ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן קב
שאלה לג'יבאלטאר יע"ה. איש עני ומדולדל ושואל על הפתחים ושכור ובכל יום מרגלא בפומיה שהוא מוכן לאבד עצמו לדעת. ובערב ראש השנה היה שואל על הפתחים לאיזה יחידי סגולה ולא' מהם אמר שעכשיו קרוב לנוח ממנו ומשאלותיו. ובליל ר"ה בחצי הלילה קם ממטתו להלוך לחוץ אמרה לו בתו להיכן הולך. אמר לה שהולך לעשות צרכיו ויהי בבקר מצאוהו תלוי וחנוק באילן א' שהיה שם באמצעה של חצר. ויש להסתפק אם יש לזה דין מאבד עצמו לדעת או יש לתלות שאדם אחר פגע בו ואף את"ל שהוא פגע בעצמו מ"מ כיון שזה דרכו כסל לו להשתבר אפשר לומר דמחמת שכרות עשה המעשה הרע הזה ולא יהיה לו דין מאבד עצמו לדעת:
תשובה איתא באבל רבתי פרק שני וז"ל ואיזה הוא מאבד עצמו לדעת. לא שעלה לאילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן ואפיל עצמי ואמות. ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת ה"ז בחזקת המאבד בד עצמו לדעת. וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים בו לכל דבר. מצאוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך ע"ג הסייף ה"ז מאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר ע"כ. והביא זה רבינו הטור בסי' שמ"ה ומרן בש"ע שם סעיף ב'. ולפ"ז לכאורה היה נראה לומר דהכא בנ"ד שמצאוהו חנוק אף שקודם היה אומר שהיה מוכן לאבד עצמו וכו'. מ"מ כיון שלא אמר זה תכף לעלייתו וגם לא ראוהו כשעלה לאילן לא מיקרי מאבד עצמו לדעת. וכדמוכח מלשון הברייתא שכתב הריני עולה וכו' ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת וכו' מזה מוכח דבעי' תרתי שאמ' הריני עולה דהיינו סמוך לעלייתו וגם ראו אותו כשעלה לראש האילן ואז אף שלא ראו הנפילה אמרי' דהוי בחזקת מאבר עצמו לדעת. וכ"כ שם הש"ך סק"ג שכתב הב"ח בשם מהרש"ל דאפילו אמר ראו שאני עולה וכו' ולא ראוהו עולה אדבוריה לחוד לא סמכינן ואינו בחזקת מאבד עצמו לדעת יעו"ש. וכ"ש הכא בנ"ד שלא אמר כלום סמוך לעלייתו כי אם קודם לכן. וגם לא ראוהו כשעלה כמש"ל:
אלא דמצינו להרב מהר"י עייאש ז"ל בספר שבט יהודה סי' הנז' בנדון דומה לזה באחד שנכנס לביתו בלילה וישן שם הוא לבדו ובבקר באו השכנים לדפוק על פתח הבית ואין קול ואין עונה ועקרו הדלתות ומצאוהו תלוי בקורה בחבל כרוך על צוארו. ונשא ונתן שם הרב בדין מאבד עצמו לדעת והעלה דלא מיירי הברייתא והפוס' אלא באילן שהיה בשדה. וכן במושלך על סייפו מיירי במקום חרב ושמם באתרא דשכיחי לסטים וכו' אבל באילן הנטוע בבית ובחצר שהוא מקום ישוב ומסתמא לא שכיחי רוצחים אפילו לא אמר כלום מסתברא שהוא בחזקת מאבד עצמו לדעת וכולא מילתא תלייא באומדנא דמוכחא וכו' ומזה דן את הדין בנדון שלו דאיכא אומדנא דמוכחא שהוא פגע בעצמו דמאיזה מקום יבואו רוצחים ולא ירגישו השכנים ועוד דרוצחים דאתו מעלמא ידקרוהו בחרבות וברמחים בקלות ולא יעשו דבר שמתעכבים בו לקשור ולתלות דודאי יחושו לזעקתו והיה כי יצעק ועלו מושיעים וכו' ע"כ יעו"ש:
והרב מהר"ר חיד"א ז"ל הביא דברי הרב הנז' בס' חיים שאל סי' מ"ו וקבלם בשתיקה דמוכח מזה דאזיל ומודה לדבריו דהכל תלוי באומדנא. וכמו שדן את הדין בתחי' בנדון שלו שהיה דוגמא למעשה של הרב הנז' דהוי מאבד עצמו לדעת. אלא שמטעם שנתפש ברציחה ויש לחוש שחש לעצמו שמא יתעללו בו ויגזרו עליו יסורים ומיתה ומשו"ה בחר מות לחוד בלתי יסורין לכ"פ דלא הוי מאבד עצמו לדעת ודינו כאנוס יעו"ש:
ולפ"ז הכא בנ"ד אין לך אומדנא גדולה מזו שאבד עצמו לדעת אחר שהיה מיצר על עוניו ותמיד היה אומר כן. וגם בער"ה שבלילה היה המעשה אמר שקרוב לנוח ממנו וכו'. והמעשה היה בחצר באישון לילה בשעה שהשכנים ישנים ובודאי שדלת החצר היה סגור דליכא למיחש לרוצחים דאתו מעלמא וכמ"ש הרב הנז' ואף את"ל שבאותו חצר היו דרים גוים וחיישינן לשכנים הרעים מ"מ אחר שהיו דרים שם ישראלים ג"כ אדביני ביני שהיו תופסים אותו וקושרים לו החבל היה צועק והיו שומעים השכנים ולפחות בתו שהיתה ערה וראתה אותו כשהלך לחוץ. א"ל שנאמר שבמר נפשו הוציא מחשבתו ודיבורו לפועל וחנק את עצמו:
וע"מ שיש להסתפק שמא מחמת שכרות נגע בעצמו ולא יהיה לו דין מאבד עצמו לדעת לאו מילתא היא דודאי לא הגיע לשכרותו של לוט כיון שהיה לו דעת לעלות באילן ולקשור החבל על צוארו בקשר של קיימא וכו'. דאה"נ אם מחמת שכרותו היה נופל בא' הפחתים והיה מת יכולים אנו לומר דאין לו דין מאבד עצמו לדעת. אבל בנדון כזה שפגע בעצמו במיתה כזו ודאי שי"ל דין מאבד עצמו לדעת:
מעתה צריכים אנו למודעי דין מאבד עצמו לדעת שכתבו הפוסקים דאין מתעסקים עמו לכל דבר מה הן הדברים שאין מתעסקין עמו. ומרן בש"ע סי' הנז' כ' וז"ל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר. ואין מתאבלים עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין. אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים עכ"ל. והוא לשון הברייתא שהעתיק רבינו הטור שם. ומרן בבד"ה סימן הנז' כ' וז"ל כתב הרשב"א בתשו' כשאמרו בכל מקום אין מתעסקים עמהם לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכין אמרו. אלא שאין קורעין ולא חולצין ואין מספידין דין וכו' כדתניא באבל רבתי עכ"ל. והביא דבריו מור"ם בר"מ והרש"ך שם ובב"י סי' של"ד הביא ג"כ תשו' הרשב"א הנ"ל. וטעמא הוי כמ"ש בבריי' דכל שהוא כבוד לחיים מתעסקים בו. וכ"ש כבוד למתים אין מתעסקין בו. ולכן קבורה ותכריכין שהוא כבוד לחיים ג"כ שמתבזים בסרחונו עושים אבל הספד ואבילות וכו' שהוא כבוד המתים אין עושים. וסיים שם בתשו' הרשב"א דאפי' בפורשים מדרכי צבור ישראל מתעסקים עמהם בקבורתם יעו"ש. ועיין מהר"י הלוי דף צ"ז ע"ב שכ' בפורש מדרכי ישראל שאם יראה בעיני הב"ד למגדר מלתא שלא לקוברו רשאים יעו"ש כלל ה' סי' מ"ט. וא"כ כיון דמצינו דבפורש מדרכי צבור שהיא המדרגה היותר פחותה שנכללים בה ג"כ המינים והאפיקורוסים כמ"ש מרן בסימן הנז' ס"ה ואפ"ה כתב הרשב"א שישראל מתעסקי' עמהם בקבורתם א"כ הה"נ במאבד עצמו לדעת שישראל מתעסקי' עמו לעשות לו קבורה ותכריכין כמ"ש:
ועמ"ש מרן שאין קורעין עליו כ' שם הש"ך סק"ב דמדברי מרן משמע דאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים. הן אמת שאח"ך הביא מדברי הרמב"ן והטור שהאבלים קורעים עליו יעו"ש. והרב מהר"ש צרור בס' פרי צדיק כ' וז"ל יש לדקדק בדברי מרן דנראה שחולק על הרמב"ן והטור שכתבו שהקרובים מתאבלים וקורעים והוא סתם דבריו עכ"ל. יעו"ש בהגהותיו לסימן הנז' הרי שהבין בדברי מרן מדסתם דבריו דאין מתאבלים וקורעים דר"ל אפי' הקרובים:
גם הרב מהר"ם רבקש עמ"ש מרן ולא קורעים ציין וכ' וז"ל כדעת הרמב"ם בפרק א' מהל' אבל שאין קורעים עליו כלל עליו. וכ"כ בס' שבט יהודה סי' של"ד וכ"כ בס' ז"א שו"ת סי' קנ"ז וע"ש בסי' קנ"ח בדין אנינות:
ובענין הקבורה אם קוברים אותו בקבורת ישראל או הוא לבדו דר בריחוק מקום. מצינו להרב מהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם שכ' וז"ל אין מתעסקי' עמו לכל דבר. פי' לא לרוחצו ולא להלבישו לבנים ונקיים ולא להוליך לפניו נר שמוליכים ביום שהוא לכבוד המת. ולא לומר עליו צ"ה שאומרים בו זו היא דרך לכל העולם. ואפשר שיתאוו מרי נפש לעשות כן. ועוד שדובר שקרים שאין כן דרך כל העולם. ואין אומרים עליו קדיש ואין קוברים אותו בעשרה. ואין קוברין אותו בבית קברי ישראל כי אם בריחוק מקום. ועיין סי' שס"ב דין ה' וק"ו הוא מהרוגי ב"ד מפני רשעם דהנהו אית להו כפרה במיתתם. ואין עושים לו הקפות שנוהגים לעשות על מתי ישראל. ועושים כל אלו הדברים בפרהסיא משום והנשארי' ישמעו וייראו. ואין מתאבלין עליו. ויש אומרים דאין מוחין ביד הקרובים מהתאבל ואין מספידין אותו. וכ"ש ע"י ספרן. ואומרים עליו ברכת אבלי' מפני שמתפללי' על החיים הוא יגדור פרצות וכו'. וכל דבר שהוא כבוד לחיים כגון הבראה וכיוצא בה עכ"ל. הרי שהרב הנז' הורה לנו את הדרך אשר נלך בה לכל הדברים הצריכים:
ועפ"ז צריכים אנו לומר דמ"ש הרשב"א ז"ל שעושים לו קבורה ותכריכין היינו לקבור אותו ע"י ישראל ולכסותו בתכריכין בעלמא. אבל לא לבנים כשאר מתי ישראל דלא לשוויי להרב מהריק"ש דפליג על הרשב"א ז"ל ועיין שבט יהודה סי' של"ד דין ג'. ומ"ש ה"ה שאין קוברין אותו בבית קברי ישראל וכו'. ועיין סי' שס"ב. ר"ל שממ"ש שם דאין קוברין רשע אצל צדיק א"כ במאבד עצמו לדעת דמת ברשעו אין קוברין אותו אצל שום בר ישראל כי אם בפני עצמו. וק"וח מהרוגי ב"ד שאף שהיו מתודים סמוך למיתתם ומיתתם כפרתם אפי"ה היה להם בית הקברות מיוחד להם. כ"ש במאבד עצמו לדעת שנתחייב בנפשו ומיתתו תקלתו שאין קוברין אותו בקברי ישראל כי אם בריחוק מקום. וכ"כ הרב ז"א בשו"ת סי' קנ"ז. וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד ועליהם תבא ברכת טוב: