אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן קז

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן קז

סימן קו

מה שהשבנו שנית ללונדון:

ראה ראינו דברי החולק ואת שמו לא הוגד לנו מ"מ יהיה מי שיהיה אם היה האמת כדבריו מקובל האמת ממי שאמרו אלא שכל דבריו בנויים על קו תוהו ואבני בוהו ולא ירד לעומק הדין בשורשו:

הנה מ"ש וז"ל ואם יאמר האומר שהקהל כשהתירו החרם וההסכמה נומידו א' בשנת תר"ב והתנו שלא יתירו לאלו האנשים לזה אני משיב הרי רבינו מור"ם בהגה שם כתב די"א שאפי' התנו בפירוש שלא יהיה לו התרה יכולים לחזור ולהתירו וכו' ע"כ דברי מור"ם הללו אינו ענין לנד"ז דמ"ש שאפי' התנו שלא יהיה לו התרה יכולים להתיר וכו' היינו נו שבשעת ההסכמ' והטלת החרם גלו דעתם בפירוש שלא יוכלו להתיר אפי"ה כשהסכימו רוב הקהל להתיר יכולים להתיר וטעמא דהרא"ש ז"ל שממנו נובעת הגה זו היינו משום דס"ל דחרמי צבור אין להם דין נדרים וחרמים להצריכ' חרטה והתרת חכם אלא כעין גזרה ונדוי שמנדים למי שיעבור על גזרתם הילכך מנדים ומתירים הם בעצמם וכמבואר בפסקיו ס"פ שבועות שתים בתרא ובתשובו' כלל ה' סי' ד' וכלל י' סי' ג' וכ"פ רבינו הטור בנו ז"ל סי' רכ"ח. אמטו להכי אפי' התנו בפירו' שלא יהיה לו התרה יכולים להתיר ומה ראיה מביא מזה לאלו האנשים שכבר עברו על החרם ולא הותרו בהתרת הקהל. באופן דלדעת הרא"ש זל יכולים הקהל להתיר הם בעצמם מן הדין מכאן ולהבא משא"כ דעת הרמב"ן והרשב"א ורבים אשר עמם דסב"ל דמין הדין חרמי צבור אין להם התרה ע"י עצמם והרי הם כחרמי יחיד שצריך התרת חכם אלא שמצד המנהג שנהגו להתיר אדעתא דמנהגא מחרימים וכמבואר בתשו' הרמב"ן ז"ל שהביא מרן בב"י סי' הנז' וז"ל שאע"פ שמשורת הדין אין חרמי הקהל ניתרים וכו' אלא שכבר נהגו וכו' וכבר חקרו הראשונים לדעת סיבה לענין זה ומצאו טענה שכיון שהורגלו בכך הרי הם כאלו התנו מתחי' שיהיה קיים עד זמן שירצו וכו' וכיון שנהגו הנח להם לישראל עכ"ל וכך הם דברי הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תרצ"ה יעו"ש וכן תפסו גדולי הפוס' הרא"ה והר"ן והריב"ש הלא בספרתם ומרן בב"י סיים וכ' על דברי הרמב"ן הנז"ל וז"ל והרשב"א כ' בתשו' שכל שלא נהגו להתיר הרי הדבר נשאר על הדין ואין לו התר לעולם בלתי אם ישאל כל א' וא' מהקהל בפני ג' הראוים להתיר וע"י פתחים כנדרים ושבועות דעלמא וכו' ע"כ נמצא לפ"ז דלדעת הרמב"ן והרשב"א ודעמייהו כיון דמן הדין אין לו התרה ע"י עצמם אלא מרין מנהג דהו"ל כאלו התנו מתחי' להתיר כשירצו א"כ כשהתנו בפירוש שלא יוכלו להתירו שגלו בדעתם דבאו להחמיר על המנהג אין להם התרה אלא ע"י שאלה וכמ"ש מרן שם סכ"ה דסתם לן בזה כהרשב"א ודעמיה:

הן אמת שדברי מרן ז"ל לכאורה אינם מובנים שתחילה כתב וז"ל נדרים וחרמים שמטילים על הקהל וכו' שאינו אלא כעין גזרה ונדוי וכו' הילכך נודרים ומתירים הם בעצמם ע"כ וזה הוי כסבר' הרא"ש ז"ל ואח"ך כתב ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו וכו' אינו ניתר אלא על ידי שאלה וכו' אתאן להרשב"א ודעמיה דמן הדין אין להם התרה ע"י עצמם רק מצר המנהג ולכן כשהתנו אי' יכולים להתיר משא"כ לסבר' הרא"ש כמ"ש ולא עוד אלא דבסי' רכ"ט סוף ס"ד כתב מרן וז"ל וכן צבור שהטילו חרם והתנו שלא יעשו התרה וכו' יתירו תחילה חרם האחרון וכו' ואח"כ יתירו הראשון עכ"ל. והן הם דברי הרא"ש ז"ל שכ' מור"ם בסי' רכ"ח כמ"ש נמצא דפ' מרן לכאורה סתרי אהדדי מההיא דסי' רכ"ט למ"ש בסי' רכ"ח ובההיא דסי' רכ"ח ג"כ קשיא רישא לסיפא:

ומצינו להש"ך ז"ל בסי' רכ"ח עמ"ש מור"ם וי"א דאפילו התנו וכו' כתב בס"ק פ' וז"ל וי"א דאפי' התנו וכו' דכל מעשה צבור הוי כאלו התנו כך מתחי' מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו על דעת רבים או על דעת קהלות הרחוקות אין להם התרה. ודעת המחבר שגם הרא"ש אינו חולק אסברה הראשונ' ומ"ש שאפי' התנו יכולים לחזור ולהתירו ר"ל דהיינו על ידי שאלה. ולזה כתב דברי הרא"ש לקמן סימן רכ"ט ס"ד עכ"ל נראה מדבריו שהוקשה לו בדברי מרן כמ"ש ולכן כתב שדעת מרן שהרא"ש אינו חולק בפרט זה על הרשב"א ומ"ש שאפי' התנו יכולים להתירו היינו על ידי שאלה וכמ"ש בסי' רכ"ח אלא שמור"ם בהגה ס"ל דגם בזה פליג הרא"ש אהרשב"א ולכן כתב בלשון ויש אומרים באופן דלדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו אם בשעת ההסכמה התנו שלא יוכלו להתירו אינו ניתר לכ"ע כ"א ע"י שאלה וא"כ אף לפי דברי החולק הזה דסבר דהתרת הקהל היא גם על מה שעבר משא"כ האמת כמו שנתבא' מ"מ כיון שבשעת התרת החרם וחידוש ההסכמה התנו קהל שלא יותרו אלה האנשים אין להם התרה כי אם ע"י שאלת חכם לדעת מרן ז"ל ואף את"ל דס"ס מידי פלוגתא לא נפקא ונאמר דאפשר דבמתא לונדון לא קבלו הוראותיו של מרן מ"מ כיון שיש פלוגתא בדבר הרי קי"ל ספק חרם להחמיר כמבואר בפוסקים:

ומ"ש עוד החולק לחלק מסברת הכרס שמרן לא דבר אלא בנדרי צבור ולא בחרמי צבור טעה בזה טעות גדולה שהרי מקור דין זה נובע מתשובות הרשב"א סימן תרצ"ה ושם מבואר שמדבר בחרמי צבור שאי' ניתרים אלא מכאן ולהבא כהפרת הבעל ומבואר שם כי חרמי צבור ונדרי צבור כי הדדי נינהו וכבר השיגו בזה החכם הפוס' נר"ו שגם מדברי הרב הלבוש מבואר הדבר להדיא ודבר ה' בפיהו אמת וכן מוכח מתשובות הרא"ש כלל י' שהשוה דין חרמי צבור לנדרי צבור וכ"כ בתשו' מהרשד"ם חי"ד סי' פ"ב יעו"ש ובחא"ח סי' כ"ח כ' וז"ל הסכמות וחרמות הקהל דין נדרים י"ל ע"כ וכתב שם דגם בהסכמות אזלינן בתר אומדנא יעו"ש:

גם הרב מהר"י קולון שורש נ"א אחר שהביא דברי הפוסקים בהתרת חרמי צבור כתב וז"ל וע"ז יכולים ק"ק אנקונה להתיר חרם שלהם מכאן ולהבא גם בלא פתח וחרטה אמנם קצת משמע מתוך דבריך שגם בלשעבר נסתפקתם האם יועיל לעקור החרם למפרע וכו'. ונלע"ד שאין יכולים לעקור החרם למפרע כלל אלא מכאן ולהבא דוקא. שכן השיב הרשב"א וז"ל ועל כן נ"ל שאין חרמי צבור ניתרים אלא מכאן ולהבא וכו' ע"כ. והרי לך בהדיא שכתב שאין להם התר אלא מכאן ולהבא דאסור' דעבד עבד. אמנם גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד וכו' ע"כ. הרי מבואר דמי שעבר קודם ההתרה אינו ניתר בהתר' הקהל עד שיעשה תשובה על אסורא דעבר ויתיר לו החכם כדי לעקור החרם מעיקרו:

ומה שדקדק החולק מדברי מרן שאמר על מה שעבר ולא אמר על מי שעבר דמשמע על הזמן שעבר ולא על האדם העובר והלא ממקום שבא יוצא לנו שהאדם שעבר ג"כ אינו ניתר דכיון שהזמן שעבר אינו בכלל ההתרה ואינו ניתר רק מהיום הזה והלאה אם כן מי שעבר בזמן ההוא שקודם ההתר' אינו בכלל ההתרה והכל הולך אל מקום אחד באופן שדקדוק זה אין לו שחר כלל מלבד שדברי הפוסקים הנ"ל הוו תיובתיה:

ומה שהביא עוד מדברי הרש"ך ס"ק פ"ג שהביא מתשו' הרשב"א שאם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהיה מנודה כל מי שכבר עבר יכולים להתיר כדרך שאר המנודים וכו'. וכתב ע"ז וז"ל היש לנו עוד ראיה מדברי הרשב"א שמתירים הנדוי והחרם אפי' למי שכבר עבר על החרם ע"כ. דברים אלו נזרקו מפליטת קולמוסו שלא במתכוין שכ' היש לנו עוד ראיה וכו' בה"א הקימה. והאמת כן הוא שאין לנו ראיה לדבריו מדברי הרשב"א כ"א ראיה להפך. ולדבריו היה צריך לכתוב היש לנו עוד ראיה יותר מדברי הרשב"א. ותשו' הרשב"א הנז' מיירי בהסכמה שהסכימו שלא לשחוק שכ' בזה שאפילו יסכימו כל הקהל להתיר אינם יכולים כמו שהביא דבריו מרן בב"י שם וע"ז נשאל הרשב"א שאם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהיה מנודה אם יוכלו להתיר את הנדוי כיון שנעשה לקיום החרם וכמו שאין מתירין חרם שהחרימו שלא לשחוק כיון שהוא לתא דאיסורא כך אין מתירים הנדוי. והשיב הרב שיכולים להתיר למי שעבר כדרך שמתירים שאר המנודים. וכן יכולים להתיר אפי' מכאן ולהבא שאין התר זה בגוף האסור אלא הקנס הוא שמתירין ואיסור השחוק במקומו עומד יעו"ש. ומדפלגינהו הרשב"א ז"ל לתרי בבי ובחלוקת למי שעבר פירש דבריו ואמר כדרך התרת המנודים. ובחלוקה דלהבא כתב וכן יכולים להתיר מכאן ולהבא מוכח מזה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דהתרת מי שעבר הוי כהתרת המנודי' בג' וכו' וכמבו' בדבריו בתשו' אחרת הנ"ל גבי התרת החרם והתרת מכאן ולהבא סגי בהתרת הקהל כדין חרמי צבור:

ומה שהביא עוד מדברי הרשב"ץ שהביא דבריו הרש"ך ס"ק פ"ט שהמנהגים משתנים וכו'. ומעולם לא נשמע שבבטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד אלא הולכים אחר הרוב וכו' נראה מדבריו שמביא זה לומר שאם הסכימו הרוב להתיר למי שעבר רשאים הם. וזה אינו שהרי בא מבואר באותה תשובה שאין ביד רוב הצבור להתיר למי שעבר שכן כ' וז"ל דודאי מי שח"ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהתרו כל אותם שהיו בשעת החרם או העומרים תחתם ושהם גדולים כמותם דכיון שכולם נדוהו א"א להפר חלקו של יחיד וכו' וזה לא מצד המנהג בלבד אלא דין גמור וכו' אבל לנדון שלפנינו שרוצים לעקור התקנה וההסכמו' מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר שיוכל לעבור עליהן היאך יעלה על הדעת לומר שדעת יחיד יכריע על דעת רבים וכו' ע"כ. הרי מבואר להדיא שמ"ש הרב שהולכים אחר הרוב היינו לבטל מכאן ולהבא אבל לא למי שכבר עבר וחל עליו החרם ולפ"ז הכא בנ"ד שהראשו' מתקני ההסכמה עם הרב שלהם זלה"ה החרימו למי שיעבור על הסכמת' אין כח ביד הקהל שבזמן הזה להתיר למי שכבר עבר רק ע"י שאלת חכם כשיחזרו בתשובה. ואף להתיר מכאן ולהבא סיים הרב וכתב וז"ל אבל מצד המנהג שכת' הרשב"א בתשו' וכמש"ל היה אפשר לספק ולפקפק. אלא שאני אומר שאין דעתו של הרב ז"ל כ"א לדורו וכו'. אבל המנהגות משתנים בהשתנות הדורות ומעולם לא נשמע במקומותינו שבבטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד כי על דעת כן היו מסכימים עליהם מתחילה שכשיסכימו רוב הקהל או מנהיגיו ויועציו לבטלם יהיו מבטלים אותם. וכיון שכן היה מנהג אותו המקום שממנו נעתקנו אל זה המקום וכו' על דעת אותו המנהג תיקנו אותם וכו' ע"כ. ואלה הם הדברים הנאמרים באמת בדברי הרש"ך הנז':

ועל מ"ש החולק שהתנאי שהטילו מתקני התקנה שאם באיזה זמן יוכרחו להבדל מהקהל וכו' יתירו להם וכו'. אך בתנאי שיהיה תחת רשות והנהגת בית הכנסת שער השמים וכו' וכתב על זה שהתנאי בטל והמעשה קיים וכו' בזה גלה בדעתו שהוא גדול מהרב המתקן זלה"ה שלא ידע זה הדין הפשוט ח"ו שאם ידעו היה לו לברר משפטי התנאים כדי לקיים את דבריו. ובאמת שאין צורך להשיב ע"ז וכמ"ש החכם הפוס' נר"ו וטעמו ונימוקו עמו ומ"מ כדי שלא להוציאו חלק יש לנו ראיה חותכת דבנדרים אין צריך תנאו כפול וכל משפטי התנאים אלא הולכים אחר כוונת הנודר כמ"ש מרן בסי' רי"ח דאע"ג שאמר בסתם פשתים עולה עלי. ולשון עליה כולל בין טעינה בין לבישה כמ"ש הכתוב לא יעלה עליך אפי"ה אנו הולכים בתר כוונתו ולא על מה שהוציא בשפתיו וכ"ש כשהכוונה מסכמת למה שהוציא בשפתיו כנ"ד דודאי אין צריך תנאי כפול ולא משפטי התנאים. וכ"כ מור"ם בהגה להדיא סי' ר"ך סט"ו יעו"ש ובסוף סי' רל"ב. וכבר כתבנו דחרמות ונדרים כי הדדי נינהו כמש"ל. אלא שההפרש שביניהם שהחרם א"צ פתח וחרטה להתרתו משא"כ בנדר. וכ"ז הוא בחרמי ונדרי יחיד אבל חרמי ונדרי צבור שוים הם בכל דינם כמש"ל באופן דהכא בנ"ד שבא הדבר מפורש בלשון ההסכמה שההתרה שיתירו ע"פ ב' שלישים וכו' היינו בתנאי שיהיו תחת רשות והנהגת ביה"כ שער השמים. א"כ הרי גלו כוונתם שאם לא יתנהגו ע"פ ב"הכ הנז' אין התרתם התרה אף למכאן ולהבא ועדין החרם במקומו עומד. ועיין דברי ריבות סי' נ"ט וס' בנדון דומה לנ"ד. וכתב שם וז"ל בכל נדרים הלכה רווחת הלך אחר לשון בני אדם ודיני חרמות והסכמות כן ע"כ. ועיין מהרשד"ם סי' ק"ה ועיין זרע אמת ח"ג בתשובות השייכים לי"ד סימן רי"ח שכתב דקי"ל דבנדרים ושבועות והסכמות אזלינן בתר אומדנא יעו"ש:

ומה שהביא עוד מההיא דרב הונא שמעה לההיא אתתא וכו' והתיר לה מיד שלא יכשלו אחרים וכ' הרמב"ם שהמכשול הוא שאינם יודעים שנידהו ואם תאמר יודיעו וכו' נמצא כל העולם בנדוי וכו'. זה הדין דהתרה מיד אינו אלא דוקא גבי מזכיר שם שמים לבטלה וכמ"ש הרמב"ם הטעם שהרי למדו לשונם מעות ושבועה וכו' שכיון שדבר יזה מצוי בין בני אדם ורחוק הדבר לשמור את לשונם מזה ירבו הנדויים והמכשולות אבל אם לא היה מזה הטעם לא היה מתירה מיד מלבד שאר הטעמים שכתבו האחרונים בזה והתוספות הקשו מההיא דפרק אלו מגלחין דסתם נדוי ל' יום. ותי' דנדוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא שלא תרגיל עוד להזכיר ש"ש לבטלה יעו"ש גם מרן בריש סי' של"ד כתב דאין נדוי פחות מל' יום ואם אין חוזר בו שונים וכו' ואם היה באמת ואף דילפי' לכל מילי דנדוי מההיא דמזכיר ש"ש לבטלה שמתירים אותו לאלתר מ"מ היינו היכא דחזר בו אבל אה לא חזר אין מתירים לכ"ע וכמבו' כ"ז בפוס' א"צ להאריך כזה. ותמהנו ע"ז המורה שמבקש פתח התר לאלו האנשים דאדמייתי מההיא דמזכיר שם שמים לבטלה להתרה יותר הי"ל להביא ראיה לנדותם ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' ת"ת ופסקו מרן בי"ד סי' של"ד שא' מהכ"ד דברים שמנדים עליהם המזלזל בדבר א' מדברי סופרים וכן המחלל יום טוב שני של גליות. וא"כ אפי' לא היו עוברים על ההסכמה ונלכדים בחרם קים ליה בדרבא מניה וכל מי שנגע יראת ה' בלבו חייב להברילם מעדת ישראל ולא להחזיק ביד עוברי עבירה ולבקש להם התרה מגבובי דברים שאין להם שורש וענף. באופן שכל דברי ידידינו החכם הפוסק בסתירת דברי החולק הזה מיוסדים על אדני האמת והצדק לכל מורה על האמת וכל האנשים שעברו על החרם קודם ההתרה עדין עונש החרם עליהם וצריך לנהוג בהם דין מנודה ומוחרם כל עוד שלא שבו בתשובה והותרו על פי חכם ואף שכ' הריב"ש סי' ס"ב דאע"ג שמן הדין העובר הוא מנודה וחייבים כל הקהל לנהוג בו דין מנודה. מ"מ כיון שלא נהגו בכך י"ל שעל דעת המנהג הם מתקנים והעובר עונו ישא והקהל אינם נתפסים במכשול עונו ופסקו מרן שם בסעיף ל"ב מ"מ הרי סיים שם מור"ם בהגה וכ' א"ל שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם והכא בנ"ד הרי בא מפורש בנוסח התקנה שכולם יבדלו מהם ולא ידברו עמהם וכו'. ובר מן דין הרי סיים הריב"ש וכתב עד שיכריזו עליו וכו'. והכא בנ"ד הרי הוכרזו בביה"כ כמש"ל:

והרב מהרשד"ם חי"ד סי' רכ"ה כתב וז"ל עוד אני אומר שדין הריב"ש נאמר בעובר על תקנת הקהל בהסתר ואין הכל יודעים בו כמו שנראה לדקדק כן מלשון השאלה. אך אמנם באיש כזה שלעיני השמש עובר על חרמות שנגזרו על העובר על התקנה וביד רמה עובר דעתי הוא שעל איש כזה עוברים המתפללי' ויושבים בתוך ד' אמותיו וחייבים להזהר ולנהוג עמו כדין מנודה וכו' ע"כ וא"כ הכא בנד"ד חייבים הקהל להרחיקם בכל מיני ריחוק עד יערה עליהם רוח טהרה לשוב בתשובה שלימה ויתירו להם הב"ד כמ"ש ואין לך דבר שעומד בפני התשובה. זה הוא מה שנראה לע"ד להשיב בזה וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה לכוין אל האמת כי"ר. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בחדש מנחם משנת יתרועעו אף ישירו לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה