ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן קי
הנה המבייש את החכם דינו מבואר בי"ד סי' רמ"ג ס"ז שב"ד מנדין אותו. ובסעיף ח' כתב מרן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדות ולא התראה וכו'. וכתב שם מור"ם בהגה ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתריסו נגדו ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לשום אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות והכל לפי ראות הדיינים ע"כ ומרן בב"י שם הביא תשובת הריב"ש סי' רי"ו שכתב וז"ל ומ"מ אף אם הוא חכם חוץ מכבודו לא עשה פועל חכם לשלח מדנים לקרוא לשמעון רשע גמור שלא כדין על עסק מו"מ שהיה ביניהם והוא נתן אצבע בין שיניו והכשילו שיתריס כנגדו שאין כל בני אדם יכולים למשול ברוחם לשמוע חרפתם לקרותם רשעים ושלא יהיו משיבים ודמי קצת למכה בנו גדול וכו' אלא דלכבוד תורתו יש לב"ד לצוות על שמעון בכח נדוי לרצות ולפייס את ראובן ולבקש ממנו בפרהסיא בנא ובמטו שימחול לו ולהרבות עליו ריעים ע"ז והמוחל ג"כ לא יהיה אכזרי וראוי לו למחול עכ"ל. אתאן לנ"ד הנדוי שנדהו החכם היינו מפני שבנו אמר לו ששכנגדו אמר שיביא משרתי השררה לעכבו מלבנות לפי דבריו והלה מכחיש בזה שלא אמר כן אלא ששלח לאמר על יד איש יהודי שלא יבנה עד שיעשו מה שהדי"ן והחכם טען שהשיב לו שהוא מוכן לעשות מה שהדי"ן ואם יחייב הדין לסתור אשר בנה הרי הוא מוכן לסתור ובה שעתא לא יכול לירד לדין לפי שי"ל פועלים שכירי יום. באופן שאין כאן שום בירור שאמר שכנגדו להביא משרתי השררה. ואף את"ל שכדברי החכם כן הוא אין בזה אפקירותא חדא דעביד איניש דגזים ולא עביד ואף אם היה מוציא מחשבתו לפועל אין בזה אפקירותא כיון שהוא כדי לעכבו מלבנות עד שירד עמו לדין יען שקשה הדבר לסתור את הבנוי וכיון שהחכם השיב שלא היה יכול לירד עמו לדין בה שעתא אף אם היה מביא משרתי השררה לעכבו מלבנות אין בזה אפקירותא כיון שהעיכוב הוא כדי לירד עמו לדין קודם שיבנה וכ"ש שלא הביא משרתי השררה וגם הוא כופר שאפילו לא אמר שיביא ולפי זה הנדוי שנדהו החכם הוא שלא כדין:
ועל מה שהשיב לו שכנגדו אדרבא וגם הוסיף לומר לו שהוא בשבעים נדויים אם הוא מתחייב בזה או לא כתב מרן בסי' של"ד סט"ל וז"ל המנדה את חברו שלא כדין וא"ל הלה אדרבא נדוי של ב' נדוי וה"מ שזה הב' הוא גברא רבא או שאי' ידוע מי הוא דחיישי' שמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין ת"ח והאחר אינו ת"ח לא ע"כ. מבואר מזה דכשהת"ח נדה לאחד שאי' ת"ח שלא כדין ואמ"ל הלה אדרבא שאין נדוי השני נדוי ונראה מזה דדוקא לומר שאין נדוייו נדוי אבל לחייבו מפני כן לא וטעמא הוי דכיון שנדוי הת"ח אינו נדוי שהרי לא התריס כנגדו ואינו חייב בו לזה מה שהשיב אדרבא אין עליו עונש יען כי יחם לבבו על שנדהו שלא כדין:
אלא דמצינו להרב כנ"הג סי' של"ד אות ק"ה וז"ל יש שלמדו מתשובות הריב"ש סי' ס"א ורי"ו שת"ח שהתחיל לחרף לע"ה ובזהו הע"ה אינו חייב נדוי כיון שהת"ח היה פוטר מים ובעל משפטי שמואל סימן צ"ח האריך בזה הרבה והעלה דלענין קנס ליטרא דדהבא אין קונסין אותו אבל נרוי חייב וכו' ע"כ ובאותה תשובה כתב הרב וז"ל ובעניין החרופין ובזיונות לא שייך כלל לדון ולומר דאחרי שבזהו זה קודם בא להציל עצמו בכך ולכן חזר גם הוא ובזהו ולא שייך זה עם זה דלא בשביל זה הוצל מהחירופין וכו' ולא שייך לומר דרצה להציל עצמו דומייא דחבלות ואפי' שנאמר דה"ה נמי היה ראוי שלא לחרפו ולהיות דבורו בנחת ובלשון רכה. מ"מ אם קרא מקרי ובקנאת עברה ובאכזריות הנעשה לו עשה פשיטא שלא בשביל זה אבד זכותו וכו' ע"כ באופן דהכא בנ"ד מידי פלוגתא לא נפקא:
והרב מהרשד"ם י"ד סימן צ"ח כתב וז"ל ולענין האדרב' לדעת רוב הפוסקי' חל על הראשון הנדוי אפי' הראשון ת"ח והב' ע"ה וכו' ע"כ. וממ"ש מור"ם בהגה ח"מ סי' תכ"א סי"ג עמ"ש מרן שם שנים שחבלו זה בזה וכו' אבל אם התחיל האחר השני פטור וסיים שם מור"ם וז"ל וכן הוא לענין גדופין וביושין המתחיל פורע הקנס ע"כ. מוכח מזה דגדופין והכאות שוין:
עוד כתב שם מור"ם וז"ל המכה חברו וחברו קראו ממזר פטור שנאמר כי יחם לבבו וכן אם א' קרא לחברו גנב והוא אומר לו וכו' או קראו ממזר פטור מהאי טעמא ע"כ אלא דעדיין יש לחלק ולומר דהיינו דוקא בששניהם שוים אבל אם הראשון ת"ח והב' ע"ה השני חייב כמ"ש הרב משפטי שמואל וכן נראה קצת מדברי מור"ם בסי' רמ"ג ובלבד שלא יתחיל החכם וכו' ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו וכו'. ומדקאמר אין רשות משמע שאם החציף נגדו חייב אחר שאין בידו רשות הגם שיש לדוחה לדחות דהיינו דוקא אם התחיל החכם קצת דאין רשות לע"ה להחציף נגדו אבל להשיב לו ע"פ מדותיו לית לן בה. ומ"מ הכא בנ"ד שהוסיף על מה שאמר לו החכם ואמ"ל בשבעים נדויים נראה לחייבו לכ"ע:
ומה גם דהכא בנ"ד התנצל החכם ואמר דלפי דעתו הוא חייב נדוי אחר שאמר שיביא משרתי השררה דהוי אפקירו' והגם שהוא לא שמע זה מפיו אלא שבנו א"ל ששמע מפיו כך הרי הוא אומר שהוא נאמן בעיניו:
ובעין ראיה לזה מצינו שכתב הט"ז בסימן של"ד ס"ק כ"א עמ"ש מרן שם שאחד מהדברים שמנדים עליהם המנדה למי שאי' חייב נדוי כתב שם הט"ז וז"ל כתב בהגה"מ דוקא שיודע שאי' חייב נדוי כי הא דר"ל במועד קטן אבל מורה שנדה שסבור שזה חייב נדוי וטעה אין לנדות המנדה וכו' ע"כ לפ"ז הכא בנ"ד שאין על החכם שום עונש על מה שנדהו אחר שסבור שזה חייב נדוי השני חייב הגם דיש לדחות וק"ל:
והרב מהרשד"ם חי"ד סימן צ"ט על חכם שנדה לא' שלא כדין והשיב לו האחר אדרבא כתב וז"ל ולענין האדרבא היה מן הדין שיחול על המנדה אלא שעכ"ז לכבוד התורה איני רוצה להאריך בזה רק שרי לנו עתה לומר שלא חל הנדוי על העלוב שמעון כלל כ"א ברוך הוא מפי עליון וכו' ע"כ:
עוד כתב שם מה שהביא רבינו הטור משם הרמב"ם וז"ל אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לו לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה אלא יעלים עיניו מדברי ע"ה ולא ישית לבו להם וכו'. וחכמים גדולים היו משבחים במעשיה' הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם וכו' ע"כ. וכתב הרב ע"ז וז"ל ואע"פ שכתב הרב בד"א שחרפו בסתר אבל ת"ח שנדוהו או חרפותו בפרהסייא אסור לו למחול עד שיבקש ממנו מחילה ובנדון דידן נראה שהיה בפרהסייא וכו' אבל אם כנים הדברים כאשר באו נשאלה עליו נאמר ואשר לא טוב עשה שהרי לא היה שם אלא דברי חדוף ולא דברי בזוי וכו'. ואם הוא רצה להבין ההפך מה פשע שמעון בזה כ"ש כאשר נתן התנצלות לדבריו וכו' כי בזה טעה הת"ח כי היה ראוי להעלים עיניו מראות בכוונת הרע כפי מחשבתו וליקח הטוב הנראה לכאורה וכמ"ש והוי דן את כל האדם לכף זכות וכו' ע"כ ועיין מ"ש הרב שם בסי' רי"ג:
ונראה לחייב את זה מטעם אחר על פי מה שהעידו העדים שכשנרהו החכם שלח את ידיו ואחז בפניו ובזקנו ואמ"ל שהוא בשבעים נדויים שאף את"ל שעל מה שהשיב לו על הנדוי הוא פטור מ"מ על מה שהושיט ידיו בפניו חייב דהוי בזוי וגדולה מזו מצינו שכתב הכנ"הג שם אות צ"ו וז"ל המרים יד ואחז לחכם בבגדיו חייב נדוי הר"ש הלוי חי"ד סימן א' ע"ב וכ"ש הכא בנ"ד שאחז בפניו ובזקנו: