אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה

ספר ויאמר יצחק

סימן מה

את זה כתבתי בהיותי במתא ג'יבאלטר יע"א שנת תקפ"ד ושלחתי אותו ליד מורינו הרב כמוהר"מ הלוי נר"ו להודיעני דעתו:

שאלה בענין המחמסא שמוכרים הפלטר של גוים אם מותר לקנות הישראל ממנו אם יש בו בשולי גוים או לא:

תשובה תחלה ראוי לדעת אם הבישול שמבשלים אותו על גב הכלי נקוב הנק' כוסכוסירו אם הוא נקרא בישול או אפייה דלצד שנאמר שנקרא בישול וראי דאסור משום בשולי גוים אע"ג ראינו בא ללפת כיון שהוא לבדו מאכל חשוב ועולה על שלחן מלכים וכמ"ש הרב פר"ח גבי אורז בסימן קי"ג סק"ג יעו"ש והגם דמחמסא זו הוא נגמר בשולה על ידי הישראל. דהיינו שמבשל אותה בקדרה ברותחין וכו' וקיימא לן. דכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר כמ"ש מרן בסי' הנז' ס"ו מ"מ בנ"ד יש לאסור חדא שהרי נתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י הגוי וסלקו מן האש וכשסלקוהו מן האש אף דאחר כך גמר הישראל הבישול אסור כמ"ש מרן בס"ט ובפר"ח שם סקי"ח. ועוד דבנ"ד הבשול הראשון שבשלו הגוי על גב הכוסכושירו ראוי ליאכל מיד ולאלתר ע"י אותו הבישול אלא שאחר שמייבשין אותו הוא דאינו ראוי לאכילה רק על ידי בשול פעם שנית בקדירה ולפי זה יש לאסור המחמסא של גוים:

אבל לצד שנאמר שמה שאופין על גב הכוסנוסירו אינו נקרא בשול רק אפייה עדיין יש להסתפ' אם יש לו דין פת של פלטר ומותר או נימא כיון דאין מברכין עליו המוציא וברכת המזון אין לו דין פת דע"כ לא התירו בשל פלטר אלא פת שהוא דבר שיש בו חיי נפש אבל המחמסא שיכול לחיות בלתה כי על הלחם לבדו יחיה האדם אפשר שלא התירו בה אף בשל פלטר:

איברא דיש להביא ראיה שמה שעושין על גב הכוסכוסירו אינו נקרא בישול רק אפייה ממה שכתב ה' מהר"ר אד"א בס' מעין גנים חא"ח וז"ל פרורי פת שאופין בקערה נקובה ע"ג קדירה מברך המוציא אע"פ שאין בהם כזית ולית בהו תוריתא דנהמא כמ"ש הש"ע סי' קס"ח סס"י עכ"ל. ובש"ע שם פסק מרן וז"ל ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק וכו' מברך עליו המוציא וברכת המזון ע"כ הרי מבואר שרימה הרב דבר זה שעושין ע"ג הכוסכוסירו לדבר שאינו מבושל ולא נשתנה דינו על ידי אפייה זו ועדיין הוא פת כבתחילה וקרא אותו בשם אפיה כמ"ש שאופין בקערה וכו'. ומכל מקום עדיין לא יצאנו ידי חובתינו בזה שהספק השני במקומו עומד דאף שנקרא אפיה לא התירוהו בשל פלטר כיון דאינו פת וכן נראה מדברי הפר"ח בסי' קי"ב סקי"ז בסופו שכתב וז"ל. זה הכלל כל דבר שמברכין עליו בורא מיני מזונות אם כשקובע סעודה עליו מברך המוציא וברכת המזון דינו כפת ובמקום שנהגו היתר בפת של גוי גם זה מותר ואם הם דברים שאפילו בקביעות סעודה עליהם אינו מברך המוציא וכמו המיני מתיקות שכתבתי יש בהם משום בשולי גוים עכ"ל. נמצא דכייל לן הרב דכל דבר שאפילו שקובע עליו אינו מברך המוציא אף שהוא על ידי אפיה כמו מיני מתיקה יש בו משום בשולי גוים. ואם כן גם המחמסא שאינו מברך המוציא אף שקבע עליה יש בה משום בשולי גוים. עיין תוספות ביצה ד ס"ז ד"ה קמ"ל קימחא עיקר:

וכן מצינו בספר התשב"ץ ח"ג סי' י"א וז"ל והכלל אומר לך כי מה שמברכין עליו המוציא מותר אם הוא של פלטר והמברכין עליו בורא מיני מזונות אסור עכ"ל. הרי דס"ל דמה שמברכין עליו בורא מיני מזונות אין לו דין פת של פלטר אלא דבמה שכלל הרב דכל שמברכין עליו בורא מיני מזונות יש בו משום בשולי גוים הרם פר"ח סבירא ליה דלא אמרינן האי כללא אלא דוקא בדבר שאף שקבע עליו אינו מברך רק בורא מיני מזונות אבל דבר שאם קבע עליו מברך המוציא כמו פת הבאה בכיסנין יש לו דין פת ומותר בשל פלטר. איך שיהיה בין למר ובין למר המחמסא שאף שקבע עליה אינו מברך רק בורא מיני מזונות לכ"ע אין לה דין פת ויש בה משום בשולי גוים. והרב הרשב"ץ ז"ל שם התיר במיני מתיקה משום דרובשא עיקר ולדבריו מברכין שהכל. והרב פר"ח כתב דמיני מתיקה יש בו משום בשולי גוים דסבירא ליה דקימחא עיקר וכיון דאין מברכין עליו רק בורא מיני מזונות אף דקבע עלייהו יש בו משום בשולי גוים. הן אמת דמור"ם שם בהגה ס"ו התיר מיני מתיקה וכבר כתב שם הט"ז הטעם דכיון דאי קבע עלייהו מברך המוציא על כן דינם כפת ממש. נמצא דבמיני מתיקה שלשה סברות בדבר לדעת הרשב"ץ דובשא עיקר ואין בו משום בשולי גוים. ולדעת מור"ם קימחא עיקר וכיון דאי קבע עלייהו מברך המוציא דינו שוה לפת. ולדעת הפר"ח דאף אם קבע עלייהו אינו מברך המוציא שוה לתבשיל ויש בו משום בשולי גוים:

והרב מהריט"ץ ז"ל בסי' קס"א התיר הביסקוג'וס של גוים כיון שאין נקראין פת ואין מברכין עליו המוציא והעלה דאף למי שנזהר מפת פלטר של גוים הביסקוג'וס מותר לקנותם מן הפלטר ודימה אותם לקליות דאין דרך לזמן לאדם לביתו על קליות וביסקוג'וס כ"א על הפת יעו"ש. נמצא דהרב הנזכר אזיל ומודה דכל שאין מברכים עליו המוציא אין לו דין פת. אלא דבעיקר הדין חלוק עם הרשב"ץ והפר"ח דלדעת הרשב"ץ אדרבא כיון שמברכין עליו בורא מיני מזונות אין לו היתר אף בשל פלטר ויש בו משום בשולי גוים ולדע' הפר"ח כיון שאם קבע עלייהו מברך המוציא דינו שוה לפת ואינו מותר רק בשל פלטר. ולפ"ז אפשר להשוות הדעות בזה דאף לדעת הרב מהריט"ץ שהתיר הביסקג'וס היינו משום דהשוה אותם לקליות דטעמא דידהו דאין דרך לזמן את חבירו בהם וגם הביסקוג'וס אין דרך לזמן בהם את חבירו וליכא טעמא דמתנות. אבל הכוסכוסו שדרך לזמן את חבירו ולהביאו אל ביתו לאכול כוסכוסו כמו שעושים בימי חנוכה ואסרו חג הפסח אף מהריט"ץ יודה שיש בו משום בשולי גוים שהרי כתב דכל שאין מברכים עליו המוציא אין לו דין פת וכיון שהכוסכוסו אין מברכין עליו המוציא כלל אין לו דין פת ואחר שדרך הוא לזמן עליו יש לו דין תבשיל ויש בו משום בשולי גוים:

ואין לומר שהכוסכוסו שמזמנים עליו היינו אחר שמערים עליו רותחים מלבד מה שנאפה ע"ג הכוסכוסירו אבל כל עוד שלא עירו עליו רותחים אין גם אחד שיזמין את חבירו לאוכלו כך וא"כ הכוסכוסו של גוים כיון שאין ראוי להזמין עליו כך אין בו משום בשולי גוים. הא ליתא דלו יהא שהגוי התחיל לבשל ונתבשל כמאכל בן דרוסאי וסלקו מן האש ואח"כ בא הישראל וגמרו יש בו משום בשולי גוים וכמ"ש מרן שם ואף דבבשול הראשון אין ראוי לזמן עליו שהרי העולם אין אוכלים כמאכל בן דרוסאי אפילו הכי כיון דבגמר בשולו ראוי לזמן עליו נאסר בבשולו הראשון ואם כן הכיסכוסו גם כן לא גרע בשולו הראשון. מבשול מאכל בן דרוסאי שהרי במעט רותחים שמערין עליו נגמר בשולו. וא"כ אף דבבשול הראשון אין ראוי לאוכלו כך ולזמן עליו מ"מ אחר שגמרו ישראל ראוי הוא ועולה על שלחן מלכים ויש לאוסרו משום בשולי גוים:

והגם דהרב מהריט"ץ כתב וז"ל דאין דרך לזמן את חבירו אלא בפת ע"כ לא בא למעט הכוסכוסו אלא לאפוקי הביסקוג'וס והקליות. או אפשר שבמקומו לא היו מזמנים אלא בפת דוקא ולא בדבר אחר אבל במקומותינו שדרך לזמן גם בכוסכוסו יש בו משום בשולי גוים אף לדעת מהריט"ץ:

ובדין זה של הביסקוג'וס מצינו להרב מוהר"ר חיד"א בספר שיורי ברכה סי' קי"ב אות ט' שחלק על דברי מהריט"ץ מתרי טעמי. חדא דהגם שנאמר שאלו הביסקוגו'ס אין להם דין פת ואין דרך לזמן עליהם מכל מקום אסורים אף בשל פלטר דע"כ לא התירו בפלטר אלא בפת מפני שהוא חיי נפש והיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה אבל בדבר אחר לא התירו. ועוד דאין לדמות הביסקוגו'ס לקליות דקליות ברכתם בורא פרי האדמה וכו' אבל הביסקוגו'ס ברכתם בורא מיני מזונות ואם קבע עלייהו מברך המוציא ותו דאפשר להזמין על כעכים יבשים ולא דמי לקליות ואם כן אלו הביסקוגו'ס דינם שוה לפת אלה הם תורף דבריו יעו"ש. למדנו מדבריו דע"כ לא התירו בפלטר אלא בפת ועוד למדנו שהמחמסא יש בו משום בשולי גוים שהרי עדיף מהביסקוג'וס. וא"כ לדעת כל הרבנים הנז' הכוסכוסו של פלטר יש בו משום בשולי גוים ובפרט שנד"ז של בשולי גוים אינו תלוי בבשול על ידי מרק דוקא שהרי צלי של גוים אסור:

אלא שלזה עומד לנגדנו תשוב' הר' בעל פרי צדיק שאלה כ"ו שנשאל על הכוסכוסו של גוים והעלה לאסור מטעם שמושחים אותו בשומן של איסור יעו"ש. דנראה מדבריו דאם לא היה בשביל המשיח' היה מותר ולא אסרו משום בשולי גוים. והן לו יהא דדעת הרב להתיר מכל מקום לפי מש"ל לדעת הרבנים הנז' שדעת' לאסור הכי נקטינן שהם רבים נגד הרב כמש"ל:

שוב מצינו בתשובת מרן הנקרא אבקת רוכל סימן ל' שכתב וז"ל ילמדנו רבינו חטים ששולקים אותם הגוים עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי וחוזרים ומיבשים אותם כדי לעשותם גריסין ושוב אין נאכלים אלא על ידי בשול אחר מוקמינא להו למאכל ן' דרוסאי או דילמא כיון שנתייבשו כולי האי חזרו להתרן הראשון עיין לחם הפנים סי' קי"ג סק"ג:

תשובה (א"ה התשובה לא מצאתי ראשיתה וממקום שמצאתי כתבתי) ומכל מקום בשעת הדחק שהוא ערב שבת או ערב יום טוב או שיש הפסד מרובה בדבר כיון דמדי דרבנן הוא כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם עכ"ל. ובהאי גוונא נראה לומר בנ"ד דכיון דאסור' דרבנן היא ויש מתירים הני חטים כיון שמתייבשים כל כך דאין נאכלים אלא על ידי בשול אחר והבשול הראשון אין ניכר בהם מותרים ואפשר שאפילו האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון שאין נאכלים אלא על ידי בשול מחדש. עכ"ל התשובה הנז':

גם הרב לקט הקמח על הש"ע סי' קי"ג כתב וז"ל אותם הגרי"ץ העשוי משבולת שועל על ידי גוים שלוקחים השבולת שועל ומבשלים אותם בקדירו' שלהם עד שמתרככים ואחר כך מייבשים אותם בתנור עד שמתקשה כאבנים וכותשים אותם במכתשת להסיר הקליפות וצריכים בשול מחדש יותר מבשר שור עד שיהיו ראוים לאכילה העלה דמותרים הם בא באכילה כיון דגמר בשולם הוא ע"י ישראל ואין ראוים לאכילה על ידי בשול הראשון דסתם כלים אינן בני יומן חוקי דעת י' ע"כ. נראה מכאן דכשמייבשים ואין נאכל אלא ע"י בשול אחר מותר. אם כן אנן בדידן נמי כיון שהמחמסא אחר שאופין אותה על גבי הקדירה נקובה מייבשין אותה הרבה ואין נאכלת רק על ידי בשול אחר ועל ידי היובש אזל ליה הבשול הראשון שהיה על ידי גוים אין בו משום בשולי גוים. אלא דמכל מקום עדיין קשה לדברי מרן ז"ל דמהתשובה הנ"ל מוכח דחטים יש בהם בשולי גוים אם לא מחמת היובש שמייבשים אותם אחר כך הוא שהתיר אותם. ומדברי מרן בש"ע א"ח סימן ר"ח מוכח דחטים הוי דבר הנאכל כמות שהוא חי שהרי פסק שם דחטים אין בהם חלוק לענין ברכה רבין חיים או מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה. ולפי מה שכ' ביו"ד סי' הנז"ל דלענין בשולי גוים בעינן תרתי אין נאכל כמות שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים א"כ לפי זה החטים שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים. ולמה בתשובה הנז' נדחק מרן להתיר אותם מטעם היובש ומשום דהוי אסורא דרבנן אחר דיש לנו היתר בשופי שהרי הוי דבר הנאכל כמות שהוא חי כמ"ש בא"ח לענין ברכה:

הן אמת דלזה אנו יכולים לתרץ ולומר דמאי דדחיק מרן להתירם מטעם שמייבשים אותם וכו' היינו לחוש לסברת האוסרים דסבירא להו דחטים יש בהם משים בשולי גוים וגם משטחיות דבריו נראה כך כמ"ש וז"ל כיון דאסורא דרבנן הוא ויש מתירים הני חטים וכו' דר"ל כיון דאסור בשולי גוים הוא דרבנן וגם יש פוסקים דסבירא להו דחטים אין בהם משום בשולי גוים לכן כשמייבשים אותם כל כך וכו' מותרים. ועשה זה כדי לצאת ידי כל הדעות. וסיים וכ' וז"ל ואפשר דאפי' האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון שאין נאכלים אלא על ידי בשול מחדש ע"כ. דהיינו אפילו לסברת האוסרים בתבשיל של חטים אפי"ה בזה שאין נאכלים אלא ע"י בשול מחדש יודו שהם מותרים. איך שיהיה נקטינן מהכא דכשנתייבש והבשול הראשון אין ניכר בו מותר. אבל מ"מ עדין הדבר קשה שהרי ע"כ לא התיר מרן דבר זה בפשיטו' אלא למאן דס"ל דחטים אין בהם משום בשולי גוים אבל לסבר' האוסרי' לא התירם מחמת היובש אלא בדרך אפשר כמ"ש בדבריו דלפ"ז המחמסא דליכא מאן דסבר שאין בו משום בשולי גוים אפשר דאין אנו יכולים להתירה מחמת היובש ועדין הדבר צ"ע עד ישקיף וירא מ"ור בדבר הזה ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו:

וזה מה שהשיב לי הרב הנז' מהכא להתם

זה ימים שנשאלתי על זה ואחר החיפוש מצאתי אותה תשובה שהבאת של הרב פרי צדיק ומשם בא'רה שלא חשש הרב לאוסרה אלא מפני שמושחים אותה בשומן וכו' אבל על מה שמבשלים אותה כדי לייבשה אח"כ לא חשש לה. הן אמת שלא ביאר לנו הרב הטעם והוה אמינא מסברא דכיון שעדיין צריך בשול אחר על ידי שמערין עליו רותחין כדי שתהיה ראויה לאכילה אם כן הוה ליה כאלו בשלה הגוי כמאכל בן דרוסאי ואז באנו למחלוקת שהביא מרן בסי' הנז"ל ואף דסברת מרן הוא לאסור אם לא בשעת הדחק בנ"ר יורה להתיר דדוקא כשנאכל ע"י הבשול הראשון שבשלו הגוי כמאכל בן דרוסאי הוא דיש לאסור אבל בזה הכוסכוסו שאין ראוי לאכילה כי אם ע"י עירוי הרותחין כמ"ש או כשחוזרים ומבשלים אותו בקדירה אפי' לדעת האוסרים יורו להתיר ואין לומר שגם ע"י בשול הראשון הוא ראוי לאכילה כמות שהיא דליתא והאוכלו כמות שהיא בטלה דעתו ולא יהא אלא ספק אם הוא ראוי לאכילה או לא הוה ליה ספק ספיקא ואם תמצא לומר שהוא ראוי שמא הלכה כמאן שמתיר שהם רוב הפוסקים ובפרט שהוא אסור דרבנן ואפי' בספק א' יש להתיר שמא אינו ראוי לאכילה כמות שהוא שמא ראוי הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ובזה צדקו דברי הרב פרי צדיק דלפי החילוק שכתבתי אין שום חולק עליו לשנאמר דרבים חולקים עליו ולהם שומעים דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכמו שאנו צריכים לומר לדעת מרן בתשובה הנ"ל:

עתה ראה זה חדש התשובה של מרן בספר אבקת רוכל ומה ששייך לעניינו מה שכתב בסוף לשונו ובכה"ג נר' דכיון דאסורא דרבנן היא ויש מתירין הוא סוף דבור. ואח"כ מתחיל הדבור הני חטים וכו' ור"ל שהמחלוקת הוא כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד הגוי שכתב מרן דיש לאסור אם לא בשעת הדחק. ומור"ם פסק כסברת המתירין ולכן כתב דהני חטים כיון שמתייבשים וכו' מותרים. והוסיף וכתב ואפ' דאף לדעת האוסרים בתבשיל יתירו וכו' ולא הבנתי תחילת הדברים שכתב דבנדון דידן דאסורא דרבנן היא ויש מתירים הני חטים וכו' דפשיט' ט' ופשיט' דלדעת המתירין הוא מותר דבלאו הכי דאפי' בתבשיל גמור מתירי' וכ"ש בנדון זה שנתייבשו ואינם נאכלים דעדיפי מתבשיל ולכן נראה דכוונתו דכיון דאיסורא דרבנן הוא בהני חטים אזלינן לקולא לפסוק כהמתירים. והוה ליה כמו ספק ספיקא כאלו אמר שמא זה דומה ממש לתבשיל שבשלו הגוי כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל או שמא זה עדיף מאחר שנתייבש ואינו ראוי לאכילה. ואם תמצא לומר שהוא כתבשיל אזלינן לקולא ונקטינן כמאן דמתיר בתבשיל כמאכל בן דרוסאי ואח"כ סיים וכתב ואפשר דאף מאן דאסר יודה בזה. והשתא ניחא דאי לא תימא הכי הרי לא החליט הרב מה יהיה הדין דאם הוא לסברת המתיר פשיט' דמותר ואם לדעת האוסרים הרי לא כתב אלא דרך אפשר. וזה מוכרח לאומרו לפי סדר השאלה אם נאמר דמוקמי' להו כמאכל כן דרוסאי או דילמא כיון שנתייבש כולי האי חזרו להיתרן הראשון וכו' ע"כ. ומאחר שיש להסתפק בענין ומצאנו דאיכא פלוגתא היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי וגמרו ישראל אם לאסור או להתיר למה לא נאמר דהוי ספק ספיקא כאמור ובפרט דהוי אסורא דרבנן ולכן צריכין אנו למשכוני נפשין ולפרש בדוחק דברי מרן על הדרך שכתבתי וטוב דוחק הלשון ולא דוחק הענין:

ועל מה שהקשה כת"ר מתשובה הנז' לההיא דש"ע א"ח סי' ר"ח עיין בספר אבן העוזר שסביב הש"ע סי' הנז' ס"ז ד"ה הכוסס וכו' שהק' וז"ל. ותו דאם אורז ודוחן נאכל כמות שהוא חי לא היה בו משום בשולי גוים ובי"ד סימן קי"ג מבואר דיש באורז משום בשולי גוים ועל כן אינו נאכל כמות שהוא חי ואמאי מברך בורא פרי האדמה בכוסס אורז ודוחן ותי' דטעם הדברים דסלקא ולפת וכו' ע"ש. אכל חטה ושעורה ואורז ודוחן דאחר בשולן שהוא דרך אכילתן והנאתן ברכתן בורא מיני מזונות לכן כשאוכלם חיים או מבושלים שלם שלא כדרך הנאתן ברכתן בורא פר"הא. א"כ יש לומר דמרן ס"ל דחטים אף דנאכלין חיים יש בהם משום בשולי גוים וטעמא הוי כמ"ש הרב הנזכר ע"כ היו דברי הרב הנז' בתשובתו:

וזה מה שהשבתי לו מהתם ולהכא

ועל ענין התשובה שהשיב לי מ"ור להתיר המחמסא מהטעם שהתיר מרן החטים כיון שהבשול הראשון אזל ליה ואינו ניכר בו כלל וגרע ממאכל בן דרוסאי שהבשול הראשון עכ"פ ניכר בו ויישב לשון מרן הנז' וכו' דברי רבינו ראויים אליו. ובזה צדקו דברי מרן מתחלה ועד סוף. ברם מה שכתב לתרץ דברי מרן בתשובה עם מ"ש בש"ע א"ח סימן ר"ח מההיא דאבן העוזר שם לא הרוה צמאוננו בזה דהגם דבההיא דסי' ר"ח יכולים אנו לומר דמרן ס"ל דאע"ג דחטים אינם נאכלים חיים רק ע"י הדחק יש לנו לדמותו לסלקא ולברך עליו שהכל מכל מקום כיון דדרך הנאתו הוא כשנתבשל ונתמעך כרייסא וכו' שברכתו בורא. מיני מזונות. א"כ כשאוכלו חי או מבושל שלם דהוי שלא כדרך הנאתו נחתי' חד דרגא ומברך בורא פרי האדמה אבל עכ"פ לענין בשולי גוים דין החטים הוי כדין הסלקא דמקרי אינו נאכל כמות שהוא חי כיון שאכילתו ע"י הדחק ויש בו משום בשולי גוים. וכ"פ מרן בסי"ב דדגים מלוחים גדולים כיון שאינם נאכלים רק על ידי הדחק אם צלאם הגוי אסורים וכ"כ שם מור"ם בהגה. מ"מ אם נניח שכך היא דעת מרן דחטים אינם נאכלים חיים א"כ מוכרחים אנו לומר דדייסא אינה עולה על שלחן מלכים שהרי בגמ' אמרי' בהנהו תרי לישני דסורא וכו' איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא. ובזה נחלקו הפוסקים דלסברת רש"י דייסא אינו נאכל חי אבל אינו עולה על שלחן מלכים. ולהרשב"א הוא בהפך דנאכלים חיים ועולה על שלחן מלכים ובין למר ובין למר כיון דאנן קיימא לן דתרתי בעינן והני תרי לישני השני מוסיף על הראשון וקי"ל דלשון אחרון א"כ לפי זה הדייסא אין בה משום בשולי גוים לכולי עלמא לדעת מרן והיאך יתורץ לפי זה הקושיא שיש לנו על תשובת מרן שדחק להתיר החטים מטעם היובש וכו' אחר דלפי האמת אין מי שסובר דרייסא תרתי איתנהו בה שהרי אמרו איכא בינייהו דייסא וכו' ובכן יורנו מורינו איזה דרך ישכון אור לתרץ דברי מרן הנ"ל ובפרט דבמקומותינו מעשים בכל יום דדייסא אין מקפידים עליה משום בשולי גוים:

וזה מה שהשיב לי הרב הנז' מהכא להתם

הן כל יקר ראתה עיני שאחר שהסכים כת"ר על היישוב שיישבתי דברי מרן שוב שדי ביה נרגא והוקשה לך דלמה לו למרן להרחיק את הדרך והיה לו להשיב בפשיטות שאין בהני חטים בשולי גוים. אמת הוא דלדעת רוב הפוסקים כולהו ס"ל דתרתי בעינן לאסור אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים. וא"כ נ"מ דבדייסא הן אם היא נאכלת במות שהיא חיה ועולה על שלחן מלכים בין אם אינה נאכלת כמות שהיא חיה ואינה עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים. הן אמת דלדעת הרשב"א דס"ל דדייסא אף אם נאכלת כמש"ח יש בה משום בשולי גוים כמו שהביא דבריו הרפ"ח סק"ג וטעמ' טעים דהמאכל הנאכל בתו' מאכל ולא בתו' לפתן לא בעינן שעולה על שלחן מלכים ללפת אלא כל שעולה על שלחן מלכים יש בו משום כשולי גוים. ולפי זה צריך לומר שמ"ש הרפ"ח בסק"ה וז"ל דייסא לדעת התוס' אינה נאכלת חיה ואינה עולה על שלחן מלכים ולדעת הרשב"א אע"פי שנאכלת חיה עולה על שלחן מלכים ואם בן בין למר ובין למר אין בו משום בשולי גוים ע"כ. אינו רוצה לומר דגם הרשב"א ס"ל כהתוס' דדייסא אין בה משום בשולי גוים דזה אינו שהרי הרשב"א בסי' ת"ה סבר דדייסא יש בה משום בשולי גוים כמש"ל אלא ר"ל דלדידן דקי"ל כתרי לישני לקולא לא נפקא מינה מידי בין אם נאמר במציאותה דאינה נאכלת כמש"ח ואינה עולה על שלחן מלכים כסברת התו' בין אם נאמר במציאותה דנאכלת כמות שהיא חיה ועולה על שלחן מלכים בסב' הרשב"א אין בו משום בשולי גוים אבל האמת דלהרשב"א יש בה משום בשולי גוים כאמור:

וכן אנו צריכים לומר דמ"ש מרן הב"י בר"ס קי"ג וז"ל וכתבו התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן שפסק ר"ת כתרי לישני להקל וכו' ודקדק כן מלשון הש"ס וכו' (ור"ל דמדנקט הש"ס איכא בינייהו דייסא וכו' ולא קאמר איכא בינייהו דבש וגבינה משמע דדייסא אינה נאכלת כמות שהיא חיה) וכ"כ הרמב"ם ודלא כהרמב"ן דפסק כלישנא דסורא לחוד אינו ר"ל דהרשב"א פסק כר"ת כתרי לישני לקולא ויסבור דדייסא אין בה משום בשולי גוים. דזה אינו כמש"ל אלא ר"ל דהרשב"א כתב שר"ת פסק כתרי לישני להקל הן אמת שיש להקשות לדעת הרשב"א דדייסא נאכלת כמות שהיא חיה אמאי לא אמר בש"ס איכא בינייהו דבש וגבינה וכמו שהוכיחו התו' מכח דדייסא אינה נאכלת כמו שהיא חיה. איך שיהיה צ"ל דלדעת הרשב"א הדייסא יש בה משום בשולי גוים. גם יש לומר דלדעת הרמב"ן דפסק להחמיר בלישנא דסורא דבחדא לחוד יש בה משום בשולי גוים ונפקא מינה דדייסא אם אין בה אלא חדא יש לאסור משום בשולי גוים:

ומעתה כיון דלדעת מרן דסבר לה דתרתי בעינן לאסור יש לומר דמ"ש להשיב לשואלו דבר והני חטים וכו' יש להתיר מכח ס"ס כדכתיבנא ולא אתי עלה דתפוק ליה שאין בהם בשולי גוים. הוא לפי סברת השואל דמתוך שאלתו נראה שחשש לסברת הרשב"א וכו' דדייסא יש בה משום בשולי גוים דאי לאו הכי מה מקום לשאלתו דבין אם נאמר דמוקמינן להו כמאכל בן דרוסאי וכו' הרי הדייסא אין בה משום בשולי גוים יהיה מה שיהיה. אלא ודאי דסברתו לחוש לסברת האוסרים ולכן לפי שיטתו השיב לו מרן דאף אם הוא כן כיון דאיסו' דרבנן וכו' הני חטים דיש להסתפק בהם יש לסמוך על דעת המתירין וכדכתיבנא. אבל לפום קושטא לא היה צריך מרן לזה. אי נמי קרוב לזה דהוצרך להשיב כן דנפקא מינה להתלמר למ"א וכגון דא דנדון דידן של המחמסא דאף דיש בה משום בשולי גוים אם היה תהיה בנדון זה של החטים ששולקים אותם וכו' יש להתיר מכח ספק ספיקא וכדכתיבנא וכגון דא צ"ל שכל מה שאני כותב וכל מה שכתבתי אינו אלא דרך משא ומתן אבל האמת אגיד כי במחז"ק מעולם לא ראיתי שקונים אותה היהודים מן הנכריות שמוכרות אותה ברחובות הגוים במדה ואפי' ע"ה פורשים ממנה ואפ' שמנהג אבותיהם בידיהם ותל"מ עכ"ל הר' הנז':

הנה נא הואלתי לבאר שאחר ביאתי מהתם להכא ייחדתי הדבור עם הרב הנז' על מ"ש דלדעת הרשב"א דייסא יש בה משום בשולי גוים דבספרו ת"ה מוכח בהדיא דפסק כר"ת בהנהו קרי לישני לקולא כמבואר בדבריו שם. ולפי זה מ"ש הרפ"ח בסק"ה דדייסא לדעת הרשב"א. אע"פי שנאכלת חיה וכו' ובין למר ובין למר אין בה משום בשולי גוים הדברי' כפשטן דגם הרשב"א ס"ל דאין בה משום בשולי גוים. ומ"ש בסק"ג בשם הרשב"א דדייסא כיון שעולה על שלחן מלכים בתורת מאכל יש בה משום בשולי גוים המעיין בדבריו בת"ה יראה דלא כתב זה הרשב"א אלא לבאר הגמ' דללישנא דגריס כל שאינו עולה על שלחן מלכים וכו' הדייסא כיון שעולה על שלחן מלכים אף דנאכלת חיה יש בה משום בשולי גוים להך לישנא. וע"ז הקשה שם דבגמרא אמרו ללפת בו את הפת ודייסא לא שייך בה ללפת דהני בבלאי טפשאי וכו' אם כן היאך אמרו איכא בינייהו דייסא אחר דאינה עולה ללפת וע"ז תירץ דלא אמרו ללפת אלא במיני לפתין אבל מאכלים הנאכלים בתורת מאכל ולא בתו' לפתן לא בעינן ללפת וע"ז סיים וכתב וז"ל והלכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי ע"כ נמצא שלא הוצרך לזה אלא כדי ליישב הגמרא ולענין פסק הלכה כתב אחר זה דקיימא לן בתרי לישני לקולא יעו"ש. הן אמת דכתב שם דהרמב"ן פסק כלישנא דסורא לחומרא:

והשיב לי הרב הנז' שהוא לא ראה בס' ת"ה אלא דמלשון הרפ"ח הנזכר היה נראה לו שכן דעת הרשב"א. ואחר שמבואר בס' ת"ה דהרשב"א סבר כר"ת מוכרחים אנו לומר דמ"ש הר' פר"ח בסק"ג בשם הרשב"א היינו מ"ש כדי ליישב הגמרא כמ"ש:

אחר איזה ימים כתב לי ידי"ן מהרי"ל נר"ו דלפי מ"ש הרב מטה יהודה א"ח סי' שי"ח שכתב שהכוסכוסו שבשלו מע"ש על גבי הקדירה הנקובה דאסור לערות עליו רותחים בשבת מפני דלא נקרא נתבשל כל צרכו מה שנתבשל ע"ג הכוסכוסירו דגמר בשולו הוא ע"י עירוי הרותחים שמערין עליו דמזה נראה שהכוסכוסו של גוים אין בו משום בשולי גוים אחר שגמר בשולו דהיינו ערוי הרותחין הוא על ידי ישראל:

וזה מה שהשבתי לו על זה

מה שרצה כ"תר להביא סיוע להתיר המחמסא של גוים מדברי הרב מטה יהודה אין משם ראיה שהרי הרב הנז' הוכיח בתחילה דלסברת מרן מדלא נקט בש"ע להתיר אלא דבר שנתבשל כל צרכו והשמיט נשרה בחמין המוזכר בלשון הרמב"ם מוכח דאזיל לחומרא דבעינן נתבשל כל צרכו דוקא דבזה אם הוא דבר יבש אין בו משום בשול אחר בשול אף אם נצטנן ודלא כהרמב"ם שהתיר אף בנשרה בחמין מע"ש וביאר זה מלשון הש"ע בסט"ו שכתב דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש וכו' דמוכח משם דבעינן נתבשל כל צרכו דוקא. ומחמת זה העלה הרב הנז' דהכוסכוסו שעושין מע"ש על פי הקדרה וכו' דאסור לערות עליו רותחין בליל שבת וכו' דכיון דאין ראוי לאוכלו כך ביבשותו ועדיין לא נתבשל כל צרכו דעיקר גמר בשולו הוא בנתינת המרק עליו היינו טעמא דאסור לעשות זה בשבת דדוקא נתבשל כל צרכו בעינן. איך שיהיה הבשול הראשון בשול מקרי אלא דעדין לא נגמר בשולו אלא על ידי ערוי הרותחין וה והיני דוקא לענין שבת דלא סגי בנתבשל כמאכל בן דרוסאי מערב שבת כמ"ש לדעת מרן דבעינן נתבשל כל צרכו אבל לענין בשולי גוים הרי פסק מרן בי"ד סי' קי"ג ס"ט דאם בשלו הגוי כמאכל בן דרוסאי ואח"כ גמרו ישראל יש לאסור אם לא בשעת הדחק דס"ל למרן דלחומרא אמרינן דמאכל בן דרוסאי הוי בשול לאפוקי מסברת החולקים שהביא מור"ם שם בהגה יעו"ש. וא"כ לפ"ז המחמסא של גוים ודאי לא גרע בשולה על גב הכוסכוסירו ממאכל בן דרוסאי שהרי במעט מרק רותח שמערין עליה נגמר בשולה:

ואחר שבשולה הראשון בשלה גוי ונסתלקו מעשה א' מה יועיל אח"כ הבשול שמבשל אותה הישראל הואיל וכבר נאסרה ע"י הבשול הראשון באופן שאין כאן ראיה מדברי הרב הנז' להתיר המחמסא של גוים. ואדרבא משם נראה לאסור כיון דעכ"פ חשיב הרב הבשול הא' בשול אלא דעדין לא נגמר כמ"ש בדבריו. ומה שסיים אח"כ וכתב וז"ל ומיהו מה שנשאר ממנו צונן עד יום השבת וכו' ונותנים עליו מהמרק של החמין וכו' מותר ר"ל כשעירו הרותחין מע"ש ואכלו ממנו בליל שבת מה שנשאר ממנו מותר לערות עליו רותחים ביום השבת דכיון שכבר נגמר בשולו מע"ש ע"י ערוי הרותחים אם כן הרי נתבשל כל צרכו ולכן מה שנשאר ממנו מותר לערות עליו רותחים בשבת דיש לו דין דבר יבש שנתבשל כל צרכו מע"ש שמותר לחממו וכו' ואף דמרן לא כתב להתיר אלא כנגד המדור' הרי כתב שם ה' הנז' בתחילת לשונו דאף בחמין דכלי ראשון אחר שהעבירוהו מן האש הוי דינו כדין נגד המדורה ואם כן אין בזה שום סתירה בדברי הרב הנז':

סימן מו

ועל ענין הסיסטירנא שכתב כ"תר מדברי הרב משחא דרבותא בהשמטו' אמת נכון הדבר דלדעת הרב הנז' בתחלת דבריו רצה לומר דטעם הס הסיסטירנא הוא מפני שהם מים מרובים בטלה הטיפה במיעוטה וכו' ואחר כך דחה דשאני המחוברים לקרקע דמעיקר' לא שלטה בהו ידא דמ"ה וכו'. והראיה שהביא מדברי מור"ם בסי' תנ"ה נלע"ד דהביא זה לומר דמשם מוכח דצריך לשפוך המים מפני התקופה. שהרי מור"ם בי"ד בסי' קט"ז לא כתב שלא לשתות בשעת התקופה. וגם הב"י בסי' תנ"ה הקשה על דברי המרדכי מאריה דהאי דינא דבל"ה אפי' היתה שעת התקופה בשעה שלשין לא היה להם לחוש. דלא חיישינן אלא כשאדם שותה מהם בשעת התקופה ותירץ בדרך אפשר דס"ל להמרדכי שכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה כל ששותה מהם או לש בהם אפי' אחר כמה ימים הם מזיקים יעו"ש בסוף הסי'. ובפרט שגם מור"ם בסי' קט"ז שכתב בשעת התקופ' רשם המרשים מהמרדכי ס"פ כ"ש. התו דאין הכרח בדברי המרדכי לומר דאפילו שלא בשעת התקופה יש סכנה. ולכן הביא הרב הנז' ממ"ש מור"ם בסי' תנ"ה דמוכח משם דגם בתקופה יש לשפוך המים כמו במת. באופן דלמדנו מדבריו ששוה התקופה למת. ומ"ש דומיא למה שנהגו לשפוך המים שעברה עליהם התקופה ר"ל שלא נהגו לשפוך אלא התלושים דוקא ומנהג התקופה הוא מנהג קבוע ופשוט ארבעה פעמים בשנה ולא נהגו לשפוך אלא התלושים. ומחשש שמא ידחה הדוחה לומר דשאני תקופה דקילא ממת שאין חשש כ"א בשעת התקופה. ומה שנהגו לשפוך אח"כ הוא לחומרא בעלמא. ואין ללמוד משם למת. לכן הביא ראיה ממור"ם בסי' תנ"ה דאי לאו משום שומר מצוה היו צריכים לשפוך ממילא שמעינן דשוה תקופה למת זהו מה שנלע"ד כעת:

אלא דמכל מקום לא זכיתי להבין דברי הר' במ"ש דמה שנהגו לשפוך מימות השכנים וכו' הוא מחמת ספק וחששא בעלמ' וייסד שם הר' דאינו משפשף סכינו רק בכלי א' וגם אינו מוכרח שישפשף במים הראוים לשתיה וכו' אלא דמשום ספק שאין אנו יודעים הכלי ששפשף בו הוא דמחמירין לשפוך כל הכלים. וגם הניח שם הרב דאם לא היו שם רק אגמי מים ואין שם מים בכלי כלל שאם בא מלאך המות לשפשף סכינו מסתמא משפשפה באותו מקוה מים שאינו עמוק כ"כ שאינו טורח וכו' אלא דמחמת שהם מים רבים התיר לשתות מאותו מקוה כמ"ש בדבריו. ולא יכולתי לירד לעומק כוונת דבריו שאם באנו לומר שהמלאך המות אינו מטיף דם כ"א בכלי אחד דוקא וגם אינו מטיף רק במה שאין לו טורח הרבה אם הדבר כן למה החמירו חז"ל בכל השכונה. והיה די להחמיר במימי הבית אשר יש שם מת דלמה לו למה"מ לטרוח ולילך ולהטיף בשאר חצירות ובתים הסמוכים אחר דיש שם מים בבית המת ואם נאמר דחששו חז"ל שמא לא יהיה מים בבית המת ומחמת לא פלוג גזרו על כל השכונה. א"כ היה די לגזור רק בבית א' הסמוך. אם לא שנאמר דמ"ש חז"ל דמפיל במים טיפת דם רוצה לומר דבכל המים הקרובים לבית המת מטיל בהם טיפת דם. וכן מצינו בתקופה גם כן שאחד מן הטעמים שכתב הרב אבודרהם ז"ל שהשטן משליך טיפה של מרה במים ור"ל בכל המים התלושים כמו כן בנ"ד שאמרו שהשטן משליך במים שבשכונה טיפת דם ר"ל בכל המים שבשכונה. גם מ"ש הרב בסיסטירנא נראה דהלכתא בלא טעמא דאחר שהם תלושים מה לי בבלי או מכונסים בקרקע ובשלמא למ"ש בתחלת דבריו משום רבוי המים ניחא אבל למ"ש אח"כ מטעם שהם בקרקע וכו' מי עלה שמים וירד לומר דלא שלטא ידא דמלאך המות רק בכלי אחד דגם מים אלו הם תלושים. באופן שדברי הר' ז"ל שגבו ממני הן אמת דכ"תר מצא לו אילן גדול לסמוך עליו על המנהג שנהגו שלא לשפוך המים שבסיסטירנא דהרב הנז' כך ס"ל להדיא. ולכאורה היה נראה לחלק בין מת לתקופה מדקדוק לשון חז"ל דגבי תקופה אמרו מים התלושים כמ"ש בב"י סי' תנ"ה. וגבי מת אמרו מים שאובים כמ"ש מרן בי"ד ס"סי של"ה. ומחמת זה הייתי ד"ל דגבי מת לא שלטא ידא דמלאך המות אלא בשאובים דהיינו בבלי דוקא לאפוקי מקוה דאינם נקראי' שאובים וזה טעם דלא נהגו לשפוך מים שבסיסטירנא במת. אבל גבי תקופה דנקטי חז"ל בלשונם תלושים. אפשר לומר דגם בסיסטירנא דנא שייך דגם הם נקראים תלושים כיון שאינם מחוברים למקורם אלא כיון דבערי אדום לא זהירי כ"כ בתקופה רק איזה יחידי סגולה דאפשר דס"ל לאנשי כדעת הראב"ע ז"ל היינו טעמא שלא החמירו גם בסיסטירנא. ואפשר שמי שהיה זהיר היה רגיל להטיל שם ברזל. כ"ז אני כותב בדרך אפשר והנח להם לישראל שהרי יש להם אילן גדול על מי לסמוך ועיין בספר מח"בר ח' א"ח סי' תנ"ה שכתב וז"ל אמנם אנן בדידן בארץ הצבי וכל גלילות טורקיאה וערי איטאליא נזהרים שלא לשתות מים בשעת התקופ' דוקא אמנם אחר זמנה שותים מאותם המים שהיו בתלוש בשעת התקופה ואין פוצה וכו' ע"כ יעי"ש שנתן טעם למנהג זה עיין שלחן גבוה סי' תנ"ה סקי"ט ולפ"ז אנן בדידן שהמים שהיו בתלוש בשעת התקופה אין שותין ממנו לעולם אם לא היה עליו ברזל א"כ גם הסיסטירנא שהם מים תלושים צריך לשים בה ברזל. ועיין במח"בר שם שהביא משם בת"ה דהמים שהיו בתלוש בשעת התקופה אסורים לעולם ולא מהני לשים ברזל ושכן מ"ש במרדכי. הן אמת דהרב חיד"א לא חש לזה לפי מנהגם דאין מקפידים כי אם בשעת התקופה כמ"ש:

סימן מז

שאלה ראובן ששלח לשמעון דרך אניה בלב ים חבית א' של בשר הנקרא אלכ'אלי והניח על פי החבית ע"ג הבשר נייר אחד כת"ב עליו תיבת כשר ואחר כך הניח על פי החבית כלי אחד גדול ואח"כ הניח ע"ג הכלי הנז' נייר אחד כתוב עליו ג"כ תיבת כשר ואח"כ הכניס החבית הנז' תוך קופה אחת ותפר פי הקופה בחוט עב ואח"כ קשר הקופה כולה בחבל. יורנו מ"ץ אם נקרא זה חותם בתוך חותם או לאו ואם תמצא לומר דלא מקרי חותם בתוך חותם אם החבית והכלי הנזכרי' מותרים אם לאו. ושכמ"ה:

תשובה הנה לגבי הכלים לכאורא היה נראה. לומר דלצד שנאמר שהבשר אסור גם הכלי אשר בו הבשר הנז' הוא אסור כיון שנכבש הבשר הנז' בתוכו מעת לעת וקי"ל כבוש כמבושל. אלא דכיון דאסור בשר שנתעלם מן העין אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש מרן בסי' ס"ג א"כ כלים אלו אף אם הם כלי חרס יש להם הכשר בהגעלה והרי זה דומה למ"ש מרן בסי' קי"ג סט"ז דכלים שבשל בהם הגוי לפנינו דברים שיש בהם משום בשולי גוים דיש להם הכשר בהגעלה אפילו הם של חרס כיון דאין לאסור זה עיקר מן התורה יעו"ש וה"נ דכוותה:

אבל אחר ההתבוננות נראה דהכלים הם מותרים עכ"פ דיש לחלק בין ההיא דבשל הגוי לפנינו לנ"ד רשא דשאני התם דא דאסור בשולי גוים לאו מחמת ספק הוא אבל גבי בשר שנתעלם מן העין דא סורו הוא מחמת ספק שמא הוחלף יש להכשיר הכלים אחר שהיית מעת לעת ומותר להשתמש בהם לכתחילה כיון דנט"ל לא הוי אלא דרבנן וגם בשר שנתעלם מן העין הוי דרבנן ולכן לגבי הכלים אזלינן בספקו להקל:

ונראה להביא ראיה לזה ממ"ש מרן בסי' קכ"ב ס"ט וז"ל יש ליזהר מלהניח בבית הגוי לי סעודה דחיישינן שמא ישתמש בהם ע"כ וסיים שם מור"ם בהגה וז"ל ואפי' אם נתנם לאומן לתקנה צריך לעשות בהם סימן וכו' ואם עבר ולא עשה כשחזר ולקחם מן הגוי צריכים הגעלת וכו' אבל אם לא לקחו מן הגוי עד אחר זמן דנוכל לומר אף אם נשתמש בו הגוי כבר נפגם ונשתהה מעת לעת או שנשתהה ביד ישראל לאחר שלקחו מן הגוי מעת לעת אזלינן לקולא וכו' ע"כ. וכתב שם הש"ך סק"ח דמותר להשתמש בהם לכתחילה אף אם נפגמו דהתם בחזקת אסור קיימי אבל הכא כלים אלו הם בחזקת היתר אלא שחז"ל אסרו להשתמש בהם בתוך מע"לע מספק שמא נשתמש הגוי אבל אחר מע"לע מותר יעו"ש בדבריו. והפר"ח סימן הנז' סק"ח כתב וז"ל וכן נראה עוד ממ"ש לקמן בסי' קל"ו שהשולח ביד גוי כלים המיוחדים ליין דצריך להחתימם אבל לא הצריכן שום הכשר אם עבר ושלחן בלי חותם וכו' דכיון דאפי' אם איתא דרמא ביה חמרא לא מיתסר אלא משום גזרה בעלמא מקילינן בספקא וכ"כ כאן כב"י בשם הרא"ה וז"ל קדרות או קערות שלנו שעמדו בבית הגוי בלא סימן משהה אותם מעת לעת ומותר עכ"ל. הרי מבואר דכשאנו אוסרים מספק משהה הכלים מע"לע ומותרים. וא"כ ה"נ בנדון דידן דאסור הכשר הוא מספק שמא החליף מותרים הכלים אחר מעת לעת:

ולענין אם הקשירה והתפירה הוי חותם בתוך חותם להתי' הבשר או לא הן אמת שהניירו' שכתוב עליהם תיבת כשר לא הוי חותם כלל דבנקל יכול ליטלו הגוי ולהחזירו וכל עצמו של החותם שתקנו חז"ל אינו אלא מחמת שאם זייף יהיה ניכר זיופו ולכן לא טרח ומזייף אבל הנחת הנייר זה על פי החבית לא יהא ניכר זיופו. וע"כ לא אמרינן דאותיות הוי סימן. כמ"ש מרן בסי' ק"ל ס"ו ובסי' קי"ח ס"ג אלא דוקא כשהם דבוקים בגוף הבשר או דבוקים ם בסתימת החבית דאי אפשר לו לזייף שלא יהיה ניכר זיופו. אבל בנ"ד יכול לזייף בנקל הילכך לא הוי חותם כלל גם הכלי המונח על פי החבית כיון דלא מהדק לא הוי סימן כמ"ש בסי' קל"ו ס"ד ולגבי כניסת החבית בתוך הקופה ותפירות הקופה נראה דלאו חותם מקרי כיון דאין שום שנוי בתפירות כמו שמצינו שכתב מור"ם בסי' קי"ח ס"ד וז"ל אם שולח איזה דבר בשק וחתם השק אי' אפי' בחותם אחד אא"כ הפך התפירו' לפנים וכו' ע"כ ומרן בסי' ק"ל כתב דחבית של יין של עץ אין תקנה לשלות ע"י גוי אא"כ הכניס כל החבית בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק הרי דבעינן שלא יהיה התפירה מבחוץ כדי ליחשב חותם אבל אם התפירות מבחוץ לא הוי חותם ה"נ בנ"ד דאין כאן שנוי בתפירו' שלא הפכם מבפנים לא מקרי חותם. גם הקשירה שקשר הקופה בחבל אם אין בה שום שנוי נראה דלא הוי סימן והגם שמצינו שכתב מרן בסי' ק"ל בס"ד וז"ל וכן אם צר פי הנאד הרי זה חותם אחד וכו' ע"כ נמצא דהקשירה אף אם אין בה שנוי חותם. מ"מ הרי כתב שם הט"ז סק"ח דמ"ש מרן צר פי הנאד וכו' מיירי שעשה הקשירה ע"י שנוי והכריח הרב דב"ז מלשון הטור שכ' קשר וחתם פי הנבל ונתנו בשק פי הנבל למטה הוי חותם בתוך חותם דמ"ש קשר וחתם ר"ל דעשה הקשירה בענין שהיא חתומה דהיינו קשר משונה וזה הוי חותם אחד ופי הנבל למטה בשק הוי חותם שני. ואם איתא דהקשירה לבדה אף דאין בה שנוי הוי חותם והחתימה שכ' הטור היינו שחתם פי הנבל בשום דבר א"כ הרי יש כאן שני חותמות דהיינו הקשירה והחתימה ולמה הוצרך עוד לנתינת פי הנבל למטה לחותם שני. אם לא שנאמר דמ"ש בטור וחתם היינו קשירה מעין חתימה דהיינו קשר משונה כמ"ש אבל קשירה בלא שנוי לא הוי סימן יעו"ש בדבריו. והר' חק"ל י"ד דף רכ"א כ' דכיון דהפך פי הנאד ע"י שנוי זה משוי לקשר קשר משונה ועיקר השנוי הוא בקשר הראשון ובקשר שני אף בלא שנוי הוי חותם בתוך חותם. ומרן בב"י שם הביא שני גרסאות בדברי הטור א' דלא הזכיר חתימה בא' קשר פי הנבל ונתנו לתוך השק וכו' וכתב שזהו דעת הרמב"ם דלא הזכיר חתימה. והגירסא השנית שגורס קשר וחתם כ' דהוי כדעת הרשב"א דהקשירה לא מחשבא חותם וסיים וכתב דגירסא זו היא עיקר יעו"ש. באופן דלדעת מרן חלוק הרשב"א והטור על הרמב"ם ולדעת הרמב"ם הקשירה הויא חותם. והרב מוהר"ם אלפאסי זלה"ה בספר משחא דרבותא שחבר על הש"ע בחלק י"ד סי' קי"ח כתב דלדעת הרמב"ם כשיהיה עם הקשירה חותם אחד משונה אף אם הקשירה אינה משונה הוי חותם בתוך חותם אבל הקשירה לחודה לא הויא חותם ונפקא מנה לדברים הצריכים חותם אחד דהקשירה לחודה לא הויא חותם וסיים וכתב דמרן בש"ע העתיק דברי הרמב"ם מוכח מדבריו כמו שכתב מרן צר פי הנאד היינו בלא שנוי כיון שיש עמו חותם שני דהיינו הפיכת פי הנאד לתוכו דהוי חותם ע"י שנוי וזה הוי דלא כהט"ז ולפי זה מה שסיים מרן שם וז"ל וכן נ"ל שנוי שמשנה מדברים שאין דרך כל אדם הרי הם כחותם אחד והטיחה או הקשירה חותם שני ע"כ. היינו טיחה או. קשירה בלא שנוי דכיון שיש עמו החותם האחר ע"י שנוי הוי חותם בתוך חותם:

וכן מצינו להרב מהריב"ס ז"ל בספר עדות ביהוסף סי' ט"ל שהבין בדעת מרן בש"ע במ"ש צר פי הנאד דהוי בלא שנוי ועם החותם האחר המשונה הוי חותם בתוך חותם. ודימה הקשירה או התפירה לדין המפתח שכתב בש"ע סי' קי"ח ס"ד דמפתח וחותם הוי כשני חותמות יעו"ש. והרב מוהרח"א ז"ל בספר בני חיי סי' הנז' כתב וז"ל הרב בעל ט"ז כתב שצריך קשר משונה ואז קשר הוי חותם ומרברי מרן וב"ח משמע דאין צריך קשר משונה ממה שכתבו דלדעת הרשב"א ז"ל משמע דמלבד הקשר הנהוג צריך שני חותמות וכו' א"כ משמע דלדעת הרמב"ם הקשר הנהוג הוי חותם אחד עכ"ל. נקטינן מדברי הרבנים הנז' כפי מה שהבינו בדברי מרן בש"ע דהקשירה עם חותם אחר משונה הוי חותם בתוך חותם אף דאין בקשירה שנוי והרב חק"ל י"ד דרפ"א כתב דהתפירה טובה מהקשירה אלא דלא פסיק ותני דהוי חותם גמור יעו"ש. ולפי זה הכא בנדון דידן אם יש בקשירה א איזה שנוי מצטרף עמו התפירה והוי חותם בתוך חותם אף דאין בתפירה שום שנוי כמ"ש. אכן אם אין בשום אחד מהם שנוי נראה דאין להתיר. אבל מטעם אחר נראה להתיר בשר זה על פי מ"ש מרן בסימן קי"ח ס"ה דחתיכת בשר שניכר בה ניקור הישראל ששלח אותה ע"י גוי אין צריך חותם אחר יעו"ש. וטעמא היי דע"כ לא הצריכו חז"ל שני חותמות אלא דוקא כשהם חוץ מגוף הבשר אבל כשיש סימן בגוף הבשר תו לא צריכינן חותם אחר. וא"כ בנדון דידן נמי האלכ'אלי של ישראל ניכר ומובדל משל גוים במראה וריח והוה ליה כסימן הניקור דשרי. דאף את"ל דלא הוי ממש כסימן הניקור מכל מקום בהצטרפות נתינת החבית בתוך הקופה והתפירה והקשירה נוכל להתיר וליהוי כחותם בתוך חותם:

עוד יש צד להתיר ממ"ש הרפ"ח בסי' קי"ח סקי"ח שנשאל שם על תנורים של גוים שמטמינים בו חמין בשבת אי סגי בחותם אחד והשיב דסגי בחותם אחד מטעם דמארי התנור לא מרעי נפשייהו לזיופי חותם אחד בשביל הנאה מועטת להחליף כחוש בשמן או חתיכה קטנה בגדולה ודימה הרב זה למ"ש בסי' קי"ד דבמידי שקונים מן האומן כיון דאין ביה קפידא לא מרע נפשיה וכו' וסיים וכתב דאף מפתח לחודיה סגי והגם דכתב מרן דמפתח לחוד לא הוי חותם ה"מ בגוי דעלמא דלא מירתת לאורועי נפשיה אבל בבעל התנור דהוי כעין אומן לא מרע נפשיה ואף אזיוף כל דהו לא מהדר יעו"ש. ולפי זה הכא נמי בנ"ד נימא הכי דכיון דיש כאן קשירה ותפירה אף דאין בהם שנוי בעלי הספינה לא מרעי נפשייהו בשביל הנאה מועטת לזייף ולהתיר הקשירה והתפירה. והגם דהרב הנז' לא אמרה כי אם במפקיד שעתיד לחזור על חותמו. מ"מ לדידן שיש כאן קשירה וגם תפירה ותרתי לא עבדי לזייופי ובהצטרפות הצד האחר של שנוי האלכ'אלי של ישראל יש להתיר בשופי כמש"ל. ובענין הכלים שכתב לעיל שהם מותרים עכ"פ עוד מצינו בכ"י הרב הריב"ם זלה"ה שכתב בשם ספר באר עשק שנשאל על תרנגולת שנתבשלה עם בשר וכשהיו אוכלים אותה מצאו עצם הקולית שנשבר וחזר ונקשר אך לא היה נקשר במקומו שבר עם שבר ואסר התרנגולת והבשר מטעם דקרוב לודאי שיצא לחוץ כי אם שע"י תנועת ההליכה אי אפשר שלא יצא לחוץ והכלים שאינם של חרס הצריכים הגעלה ושהם של חרס התירם אחר מעת לעת דכיון דטרפות זה אינו אלא מספק ולגבי התבשיל דהוי ספיקא דאורייתא אסורים אבל הכלים אחר מעת לעת אינו אלא מדרבנן והוה ליה כאלו יש ספק ספיקא יעו"ש בספר הנז' סי' ס"ח וכל שכן בנ"ד דאסור בשר שנתעלם מן העין אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסי' ס"ג ומספק שמא החליף. הכלים מותרים עכ"פ אחר מעת לעת כמש"ל וציי"מ וימ"ן. ובדין הכלים הנז' מצינו עוד היתר ממ"ש הרב ב"ח בתשובה שאלה קכ"ז בדין בהמה שנשחטה ולא נבדקה הריאה והשליכוה כך ואח"ך מצאו בצלעות מכה רבה שנסרכה הריאה בצלעות ואסר הבשר והחלב שנחלב ממנה אפי' קודם שלשה ימים דודאי הוי מכה ישנה וגרע מהוגלד פי המכה וסיים וכתב וזל"ה אכן הכלים שנשתמשו בה קודם אין נראה לאסור כל שאינן בני יומן מאחר שאסור נותן טעם לפגם דרבנן אין לאסור אלא באסור שהוא ברור כמו בטריפות מן הבטן בכה"ג עכ"ל והובאו דבריו בספר באר היטב י"ד סי' ט"ל יעו"ש. ועיין בפר"ח סי' מ"א ס"ק י"א בסופו שכתב כיוצא בזה להתיר הכלים אחר מעת לעת יעו"ש:

סימן מח

טופס שאלה שבאה מעיר לונדון יע"א וז"נ:

שאלה מברי"ץ הצדק יאירו כאור השמש בגבורתו אכי"ר:

שוחט אחד שהיה מומחה ונסמך משני רבנים של שני קהלות קהל הספרדים וקהל האשכנזים והיה שוחט מתא ששה ועשרים שנה ומעולם לא יצא טריפה מתחת ידו ואפילו שום דבר שאינו מתוקן כלל כל משך הזמן הנז'. ויהי היום זה כמו שלש שנים היה בידו שכירות ממון השחיטה של שוחט אחר חבירו ועכבו תחת ידו מפני הוחקו הוציאו לצרכו ולצורך בני ביתו כי הוא מטופל הרבה. וכאשר תבע אותו חבירו בעד חלקו שהיה בידו כפר בכל ואמר שאין בידו מאומה. ונשאר ביניהם דין ודברים עד שהגיעו דבריהם למשגיחי' בפעם הראשון ואע"פ כן עמד השוחט בכפירתו ואמר שיכול לישבע בס"ת שת"ת שאין בידו משל חבירו כלום והניחו הדבר כך ימים אחדים. והשוחט השני מוציא כתבים ופנקסים. ומשם באר"ה כי עדין חלקו ביד שותפו. ועשו המשגיחים ועד לעמוד על המוגמר ויראו כי השוחט הראשון שלח כתב להודות על דברי שותפו והאמת אתו רק מפני דוחקו שלח ידו במלאכת רעהו. ולזה כעסו ורגזו מן האסיפה כי הדבר הזה רע ומר לכפור ולהודות והוא שוחט מתא. אין ראוי לשוחט לעשות כדבר הזה. וגם הרב של קהל האשכנזים היה נגדו באופן שהוציאוהו והעבירוהו מלהיות שוחט זה שלש שנים ועוד והן עתה רבים מהקהל באשר ראו צרת נפשו של השוחט כי עני הוא ותלו ביה טפלי ולא עש'ר כח להחיותם. בהתחננו אליהם לשוב למקומו להיות שוחט כי הוא העבירוהו בדבר שאינו נוגע לשחיטה כלל וכלל ולזה השואלים נפשם הגיעה לשאו'ל למעכ"ת בענין השוחט הנז' אם יכול לחזור למקומו מאחר שלא היתה העברתו מפני דברים של השחיטה. וגם לא נשבע שיהיה עבר על שבועתו רק היה מגזים שישבע ועביד אניש דגזים ולא עביד. או אינו יכול לחזור למקומו מפני הענין הנז' שעבר בינו ובין השוחט השני. ותשובת כת"ר מהרה תצמח. וזה סדר השאלה נעשית ע"י א' מבדי"ץ החו"פ לונדון יע"א בשנת הר"ם קר"ן ישראל עמך. ולכת"ר החיים והשלם הלא כ"ד הצעיר עכ"ל וחתום ע"ז החכם השלם הדיין המצוי ן כהה"ר אברהם חלואה:

תשובה הן אמת כי השוחט הזה עבירה היא בידו מה שכפר בממון שותפו שבידו יען שיש בדבר הזה חלול ה' דכיון שהיה מוחזק ומוסמך לשוחט ובודק בעו"בי שמינוהו עליהם וכל קהל עדתם עליו יסמוכו לאכול משחיטתו ובדיקתו. והנה בעת'ה מוחלפת השטה וכחש בעמיתו במה שהיה בידו משלו משכירות השחיטה. ולא זו בלבד שהיתה הכפירה בינו לבינו עוד הוסיף על חטאתו פשע להחזיק בשקרו לפני ועד השרים המנהיגי' ישצ"ו ולהעיז פניו בפניהם ולומר שישבע בס"ת שת"ת שכדבריו כן הוא. ואח"כ נתגלה קלונו במה שנמצא כתוב בכתב ידו שהודה ולא בוש שצדקו דברי שותפו. באופן שנלכד ברשתו ונמצאת הגזלה בידו כגנב הנמצא במחתרת. שהדבר פשוט שזהו בכלל חלול ה' שהוא העון החמור מכל עבירות שבתורה כמ"ש בש"ס סוף מסכת יומא בארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש. עוד איתא התם וז"ל היכי דמי חלול ה' אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וכו' רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלי תפלין. ר' יצחק דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו היינו חלול ה' אמר רב נחמן בר יצחק כגון דקאמרי אינשי שרא ליה מאריה לפלניא וכו' ע"כ:

והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה כתב וז"ל ויש דברים אחרים שהם בכלל חלול ה' והוא שיעשה אותם אדם גדול בתור' ומפורסם בחסידות דברים שהבריו' מרננים עליו בשבילם ואע"פ שאינם עבירות הרי זה חילל את ה' כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל ע"ה ביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכו' ע"כ. הרי מבואר שאפילו דברים שאינם עבירות כלל אלא שהם דברים היוצאים חוץ מגדר המוסר ונראה בעיני הבריות אשר לא טוב עשה בעמיו הוא בכלל חלול ה' והגם שהרמב"ם ז"ל כתב והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות היינו לדברים שכתב הוא ז"ל וכיוצא בהם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר וכו' דיצא לו זה ממ"ש בש"ס כגון אנא וכו' דודאי דדברים כאלו אם יעשה אותם מי שאינו מופלג בתורה ובחסידות הגם שהוא דבר של גנאי לאומה הקדושה מ"מ אין בו משום חלול ה' רק אם יעשה אותם אדם גדול אבל לכפור בממון חבירו שבידו ונמצאת הגזלה בידו על פי הודאתו ודאי דהוי בכלל חלול ה' אף אם אינו מופלג בתורה וכו'. ובפרט בערי אדום שאפילו לשאב"ב עושה אלה הוא גנאי גדול בעיניהם. וכ"ש וק"ו לאומה הנבחרת חלק ה' וחבל נחלתו שנהיה ללעג וקלס ב"מ בעיני האומות באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ובן בנו של ק"ו לשוחט ובודק הממונה על קהל עדת ישראל שבודאי הוא בגדר ת"ח אחר שהוא מרבני מתא והשיאו יצרו לעשות דבר מכוער כזה ודאי דהוי בכלל חלול ה':

גם בפ"ה מהלכות דעות מנה הרמב"ם ז"ל הדברים הצריכים שיעשה הת"ח ומכללם כתב בהלכ' י"ג וז"ל משאו ומתנו של ת"ח באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק בחשבון וכו' יעו"ש. באופן שהשוחט הזה צריך תשובה על הדבר הרע הזה אשר עשה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ואל אלהינו כי ירבה לסלוח:

ולמה שנוגע לענין דינא שנסתפק השואל אם יכול לחזור למנויו כיון שלא היתה העברתו מפני דברים של השחיט'. הדין נותן שאינו נפסל בשום דבר מפני כך כתב מרן בח"מ סי' צ"ב ס"ד וז"ל התובע לחבירו מלוה שהלוהו וכפר אע"פ שמביא עדים להכחישו אינו חשוד כל זמן שלא נשבע. אבל בכופר בפקדון הוי חשוד אע"פ שלא נשבע. והוא שיש עדים שראוהו בידו בשעה שכפר ע"כ. וכ' שם הסמ"ע ס"ק י"ב וז"ל כבר כתבתי דכלל טעם דין זה הוא דאחזוקי אינשי בחשודים לא מחזקינן כל זמן שנוכל לתרץ ענייניהם משום הכי מלוה דלהוצאה ניתנה בידו אף דעבר זמן מ"מ כיון שברשות בא לידו להוציאה אמרי' לאשתמוטי מניה קא מיכוין עד דיהוו ליה מעות משא"כ בפקדון דלאו להוצאה ניתן ואפי"ה כשאין עדים שהיה בידו בשעה שכפר ג"כ נוכל לטעון בעדו ולומר שמא בשעה שתבעו פקדונו ממנו לא ידע אנה הניחו או שנתגלגל ממקומו וירא שישבענו שבועת השומרי' שהוא שבועת התורה ומשום הכי עלתה על דעתו לכפור ולומר לא הפקדתני שאז פטור משבועה דאורייתא עד שימצאנו ויחזירנו לידו וק"ל עכ"ל. ובסי' רצ"ד כתב מרן וז"ל תבעו הפקדון וכפר בו מיד נעשה עליו גזלן וחייב באונסים ופסול לעדות ולשבועה. בד"א שיש עדים שבשעה שכפר בו היה ברשותו אבל אם אין עדים לא. שמא נאבד ממנו ואמר אכפור בו ואדחנו עד שאמצאנו ואחזירנו לו ע"כ. וכתב שם הסמ"ע סק"ב וז"ל מיד נעשה עליו גזלן וכו' כתב מיד פ' אפילו קודם שנשבע על כפירתו ועיין מ"ש הטור והמחבר בס"סי זה ובריש סי' ע"ה בכופר בהלואה מבואר דאינו נעשה עליו גזלן ושם כתבתי והבאתי לשון רש"י דמיירי אפילו באו עדים שהיו מעות ההלואה בידו בשעה שכפר אפי"ה כיון שההלואה להוצאה ניתנה אמרי' שמשום הכי כפר שהיה צריך למעות באותה שעה ודעתו לשלם לו לאחר זמן משא"כ בפקדון דלא ניתן להוצאה ולא להשתמש בעינה עכ"ל:

מבואר מזה דדוקא כשכפר בפקדון ובאו עדים שראו שבשעה שכפר היה הפקדון ברשותו הוא שנעשה עליו גזלן וכיון שהוא גזלן הוא פסול לעדות כמ"ש מרן בסימן ל"ד ס"ז אבל אם אין כאן עדים שיעידו שבשעה שכפר בפקדון היה ברשותו לא נפסל במה שכפר בו דטענינן ליה שמא בשעה שתבעו לא ידע אנה הניחו וכו' כמ"ש הסמ"ע. וכ"ש כשהכפירה הוא במלוה דאמרינן שאין בידו במה לשלם ואשתמוטי קמשטמיט עד שיהיו לו מעות במה לשלם חובו. ולפ"ז הכא בנד"ד אין הכי נמי אה היה פקדון שהפקיד בידו ובאו עדים שבשעה שכפר בו היה הפקדון בידו היה נפסל לעדות כמ"ש ואפ"ה לא היה נפסל לשחיטה כמ"ש מרן בי"ד סי' כ' ס"ו וז"ל מומר לאחד משאר עבירות אין צריך לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה אין צריך לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם ע"כ ובסימן קי"ט ס"ד כתב מרן וז"ל החשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים וכו' ע"כ. ובס"ז כתב מי שהוא מפורסם בא' מעבירות שבתורה חוץ מע"ז וחלול שבת בפרהסיא וכו' נאמן בשאר אסורים ובשל אחרים נאמן אפי' על אותו דבר לומר הוא ע"כ. וכ' שם הש"כ ס"ק י"ז וז"ל נאמן בשאר איסורים אפי' בשל עצמו אפילו למכור וכן לאכול עמו. ובס"ק ח"י כ' וז"ל ובשל אחדים נאמן וכו' דוקא לענין אסורא אמרינן הכי אבל לענין ממונא מי שהוא חשוד לדבר אחד פסול להעיד לדבר אחר אפי' בשל אחרים וכמ"ש בח"מ סי' ל"ד דלענין ממון כתיב אל תשת רשע עד כל היכא דנקרא רשע אסור להעיד וכו' ע"כ. ועיין שם בב"י שהביא תשובת הרשב"א שכתב וז"ל ומה שאמרו בגזלנים אפי' דרבנן פסולים להעיד אחר הכרזה וגזלן דאורייתא אף בלי הכרזה ההיא לעדות דעלמ' שצריך עדים כשרים דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס אבל באיסורים שאף עבד ושפחה כשרים בהם אפי' משומד לדבר אחד כשר לדבר אחר וכו' ע"כ. הרי דאפילו חשוד על הגזל הוא נאמן בשאר אסורים. וכן מצינו להרב הנז' בסימן תשפ"ב באחד שעבר על השבועה והכשירו למכור בשר יעו"ש:

והכנה"ג סימן הנז' הגהב"י אות מ"א כתב וז"ל בשוחט שהוא מושכר מן הקהל שהסכים מהריב"ל דעד ב' פעמים בקבלת דברי חברות סגי. ובג' פעמים עד שיעשה התשובה המפורשת בפרק זה בורר. אלו ב' או ג' פעמים צריך שיהיו בעבירה אחת המשל שיוציא טריפה שנים או שלשה פעמים אבל אם יש שנוי בעבירות כגון שיצתה טריפה מתחת ידו וגנב אע"פי שהכל חמוד ממון בקבלת דברי חברות סגי. משפט צדק ח"ב סי' כ"ט וכו' ע"כ מבואר נגלה שאפי' נחשד בגניבה דהוי חמוד ממון לא הוי חשוד לטריפה אף שהכל חמוד ממון דבעינן שיהא החשד מעין הדבר ממש. ומה שהצריך הרב לקבלת דברי חברות היינו מפני שכבר יצתה טריפה מתחת ידו כמ"ש:

באופן דהכא בנד"ד אף אם היה כופר בפקדון ובאו עדים שהיה בידו שבזה נעשה גזלן אפי"ה לא היה נפסל לשחיטה כיון דלא הוי מעין הדבר שנשחד עליו זולת אם יצתה טריפה מתחת ידו דיש לפוסלו לשחיטה. ובאנו לחילוקים שכתב הרב פר"ח בסי' הנז' ס"ק כ"ח בשם הגאון מהרא"ם ז"ל אם נוטל שכר מהטריפות ומהכשרות או מהכשרות לבד או שהוא מושכר מן הקהל וכו' יעו"ש:

והגם שכת' מרן בסי' הנז' ס"ה דהחשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו הרי כתב שם הרב כנ"הג אות ט"ז דנבילה חמירא מגזל דגזל אפשר בהשבון יעו"ש:

נמצא לפי זה דכשהוא חשוד על הגזל אינו חשוד להאכיל נבלות או טריפות כיון שדבר זה הוא חמור מן הגזל כמ"ש:

וכ"ש דלפי האמת זה השוחט דנד"ד לא נפסל לשום דבר דאף את"ל שהממון שהיה בידו משל שותפו היה פקדון שהפקידו אצלו אפי"ה כיון שאין כאן עדים שהיה הממון בידו בשעה שכפר לא נפסל בכך אפי' לעדות ממון וכ"ש לפי מה שנראה מתוך השאלה שממון זה הוי כמו מלוה שכיון שהם שותפים בשכר השחיטה מסתמא לא קפדי אהדדי וכשגובה הא' יותר מחבירו רשאי להוציאו לצורכו ואח"כ יגבה חבירו כנגדו וישתווה עמו. ובהלואה אף שהיו באים שבשעה שכפר היו מעות בידו אפי"ה אמרי' והיה צריך למעות באותה שעה ודעתו לשלם לאחר זמן ואינו נפסל בכך כמש"ל. ובפרט שאין כאן שום עדות שהיו בידו המעות בשעה שכפר ולא שהודה בכתב ידו שיש לו משל שותפו מה שטוען עליו. ואף שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי הרי העדות שיש כאן הוא שמה שתובע ממנו שותפו הוא אמת דבזה אמרי' שכיון שבשעה שתבעו לא היו לו מעות במה לשלם משום הכי כפר ולעולם אשתמוטי קמישתמיט עד שיהיו בידו מעות כדי לשלם חובו ואף שבשעה שכפר אמר שישבע על כפירתו עביד אניש דגזים ולא עביד והראי' דמאי דאמרי' דבכופר בהלואה אינו נפסל ודאי שהכפירה היתה בב"ד ומוכרחים אנו לומר שחייבו הדיין שישבע היסת על כפירתו ואפי"ה אמרי' שכל עוד שלא נשבע אינו נפסל ואשתמוטי קא מישתמיט כמ"ש:

כלל העולה שהשוחט הזה לא נפסל לשום דבר והרי הוא בחזקתו כשאר כל ישראל הכשרים איברא דכיון שהיה בדב"הז לתא דחלול ה' יפה עשו המנהיגים ישצ"ו שהעבירוהו שהרי קי"ל דרשאין ב"ד וטובי העיר שבכל דור ודור לענוש ולקנוס כפי ראות עיניהם וכפי צורך השעה כמ"ש מרן בח"מ סי' ב' וכתב שם מור"ם בהגה וז"ל וכן נוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירם כב"ד הגדול ומכין ועונשים והפקרן הפקר כפי המנהג וכו' ע"כ. אלא דכיון שהשוחט הזה הרי קיבל עונשו שנשאר מובדל ממנויו כל אותו הזמן הנז' בשאלה די לו צערו ובזיונו ובודאי נתחרט על מה שעשה וחזר בתשובה ואם יראה בעיני המנהיגים להחזירו למנויו אין שום פקפוק בדבר. זהו מה שנראה להשיב בדין זה וציי"מ וימ"ן. הכ"ד צעירי צאן קדשים החותם פה טיטואן יע"א בחדש כסלו משנת בונה ירושלים ה' לפ"ק:

סימן מט

תשובת שאלה להחכם הנז"ב ללאראג'י ע"ע הבכור שחתך הגוי הרועה מן האוזן בלי ידיעת הישראל קרוב לשני אצבעות בהיקף עד שהגיע קרוב לסאוש וכו'. נראה דמום כזה אין שוחטין עליו את הבכור כיון שאין החסרון בתנוך עצמו שהרי כתב מרן בי"ד סי' ש"ט וז"ל וכיצד צרימת האזן שנפגמה בחסרון מן התנוך ולא העור שבשפת האזן וכו' ע"כ וכתב שם הט"ז סק"ד וז"ל התנוך בפרשת מצורע פירש"י גדר האמצעי שבאזן ר"ל הוא הגבוה שבאמצע האזן שהוא עשוי כעין גדר בפני נקב האזן ע"כ. הרי מבואר דבעינן שיהיה החסרון בתנוך עצמו שבאמצע האזן ולא בהיקף האזן. וכן כא הדבר מפורש בפירוש המשניות להרמב"ם שכתב וז"ל נפגמה ר"ל חסרה כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס ע"כ. וכ"כ ג"כ בפסקיו בפ"ז מהלכות ביאת מקדש הלכה ב' וז"ל ה' באזן ואלו הן מי שנפגם סחוס אזנו כדי שתחגור הצפורן בפגם אבל העור המוקף לסחוס האזן אין בו מום בין ניקב בין נפגם בין נסדק ע"כ. מבואר נגלה דדוקא כשהחסרון הוא בתנוך עצמו הוי מום אבל אם החסרון הוא בעור המוקף לסחוס אינו מום לישחט עליו. ולפ"ז מ"ש בט"ז שם סק"ד וז"ל ולא העור שבשפת האזן ששם הדר בריא והיינו באליה רכה שבאזן שנקרא עור כ"כ רש"י ע"ב. מוכרחי' אנו לומר לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכל היקף האזן אשר סביב התנוך נקרא אליה רכה כיון שהוא רך מהתנוך ונקרא ג"כ בשם עור כיון שאינו עב במשמוש כמו התנוך:

ומ"ש הרמב"ם דשיעור החסרון הוא כדי חגירת הצפורן היינו לעיקר דינא דס"ס דניתר על פי מומחה אבל האידנא דלית לן מומחה וצריך שיהיה מום מובהק ונראה לעינים צריך שיהיה החסרון יותר מחגיר' צפורן וכמ"ש מרן בש"ע סי' הנז' וכן בא מפורש בב"י שם טעם זה לדברי רבינו הטור דנקט השיעור בחגירת הצפורן יעו"ש:

ועל מה שהטיל המום הגוי הרועה אם היה המום בתנוך עצמו באופן דהוי מום לישחט עליו. לכאורא היה נראה לחלק בין אם רועה זה היה מגדל הבכור בשכר להיה מגדלו בחנם שאם היה מגדל אותו בשכר היה מותר לישחט על המום שעשה הגוי וכמ"ש מור"ם בהגה שם וז"ל מותר ליתן בכור לגוי כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכוין להתירו אע"פ שיודע שניתר במומו ושהוא בכור ע"כ. וכ' שם הש"ך סק"ו וז"ל ולא אמרינן דכיון וכו'. דהא ודאי לא כוין להתירו דאדרבא הוא רוצה שלא ישחטוהו דהא לגדלו כוונו והוא היה מקבל שכרו אם יגדלו יותר ע"כ מדבריו אלה משמע דדוקא כשמגדלו בשכר הוא דאמרינן דלא כוין להתירו דאומדנ' שמוכח שרוצה שלא ישחטוהו כדי לקבל שכרו אם יגדלו יותר אבל כשהוא בחנם אדרבא רוצה שישחטוהו כדי לנוח מהשעבוד והטורח שיש לו ואיכא למיחש דבכוונת מכוין הטיל בו המום כדי שישחטוהו:

אלא דלפי מ"ש מור"ם שם בס"ב ספק אם כוין להתירו או לא אזלינן לקולא מוכרחים אנו לומר דמ"ש הש"ך דודאי לא כוין להתירו ואדרבא הוא רוצה שלא ישחטוהו וכו' היינו כשהגוי יודע שניתר במומו וכמו שסיים שם מור"ם וז"ל אע"פי שהוא יודע שניתר במומו ועל זה קאי הש"ך וכ' שכיון שנוטל שכרו רוצה שלא ישחטוהו דמאחר שהגוי יודע שניתר במומו איכא למימר דאין כאן ספק שקול וקרוב לודאי שהטיל בו המום כדי שישחטוהו והוה לן למיסר לזה קאמר הש"ך דכיון שמקבל שכרו רוצה שלא ישחטוהו וא"כ אין לתלות הדבר שנתן בו המום כדי להתירו ועדיין הדבר ספק אבל במגדל בחנם והוא יודע שניתר במומו יש לנו לתלות שכיון להתירו כדי שישחטוהו וינוח מטרחו אבל בשאין ברור לנו שהגוי יודע שניתר במומו הוה ליה ספק שקול ולכן ניתר במום שהטיל כמ"ש. ולפ"ז לא שאני לן בין אם היה מגדלו בשכר או בחנם כיון דעכ"פ מידו ספק לא יצא:

ומ"ש מרן בס"ב שאם הגוי הטיל בו מום מעצמו מותר אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשוחטו עד שיפול בו מום וכו' דמוכח מזה דאפילו שהגוי יודע שניתר במומו מותר. היינו כשאינו יודע הגוי שאם יטיל בו מום יהיה מותר ואף שאמרו לו שאינו ניתר עד שיפול בו מום. הרי מה שאמרו לו הוא עד שיפול בו מום דהיינו מאליו ואינו יודע שאם יטיל הוא בו המום שיהיה מותר וא"כ עדין יש להסתפק אם כוין להתירו או לא ומותר לישחט עליו. אבל אם לאחר שהתירוהו עשה כן לאחרים אסור שהרי יודע כשיטיל הוא המום מותר והרי כוין להתירו:

והטעם דבס' אמרינן דמותר מפני דבכיון הנוי להתירו אינו אסור אלא מדרבנן דגזרו בו שמא יאמר לגוי בפירוש שיטיל בו מום שהוא אסור מן התורה כדררשי' בפסוק כל מום לא יהיה בו ולכן אסר רבנן אפי' הטיל בו הגוי המום מאליו כשכיון להתירו וכמעש' דההוא קסדור וכמ"ש מרן שם ס"א וע"ש בש"ך וכיון דאסור זה כשכיון להתירו אינו אלא מדרבנן בספק כיון להתירו אמרי' שהוא מותר בכל ספק דרבנן דאזלי' לקולא אלא דהכא בנדון דידן בלאו הכי לא הוי מום לישחט עליו כמ"ש:

סימן נ

אגרת שכתבתי לעיר אלקצר לכההר"י בן שושן נר"ו:

על שבע'תה באתי אל שמועה כי באה שכ"תר אסר לקק'ץ הפת שאופין הגוים בתנורים שלהם מפני שאופין בו בשר נבלה במחבת שלהם. אכתי לא ידעתי טעם האסור ולהוציא לעז על הרבנים הא' שהיו שם מקדם קדמתא אשר שמענו שמעם שהיו מפורסמים בכל ערי המערב כידוע. ולא זו בלבד שגם במחז"ק בג'ודיריאה הישנה היו כל התנורים של הגוים וברחובות שלהם והיו אופין בהם כל הב"ב והיה ידוע ומפורסם שהיו אופין בהם בשר נבלה בכל יום ויום ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה. וגם במתא ג'יבאלטאר וטאנג'ה יע"א הן עוד היום אופין בתנורי גוים. וכמה חשו חז"ל בכמה מקומות שלא להחמיר כדי שלא להוציא לעז על הראשונים דוק ותשכח וכ"ש וק"ו בדבר שתלוי בו חיי נפש כי על הלחם יחיה האדם שמטעם זה התירו חז"ל באפיית הפת ע"י גוי בהשלכת קיסם משא"ך בתבשיל ואיך נהייתה כזאת לגזור גזרה על הצבור שאין יכולים לעמוד בה:

ואם טעם האסור הוא מפני מ"ש מרן בסי' ק"ח ס"ג אם יש שמנונית של אסור על המרדה אסור ליתן עליה היתר כל היום וכו' היינו כשאנו רואים שמנונית עליה בודאי אבל מן הסתם לא חיישינן ואף כשיש ודאי שמנונית אין לאסור רק לכתחלה אבל בדיעבד לא אסרינן כי אם הפת הראשון ואם אינו מכירו חד בתרי בטיל כמ"ש שם הט"ז. ובשאין ב"י התירוה אף לכתחלה כמ"ש שם הטעם בשם התוס' וא"כ הכא בנ"ד אין לחוש מן הסתם:

ואם טעם האסור שמא זב האסור על הפת כמ"ש מור"ם בהגה בסי' צ"ז ואין לאפות שום פת עם פאלדן או פשטידא בתנור דחיישינן שמא יזוב מן השומן על הפת ואם זב תחתיו דינו כאלו נילוש עמו. הרי כתב שם הש"ך פי' לכתחלה אין לאפות וכו' דחיישינן שמא יזוב ממנו אל הפת אבל בדיעבד וכו' לא מחזקינן אסורא וכו' וטעם לדבר נראה לי משום דמספקא לן אי בשול מפעפע בכל הכלי וכו' והלכך היכא דלא חזינן דזב איכא ספק ספיקא וכו' ע"כ והכא בנדון דידן הוי בדיעבד כיון דאי אפשר בענין אחר:

גם מור"ם בסי' ק"ח כתב וכן אם גוי אפה פת עם אסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר וכו' אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם וכו'. והיינו בתנור קטן ופיו סתום כמבואר שם אבל בתנורים שלנו לא שייך זה. ועוד דהכא בנ"ד הוי בדיעבד כיון דאי אפשר בענין אחר. עיין הרדב"ז ח"ג סי' תקכ"ז. את זה כתבתי בנחיצה רבה בריש מלין וראשי פרקים שהרץ המביא הכתב קאי חד כרעא אבבא וכו' ואם לא יספיק זה עוד לאלוה מלין להוציא ההתר מדברי הפוס' וכך חובתנו להליץ בעד רבותינו הראשונים אשר קטנם עבה ממתננו ולא תעשה כזאת בישראל להמית ברעב ב"מ לקהל ועדה מישראל אנשים ונשים וטף. זאת ועוד אחרת כי בהכביד העול עליהם יפרקו עול ויהיה זאת לפוקה ב"מ וימשך מזה ח"ה וכמעשה דרחבעם. ולא זו הדרך להחמיר על הצבור יותר מדאי כמ"ש ומה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל יש' ובפרט בדבר שנמשך מזה לעז על הראשונים וכמה תקלות ב"מ. ובכן העצה היעוצה להתנהג עמהם בחשד וברחמים ובדברים המתקבלים על הלב. וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' ומוטב שיהיו שוגגים וכו' ובזה יהיו דבריו נשמעים וקבלו עליהם עול תורה ומצות וההפך להפך ב"מ. וידוע הוא כמה הפליגו חז"ל בכבוד הצבור ושכר רועי ישראל המנהיגם במישור ודי בזה הערה. וכעת אין להאריך כי אם בש"ש טובה וברכה:

אגרת שכתבתי לעיר אלקצאר להחכם כההר"י בן שושן נר"ו.

א'ות לטובה מקבלת האחת אהובה אשר כוננו ידיו ושמחתי בה ביודעי מטוב שלומו טבא הוא וטבא ליהוי:

ועל מה שאמרו משמי שהתרתי להם הקא'וי של גוי בשבת כמדומה לי כשהייתי מצוי שם שהלכתי לזייארה שאל ממני יהודי אחד ממחז"ק באומרו שהגוי קבוע למלאכה זו למכור לכל בני העיר ויש להם צער הרבה שאינו יכול להתפלל אם לא ישתה קא'וי בבקר ואין לו שם בית דירה כדי להטמין שהם גרים בפונדק וע"פ הדברים האלה התרתי לו אחר שרוב העיר גוים ואדעתא דרובא מחממי. והן היום שכתב כת"ר שפשתה המספחת וכו' ודאי שראוי לאסור להם דבכגון זה ודאי שירבה בשבילם. ואפילו אם היה מותר מן הדין ראוי לאסור להם כיון שאינם בני תורה והרי כתבנו להם אגרת על זה לאפרושי מאיסורא. ועל ענין שתייתו מן הגוי בחול הנח להם לישראל כי יש להם על מה שיסמוכו וכן היה מנהג פשוט במחז"ק בימי רבנים הראשונים ואין פוצה פה ומצפצף אלא שבזמן הזה הורגלו כל ב"ב לבשלו בביתם. (ועיין עיקרי הד"ט י"ד סי' י"ב אות ב':)

ועל ענין פאתי הראש שאין מניחים שיעור הרמב"ם ז"ל כתב שלא נתנו חז"ל שיעור ושמענו מזקנינו שהוא ארבעים שערות וכו' ושיעור זה הוא מעט הכמות ובודאי שאין לך אדם מישראל שמניח פחות משיעור זה ועל מה שמגלחים הפאות במספרים כעין תער חלילה להתיר בזה ומעולם לא שמענו ולא ראינו עושים כזה אלא שמניחים המסרק על הפאה וגוזזים במספרים ודבר זה אי אפשר לעשות כעין תער. וכמ"ש הכנ"הג סי' קפ"א הג"ה ב"י אות ח' וז"ל וכתב בספר הזכרונות ראיתי מי שנוהג שלא להסתפר אלא ע"ג מסרק של ספרים שבזה אין המספרים נוגעים בבשר כלל ובדרך זה ירא שמים יוצא ידי הספקות כולם עכ"ל:

ומה שמגלחים השפה העליונה אין בזה אסור מן הדין כמ"ש הרמב"ם בסוף ה' ע"ז והביא דבריו רבינו הטור סי' הנז' אלא שסיים וכתב וז"ל ואע"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו אלא לגלח קצתו וכו' ע"כ ומרן בב"י כתב וז"ל ואיני יודע טעם למנהג זה שכתב שנהגו שמא יש לומר שנהגו כן לחוש לדברי ר"ח וכו' ע"כ. וכתב הרב שלחן גבוה על הש"ע בסי' הנז' על דברי מרן אלו וז"ל והכא סתמו של רבינו כפירושו דלא חש לאסור גלוח השפה בתער כלל אעפ"י שנתן טעם למנהג וזהו שאמר כאן לא יעביר תער על כל זקנו כלל לאפוקי השפה דאפי' משום ירא שמים ליכא אסור כלל וגם הלבוש הלך לדרכו של רבינו שלא כתב אלא אסור הזקן כלשון הב"י. ואם איתא דס"ל דאסור לגלח השפה בתער אפי' משום מנהג לא הוו שתקי מיניה כמו שלא שתק הטור וכו' ע"כ:

ומ"ש הט"ז היינו על גבולי השפה דלדעת ר"ח הם מהפאות וכמדומה שמה שמגלחים עכשו השפה היינו באמצע ואין נוגעים בגבולים ויש להם על מה שיסמוכו:

גם מה שמגלחים תחת הגרון סומכים על דברי מור"ם בהגה סעיף יו"ד שכתב שתחת הגרון אינו עיקר הפאות ומ"ש מור"ם בסי' א' ואפילו תחת הגרון היינו על מ"ש מרן וירא שמים וכו' דודאי ירא שמים יזהר אפילו תחת הגרון שהרי מקור הגה זו הוא ממ"ש מרן בב"י משום רבי' יונה שכתב וז"ל ומדקדקים במצות אפי' תחת גרונם מגלחים במספרים וכן נוהגים וכו' אמנם תחת הגרון אינו אסור מן התורה לפי שאין שם פאה וכו' ע"כ. ובעינינו ראינו לכמה גדולים בתורה שהיו מגלחים השפה בתער וגם תחת הגרון זולת איזה בני עלייה והנם מועטים וכעת אין להאריך כ"א בש"ש:

ועל השאלה האחרת שהעלו מן הבור חתול מת אף אם נכבש בתוכו יום שלם המים מותרים דודאי יש ששים בבור כנגד החתול ובכל האסורים קי"ל דבטל בששים וכן הדין נמי בבור שמצאו בו תרנגולת מתה. ואין לומר דהחתול נטל"פ שהרי מצינו להרב מהר"י עייאש ז"ל בספר בית יהודה במנהגי ארג'יל ס"ו שכתב וז"ל וכן עכבר או חתול שנפלו לתוך תבשיל רותח דינם כחתיכת נבלה דצריכים ששים לבטל פליטתם וכן שמעתי מפי מורי ז"ל עכ"ל. וא"כ הוא הדין בנכבש יום שלם שצריך ששים:

ועל התרנגולת מתה שנמצאת בחבית של לימוניס כבושי' אם התרנגולת היתה משוקעת בתוך הציר דודאי שצריך ששים בלימוניס נגד התרנגולת. ואם אין ששים כנגדה אסורים ואם לא היתה בתוך הציר אלא שצפה למעלה על פי החבית והציר לא היה צף למעלה מהלימוניס הם מותרים אלא שהלימוניס העליונים שהתרנגולת מונחת עליהם היו צריכים קליפה וכיון דאי אפשר לקולפם אסורים:

סימן נא

מה שהשבנו למתא פ'אס בפס"ד שבא מהתם.

קושטא קאי דלדעת מרן ז"ל סירכא ובועא הנמצאים בשאר אברים חוץ מהריאה כשרים בלי בדיקה. וכפשטא דמילתא שכתב דאין בועא וסירכא אלא בריאה כמ"ש בס"סי ל"ז בדין בועא או סירכא שנמצאו בקנה הלב וכו' ובס"סי מ"ו גבי דקין שהוציא מרן דין זה מההוא מעשה דהא"ח. ומה שרצה לחלק החכם האוסר נר"ו דשאני בועא הנמצאת בקנה שהוא קשה קצת ועל הרוב אינו מצוי בו מסמוס כשאר איברים שהם רכים וממהרים להתמסמס. ואפשר לומר שלכך לא כתב שם שום בדיקה וכו'. חלוק זה אי אפשר להולמו לדעת מרן ז"ל שהרי בש"ע כתב וז"ל בועא או סירכא שנמצאו בקנה הלב או בכל מקים חוץ מהריאה וכו' ומדהוסיף וכתב או בכל מקים מוכח דס"ל דאין לחלק בין הקנה לשאר אברים ודינם שוה. ובודאי שהוא ז"ל דקדק כן מדברי הא"ח שכתב דלא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה דמוכח מלשונו דבכל מקום שימצא שוה דינו לקנה הלב שלא הצריך בו שום בדיקה כדמוכח מהמעשה שכתב והתירוה סתם דודאי דין גדול כזה לא היה לו להשמיטו במעשה שהביא. באופן דלדעת מרן ז"ל אין חילוק בין בועא הנמצאת בקנה לשאר איברים וכמ"ש ג"כ בס"סי מ"ו גבי דקין דשני הדינים האלו נובעים ממקור אחד מדברי הא"ח:

ועל מה שהביא מרן דברי הא"ח אחר דברי התה"ד ולא כתב דסברת הא"ח הוא להתיר בלי בדיקה סתמו כפירושו דכיון דהא"ח כתב ז"ל דאין לך בטריפות אלא מה שמנו חכמים ולא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה וכו' הרי ביאר לנו דסירכא ובועא בשאר אברים אינו נכנס כלל בסוג הטרפיות שדברו בהם חז"ל ואם כן לא שייך לומר בהם בדיקה דהבועא לא הויא ריעותא בהם והסירכא הוי התפשטות ליחה הפך דברי תה"ד דסבירא ליה אין סירכא בלא נקב אף בשאר אברים ולא מהני בדיקה וגם הוא ז"ל לא פסיקא ליה מלתא כמבואר בספר חוות יאיר מלתא בטעמא. וגם הב"ח כתב בס"סי מ"ו דאלו ראה הת"ה דברי המרדכי וראבי"ה לא היה נוטה לאסור יעו"ש. וגם דעת מור"ם ז"ל מסכים הולך לדברי מרן ז"ל כמ"ש בסימן מ"א גבי מרה ומדהשמיט בש"ע בס"סי מ"ו. בדיקת הגהות א"וה ולא כתב אלא הבדיקה האחרת כשנמצאו בועות הרבה דיש לבדוק ע"י נוצה שמא נסתמו המעים כמ"ש בא"וה מוכח דבבועא א' אין צריך שום בדיקה ולא הויא רעותא כדי להצריך בדיקה תחתיה אלא דבבועות הרבה חיישי' לסתימת המעים דוקא ולא לחשש נקב כלל. והט' שהרב ט"ז הביא בתחלה דברי האו"ה בבדיקת הנוצה ולא חלק עליהם דרצה לומר דדין זה הוא מוסכם וכשהביא אח"ך דברי הגהות א"וה לחתוך הבועות וכו' סיים וכתב דלא קי"ל כן אלא כפסק מרן דאין בועא אלא בריאה וכו' לומר דאין צריך שום בדיקה. באופן שלדעת מרן ומור"ם סירכא ובועא בשאר האברים אין צריך שום בדיקה וכל דברי האחרונים המצריכים בדיקה תחת הבועא שהביא הח' האוסר נר"ו מעולם לא מצינו לשום אחד מהם שפירש כן בדעת מרן ז"ל. אלא דהם ז"ל נקטי כסברת מהרש"ל המצריך בדיקה. ומי לנו רב וגדול כהרב משחא דרבותא שהביא דבריו החכם המתיר נר"ו שפי' דעת מרן להתיר בלי בדיקה ולא שבקינן פשיטותיה ממה שיש להסתפק בדברי המצריכים בדיקה אם יש בהם שסוברים כן בדעת מרן מלבר דספיקו כוודאו דאין גם אחד שסובר כן בדעת מרן:

גם מהרב הפרישה אין ראיה שהוא ז"ל העתיק דברי מהרש"ל שהיה רבו כידוע כמ"ש בסי' נו"ן על מ"ש רבינו הטור כל אבר שנקיבתו במשהו הוא הדין אם ניטל וכו' וכתב שם הרב פרישה וז"ל וכתב על זה מ"ו וז"ל הא לך כלל בטרפיות כל מקום שאמרו חז"ל נקוב טריפה אם יש שם אבעבוע צריך לפתוח אותו אם נמצא בשר שתחתיו וכו' ע"כ הרי שהעתיק דברי הרב מהרש"ל משמו ככתבם וכלשונם משא"כ דעת מרן ז"ל:

וגם מדברי הכנ"הג מוכח דאין צריך שים בדיקה לדעת הא"ח ורגרירי בתריה שהרי כתב בס"סי ל"ז וז"ל ולענין הלכה רבינו המחבר בספר הקצר תפס להקל כדברי א"ח והודה לו בספר המפה שלא הגיה עליו כלום אלא כתב ועיין לקמן ס"סי מ"ו כלומר דשם כתב דמכל מקום יש לדקדק שלפעמים ימצאו בועות הרבה וכו' ויראה מדבריו דאינו אוסר אלא בדקין וכשהם רבים להצריכן בדיקה אם נסתמו אכל בשאר אברים חוץ מהריאה אין סירכא פוסלת בהם וכן פ' בפי' בספר ת"ח וכו' ע"כ. מלשון זה שכתב דאינו אוסר אלא בדקין וכשהם רבים להצריכן בדיקה אם נסתמו. מוכח דהאסור הוא להצריכן בדיקה זה הנכנס הוא בגדר אסור ודכוותה בשאר אברים אין להצריך שם בדיקה ואינו נכנס בגדר אסור כלל וכמ"ש אבל בשאר אברים וכו' דמה שאסור בדקין כשהן בועות הרבה דנכנס בגדר האסור וצריכין בדיקה מותר בשאר אברים וגם הדקין עצמם כשאין שם בועות הרבה דאין צריך שום בדיקה כמ"ש:

וכן יש להוכיח מדברי הרב חוט השני סימן ס"ט שנשאל על מ"ש מור"ם בהגה סי' מ"א דאם נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה ועי"ז באה סירכא זו. וז"ל השואל מה הלשון שבודאי ניקבה אם לומר שסירכא כזו אינה באה אלא מכח מחט שניקבה יאמר אם יש סירכא כזו טריפה ועוד הא כמה פעמים שאין שם מחט כלל ודאי הבדיקה נוכל לומר אם ניקב משני צדדין או אם יש שם קורט רם וכו' והשיב הרב הנז' וז"ל הגה זו אזלא בשיטת א"ח דמביא הב"י ובש"ע ס"ס מ"ו דלא אשכחן בועא וסירכא אלא בריאה והטעם משום דריאה שואבת כל מיני משקין וקרומה רך ורק אפשר בקל לינקב והמשקין מבצבצין דרך הנקב ונעשו סירכא משא"ך בשאר אברים שאינם בלועים ממשקין ואין בשרם רך ודק אין מקום לתלות הסירכא בנקב אלא אמרינן הפשטת ליחות בעלמא הוא וכו' לאפוקי ממ"ש בתה"ד סי' קס"ג וכו' אבל הא"ח פליג וכו' ה"נ קאמר לענין סירכא דבית הכוסות שצריך לבדוק בתוכה אחר מחט מפני שמצויים שם קוצים או מחטים ואם ימצא הוי רעותא לומר שסירכא כזו באה מחמת נקב אע"ג דבשאר אברים אין משגיחין בסירכא שאני כרס דמוחזק במחטין וכו' ואם אין מחט שם אפי' קורט דם מבחוץ אינו מזיק וכו' עכ"ל. העתקנוהו לחשש שאין ספק זה מצוי מתוך לשונו מוכח דלדעת הא"ח אין צריך שום בדיקה כשאר האברים אחר דהסירכ' בהם הוי הפשטת ליחות זולת בכרס כיון שמצויים שם מחטים צריכים לבדוק אם יש שם מחט דאזי הויא ריעות' ותלינן הסירכא בנקב הא לאו הכי לא הויא ריעותא כלל ואין צריך שום בדיקה אחרת אף בכרס עצמו. וכן מוכח ג"כ ממ"ש דבשאר אברים אין משגיחין בסירכא דלשון אין משגיחין היינו דאין צריך שום בדיקה ולשון זה פשוט בכמה מקומות דהיינו אין מעיינין ומה גם שהרי כ' דבכרס אם לא נמצא מחט אפילו קורט דם מבחוץ אינו מזיק נמצא דאף שהיה קורט דם עם הסירכא לא הוי רעות' והרי הוא כמבואר דלסברת הא"ח אין צריך שום בדיקה בשאר אברים. ואף שהרב הנז' לא כתב דין זה אלא לענין סירכא מ"מ אחר שדברי הא"ח המה היו במעשה שהיה בדין הבועא והשוה דינם לומר דאין סירכא ובועא אלא בריאה וה"ה אם יוצאה סירכא וכו' א"כ א"א לנו לומר הא כדאיתיה והא כדאיתיה ומוכרחים אנו לומר שדינם שוה לדעתו ולדעת מרן ז"ל דאזיל בשטתיה:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה