בנדונו דהמוכר מקנה למי שהמעות שלו הרי לך ראיה שאם היו המעות מעורבים נחשבים שותפים והקנין לכולם אפילו מתחלה היה צרור כסף של כ"א לבדו וכ"ש הכא בנד"ד דמתחילה ועד סוף מעורבים הם אפילו לתלמידי הרשב"א ז"ל דבעי נתנו לו זבפ"ז הכא חשיב כנתנו זה בפני זה דמשעה שנלב"ע המצווה שזכו שניהם יחד היו המעות מעורבים יחד והו"ל שותפים, וכ"כ הרב פ"ת דבשעת מיתת המצווה ממש זכה היורש והמקבל מתנה בב"א והו"ל כשנים שהטילו לכיס דנחשבים שותפים כמ"ש לעיל משמו, וכ"ש בנד"ד שהמצווה חילק כל נכסיו על פיו דכגון זה גם היורשים הדר דינם כמקבלי מתנות ואין זכות לזה יותר מזה כמ"ש הרב ח"ס סי' קע"ח ודייק לה מפרש"י ז"ל בסוף פרק נערה לחד לישנא ע"ש:
וכן מבואר במשה"א סי' רנ"ג ס"ק ט' שהק' מסעיף י"א שכתב מר"ן מי שאמר יש לו נכסים והיה מונה וכו' שהרי גילה דעתו וכו' כתב ע"ז וז"ל דין זה הוא מהה"מ פרק י' מהל' זכיה בשם הרשב"א ז"ל ולכאורה קשה דהא אפילו באמר סתם תנו לו מאתים זוז או שאמר מנכסי נגנב ונאבד מקצת מהמעות הכל לפי החשבון כמבואר בסעיף י"ט וכן קשה על הטעם שכתב מפני שגילה דעתו שהרי אפי' אמר בסתם תנו לו מאתים זוז מה שנחסר לפי החשבון ועיין בהר"ן והרשב"א ז"ל הביאם הב"י ז"ל שכתבו כן בהדיא, לכן נראה דהא דכתבו הר"ן והרשב"א ז"ל דבאומר סתם תנו ד' מאות זוז לפ' ההפסד לפי החשבון היינו דוקא שנגנב ונאבד אחר מיתת הנותן דהא הר"ן כתב הטעם בהא דההפסד לפי החשבון משום דהוי כשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דההפסד לפי החשבון וזה לא הוי רק לאחר מיתה שנעשה המנה של המקבל והמאתים של היורש ודמי בשעת מיתה כשנים שהטילו לכיס דההפסד לפי החשבון אבל מה שנפסד מחיים עדיין לא היו המעות לא של היורש ולא של המקבל ולא דמי לשנים שהטילו לכיס, אבל היכא שמנה כמה יש לו כגון ההיא דסעי' י"א אין לו אלא לפי החשבון אפי' אם נפסד מהם בחייו ע"ש ע"כ, הרי נתבאר מדבריו ז"ל דבשעת מיתת היורש נעשו היורשים ומקבלי המתנות שותפים בנכסים וההפסד לפי החשבון וה"ה הריוח לפי החשבון דמאי שנא:
וכן מתבאר ג"כ מתשובת הרב זרע אברהם הובאה בס' פרי הארץ סי' ח' שהק' על דברי הרא"ש ז"ל שכתב הילכך הו"ל שותפים וז"ל וקשה כיון שהם שותפים כי אייקור נמי נימא דאית ליה רווחא לפי החשבון וכ"ת הכי נמי דאם אמר מדמי חמרא יש לו חלק בריוח לפי החשבון א"כ כי אמר מחמרא כ"ש דאית ליה ריוח דהא ליפות כחו הוא בא והלא בהוקר הורע כחו, ויש ליישב דעדיף ליה קרנא שיהיה קיים ולהכי אמ"ל מחמרא כדי שיהיה לו כל היין לאחריותו ולא יהיה שותף אע"ג דאי אייקור לית ליה ריוחא וכדאמרינן בעלמא בוצינא טבא מקרא ע"ש, ובמט"ש כתב בשם אדרת אליהו דאף מחמרא יש לו חלק בריוח ע"ש, הרי נתבאר מדברי קדוש דאם אמר מדמי שותף הוי בריוח ובהפסד וכן בנד"ד נמי דדמיא לה כמ"ש דאפי' אמר מנכסי לא ליפות כחו נתכוון שותף הוי בשכר ובהפסד, ומ"ש רבינו הטור ומר"ן בסעיף י"ג דאם הוקר או הוזל ברשות היורשים והיינו מהנהו עובדי דסוף פ"ד דכתובות כמ"ש בב"י היינו שהוקר או הוזל בין שעת הצוואה למיתה שעדיין לא זכה שום א' לא יורש ולא מקבל ועיין בפרש"י שם אבל אם הוקר או הוזל מיום המיתה ואילך שנעשו שותפים כמ"ש הא ודאי דהיוקר והזול לאמצע כפי החשבון:
ומעתה הוי הא דנד"ד כהא דפסק מר"ן סי' קע"ו ס"ה שכתב אבל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותם ופיחתו או הותירו מחמת המטבע או אנשי המדינה חולקין השכר וההפסד לפי המעות וכתב מור"ם, כ"ש אם נשתתפו בפירות ועדיין הם בעין שנוטלים לפי מעותיהם וכתב הסמ"ע ס"ק ט"ז ופיחתו או הותירו מחמת המטבע הטעם דאף אם היה נשאר המטבע ביד כל א' היה מגיע להם ריוח או הפסד, עוד כתב בס"ק י"ז וכ"ש אם נשתתפו בפירות פירוש והפירות אם הוקרו או הוזלו וכו') והשתא הא דנד"ד בין אם נחשבין הניירות של הממשלה יר"ה טבעא או פירא נחלקים הם לפי החשבון דזיל בתר טעמא דאם חלקו מתחי' וכ"א נטל חלקו ונשארו הניירות ביד מקבלי המתנות עד היום היו ג"כ מרויחים כך כמ"ש הסמ"ע ז"ל:
ועוד מטעם מבטל כיסו של חבירו מחוייבים ליתן להם הריוח כמ"ש מור"ם ח"מ סי' רצ"ב סעיף ז' דאם בא בעל המעות ותבע מעותיו והלה מעכב בידו מחויב ליתן הריוח מכאן ולהבא והיא תשובת רבינו האי גאון הביאה המרדכי פרק המפקיד ע"ש ואע"ג שרש"ל ז"ל פליג וכתב דאפי' תבעו לדין ואמ"ל תן לי פקדוני שאני רוצה להרויח בו ומברר דבריו בעדים וזה מעכבו פטור והביאו הרב ש"ך בכמה מקומות בסי' ה' ובסי' ס"א סק"י וביו"ד סי' קע"ז ס"ק מ"א מ"מ ראה ראינו בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים מחלקים כמה חילוקים בנד"ז ורובא דרובא מסכימים דאם הרויח בהם אחר התביעה וזה מברר שהיה לו להרויח בהם וזה מעכבו נקרא מזיק בידים ומחוייב ליתן לו:
וכן מוכח מדברי מר"ן הש"ע ח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ד שכתב יש מי שאומר שכל שיכול למחות יכול לעשות שובר הודאה שנפרע או להאריך זמן הפרעון ומשלם כפי מה שהזיקו ע"כ, ופשיטא דמ"ש ומשלם מה שהזיקו קאי נמי אסיפא וכן מבואר להדיא במקור הדין בהריטב"א הרי נתבאר דעכבת הזמן נקרא מזיק בידים ומחוייב לשלם אפי' מכיסו ומממונו ועיין במשפטי שמואל סי' קכ"ה ובמחנה אפרים סי' מ"א מהל' מלוה שכתב במי שהפקיד מעות ביד חבירו ואח"כ תבעו המפקיד להחזירם לו כדי ליתנם לגוי ברבית ולא רצה והלך הנפקד ונתנם לגוי כדי שיקח הרבית לעצמו ופשט ליה מתשובת מהר"ם בסי' ת"ר וז"ל ונ"ל דגבי פקדון נמי אם תבע פקדונו מפני שאומר אני רוצה להרויח בו דבר או להלוות והלה מעכבו ומרויח בו אין זה דומה למבטל כיסו ואם ידוע שהרויח בו חייב ליתן לו ומסיק לבסוף דבנד"ד נראה דב"ד יכולים להוציא מידו ע"כ וכן פסק מוהרש"ך ח"ב סי' קי"א והרב מגן גבורים סי' ו' סעי' ט' שאם הרויח במעות חבירו וכ"ש במעות יתומים שמחוייב ליתן להם, ואפשר דבנ"ד אפי' רש"ל ז"ל ודעימיה יודו בזה דהריוח לבעלי המעות והוא שרש"ל ז"ל שם בפרק הגוזל סי' ל' פירש הטעם למה שחולק עם תשובת הגאונים משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה וזה הנפקד כששלח יד בפקדון שלא ברשות בעליו הו"ל גזלן וכ"ש אם תובעו המפקיד להחזיר לו פקדונו והלה מעכבו אין לך גזלן גדול מזה וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה עכ"ד, הנה הרואה יראה דבנד"ד לא שייך זה דכל הגזלנין דמעולם לא היתה כוונת היורשים ח"ו לגזול או לשלוח יד כ"א דינא קא בעו מי יזכה בנכסים והשתא שזכו זכו ג"כ בפירות דליכא הכא שום גזילה כלל, והוצרכנו לכל זה מפני מקבלי המתנות לבד ברם ע"ע ההקדשות לית דיין ולית דיין שמחוייבים ליתן להם הריוח שלהם כמ"ש לקמן בס"ד והוא ממ"ש המרדכי בפרק איזהו נשך אפוטרופוס של יתומים שהלוה מעות יתומים ברבית קצוצה אם הלוה הרויח כ"כ חייב ליתן להם ופסקה מר"ן בסי' ק"ס סעיף י"ט והודו לו בזה כל רבני האשכנזים וכן פסקו בפשיטות מהר"א ששון סי' קכ"ב ומהר"ם מלובלין ז"ל סי' ל"ג ע"ש ומעות יתומים והקדש לת"ח ועניים כולם שוים כמ"ש בעי חיי סי' קפ"ג וכ"ש בנד"ד דלפי דעת היורשים הו"ל קרוב לשכר ורחוק להפסד וזהו רבית דרבנן שמותר אפילו בהלואה לכתחלה במעות יתומי' ות"ח כמ"ש מר"ן ומור"ם סי' הנז' סעיף כ"ח ועיין להרב בני אברהם ח"מ סי' ד' שכתב דהגם דהמבטל כיסו של חבירו יכול לטעון קי"ל הדבר פשוט דבענין ההקדשות אין לומר קי"ל כידוע ועיין להרב משפט צדק ח"ג סי' ס"ח דזיכה היתומים אפי' לא תבעו והרויח במעות היתומים מחוייב לתת להם הריוח ועיין עוד במהריב"ל ח"ב סי' כ"ו דפסק כההיא דהמרדכי והרב מהר"י הלוי סי' ד"ן לא פסק לחייב בנדונו משום דהוי הלואה והרב ב"ד סי' צ' כתב וז"ל באופן דכדי שיהיה חייב צריך שיהיה ברור שהרויח בהם וגם הוא ברור שהיה בעל המעות מרויח בהם ובנד"ד תרווייהו איתנהו כידוע ועיין להרב מוהרשד"ם ח"מ סי' קע"ט דחייב המעכב המעות גם ברבית שניתוסף מזמן העיכוב וע"ע להרב מחזה אברהם סי' ל"ב סעיף ט' ועיין להרב הכנה"ג ז"ל בס' בעי חיי חלק יו"ד סי' קפ"ב קפ"ג קפ"ד ובח"מ סי' ק"ל וז"ל בס' כנה"ג סי' קפ"ג אות מ"א נשאלתי וכו' על המעכב מעות הקדש בלי הכשר וכו' אם מחויב לשלם הריוח והשבתי שמחויב לשלם הריוח מכמה טעמי ועיין עוד בס' בריכות המים דר"ב דרי"ח ודרכ"ח ומה לי עוד להאריך כי ספרי הפוסקים מלאים מזה שמחייבים למעכב מעות הקדש ליתן להם מה שהיו מרויחים במעות וכ"ש בנד"ד דאינם נותנים שום פקש"ן מכיסם ומממונם אלא ריוח מעותיהם פשיטא ופשוט דאפילו מקבלי המתנות זכו בריוח מעותיהם כמ"ש כ"ש נכסי ההקדש, הנלע"ד כתבתי פה עיה"ק טברת"ו ר"ח אלול הרחמים שנת התרמ"ו ליצירה וצ"י י"מ וימ"ן אכי"ר:
הצב"י וידבר דוד ס"ט