אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן קד

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן קד

סימן קג

מעשה היה באיש יהודי שנלב"ע במחז"ק ביום ב' וביום ערב ש"ק שאחריו בא לכאן אחיו מג'יבאלטאר יע"ה ועדיין לא שמע ממיתת אחיו עד שבא לכאן. ונסתפקו אם צריך למנות לעצמו ז' ימי אבלות מיום שבא וידע. או דילמא כיון שהאבלים עדיין היו בתוך ז' ימי אבלות ומכללם היה בנו של הנפטר שהוא גדול הבית דביתא סמיך ץ עליה ימנה עמהם:

כתב מרן בי"ד סי' שע"ה ס"ח וז"ל מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת או למקום קבורה אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשרה פרסאות שאפשר שיבא ביום א' אפילו בא ביום הז' אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אפילו שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים עולה לו ומונה עמהם תשלום ל' יום. ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום ב' מונה לעצמו ז' ול' מיום שבא עכ"ל. ודין זה הוא ממ"ש בש"ס פרק ואלו מגלחין דף כ"ח בא ממקום קרוב מונה עמהם וכ' שם הרא"ש ז"ל דמקום קרוב דקמרו פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגייא דחד יומא כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי:

והנה ראוי לחקור במאי דקאמר כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא דאיך יתכן שישמע במיתתו ויבא באותו יום אחר שהוא דרך יום ואף אם ימות בבקר השכם צריך שילך השליח באותו יום להודיעו והוא יבא ביום המחרת. ואנה"כ אם יהיה במציאות שימות בתחילת הלילה יכול השליח לילך כל הלילה להודיעו וביום יבא הקרוב אבל כיון דחז"ל נקטי מילת' פסיקתא נראה דל"ש מת בתחילת או ביום מונה עמהם. ועוד אטו אם לא ישמע ובא מאליו נאמר דלא ימנה עמהם א"ל שנאמר דמאי דקאמרי הגאוני' כיון דאי שמע וכו' אינו ר"ל שצריך שיהיה שהות לשמוע ולבא אלא ר"ל כיון שאם היה במציאות ששמע היה יכול לבא באותו יום מונה עמהם אבל לעולם שא"צ שישמע באותו יום שמת:

שוב מצינו לרש"י פרק ואלו מגלחין דף כ"א ע"ב וז"ל מונה עמהם עם האבלי' שבאותו מקום הואיל דבמקום קרוב הוא ויכול לבא בתחילת האבלות חשבינן ליה כמו דאתא ע"כ. הרי דרש"י ז"ל השמיט כיון דאי הוה שמע וכו' לומר דלאו דוקא והעיקר הוא שהוא במקום קרוב דרך יום שיכול לבא בתחילת האבלות חשבי' ליה כאלו היה מצוי כאן ומונה עמהם. ועיין מ"ש בענין זה הרב דרכי נועם חיו"ד סימן כ"א ובס' שמש צדקה סי' נ"ד והרב בית דוד סי' קע"ו ובס' לקח טוב שבסוף ספר עדות ביהוסף סי' ג'. אתאן לנ"ד דכיון שהוא דרך ים ואין גבול לדרך עדין אפשר לומר דמונה לעצמו:

אמנם כד דייקינן פורתא נראה דכיון דעכ"פ יש במציאות שיכול לצאת מג'יבאלטאר ביום המיתה ולהגיע כאן באות יום וכמה פעמים מפליגים משם ובאים באות יום מונה עמהם וכן נראה מדקדוק לשון מרן בש"ע שכתב וז"ל שאפשר שיבא ביום א' ע"כ דמדכתב דאפשר שיבא נראה דהיכא שיש צד אפשרות שיבא ביום א' מונה עמהם. וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ז מהל' אבל הל' ד' יעו"ש. דאלת"ה הגע עצמך אם הקרוב היה בטאנג'א שהוא דרך יום א' וכשמת המת בכאן היה רוב גשמים ותגבורת נהרות שא"א לבא אפי' בשנים או בשלשה ימים ואתרמי שבא ביום ה' או ו' לאבלות האם נאמר דמונה לעצמו דא"כ נתנו חז"ל דבריהם לשיעורים אם יכול לבא או לא ולזה היה צריך שיאמרו ב' תנאים שהוא דרך יום וגם שיכול לבא באותו יום דהיינו שאין שום עכוב לביאתו. אלא ודאי כיון שחז"ל נקטי דרך יום ממילא נשמע דאף את"ל שאינו יכול לבא מחמת איזה עכוב אפי"ה כיון דאם לא היה שוב עכוב היה יכול לבא מונה עמהם אף אנן נמי נימא בנ"ד דהגם דכשאין רוח מצויה לבא מג'יבאלטאר אי' יכול לבא באותו יום מ"מ כיון שיש במציאות כשיש רוח טוב להביא הספינה יכול לבא בו ביום מונה עמהם ומה גם בימים האלה שיש ואפו'ריש אם יזדמן ואפור יכול לבא בו ביום ואין הרוח מעכב:

ובספר לקח טוב הנזכר הביא דברי הריטב"א בחדושיו וז"ל ת"ר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם פירוש שהיה במקום קרוב בשעת קבורה ופירשו הגאונים ז"ל שהוא מהלך עשרה פרסאות דהוא סוגיא בינונית דחד יומא וכדאי' בפסח ב' דכיון שכן הרי הוא כאלו עמהם וכו' ע"כ. הרי שלא הזכיר בדבריו כיון דאי שמע כמו רש"י ז"ל שהשמיטו לומר דלאו דוקא והעיקר הוא המרחק גם ממ"ש הריטב"א ז"ל וכדאיתא בפסח ב' למדנו שהעיקר הוא המרחק אף אם הי"ל אונס שלא היה יכול לבא שהרי בפסח ב' קי"ל דאם שגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד בשני חייב כרת. ואמרו בש"ס פסחים דף צ"ד היה עומד לפנים מן המודיעית ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך ע"כ:

וכתב הרמב"ם פ"ה מהלכו' ק"פ הל' ח' וז"ל מי שהיה בינו ובין ירושלים יום י"ד עם עליית השמש ט"ו מיל או יותר ה"ז דרך רחוקה. היה בינו ובינה פחות מזה אי' בדרך דחוקה וכו' הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם וכו' ה"ז אנוס ואינו בדרך רחוקה וכו' ע"כ. וכתב שם מרן בכ"מ וז"ל ונראה דרבינו מפרש דה"ק יכול לא יהא חייב כרת אם הזיד ולא עשה את השני כדין מי שהיה בדרך רחוקה כיון שנתעכב בדרך ת"ל ובדרך לא היה בדרך. כלומר אע"פ שנתעכב בדרך כיון שעכבוהו לא מחמת מרחק הדרך קרינן ביה ובדרך לא היה והרי הוא כאונס אחר ואם הזיד ולא עשה את השני חייב כרת עכ"ל:

נמצא דגבי פסח דקי"ל מי שהיה בדרך רחוקה הראשון והזיד בשני פטור כמ"ש הרמב"ם שם אמרי' דמי שהיה מן המודיעית ולפנים שהיה יכול לבא ביום י"ד אף שעכבוהו גמלים וקרונות הו"ל כאלו היה בירושלים ואם הזיד בשני חייב הרי שהכל תלוי במרחק בשיעור הדרך ואף שהי"ל אונס שאי' יכול לבא הו"ל כאלו היה עמהם אוף ה"נ דכוותה. והגם שיכול הדוחה לדחות דשאני התם דגלי קרא ובדרך לא היה. אי אפשר לומר זה שהרי הריטב"א ז"ל השוה דין האבל לפסח כמ"ש:

והן לו יהא דהכא בנ"ד שהוא דרך ים יש להסתפק בדין זה הרי כתב הרט"ז בסי' שצ"ז סק"ב דספק אבלות להקל והביא שם דאין להחמיר באבלות מספק דהוי חומרא דאתי לידי קולא שנוהג אבלות בשבת ומבטל ת"ת כל ז' הימים וכו' והגם דהכא בנד"ד יש לדוחה לומר דהוי ספק דחסרון ידיעה שאין אנו יודעים להיכן הדין נוטה כיון דהוי דרך ים ולא מצינו הדין מפורש הרי מצינו בספר לקח טוב הנזכר דף ח' ע"א שכתב משם מהרשד"ם א"ה סי' קס"ה דלא אמרי' ספק דרבנן לקולא בספק דחסרון ידיעה וכ"כ הכנ"הג א"ח סי' ק"ס ובשיירי שם ובפר"ח י"ד סי' ק"י וסיים ע"ז הרב וז"ל כבר כ' הרב ארעא דרבנן שם אות ס' דבערוב הקלו ואפי' בספק דחסרון ידיעה וכו' והמעיין כדברי התוס' עירובין דמ"ו ד"ה דאמר שמואל יראה דאבל ועירוב שוים הם וכו' איך שיהיה נמצינו למדין מדבריה' שכתבו מידי דהוה וכו' דפשי' להו דאבל וערוב שוים הם דהלכה כדברי המקל וכו' וא"כ כיון דמצינו בערוב דקי"ל ואפי' ספק מחסרון ידיעה אזלינן לקולא הוא הדין באבל דאזלינן לקולא ושקולים הם וכו' עכ"ל:

וכן עשינו מעשה בחדש זיו שנת תר"ז באח הנז' הבא מג'יבאלטאר כנז"ל בהסכמת החכמים ישצ"ו שהשלים האבלות עם בנו של המנוח הנז' שהוא גדול הבית וביום א' יצאו כולם מהאבלות. ה' ימחה דמעה מעל כל פנים כי"ר:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה