ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן קג
שאלה ק"ק שזה כמה שנים מוחזקים בבית החיים מקום הגון קרקע יבש ונגוב מלחות. והנה בע'תה מושל הארץ גזר אומר לבלתי יקברו עוד בבית החיים הנז' ונתן להם מקום קבורה במקום אחר והחליף טוב ברע כי המקום הניתן להם אית ביה תלתא דפורענותא הא' להיותו סמוך לים עפרו לח ופולט מים למאד עד שכמעט המת מוטבע במים. הב' להיותו סמוך ונראה עם קברי גוים ומחיצה א' מקפת כל הקברות והא חרון הכביד שבמקום הנז' בעומק הקרקע שם נמצאים עצמות אדם לפי הנשמע ומוכח מזה שמקודם היו קוברים שם. ועתה נפשם לשא'ול הגיעה אם חיובא רמייא עלייהו להשתדל ולדבר עם אנשי השררה לבטל הגזרה הרעה הזאת. או נימא כיון שאדם מת אין קפידא במקום קבורתו ויקבלו גזרת המושל בשתיקה:
תשובה הנה על היזק הראשון המובא בשאלה שהמקום הניתן להם לבית החיים הוא סמוך לים ופולט מים עד שכמעט המת מוטבע במים צריכים אנו לידע אם יש שום היזק וצער למת בזה. דלכאורה יאמר האומר דכיון שאדם מת ונתבטלו חושיו והוא כרקב יבלה מה לו שיקבר במקום לח או במקום יבש שהעיקר הוא האושר המגיע לנשמה בעולם העליון אחר המיתה אבל הגוף שמחומר קורץ וישוב העפר על הארץ כשהיה אין קפידא במקום אשר יקבר שם. והגם דקי"ל דקבורת המת היא מן התורה כמ"ש בהרוגי ב"ד כי קבור תקברנו ומייתורא דתקברנו דרשי רבנן לקבורת שאר מתים כמ"ש בש"ס סנהדרין דמ"ו. היינו משום בזיונם שלא יראו החיים בניוול מתיהם או משום כפרה כמ"ש שם בגמ'. ופירש"י ז"ל וז"ל כי היכי דתהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות ע"כ. אבל מקום הקבורה יהיה מה שיהיה בין לח בין יבש הרי ליכא בזיוני בפני החיים ואיכא כפרה שמורידין אותו וכו' כמ"ש:
אלא דמצינו למרן ז"ל בב"י ר"ס שה"ג ע"מ שהביא רבינו הטור שם מהירושלמי דאין מפנין המת מקבר לקבר אפי' מבזוי למכובד כ' שם מרן משם הגא' בפ' אלו מגלחים וז"ל היכא שאינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו גוים או שיכנסו בו מים אי נמי בקבר הנמצא אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המתים וכו' וכתב הכל בו הטעם שאין מפנים המת ממקום למקום מפני שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי. ובשמואל הוא אומר למה הרגזתני לעלות וכו' ע"כ. ופסקו מרן בש"ע שם. מבואר מזה דאף שיש צער למת לפנות מקברו למקום אחר מאימת הדין. מ"מ אם יש לחוש שיכנסו בו מים וכו' מצוה לפנותו משם מפני צער ובזיון המת כי גדול הוא אצלו צער המים הנכנסים בקברו יותר מהצער שיש לו בבלבולו ממקום למקום:
גם הרב מהר"ר צבי אשכנזי ז"ל בתשו' סי' מ"ז הביא מ"ש בגמ' ב"ב דף קנ"ה במי שמכר בנכסי אביו ומת ורצו היורשים לפתוח קברו לבודקו ואמ"ל ר' עקיבא אי אתם רשאים לנוולו וכו' וכתב הרב הנז' שהטעם דנקט ר' עקיבא הניוול ולא נקט חרדת הדין מפני שצער הניוול הוא יותר מחרדת הדין והביא ההיא דפרק נגמר הדין האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. וכ' שם רש"י דנוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות אף על גב דאיכא צערא דגופא ולא יבזו אותה להפשיטה. וכ' ע"ז וז"ל הרי שהניוול קשה מן הצער וכשם שהוא כחי ההולך למות כן הוא במתים שכבר מתו נמצא דר' עקיבא נקט הטעם הגדול שבשניהם שהוא הניוול ולא נקט הטעם החלוש ממנו שהוא הצער מחרדת הדין וכו' ע"כ. באופן דכשיש לחוש שיכנסו בו מים בקבר מצוה לפנותו כי כשנכנסים מים בקבר גורם סרחון ורמה למת כי כן טבע המים בבשר שנתפח ומסריח ע"י המים משא"ך כשהבשר יבש. ואם כיון שמצינו שבקבר שיש בו מים מצוה לפנותו אף שיש לו צער מחרדת הדין בבלבולו כל שכן שלא יקבר שם לכתחילה:
וכן מצינו לרבינו הטור בסי' שס"ב בענין הקבורה שהביא משם רב נטרונאי שכתב וז"ל ולא כל הארצות שוות יש מקום שיש ברד גדול כמו בארץ ישראל שמכניסים אותו לכוך ואין נותנים עליו עפר כל עיקר שסומכים שיש שם ברד ויבש המת ואינו מתליע. אבל בבבל שאין שם ברד קוברים אותו בארון ונותנים עפר על פניו ועל עיניו. ואם יש גשמים מביאים עפר יבש ונותנים עפר על פניו ומכסים פניו בבגדו ונותנים עפר על בגדיו שהוא על כולו וכו'. ומה שנותנים עפר שרפואתו עפר הוא שכן כתיב כי עפר אתה וכו' ע"כ:
וכתב הרב"ח וז"ל פירוש בארץ ישראל שארץ הרים וגבעות היא וכשחופרים מערות בהרים ועושין בוכין בצדי המערה יש שם ברד גדול כלומר קור גדול שמייבש בשר המת. משא"כ בבבל דמצולה היא וכו' הלחות גובר שם. ובעל כרחינו צריכים ליתן עפר על פניו ועל עיניו כדי שיתעכל מהר ולא יאכלנו רמה וכו'. ומ"ש דאם יש גשמים וכו' כלומר דאז העפר היא לחה ויותר יש לחוש לרמה כשיטילו עפר לח על פניו וצריך להביא ממקום אחר עפר יבש ונותנים על פניו וכו'. אלא שעל פניו ועל עיניו יתנו עפר יבש תחת הבגר כדי שיתייבש ולא יאכלנו התולעת כנ"ל הפירוש עכ"ל:
מוכח מזה דכשהמקום מלוחלח כמו בבבל שאין להם מקום אחר לקבור בו קוברין אותו בארון שלא יכנס בו לתלות המקום וצריכים ליתן עפר על פניו ועל עיניו כדי שיתעכל מהר וכשהעפר מלוחלח מחמת הגשמים צריכין להביא עפר יבש וליתן עליו והטעם הוא מפני ניוול המת כמ"ש. ואנן בדידן שנוהגים לקבור בארץ ממש בלי ארון וכצוואתו דרבי וכמ"ש בש"ע ריש סי' שס"ב וז"ל ומ"מ יפה לקוברו בקרקע ממש אפי' בח"ל ע"כ א"כ א"א לקבור במקום המלוחלח. וכי תימא אחר שגזרת השררה היא שיקברו במקום הזה הו"ל כשעת הדחק ויעשו ארון ויתנו עליו עפר יבש כמו שעושים בבבל. הא ליתא דלפי המובא בשאלה שפולט מים ממש לא יגהה מזור ליתנו בארון. וליתן עפר יבש דדוקא כשהוא מלוחלח בעלמא כמו בבבל יש תקנה בזה שיניחוהו בארון וכו' באופן שאין הלחלוח מגיע לבשר המת. משא"כ הכא בנ"ד שפולט מים ממש אפי' שיתנו בארון ויתנו עפר יבש יתלחלח הארון והעפר מחמת המים שנכנסים לשם ולא פלטי לן מהניוול:
שוב מצינו להרב מהראנ"ח ז"ל בס' מים עמוקים סי' י"ב שנשאל על בית הקברות שנגזר מאת המלכות לימכר לישמעאלים לעשות בו גנות ופרדסים ולקחו כל א' מקום מיוחד והחלו לעשות שם גנות ופרדסים ובנינים ויחפרו להם את הארץ באופן שנתפזרו העצמות וכו' והדבר קרוב הרבה שכל העצמות אשר שם יוציאום ויסחבום סחוב והשלך אם מותר לפנותם משם ולקוברם במקום אחר או יניחום במקומם ואפשר שלא תגע בהם יד ואת"ל שמותר לפנותם משם אם אין מקום טוב לקוברם כמו הראשון שהמקום השני נכנסים בו מים אם מותר לפנותם ולקוברם במקום ההוא. והביא הרב ז"ל ההוא דירושלמי דאין מפנין המת וכו' וההיא דהג"א כמש"ל וכתב וכ"ש היכא דבריא היזקא בנד"ז שכבר החלו לעשות בנינים ולהוציא עצמות דמותר לפנותם. ואח"ך כ' וז"ל מיהו אם אין מקום טוב לקוברם כמו הראשון איכא לספוקי קצת משום דאע"ג דבירושלמי אמרו דבתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי מותר וכבר כתבנו דנד"ז חשיב כמו בתוך שלו ועדיף מניה ומשו"ה שרי לפנותם ועליה קאמר דאפי' ממכובד לבזוי שרי. י"ל דמכובד ובזוי שאינו דבר הנוגע בו צער למת שאינו אלא מכובד למראה עינים בעלמא ומשו"ה שרי אבל כל שיש בו צער למת צ"ע ע"כ:
מבואר מדבריו דאף שהמקום אשר היו קבורים בו קרוב הדבר שיוציאו הגוים העצמות כמ"ש בשאלה אפי"ה כיון שהמקום האחר אשר הם רוצים לקוברו שם נכנסים בו מים שיש צער למת. נסתפק הרב אם מותר לפנותם ולקוברם שם. כ"ש וק"וח הכא בנ"ד שהוא ליקבר לכתחילה במקום אשר נכנסים בו מים דאין קוברים בו כלל:
אלא דמ"מ אעיקרא דדינא כל אשר בתוכו ית'מה דהן לו יהא דכשהמקום מלוחלח מתנוול המת מ"מ אחר שהחי אינו רואה בניוולו והמת אינו בעל חי מרגיש שכבר נתבטלו כל חושיו מה יתן ומה יוסיף הניוול שלאחר מותו ומה צער יש לו בזה. והגם שאמרו חז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי דנראה מזה שהמת מרגיש באכול הרמה את בשרו כמו שמרגיש החי כשנכנס המחט בבשרו דבר זה אין השכל מחייבו שאחר שנפרדת הנשמה מהגוף ונשאר כאבן דומם יהיה מרגיש ברמה הנושכת את בשרו ובודאי שדברי חכמים ברור מללו וכל רז לא אנוס להו וכל דבריהם אמת וצדק וצריכים אנו למשכוני נפשין להבין את דבריהם:
והרב מהר"ש אוזידא ז"ל בס' מדרש שמואל על פרקי אבות פ"ב משנת מרבה בשר מרבה רמה כתב משם הרב מהר"י בן שושאן וז"ל כי אפי' התענוג המורגש שמעדן את הגוף ומיפה אותו הוא מרבה צער וכן אמרו ז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי לא שדעתם שהמת מרגיש אלא שעל מי שדעתו נקיה יש להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו כמו שמרגיש המחט בבשר החי וימעט מניוולו ולא ירבה כשר כי מרבה בשר מרבה רמה ע"כ. למדנו מזה דהגם שאין המת מרגיש אחר מותו בניוולו מ"מ הן בעודנו חי ירגיש באותו ניוול כמו שמרגיש כשנכנס המחט בבשרו וראוי לו להשתדל למעט בניוול שלאחר מותו כל מה שיוכל:
והרב תוספת יום טוב שם כתב ע"ז וז"ל ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה וכו' והואיל ואין רואה בניוול נמצא שאין הניוול נחשב למאומה כ"ש כשהוא המנוול באשר הוא שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מהניוול. א"כ לאיזו סיבה יצטער ע"ז בעודו בחיים חייתו. אבל דבריהם נאמרים באמת שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת וכו' אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של מת הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד ע"ז והרי הנפש הוא קיים והסכימו בזה גם חכמי האומות ר"ל בהשארות הנפש וזה שאמר הכתוב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד) ואמר בשרו יכאב כפירוש הראב"ע לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו (מלכים ב' ג') והוא ל' מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם ע"כ. ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו וכו'. וע"ז כוונו באמרם קשה רמה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה ותדע שכן הוא דעתם ז"ל. שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי. והי"ל להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי או שיאמרו גם כן בבשר המת. אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל אלא למת הוא קשה ירצה בזה לנפשו. ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת שכן הוא אומר הכתוב ודורש אל המתים ובלי ספק שעניינו אל נפשות המתים אבל כלפי שהדרישה היא במקום ששם גופי המתים לכך הוא אומר ודורש אל המתים אע"פי שהדרישה בעצמה היא אל הנפשות ההמה אף כאן הקושי הוא אל נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו. יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת אע"פי שהמכוון בהגעת הקושי הוא אל נפש המת כך נ"ל. ושוב מצאתי בס' כל בו בהל' אבל שכת' דטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת וכו' והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו עכ"ל:
וכן מצינו בספר מעבר יבק ח"ב בפ"א שכתב וז"ל מרגלא בפומייהו דרבנן קשישי על פי האמת והצדק המתבאר בגמרין וכו' כי יש קשר אל הנשמה עם הגוף אפילו אחר הסתלקה ואפי' אחר ששלט הרקב בעצמות ימצא הקשר הזה בעצם הקטן שהוא כשאור שבעסה בתחיית הגוף וכו' כי בעצם הנזכר ישאר הקשר חזק ואמיץ עד שיחזור הדבר לקדמותו שהוא סוד התחיה וכו' ע"כ. ושם בפ' כ"ו כתב שהנשמה מכרת בכבוד הגוף וכן כבזיונו אחר מותו יעו"ש. מבואר יוצא שהגם שאין גוף המת מרגיש בניוול שלאח"מ. מ"מ אחר שבצד מה נשאר קשר הנפש עם הגוף אף אחר מיתה כמ"ש הנפש מרגשת בזה ברואה הניוול ההוא בגוף אשר בו היתה ומצטערת הרבה ולפ"ז צריך האדם להשתדל הן בעודנו חי להנצל מהניוול ההוא כל מה שיוכל מפני הצער המגיע לנפשו בזה. ואף למ"ש הרב מהר"י ן' שושאן ז"ל דנראה מדבריו שאח"מ אין שם הרגשה כלל בניוול ההוא. מ"מ הרי כתב שמי שדעתו נקיה יש לו להרגיש ולהצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול א"כ הכא נמי בנ"ד שהמקום שניתן להם לקבורה נכנסים בו מים שיש בו ניוול וצער למת כמש"ל לכ"ע צריך להשתדל הן בעודנו חי שלא יקבר במקום ההוא כדי להנצל מהניוול והצער המגיע לנפשו:
גם את השנית הרעה הנמשכת בקבורת המקום החדש הנזכר שמלבד שמתרחקים משכונת בני משפחתם וידוע הוא שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו כמ"ש ביעקב אבינו ע"ה וקברתני בקבורתם. ואף דקי"ל שאסור לפנות המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד כמש"ל. מ"מ כדי ליקבר בתוך שלו דהיינו אצל בני משפחתו מותר לפנותו אפילו ממכובד לבזוי כמ"ש בירושלמי שהביא רבינו הטור בסי' שס"ג ופסקו מרן בש"ע שם:
והרב מהר"ר צבי אשכנזי ז"ל בתשו' סימן ן' כתב דלפנותו מקרקע גוי לשכונת קבורת ישראל עדיף מש ל אחרים לתוך שלו דשרינן אפילו ממכובד לבזוי יעו"ש:
והרב מהר"ר חיד"א ז"ל בס' יוסף אומץ סי' ט"ל בקטן שמת בלאזאריטו ונקבר שם והתיר להוציאו משם אח"כ ולקוברו בקבר ישראל והביא ראיה לדבריו מתשובת הרב מהר"ר צבי הנז':
גם הרב דבר משה ח"ב סי' פ"ו הביא משם מר אביו ז"ל שהתיר לנקברים שנקברו בחצר היהודים לסיבה להוציאם ולקוברם בבית הקברות. והביא ראיה מתשו' הרשב"א שכתב וז"ל ומעשה היה בעירנו באחד שנקבר תוך השכונה ביום הידוע לנוצרים שלא יכלו לקוברו ביומו בבית הקברות ואח"ך פינוהו משם לב"הק ע"כ יעו"ש. וא"כ כ"ש וק"ו שאין לקוברו לכתחילה במקום אחר רחוק מקברות אבותיו ומבני משפחתו:
עוד בה רעה הנוגעת בקבורת במקום הזה החדש שנקברים בשכונת הגוים ויש צער גדול בזה למתים והלא הרוגי ב"ד לא היו קוברים אותם בקברות אבותם והיו מיחדים להם ב' בתי קברות א' לנסקלים ולנשרפים וא' לנהרגים ולנחנקים כמ"ש בסנהדרין פ' נגמר הדין דמ"ו דכיון שמתו בעונם אינו בדין שיקברו אצל בני משפחתם הנקיים מחטא ואפילו רשע קל אצל רשע חמור אין קוברין שהרי הנהרגין והנחנקים שהם קלים לא היו נקברים אצל הנסקלין והנשרפין החמורים אלא היו מיחדים להם ב"הק בפני עצמו. וכן פסק מרן ז"ל בסי' שס"ג שאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור ואפילו בכותל מפסיק ביניהם מצינו להרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' מ"ד דאסר שכ' וזל"ל ורשע אצל צדיק אפי' בכותל מפסיק אין קוברין ואפילו רשע קל אצל רשע חמור אין קוברין. כ"ש היכא דאיכא למיחש לערבובייא או אפי' קרוב עצמות בלבד עצם אל עצם דלאו בר מיניה חלילה והזריז לפנותו ה"ז משובח ע"כ. נראה מדבריו דאף אחר הקבורה אי איכא למיחש לקירוב עצמות דלאו בר מיניה מצוה לפנותו כי השאלה לא הובאה שם וכ"ש וק"ו שאין לקבור ישראל בשכונת ץ הגוים:
גם בס' מעבר יבק ח"ב פ"י כ' וזל"ל כי כשהצדיקים נחים על משכבותם מגלים להם רזי עליונים ותחתונים ואם נקבר אצלם אדם שאי' שוה במעלתם ימעיטו העליונים מלגלות להם סודות שבהם יהנו כאלו יאכלו כל טוב. ורשב"י שאל קודם שיתן רשות לרבי יהושע בן לוי ליכנס אצלו אם נראתה הקשת בימיו כי היה ירא פן ימעיטו לו הגדת סודות עבור ריב"ל וכו' ע"כ:
עוד כתב שם וז"ל ומזה יובן קבורת הצדיקים במקום ידוע כגון אצל משפחתו או צדיק אצל צדיק וכיוצא כי יש קרוב דעת להנפשות בעולם ההוא וכו' ע"כ:
נקטינן דהכא בנ"ד אף אם המקום החדש אשר ניתן להם היה קרקע קשה ולא היה בו שום פליטת מים כלל אפי"ה כיון שהוא בשכונת שאב"ב אין לקבור בו ישראל וכ"ש וק"ו דאיכא תרתי לריעותא מלבד שמתרחקים מבני משפחתם ומאחזת אבותם ותיצל כל אזן שומעת על הרעה הנוגעת:
והבאתי את השלישית חמורה מכולם שנמצאים שם עצמות אדם כמ"ש בשאלה ואפשר שהם עצמות שאינם ב"ב ויקרבו עצמות עצם הישראלי עם עצם השאב"ב בקבר א' ובמקום שיבקשו רחמים על אחיהם החיים כידוע יזעקו אוי ואבוי על גודל צערם כי לא מצאו מנוח ומי יודע מאי דסליק מזה ח"ו. ובודאי שגזרה זו יותר קשה מחטוטי שכבי שדרשו רז"ל מפסוק והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם כמ"ש ביבמות דס"ג ע"ב כי חטוטי שכבי הוא לשעה דאפשר שאח"כ יזכו לקבורה במקום הגון וינוחו על משכבותם אבל הגזרה הזאת ליקבר במקום מים ובשכונת שאב"ב ואפשר ג"כ שהוא עם עצמותם בקבר אחד היא רעה חולה שאין להם מנוחה עולמית:
ומצינו להרב שבות יעקב ז"ל סי' ק"ג על מעשה שהיה שחטטו מתים והפשיטו תכריכיהם וזרקו על פניהם וחזרו היהודים להלבישם וקברום כראוי. ולימד להם הרב לפשפש במעשיהם ובערב ר"ח יתענו כולם וילכו על קברות המתים שנתחוטטו ויבקשו מהם מחילה ויתן כל א' כופר נפש לצדקה וכו' יעו"ש:
מבואר מזה דאף שחטיטת המתים לא היה אלא לשעה ותכף חזרו וקברום כראוי אפי"ה היתה צרה גדולה והצריכם הרב לתשובה. כ"ש וק"ו ליקבר לכתחילה במקום מים ובשכונת הגוים שהיא צרה שאין לה קץ ותכלית עד אשר יחיו המתים:
באופן דהכא בנ"ד חיובא רמיא על הקקי"ץ להשתדל בכל עוז ותעצומות בגופם ובממונם כדי לבטל הגזרה הזאת. ואפילו על כבוד של מתים מצינו כמה חששו רז"ל כמ"ש במסכת מגילה דכ"ט בית הקברות אין נוהגים בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה וכו' מפני כבוד המתים ע"כ. ופסקוהו הפוסקים ומרן ז"ל בסי' שס"ח וכ"ש על ניוולם וצערם שחייבים כל ישראל להצילם מזה:
וכתב שם מרן בב"י וז"ל וכתב בת"הד סי' רפ"ד על א' משרי המושל שרצה לרעות סוסיו על ב"הק של ישראל אם יש בידם למחות על ידי שוחדים מועטים וגם לא יצטרכו ליירא שיגרום להם אותו שר רשע ותקלה צריכים לטרוח כדי למחות בידו וכו' ע"כ. ופסקו מור"ם בהגה שם ובד"מ שם סיים ע"ז וכתב וז"ל וכן הוא בפסקי מהרי"ו סי' ן' על בי"הק שלקחוהו גוים וא"א להוציא אלא בדמים מרובים ומחמת זה הבע"ב מושכים ידיהם ממנו מותר למכור הגפנים והאילנות של ב"הק מדי שנה בשנה כדי שיהיה להם מעות בריוח להוציא מידי גוים וכו' עכ"ל:
ועפ"ז הכא בנ"ד אף אם היה במציאות שהיו נותנים להם מקום הגון וראוי ומיוחד להם לב"הק אפי"ה היו צריכים להשתדל ולהוציא ממון כדי להציל ב"הק הישן מיד המושל מפני כבוד המתים. כ"ש וק"ו שהמקום הניתן להם אית ביה כמה רעותות שגורם צער וניוול למתים דודאי צריכים הקהל לבזבז ממון לבטל הגזרה:
וכל מי שיש בידו יכולת לבקש מהשררה חיובא רמיא עליה כי אחינו בשרינו הם כידוע שכל ישראל הם שורש אחד וענף א' ולזה נמשלו ישראל לשה כמ"ש שה פזורה ישראל מה שה כשלוקה באחד מאבריו כל אבריו מצטערי' אף ישראל צריכים להצטער ולהרגיש בצער אחיהם ולהשתדל מי שיש בידו היכולת לבטל הגזרה כי היא מצוה רבה שיש בה הרחקת הנזק והקרבת התועלת למתים ולחיים ושכרו כפול ומכופל מן השמים וישכון בטח ושאנן ובצל שדי יתלונן וידוע הוא שהגוי והממלכה אשר הם שרויים בתוכם אנשי חסד הם וחפצים בנימוסי היושר ומחזיקים ביד כל אומה ולשון השרויים בתוכם לשמור כל א' את דתו ובפרט האומה הישראלית שנוהגים בהם כבוד. ובכן עינינו תלויות לאבינו שבשמים יתן אותם לחן ולחסד ולרחמים לפני המלכות והשררה לבטל הגזרה הזאת וינוחו על משכבותם באחוזת אבותם כמקדם וכראשונה כי"ר. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"ה בח' סיון המוכתר בת"ת שנת ואתם הדבקים א אלהיכם חיים כולכם היום לפ"ק: