אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות יורה דעה › סימן צד

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות יורה דעה · סימן צד

סימן צג

שאלה ראובן קנה חבית מן הגוי שהיתה מלאה מיין שרף הנעשה מיין של גוים ושטף אותה במים צוננים ומילא אותה יין כשר ולא עשה מלוי וערוי שלשה ימים ולא הגעלה. אלא אחר שהוריקה מיין שרף של גוים שטף אותה ונתן בה יין ונשתהא בה קרוב לששה חדשים ע"כ וחתום ע"ז כהה"ר אהרן ן' מוייאל נר"ו וכתב ע"ז פס"ד לאסור היין. וזה מה שהשבתי על דבריו:

תשובה הובא לידינו הפס"ד הנז' והנה בנדון זה דקנקנים של גוים דאפסיקא הלכתא בגמ' פ' א"מ דמותר ליתן לתוכן שכר נחלקו הפוסקים בטעם הדבר דהרא"ש ז"ל בפסקיו כתב וז"ל שכרא וכן מים מותר ליתן בקנקנים של גוים ואע"ג דבכוליה משערים ואין במים ובשכר ס' לבטל היין אפי"ה שרי דטעם היין הנפלט לתוכו פגום מעיקרו הוא ע"כ. ופי' הפר"ח בסימן קכ"ב סק"ג דר"ל שמיד בשעת נפילתו למים פוגמן דהאי קרי ליה הש"ס פגום מעיקרו יעו"ש ורבינו הטור פסק דין זה בסוף סימן קל"ז אלא דבמקום פגים מעיקרו כתב לפי שהיין פוגם אותם והיינו כפירוש הפר"ח אבל הרשב"א סובר דהיין אינו פוגם בשכר וטעם ההיתר הוא דהקנקן אינו בולע רק כדי קליפה וכיון שהוא כלי גדול שמשתמשי' בו בשופע א"א לבוא לידי נקי' טעם שלעולם יש בו ס' נגד קליפת הקנקן כמ"ש בת"ה דף קכ"ו ע"ב ודף קנ"ג ודף קנ"ה יעו"ש. והביא דבריו מרן בב"י סי' קכ"ב ואיכ' נפקות' בין שתי הטעמים לענין דינא. דלטעם הרא"ש דסבר דטעם היתר השכר קנקנים הוא משום נותן טעם לפגם א"כ בדבר הידוע לנו שנותן טעם לשבח אסור דבכל הכלי משערי' ואין לך כלי שמחזיק ס' כנגדו וכן הדין נמי בשאר איסורים. ולטעם הרשב"א ז"ל אם הוא כלי גדול כקנקן שדרכו להשתמ' בו בשופע אף שנותן טע' לשבח מותר אחר שאי' בולע רק כדי קליפ' ובטל בס' ומטע' זה למד הרב להתי' בשאר אסורים להשתמש בכלי ש"ג שדרכו להשתמש בו בשופע דכיון שלעולם יש בו ס' וא"א לבא לידי נתינת טעם מותר. יוצא לנו מזה חומרא לדעת הרא"ש וקולא לדעת הרשב"א. עוד יש נפקותא אחרת אם היה כלי קטן של יי"נ שנתן בו יין או שכר דלדעת הרא"ש דהיין נותן טעם לפגם במים או בשכר מותר. ולדעת הרשב"א אחר שכלי זה אין דרכו להשתמש בו בשופע וכמה פעמים משתמשים בו בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם אסור וא"כ בנד"ז הוי קולא לדעת הרא"ש וחומרא לדעת הרשב"א:

ועפ"ז צריכים אנו לבאר דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו אי ס"ל כטעם הרא"ש דבכל הכלי משערי' ויין בשכר נט"לף או ס"ל כהרשב"א דאי' בולע אלא כדי קליפה וטעם היתר הקנקנים שדרכן ל להשתמש בהם בשופע וכו'. וקושטא קאי דמרן ז"ל ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהרי בסי' צ"ט ס"ז ובסי' קכ"ב ס"ה כתב דאסור מועט שנבלע בכלי שדרכו להשתמש בו בשופע מותר להשתמש בו לכתחי' אע"פ שהוא בן יומו לפי שאי אפשר לבוא לידי נ"ט. ובסי' קל"ה סי"ג גבי יי"נ פסק דאפי' כלי שמכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קלי' וכן פסק בסי' קל"ז יעו"ש והיינו כדעת הרשב"א ז"ל ודלא כהרא"ש ז"ל דס"ל דבכוליה משערי'. יוצא לנו מזה דלדעת מרן ז"ל חביות של יין נסך אף שנתן בהם דבר שהיין משביחו מותר אחר שאין בו כדי ליתן טעם ואף לכתחי' מותר להשתמש בהם דלעולם יש ס' כנגד קליפתן:

ומעתה הבא נבא לדברי החכם הפוסק נר"ו מ"ש מהרב פרישא סק"ז דמה שדקדק מרן מלשון הטור שהשכר מותר היינו לדעת הרא"ש דס"ל דיין פוגם כל המשקין אבל לדעת הרשב"א דס"ל דאי' פוגם אלא במים אסור לשתות השכר מוכרחים אנו לומר דהרב מיירי בכלים קטנים שלפעמים משתמשים בהם בדבר מועט דלדעת הרשב"א אסור. שהרי הרב פרישה עצמו בסי' קכ"ב עמ"ש רבינו הטור שם משם הרשב"א דאסיר מועט שנבלע בכלי אם דרכו של אותו כלי שלא להשתמש בו בהיתר מועט וכו' כמו קדרה גדולה וחבית גדולה וכו' ה"ז מותר להשתמש בו לכתחי' אע"פ שהוא בן יומו וכו' כתב הרב שם שדין זה למדו הרשב"א מההיא דקנקנים ואחר שהביא לשון הרשב"א בת"ה כתב וז"ל נראה מדבריו שהוא סובר דשכרא לגו חמרא אי' נותן טעם לפגם אלא שמותר מטעם שהוא דבר מועט כמ"ש הטעם דכל שבולע בצונן בולע דבר מועט ונמצא דמסתמא נתבטל הטעם בס' אבל יין אסור לתת בתוכו דמין במינו לא בטיל הטעם ולא גזרו על שכר אטו יין משום דבאקראי בעלמא נתנו לתוכו יין וכן משמע קצת שהוא דעת התוס' וכו'. וכן משמע קצת דעת רש"י וכו' אבל הרא"ש כתב וכו' ע"כ. הרי מבואר בדברי הרב דלדעת הרשב"א אם נתן שכר בחבית של יין כיון שהכלי גדול נתבטל הטעם בס' וא"כ איך כתב בסי' קל"ז שמה שמותר לשתות השכר היינו דוקא לדעת הרא"ש אבל להרשב"א אסור א"ל שנאמר דמיירי בכלים קטנים שלפעמים משתמשים בהם בדבר מועט ויבא לידי נ"ט דבזה דאסור לדעת הרשב"א ז"ל:

ממוצא דבר אתה למד דחביות של יי"נ מותר ליתן בהם שכר או שאר משקין לכ"ע. להרשב"א משום דבליעתן מועטת שאינם בולעים אלא כדי קליפה ולעולם יש במשקה ס' כנגד הקליפה. ולהרא"ש מותר משום דיין פוגם בשכר ובכל מיני משקין כמ"ש רבינו הטור ס"ס קל"ז. ומה שהקשה רבי' הטור על הרשב"א מההיא דקדרה שאי' בת יומה דאסור להשתמש בה לכתחי' משום גזירה אטו בת יומה וכ"ש באותו כלי עצמו דיש לנו לגזור ש שמא ישתמש בו היתר מועט. הרי מרן בב"י שם כתב דאין כאן קושייא כלל דלא דמי אהדדי דע"כ לא שרי הרש"בא אלא לפי שאינו מצוי להשתמש באותו כלי בדבר מועט וכל דבר שאינו מצוי אין חוששין לו משא"ך בקדרה דאדם עשוי לבשל בבת יומה וכשאינה בת יומה יעו"ש:

ומ"ש החכם הפוסק נר"ו מהרב פרי תואר בסימן ץ קי"ד סק"ד שכתב דיין בשכר בודאי משביח ולאחר זמן איכא לספוקי שכתב זה על דברי מרן שם ס"ד שכתב דכל אלו המשקין וכו' אם דמיהן יקרים מדמי היין אסור לקנות מהם שמא ערב בהם יין וע"ז כתב הרב דלשעתו עכ"פ ודאי משביח ואסור עד דהוי ס' כשיעור היין ולאחד זמן איכא לספוקי אם פוגם ועכ"פ למדנו מדבריו שאפילו משביח מתבטל בס' וא"כ גבי נתינת יין בחבית של שכר אף את"ל שהשכר משביח ביין הרי לדעת הרשב"א ש פסק מרן כוותיה כיון שיש ס' ביין כדי לבטל השכר הבלוע בחבית היין מותר:

ומה גם שהרי מצינו במדרכי פ' א"מ ברין זה שאם אין היין ביוקר חיישי' לתערוב' סיים ע"ז וכתב וז"ל ואע"פ שהגוי נותן שכר ודבש בחביות שלהם שהיה בהם יי"נ אין לאסור בכך דהא שרינן קנקנים שלהם למרמי בהו שכרא וכו' ע"כ וכ"כ התוס' שם דף ל"ב סוף ד"ה ומאוצר שרי ופסקו מור"ם בהגה שם:

ועמ"ש מהרש"ך סי' קל"ו סקט"ז דדוקא ליתן בו שכר באקראי מותר אבל דרך קבע אסור הרב ז"ל הביאו לומר כן מפני ש מפרש מ"ש בגמ' אפ"ה לא חש למלתא אמר אקראי בעלמא הוא דהיינו מה שהתיר לו רב יצחק למרמי בהו שכרא דלא התיר לו אלא דרך אקראי. אבל כל הפוס' האחרונים פי' דמ"ש בגמ' אקראי בעלמא הוא קאי על רב חייא דרמא בהו חמרא שהיה דרך אקראי לכן לא גזרינן שכרא אטו חמרא. אבל לעולם דמאי דשרא ליה רב יצחק למרמי שכרא היה אפי' דרך קבע:

ואף לדעת הרש"ך ז"ל שכתב דאסור ליתן בהם משקין דרך קבע ה"ד ליתנו לכתחילה אבל בדיעבד אפי' נשתהא בהם ימים הרבה מותר שהרי שם סקי"ז כתב וז"ל ומהרשב"א משמע נמי דאפילו נשתהא זמן רב מותר דהא כתב טעמא דהואיל ולא בלעו רק כדי קליפה בטל האסור מועט שבהן במשקין ומליחה ע"ש. ונהי דלא קי"ל כהר שב"א דכלי שבלע אסור מועט מותר ליתן לתוכו היתר לכתחי' וכדלעיל סי' קכ"ב סק"ב מ"מ לענין דיעבד ודאי קי"ל כהרשב"א דמסתמא יש ס' כנגד פליטת הכלי שלא בלע רק כדי קליפה וכדמשמע מדברי כל הפוסקים וזה ברור וכו' ע"כ. מבואר מדבריו דאע"ג דלענין לכתחילה לא סבירא ליה כהרשב"א מכל מקום לענין דיעבד סבר כוותיה דמותר:

ועפ"ז יש לתמוה על החכם הפוסק נר"ו שכתב וז"ל נמצא לדעת הרשב"א והדרישה והש"ך ופרי תואר כולם ס"ל דהשכר אסור שהרי הוכחנו דלדברי כולם השכר מותר כמ"ש:

ומ"ש החכם הפוסק נר"ו דדוקא שכר דאית ביה מרירותא דכשותא מותר ליתן לתוך כלי היין דמקלא קלי יין הבלוע בכלי אבל כלי שכר אסור ליתן בו יין דלא שייך טעמא דמקלא קלי וכו' וכתב כן משם הר"ן ז"ל. אחר המחי' לא דק בהא מלתא שהרי בתחי' כתב הר"ן דעת עצמו דשכרא מבטל לטעמא דחמרא ואחר כך כתב. ואחרים פירשו דשכר נמי מקלא קלי. לחמרא משום מרירותא וכו' וסיים וכתב דהראשון יותר נראה. הרי דהר"ן לדעת עצמו נ"ל טעם הא' דשכרא מבטל טעמא דחמרא והיינו כפירש"י שפי' כן גבי שכר וברייתא דנותן לתוכו מים וכו' פירשו דהיינו להכשיר הכלי אלא דבמים צריך מלוי וערוי ג' ימים ובציר ומורייס א"צ דמקלא קלי וכו' וסיים שם הר"ן וכתב שהמים של מילוי וערוי מותרים בשתיה. הרי מבואר דטעם היתר השכר לאו מטעם מרירותא דכשותא אלא משום בטול וכמ"ש הרשב"א ז"ל אלא דיש הפרש ביניהם בפי' הבריית' דישר' נון לתוכו מים דלהרשב"א ז"ל הוא משום בטול ולא בהכשר הכלי ולרש"י והר"ן מיירי בהכש' הכלי ע"י מלוי וערוי ונתינת ציר ומורייס לכ"ע הוי להכשיר הכלי וא"צ ג' ימים דמקלא קלי וכו'. ולענין דינא אם בא להכשיר הכלי במים לכ"ע צריך מלוי וערוי ג' ימים והמים מותרים ועכ"פ השכר מותר לכ"ע. ולסב' אחרים שהביא הר"ן ודאי דמיירי להכשיר הכלי משום מרירותא דכשותא כמו ציר ומורייס אבל להתיר השכר לא דברו בזה דודאי אף שאין בו כשות השכר מותר או מטעם בטול או מטעם פגם:

וכן מצינו להר' ב"ד חי"ד סי' ע"ד דייחס לסב' רש"י והר"ן כהרשב"א ואחר שאסף וקבץ סב' הפוסקי' בזה כתב וז"ל הרי דלדעת כל הני רבוותא רש"י והר"ן והרשב"א והר' יונה והראב"ד ובה"ג וקצת חכמי צרפת ז"ל טעם היתר לנתינת שאר משקין לכלי יין של גוים הוא מפני שמתבטל בס' וא"כ בהכרח לא ס"ל שהיין פוגם בשאר משקין ע"כ הרי דרש"י והר"ן ס"ל כהרשב"א ז"ל:

ומ"ש מהריטב"א ז"ל שכתב דשכר היינו להכשיר הכלי משום מרירות הכשו' וכו'. היינו כדעת אחרים שהביא הר"ן דלהכשיר הכלי בעינן שיהיה בשכר כשות דוגמא דציר ומורייס אבל להתיר השכר אין אנו צריכים לכשות ואפילו אין בו כשות השכר מותר לכ"ע כמ"ש:

ומ"ש מספר ב"ד של שלמה. ספר זה אינו מצוי בינינו והחכם הפוסק לא העתיק לנו לשונו לראות הדברים על בוריין ואף בזה הרי מצינו להרב בית דוד ז"ל סי' הנז' שהתיר שכר של גוים העשוי מתותים עיין שם מלתא בטעמא:

ומ"ש מהרב מ"א שחבית של יין שרף נותן טעם לשבח ביין ואפי' אינה בת יומה וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז סס"א גבי יין וכו' מוכרחים אנו לומר דס"ל כהרא"ש דטעם היתר השבר משום פגם והראיה שקודם לזה כתב הרב דשכר ביין נותן טעם לפגם הוא וכמ"ש בי"ד וכו' והיינו מ"ש רבינו הטור שם דיין פוגם בשכר וקאמר הרב דה"ה שהשכר פוגם ביין והיינו כסברת הרא"ש ודלא כהרשב"א. ומ"ש הרב דעינינו רואות שנותן טעם לשבח כמ"ש בי"ד וכו' היינו מ"ש שם מור"ם דאין חלוק בכלים האסורים משום יי"נ בין שהם בני יומן או לא דיין שמתיישן נט"לש אוף הכא בחבית של יי"ש שנט"לש ביין אין חלוק בין שהוא ב"י לשאב"י ולכן אסור היין משא"ך לדידן דקי"ל כהרשב"א דאף שנט"לש בטל בס' כנגד קליפת הכלי היין מותר אם ערו אותו קודם פסח לכלי של פסח. ומה שהצריך מרן בחביות של שכר שעורים הגעלה או ערוי ג' ימים לפסח משום דחמץ בפסח במשהו. אבל בדיעבד אם נתן לתוכן יין בלא הגעלה אם ערו אותו קודם פסח לכלי של פסח היין מותר אחר שכבר נתבטל קודם פסח בס' ואי' חוזר ונעור. והה"נ חבית של יין שרף אם נתנו לתוכו יין אף שנט"לש הרי נתבטל בס' קודם פסח והיין מותר לדעת הרשב"א דקי"ל כוותיה:

ומ"ש ממ"ש הרא"ש בכלליו מה שאסור לתת לתוכן יין אחר שכר היינו תוך יב"ח אבל לאחר יב"ח שרי אי' ענין לנד"ד דהתם מיירי בחביות של יי"נ שנתן לתוכן שכר דהגם דהשכר מותר מפני שהיין פגם בשכר אם הוריק ממנו השכר אסור לתת לתוכו יין תוך יב"ח אחר שעדין לא הוכשר הכלי אבל לאחר יב"ח שנתיישן הכלי שרי ודבר זה אף הרשב"א יודה בו:

ומ"ש משם הר"ן דיין הבלוע בכלי אוסר במשהו היינו בשנתן לתוכו יין כשר דיין ביין אסורו במשהו. אבל חבית של יין שנתן בו שאר משקין מותר דבטל בס' כמ"ש הוא בעצמו דשכרא מבטל לטעמא דחמרא כנ"ל:

ומ"ש משם הריב"ש דהמים שרופים היוצאים מן היין כיין עצמו וכו'. אמת שדין זה פסקו מרן בי"ד סי' קכ"ג סכ"ד והיינו לגבי היין שרף עצמו שאסור בהנאה כמ"ש מרן שם אבל לגבי פליטת הכלי של מים שרופים ביין הו"ל מין בשא"מ בין אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא שהרי חלוקים הם בשמן ובטעמן וכיון שיש ביין ס' כנגד פליטת המים שרופים הבלוע בקליפת הכלי מותר כמ"ש:

גם מ"ש משם הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"א דיין שרף יש בו דין יין מבושל היינו לגבי היין שרף עצמו וכמבו' בדברי הרב שכתב וז"ל ונראה שי"ל דין יין מבושל שאם היה תחילתו יין שאסור בהנאה וכו' ע"כ. ואינו ענין לנד"ד לגבי פליטת כלי של יי"ש ביין. וכן נמי מ"ש מהרב מו"ק ודרכי נועם אינו ענין לנ"ד כלל כמו שיראה המעיין בדבריהם:

ומ"ש מהרב פנים מאירות שכתב שכלי של יי"ש של גוים אם נתן בו יין מותר דנטל"פ הוא והחכם הפוסק כתב על סב' זו דנדחה קרו לה. ח"ו לומר כן שהרב ס"ל כהרא"ש שפליטת היין שב כלי פוגם השכר והה"נ בכלי של שכר שפליטת השכר פוגם היין וסבר הרב דשכר ויי"ש כהדדי נינהו. או אפשר דמיירי בסתם כלים שאי' ב"י וס"ל דכלים של יי"ש הו"ל כשאר משקין דבאינן בני יומן פוגם היין היפך דעת הרב מ"א:

ומ"ש החכם הפוסק דברי הרב פחד יצחק שכתב שהכלים של יי"ש יש אומרים שהרמב"ן ס"ל דנטל"פ הוא והרא"ש דחה סב' זו וכתב דלאו הרמב"ן חתים עלה דדוקא לגבי בשול אמרינן דנטל"פ אבל יין יישונו הוא משביחו. הנה הרב פחד יצחק מיירי בכלים של יי"ש שאי' בני יומן שנתן בהם יין וסבר הרב דכלים של יי"ש דינם ככלים של יי"נ עצמו וע"ז הביא דברי הרמב"ן שכתב דכיון שאי' ב"י נטל"פ הוא. וכתב עליו הרא"ש דלאו הרמב"ן חתים עלה וכו'. והילך לשון הרא"ש כלל י"ט סי' ז' ומה שמצאת כתוב בשם הרמב"ן שכלי שנשתמש בו יי"נ ונתייבש ועבר יומו אי' אוסר בדיעבד דנטל"פ הוא חלילה לא כתבו הרמב"ן ז"ל אלא אחר כתב ותלה בשמו עכ"ל. נמצא לפ"ז דהרב פחד יצחק מיירי בכלים של יין שרף דלאו בני יומן וסבר הרב דיישון הכלי של יי"ש הוי כיישון הכלי של יין שיישונו הוא משביחו ואסור ליתן לתוכו יין הפך דעת הרב פמ"א דמשוי ליה ליי"ש בשאר משקין ומוכרחים אנו לומר דהרב פחד יצחק ס"ל כהרא"ש דטעם היתר השכר משום דפוגם ביין דלפ"ז בכלים של יי"ש שנט"לש ביין אסור היין. דאילו להרשב"א דסבר דטעם התר השכר משום בטול אף שהיין שרף משביח ביין היין מותר שהרי נתבטל בס' אחר דהוי מין בשא"מ:

שוב מצינו להרב פרח מטה אהרן ח"א סימן נ"ז שהוציאו מים שרופים בכלים שמוציאין הגוים מים שרופים שלהם שלא היו בני יומן והתיר מטעם שלא היו בני יומן דנטל"פ והביא ראיה מדברי א"ז פ' א"מ דחבית שהיה בו שכר ונתנו בו יין לצורך הפסח אם אינו בן יומו שרי דנטל"פ. ואחר שהביא דברי הרא"ש שכתב דיין יישונו הוא משביחו כתב שמדברי א"ז צריכים אנו לחלק בין יין לשאר משקין שדברי הרא"ש אינם אלא דוקא ביין אבל מים שרופים ה"ה בכלל שאר משקין שיישון הכלי פוגמו. עוד כתב שם וז"ל ויראה שראוי לומר שכמו ששאר משקין מבטלים טעם היין כך היין ודאי מבטל טעם שאר משקין דלא אמרו אלא יין ביין דאין א' מבטל חבירו שהכל דבר א' ומין א' וכו' ע"כ. מבואר מדבריו שמים שרופים הם מכלל שאר משקין דיישון הכלי פוגמו כסברת הרב פמ"א הפך דברי הרב פחד יצחק:

ומ"ש הרב פמ"א דחביות של יין שרף הישנות שנתן בהם יין לפסח ובפסח הרגישו בו טעם יי"ש אסור לשתותו בפסח. דברי הרב ז"ל הלא המה בח"ב סימן ע"ה וכתב שם וז"ל. אכן בנ"ד אף שהיה בכלי של יי"נ מ"מ לא נתערב בו חמץ ודבר שנתבשל בכלי חמץ כתב בש"ע סימן תמ"ז ס"ה בהגה דאסור בפסח וביום טוב אחרון יש להקל וכתב המג"א משום דהוי נותן טעם בר נ"ט ועוד דסתם כלים אינם בני יומן ואף שכ' הט"ז שבמקומות שמבשלים הדבר ביורות שמבשלים היי"ש אסור שהוא דבר חזק ונט"לש וכ"כ המג"א סי' תנ"א ס"ק מ' שחבית של יין שרף אעפ"י שאינו בן יומו אסור הכל דעינינו רואות שנותן טעם לשבח א"כ הכא נמי בנד"ד. מ"מ נראה דלא כתב כן אלא בדבש שנתנו בחבית של יי"ש אבל ביין הוא נטל"פ וכו' והביא בס' חק יעקב בשם גאונים דבפליטת כלים אין להחמיר יעו"ש וק"ו לנד"ד וכו' ודי לנו לאסור תוך הפסח ולהתירו אחר הפסח עכ"ל. מבו' מדבריו שפליטת הכלים של יי"ש פוגם ביין ומ"ש האחרונים דנט"לש היינו בדבש וכיוצא והטעם דאסר לשתותו בפסח דס"ל בס' מור"ם בהגה דנטל"פ אסור בפסח. וגבי יי"נ מותר מטעם נטל"פ והמ"א יודה בזה שלא כתב דנט"לש אלא בדבש וכיוצא כמ"ש הרב הנז':

ומ"ש מהרב ת"ח שחבית שנותנים בו שכר א פילו של עץ אין להגעילו לצורך פסח. ספר זה אינו מצוי אצלנו לידע הדבר על בורייו ומ"מ אין מכאן ראיה לנ"ד דאפשר דמשום חומרא דחמץ שהוא במשהו כ"כ לכתחי' משא"ך בנ"ד דהוי דיעבד ופליטת השכר ביין אף את"ל שנטל"ש בטל בס' אחר דהו"ל מין בשא"מ בשמא ובטעמא כמ"ש. ומה דזה נגד דעת מרן דהתיר בהגעלה אפי' של חרס:

ומה שסיים החכם הפו' וכתב וז"ל וידוע שדין יי"נ חמיר טפי מדין החמץ ע"כ. אדרבא מצינו דחמץ חמיר מיי"נ דאילו יי"נ מה שאוסר במשהו הוא דוקא במינו אבל שלא במינו יש לו בטול אבל חמץ בפסח בין במינו בין שאב"מ במשהו:

ומ"ש המעשה של הרב פחד יצחק שיהודי הוציא יין שרף בכלים של יין שרף של גוים דאסור היי"ש אינו ענין לנ"ד. דהתם מיירי שהוציא היי"ש ביורה וכלים של גוים ע"ג האש דאף את"ל סתם כלים אי' בני יומן הרב ז"ל לשיטתיה אזיל דסבר דכמו שהיין יישונו הוא משביחו ה"נ היין שרף וה"ט דאסר. משא"ך הכא בנ"ד שנתנו היין בצונן בכלים של שכר של גוים דלהרשב"א ודעמיה דקי"ל כוותייהו דאי' אלא כרי קליפה. הרי יש לו בטול כיון דהוי מין בשא"מ כמ"ש. ומה גם שמצינו כס' זכור לאברהם במעשה כנדון של פחד יצחק והביא משם רב א' שהתיר השכר בדיעבד יעו"ש:

וגדולה מזו מצינו להרב כרם שלמה חי"ד סימן ח"י שנתנו יין בכלי עץ של גוים של יי"כ ולא הוכשר במלוי וערוי והביא שם פלוגתא דרבותא בהכשר הכלים. והביאה מרן בסי' קל"ה ס"ח וז"ל יש מי שאומר שלא החמירו בכלי שמכניסו לקיום אלא בכלי חרס בלבד ויש מוסיפין של עץ ושל עור ויש מי שמוסיף של אבן ושל מתכת וכן ראוי לנהוג וכו' ע"כ. וכתב הרב הנז' ע"ז וז"ל ואע"ג דסיים בה מרן וכן ראוי לנהוג עצה טובה קמ"ל ולא מדינא דלעולם מידי פלוגתא לא נפקא והוא במלתא דרבנן כנראה מתחי' לשונו שכתב יש מי שאומר שלא החמירו אלא בכלי חרס כנראה דאינו אלא חומרא בעלמא איך שיהיה פלוגתא דרבוותא היא במילי דרבנן. ועוד איכא פלוגתא אחריתי בסתם. יינם בז"הז דלדעת מרן ב"י ז"ל במינו אינו ניתר אפילו בס' בשתיה וכמ"ש בשלחנו הטהור בסי' קל"ד וכו' והרב בספר המפה כתב וי"א דכל סתם יינם בז"הז בטל בס' ומעתה אע"ג דאנו קבלנו הוראותיו של מרן ב"י ז"ל מ"מ כיון שהענין הוא חומרא דרבנן כמ"ש ואיכא עוד פלוגתא אחריתי מצינו למעבד ס"ס כ"הג דלמא הלכה כהרמב"ן ז"ל דבכלי עץ לא בעי מלוי וערוי אלא סגי בשכשוך ואף את"ל דהלכה כהטור ז"ל דאף בכלי עץ בעי מלוי וערוי דילמא הלכה כמ"ש הרב במפה בשם הרא"ש וסיעתיה דסתם יינם בזמן הזה ניתר בס' אפי' במינו יין ביין ובנד"ד יש ס' וביין יותר נגד קליפת הכלי כמש"ל וס"ס זה מתהפך יפה וכו' ע"כ:

כלל העולה דהכא בנד"ד יש להתיר היין שנתנו בחביות של שכר של גוים ששטפו אותם במים קודם נתינת היין בלי שום פקפוק כמ"ש:

והגם דהרב ש"ך בסימן קל"ה סקל"ג עמ"ש מרן אפי' במכניסו לקיום אינו בולע יותר מכ"ק כתב הרש"ך דהיינו מסתמא שאינו ידוע שנכבש היין בתוכו יום שלם אבל ידוע שהיה יי"נ בתוכו יום שלם הו"ל כבוש וכבישה אוסר כל הכלי וכו. מ"מ הרי הרב ז"ל לא החליט הענין שהרי סיים וכתב שאפשר לומר שאפי' ידוע שעמד בו מע"לע וכדמשמע מסתימת פרט דברי הפוס' מ"מ כיון דלא נאסר אלא ע"י צונן אמרינן ביה כבולעו כך פולטו ומהני ליה מלוי וערוי והניח הדבר בצ"ע יעו"ש:

גם בסי' קל"ז סק"ט עמ"ש שם מרן אם יש במים ששה פעמים כנגד קליפת הקנקן וכו'. כתב הרש"ך וז"ל שאין היין נבלע אלא כ"ק וכו'. הרשב"א ומביאו ב"י. וריב"ש סימן קל"ו ומשמע דאפילו כלי שמכניסו לקיום דינא הכי וכן משמע בפוסקים וכו' ומשמע עוד מדבריהם שם שאפי' ידוע שעמד היין שם מעל"ע אי נבלע יותר מכדי קליפה וכו' ואפשר דהיכא דידוע שעמד בו מע"לע כ"ע מודו וכו' ע"כ. הרי שכתב כן בדרך אפשר ולא פסיקא ליה מילתא.

שוב מצינו להרב חקרי לב י"ד סי' ע"ז דף קי"ב ע"ד שאחר שהביא דברי הרש"ך הנ"ל כ' וז"ל ומיהו אחר הישוב אין זה מספיק דמלבד שהרש"ך כתב שם דמסתמות דברי הפוס' נראה דגם בידוע ששהה בו הגוי היין ימים רבים שרי במלוי וערוי וסגי בקליפת הקנקן ע"ש. וכ"נ שהרי כלי היין של גוי חזות הכלים וריח הכלים מעידים עליהם דעמד בהם היין ימים רבים וכו' דאין כאן ספק דבודאי עמד בהם יין יום או יומים ויותר. ועוד דכל כי האי חדושא לא הוו שתקי הש"ס והפוס' מניה וכו' וגם ראיתי בלבוש י"ד סי' קל"ה דגם בידוע סגי בערוי וקליפה וכ"כ הכנ"הג שם וכו'. גם מדברי הט"ז סי' ק"ה סק"א מבואר דלא סבירא לן כדברי הש"ך. וכ"נ מדברי הרשב"א בת"ה וכו'. גם הרא"ה בבדק הבית וכו' וגם הריטב"א בחדושיו וכו'. וכ"נ ממ"ש הר"ן פסק א"מ וכו'. הרי דגם בנכבש ג' ימים וכו'. גם הראב"ד בס' תמים דעים וכו'. גם הרמב"ן במלחמות פרק כל שעה וכו' כי על כן אחר המחי' מכבוד הש"ך אין דבריו נראים וכו' ע"כ:

וכן מצינו להרב אחרון בספרו הנקרא שביתת שם ' טוב חי"ד סימן א' שהביא דברי הרש"ך הנזכר והשיב על דבריו מדברי הפוס' ואף לדברי הרש"ך גם הכא בנ"ד הוי בסתמא. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה ולי"ה עינינו יצילנו מכל שגיאה ויאיר עינינו במאור תורתו כי"ד. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בח' זיו משנת עז התאזר לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה